גדולתו של רבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע"א בהלכה וכוחו בבירורו בה, היתה ללא גדר, עד שגם גדולים וגאונים לא פסקו מחבבו, ולא היו סומכים על דעתם עד שהיה מסכים איתם למעשה. ובכל גדולי ישראל אלה, היה גם רבו - הגאון רבינו חכם-רבי עבדאללה סומך זיע”א, שבכל דבר הקשה בהוראה שלח להתייעץ עמו ולדעת חוות דעתו הגדולה.

מספרים, כי רבינו עבדאללה סומך זיע”א, היה בא לדרשות של תלמידו – הוא הבן איש חי זיע”א, וממנהגו זה, היו לומדים הרבה אנשים לבוא לדרשה זו, והיו ממלאים את בית-הכנסת מפה לפה. כשהיה נכנס הבן איש חי לבית-הכנסת, היו קמים הקהל לכבודו קצת ומיד היו יושבים. ראה כך רבינו עבדאללה ואמר בלבו שאין זה כבוד התורה שכך עושים. על כן, החליט להתחיל ולבוא מוקדם לדרשה, קודם הבן איש חי, ואז כשהיה מבחין בבן איש חי נכנס לבית-הכנסת – היה רבינו עבדאללה קם לפניו במלא קומתו עד שהיה הבן איש חי מתיישב במקומו. ראו הקהל שכך מעשהו של הרב הגדול, עשו כן גם הם, ולא היו יושבים, עד שהיה הבן איש חי יושב במקומו. התבייש הבן איש חי ברוב ענוותנותו ופנה אל מורו ורבו בבקשה שלא יקום לכבודו. ענה לו רבינו עבדאללה כי צר לו כי כבר זקן הוא, אך אם היה לו הכוח – היה אף מרכיב את הבן איש חי על כתפיו.