בכל שרעפיו וחושיו היה רבינו יוסף חיים זיע"א מקושר לארץ ישראל והיה דואג ליושבים בה כפי יכולתו. כה השתוקק לחיות בה בקביעות, אך על אף שלא עלה בעצמו לחיות בה, ידע כי עתה עליו להכין את צאן מרעיתו, לשלוח אותם אט אט לארץ הקודש וכי הם בעצמם יחד עם משפחותיהם, תוך שנים לא רבות, ישאו אבר כנשרים ויעלו לציון ברינה. והנה עד שעברו מאה שנים מפטירתו – לא נשאר שם אף לא עוד יהודי אחד!

מספרים, כי הבן איש חי זיע"א שהתגורר בבבל, שלח פעם לרבינו אליהו מני זיע"א, שהיה גר בחברון, מכתב ובו הוא מבקש ממנו שיקנה לו אדמה בארץ ישראל, יזרע בה ויפריש תרומות ומעשרות כשליחו. כתב לו רבי אליהו שאי אפשר לאדם למנות שליח בדבר שאינו מחוייב בו, ומכיון שהינו בבגדאד הוא אינו מחוייב בתרומות ומעשרות כלל וכי על כן אינו יכול למנות שליח לדבר הזה. שלח לו הבן איש חי כי אם יש אפשרות לקיים את המצוה - למרות שבפועל אינו מקיימה, הוא יכול בכל זאת למנות שליח, ומכיון שבידו לעלות לארץ ישראל - אין כאן חסרון, ויכול למנות שליח. וכן עשה וכך זכה לקיים אף את המצוות התלויות בארץ.