נזר כהן-הלכה כסדרההקדמה
תבענה שפתי תהלה, כי תלמדני חקיך. אודה ה' בכל לבב על כל אשר הטיב עמי בחסדו, ומשחר נעורי זיכני להסתופף בהיכלי התורה והיראה בישיבה הקדושה והמרוממת "פורת יוסף" בשכונת גונן ובעיר העתיקה בעיה"ק ירושלים ת"ו, בראשות הוד כבוד מורנו, ענק האמת הצרופה, הגה"צ רבנו שלום כהן שליט"א. ואף גם זאת ברחמיו וברוב חסדיו הצילני זה פעמיים מיורדי בור. על הכל מודים אנחנו לך.
יחודו של חיבור זה הוא בהקיפו כל הלכה על סדר השו"ע החל ממקורותיה במקרא בגמרא ובראשונים ז"ל, דרך דברי הטור הב"י ונו"כ ושאר אחרונים, ועד דברי גאוני זמנינו שליט"א.שכן מאז חיבר מרן הבית יוסף ז"ל את חיבורו הגדול על הטור, ובו קיבץ את כל קדמוניו, נוספו דבריהם של רבותינו האחרונים ז"ל ויבלחטו"א בחיבוריהם הרבים והרחבים, והמבקש לברר הלכה שאינה מהעניין שעוסק בו בלימודו, פעמים רבות נלאה לבררה במקורותיה כדבעי. נראה, כי במתכונת עריכה זו יוכל כל המעונין בכך ללמוד את ההלכה במקורותיה בספר אחד החל מהמקרא והגמרא ועד גאוני זמנינו, בין בלימוד על סדר השו"ע, ובין בבירור הלכה העומדת על הפרק.
יחד עם זאת, הוקפד על הופעה נוחה לקריאה, ובלשון קצרה ובהירה, באופן שיתאים גם ללימוד בדרכים ובמקומות המתנה וכדו', למען יוכל כל בן תורה אשר עדיין לא זכה ללמוד הלכות נחוצות אלו באופן יסודי בגמרות וראשונים עם טור וב"י ונו"כ ושאר אחרונים, לפחות ללמוד כ"ז בקצרה ובהספק מהיר. ובטוחני שהעושה כן יחוש יחס אחר לגמרי לדינים אלו, ביודעו יסודותיהם ופרטיהם בחצריהם ובטירותם, איזהו מעיקר הדין ואיזהו חומרא, וכיצד לנהוג בשעת הדחק, ואימתי אין להקל בשום אופן. וגם הלומד בעיון כראוי אפשר שימצא מקום עיון בחיבור זה במקומות המשא ומתן כדרכה של תורה, וכן כסיכום ומראה מקומות.
ראשית חיבור זה בנתינת הלב לעובדה כי ישנם בני תורה יקרים הנשואים לא מעט שנים, ועדיין לא למדו מימיהם באופן יסודי את ההלכות הנוגעות ליסוד טהרת בית ישראל. ורבים חיים יחד שנים של סמך ההלכות אשר נלמדו סמוך לנישואיהם, לימוד אשר מלבד היותו בד"כ שטחי ומקוצר, נלמד הוא בד בבד עם טרדות ההכנות והסידורים, והתוצאות מי ישורן. ובכמה מקרים נודע על טעויות מדהימות ביסודות הדברים, ובמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך.
אשר על כן עלה בס"ד ברעיוני ליסד שיעור שבועי בהלכות טהרה ביום הקדושה לאברכים צעירים, מחד - ברמה גבוהה כראוי למעלתם, ומאידך - בהספק גדול ככל הניתן. ואמנם, בחסדו יתברך, החילונו בריש קיץ תשנ"ג לפ"ק במסירת שיעור בפני אברכים יקרים וחשובים ע"פ סדר השו"ע כאשר על כל סעיף נלמדים בקצרה יסודותיו בגמרא ובראשונים ומאמר הנו"כ ושאר ספרים עד גדולי מחברי זמנינו, עם ההשלכות האקטואליות של כל דין, בפירוט שיטות גדולי ספרד ואשכנז והבדלי המנהגים למעשה, וב"ה שנשא הדבר חן בעיני הבאים.
בסמוך לשיעור הראשון הוצע לכתוב סיכום כל שיעור ליתר תועלת, וכך נעשה. ומכאן נולדה המחשבה לזכות ציבור נוסף ע"י הוצאת סיכומים אלו לאור לאחר בדיקתם בעיון מחדש, בצורת חיבור על השו"ע.
חיבור זה הינו ראשון בסדרת חיבורים על סדר השו"ע במתכונת זו אשר ברצות ה' ייצאו לאור. ומכיון שדיני ההרחקות נושא בפני עצמו הם, ורבים בהם הפרטים במיוחד, הרי הם יוצאים לאור בכרך נפרד. ויה"ר שיהא חיבור זה לנח"ר בפניו ית'.
התודה והברכה לאכסניה של תורה, בית המדרש לדיינים שע"י מוסדות "אמרי דוד" בירושלים עיה"ק ת"ו, בראשות הגאון רבי משה מרדכי פרבשטיין שליט"א חבר בית הדין הרבני נתניה, ובניהולם המסור של הרב משה רחלזון שליט"א, הרב אביגדור בורשטיין שליט"א, והרב יהושע ריינמן שליט"א.ישלם ה' פעלם ותהי משכורתם שלימה מעימו, ויזכו להגדיל תורה ולהאדירה עד ביאת גו"צ בב"א.
כפל תודה וברכה למוסדות "אמרי דוד" על אשר במסגרת המכון להוצאת ספרים שעל ידם רואה ספר זה אור. יעמוד על הברכה ידידי הרב מאיר אסולין שליט"א מראשי המכון ומחברי ביהמ"ד, אשר משקיע מאונו ומרצו להצלחת המכון ויצירותיו, ואשר סייע רבות להוצאת ספר זה לאור. יברכו ה' בכל מילי דמיטב, ויזכה לרוב נחת מכל יו"ח. אמן.
יזכו לכל מילי דמיטב משפחת סויסה הי"ו, אשר על שם ראש משפחתם הצדיק המקובל ר' דוד סויסה זצ"ל הוקמו המוסדות, ובפרט יבורך בנו ר' ציון הי"ו אשר עומד לימינם של מוסדות התורה בא"י במסירות רבה.
מודים על העבר להגאון ר' גדעון בן משה שליט"א, אשר עמד, עם הגרמ"מ פרבשטיין שליט"א, בראש בית המדרש עת נלמדו ונתבררו שם הלכות אלו. יזכהו ה' להגדיל תורה ולהאדירה, ויפוצו מעיינותיו חוצה ברוב טובה וברכה. אמן.
הנני להביע תודתי להגאון רבי יצחק רביע שליט"א ראש הכולל בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, וכן לידידי הרה"ג חו"ב רבי יורם מימון שליט"א, אשר הואילו בטובם להקדיש מזמנם היקר ועברו על רוב ככל הספר. יה"ר שימלא ה' משאלות לבם לטובה, ויברכם בכל מילי דמיטב. אמן.
וכאן מקום איתי להביע תודתי וברכתי לידידי האברך היקר והחשוב, אציל הנפש וזך המידות, הרב רענן לוי שליט"א ממשתתפי השיעור הקבועים, אשר יגע ועמל בהכנת הדברים לדפוס, ולא חסך שום טורח להוציא דבר נאה ומתוקן מתחת ידו, ברך ה' חילו, ויזכו הוא ונו"ב תחי' לרוב טובה עד בלי די מתוך אושר ושמחה ורוב נחת מכל יו"ח. אמן.
תודה מיוחד וברכות מאליפות לרעייתי הדגולה מנשים באהל תבורך, על מסירותה המיוחדת למען חיזוקי ועלייתי במעלות תורתינו הקדושה. ממקור הברכות תבורך בבריאות איתנה ונהורא מעליא באושר וברוב נחת יחד מכל יו"ח. אמן.
באתי עה"ח אור לכ"ז אלול תשנ"ד
פה עיה"ת ביתר עילית ת"ו
זמיר כהן
סימן קצה
א. א) חייב אדם לפרוש מאשתו ב) בימי טומאתה עד שתספור ותטבול (ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה תמיד היא בנדתה עד שתטבול. ב"י בשם פוסקים). ג) ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה (אפילו בדברים) (טור וב"י בשם רשב"א מאבות דר' נתן) שמא ירגיל לעברה. ד) אבל מותר להתייחד עמה, דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף יצריה (לשון עצמו):
הלכה כסדרה
א) חייב אדם לפרוש וכו': באבות דר' נתן (פ"ב) איתא: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, (ר"ל שיחת שעשוע ודברי הרגל. מאירי נדה סד.) תלמוד לומר לא תקרב. יכול ישן עמה בבגדיה על המטה, תלמוד לומר לא תקרב". ובתורת כהנים פרשת אחרי מות (פי"ג ס"ב), "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. אין לי אלא שלא יגלה ערותה. מנין שלא יקרב, תלמוד לומר לא תקרב. אין לי אלא נדה וכו' מנין לכל העריות תלמוד לומר לא תקרבו לגלות".
לדעת הרמב"ם (פכ"א מאי"ב ה"א) דרשות אלה הינן דרשות גמורות. ולפיכך כתב שהמחבק והמנשק אחת מן העריות דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר עובר באיסור תורה וחייב מלקות שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה. ובספר המצוות (לא תעשה שנג) פירש דבריו יותר וכתב להדיא דנדה ושאר עריות שווים לעניין זה וכדמוכח בברייתא הנ"ל. אבל הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שם חולק וסובר שאין מלקות בעריות אלא בביאה גמורה או בהעראה אבל קירוב בשר אין איסורו אלא מדרבנן, והדרשות שבברייתא אסמכתא בעלמא הם. ומרן השו"ע ז"ל פסק באהע"ז (סי' כ' ס"א) כדעת הרמב"ם שכל קירוב בשר אסור מן התורה ולוקין עליו. (והנה אף שלשון הרמב"ם שחיבק ונישק "דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר", עי' בב"י יו"ד סי' קצ"ה שנטה לומר שלדעת הרמב"ם אפי' חולה האשה בחולי שיש בו סכנה אסור לבעלה הרופא למשש את דופקה וכדו', ואפי' אין שם רופא אחר. דהוי אביזרייהו דגילוי עריות שהדין הוא יהרג ואל יעבור. וסיים בצ"ע. ועיין בש"ך לקמן סי"ז סק"כ שחילק בדעת הרמב"ם בין קירבה דרך חיבה לנגיעה שאינה דרך חיבה. ויבואר ביתר הרחבה במקומו לקמן בעז"ה).
ב) בימי טומאתה: נקט לשון טומאה אע"פ שאינו שייך לאיסור הנדה על בעלה, אלא לעניין קדשים וטהרות ובזמן שדיני טומאה וטהרה נהגו. [ומ"מ מן הראוי שלא יאמר הבעל לאשתו בימי איסורה "את טמאה ולכן.." ואפי' לא יאמר "את אסורה", שכן עלול לפגוע ברגשותיה העדינים בלא"ה בזמן זה. אלא יאמר "אנחנו אסורים זע"ז"].
ג) ולא ישחוק ולא יקל וכו' (אפילו בדברים): באבות דר' נתן (פ"ב והובא לעיל ס"ק א') יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב. ופירש המאירי נדה סד. דברים בטלים, ר"ל שיחת שעשוע ודברי הרגל. וכ"כ הרשב"א בתורת הבית (בית ז' ריש שער ב') דברים בטלים, כלומר דברי הרגל.
והנה לדעת הרמב"ם והשו"ע הנ"ל שדרשה זו דרשה גמורה היא והקירבה דחיבוק ונישוק אסורה מן התורה, לכאורה אף הקירבה בדיבור צריך איסורה להיות מן התורה, שהרי התנא
בחדא מחתא מחתינהו לכולהו. ואולם בריש פרק כא מאיסורי ביאה כתב הרמב"ם "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה שנאמר וכו'. ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות וכן לשחוק עמה או להקל ראש וכו', ומכין המתכוין לדבר זה מכת מרדות". עכ"ל. וכדבריו כתב בשו"ע אהע"ז סי' כ סעיף א', וסי' כא סעיף א'. ומבואר שאיסור השחוק וקלות ראש אינו אלא מדרבנן, וה"ה לנדה וכמש"כ הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שנג) ובריש פ"ד מאיסורי ביאה שהנדה הרי היא כשאר כל העריות. וכן משמע מלשון השו"ע שכתב "שמא" ירגיל לעבירה משמע שאינו אלא גזירה דרבנן. ובפשטות היה נראה לחלק בין דברים בטלים שכתב באבות דר' נתן (שר"ל דיבורי הרגל לתשמיש וכדמשמע מדברי הרשב"א והמאירי)
שזהו האסומן התורה לפי שקרוב לתשמיש כחיבוק ונישוק, ובין שחוק וקלות ראש בעלמא שאין איסורם אלא מדרבנן. אך שא"כ עכ"פ יקשה מפני מה לא כתבו הרמב"ם והשו"ע שלוקין על דברי הרגל כעל חיבוק ונישוק. והנראה עיקר שבכל גוונא אין איסורו אלא מדרבנן, שהרי באבות דר"נ איתא עוד "יכול ישן עמה בבגדיה ת"ל לא תקרב", ואיסור זה ע"כ אינו אלא מדרבנן וכדלקמן ס"ק לד. (אמנם אין זה הכרח גמור כיון שהתנא חילקו בבבא נפרדת, ואילו דיבור כללו עם חיבוק ונישוק).
אין הכוונה שמותרים לדבר רק בענייני משא ומתן וצרכי הבית (וכדמשמע בבדי השולחן סק"ט), שהרי על הפסוק "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה" אומרת הגמ' (עירובין סג:) זה הישן בקילעא (בחדר. רש"י) שאיש ואשתו ישנים בה. ואמר רב יוסף ואפי' באשתו נדה. ומוכח שאע"פ שאסורים בקרבה מ"מ ישנם דברים שבצנעה שעונג לה הדיבור בהם ומותרים לדבר, וכמש"כ המהרש"א שם. והיינו כל שאינו שחוק וקלות ראש או שיחה העלולה להביאם לעבירה, מותרים לדבר, אע"פ שנמנעים מלדבר שיחה אישית זו על יד אנשים אחרים. (וכגון להתעניין בשלומה ובכאבה ובסיבת מצב רוחה וכד').
ומהאמור כאן נלמד שגם האופנים המבוארים בפוסקים להיתר בדיני הרחקות, וכגון להעביר תינוק מידו לידה או מידה לידו כשהתינוק נמשך מאליו וזורק עצמו מזל"ז, וכן למסור זל"ז חפץ ע"י זריקה כלפי מעלה ונופל אל השני וכמבואר כל זה לקמן (ס"ק ח עי"ש), וכגון המבואר לקמן (ס"ק כח) שאפילו לאוסרים ישיבה יחד ע"ג ספסל המתנדנד, מותרים לעמוד יחד ע"ג ספסל המתנדנד, היינו דוקא כשאין המסירה והעמידה בכה"ג נעשים דרך שחוק, אבל דרך שחוק אסור מפני שמרגילים לעבירה. וכן כל כיוצ"ב.
בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנב) הסתפק במה שכתבו הב"ח והראשונים שלא ידבר עמה דברים בטלים אם כוונתם רק לדברים המרגילים לערוה או שכל ריבוי דברים מיותרים אסור וכדאיתא באבות (פרק א משנה ה) אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו, ובאבות דר' נתן יש שגרסו באשתו נדה אמרו, ומשמע שכל ריבוי שיחה אסור לפי שמרגיל לערוה. עכת"ד. ומש"כ בשם הב"ח והראשונים שלא ידבר עמה דברים בטלים, כן הוא הלשון באבות דר' נתן המובא בס"ק א, וכללו בכלל האיסור דלא תקרב. והנה הלשון שלא ידבר עמה דברים בטלים לא משמע ריבוי דברים אלא סוג דיבור שהוא דברים בטלים. וכן מבואר להדיא מדברי הטור וז"ל, ולא מתשמיש לבד אלא משום דבר לא יתקרב אליה, אפילו בדברים אם מרגילים לערוה לא ידבר "בהם" עמה. וכן הוא בש"ך ס"ק ב. וכן פשטות הרמ"א, וכמבואר במאירי נדה סד. שהביא בשבט הלוי שם וז"ל, דברים בטלים ר"ל שיחת שעשוע ודברי הרגל. וכ"ה בתורת
ב. ה) לא יגע בה אפילו באצבע קטנה ו) ולא יושיט מידו לידה ז) שום דבר. ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה: ח) (וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך, אסור). (ב"י ס"ס קנד, והגהות שערי דורא בשם מהר"ם):
הלכה כסדרה
הבית לרשב"א. ומשמע שמעיקר הדין אין איסור בריבוי דברים כל שאינו דרך שחוק וקלות ראש ולא דברי הרגל. ומ"מ בודאי שראוי שלא להרבות בדברים אם לא שיש צורך בכך. ופשוט שאם מכיר בעצמו שריבוי בדברים מרגילו לעבירה אסור מעיקר הדין.
ד) אבל מותר להתייחד דכיון וכו': כן הוא בכתובות (ד.) לא שנו אלא שלא בעל, אבל בעל אשתו ישנה עמו. עיי"ש. ובתורת השלמים (סק"א) כתב שאין טעם זה מספיק להתירם בייחוד, שהרי אשה שזינתה שנאסרה על בעלה אסורים בייחוד אע"פ שכבר בא עליה. אלא דוקא מפני שעתידה אשתו הנדה להיות מותרת לו וגם בא עליה פעם אחת להכי התירום. וכן הוכיח הסדרי טהרה (ס"ק ב) מדין הרואה דם מחמת תשמיש ג"פ שנאסרה על בעלה ואסורין בייחוד, לעיל קפ"ז סי"ב.
ה) לא יגע בה וכו': בתנא דבי אליהו (פט"ו) ובשבת יג. מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וכו' ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואמרה להם כתיב וכו' בעלי ששנה הרבה ושימש ת"ח הרבה מפני מה מת בחצי ימיו. ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה משיחה כל אותו מאורע. אמרתי לה בתי בימי נדותך מהו אצלך, אמרה לי ח"ו אפי' באצבע קטנה לא נגע בי. בימי ליבונך מהו אצלך, שמא הבאת לו את הסכין שבידך ונגע בך אפי' באצבע קטנה וכו', אמרה לי אכל עמי וישן עמי ולא עלתה על דעתו דבר אחר (תשמיש). אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שהרי אמרה התורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ע"כ. הרי להדיא שבימי איסורה אסור ליגע בה אפי' באצבע קטנה.
ומ"מ בנודע ביהודה (יו"ד סי' קכ"ב) התיר לבעל ואשה הגרים בכפר שאין שם יהודים זולתם שיהיה מי שישגיח עליה בשעת הטבילה, שיעמוד הבעל בעת טבילתה ויראה שמכוסה כולה במים. שהרי שני גדולי הדור מהרי"ק והשר מקוצי היו מסתכלים בנשותיהם סמוך לטבילתן לראות אם אין בהן רגב. ואפי' ליגע בה ולסייע בדחיפתה במים התיר אם אי אפשר בעניין אחר. שאעפ"י שלשיטת הב"י שכל נגיעה אסורה מן התורה ואע"פ שאינה נגיעה של חיבה הכא נמי אסור, מ"מ הרי להש"ך שפשט המנהג כמותו כל נגיעה שאינה של חיבה אינה אסורה אלא מדרבנן, וא"כ הרי טעם האיסור הוא שמא יבואו להרגל דבר וכשאר הרחקות, ובנידון דידן יש לומר שבשעה זו לא חיישינן לכך, דלא שביק היתרא שמיד בעלותה מן המים תהא מותרת לו. (ועיין לקמן סעיף יז).
כתב התשב"ץ (ח"ג סי' נח) שיש להתרחק מליגוע בבגדיה בעודה לבושה בהם. והוסיף החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' לח), שאם נוסעים יחד בעגלה יזהרו שלא יגעו מלבושיהם זה בזה.
ו) ולא יושיט וכו' ולא יקבלנו וכו': בתוס' שבת (יג: ד"ה בימי) כתבו שרש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידה בימי נדותה. ונראה לר"י שיש סמך לזה מסדר אליהו דקתני אמר לה שמא הבאת לו את השמן שמא הבאת לו את הפך. ומיהו התם מסיים ונגע בך באצבע קטנה. ע"כ. ודעת הרמב"ם כתב המגיד משנה (פכ"א מאישות ה"ח) "שממה שכתב רבינו ואינה נותנת אותו (את כוס היין) בידו כדרכה תמיד, נראה ששאר הדברים יכולה היא להושיט מידה לידו". ע"כ. והיינו שפירש מש"כ בתנא דבי אליהו כמו שדחו התוס' שכל שאלתו היתה אם ע"י ההושטה נגע בה. וכן דעת היראים (סימן כו) שאין איסור הושטה מידה לידו אלא בכוס של יין שמזגה, וכמבואר בגמרא כתובות (סא.) שאסורה במזיגת הכוס. ובספר התרומה (סימן פט) כתב שאין ראיה מהגמרא אלא רק לאסור הושטת כוס של יין. וגם מסדר אליהו אין ראיה לאסור כל דבר אלא רק מאכל ומשקה. והתשב"ץ (ח"ג סי' נח) כתב שבגמ' משמע שלא אסרו להושיטו מיד ליד אלא מאכל ומשקה כגון מזיגת הכוס ומ"מ רש"י היה נזהר שלא למסור אפי' מפתח מידו לידה. וכן נהגו. ע"כ. ובסי' ר"ל הביא התשב"ץ דברי הרמב"ן (הלכות נדה פ"ח ה"ה) שאסור להושיט שום דבר מיד ליד והסיק כדבריו. וכ"פ הרשב"א בתורת הבית הקצר (בית ז' שער א') והרא"ש בכתובות (סא). וכשיטתם פסק מרן השו"ע שהושטת כל דבר מיד ליד אסורה. (ומש"כ בשו"ע הטעם שמא יגע בבשרה, כן הוא ברשב"א שם וברבינו ירוחם. אבל בתשובה (סי' אלף קפ"ח) כתב הרשב"א הטעם, שלפי שלבו גס בה בקריבות מועטת איכא למיחש להרגל עבירה).
