רבנותו בעירו לא היתה מעולם רשמית, ומימיו לא רצה ולא נתפייס בשום אופן לקבל עליו שום שררה על הציבור כלל ועיקר, אלא היה כאחד מן העם.

מספרים, כי כמה חודשים קודם פטירתו של הבן איש חי זיע”א, קיבל מכתבים מכמה יקירי ירושלים, רבניה וגדוליה, שיואיל בטובו לעלות וליישב בארץ ישראל, בירושלים, ולקבל עליו את משרת ה'ראשון לציון', כדי שעל ידו תהיה הצלחתם ותכבה אש המחלוקת. וכל כך היו להוטים בדבר זה עד שהיו מוכנים לעזור לו בכל מה שיצטרך בכל שאר ענייני הציבור, העיקר שיקבל עליו המלכות ויהיה מוכן להורות את העם. החזיר להם הבן איש חי תשובה על ידי תלמידו ומשמשו חכם רבי בן ציון חזן זיע"א – "כי לא אוכל לעשות הדבר הזה". ומספרים, כי באחד המכתבים הנ"ל כתב לו אחד הרבנים כי חלם עליו שהוא בעל רוח הקודש, והבן איש חי בגודל ענוותנותו השיב לו במכתב: "וראיתי באחד מכתביו הנז"ל, חלום אחד שחלם, בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, והנני אומר לכבודך 'חלמא טבא חזית' וכו' 'והיא רחוקה ממני', והגם שאמרו חז"ל 'משחרב בהמ"ק... בטלה ונתנה לתנוקות', אך באמת גם זו רחוקה ממני".