רבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע"א, עמד בקשרי מכתבים במשא ומתן של הלכה גם עם כמה מגדולי דורו, שהתייחסו אליו בהוקרה רבה. גם אנשים פשוטים, מארצות שונות, היו מריצים אליו את איגרותיהם לשאול ממנו את כל ספקותיהם ולבאר להם את כל הדבר הקשה, והוא היה משיב להם על כל שאלותיהם כדת וכהלכה, בנחת ובענות צדק.

מספרים, כי הגאון הגדול הישיש מהרש"א אלפנדרי זיע”א היה מתהלל ומתפאר בפני תלמידי חכמים מבאי ביתו, שהוא היה מתכתב בהלכה עם הגאון רבי יוסף חיים מבבל.

מספרים, כי שניים מתלמידי הבן איש חי זיע"א – חכם רבי צדקה חוצין זיע"א וחכם רבי יחזקאל עזרא רחמים זיע"א, עלו לארץ הקודש, והלכו אצל חכם רבי יעקב שאול אלישר זיע"א. פנה אליהם היש"א ברכה ואמר כי מתפלא עליהם וכי מדוע באו אליו? ענו לו השניים כי באו על מנת לראות פני כבודו. המשיך והתפלא עליהם הרב: "יש לכם רבי יוסף חיים בבבל ובאתם אצלי? באמת שאין כמוהו בכל העולם"!

מספרים, כי רבינו רחמים מלמד הכהן זיע”א ה'מולא קוצ'יק', שהיה רבה של קהילת יוצאי שיראז בירושלים, היה לוחם עם רעייתו הרבנית זיע”א, בפריצות שהחלה בזמנם בירושלים. וקיבל אז מהבן איש חי זיע”א, בין התשובות לכמה שאלות ששאל אותו, גם קריאה לקהילת שיראז שילחמו בנגע זה. ובאמת, בעזרת נשים צדקניות היו יודעים איזו אשה לבושה בפריצות ובמה בדיוק פרצה הפירצה, והיו קונים לה חתיכה מאותו הבד שלבשה והיו שולחים לה שתכסה בו הפרצות.

מספרים, כי מלבד שלא ביקש הבן איש חי זיע”א מאף רב מרבני דורו 'הסכמה' לאחד מספריו הרבים שהוציא לאור, גם הוא עצמו היה סרבן בזה ולא נתן לאחרים 'הסכמה' על ספרם. לא חלילה בשביל זלזולו במחברי הספרים באותו הזמן, שהרי אפילו על ספר 'זבחי צדק' למורו ורבו - הוא רבינו עבדאללה סומך זיע"א - לא רצה לכתוב הסכמה. אלא הטעם הוא - כי סבו, רבינו משה חיים זיע"א כתב הסכמה בשנת תקצ"ז לספר 'פאת-השלחן' להר"י משקלאו זיע"א, תלמיד הגר"א זיע"א, ובאותה שנה נפטר רבינו משה חיים ולא זכה לראות הספר. וכן קרה אף לאביו, רבינו אליהו זיע"א, שכתב הסכמה בשנת תרי"ט על ספר 'קול ששון' להרב המקובל רבינו ששון מרדכי זיע"א ובאותה השנה נפטר ולא זכה לראות הספר. אשר על כן, היה לבו של הבן איש חי מהסס לתת שום הסכמה.