ז) שום דבר: כתב הב"י בשם רבינו ירוחם, "העידו על רש"י שלא היה רוצה לתת מפתח מידו לידה, וכן נכון להחמיר אפילו בדבר ארוך שמא לא יזהר בטוב ויגע בבשרה". וכן משמע מהרשב"א שכתב בתורת הבית הקצר (שם), "לא יגע באשתו נדה אפילו באצבע קטנה. ולא יושיט מידו לידה שום דבר שמא יגע בבשרה". וכלשונו כתב מרן בשו"ע. ומדכתבו "שום דבר" משמע אפילו דבר ארוך.
ולפ"ז לכאורה יש להחמיר שלא להרים או להוריד ביחד עגלת תינוק וכדו' בחדר המדרגות או אל האוטובוס וכדו', וכן כל משא כבד. וכ"כ האגרות משה (ח"ב סי' עה) להחמיר עוד שלא לדחוף ביחד מטה ושאר כלים כבדים (וכ"ה בבדי השולחן ס"ק כ"ו). אבל בטהרת הבית (סי' י"ב ס"ג) התיר בשעת הדחק כשא"א בעניין אחר (שאם אפשר בע"א, כגון שתיטול האשה התינוק בידה והבעל יוריד את העגלה, יעשו כן.) להרים או להוריד ביחד. והטעם כתב במשמרת הטהרה שם שמעיקר הדין היה להתיר כל הושטה כיון שהרמב"ם והיראים ועוד מתירים. ורק מכיון שלעומתם הרא"ש והרמב"ן ועוד אוסרים, הואיל ולאו מילתא דטריחא כולי האי להזהר שלא להושיט מיד ליד ראוי להחמיר אף בספיקא דרבנן. ועכ"פ גם מרן לא כתב לשון איסור אלא "לא יושיט מידו לידה". והיינו דרך סייג וגדר והרחקה. ולכן במקום שיש טורח ולא סגי בלא"ה, יש להקל. עכת"ד. [ולי צ"ע, שהאיך אפשר לדייק ממה שלא כתב מרן לשון איסור אלא "לא יושיט", שהיינו דרך סייג וגדר והרחקה, הא גם בתחילת הסעיף כתב "לא יגע בה אפי' באצבע קטנה" ולית מאן דפליג שהוא איסור גמור כמבואר בראשונים, ונטיית מרן בב"י לומר שאפילו בלא חיבה הוא איסורא דאורייתא. ולדברי טה"ב אטו כל הושטה מיד ליד בשעת הדחק תהא מותרת.] גם בדרכי טהרה (פ"ה ס"ב) נקט להקל בזה כשא"א בעניין אחר. אולם שם משמע שטעם היתרו משום שיש לחלק בין הושטת חפץ מיד ליד לבין הרמתו ביחד ממקום זה והנחתו במקום אחר. (שבזה יש פחות חשש שיגעו זב"ז וגם ליכא חיבה כולי האי כהושטה).
כלה שפירסה נדה קדם חופתה, לדעת המהרי"ל לא יענוד החתן את הטבעת על אצבעה, שלא יגע בה. אלא תזקוף אצבעה ויניח הטבעת ליפול באצבעה. ובשדי חמד כתב שתלבש כפפות וכך יתן את הטבעת על אצבעה. ובשו"ת בית יהודה (אהע"ז סי' לג) כתב שיתן לה הטבעת ע"י אחר. אבל באור זרוע (ח"א ס"ס שמ"א) איתא שתקבל הטבעת מידו. שכיון שעדיין לא נתקדשה לו ועדיין אינה מותרת לו לבוא עליה, לית לן בה אם יגע בה. ע"כ. וכן הכרעת אחרונים רבים (כנה"ג סי' ס"ב. שו"ת בנין ציון סי' קל"ט, זבחי צדק ח"ב עמ' קכ"ו, וכ"כ טהרת הבית סי"ב ס"ג ודרכי טהרה פ"י). והוסיפו עוד טעמים, שבפני רבים הוא, והנתינה רגע כמימריה, דליכא למיחש בכה"ג להרהור. ושלא לפרסם הדבר בפני הרבים, ולבית יהודה הא מצוה בו יותר מבשלוחו. ומ"מ כתבו שיזהר החתן ככל שיוכל שלא ליגע בבשרה באותה שעה ורק יתן הטבעת בראש אצבעה (המושטת כדרכה) והיא תכניסנו למקומו.
אשה נדה הרוצה להגיש את התינוק למילה אל בעלה הסנדק, מנהג האשכנזים להחמיר שהיא תגיש את התינוק לאחר והוא מוסרו לבעלה. אבל מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' פה) העלה להקל ע"י שיתנו התינוק ע"ג ב' כריות, ואוחזת היא כשידיה מתחת לב' הכריות והבעל נוטל הכרית העליונה עם התינוק. וכתב הטעם שהרי הרמב"ם והיראים ועוד מתירים להושיט מיד ליד, ובנד"ד שהוא מצוה, וברגע קטון, ופעם אחת בכמה שנים, וע"י שינוי, ואין חשש שיגע בבשרה, יש להקל. וכתב בטהרת הבית (סי' י"ב ס"ו) שכן מנהג הספרדים. ועיין בספר דרכי טהרה (פ"ה עמ' מג) שציין מספר מנהגים בזה.
ח) וכן על ידי זריקה וכו': בדרכי משה (סק"א) ובב"ח הביאו בשם המהר"ם מרוטנבורג שאותם הזורקים מפתח או מעות אל יד נשותיהם בימי נידתן, ראוי לגעור בהם. שהרי בין השינויים המוזכרים בכתובות ס"א שנהגו נשות האמוראים גבי מזיגת הכוס והגשתו לבעל, לא הוזכר היתר דזריקה. ופסקו כן להלכה הרמ"א בהג"ה והב"ח בסוף דבריו. אבל דעת התשב"ץ (ח"ג ס"י נח) שאין האיסור בהושטה אלא ע"י חיבור שבהושטה מיד ליד אבל לזרוק מיד ליד מותר. וכ"כ המהריק"ש (סי' קצ"ה) "וע"י זריקה אין להחמיר". וסיים, "ובלבד שלא יהיה דרך שחוק". ע"כ. ומה שכתב המהר"ם מרוטנבורג להוכיח מדלא נזכר בגמ' כתובות השינוי דזריקה, כתבו האחרונים שיש לדחות דכיון שבכוס יין מיירי שהוא דבר הנשפך הרי א"א בזריקה. (וליישב קצת דברי המהר"ם ז"ל י"ל שעכ"פ היה להזכיר השינוי כיון דשייך בכוס שאינו מלא ובזריקה קלה מקרוב. א"נ ר"ל שלא מצינו בגמ' שינויים המתירים הושטה אלא אלו. ואי שרי שינוי דזריקה הו"ל להש"ס להזכירו עכ"פ גבי דברים אחרים. ועיין בב"ח לשון המהר"ם). וכתב מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' פ"ה) שאע"פ שהרשב"ץ ומהריק"ש מתירים, נראה לי הדל שנכון להחמיר הואיל ונפק מפומיה דמהר"ם לאסור ושכן בארץ הצבי נזהרים בזה. ע"כ. וכן פסק הרב בן איש חי (ש"ש צו כ"ב) וז"ל, ואפי' לזרוק חפץ מזה לזה, אסור. ע"כ. אבל בטהרת הבית (משמרת הטהרה סי' י"ב ה') כתב שי"ל בזה ספק ספיקא להקל. שמא הלכה כהרמב"ם ועוד שאפי' הושטה מיד ליד מותרת, ואם תמצא לומר שהלכה כהרמב"ן והרשב"א וסייעתם שאוסרים הושטה מיד ליד, שמא הלכה כהרשב"ץ ומהרימ"ט ועוד שע"י זריקה מותר. ובספק ספיקא בדרבנן בודאי שיש להתיר. ומ"מ סיים שהמחמיר תע"ב. ע"כ. אמנם לזרוק כלפי מעלה וברדתו היא תקבלנו כתב החיד"א בברכי יוסף שנראה לו להקל. שכיון שאף לזרוק מיד ליד התירו התשב"ץ ועוד, אנן דאסרינן תסגי לן להחמיר כשזורק להדיא מיד ליד. וכ"כ הפת"ש בשם הכרתי ופלתי להתיר בזה לכו"ע. ואע"פ שבסדרי טהרה (סק"ד) כתב שאף שמעיקר הדין יש להקל ככרתי ופלתי מ"מ אין להתיר, כתב במשמרת הטהרה שם שגם המחמירים בזריקה מיד ליד, במקום צורך יסמכו על המתירים בזריקה כלפי מעלה. והבו דלא לוסיף עלה.
בתורת השלמים (סק"ב) דייק מלשון הרמ"א שעל בגדיה מותר לזרוק. ובבדי השולחן (סק"ל) למד מהט"ז שמותר לזרוק מכלי לשני או אל כלי שביד השני. עיי"ש. ובשיעורי שבט הלוי (מהדו"ב רנ"ח) החמיר בכ"ז. ונראה שבצירוף הס"ס הנ"ל יש להקל (ובלבד שלא יהיה דרך שחוק וכמבואר בדברי המהריק"ש הנ"ל ובס"ק ג).
בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' נ"ח) כתב שמותר ליטול התינוק מיד אשתו נדה דחי נושא את עצמו. וכ"כ בסימן ר"ל, אלא ששם הוסיף: "והיא אינה עושה כלום אלא התינוק עצמו הוא יוצא מחיק אימו ובא לחיק אביו". ע"כ. והקשו האחרונים דמה שייך חי נושא את עצמו שהוא דין מיוחד בשבת וממשכן גמירי לה (וכמש"כ התוס' שבת צד. ד"ה שהחי), לדיני הרחקות. ועוד, סוף סוף יש לחוש שיגעו זב"ז. וצריך לומר שלא נתכוון התשב"ץ אלא ללשון מושאל, וכוונתו שאינו נוטל את התינוק מאשתו אלא התינוק נושא את עצמו ויוצא מזרועות אימו אל אביו, וכמו שפירש הוא עצמו דבריו בסימן ר"ל ובכה"ג ליכא נמי למיחש שיגעו זב"ז. ולפ"ז אפי' התינוק גדול ויודע ללכת, אם אינו מושך עצמו אל אביו אסור ליטלו הימנה. ועי' פת"ש סק"ג. ובשו"ת שבט הלוי (סי' צ"ב) כתב שנראה שהרשב"ץ לא כתב כן אלא לשיטתו שסובר שמותר לזרוק מיד ליד, אבל לאוסרים בזריקה לא גרע הושטת תינוק מדין זריקה. וסיים, ושוב הראוני שגם הברכי יוסף הביא דברי הרשב"ץ (שהתיר הושטת תינוק אע"פ שדעת הברכ"י לאסור זריקה.), ומ"מ הנלע"ד כתבתי. ע"כ. וכ"כ בשיעורי שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנ"ג) והוסיף, ועוד דהיום שנתרבו הסייגים והגדרים בהרחקות יותר מבזמנם ודאי יש להחמיר גם בזה. ע"כ. ובמשמרת הטהרה (סי' י"ב אות ז') כתב מדנפשיה שלכאו' י"ל שהתשב"ץ לשיטתו שמתיר בזריקה, ולעולם האוסרים בזריקה יאסרו גם הושטת התינוק היוצא מחיק אימו אל אביו. ודחה דשאני זריקה שבאה מכח האשה וגרע טפי, משא"כ תינוק הנמשך מעצמו י"ל דלכו"ע שרי. וכן מוכח בברכי יוסף שאסר בזריקה ובכ"ז העתיק דברי התשב"ץ להקל בנטילת התינוק.ומ"מ ה"מ במקום צורך אבל דרך שחוק הוי דרך חיבה ולכו"ע יש להחמיר. ולאחינו האשכנזים טוב להחמיר בכל גוונא דאפשר דדמי לזריקה דנקטי כהרמ"א להחמיר. ע"כ.
בטהרת הבית (סי' י"ב סעיף ח) כתב שלא ינשק הבעל את בנו הקטן שביד אשתו נדה. ושכן נכון להחמיר שלא להאכילו בעת שאשתו מחזיקה בו. ואם יש הכרח להאכילו כשהוא בזרועות אימו, יש להקל, ובלבד שיזהרו שלא יגעו זב"ז. ובדרכי טהרה (פ"ה ס"ב) כתב,יש מחלוקת אם מותר לאחד מבני הזוג לנשק תינוק הנמצא בידי השני. וכל אחד ישקול בדעתו, אם דבר זה מביאו לידי חיבה או קירבה או הרהור אסור. ע"כ.
בפת"ש סק"ד כתב בשם המנחת יעקב בשו"ת שאסור לאשה נדה להסיר נוצה וכדו' מבעלה ע"י נפיחה בפה, והביא ראיה מאמימר שאמר לאותו אדם שהסיר הנוצה ממנו, פסול אני לשמש לך כדיין (כתובות ק"ו), וכתב שיש חולקים. (ואת הראיה יש לדחות, דודאי יש בהסרת הנוצה משום שוחד. אך הרי אפשר שאין זה דרך חיבה האסורה בדיני נדה אלא דרך שירות) וכתב הבן איש חי (ש"ש פרשת צו כ"ב) שנכון להחמיר. ובטהרת הבית (סי"ב אות י') העלה להתיר מן הדין במקום צורך והמחמיר תע"ב.
אשה נדה שהדליקה נרות שבת מנר שבידה, שבסיום ההדלקה אסור לה לכבותו לפי שאז מקבלת שבת עליה וכמ"ש מרן השו"ע בסימן רסג סעיף י' לדעת בה"ג, מותר לבעלה לכבות הנר שבידה בנפיחת פיו, שאין בזה חיבה כלל. (משמרת הטהרה ח"ב עמ' קד ושכ"כ בשו"ת באר משה ח"ד סי' סג)
בבן איש חי (ש"ש פר' צו סכ"ב) כתב, ודאי אסור שתניף עליו במניפה להביא לו רוח קר, כי זה הוי דבר חיבה אע"פ שאינה נוגעת בו. עכ"ל. ומ"מ הדבר פשוט שלהפעיל מאורר המונח כנגד בעלה מותר.
בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנ"ד) כתב להחמיר שלא יקראו בספר אחד, שמא יגעו זה בזו. ובמשמרת הטהרה (סי' י"ב אות י"ג) כתב ע"ז שאין לנו להוסיף חומרות שאין להם זכר בדברי חז"ל. והכל לפי העניין, אם יכולים להזהר היטב שלא יגעו זב"ז יש להקל. ואף משום חיבה אין כאן שלא אסרו חז"ל אלא חיבה המביאה לידי הרגל עבירה.
מותר הבעל לסובב הכפרות בעיוה"כ מעל ראש אשתו נדה, ואין לאסור שמא יגע בה בהושטה מיד ליד, דשאני התם שמוסר החפץ לידה יש לחשוש שמא יגע בה. (משמרת הטהרה פי"ב אות י"ב)
ללכת תחת מטריה אחת בימות הגשמים, כתב במשמרת הטהרה (שם) שאם יכולים להזהר שלא לנגוע זב"ז וכגון שילכו בריחוק קצת זה מזה, יש להתיר. ושכ"כ בשבט הלוי עמ' רנ"ח. עכ"ד. והנה בשבט הלוי מהדו"ב עמ' רנ"ד חזר בו וכתב שיש להחמיר דומיא דמש"כ המאירי נדה סד. לענין עמידה בסמוך לה במקום המרגיל. ע"כ. ויש לדחות ראייתו דהמאירי לא מיירי אלא בשכיבה במטה, יעוי"ש.
מותר לתת לאשתו מתנה כתכשיט וכדו' בימי נדותה, שדוקא שיגור כוס יין שיש בו קירוב דעת ביותר שנותן דעתו עליה אסרו חז"ל (משמרת הטהרה שם אות י"ג). אכן מתנה מיוחדת לקירוב לבבות כגון מתנה קודם יום הטבילה ממש, אסור. ויש להשכיל לפי הענין אימתי אסור בכיוצא בזה (שבט הלוי מהדו"ב עמ' רנ"ד). ואם צריך לפייסה שתלך לטבול יש להתיר לפייסה במתנה. אך לא ידבר עמה דברים המרגילים לעבירה (משמרת הטהרה שם). ומ"מ הדבר ברור שאם ע"פ הענין נראה לו שעצם נתינת המתנה תרגילם לעבירה, אסור ליתנה בכל גוונא.
מותר להביא לביתו פרחים לשבת אפי' ביום טבילתה. שאין זה מתנת חיבה לה, אלא לכבוד השבת קדש. (שבט הלוי מהדו"ב עמ' רנ"ד, ומשמרת הטהרה סי' י"ב סקי"ג) ונראה שאם אין דרכו לקנות פרחים לש"ק, מן הראוי שיאמר בכניסתו שקנה פרחים לכבוד הש"ק.
כתב הגרי"ח בספר בן איש חי (ש"ש צו כ"ב) שבשו"ת יד אליהו (ס"ס סה) ומהר"ש קלוגר בשיירי טהרה (דף נד ע"ד) כתבו שאסור לבעל להדליק סיגריה או נר או להתחמם משלהבת שביד אשתו נדה. וכ"כ בפת"ש (ס"ק ג) בשם היד אליהו ומטעם שההבל מחבר. ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנג) כתב שגם בלא הטעם דההבל מחבר לכאורה גוף מעשה ההדלקה הוי מעשה חיבה קצת. וסיים, ויש להחמיר גם בלי נגיעה. וזה לשון טהרת הבית (סי' יב ס"ט) לא ידליק הבעל סיגריה שבפיו מגפרור או נר שביד אשתו נדה, שיש בזה משום חיבה. ונכון להחמיר שלא ידליק נר שבידו מנר שבידה. ע"כ. כתב בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנג), להחזיק נר הבדלה ודאי שרי, דמה שהוזכר נר לאיסור הוא משום השלהבת המחברת, ובהבדלה מחזיקה רק כדי שיברך ויראה ביד ואין חיבור. ע"כ. וכ"פ בטהרת הבית (שם).
כתב בשו"ת בית יצחק (אה"ע ח"ב סי' יח) מותר לתת גט לאשתו כשהיא נדה, כיון שעומדים להפרד. וכתב בשו"ת שמש צדקה (יו"ד סי' סד) שאשתו נדה שמתה מותר בעלה לטפל בטהרתה ובקבורתה וליגוע בה. ומ"מ אם יש מי שיטפל בה המחמיר תע"ב שעכ"פ יש בזה משום צניעות.
ג. ט) לא יאכל עמה על השולחן, י) אא"כ יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק יא) בין קערה שלו לקערה שלה יב) לחם או קנקן, או שיאכל כל אחד יג) במפה שלו: הגה יד) וי"א הא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה היינו דוקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה, אבל אם אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה סגי אם אוכלת בקערה בפני עצמה וא"צ היכר אחר (הגהות אשירי בשם ר"י והגהות אלפסי) וכן נוהגין. טו) י"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה (מצא בקונטרס דהלכות נדה) כמו שאסור לשתות משיורי כוס שלה, וכמו שיתבאר:
הלכה כסדרה
ט) לא יאכל עמה על השולחן: במשנה שבת יא. כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ופירש רש"י וכ"ש טהור עם הזבה מפני שמתוך שמתיחדים יחדיו יבוא לבעול זבה שהיא בכרת.
לדעת רמב"ם (פי"א מאי"ב הי"ח, ופט"ז מטומאת אוכלין הי"א) אינם אסורים אלא לאכול יחד בקערה אחת. והשיג עליו הראב"ד שאפי' על שלחן אחד במפה אחת אסור ושכן נוהגים. וכ"כ המגיד משנה בשם הרמב"ן והרשב"א. והרא"ש (שבת פ"א ל"ב) כתב, ומה שרגילים עכשיו לאכול עם אשתו נדה על שולחן אחד, לפי שבימיהם היו רגילים לאכול כל אחד לבדו על שלחן קטן, וכשאשתו אוכלת עמו על אותו שולחן קטן נראה דרך חיבה. אבל האידנא שכל בני הבית אוכלים על שלחן אחד אינו דרך חיבה. ויש שעושים היכר ביניהם, והוי כמו שנים שאוכלים זה בשר וזה גבינה. ע"כ, והביאו הב"י. והנה הטור כתב כדברי אביו הרא"ש לחלק בין שולחנות שלהם לשולחנות שלנו, וסיים, "ובלבד" שיעשו שום היכר כגון שפורס לו מפה לבד וכו'. ע"כ. והרי שמצריך היכר ולא סגי ליה בחילוק שכתב הרא"ש המובא בב"י לחלק בין שולחנות שלהם לשולחנות שלנו ורק שציין שיש שעושים היכר ביניהם. אמנם בפסקי הרא"ש בקצור הלכות נדה (סוף נדה) כתב, "וזהו בימיהם וכו' אבל האידנא שכל בני הבית אוכלים על שולחן אחד, אוכלת עמו על השולחן. אבל יעשו קצת היכר שישימו קנקן על השולחן ביניהם". ע"כ. וכן הוא בתשובת הרא"ש (כלל מ"ז). ונמצאים דברי הטור בשיטת הרא"ש אביו. אמנם המאירי (סוף פ"ט דנדה) והריטב"א (שבת י"ג) כתבו לחלק בין שולחנות שלהם לשולחנות שלנו, וסיימו להדיא שלפיכך בשולחנות שלנו מותרים לאכול בלי שם היכר. והשו"ע פסק שאסורים לאכול על אותו שולחן כדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א וכדברי הטור (והרא"ש) שגם בשולחנות שלנו צריכים לעשות היכר.
י) אא"כ יש שום שינוי: בשו"ע כתב ב' אפשרויות של שינויים. א. להניח דבר המפסיק בין קערה שלו לקערה שלה. ב. שיאכל כל אחד במפה שלו. ומקורם בראשונים והובאו בב"י שלמדו כן מדין שנים האוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה, שמותרים בכה"ג. והנה בב"י הביא דברי רבינו ירוחם שכתב ב' שינויים אלה, והוסיף: ויש מתירים שתשנה היא ולא תשב במקומה. ע"כ. ואע"פ שכתב בלשון יש מתירים, העתיקו רוב האחרונים שינוי זה להלכה. ומהם הסד"ט, הלחם ושמלה, הקצשו"ע, וכן גדולי זמנינו בחיבוריהם. אמנם הרב בן איש חי (ש"ש צו כ"ב) כתב לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק. עיי"ש. ומ"מ הדבר פשוט שלא שייך היתר זה אלא באשה שיש לה מקום ישיבה קבוע בימי טהרתה. (ואם דרך מספר ימי טהרתה ומספר ימי איסורה להיות שווים או כמעט שווים, נראה דהנכון שלא תשב בימי איסורה במקום מסויים אחר בקביעות. שא"כ נמצא ששינוי המקום אינו היכר הואיל וגם מקומה זה הוא מקום קבוע ואינו מרגיש שיושבת במקום שונה. ואפשר דאזלינן בכה"ג בתר המקום המוכיח שזהו מקום קביעותה, כגון לצד בעלה, להחשיבו למקום קביעותה. ושאר המקומות הרחוקים יותר לשינוי).
יא) בין קערה שלו לקערה שלה: בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנה) כתב שאפי' אינו בין הצלחות ממש אלא מרוחק מעט. ע"כ. וכן המנהג. ועכ"פ יקפידו שיהא מונח אל מול בין שניהם כפשטות לשון השו"ע והראשונים.
יב) לחם או קנקן: היינו דוקא כשאין אוכלין מן הלחם או שותין מן הקנקן, שאל"כ לא הוי היכר (ט"ז סק"א ועוד אחרונים). וקנקן שאין דרכו להיות על השולחן, חשיב היכר אע"פ ששותין ממנו (תורת השלמים סק"ג ועוד אחרונים). ונלמד כל זה מדין ההיכר בשנים שאוכלים על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה.
והנה בהלכות בשר וחלב (יו"ד סי' פ"ח) כתב הרמ"א בדרכי משה (ס"ק א) בשם האיסור והיתר וההגהות אשרי בשם א"ז שצריך שההיכר יהיה בדבר גבוה קצת כמנורה וקנקן. וכן מסקנת האחרונים. ולפ"ז לכאורה הכא נמי כשאוכל עם אשתו נדה על שולחן אחד היה לנו להצריך דבר הגבוה קצת להחשיבו היכר. וכ"כ בבדי השולחן ס"ק מא. אמנם המנהג להקל גם בדבר נמוך כטבעת וכדו'. וכתב בשבט הלוי ( מהד"ק עמ' רנ"ט) ליישב המנהג שכן משמע סתימת הפוסקים כאן שלא כתבו תנאי זה. והגר"ע יוסף שליט"א במשמרת הטהרה (סי' י"ב עמ' קי"ט) כתב שאף שאין ראיה מסתימת הפוסקים, שילמד סתום מן המפורש, מ"מ י"ל שכיון שלהרמב"ם וסייעתו אין האיסור אלא מקערה אחת, ולאחרים אין האיסור אלא על שולחנות קטנים שלהם ולא בשולחנות גדולים, לפיכך יש להקל בהיכר כל דהו. ע"כ. ואף בשבט הלוי מהדו"ב (עמ' רנ"ה) הוסיף טעם זה. עי"ש. ומ"מ נראה שאין זה אלא לימוד זכות על המנהג, ולמעשה היכא דאפשר ראוי להקפיד על היכר הגבוה קצת וכדין ההיכר בבשר בחלב.
יג) במפה שלו: או שיגלה אחד מהם מעט מן השולחן ויניח צלחתו שם. (ש"ך סק"ו בשם רבינו יונה)
יד) הגה וי"א הא דצריכים וכו' אבל אם וכו': כתב הב"ח שאף לסברה זו תרתי בעינן: א. שבימי ההיתר יהיה דרכם לאכול בקערה אחת ועכשיו אוכלים בב' קערות. ב. שיהיו בני הבית אוכלים עמהם על אותו שולחן (והובא בש"ך סק"ז עיי"ש). ומשמע שבאחרים אוכלים עמהם על השולחן לא סגי, וצריכים להניח היכר. ובמשמרת הטהרה (פי"ב עמ' קט"ו) הביא דברי הרא"ה בבדק הבית (דף קס"ד ע"א) וז"ל: "ונראים דברי האומר שדוקא כשאוכלים שניהם בפני עצמם, או שיושבים סמוכים, אבל אם היו שם אחרים שאוכלים ומפסיקים ביניהם מותר". עכ"ל. ושכן הכריע הריטב"א (שבת יג.) כדברי הרא"ה שכתב, "וכל היכא דאיכא בניו וב"ב ודאי שרי". ע"כ. ואע"פ שהרשב"א במשמרת הבית (שם) כתב על דברי הרא"ה שמעולם לא שמענו דבר זה, ואם יבואו לידי הרגל לאכול שניהם בקערה אחת מי מעכב, ואם תאמר שהמסובים שם יזכירום וימנעום, מאין הם יודעים שהיא נדה וכו', וסיים, אלא שעכשיו נהגו לאכול עמה על השולחן בלא שם היכר. ע"כ. והרי שמצריך היכר אע"פ שאחרים מסובים עמהם, מ"מ כיון שמרן לא גילה דעתו בזה, נראה שבצירוף כל הסברות הנ"ל (הרמב"ם והמאירי) יש להקל אף בלא היכר. וכמש"כ המהריק"ש בהגהותיו שהמנהג להקל בשולחן גדול עם כל בני הבית. עכת"ד משה"ט. (והנה מה שכתב שהכרעת הריטב"א כהרא"ה, הן אמת שאעיקר הדין להקל באחרים אוכלים עמהם שווים הם. מ"מ לדינא חילוק יש ביניהם, שהרא"ה לא התיר אלא כשיושבים אחרים ביניהם אבל לא סגי שיישבו עמהם באותו שולחן, והריטב"א התיר בכל עניין. וא"כ לכאורה י"ל שהואיל והרשב"א אוסר לגמרי, ואף הרא"ה שהתיר לא התיר אלא ביושבים ביניהם. מנא לן להקל כהריטב"א לגמרי ולהתיר בכל גוונא שיושבים עמהם. אמנם מדברי הרשב"א נראה שאף הוא מודה שכשיושבים אחרים עמהם ליכא חיבה ורק חשש שיגיעו לידי הרגל לאכול זה מצלחתו של זו. וא"כ מסתבר שבזמנינו שאין רגילות שהאחד נוטל מצלחת זולתו אף בימי ההיתר, ליכא למיחש למידי ואף הרשב"א יודה להקל. (וכעין סברא זו כתב מרן החיד"א בברכי יוסף והביאו משה"ט שם) ואע"פ שאפשר שיודה לרא"ה ולא לריטב"א, מ"מ כיון דלכו"ע שרי ורק חזרנו למחלוקת הרא"ה והריטב"א אי בעינן יושבים ביניהם, הואיל ואינו אלא איסור דרבנן, ולהרמב"ם והמאירי הנ"ל מותרים בלא שום היכר נראה דיש להקל אפילו כשאינם יושבים ביניהם. ושו"ר בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנ"ח) שכתב שיש לדייק ברא"ה שאין הכרח דבעי שאחרים מפסיקים ביניהם דווקא, עיי"ש. ודוחק.) [וע"ע בשבט הלוי שם שביושב עמהם אולי בעינן דווקא קטן המציל מיחוד שהגיע לכלל דעת ויודע טעם ביאה ויבוא לספר, והוא מבן ט, וי"א אפי' מבן ה'. ואם יושב ביניהם ממש ודאי מהני בכל קטן כשאינו רגיל לישב ביניהם.] ולמעשה, מנהג האשכנזים להחמיר להניח היכר אע"פ שאחרים מסובין עמהם אם לא במקום צורך גדול כגון שמתארחים ועלולים אחרים להרגיש ויש בושה (שבט הלוי שם). והספרדים נוהגים להקל בלא היכר, ואפי' אין האחרים יושבים דוקא ביניהם. [אמנם הרב הבן איש חי (ש"ש פר' צו כ"ה) היקל רק במקום צורך גדול עיי"ש ובספר דרכי טהרה].
כתב הב"ח, עוד ראיתי שטות גדול שמנתחין חתיכות קטנות בקערה אחת הוא נוטל אחת והיא נוטלת אחת עד גמר אכילה. ושיבוש גדול הוא, דפשיטא דחשיב אכילה מקערה אחת. וכתב ע"ז הט"ז (סק"ב), אבל מ"מ משמע דכשמשימין קערה עם החתיכות גדולות וכל אחד נוטל מן הקערה ומשים לפניו על כלי מיוחד ואוכל משם, אין בזה איסור, כיון שאין האכילה מיד עם לקיחתו מהקערה שלוקחת גם היא. ע"כ. והסברא הפשוטה שלאו דוקא מונח כלי אחר לפניו, אלא ה"ה מניח לפניו על השולחן (כגון פרוסת לחם) ואוכל ממה שלפניו. דזיל בתר טעמא, והרי אינם אוכלים מאותה קערה אלא ע"י הפסק שמניחים במקום אחר. וכן משמע בסדרי טהרה (ס"ק ח). ועוד נראה פשוט שאע"פ שנקט הט"ז חתיכות גדולות (והיינו כגון מנות עוף וכד'), ה"ה זיתים, עוגיות, פיצוחים, וכדו' ונוטל אחדים מהם ומניח לפניו ואוכל מעט מעט דשרי. וחתיכות גדולות דנקט אינו אלא דוגמא למניח לפניו ואוכל. וכן מבואר באחרונים. ונסתפקתי אם די שרק האחד יתן לצלחתו, שהרי זה כנוטל מצלחתה כשאוכלת ממנו ונותן לצלחתו. וגרע משיוריה דשרי ע"י שמוריק לכלי אחר. ומסתבר להחמיר.
וצלחת מרכזית שרבים נוטלים ממנה ואוכלים, בתשובות משאת בנימין (סי' קי"ב והביאו הפתחי תשובה סק"ה) כתב שאין לך הפסק גדול מזה ומותרים שניהם לאכול עם האחרים מאותה קערה מבלי שיניח קערה מבלי שיניח אחד מהם קדם לפניו. וכתב ע"ז הפת"ש שנראה לו שמדינא יש לאסור בזה לפמש"כ הרמ"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה, וא"כ אע"פ שאחרים אוכלים עמהם, הרי אי אפשר לדקדק שתמיד יפסיק אחר בין נטילתה לנטילתו. ע"כ. ובמשמרת הטהרה (סי' י"ב עמ' קט"ז) כתב לחלק, שדווקא בשיוריה שהיא אכלה ממנו לבדה אסר הרמ"א, משום דאיכא חיבה. אבל מאכל שאכלו ממנו אחרים מלבדה הרי אין כאן חיבה במה שהוא אוכל השיריים ואין לאסור. ובפרט שמנהג רבים מבני ספרד להקל באכילת שיורי מאכלה וכמש"כ הב"י בבדק הבית בשם הארחות חיים שהתיר בזה. וא"כ גם הנוהגים להחמיר בזה הבו דלא לוסיף עלה ויש להקל כשאחרים אכלו גם הם מאותה צלחת. וכן עיקר.
ולמרוח מריבה או חמאה וכדו' על הלחם לאחר שמרחה היא על לחמה, הנה בדרכי טהרה (פ"ה ס"ד) החשיב את המרגרינה כאותם מאכלים שהדרך לאוכלם ישירות מהצלחת המרכזית שאסורים בזה אחר זה אלא יש להעבירם קודם לצלחת אישית. עיי"ש. ולפי מה שנתבאר שכלי אחר שנקט הט"ז לאו דווקא הוא, ואם מניחו לפניו על השולחן ג"כ
ד. טז) לא ישתה יז) משיורי כוס ששתתה היא: יח) הגה אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם (טור בשם סמ"ג), או שהורק מכוס זה אל כוס אחר אפילו הוחזר לכוס ראשון (הגהו' מיימוני בשם רא"ם ורוקח סי' ש"ח ומרדכי ואגודה פ"ק דשבת). יט) ואם שתתה כ) והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה, אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה (שם). והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא (גם זה שם). כא) ואם שתתה מכוס כב) והלכה לה, י"א שמותר לו לשתות המותר. דמאחר שכבר הלכה אין כאן חיבה:
הלכה כסדרה
חשיב הפסקה, א"כ נראה פשוט שה"ה במריחה על הלחם הרי זה גופא חשיב הפסקה בין אכילתה לאכילתו ושרי. וכן ראיתי בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנ"ו ד"ה ובעיקר) שכתב מטעם זה להקל. והוסיף שמכיון שאינו אלא רק מכשיר את הפרוסה לאכילה, אינם נחשבים כאוכלים מקערה אחת. וכן העלה להקל בספר בדי השולחן (ס"ק נא) וכתב הטעם שכיון שהדרך לאכול ממנו מעט מעט הרי אינו נעשה שיריים באכילתה כשם שלחם גדול שפרסה ממנו פרוסה לא נימא שנעשה שיריים באכילתה. עיי"ש ובביאורים. וכן באגרות משה (חיו"ד סי' צ"ב) העלה להקל ורק שסיים שאע"פ שמן הדין אין לאסור, טוב להחמיר בזה, עיי"ש טעמו. ולפי מה שנתבאר שהרי זה כמניח לפניו על השולחן יש להקל. וכן העלה הגר"ע יוסף שליט"א במשמרת הטהרה (סי' י"ב עמ' קי"ח).
ובעיקר דין זה שצריך היכר כשאוכלים על אותו שולחן, אע"פ שבמשנה (שבת יא.) שהיא מקור הדין, הלשון לא "יאכל" הזב עם הזבה, כתב בספר המנהיג שה"ה שתיה. ששתיה בכלל אכילה. ויש להסתפק אם כוונתו לשתיית יין דוקא וכדין מזיגת ושילוח הכוס, או לכל משקין וכדין שתיית שיורי הכוס שלה. ובבדי השולחן (ס"ק ל"ב) כתב שהאיסור בזה הוא גם באכילת עראי ושתיית עראי, שכן משמע מסתימת הפוסקים. וכן אמר לי הגאון ר' ישראל יעקב פישר זצ"ל. ודעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שאין האיסור אלא באכילת קבע.
טו) י"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל וכו' יתבאר בעז"ה בסעיף הבא (סס"ק כב).
טז) לא ישתה משיורי כוס וכו': בהגהות מיימוניות (פי"א מאיסורי ביאה אות ל) כתב, "אפילו לשתות ממשקה שבכלי ששתתה ממנו כתב הרא"ם דאסור כדמשמע התם גבי עובדא דתנא דבי אליהו דאמרה אכל עמי ושתה עמי וכו'. ועל כל דבריה השיב לה ברוך המקום שהרגו. משמע שעל כל אלה נענש, שאל"כ למה הזכיר אותו בגמרא". ע"כ. והסמ"ק והטור כתבו שמותרים לשתות בכוס אחד בזה אחר זה. וכתב הב"י שכן סוברים גם הרמב"ם והרשב"א והרא"ש ורבינו ירוחם והסמ"ג וספר התרומה, שהרי לא הזכירו שום איסור בדבר כלל, ושכן כתב המרדכי בשם הראבי"ה שמותר שאין זה שותה עמה ממש (ר"ל שאין זה כאכילה יחד מאותה קערה). ע"כ. (וע"פ גרסת הספרים שלפנינו במרדכי שבועות סי' תשמ"ג הראבי"ה הוא מהאוסרים. וכן מבואר להדיא בראבי"ה ח"א סי' קע"ג. ועי' לשון המרדכי לקמן ס"ק כ"ב.) והיינו שהרא"ם פירש דשתה עמי על כרחך היינו בזה אחר זה, שהרי א"א לשתות מאותו כוס ביחד, וכיון שעל כל דבריה השיב לה ברוך המקום שהרגו, מוכח שאסור. אמנם התוס' שבת י"ג: כתבו שיכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה. עיי"ש. ועוי"ל שאפשר ששתה עמי היינו על אותו שולחן (ועי' לעיל סס"ק י"ד), וע"ז אמר לה ברוך המקום שהרגו. ולעולם לשתות בזה אחר זה מאותו כוס מותר. ומ"מ סיים הב"י שנוהגים העולם כדעת הרא"ם שלא לשתות משיורי כוס ששתתה הנדה. וכן פסק בשו"ע.
יז) משיורי כוס: אם חזרו ומילאו את הכוס לאחר ששתתה היא, כתב הש"ך (סק"ט) שמ"מ אסור לו לשתות מכוס זה הואיל ושותה משיוריה. וכ"פ בדרכי טהרה (פ"ה ס"ד). ובספר טהרת הבית (משמרת הטהרה ח"ב עמ' קכ"ג) כתב שכיון שרוב הפוסקים מתירים שתיית שיורי הכוס שלה ומה שסתם השו"ע להחמיר אינו אלא מפני שכן נהגו, א"כ י"ל שכיון שחזר ומילאו הוי עכ"פ היכר כל שהוא והבו דלא לוסיף עלה, ושכ"פ כמה אחרונים. ע"כ. ולפי מש"כ הב"י "ואנו נוהגים להדיח הכוס בין שתיה דידה לשתיה דידיה ומנהג כשר הוא", יש להעיר דכ"ש הכא שלא רק שלא הודח אלא גם נותרו שיוריה, שבודאי נהגו להחמיר בזה. וכן ראוי לנהוג.
יח) הגה אם לא שמפסיק וכו' או שהורק וכו': ז"ל הרמ"א בדרכי משה (ס"ק ד) ומנהגינו כדעת ספר המצוות להפסיק אדם אחר ביניהם וכו', ואפילו אי ליכא אדם אחר שיפסיק, מ"מ יורק הכוס לכלי אחר ויחזור וישפכנו. ע"כ. ומה שכתב יורק הכלי וכו' כן כתב בהגהות מיימוניות (פי"א מאי"ב אות ל) וז"ל, "אבל אם הורק זה המשקה ששתתה מכלי זה לכלי אחר אפילו הוחזר לכלי ראשון מותר לו לשתות ממנו אחר שנשתנה כשהורק מכלי לכלי". ע"כ.
כתב המרדכי (פ"ק דשבת סי' רל"ז) שכל האופנים שכתבו הפוסקים להתיר שתיית שיורי הכוס שלה, גם לכתחילה מותר לעשות כן כדי שיהיה מותר לו לשתות שייריה. וכן מבואר מלשון הרמ"א בדרכי משה הנ"ל, וכ"כ בבדי השולחן (ס"ק ס"ז) ומשמרת הטהרה (סי' יב עמ' קכ"ג).
יט) ואם שתתה והוא אינו יודע: כ"כ בהגהו' מיימוני' (פי"א מאיס"ב אות ל). ומשמע שאם יודע, אע"פ שלא ראה כששתתה ממנו, אסור. אבל המרדכי פ"ק דשבת (סי' רל"ז) כתב שכשם שהצעת המטה לא נאסרה אלא בפניו, ה"ה נמי איסור השתיה משיור שלה אינו אלא כששתתה בפניו. וכתב במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קכ"ג) שאע"פ שדעת הרמ"א לאסור, הואיל ועיקר איסור שתיית שיורי הכוס שלה אינו אלא מפני המנהג וכנ"ל, המקילים בכה"ג שלא ראה ששתתה מהכוס כדעת המרדכי, יש להם על מה שיסמכו.
כ) והוא אינו יודע וכו' אינה צריכה וכו': ואם יודע ששתתה ממנו אך אינו יודע שפירסה נדה, צריכה להודיעו כדי שלא ישתה. (לחם ושמלה סקי"ג, וטהרת הבית סי' י"ב סט"ז).
כא) ואם שתתה מכוס והלכה לה וכו': כ"כ בדרכי משה (ס"ק ד) בשם קונטרס של הלכות נדה שאם הלכה לאחר ששתתה או אכלה מותר הבעל לאכול או לשתות המותר דאין כאן חיבה. ובפתחי תשובה (סק"ז) הביא מתשובת יד אליהו (סי' ס"ד) שאם חזרה באמצע שתייתו, מותר לגמור. וכן אם פירסה נדה באמצע אכילתו, מותר לגמור. ע"כ. והנה בספר יד אליהו כתב טעם ההיתר שכיון שהתחיל בהיתר, הואיל והותר הותר. וכשם שמצינו בשו"ע (או"ח סי' קס"ח ס"ה) שהואיל והותר לבעה"ב הנזהר מאכילת פת עכו"ם, לבצוע על הפת של עכו"ם משום כבוד אורחו שאינו נזהר בכך, הותר לאכול ממנו כל אותה סעודה. והרב חיד"א בברכ"י (או"ח סי' ע"א) כתב שיש לחלק בין אכילת פת עכו"ם שבתחלת אכילתו הותר האסור עליו, דבזה דוקא אמרינן הואיל והותר הותר, לניד"ד שלא הותר שום איסור אף בתחילה, שהרי כשאינה שם או כשהיא טהורה אין עליו שום איסור, ומהיכא תיתי לומר בכה"ג שכשנתחדש האיסור יהא הוא מותר להמשיך. והגאון ר' יוסף חיים זצ"ל בשו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' י"ט) הביא דבריהם והוסיף ראיות מכ"מ כדעת היד אליהו, ולבסוף הסיק להתיר מטעם די"ל שמאחר שהלכה האשה, פקעה ופרחה אותה החיבה שהיתה באותו שיור ששיירה וכאשר חזרה האשה תו לא הדרה אותה החיבה. ע"כ. ונראה פשוט שלפי טעמו של הרב פעלים אין להתיר אלא דוקא באופן הראשון שכתב הפת"ש בשם היד אליהו, דהיינו ששתתה והלכה וחזרה ובאה לאחר שכבר התחיל
לשתות משיוריה. אבל באופן השני שכתב, שפירסה נדה באמצע אכילתו, אין להתיר. שכיון שכשהתחיל לשתות שיוריה בפניה איכא חיבה (וכדמוכח מהלחם ושמלה שהובא לעיל (סק"כ), שגם כשהיא טהורה ושותה משיוריה, איכא חיבה. דע"כ משו"ה צריכה להודיעו שפירסה נדה כדי שלא ישתה.), ואותה חיבה הרי לא אזלא, ומה בכך שרק לאחר שהתחיל לאכול פירסה נדה. ושו"ר במשמרת הטהרה (סי' י"ב עמ' ק"ל) שכתב לאסור בכה"ג, ומסתבר שטעמו כמשנ"ת. עיי"ש.
כב) והלכה לה: בספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנ"ט) הסתפק אם סגי ביצאה מאותו החדר או דוקא כשיצאה מהבית וכתב שאפשר שיש להקל אפי' יצאה רק מהחדר. ולענ"ד הדבר ברור דסגי ביציאה מאותו חדר, שהרי במקור הדין במרדכי בשם הראבי"ה (שבועות סי' תשמ"ג) כתב: נדה ששתתה בכוס ונשאר בו קצת, והלכה לה, קבלתי מרבותי להתיר. דאין זה שותהעמה ממש, דבאכילה ושתיה אין קרובי ביאה יותר מהצעת המיטה דשריא שלא בפניו. עכ"ל. (ואינו כגרסא שהיתה לפני מרן הב"י ז"ל, "הלכה (בפת"ח תחת הלמ"ד) קיבלתי מרבותי" וכו', ומתוך כך כתב דעת המרדכי בשם הראבי"ה בין דעות המתירים שתיית שיוריה. ולפי גרסאות ספרים דידן דעת הראבי"ה להתיר רק כשהלכה ואינה שם. וגרסת ספרים דידן עיקר שכן איתא להדיא בספר הראבי"ה (ח"א סי' קע"ג). ובהכי א"ש טפי סוף דבריו.) הרי להדיא שהשווה שתיית הבעל שיורי שתיית אשתו שלא בפניה, להצעת המטה ע"י האשה שלא בפניו, והרי פשוט שכל שאינו נמצא בחדר מותרת בהצעת המטה וכדלקמן בשו"ע סי"א, וה"ה לשתיית שיוריה שמותר אם אינה באותו החדר. וכן מצאתי בטהרת הבית (סי' י"ב סי"ח) וז"ל, אם אכלה או שתתה והשאירה מהם ו"ויצאה לחדר אחר", מותר לו לאכול וכו'. ובמשמרת הטהרה שם דקדק כן מדברי המרדכי הנ"ל. עיי"ש. וכתב עוד שאפי' נמצאת בחדר, אם הפנתה פניה לצד אחר, מותר בעלה לשתות שיורי שתייתה. וכדין הצעת המטה דשרי שלא בפניו, וכתב בספר חזקת טהרה (סי"א) שדי אם הפנתה פניה לצד אחר, דליכא חיבה. ומדברי מרן הב"י סימן זה (ד"ה כתב א"א הרא"ש) משמע קצת דלא מהני חזרת פנים או עצימת עיניים. ועכ"פ בניד"ד שבלא"ה דעת רוב הפוסקים להתיר שתיית שיורי הכוס שלה, כל שהחזירה פניה די בכך. עכת"ד. ובספר בדי השולחן (בביאורים ד"ה ואם שתתה) כתב דלא מהני החזרת פניה, דכל שהוא רואה אותה חיישינן להרגל דבר. עיי"ש. ומ"מ נראה שאם הוא מחזיר פניו, שרי. דכל שכן הוא מדין הצעת המטה בפניו דאסור מן הדין לכו"ע וכדאיתא בגמ' כתובות סג. ואפ"ה שרי ע"י שמחזיר פניו ואינו רואה שמצעת מטתו וכדלקמן בסעיף י"א.
כתב הב"י, "אנו נוהגין להדיח הכוס בין שתיה דידה לשתיה דידיה. ומנהג כשר הוא". והרמ"א בדרכי משה (ס"ק ד) כתב ע"ז, "ומנהגינו כדעת ספר המצוות להפסיק אדם אחר ביניהם, ולא מצריכין לכוס הדחה". ע"כ. ובאור כוונתו שמנהגם שאם שיירה בכוס יפסיק אחר ביניהם, ואם לא שיירה לא מצריכין לכוס הדחה (עיי"ש כל דבריו.) וז"ל הש"ך (ס"ק ט) "אם שתתה היא כל הכוס ומלאוהו נראה דמותר. וכ"מ בב"ח. ואע"ג שכתב ב"י אנו נוהגין להדיח הכוס בין שתיה דידה וכו', אנן לא נהגינן הכי". ע"כ. וראוי להחמיר כמנהג שכתב הב"י.
מרן הב"י בבדק הבית הביא דברי הארחות חיים (ח"ב עמ' קל"ז), "ולאכול זה מה שהותיר זה, מותר". ובשו"ע משמע שפסק כן להלכה שכתב "לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא". ומשמע ששיורי מאכלה מותר. וכתב הסדרי טהרה (סק"ח) טעם החילוק, שבאכילה כיון שאפשר לאכול ביחד מאותה קערה והם אוכלים בזה אחר זה, תו ליכא הרגל דבר. אבל בשתיה שאי אפשר אלא בזה אחר זה, הרי יש בזה חיבה ויש לחוש להרגל דבר. ועוד שבשתיה דרך העולם להקפיד
ה. כג) לא כד) ישב כה) במטה כו) המיוחדת לה כז) אפילו שלא בפניה: כח) הגה ואסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנדת ואינה מחוברת לכותל כשאשתו נדה יושבת עליו (מרדכי פ"ק דשבת בשם צפנת פענח בשם רש"י). ויש מתירים כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהם (אגודה פ' תינוקת ות"ה סימן רנ"א). כט) וכן לא ילך ל) עם אשתו לא) בעגלה אחת או בספינה אחת לב) אם הולך רק דרך לג) טיול כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה. אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר אף על פי שהוא ואשתו הן לבדן. ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה (כל זה בת"ה סימן רנ"א):
הלכה כסדרה
יותר שלא לשתות בזה אחר זה מאותה כוס וכמבואר בשו"ע או"ח סי' ק"ע סט"ז, וכששותה אחריה מראה חיבה. משא"כ במאכל שאין דרך העולם להקפיד כ"כ שלא לאכול אחרי אחר מאותה קערה, וליכא חיבה. ע"כ. והרמ"א בדרכי משה (ס"ק ד) כתב בשם קונטרס של הלכות נדה שאכילה דינה כשתיה לענין זה. וכן פסק בהגה בסעיף ג בשם יש אומרים. וכתב ע"ז הש"ך שם (ס"ק ח) שלפי שהרמ"א בדרכי משה כתב דין זה בשם קונטרס שמצא על כן כתב דין זה בשם י"א. אבל לפענ"ד מכל אותם ראשונים שכתבו הדין דלא ישתה משיורי כוס ששתתה היא מוכח להדיא דכל שכן שלא יאכל משיורי מאכלה. ואדרבה שתיה נלמד מאכילה. עכ"ד. ומהב"י והשו"ע מוכח שדעתו להתיר אכילת שיורי מאכלה וכנ"ל. ומש"כ הש"ך שהוא כ"ש משיורי שתייתה, יש לחלק כמש"כ הסדרי טהרה הנ"ל. ולדינא, יוצאי ארצות אשכנז נוהגים איסור בזה כדעת הרמ"א. גם הגאון ר' יוסף חיים בספר בן איש חי (ש"ש צו אות כ"ב) השווה דין אכילת שיורי מאכלה לדין שתיית שיורי שתייתה. וכ"פ בספר דרכי טהרה (פ"ה ס"ד). אבל הגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית (סי' י"ב סי"ז ובמשמרת הבית שם) כתב שיש להורות להקל כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. וכן עיקר.
כג) לא ישב וכו': כתב הראב"ד בבעלי הנפש (עמ' כ"ט) שנראה מדברי רבינו האי גאון שאסור לישן על מטתה של נדה אפי' בשעה שאינה במטה משום הרגל. וכתב על זה הרשב"א בתורת הבית (דף קס"ד ע"א) "ונראים הדברים. שהרי אפילו להציע מטתו בפניו אסור משום הרגל עבירה, כל שכן לשכב על מטתה ממש שיש הרגל יותר". ע"כ. והנה כשהביא בטור דין זה הוסיף ב' חומרות. וז"ל, ולא "ישב" במטה במיוחדת לה "אפי' שלא בפניה", ואין צריך לומר שלא ישן עמה במטה וכו'. ע"כ. וכתב ע"ז הב"י, וכתב רבינו דאסור אפי' שלא בפניה דהרהור איכא אפי' שלא בפניה.ואע"ג דהראב"ד לא אסר אלא לישן על מטתה, משמע לרבינו דה"ה דאסור לישב עליה דבישיבה עליה נמי איכא הרהור ומצד הרהור יבוא לידי הרגל עבירה. עכ"ל. אולם הב"ח שהתקשה גם הוא מנא ליה להטור להוסיף איסור ישיבה, כתב, "ונ"ל דטעות סופר הוא וצ"ל לא ישן, ובספרים אחרים כתוב לא ישכב והיא הגרסא הנכונה וכ"כ בת"ה וכו' ודלא כמש"כ בשו"ע לא ישב במטה וכו'". ע"כ. וכ"פ הש"ך (סק"י) מדהעתיק דברי הב"ח להלכה שדוקא שכיבה אסורה אבל ישיבה מותרת. אך בחידושי הגהות הנדפס בטור (סק"ג) הביא הערת הב"ח על הב"י, וכתב: "ולענ"ד רוח קדשו דבר בו שנוסחא נכונה היתה לפני הרב ב"י שכן מצאתי להדיא בספר היראה לרבינו יונה ז"ל וז"ל: ואסור לבעלה לישב ע"ג מטתה אע"פ שאינה בבית עכ"ל. והרבה פעמים מצינו שהטור דרך בעקבות הספר הזה. ולכן הדין עם הרב ב"י". עכ"ל. וכן פסקו הט"ז (סק"ו), והרב בן איש חי (ש"ש פר' צו אות כ"ג), ורוב האחרונים, להחמיר שגם לא ישב על מטתה ואפי' שלא בפניה. וכן עיקר.
כד) לא ישב וכו': אבל היא מותרת לישב על מיטתו. אולם אם תהא מותרת גם לשכב על מטתו, נחלקו הפוסקים. שהט"ז (סק"ו) כתב, ונראה דכ"ש שהיא לא תישן על מטתו דיש (אצלו) טפי הרהור בשכבה ובקומה אבל ישיבה בעלמא מותר לה על מטה שלו דהיא לא מרגלה ליה. כן נראה לי. ע"כ. ובתורת השלמים (סק"ז) כתב שדברי הט"ז אינם מוכרחים כלל, ומדברי הפוסקים משמע שהיא מותרת אפי' לישן על מטתו משום דהיא לא מרגלא ליה. וכן יש קצת ראיה ממה שהיא מותרת לשתות משיורי הכוס ששתה הוא ממנו. ע"כ. ומשמע שמתיר אפי' בפניו. וכ"פ מרן החיד"א בשיורי ברכה. אבל הרב בן איש חי (ש"ש פר' צו אות כ"ג) סתם לאסור שתישן היא על מיטתו. ומשמע אפי' שלא בפניו. ובספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' ר"ס) כתב ששלא בפניו אפשר להקל. ובטהרת הבית (ח"ב משה"ט עמ' קל"ד) כתב שלדינא בשכיבה שלא בפניו הדבר ברור להקל. וכתב עוד שבמקום צורך יש להתיר אפי' בפניו כדעת מרן החיד"א דאזלינן בתר הוראותיו ובפרט שמדברי הראשונים מוכח כדבריהם להקל. ואף גם זאת שהמאירי כתב שאף לגבי הבעל חומרא יתירה היא הא דלא ישכב במיטתה והבו דלא לוסיף עלה להחמיר גם באשה. עכת"ד. וכעין זה כתב בספר בדי השולחן (ס"ק עט) שבשעת הדחק יש לסמוך על המקילים אפי' בפניו.
כה) במטה: וה"ה כרים וכסתות ושמיכות המיוחדים לה (חכמת אדם כלל קט"ז סי' ה). ובדרכי טהרה הוסיף שה"ה מעיל רחצה (המיועד גם לגברים באופן שאין בו משום שלא ילבש). ובספר כף החיים להגר"ח פלאג'י (סי' ד' אות ח') כתב שלא ינגב ידיו במגבת שנגבה היא ידיה. ובשו"ת יביע אומר ח"ו (יו"ד סס"כ) כתב ע"ז דחומרא בעלמא היא והמחמיר יחמיר לעצמו. וכ"כ בטהרת הבית (ח"ב עמ' פ"ח) והוסיף שאפילו אם מגבת זו מיוחדת לה אין בזה איסור כלל. וע"ע שם בעמ' קל"ה דה"מ במטה העשויה למשכב ולתשמיש, אבל כסא נח גדול המיוחד לה מותר לו להסב עליו. ע"כ. גם בשו"ת באר משה (ח"ה סי' קמ"ב) התיר לנגב ידיו במגבת שלה, והתיר עוד (ח"ד סי' ע"א) להשתמש במברשת השינים שלה. ואולם הדבר ברור שאם יודע שעלול לבוא ע"י השימוש בחפציה להרהור, אסור.
כו) המיוחדת לה: היינו בימי טהרתה שאם פעמים שישנה היא במטה זו, ופעמים הוא, מותר לו לישון בה בימי טומאתה כיון שאינה מיוחדת לה. וכתב בספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' ר"ס) שאם המטה מיוחדת לה, אין ראוי בימי הטומאה לייחד לה את המטה השניה כדי שיהא הוא מותר לישון במיטתה. ומ"מ אם נצרך להחליף, שרי. אלא דצ"ע שיעור הזמן, אם סגי אפי' בלילה אחד שתישן היא במטה האחרת, (ועי' לעיל ס"ק כד דה"מ שלא בפניו אם לא במקום צורך) ובלילה הבא יהא הוא מותר לישון במיטתה הקודמת, כיון שהחליפו על דעת שיהיה כן בקביעות, או דבעינן ג' לילות. ע"כ. ועי' בדי השולחן ס"ק פ"א.
כתב בספר מאורי אור (קן טהור ק"מ ע"א) שאם מניח מצע שלו על מיטתה מותר לשכב עליו, דסגי בהיכרא כהאי גוונא. ע"כ.
הדבר פשוט שמיוחדת לה אינו אלא כשכבר ישנה במטה זו. אבל אם עדיין לא ישנה אלא שקבעו בדיבור שמטה זו תהא מיוחדת לה, מותרים לחזור בהם וישן בה הוא.
ספה המשמשת ביום לישיבה לבני הבית ולאורחים, ובלילה מסירים את כריות המשענת ומוציאים את המטה התחתונה, אם דרכה לישון במטה הנפתחת הדבר פשוט שמותר בעלה לשבת ביום או לישון על המטה העליונה אע"פ שהמטה התחתונה למטה (וכ"ש הוא ממש"כ המאורי אור הנ"ל. ועי' שבט הלוי מהדו"ב עמ' רס"ב). ואם דרכה לישון במטה עליונה, בספר שבט הלוי (שם) החמיר בזה לפמש"כ הפתחי תשובה בשם החכמת אדם שאסור לישב על הכרים שלה, וא"כ אע"פ שאין לאסור משום מטה המיוחדת לה כיון שמשתנית צורתה, מ"מ חשיב כר שלה ויש לאסור. אבל במשמרת הטהרה (סי' י"ב עמ' קל"ד) ובדרכי טהרה (פ"ה ס"ה) העלו להקל שכיון שמשתנית צורתה אין לחוש להרהור. ועוד, שהואיל ויושבים שם ביום גם אנשים אחרים א"כ אינו חשיב מיוחד לה. וכן עיקר. ואם לא משתנית צורת הספה בלילה וישנה עליה בלילה כפי שהיא ביום, לטעם הראשון אסור ולטעם השני מותר. וכתב בדרכי טהרה (שם) שיש להקל בשעת הדחק.
כז) אפי' שלא בפניה: בפתחי תשובה (סק"ט) כתב ונראה פשוט שאם אינה בעיר כלל, מותר. ע"כ. ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' ר"ס) כתב דמסתבר שהוא דוקא כשנוסעת למרחקים אך לא כשנוסעת חוץ לעיר בלבד. ע"כ. ונראה דבזמנינו שע"י אמצעי התחבורה הרחוק כקרוב, לא במרחק מהעיר תליא מילתא אלא באם יודע שיתכן שתחזור לעיר באותו היום. שבכה"ג יבוא להרהר בה ושמא תשוב (אפי' לאחר שיקום ממטתה) ויבואו לדבר עבירה. ואם יודע שלא תשוב באותו היום מותר דליכא הרהור. ומסתבר שכונת שבט הלוי, במה שכתב שנוסעת למרחקים, דהיינו מקומות רחוקים שאי אפשר שתשוב משם באותו היום.
כח) הגה ואסור לישב וכו' ויש מתירים כשאדם וכו': מקור הדין במרדכי (שבת פ"א סי' רל"ח) בשם רש"י, "אסור לו לישב על כסא ארוך אשר אשתו נדה יושבת עליו". ובתרומת הדשן (סי' רנ"א) כתב בשם אחד הגדולים שאין איסור זה אלא בספסל תלוש (לפי שהיושבים מרגישים זה את זה) אבל לשבת יחד על ספסל המחובר לכותלי הבית מותר. וכתב עוד בשם ספר הלכות נדה שהוראה זו חומרא בעלמא היא. ובאורחות חיים (ח"ב עמ' קל"ו) כתב שאסור לשבת בספסל המתנדנד אם אשתו נדה יושבת עליו. וסיים, ויש מתירין אם יושב אדם ביניהם. ובספר האגודה כתב אדם או תיבה או שום דבר אחר. ע"כ. ואע"פ שבדרכי משה הביא דברי האגודה, בהגה משמע שלהלכה הצריך הפסק אדם דוקא. [המנהג למעשה בדין זה דישיבת הספסל יבואר לקמן בעז"ה].
בתרומת הדשן הנ"ל כשביאר טעם החילוק שבין איסור הישיבה על ספסל אחד, להיתר הנסיעה יחד בעגלה, כתב, שדוקא ישיבה על ספסל ביחד נראה דרך חיבה שכן דרך אוהבים להתועד יחדיו בכהאי גוונא. אבל עגלה שדרך זרים לשכור יחד עגלה, אין בנסיעה יחד דרך חיבה ומותרים הבעל ואשתו נדה לנסוע יחד בעגלה אפי' הם לבדם. עכת"ד. ונראה שטעם זה "שדרך אוהבים להתועד יחדיו בכהאי גוונא". אינו אלא לפי תחילת דבריו שדין איסור הישיבה יחד על ספסל הוא אפי' בספסל המחובר שאינו מתנדנד. אבל לפי מה שכתב בסוף דבריו בשם אחד הגדולים, וכדקיי"ל להלכה, שהאיסור אינו אלא בספסל תלוש המתנדנד (וז"ל תרומת הדשן סי' רנ"א, "שאלה. אשה נדה מהו שתשב עם בעלה על העגלה ללכת מעיר לעיר בדרך זה שלא יגע בה כלל כגון הוא לפנים והיא לאחור. תשובה. יראה דשרי. וכן ראיתי מועתק מספר אגודה דשריא. ואע"ג דכתב מרדכי בפ"ק דשבת בשם ספר הפרדס משמו של רש"י שאסור לישב על ספסל אחד שאשתו נדה יושבת עליו, והך נמי דמי להאי, נראה דאין לדמות להוראה זו אלא מילתא דדמיא לה לגמרי, שאין בה סברא לחלק. דבהלכות נדה כתב עליה דהוראה זו חומרא בעלמא היא. וא"כ נוכל לחלק דדוקא ישיבה על הספסל ביחד נראה בדרך חיבה שדרך אוהבים להתקבץ יחד ולהוועד בכה"ג, אבל ישיבה בעגלה שדרך בני אדם נכרים להתקבץ כמה פעמים לבא יחד ולהצטרף לשכור עגלה בין כולם ללכת בה מעיר לעיר לאו מילתא דחיבה היא כלל. דאפילו אם עכשיו אין בעגלה אלא האיש ואשתו וגם עגלה שלהם היא, מ"מ לאו דרך חיבה הוא. וכן שמעתי שחילק אחד מהגדולים דלעיל והיה נוהג להתיר לישב יחד על הספסל כשהוא מחובר בכותלי הבית כמו שרגילים לעשות באצטבאות בבית החורף ובבית הקיץ והיה אומר דאין לאסור אלא כשהספסל תלוש". ע"כ.) הרי טעם האיסור חזק יותר, שכיון שמרגישים זה את זה בישיבתם איכא למיחש להרהור וכמש"כ הט"ז (סק"ו), או משום שהרגשת השני בשעת הישיבה הרי הוא כנגיעה וכמש"כ הש"ך בנקודות הכסף. (ומש"כ בנקודות הכסף שם אי נמי וכו', נראה דאינו אלא לחלק בין ישיבה על מיטתה לישיבה על הספסל שיושבת עליו, אבל אינו טעם נוסף. עיי"ש ודו"ק. ועי' בדי השולחן בציונים ס"ק קע"ג. ולפמשנ"ת א"ש. ובדרכי טהרה (פ"ה ס"ו) חיבר סברת הט"ז עם סברת תרה"ד ולכאורה הוא שלא לצורך. ומש"כ באות ב' הטעם שמא יגעו, מהש"ך משמע שעצם הרגשתם זא"ז בנדנוד הוי כנגיעה.)
ואם הוא יושב קודם אם מותרת היא לישב אחריו, לכאורה מלשון הפוסקים שכתבו האיסור בבעל שלא ישב בספסל שאשתו נדה יושבת עליו, משמע שהיא מותרת לישב בספסל שהוא יושב. וכמש"כ בתורת השלמים סק"ז בדין ישיבה על מיטתה. אך לסברת הש"ך שהנדנוד המניע שניהם יחד הוי כנגיעה הרי בכל גוונא הוי כנגיעה ויש לאסור. ואף להט"ז שסובר דהאיסור הוא משום הרהור, הרי הט"ז עצמו פליג לעיל אתורת השלמים, ומשמע שסובר שאין לדקדק מלשון הפוסקים שנקטו האיסור בדידיה, וא"כ אפשר שגם להט"ז לדינא בכל גוונא איכא למיחש להרהור. ועוד שכיון שהספסל מתנדנד, לכאורה י"ל שלאחר שתשב היא על הספסל שיושב, בכל תזוזה שיעשה הרי מתנדנד הספסל שהיא יושבת עליו ומרגיש בישיבתה ואתי לידי הרהור. ולא נראה לחלק בזה בין ישיבה דמעיקרא לתזוזה שאח"כ. ע"כ נראה שבכל גוונא יש לאסור. ומה גם שהסברא נותנת שנדנוד הבא מחמתה אליו כשיושבת היא אחריו, מביאו יותר להרהור. וכן משמע סתימת האחרונים שלא חילקו.
מהארחות חיים הנ"ל שתלה הדבר בספסל המתנדנד, משמע שאם אינו מתנדנד אע"פ שהוא תלוש ואינו כבד, שרי. וא"כ מסתבר שאע"פ שבתרומת הדשן חילק בין ספסל תלוש למחובר, עיקר החילוק בין מתנדנד לאינו מתנדנד. ומחובר אינו אלא היכי תימצי לאינו מתנדנד. וכעין זה כתב בבית לחם יהודה וז"ל, "ועל הקורות ארוכות הנקצצות לבנין ושוכבות בצידי רה"ר זו למעלה מזו, מותרין. דכובדן קובעתן וכמחוברין דמיא". ע"כ. וע"פ המבואר צ"ל דמש"כ דכובדן קובעתן לאו דוקא הוא וה"ה ספסל שאינו כבד אם אינו מתנדנד, שרי. וכן יש לפרש לשון הרמ"א, שמתנדנדת ואינה וכו', שמתנדנדת "מחמת" שאינה מחוברת לכותל. ולפ"ז אם מתנדנד אע"פ שמחובר, אסור. ועי' בשו"ת אגרות משה ח"ב סי' עז, ובבדי השולחן ס"ק פו.
בב"י כתב שחומרא זו של ישיבת ספסל לא נהגו בה הספרדים. וששמע שהאשכנזים נוהגים בה. והגאון ר' יוסף חיים זצ"ל ברב פעלים (ח"ג יו"ד סי' יז) כתב שאע"פ שמרן הב"י כתב שהספרדים לא נהגו חומרא זו, מ"מ פה עירנו בגדד נהגו בחומרא זו שאין אשה נדה יושבת על ספסל המתנדנד עם בעלה ביחד, אע"פ שאינם נוגעים זב"ז. ע"כ. וכ"פ בבן איש חי (ש"ש צו כ"ג) וכ"כ בדרכי טהרה (פ"ה ס"ז עיי"ש). אבל הגר"ע יוסף שליט"א העלה בטהרת הבית (סי' י"ב ס"כ) להקל בזה וכמש"כ מרן בב"י. (ובשבט הלוי מהדו"ב עמ' רס"א כתב שנזהרים בישיבת הספסל דאפי' בלי נדנוד אסור אם אינו קבוע מחמת כובדו. עיי"ש טעמו.)
ולשיטת האוסרים נמצא שהבעל ואשתו נדה אסורים לשבת יחד באוטובוס ע"ג ספסל אחד אשר ריפודו גורם להרגשת היושב האחר, אם לא שישב ילד ביניהם. ובשבט הלוי עמ' רס"ב היקל בכה"ג בשעת הצורך בכל דבר המפסיק כיון שעיקרו קבוע. וה"ה במכונית במושב האחורי המיועד למספר נוסעים אם ריפודו כנ"ל. ואם הספסל שבאוטובוס אינו מרופד, או שריפודו קשיח באופן שאין היושב מניע ואינו מרגיש את זולתו, בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ב) כתב שלכאורה הדבר תלוי בטעם האיסור, דאם משום דכשמתנדנד מחמתו הוי חיבה, א"כ כל זה כשהנדנוד מחמתו, אבל באוטובוס הספסל קבוע ורק האוטובוס זז. אבל לטעם דחשש נגיעה לכאורה אין לחלק. ובשו"ת אגרות משה (ח"א סצ"ב וח"ב ספ"ג) מיקל, ויש מחמירים. עכ"ל. ולפ"מ שנתבאר שלשון הש"ך בנקה"כ מורה שאין הטעם בספסל המתנדנד דחיישינן שמא יגעו, אלא עצם הרגשתם זא"ז בנדנוד הוי כנגיעה, א"כ נראה פשוט דה"מ בנדנוד הבא מחמתו, אבל בנדנוד הבא מחמת הנסיעה הרי אינם מרגישים זא"ז ולא הוי כנגיעה, ושרי בכה"ג. והחזו"א זצ"ל במכתב (נדפס בראש ספר טהרת בת ישראל) המליץ כשנוסעים באוטובוס שהיא תשב במושב הפנימי לצד החלון והוא בחיצוני באופן שיוכל הוא להזהר מנגיעה גם בסיבובי הדרך וכדו' ע"י שיצדד עצמו לאויר האוטובוס. (והיינו אפי' בב' מושבים נפרדים).
ובמכונית שהכניסה לתוכה מלווה בנדנוד המכונית, בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ב) כתב שהוי כספסל המתנדנד וצריך דבר המפסיק. והגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית (ח"ב משמרת הטהרה עמ' קמ"ה) כתב שגם לאוסרים בספסל המתנדנד אין להחמיר בזה, וכמש"כ בתרוה"ד לחלק בין ספסל שדרך האוהבים להתוועד בכה"ג והוי דרך חיבה לעגלה שאינו דרך חיבה עיי"ש. ולפמשנ"ת לעיל שמדברי תרוה"ד מוכח שחילוקו זה מיירי ע"פ הבנתו את דברי המרדכי כפשוטם דמיירי בספסל שאינו מתנדנד, י"ל דאין ללמוד היתר לנד"ד. דשמא לא חילק כן להתיר הנסיעה בעגלה אלא בעגלה שהיתה בזמנם שאינה מתנדנדת בכניסה אליה, וזהו שחילק בין ספסל שדרך האוהבים להתוועד בכה"ג והוי דרך חיבה, להתכנסות (ונסיעה) בעגלה שאינה דרך חיבה. אבל במתנדנד שטעם האיסור הוא מפני שההרגשה בנדנוד מביאה לחיבה או משום דהוי כנגיעה, לעולם אימא לך שכל שמרגיש בה ע"י הנדנוד, אסור. ואולם בספר בדי השולחן (ביאורים ד"ה וכן) כתב סברא אחרת להקל בזה ע"פ מש"כ בתה"ד שאיסור הישיבה בספסל חומרא הוא ואין אוסרים אלא מילתא דדמיא לגמרי, וכיון שלא מצינו שאסרו בזה אלא כשיושבים במושב אחד, מנ"ל לחדש איסור בנדנוד כנד"ד. (עיי"ש שכתב כן לחד פירושא ברמ"א, ונטה להקל אף לפי' שני, וכן הכריע לדינא.) ולפ"ז ה"ה שמותרים להכנס למעלית אע"פ שהיא מעלית הנעה בכניסה אליה.
בספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ב) כתב שמותר לעמוד יחד על ספסל המתנדנד (באופן שאין חשש לנגיעה) כיון שאין זה דרך עמידה. ע"כ. ופשוט שה"מ כשאינו דרך שחוק.
כט) וכן לא ילך וכו': בתרומת הדשן הנ"ל סיים, אמנם ללכת עם אשתו נדה דרך טיול לגנות ולכרמים וכיוצא בזה, לא ברירנא להתיר. ע"כ. והרמ"א הכריע להחמיר. ולפי מ"ש הב"י שהספרדים לא נהגו החומרא דישיבת הספסל י"ל דהכא נמי שרי. שהרי בתרומת הדשן מבואר שאע"פ שחומרת ישיבת הספסל דבר ברור הוא לו, מ"מ ההליכה ביחד בעגלה דרך טיול לגנות ופרדסים אינו ברור שמותר, הרי שהטיול קל מישיבת הספסל. וא"כ לנוהגים כדעת המקילים בישיבת הספסל, כ"ש שמותרים לנסוע יחד לטייל בגנות ופרדסים ומ"מ ראוי להחמיר בזה, וכמו שכתב החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' ל"ח) שירא שמים לא יטייל עם אשתו נדה בעגלה.
ל) לא ילך עם אשתו בעגלה אחת: בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"א) כתב שמשמעות הרמ"א שאיסור זה הוא אפי' ביושב ביניהם אחר, ומה שהזכיר בסיפא שהם לבדם, קמ"ל דבכה"ג שהולך לצרכיו שרי אפי' לבדם. ושבחכמת אדם (כלל קט"ז ס"ה) מתיר כשיש אדם שמפסיק
ו. לא יישן עמה במטה אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה לד): הגה ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו (ב"י דלא כרבינו ירוחם). ואפילו אם שוכבים בב' מטות והמטות נוגעות זו בזו, לה) אסור (מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ):
הלכה כסדרה
ביניהם. וסיים, וקשה להכריע בדברים אלו, ועי' תרוה"ד. ונראה דכשאחרים הולכים עמהם יש להתיר בטיול ואפי' אינם ביניהם, ע"י דבר המפסיק ביניהם. עכ"ד. ולענ"ד נראה שאף דעת הרמ"א כחכ"א להתיר כשיושב ביניהם אחר. ומה שכתב דברי היש מתירים כשאדם אחר מפסיק ביניהם בתחילת דבריו דמיירי בדין ישיבת הספסל, ולא בסופם שיהא קאי גם על טיול, היינו משום שהאגודה שהוא מקור הדין מיירי בספסל, וסמך הרמ"א על מש"כ וכן "לא ילך עם אשתו" דמשמע שניהם לבדם. וכן הסברא נותנת שכל שיש אחר עמהם ויושב ביניהם, תו ליכא קירוב הדעת הבא אליהם מטיול בגנות ובפרדסים.
לא) בעגלה: בערוך השולחן (סק"כ) כתב שאפי' לילך לטייל ביחד אינו נכון משום שיש בזה קירוב דעת וחיישינן לתקלה. ע"כ. אבל בשו"ת אגרות משה (ח"ב יו"ד סי' פ"ג) כתב שאינו רואה בזה שום חשש איסור. שמה שכתב הרמ"א לאסור לנסוע יחד בעגלה לטיול, זהו מצד שיושבים ביחד ולבם פנוי ואינם טרודים בשום דבר, יש לחוש יותר משום קירוב דעת וחיבה. אבל טיול בהליכה ברגל אין שום חשש בזה. ע"כ. וכ"כ משמרת הטהרה (ח"ב עמ' קמ"ד) שדברי ערוך השולחן חומרא יתירה היא ואין להוסיף חומרות מדעתנו. ע"כ.
יש שרצו לומר ע"פ סברת האג"מ הנ"ל, שאם הבעל הוא הנוהג במכונית, מותרים מעיקר הדין לנסוע יחד לטיול בגנות ובפרדסים, שהרי אין לבו פנוי, וטרוד בנסיעה, ולא גרע מטרדת ההליכה. וא"כ אע"פ שהיא לבה פנוי, אין בכך כלום שהרי איהי לא מרגלא ליה. ויש לדחות, ואין להקל.
לב) אם הולך רק דרך טיול וכו': במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קמ"ח) דייק מלשון הרמ"א שאם רק הוא הולך לצרכיו ולעסקיו, והיא נלוית אליו לשם טיול בלבד, מותר. והטעם שכיון דבעבידתיה טריד אין לחוש להרגל עבירה. ושכ"כ כמה אחרונים. עיי"ש.
לג) טיול כגון לגנות וכו': כתב הגאון ר' יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' י"ז): משמע שדוקא טיול בגנות ובפרדסים שאז מתעוררת החיבה ביותר, אסור. אבל ללכת לטייל עם אשתו בעגלה לבקר חברים, אע"פ שאין לו עסק וצורך בדבר, מותר.
לד) לא ישן עמה וכו': בגמ' שבת י"ג ע"א, "איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו. ת"ש וכו', ת"ש ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה אסור. שמע מינה. ופליגא דר' פדת דא"ר פדת לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות בלבד. שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה". ע"כ. ופירש"י גילוי עריות, תשמיש ממש. ושאר קורבה ואפי' קירוב בשר, מדרבנן. והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למיגזר. והריטב"א בחי' (הוצ' מה"ק) כתב ע"ז, ולי נראה דחס ושלום שיאמר ר' פדת שיהא קירוב בשר מותר בעריות ובנדה וכ"ש באשת איש. והכי פירושו, ופליגא דר' פדת אהך ברייתא וכו' אבל הוא בבגדו והיא בבגדה איסור דרבנן הוא, וכן הלכה. עכ"ל. ואפי' לרש"י שפי' דלר' פדת הוא בבגדו והיא בבגדה, מותר, וכלל נקוט בידינו מרס"ג שכל היכא דנקט בגמ' לשון "ופליגא" אין הלכה כדעה הראשונה אלא כאחרונה, מ"מ הכא גם לרש"י אסור וכדעה הראשונה וכמש"כ בחי' המיוחסים להריטב"א שכיון דפשט תלמודא לבעיין מעיקרא לאיסורא, אע"ג דאמרינן בתר הכי ופליגא דר' פדת, נקטינן לאיסורא. דלא שבקינן פשיטותא דמעיקרא משום ספיקא דר' פדת. וכן פסק הרמב"ם.ע"כ. וכן משמעות מסקנת הגמ' שם דאמר עולא אפי' שום קורבה אסור (ומש"כ שם ופליגא דידיה אדידיה, כבר כתבו התוס' והריטב"א שם שלעצמו היה מיקל מפני שהיה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור, שצדיק גמור היה.) ובעובדא דתנא דבי אליהו שם שאמר רב יצחק בר יוסף סינר מפסיק בינו לבינה היה, ואפ"ה אמר לה ברוך המקום שהרגו.
לה) הגה ואפי' יש לכל אחד וכו' ואפי' וכו' אסור: כתב רבינו ירוחם בשם הר' שלמה בן הרשב"ץ שאם המטה רחבה ואינם מתקרבים זה לזה מותרים לישון באותה מטה ובלבד שהיא תישן במצע (במזרן) מיוחד לה והוא במצע מיוחד לו. וכתב הב"י שמדין הספסל וממה שכתב המרדכי בשם הר"מ שאפי' רגלי המטה האחת נוגעת בחברתה צריכים להזהר שלא לישון במטות אלו בלא שישימו הפסק ביניהם, משמע דליתיה להאי דינא שכתב רבינו ירוחם. ובב"ח כתב ע"פ דברי התוס' שמש"כ הטור שאפי' כל אחד בבגדו ואין נוגעים זב"ז אסורים לישון יחד, היינו שאין נוגעים זב"ז בקירוב בשר אך נוגעים בבגדיהם. אבל אם רחוקים זמ"ז ואינם נוגעים זב"ז כלל, וכגון שהמטה רחבה מותרים לישון יחד. ומ"מ סיים שלפי מש"כ המרדכי כ"ש שיש להחמיר בזה וכמו שפסק בשו"ע והכי נקטינן. ע"כ.
וכתב במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קנ"ג) שלפי דברי הב"ח נמצא שבשתי מטות נפרדות הנוגעות זו בזו וכל אחד ישן בבגדו על מטתו ואינם מתקרבים זה לזה, אין איסור מן הדין אלא חומרא יתירה היא. שלא אסרו בגמ' אלא במטה אחת ומתקרבים זה לזה. ונפק"מ שאין להחמיר בזה אלא מה שמפורש להדיא בפוסקים ולא יותר. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו"ת תרומת הדשן (סי' רנ"א) הנ"ל. ואף שמרן הב"י הביא להלכה בזה דברי המרדכי בשם הר"מ שלא יהיו רגלי המטה נוגעות זב"ז ודחה מש"כ הרשב"ש, אפשר שאילו ראה דברי הרשב"ץ שהתיר לא היה כותב כן. ומכ"ש לפמש"כ בשו"ת אדמת קדש להעיר על דברי הב"י שאפשר שהר"מ והרשב"ש לא פליגי וכו'. ע"כ. ולענ"ד יש להעיר בזה, דבשלמא אם נפרש דברי המרדכי בשם הר"מ ש"צריך להזהר" בב' מטות, היינו מצד חומרא, שפיר. אבל ע"פ הסכמת הרב שליט"א שמרן הב"י ז"ל פירש דברי הר"מ דמעיקר הדין קאמר, א"כ לאחר שפסק מרן ז"ל כהר"מ להלכה היאך נאמר אנו שאין ד"ז אלא חומרא יתירה. ואם משום שלא ראה מרן ז"ל דברי הרשב"ץ, לענ"ד אין די בזה להקל לאחר שראה דעת החולקים, רבינו ירוחם בשם הר"ש בן הרשב"ץ, ואפ"ה הסכים עם הר"מ לאסור. (ומש"כ ומכ"ש לפ"מ שיש שהעירו על מרן הב"י שאפשר שלא פליגי, שהר"מ שאסר מיירי באופן שהמצעות (המזרנים) של ב' המטות נוגעות זב"ז שיש לחוש שבאנס השינה יגעו זה בזה. והרשב"ש מיירי במטה רחבה שיכולה להכיל ב' מצעות בריווח ולכן התיר. הנה מלבד שפירוש זה דוחק בלשון הר"מ שלפ"ז מיירי דוקא בנוגעות המצעות זה בזה וזה עיקר טעם האיסור והמרדכי בשם הר"מ כתב רק "ורגלי (המטה) האחת נוגעים בחבירתה", עוד קשה לי מאד הראיה מכאן שאדרבה לפי' זה גם רבינו ירוחם (אשר ע"פ הבנת הב"י ז"ל מיקל כעין דעת התוס' שהביא הב"ח), מודה להר"מ שבב' מטות הסמוכות זל"ז ומצעותיהן נוגעים זב"ז האיסור הוא מעיקר הדין).
במשמרת הטהרה שם סיים, "ומכיון שמעיקר הדין אין לאסור אלא במטה אחת ומצע אחד ומתקרבים ומתחממים ונהנים זה מזה וכמש"כ התוס' והב"ח, הא לאו הכי מותר, וגם המהריק"ש התיר לדידן (הספרדים) באופן שיש שתי מצעות (ואינן נוגעות זב"ז), לכן יש להקל כשיש הפרדה כל שהיא בין המטות". ע"כ. וכבר נתבאר מה שיש להעיר בזה. ומ"מ הדין ודאי דין אמת שהרי מקור האיסור בב' מטות סמוכות הוא במרדכי בשם הר"מ, ושם הלשון, ורגלי האחת "נוגעת" בחבירתה. משמע שכל שאינן נוגעות זב"ז, שרי. וכ"כ הפת"ש סקי"א בשם המקור חיים (סקל"ג) שבהפרש כל שהוא בין מטה למטה מותר. וכן דקדק בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ג) מלשון הרמ"א. אמנם כתב שם שהנסיון מורה שבלי הפסק ממשי אין תועלת כיון שיכולים להגיע ולנגוע זב"ז או ע"י הכרים והכסתות. ושם בעמ' רס"ד הביא עוד ד' שיטות בזה א. בשם האריז"ל, שיעור שהכרים והכסתות לא יגעו זב"ז. ב. כדי מעבר אדם בין המטות. ג. כדי שלא יגיעו בהושטת יד. ד. מרחק אמה. וסיים, ולכתחילה יש להפסיק שיעור אמה. ובחדרים קטנים שא"א להחמיר בהפרש אמה יש להשתדל כשיעור מעבר אדם או שיעור שלא יגיעו בהושטת יד. ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילים בהפרש כל שהוא וכפשטות הרמ"א והפוסקים. ע"כ. ובספר דרכי טהרה (פ"ה אות ז) כתב שמעיקר הדין צריך להרחיק שיעור שלא יגעו השמיכות זו בזו. וראוי להרחיק עד שלא יוכלו לנגוע זה בזה ע"י הושטת יד תוך כדי שינה. ואם א"א להרחיק את המטות שיעורים אלו ירחיקו כל שהוא ויניחו בין המטות לוח עץ או כרית וכדו' שתמנע נגיעה תוך כדי שינה. ע"כ. ובקונטרס טהרת המשפחה כתב בשם גאוני הונגריה שלא די בהפסק כל שהוא בין המטות אלא צריך הפסק יותר גדול כגון להעמיד ארגז לילה להפריד בין המטות. (ובשבט הלוי (שם) כתב, ונהגו להשים תיבה או ארון קטן בין המטות). וכתב ע"ז במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קנ"ד), ואין לזה כל יסוד בהלכה. והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות כן לאחרים. ולא תוסיפו פן תגרעו. ע"כ.
כתב בספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ג) שמטה גדולה כב' מטות, אף אם רוצים לישון בה יחד רק בימי טהרה, ובימי האיסור ישן הוא במטה אחרת, אין להשימה בבית משם מראית העין.
בפתחי תשובה (סקי"א) כתב בשם המקור חיים (סקל"ג) שמלשון המרדכי (שהוא מקור דין האיסור בב' מטות הנוגעות זב"ז), "ורגלי האחת נוגעת בחברתה" משמע דדוקא אם רגלי המטות נוגעות זו בזו אסור, דאז שוכב האיש והאשה פנים נגד פנים ויכולים להסתכל זה בזו ויכול לבוא לידי הרגל דבר. משא"כ אם ראש המטה נוגעת ברגלי חברתה וכ"ש ראש המטה בראש חברתה שאין יכולין לראות זה פנים של זו מותר. אלא דמ"מ העולם נוהגים כסתימת לשון הרמ"א שכתב והמטות נוגעות זו בזו אסור דמשמע שבכל ענין שנוגעים זה בזה אסור. ע"כ. (וצריך להבין כוונתו במש"כ דדוקא אם "רגלי" המטות נוגעות זו בזו אסור וכו', משא"כ אם "ראש" המטה נוגעת ב"רגלי" חברתה וכו'. שלכאורה הא בראש המטה נמי איכא רגליים, ומנ"ל לדקדק חילוקו מלשון המרדכי. ויש לפרש בזה ב' פירושים. א. כנראה לכאורה, שבתחילה מיירי במטות הסמוכות זל"ז מצידיהן. ולפי שדרך המטות בזמנם היה שמלבד רגליהן הנראות מהצדדים היה כמין לוח מחובר בראשן ובמרגלותיהן. לכן דקדק ממש"כ המרדכי ש"רגליהן" נוגעות, דהיינו שהמטות סמוכות זל"ז מצידיהן. אך שא"כ לכאורה יש לדחות דאפשר שבזמן המרדכי רגלי המטות היו נראות מכל צד, וא"כ אפשר שמש"כ "ורגלי האחת נוגעת בחבירתה" הוא אף לאורך המטות ולאו דוקא מן הצד. ושפיר אתי מנהג העולם גם לפ"מ דאיתא במרדכי. ב. והוא הנראה נכון בכוונת המקור חיים, שמש"כ דדוקא אם "רגלי המטות" וכו' ר"ל מרגלות המטות. שדוקא אם מרגלות מטה זו סמוכה למרגלות חבירתה אסר המרדכי. ד"ורגלי האחת" שכתב היינו מרגלות האחת וכן משמע ממש"כ אח"כ להתיר כשראש המטה נוגעת ברגלי חבירתה. שעל כרחך היינו מרגלות חבירתה. ואף שזה הנראה נכון בכוונת דבריו, עדיין יש להשיב על דקדוקו מהמרדכי. וצ"ע.)
במרדכי הנ"ל כתב שאם רגלי המטה האחת נוגעת בחבירתה, לא ישכב הוא במטה אחת ואשתו נדה באחרת, "אם לא ישימו הפסק בינתיים". ופשטות לשון "אם" יותר משמע שבאותו אופן דמיירי ברישא שרגליהן נוגעות זב"ז כתב שהפסק מתירן. והיינו דשימת הפסק חפץ קאמר ולא הפסק דהפרדת המטות. [ונראה פשוט שאע"פ שבדין אכילה על שולחן אחד נהגו להקל בהפסק חפץ כל שהוא ואע"פ שאינו גבוה וכמשנ"ת לעיל ס"ג עיי"ש, הכא אף אם איתא להאי דינא אין להקל אלא בדבר הגבוה ומפסיק ממש בינו לבינה. דבשלמא התם י"ל דסגי בהיכר המזכירם שהיא נדה, אבל הכא כיון שבשנתו אין דעתו צלולה עליו מסתבר דבעינן הפסק ממשי ולא היכר בעלמא. (ועי' לעיל ס"ק י"ב בדין ההיכר דאכילה על שולחן אחד שראוי להקפיד על היכר הגבוה קצת) וכן משמע קצת מדנקט המרדכי "הפסק" ולא "היכר". או "הפסק להיכרא".] ועי' תוס' שבת י"ג: ד"ה מטה, ובב"ח הנ"ל. וע"ע בתשב"ץ ח"ג סי' מ"ב. ולמעשה צ"ע.
בש"ך סקי"א כתב, מיהו במטה של עץ או של בנין מותר שם עם אשתו, הוא במטתו והיא במטתה. וכ"כ הר"מ אלשקר בתשובה סי' צ"ג והוא מפרק הדר דף ס"ג: הישן בקילעא שאיש ואשתו שם וכו'. ע"כ. ועי' בסדרי טהרה סקי"ג שתמה ע"ז דמה נפשך, אם בנוגעים המטות זב"ז מיירי, הרי מהמרדכי והרמ"א מוכח שגם בשל עץ אסור. ואם אינם נוגעים, פשיטא שמותר. וכתב שכבר עמד ע"ז בספר א"מ וכתב שם שעיין בשו"ת מהר"מ אלשקר ושם מיירי בב' מטות הנמצאות תחת כילה. ואפשר שחסר בדברי הש"ך (ואולי צ"ל מיהו בכילה שעל מטה של עץ וכו'). ולפי שהיה מקום לומר שאע"פ שישנים כל אחד במטתו ואין מטותיהם נוגעות זב"ז, מ"מ כיון שכילה פרוסה מעליהם ומקיפתן מד' רוחות הוי דרך חיבה, קמ"ל דשרי. וזהו שהביא ראיה מהישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים שם עליו הכתוב אומר וכו' ואמר רב יוסף אפי' באשתו נדה. והרי שמותרים לישון יחד בקילעא. אמנם ראייתו תמוהה דקילעא היינו חדר וכמו שפירש"י שם. עכת"ד הסד"ט. ועי' בברכי יוסף (שיו"ב סקט"ז) שהרגיש בקושיה מפירש"י וכתב שרבינו יהונתן פירש קילעא דהיינו כילה. ושמ"מ לדינא רש"י ורבינו יהונתן לא פליגי דלכו"ע שרי בהא. עיי"ש.
אע"פ שהמטות נפרדות, ואינן נוגעות זו בזו אסורים לישן תחת שמיכה אחת. (דרכי תשובה סקל"ג בשם האריז"ל).
מטות נפרדות ורק לוח אחד שבראשן מחברן, כתב בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ג) ודאי להלכה שרי כיון שנפרדות. אבל מיעצים לא לעשות כן וזו מידת חסידות בעלמא, וראוי להמנע. ואם אינן מחוברות בראשן בקרש אחד רק עומדות בעלמא ליד ראש אחד, הואיל והמטות רחוקות ואין קרש מחברן, אין מקום לחשוש. ע"כ.
ב' מטות הנוגעות זו בזו, אך האחת גבוהה וחבירתה נמוכה, וכגון מטה כפולה הנפתחת, בבדי השולחן בביאורים דן בזה, וסיים, ולמעשה צ"ע. עיי"ש. ובטהרת הבית (סי' י"ב סכ"ה) פשט להתיר ע"פ מש"כ הפתחי תשובה (ס"ק י"א) שעד כאן לא החמיר הרמ"א במטות הנוגעות זו בזו אלא דוקא במטות שלהם שלא היו מוקפים נסרים למעלה, והיו נראות כמטה אחת. אבל במטות שלנו שהן מוקפות נסרים למעלה וניכר שהן ב' מטות, מותר. והוא הדין לנידון דידן במכל שכן. (ואפי' למה שכתב הטהרת ישראל (סכ"ו) על דברי הפת"ש שהמנהג להחמיר בזה בניד"ד יודה להקל וכו' עיי"ש).
אע"פ שהמטות נוגעות זו בזו, אם אינה במטתה, מותר הוא לשכב במיטתו. שהרי במרדכי כתב שלא ישכב הוא באחת ואשתו נדה באחרת. הא אם אינה שוכבת במטתה מותר הוא לשכב במטתו. וכן כתבו בספר זה השולחן (עמ' נ"ג) ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ד) בשם החזון איש זצ"ל.
אין ראוי לנהוג להשאיר את המטות מחוברות ביום ובלילה בימי הטהרה, ולהפרידן ביום ובלילה בימי האיסור. לפי שיש לאדם להיות צנוע, ובאופן זה עלול להיות ניכר לבני הבית ולמבקרים אימתי ימי הנדות או הטהרה. אלא או יניחן נפרדות גם בימי האיסור וגם בימי הטוהר ובלילה בעת הצורך בימי ההיתר יקרבן וישוב וירחיקן (וזהו העדיף), או יניחן מחוברות תמיד, ובלילות ימי האיסור ירחיקן וישוב ויחברן בבקר.
כתב הב"ח (והעתיקו הט"ז. ונדפס שלא במקומו בסס"ק ז' במקום סס"ק ו'), מצאתי בהגה' סמ"ק ישן בשם מהר"ר פרץ, אשה נדה יכולה לשכב על סדיני בעלה. ונזהרות מסדינים ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר, כי הלא בן סירא כשר היה. אלא דמשכבת זרע של איש אחר קפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות (מב.). עכ"ל. והיינו שבספר בן סירא כתוב שאימו נתעברה מש"ז של ירמיהו באמבטי. (ואשכחן כה"ג בגמ' חגיגה ט"ו. "שמא באמבטי עברה". ופירש"י, שהטיח שם אדם שכבת זרע ונכנס במעיה.) וז"ל ליקוטי מהרי"ל (דפ"ה ע"א), "דבן סירא נולד מזרע ירמיהו. כי בת ירמיהו היתה רוחצת אחר אביה באמבטי חמין וקלטה זרע אביה ונתעברה וילדה. והכל מעידים עליה מרוב חסידותה שלא זינתה, אך הסכימו הכל שבאמבטי שרחצה קלטה וכו' והפכו שמו לקרוא בן סירא בגימטריא ירמיהו". עכ"ל. ושמע מינה מדברי מהר"ר פרץ ד' דינים. א. ולד הנולד מהזרעה מלאכותית באשה נדה (שהזריקו לרחמה זרע בעלה בזמן נידתה) אינו פגום כיון שאין כאן ביאת איסור. ב. ולד הנולד בכה"ג מאשת איש שהזריקו לרחמה ש"ז מאיש אחר, אינו ממזר. ג. הבן מתייחס לאביו ואסור לישא אחותו מאביו. ד. ומינה שאביו מקיים בזה מצות פו"ר (ועי' חלקת מחוקק אה"ע סי' א' סק"ח ובית שמואל שם סק"י). [ובדבר עובר מהזרעה מלאכותית שנולד ביום השבת אם מלתו דוחה את השבת עי' לקמן.] אולם בברכי יוסף (סי' סס"ק י"ד) כתב, מצאתי בקובץ ישן נושן כת"י על קלף מתשו' הראשונים ובו פסקים למה"ר שלמה מלונדון וכתב וז"ל, "אין אשה יכולה לרחוץ ביום טבילתה במרחץ שרחץ בו בעלה שמא תתעבר ויהיה הולד בן הנדה". ע"כ. וזה נראה היפך מהגהת רבינו פרץ הנ"ל. ויש לחלק קצת. עכ"ד הברכ"י.
ולענין דינא אם נשים שאינן יכולות להתעבר מסיבות שונות מותרות להתעבר ע"י הזרעה מלאכותית, הנה אם הזרע מאיש אחר, הדבר ברור שאסור. שאפי' לסוברים שהולד כשר לגמרי, הרי יש לחוש שמא ישא אחותו מאביו. ואפי' אם ידוע עכשיו מיהו אביו, ברבות הימים עלול הדבר להשכח. וכן הכרעת הפוסקים. (עי' בשו"ת מערכי לב סי' ע"ג שכתב שהוא איסורא דאורייתא שנא' ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך "לזרע". ועי' יביע אומר ח"ב אה"ע סס"י א'. ושיעורי שבט הלוי מהדו"ב עמ' רס"ה.) ואם הש"ז של הבעל, ראשית יש לדון גם כשאין ההזרעה המלאכותית בימי הנדות, מצד הוצאת הש"ז אם אינו חשיב הוצאה לבטלה.
ובשו"ת תשובה שלמה (ח"ב אה"ע סי' ד') כתב שכיון שבתחלה מוציאו לבטלה, לא מהני מה שאח"כ יכניסוהו ברחם האשה. אבל בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רס"ח) נשאל באדם שדר עם אשתו יותר מעשר שנים ואין להם בנים וע"פ דברי הרופא אפשר שתתעבר ע"י שהבעל יתן זרעו לצנצנת והרופא יקלחו לרחם האשה. והשיב, שי"ל שאין זה בגדר השחתת ז"ל כיון שאפשר שאותו הזרע לא ילך לאיבוד וכו', ומ"מ לחומר הענין יש לחקור עוד מרופא מומחה גדול, ואם גם הוא יסכים לזה אז לפע"ד יש להקל. ע"כ. (וע"ע במש"כ בסוף דבריו ויובא לקמן בע"ה). וכן דעת השבות יעקב שכתב (סי' ס"ה ס"ו) שאין לסמוך על רופא אחד אא"כ שנים אומרים כן. עיי"ש.
ובשו"ת משפטי עוזיאל (אה"ע סי' י"ט) כתב שכיון שלא ימלט שלא יהיו טיפות לבטלה, ממלא הוא נלכד באיסור שז"ל. עיי"ש. ובשו"ת יביע אומר (ח"ב אה"ע סי' א' אות ז') כתב ע"ז, ולפע"ד אין דבריו מחוורים. שהרי גם ע"י תשמיש בהכרח שיאבדו איזה טיפות. וכבר אמרו רז"ל בנדה (לא.) ארחי ורבעי זרית מלמד שאין האדם נוצר מכל הטפה אלא מן הברור שבה. וע"ע ביומא (מז.). וכיון שהמטרה היא לצורך פו"ר יש להתיר בזה. והרי משום פו"ר דעת כמה אחרונים להתיר לאדם לבדוק עצמו אצל הרופאים בהוצאת שז"ל. ועי' בשו"ת משפטי עוזיאל (אה"ע סי' מ"ב) שגם הוא העלה להתיר בזה ומכ"ש כאן וכו'. ע"כ. עיי"ש. ועי' בשו"ת אגרות משה אהע"ז ח"א סי' ע' וח"ב סי' ט"ז וסי' י"ח שמהגמ' יבמות ע"ו מוכחשגם כשמותר, אינו אלא ע"י תשמיש ולכלי או ע"י הרהור. אבל לא ביד או בכלי. עיי"ש.
וכשההזרעה המלאכותית בימי הנדות, כבר נתבאר שבפשטות הדבר תלוי במחלוקת הגה' סמ"ק בשם מה"ר פרץ ומה"ר שלמה מלונדון. ובשו"ת יביע אומר הנ"ל (אות י') כתב שע"פ כללי הפסיקה הלכה כרבינו פרץ. עיי"ש. ובשו"ת מהרש"ם הנ"ל כתב, ומה ששאל אם מותר בימי נדתה, אף דלפי מש"כ בהגה' סמ"ק אין בזה קפידא, מ"מ אין דעתי מסכמת לעשות כן אלא בימי טהרתה. וגם בזה לא התרתי אלא בשהתה עשר שנים ולא ילדה ויבא לידי גירושין והתורה התירה למחוק ה' בשביל השלום. ומחומר האיסור רצוני שיסכימו לזה עוד שני רבנים יראי ה'. ושלא לעשות מעשה רק על פי חקירת חכם וירא ה' אשר יראה הענין שהוא שעת הדחק גדול וכתורה יעשה. עכ"ל. גם החזון איש זצ"ל בתשו' (הובאה ב"האיש וחזונו" עמ' ל"ג) כתב שאי אפשר להתיר הזרעה מלאכותית בימי הנדות (וסיים, אבל אפשר להתיר להפסיק בטהרה ביום הרביעי קדם שקיעת החמה ויום החמישי יהיה הראשון לספירת ז' נקיים, ויש ביד הרפואה לאפשר את הנקיון ביום הרביעי. כי ג' ימים מספיק להזלת מותר הדם שבגוף, ורק מחמת חולשת האם נמשך האורח. ע"כ.) וכן דעת הגר"ש ואזנר שליט"א (בספר שיעורי שבט הלוי מהדו"ב עמ' רס"ב) לאסור הזרעה מלאכותית בימי הנדות וטעמו משום דאיכא פגם. אולם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה אהע"ז ח"ב סי' י"ח נשאל בדבר אשה אשר לפי דברי רופאים מומחים היא מוכשרת לקבל הריון רק ביום השמיני ויום התשיעי מתחילת וסתה, והשיב להתיר להזריק זרע הבעל לרחמה ע"י מזרק, ע"פ דברי הגה' סמ"ק בשם ר"פ וכהסכמת הב"ח והט"ז והב"ש. ומה שאיתא באוצר הפוסקים בשם בר ליואה ועוד ספר שפליגי ע"ז בזרע של אחר שהוא ממזר, הם הבל והוא נגד הר"פ ורבותינו האחרונים עמודי ההוראה, וממילא בשל הבעל אף שהיא נדה אין שום פגם בולד. וממילא אין להחמיר ולהצריכה טבילה אחר שבעה מראיתה קדם שבעה נקיים (וכשאלת השואל) משום שיכול לבוא מזה קלקול להקל גם לשמש עם בעלה והוי חומרא דאתי לידי קולא. וכן פסק הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ב אהע"ז סי' א' להתיר ההזרעה המלאכותית בימי הנדות, אלא שעליהם להקפיד שלא יתחלף זרעו של הבעל בזרע של איש אחר. וחשידי הני רופאים שיחליפו את הש"ז. וכאשר הנסיון הורה. ע"כ. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נ"א שער ד' פרק י' שדן בזה ונטה לאסור עיי"ש. ובשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' ס.
ובדבר זרע של נוכרי, בשו"ת אגרות משה אהע"ז ח"א סי' ע"א כתב שיש להתיר הזרעה מלאכותית בזרע של נכרי. שכיון שהולד יהיה יהודי כיון שאמו ישראלית אין לחוש לכלום דאין לו יחוס לאב הנכרי אף אם היה דרך ביאה וכ"ש הכא שאינו דרך ביאה אלא כמאמבטי. ולכן יש להתיר בשעת הדחק גדול ומצטערים מאד בהשתוקקם לולד. ע"כ. וע"ע במה שכתב
ז. לא יסתכל לו) אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה לז): (אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלויים לח) אע"פ שנהנה בראייתה) (ב"י בשם הרמב"ם):
הלכה כסדרה
באה"ע ח"ד סי' ל"ב אות ה' שאינו מתחרט מכל מה שכתב, שהכל אמת וברור לדינא. (על אף הרעש הגדול שהתעורר על דבריו. עי' אה"ע ח"ב סי' י"א בפתח תשובתו) אבל למעשה לא הוריתי לעשות כן מטעם שלענין קיום מצות פו"ר לבעלה אין זה כלום, והאשה הא אינה מחוייבת, ושייך שיצא מזה קנאה גדולה לבעלה ולכן אין זה עצה טובה. ואם אחד עשה כן, הולד כשר אף לכהונה. ע"כ. ופירש יותר כוונתו לדינא במכתב שנדפס בספר צבי חמד וז"ל, שלכן פשוט לכל וכו' ומחמת זה בשאלה החד פעמית שבא לידי אסרתי, וחלילה לשום רב להורות היתר בנידון זה מתוך ספרי וכו' והן יצא מכשול וכו' צריך לגדור גדר שלא יתירו זה בשום אופן אף רב היותר מובהק. עכ"ל הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, והובא בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נ"א שער ד' פ"ה. ועיי"ש עוד שיצא בחריפות לומר שאין להתיר ד"ז בשום אופן מכמה סיבות יעויי"ש.
הגרש"ז אויירבאך זצ"ל במאמרו בקובץ נועם ח"א (עמ' קנ"ג) נטה לומר שהנולד מהזרעה מלאכותית אין מילתו דוחה שבת משום שכל שאין האשה מסייעת לבעל בהזרעתו אין אני קורא בה אשה כי תזריע, וכו'. עיי"ש. וכן פסק למעשה הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין למולו בשבת. אבל הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ז (סי' כ"ד אות ה) לאחר שהביא דבריהם העלה שיש למולו בשבת. עיי"ש. ואכהמ"ל.
לו) לא יסתכל וכו' ולא במקומות וכו': בגמ' נדרים (כ.) המסתכל בעקבה של אשה, הויין ליה בנים שאינם מהוגנים. אמר רב יוסף, ובאשתו נדה. אמר ר' שמעון בן לקיש, עקבה דקתני, במקום הטנופת. שהוא מכוון כנגד העקב. ע"כ. והראב"ד בבעלי הנפש (עמ' יט-כ) כתב בזה ב' פירושים א. ריש לקיש קאי אדרב יוסף, ולקולא קאמר, שאפי' באשתו נדה אינו נענש אלא כשמסתכל במקום הטינופת. ב. ר"ל ורב יוסף פליגי בפירוש הברייתא. שרב יוסף מעמידה באשתו נדה ועקבה כפשוטו, ור"ל מעמידה באשתו שאינה נדה ואפ"ה אם מסתכל במקום הטינופת, נענש. ולדינא לא פליגי. והסיק, ונקטינן כתרוייהו לחומרא, שאסור להסתכל בעקב אשתו נדה, ומן העקב נלמד לכל מקום המכוסה שבה. ואסור ג"כ להסתכל בה במקום הטינופת אע"פ שאינה נדה. ע"כ. וכן פסק הרמב"ן (הל' נדה פ"ח ה"ד) שאסור להסתכל במקומות המכוסים של אשתו נדה, וכן דעת הרשב"א בתורת הבית (ב"ז ש"ב).
אבל הריב"ש בתשובה (סי' תכ"ה) והרוקח (סי' שי"ז) כתבו שאסור להסתכל באשתו נדה במקום התורף. ומשמע שפירשו כפירוש הראשון שכתב הראב"ד שריש לקיש קאי אדרב יוסף, וקאמר שהאיסור באשתו נדה אינו אלא במקום הטנופת. הא בשאר מקומות המכוסים, מותר. והנה הרמב"ם (פכ"א מאיס"ב ה"ד) כתב, מותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואע"פ שהיא ערוה. ואע"פ שיש לו הנאת הלב ממנה בראיה, הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול. עכ"ל. והראב"ד בהשגות שם כתב, "אבל לא במקום הסתר שלה, והכי איתא בנדרים". (וע"פ מש"כ בבעלי הנפש בפשטות צ"ל שלכל המקומות המכוסים קרי מקום הסתר שלה.) וכתב ע"ז המגיד משנה, "ובנדרים לא הזכירו אלא במקום הטינופת. ולא הוצרך רבינו לבאר איסורו שכבר כתב לעיל שלא ישחוק ולא יקל ראש עמה וכ"ש ההסתכלות באותו מקום". עכ"ל. ומשמע שמפרש דעת הרמב"ם שמותר להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו נדה וכדעת הריב"ש והרוקח הנ"ל.
אולם הב"י בסימן זה כתב שמהטור והרשב"א שאסרו להסתכל במקומות המכוסים, משמע, שבשאר מקומות שאין דרך לכסותם, מותר להסתכל בה. ושכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב מותר אדם להביט באשתו נדה אע"פ שהיא ערוה וכו'. ע"כ. והרי שמפרש דברי הרמב"ם במקומות המגולים ודלא כהמגיד משנה הנ"ל.
ובברכי יוסף (אה"ע סי' כ"א סק"ב) הקשה שלכאורה מרן סותר דברי עצמו, שבב"י פירש דברי הרמב"ם שלא התיר להסתכל אלא במקומות המגולים שבאשתו נדה, ובב"י באה"ע (סי' כ"א) העתיק דברי המגיד משנה בביאור דברי הרמב"ם שהביא הטור שם, ובשו"ע שם (ס"ד) כתב לשון הרמב"ם להלכה ומשמע שנתכוון למה שכתב שם בב"י כפי' המגיד משנה. וכתב הברכ"י שי"ל דמרן אזיל לטעמיה ביו"ד שכתב דעת הטור והרשב"א שמקומות המכוסים הרי הם בכלל מקום התורף. ולפי זה סבר שמש"כ הרב המגיד הא בשאר מקומות שרי, היינו במקומות הגלויים דוקא. ע"כ. וכתב ע"ז במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קנ"ט) ותמיהני שאיך עלה על דעתו הרחבה לרפאת שבר על נקלה ולפרש דברי הרב המגיד דמיירי במקומות המגולים, והרי הוא בא לדחות השגת הראב"ד שאוסר בכל מקום סתר שבה, וע"ז כתב שבגמ' לא הזכירו איסור אלא במקום הטינופת. ע"כ.
ובמשמרת הטהרה שם כתב ליישב הסתירה בדברי מרן הב"י, וז"ל, "ולכן היה נראה לומר שאף שדעת מרן לקושטא דמילתא דמדינא אין לאסור אפילו במקומות המכוסים וכדייק הרב המגיד לנכון בדעת הרמב"ם, מ"מ למעשה ראוי להחמיר בדבר כדעת הראב"ד, ולכן כתב בלשון "לא יסתכל" ולא בלשון שאיסור". [וכן פסק בטהרת הבית שם (סכ"ו), "מותר לאדם להביט ולהסתכל ביופיה של אשתו נדה וכו' ומ"מ יש להחמיר שלא יסתכל בה במקומות המכוסים, ועליו תבוא ברכת טוב". עכ"ל.] ולפע"ד אחהמ"ר אינו כן. שאף אם ניתן לפרש בלשון מרן ז"ל בשו"ע שאין איסורו אלא מצד חומרא, הרי בב"י כאן משמע להדיא שמפרש דברי הרמב"ם שלא התיר להסתכל אלא במקומות הגלויים, אבל במקומות המכוסים, מעיקר הדין אסור. וז"ל מרן ז"ל בב"י, "ולא יסתכל בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה. בפ"ב דנדרים המסתכל בעקבה וכו'. משמע לרבינו (הטור) דכל מקומות המכוסים שבה הוו בכלל מקום התורף. וכ"כ הרשב"א בת"ה דמן העקב נלמד לכל מקום מכוסה שבה. ומ"מ משמע דבשאר מקומות שאין דרך לכסותן, מותר להסתכל בהן. וכן נראה ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה, וממה שכתב הרמב"ם מותר אדם להביט באשתו נדה ואע"פ שהיא ערוה ואע"פ שיש לו הנאת הלב ממנה בראיה, הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול". עכ"ל. והרי שלגבי המקומות המכוסים לא כתב צד היתר, ועל דברי הטור שאסר כתב שכן גם דעת הרשב"א בתורת הבית מבלי להזכיר דאית מאן דפליג. ורק כשדייק מדנפשיה להתיר ההסתכלות במקומות הגלויים, מה שלא הוזכר בראשונים הנ"ל להדיא להתיר, נסתייע מדברי הרמב"ם שהתיר להביט באשתו נדה, ומשמע שמבאר היתרו בכהאי גוונא. ומפני כך נקט בשו"ע לשון הטור שלא יסתכל בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה, לפי שסובר שאף הרמב"ם לא פליג ע"ז. ודוחק לפרש דברי הב"י בעניין אחר. והנראה לפע"ד שכל היכא שיש לפנינו מקום אחד שמרן ז"ל העתיק בב"י פירוש מאחד ממפרשי הרמב"ם, והוא עצמו במקום אחר פירש דברי הרמב"ם באופן אחר, ובשו"ע סתם כהרמב"ם, כפירוש עצמו של הב"י יש לנו לנקוט לדינא (אע"פ שבמקום שסתם בשו"ע העתיק בב"י פירוש האחרים החולקים על פירוש עצמו שבמק"א) כיון שבודאי זהו שתפס לעיקר בדברי הרמב"ם וממילא לדינא. וכ"ש בנידון דידן שמרן גילה דעתו להדיא לדינא בשו"ע בסימן זה וכתב כפירושו בב"י ודלא כהמגיד משנה. וכבר אשכחן כעין זה שבשו"ע סתם ולא נתכוון לפירוש המ"מ שהעתיק בב"י שם, אלא לפירוש עצמו שחלק בכס"מ ופירש דברי הרמב"ם בע"א, וכפי שגילה דעתו במק"א בשו"ע. [והוא בחו"מ סי' ל"ה גבי דברים שמעיד בגדלותו על מה שראה בקטנותו. שכתב בב"י דלדעת הרא"ש והר"ן אינו נאמן לומר שיצאה בהינומא כמנהג הבתולות אלא א"כ יש עמו עד נוסף שגם ראה בגדלותו. "אבל המגיד כתב פט"ז מאישות (הכ"ה) שדעת הרמב"ם דלא קאי (רב הונא, שאמר והוא שיהיה גדול עמו) אלא אזה כתב ידו של אבא (אבל שיצאה בהינומא, א"צ עד גדול עמו). ע"כ. ובשו"ע שם ס"ה כתב בסתם "ונאמן לומר זכורני באשת פלוני שנעשה לה כמנהג הבתולות כשנשאת". ובפשטות משמע שכוונתו כהמ"מ שא"צ גדול עמו (ועיי"ש בסמ"ע ובש"ך). ואעפ"כ בשו"ע אה"ע סי' צו סט"ו כתב שאינו נאמן אלא בצירוף גדול שראה בגדלותו, וכפירוש עצמו בכס"מ דברי הרמב"ם דלא כהרב המגיד. והרי שאע"פ שהעתיק בב"י דברי המ"מ בביאור סתימת לשון הרמב"ם מבלי לחלוק על ביאורו, ובשו"ע שם סתם כסתימת הרמב"ם, לא נתכוין לפירוש המ"מ אלא לפירוש עצמו שפירש במקום שאחר. וה"נ י"ל כן. ודו"ק].
במשנה ברורה (סי' ע"ה סק"ז) בשם הפמ"ג חילק בדין מקומות המגולים באשה שאינה אשתו, בין הסתכלות כדי להנות, שאסורה, לראיה בעלמא לפי תומו בלא הנאה, שמותרת. [ומקומות המכוסים כזרועותיה וכה"ג אסור אף בראיה בעלמא.] עיי"ש. וכן משמע לשון הרמב"ם (פכ"א מאי"ב ה"ב) והשו"ע (אה"ע סי' כ"א ס"א) כל המסתכל באצבע קטנה של אשה "ונתכוון להנות", כאילו נסתכל במקום התורף. ע"כ. (וכן חילקו בין ראיה להסתכלות בשטמ"ק כתובות י"ז. גבי כלה, ובארחות חיים סי' נ"ז גבי קשת, ובספר יוסף אומץ סי' תע"ד גבי לבנה, ובמגן אברהם סי' קכ"ח ס"ק ל"ה גבי כהנים עיי"ש). ובבדי השולחן בביאורים (עמ' ערה) נסתפק אם דין מקומות המכוסים באשתו נדה כדין מקומות הגלויים שבכל אשה שיש חילוק בין הסתכלות לראיה, דכיון שמותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי הרהור, או שמא דינה כאשה אחרת ממש לענין זה. ודן בדבר וסיים בצ"ע. ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ה) כתב, "ובמקומות המכוסים דאסור להסתכל, אע"פ שיתכן שיש הבדל בין ראיה להסתכלות בהתבוננות, אך קשה להבדיל בזה ואין ביניהם אלא כחוט השערה". ע"כ. ולפע"ד הבדל גדול וברור יש ביניהם, שהמסתכל הרי הוא בוחן את הדבר, ורואה הרי זה כמביט לתומו מחלון רכב נוסע, ועצים חולפים על פניו, שהרי הוא רואם אך אינו מתבונן בהם. וזהו הגדר המותר במקומות הגלויים שבאשה אחרת. והוא הדין נמי במקומות המכוסים שבאשתו נדה, כגון שעובר בחדר שישנה בו ובשנתה נשמט כיסוי ראשה ונתגלה שערה, או כשמשוחח עמה כשאין גרביים לרגליה. שבתמונה הכוללת הנקלטת בעינו יודע ששערות ראשה או רגליה אינן מכוסות, אך אין עינו ודעתו נתונים להם, דשרי. ואפשר לסמוך בזה על הכרעת שיקול הדעת להבדיל בכל כה"ג בין ראיה להסתכלות. וכ"נ דעת המשנב"ר הנ"ל, שאם יש לאסור המקומות המכוסים שבאשתו נדה מטעם שקשה להבדיל ביניהם, אף בדין המקומות המגולים שבאשה אחרת היה לנו לומר כן, ולא היה למשנב"ר לכתוב חילוק זה לדינא. ובמשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קס"ג) כתב שלפי מה שכתב לעיל שדעת הרמב"ם והמ"מ והרוקח והריב"ש להתיר הסתכלות במקומות המכוסים שבאשתו נדה, הגם שלענין מעשה יש להחמיר בזה, הבו דלא לוסיף עלה לאסור אפילו ראיה בעלמא. ע"כ. ולפמשנ"ת לעיל דעת הרמב"ם נתונה במחלוקת ולפי' מרן הב"י ז"ל דעתו לאסור וכדעת הרמב"ן והרשב"א והטור הנ"ל. וכ"פ בשו"ע. ומ"מ לדינא נראה שהואיל ובגמ' הלשון כל "המסתכל" בעקבה וכו' וכן העתיקו הפוסקים, אין לאסור אלא דרך הסתכלות אבל ראיה בעלמא שרי. וכמו שדקדקו הפוסקים הנ"ל גבי כלה וקשת ולבנה וכהנים.
לפמשנ"ת שאיסור ההסתכלות במקומות המכוסין שבאשתו נדה הוא מעיקר הדין, הואיל והנסיון מראה שהנמצא בחדר הלידה בעת לידת אשתו לשם חיזוק רוחה, מביט בה, ואף במקומות המכוסים שבה המגולים בהכרח בעת הלידה כבדר"כ שרגליה מגולות, וקשה לומר שהבטה זו בעת הלידה (תוכל להיות רק בגדר ראיה הנ"ל, על כן נראה שאין להקל לבעל לשהות עם אשתו בחדר הלידה בעת לידתה, אם לא במקום שעלולה להסתכן אם לא ישהה על ידה ( בין מצד הטיפול בה ע"י צוות ביה"ח, ובין מחמת מצבה הנפשי). ורק בזמן הצירים כשכל גופה מכוסה אפשר להקל לשהות על ידה ובלבד שיזהר לצאת קדם שיגלו המקומות המכוסים שבגופה. (אמנם אם מכיר בעצמו בודאות גמורה שיוכל לשהות בחדר הלידה גם בעת הלידה מבלי להסתכל כלל במקומות שדרכם להיות מכוסים, אי אפשר לאסור. אך דבר זה קשה מאד מצד המציאות. וקשה להקל למעשה אא"כ צוות חדר הלידה מקפידים שגם רגליה יכוסו ע"י שרוול וכדו', ומכיר בעצמו כנ"ל, שבכה"ג במקום צורך יוכל לעמוד ע"י ראשה.) ובטהרת הבית (סי"ב סכ"ח) כתב מותר לבעל להיות נוכח בחדר הלידה בעת שאשתו יולדת, כדי להשגיח וכו', אולם אסור לו להסתכל בה בשעת יציאת הולד, אלא יהפוך פניו לצד אחר. ע"כ. וכ"כ הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באג"מ (ח"ב מיו"ד סי' ע"ה). אבל בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ה) כתב שיש למנוע מזה, ואע"פ שאינו מסתכל. ורק בזמן הצירים מותר כדי לחזקה. ע"כ. והגר"י וייס זצ"ל במנחת יצחק (ח"ח סי' ל') כתב שיש לאסור להכנס לחדר לידה של אשתו אע"פ שאינו מסתכל במקום התורף. זולת אם יש חשש סכנה אם לא יהיה הבעל נוכח שם, שאם נתיר להם תמיד שמא יבואו לידי מכשול. ע"כ.
לז) ולא במקומות המכוסים: מהרוקח (סי' שכ"ד) מוכח שהזרועות חשיבי מקומות המכוסין. וכתב הגאון ר' יוסף חיים זצ"ל בעוד יוסף חי (בא א') שהואיל והמנהג בבגדאד שאין הנשים מכסות את הזרוע עד המרפק, הרי מקום זה אינו חשיב מקומות המכוסין.
כתב הפמ"ג (מש"ז סי' ע"ה) ששוק באשה ערוה הוא רק מהארכובה ולמעלה. והחזו"א (ס' ט"ז אות ח') העיר ע"ז מהתוס' מנחות ל"ז, ומ"מ סיים שבגמ' לא נתבאר שגם הפרק התחתון הוי ערוה ותלוי הדבר במנהג וכמש"כ הפמ"ג, וקשה להכריע בדבר. ע"כ. ובשו"ת שבט הלוי (או"ח סי' א') הסיק שגם מן הארכובה ולמטה הוא בכלל שוק באשה ערוה, וכ"כ במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קס"ה).
כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באג"מ (יו"ד ח"ב סע"ה) שמקומות המכוסים לענין זה היינו דוקא אותם המקומות בגופה שדרכה לכסותם אף כשהיא לבדה עם בעלה בבית. אבל המקומות שאין דרכה לכסותם כשהיא לבדה עם בעלה, אע"פ שהם מכוסים כשהולכת בשוק, מותר הבעל להסתכל בהם בעת נדותה כיון שהוא רגיל בראייתם ואינם מביאים אותו לידי הרהור. ולפ"ז אם האשה אינה מכסה שערה בהיותה בביתה עם בעלה, אע"פ שמכסה כשהולכת בשוק, מותר לבעלה להסתכל בשערה בעת נדותה כיון שהוא רגיל בראייתו. ע"כ. וכתב ע"ז במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קס"ו), ואע"פ שיש פוסקים אחרונים שמחמירים בזה ע"פ הזוה"ק, אין זה אלא ממדת חסידות. ולכן אין לאסור לבעל להסתכל בשערותיה של אשתו נדה כשאינה רגילה לכסותן בהיותה בירכתי ביתה. ע"כ.
לח) אבל מותר להסתכל במקומות הגלויים: מלשון זה דהרמ"א והב"י משמע שאפי' הסתכלות דהיינו התבוננות ג"כ מותר במקומות הגלויים. ובסדרי טהרה (סקט"ו) כתב בשם שערי דורא שאף בפניה ובמקומות הגלויים לא יתן עינו בה יותר מידי פן יתקלקל עמה. וכתב ע"ז במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קס"ד) וחומרא יתירה היא ולית דחש להא. כי אנו אין לנו אלא דברי רבותינו הפוסקים הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והרוקח והמגיד משנה והריב"ש והטור והשו"ע שכולם מתירים בזה. וכן עיקר. והרוצה להחמיר בזה יחוש לעצמו ותע"ב. ע"כ.
אמנם הדבר ברור שאם יודע שאם יתבונן בה עתה הרבה, יבוא להרהור, אסור. וכמו שאמרו בע"ז כ: ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום וכו'. והרי כבר כתב הרמב"ם טעם היתר ההסתכלות במקומות הגלויים שהואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי הרהור. הא כשיודע שאפ"ה יבוא להרהור אסור. ופשוט. וכ"כ בדי השולחן (ס"ק קי"ז) ושבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ה).
כתב בבדי השולחן בביאורים (עמ' רע"ו) נראה שמותר להסתכל ג"כ בבגדי צבעונין שעליה, אע"ג דאסור כה"ג בשאר עריות כדאיתא באה"ע סי' כ"א. דהא בב"י כתב דהא דשרינן ליה להסתכל ביופיה מקורו הוא מהא דהתירו לה להתקשט כדי שלא תתגנה על בעלה. והרי בהא דהתירו לה להתקשט נכלל ג"כ לבישת בגדי צבעונין כדאיתא להדיא בשבת ס"ד: וא"כ יש ללמוד מזה ג"כ דשרי להסתכל בבגדי צבעונין שעליה. עכ"ל. וכ"פ בטהרת הבית (סי"ב סכ"ז).
בגמ' שבת י"ג. פשט רב יוסף שאסור לישון עם אשתו נדה במטה אחת אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה, מדהקיש הפסוק ביחזקאל אשה נדה לאשת איש (ואת אשת רעהו לא טימא ואל אשה נדה לא יקרב). ובפתחי תשובה (סק"י) נסתפק לפ"ז אם יש לאסור גם שמיעת קול זמר של אשתו נדה, כשם שאסור לשמוע קול זמר של אשה אחרת כדאיתא בברכות (כ"ד.) קול באשה ערוה. ונטה לאסור וסיים בצ"ע. והנה מצינו דברים האסורים באשה אחרת ומותרים באשתו נדה על אף ההיקש, כיחוד וכהסתכלות במקומות המגולים. ועי' משמרת הטהרה (ח"ב סי' י"ב אות כ"ט) שדן בד"ז אם י"ל אין היקש למחצה. ולמעשה, הערוך השלחן (סכ"ג) והלחם ושמלה (סק"כ) והבן איש חי (ש"ש צו אות כ"ה) פסקו לאסור לשמוע קול זמר של אשתו נדה. וכ"כ בדי השולחן (ס"ק קי"ט) ודרכי טהרה (פ"ה אות ח'), והוסיפו שלפ"ז אף בזמירות שבת לא תשמיע קולה. (ואם יש אורחים, אע"פ שהיא טהורה אסורה מעיקר הדין לשיר בקול הנשמע. כמבואר בשו"ע אה"ע סי' כ"א ס"א) אמנם בבן איש חי כתב שאם התינוק בוכה הרבה וכדי להשקיטו ולהרדימו צריכה לשיר שיר ערש כפי שהוא מורגל, ואין מקום לבעל לילך לשם, יש להקל.
אולם במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קס"ט) כתב, שכיון ששמיעת קול זמר באשה קילא מהסתכלות באשה, שהרי שמיעת קול באשה פנויה התירו כמה אחרונים (פמ"ג ופרישה ובית שמואל וחת"ס), ואילו הסתכלות באשה פנויה אסורה, כמבואר ברמב"ם (פכ"א מאי"ב ה"ג), א"כ י"ל כיון שהסתכלות באשתו נדה מותרת (במקומות המגולים) כ"ש שמותר לשמוע קול זמרתה. והטעם שכיון שעתידה להיות מותרת לו, אין לחוש להרגל עבירה. ושכן דעת שו"ת חמדת שלמה (יו"ד סי' נ"ח) להקל. ושכן כתב התועפות ראם על היראים (סי' כ"ו אות ק"ל) להקל מטעם שמהמקום שלמדו בגמ' (ברכות כ"ד) קול באשה ערוה מתבאר שדין הקול כדין ההסתכלות שנא' כי קולך ערב ומראך נאוה. וכיון שההסתכלות באשתו נדה מותרת ה"ה שמיעת קול זמרתה. ע"כ. ומ"מ בטהרת הבית שם סיים, והמחמיר תבוא עליו ברכה.ולשמוע קול נגינת אשתו נדה בכלי נגינה (באופן המותר. כגון בחוה"מ או בשמחת חתן וכלה) מותר לכו"ע. (יעוי' במשמרת הטהרה ח"ב עמ' ק"ע).
בברכי יוסף (או"ח סי' רי"ז סק"ג) כתב שיש מי שכתב שאסור להריח בבשמים של אשתו נדה, שאע"פ שהיחוד עמה מותר, בזה יש להתרחק משום שלבו גס בה ושמא יבא לידי קירוב בשר. ונראים דבריו. ע"כ. והביאו פת"ש סק"א. וכ"כ הרב בן איש חי (ש"ש פר' צו אות כ"ה). וכתב שאפי' הסירתם מעליה (כגון בושם הספוג בבגדים שלבשה, או שושנה וכדו' שקישטה עצמה
ח. לט) ראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה:
הלכה כסדרה
בה.) אסור להריח בהן. וכ"כ הט"ז (או"ח סי' רי"ז סק"ג). ומ"מ מותר להריח מותר בשמיה שבכלי. שדוקא בבושם שנשתמשה בו על גופה יש לחוש להרגל עבירה. וכ"כ בערוך השלחן (סכ"ג) ובמשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קעה) בשם כמה אחרונים. (ואגב יש להעיר במש"כ בטהרת הבית שם עמ' קע"א סעיף ל' שאם לקחה מהבושם שבצלוחית, מותר בעלה לקחת מהבושם שנשאר בצלוחית להריח "או לסוך בו פניו וידיו". ע"כ. דה"מ בבושם שאינו מיוחד רק לנשים. שאל"כ איכא בשימוש בו משום לא ילבש. ולהריח שרי בכל עניין).
אמנם במשמרת הטהרה העיר על דברי האחרונים הנ"ל מהמבואר בשו"ע או"ח (סי' רי"ז ס"ד) שאסור להריח בבשמים התלויים בצואר ערוה או שאוחזת בידיה או בפיה, שמא יבוא להרגל נשיקה או קירוב בשר. ובאה"ע (סי' כ"א ס"א) כתב מרן שאסור להביט ביופיה של אשה שהיא ערוה, "ואפילו" להריח בבשמים שעליה אסור. ע"כ. ומשמע שאיסור הריח קל מאיסור ההסתכלות, וכיון שמותר להסתכל באשתו נדה כ"ש שמותר להריח בבשמים שעליה. ומטעם שהואיל והיא עתידה להיות מותרת לו לא חיישינן שמא יבואו לידי מכשול. ומ"מ כתב שראוי להזהר בזה לחוש לדברי הברכי יוסף והאחרונים הנ"ל. אולם אין לאסור אלא בעודם עליה אבל לאחר שהסירתם מותר להריח בהם ולברך עליהם, שכיון שהטעם מבואר בשו"ע שמא יבא להרגל נשיקה או קירוב בשר, הרי ה"מ בעודן עליה אבל אין זה שייך כשהסירתן, וכמבואר ברד"א שהביא הב"י שם (שהוא מקור הדין) שכתב טעם האיסור שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר מפני שהאף קרוב לפה. ע"כ.
בספר בדי השולחן בביאורים (עמ' רס"ד) נסתפק אם יהא אסור להריח בבשמים שביד אשתו נדה אם אינם מיוחדים לה, וכגון שאוחזת בידיה כלי הבשמים כשמבדיל במוצ"ש. דאף בזה איכא למיחש שמתוך שמתקרב אליה להריח יבוא לידי קירוב בשר, או שמא שכיון שאין הבשמים מיוחדים לה אינו נמשך אבתרה על ידם. וסיים שכן משמע קצת מרהיטת לשון הפוסקים שלא אסרו אלא בשמים המיוחדים לה. וצ"ע. ע"כ. ובמשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קע"ה) פשט להיתר וכתב שבספר סוגה בשושנים (עמ' רי"ח) חילק בזה בין בשמים שריחם נודף למרחוק, שאז יש להתיר, לבשמים שצריכה לקרבם אל בעלה שיוכל להריח בהם, שבזה יש להחמיר משום הרגל נשיקה או קירוב בשר וכמש"כ הרד"א. ע"כ. וכתב ע"ז משמרת הטהרה שלפי מש"כ לעיל לחלק בין אשתו נדה לשאר ערוה יש להתיר במקום מצוה. ומ"מ היכא דאפשר טוב שתניח הבשמים על השולחן, והוא יקחם להריח בהם. ומהיות טוב אל תקרי רע. ע"כ.
לט) ראוי לה שתייחד וכו': כן הוא לשון הטור, וכ"כ הרמב"ן בהלכות נדה (פ"ח ה"ח). וכתב הב"י שכן נראה ממה שפירש"י בפ' המדיר (עב.) ובפ' עשרה יוחסין (פ.) אהא דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה, "הוחזקה נדה בשכנותיה, שראוה לובשת בגדי נדות". ע"כ.
ובתורת השלמים (ס"ק י') תמה על הטעם שכתבו הטור והשו"ע (והרמב"ן) שהוא כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה, שבגמ' כתובות (ס"ה:) איתא מותר בלאות לאשה למה לה, אמר רחבה שמתכסה בהן בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה (ופירש"י שלא תתגנה על בעלה, בימי טהרתה בלובשת בגדים שלבשה בימי נדות). ומשמע שזהו הטעם שהיו מיחדות בגדים לימי נדותן. ויש כמה נפקותות לדינא בין הטעמים. וצ"ע. ע"כ. וכוונתו דנפק"מ היכא שבעלה אינו מקפיד על כך, שלטעם הש"ס אינה צריכה ליחד בגדים לימי נדתה ולטעם הטור לא שנא (סד"ט סקט"ז). ועוד נפק"מ, שלטעם הש"ס בימי הז' נקיים שמעיינה סגור אינה צריכה ליחד בגדים, שמה בכך שתלבש בימי טהרתה בגדים אלו הנקיים. וכן אם טמאה נדה רק מחמת כתם אינה צריכה ליחד בגדים, ולטעם הטור לא שנא (לחם ושמלה סק"ז). ועוד יש להוסיף דנפק"מ באשה המגינה על בגדיה באיזה אופן ויודעת שלא ייטנפו מדמיה, וכרגיל בזמנינו, שלטעם הש"ס אינה צריכה ליחד בגדים לימי נדותה, ולטעם הטור לא שנא.
ובסדרי טהרה (סקט"ז) כתב שבאמת לפי מה שכתב הב"י שהטור למד כן מהא דאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה וכו', קושית הרב קושיה עצומה היא דמנא ליה דמהאי טעמא הוא, הא מפורש בש"ס טעם אחר. אלא נראה דהרמב"ן והטור כתבו כן מסברא דנפשייהו. שכיון שמצינו שבקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה אלא שלא תתגנה על בעלה, אלמא דהקישוט מביא לידי הרגל דבר, משו"ה ראוי לעשות זכירה והיכרא. עכ"ל. ולפענ"ד דברי מרן הב"י ז"ל מיושבים, ודבריהם ז"ל צע"ג. דהנה במשנה כתובות ס"ד: איתא, "נותן לה כלים של חמישים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקים שלה". ופירש"י והשחקים שלה אף ומבואר דשחקים דמתני' היינו מותר בלאות דהברייתא. שלאחר שנשתמשה בבגדים בימות הגשמים ובבלאותיהן בימות החמה, משתמשת במותר בלאותיהן בימי נדותה. ומשמע שלאחר שנשתמשה בבלאות בימות החמה שוב לא היו ראויין כל כך ללבישה מחמת שבלו ביותר ומשו"ה קרי להו "שחקים" ו"מותר בלאות", ועל כרחך שהשימוש בימי נדתה לא היה אלא להציל הבגדים העליונים מטינוף ע"י השימוש בבלאות מתחתיהן. וכן משמע לשון הרמב"ם פי"ג מאישות ה"א וז"ל, והשחקים "והם מותר הכסות" הרי הן שלה כדי שתתכסה בימי נדותה. ע"כ. משמע שהכסות כבר נתקלקל ומותריו שימשוה בימי נדותה. וזהו פירוש שלא תתגנה על בעלה שפירש"י, שע"י שבגדיה העליונים נשארים נקיים לא תתגנה על בעלה בראותו אותה בבגדים אלו בימי טהרתה. ומעתה כיון שבקרעי בגדים הנסתרים מתחת בגדיה עסקינן, בודאי שאין זה טעם לצורך בייחוד בגדים לימי נדותה, ומשו"ה כתב הב"י מקור הדין שתייחד בגדים לימי נדותה מהא דהוחזקה נדה בשכנותיה דמשמע שהיה נהוג ללבוש בגדים עליונים מיוחדים. וע"ז כתבו הרמב"ן והטור שהטעם שנהגו כן הוא להיכרא שהיא נדה.
ומ"מ כתבו הא דתייחד בגדים לימי נדתה בלשון "ראוי" ולא בלשון "חיוב", חדא, לפי שלא נזכר להדיא בגמ' דין זה. ועוד שבגמ' בכתובות הנ"ל מוכח שאינו חיוב שהרי הטעם שמחוייב לתת לה בלאות הוא כדי שלא יטנפו בגדיה העליונים וכשתלבשם בימי טהרתה תתגנה על בעלה, הרי שמעיקר הדין מותרת ללבוש בימי טהרתה בגדים שלובשת בימי נדותה. (ובהכי א"ש טפי לשון רש"י שם שפירש שלא תתגנה על בעלה, בימי טהרתה "בלובשת" בגדים שלבשה בימי נדותה. ע"כ. דהיינו באשה שלובשת אותם בגדים ואינה חוששת להחמיר ליחד בגדים לימי
נידותה).
ומה שלא נזהרים כ"כ בזמנינו בזה כתב במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קע"ז) בשם כמה אחרונים שהוא מכיון שהפוסקים לא פסקו דרך חיוב אלא רק שראוי לעשות כן. ע"כ. ומ"מ הדבר פשוט שגם בזמנינו ראוי ונכון לנהוג כן. ודי בבגד אחד מיוחד, ואין צריך לייחד כל הבגדים, כיון שהיכר בעינן והא איכא. וכמש"כ הט"ז (יו"ד ס"א סקכ"ב) ועוד. וכן א"צ שיהיה בלאות, שגם בגד נאה ומקושט אם הוא מיוחד לימי נדותה חשיב היכרא, וכמש"כ בתורת השלמים (סק"י). ועי' סעיף ט' בשו"ע. ומדנקט "שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה" משמע שצריך שיהיה בגד עליון (עי' שבט הלוי מהדו"ב עמ' רס"ו).
ט. מ) בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה:
הלכה כסדרה
מ) בקושי התירו וכו' אלא כדי שלא תתגנה על בעלה: בגמ' שבת (ס"ד:) תניא, והדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא ר' עקיבא ולימד, אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה ת"ל והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבוא במים. ע"כ. והרי"ף במסכת שבועות (פ"ב) והרא"ש במסכת נדה (פ"י סי' ח') הביאו ברייתא זו להלכה, וכ"פ הרמב"ם (פי"א מאס"ב הי"ט) והרמב"ן (הל' נדה פ"ח ה"ח) כר' עקיבא שמותר לאשה להתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה.
ובתורת השלמים (סקי"א) הקשה שמלשון ר' עקיבא "א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה" משמע דאזיל לשיטתיה במשנה גיטין (צ.) שרשאי הבעל לגרש את אשתו אפי' רק מחמת שמצא נאה הימנה. [ודלא כב"ש דאמרי שאינו רשאי לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר, ודלא כב"ה דאמרי אפילו הקדיחה תבשילו רשאי לגרשה. אבל רק מחמת שמצא נאה הימנה אינו רשאי לגרשה.] וא"כ לדידן דלא קיי"ל כוותיה, אף כאן יש לנו לאסור עליה להתקשט בימי נידתה. ותירץ בשם הלחם חמודות שאע"פ שקיי"ל להלכה שאינו רשאי לגרשה מחמת שמצא נאה הימנה, מ"מ יש לחוש שע"י שתתגנה עליו ישים לה עלילות דברים עד שיגרשנה. ע"כ. ובמשל"מ (פי' מגירושין הכ"א) כתב תירוץ זה ע"פ המבואר בירושלמי (סוף גיטין) זקנים הראשונים וכו' אמר להם ר' עקיבא אם אתם אומרים כן אף היא מביאה עצמה לידי כעירות והוא נותן בה עיניו לגרשה. ואתיא דזקנים כבית שמאי ודר"ע כבית הלל. ע"כ. והרי מבואר
בירושלמי להדיא שאפי' לבית הלל מותרת להתקשט כדי שלא תבוא לידי כעירות ויתן בה עיניו לגרשה וישים לה עלילות דברים כהקדחת התבשיל וכדו' ויגרשה.
נסתפקתי בכוונת לשון הטור והשו"ע "בקושי התירו וכו' אלא כדי שלא תתגנה על בעלה", אם הוא רק טעם להיתר ומשהותרה הותרה לגמרי להתקשט וכדרכה בימי טהרתה, או שר"ל גם שיעור למדת ההתקשטות המותרת, שלא התירו לה אלא שיעור שיודעת שבכך לא תתגנה על בעלה. ולשון הרמב"ם (פי"א מאי"ב הי"ט) "מותר לאשה להתקשט בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה". משמע בפשטות שמותרת לגמרי קאמר וכדרכה בימי טהרתה.
אמנם הגר"א בביאורו כתב על דברי השו"ע, "ובאבות דר' נתן (פ"ה) כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכל המתקשטת וכו', ומשמע דאף לר' עקיבא, מדאמר אין רוח חכמים נוחה הימנה". עכ"ל. ור"ל שאילו לזקנים הראשונים, הרי איסורא איכא ומדאמר רק אין רוח חכמים וכו' משמע אף לר"ע שהתיר ההתקשטות קאמר דאין רוח חכמים נוחה הימנה ונמצא לפ"ז שראוי לאשה להחמיר שלא להתקשט בימי נדותה כדרכה בימי טהרתה. ואין מסתבר לומר שכוונת האבות דר"נ שגם לר"ע אם מנבלת עצמה ממש, רוח חכמים נוחה הימנה שהרי ר"ע חייש לגירושין ומפני מה תהא רוח חכמים נוחה מאותה שאינה חוששת לזה, אלא ר"ל שפוחתת ממה שדרכה להתקשט וקרי להא מנבלת עצמה. וכן משמע בפירש"י (שבת סד:) שפירש דברי הגמרא כדי שלא תתגנה, "התירו לה "קצת" קישוטים נאים". אמנם מפירושו משמע שלהתקשט כדרכה בימי טהרתה אף איסורא איכא. ובספר בדי השולחן (ס"ק קכ"ב) כתב וכיון שלא התירו לה אלא בקושי נכון למעט בזה כפי האפשר. ובאבות דר"נ אמרו וכו'. ע"כ. גם בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ו) ציין לדברי הגר"א בשם אבות דר"נ.
אולם במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' ק"פ) העיר על דברי הגר"א, שבהגהות מיימוני (פכ"א מאי"ב)
י. מא) כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לו, חוץ מב) ממזיגת הכוס מג) שאסורה למזוג הכוס מד) (בפניו) (בית יוסף. וכן משמע ממרדכי פרק קמא דשבועות וכן משמע מדברי הפוסקים) ולהניחו לפניו על השלחן. מה) אלא אם כן תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השלחן ביד שמאל, או תניחנו על הכר או על הכסת אפילו ביד ימינה:
הלכה כסדרה
גרס באבות דר"נ כל המנבלת עצמה בימי נדותה "אין" רוח חכמים נוחה הימנה, ואפי' לגרסת
הגר"א י"ל שאפשר שאין רוח חכמים נוחה הימנה היינו שאיסורא נמי איכא וכמש"כ המהראנ"ח (ח"א סי' קי"ח) והמהרשד"ם (חו"מ סי' שי"א) לפרש כל אין רוח חכמים וכו' שבש"ס. ובאור זרוע (ח"א סי' ש"ס) כתב לפיכך אין לה להתנוול בימי נדתה שמא תתגנה בעיניו ויגרשנה, הלכך אשה מתקשטת בימי נדתה. ע"כ. וסיים במשמרת הטהרה (שם עמ' קפ"א) ונראה שאינה רשאית להחמיר על עצמה שלא תתקשט. שאם היא מתגנה עליו, היא גורמת לו מכשול לשנאתה, ובטל שלום בית. וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' ק"ג) שאסור להמנע מלהתקשט כדרכה. ומ"מ אם אין דרכה להתקשט בימי טהרתה עליה להמנע מלהתקשט בימי נדתה. זולת בגדי צבעונין וכיוצא שרגילה בהם תמיד. ואם היא רגילה להתקשט בזמן טהרתה ובעלה אומר שאינו מקפיד כלל עליה אם לא תתקשט בימי נדתה, כתב בספר שערי טוהר שבכה"ג לא תתקשט כלל. ולי נראה שבדורות הללו שהפריצות רבה בעולם, יש לחוש פן יתן עינו באשה אחרת ואין אפוטרופוס לעריות. (ר"ל שאע"פ שלא תתגנה בעיניו, יש לה להתקשט כדי שתמצא חן בעיניו ולא יבוא ליתן עיניו באחרת) צא ולמד ממה שאמרו בתענית (כג:) בההוא עובדא דאבא חלקיה נכדו של חוני המעגל ששאלוהו מה טעם יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת. והשיב להם כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. עכת"ד משמה"ט. עיי"ש.
מא) כל מלאכות וכו' חוץ וכו' אא"כ וכו': בגמ' בכתובות (סא.) אמר רב הונא, כל מלאכות שאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה. חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו. ומזיגת הכוס, שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא. אביי מנחא ליה אפומה דכובא. רבא אבי סדיא (מראשותיו). רב פפא אשרשיפא (ספסל). ע"כ. וההיתר בשינויים אלו הובאו להלכה בסמ"ג וברשב"א וברא"ש ובטור. והב"י כתב בסוף דבריו, "והרמב"ם כתב סתם בפי"א (מאי"ב הי"ט) דמזיגת הכוס אסור, ולא חילק בין ע"י שינוי לשלא ע"י שינוי, ואפשר שטעמו משום דמשמע ליה שלא התירו ע"י שינוי אלא לאדם גדול דומיא דהנך רבנן שהיו זכורים וחרדים לדבר ה' ביותר ולא יבואו לחטוא. אבל לא לשאר כל אדם". ע"כ. ובספר לחם ושמלה (סק"י) ועוד אחרונים השיגו על דברי מרן הב"י ז"ל שנעלמו ממנו לפי שעה דברי הרמב"ם בהלכות אישות (פכ"א ה"ח), "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס וכו', ומוזגת את הכוס ואינה נותנת אותו בידו אלא מנחת אותו על הארץ או על הכלי או על השולחן והוא נוטלו". ע"כ.
מב) ממזיגת הכוס: בהגהות מיימוניות (פי"א מאי"ב אות נ') כתב, "נראה דמזיגה האמורה בגמרא היינו דוקא מזיגה במים אבל מזיגה מן הכלי כמו שאנו עושים אין נראה בזה קירוב דעת. ומיהו על השולחן נראה דאסור אם לא ע"י שינוי כדשמואל דמחלפא ליה. ומיהו ר"ח פירש מוזגת ואח"כ מחלפא ליה, ולפ"ז היה מותר. עכ"ל. וצריך להבין דבריו מהו "על השולחן" (אם לכוס שעל השולחן או שיושבים על השולחן ואפילו הכוס בידה), ומה השתנה ע"פ פירוש ר"ח.
ונראית כוונתו שמפרש הא דדביתהו דשמואל דמחלפא ליה בידא דשמאלא, דהיינו במזיגה. שהיתה מוזגת ביד שמאל כדי שיהיה שינוי במעשה המזיגה. ודאביי דמנחא ליה אפומא דכובא, הרי הוא שינוי בהושטה. ונמצא לפ"ז שהחיבה דמזיגת הכוס היא במזיגה ובהושטה יחד ולא רק בהושטת המזוג, דמשו"ה כשנעשה שינוי במזיגה לבדה שרי אף בלא שינוי בהושטה וכן להיפך. ולפיכך כתב שנראה לאסור מזיגה מן הכלי אל הכוס שעל השולחן שכיון שמצינו דהוי דרך חיבה במזיגה, הגם שזהו במזיגת יין במים, מ"מ גם במזיגת יין לכוס בכה"ג שמונח על השולחן בסמוך אליו מסתבר דהוי דרך חיבה ואסור (ואע"פ שאינה מושיטה, מ"מ מזיגה כה"ג הוי ככוללת בתוכה הושטה). אך בודאי דזה אינו אלא בלא שינוי, אבל בשינוי וכגון שמוזגת מן הכלי ביד שמאל, מותר. דלא גרע ממזיגה במים דמוכח מהא דדביתהו דשמואל דסגי בשינוי במזיגה. אבל לר"ח שפירש דמחלפא ליה אינו בעצם המזיגה, אלא דוקא בהושטה, שכן אפילו תמזוג בשינוי אינו מתירה להושיט כדרכה לפי שהחיבה דמזיגת הכוס אינה במזיגת הכוס אלא בהושטת המזוג ובו דוקא בעינן שינוי, א"כ הואיל ולא אשכחן דרך חיבה במזיגה אין לנו לאסור מזיגה מן הכלי כלל.
והנה גם בדברי הרא"ש (כתובות פ"ה סי' כ"ד) מבואר דמזיגה האמורה בגמ' היינו מזיגת היין במים, וז"ל, ולי נראה דהכא במזיגת הכוס לא היתה נותנת הכוס לידו אפילו דרך שינוי, אלא מוזגת לו הכוס כדרך שנותנים מים בכוס היין וכו'. ע"כ. אמנם מהרב המגיד שכתב ודוקא מזיגת כוס של יין "אבל של מים מותר", קצת משמע שפירש דמזיגה היינו הנתינה מן הכלי אל הכוס.
ולענין הלכה, בערוך השולחן (ס"ק י"ג) כתב שגם מזיגה מן הכלי אל הכוס אסורה. וכן משמע דעת הב"ח המובא בש"ך ס"ק יג ודעת הש"ך שם. וכ"ה בבדי השולחן (ס"ק קל"א), וכן מנהג יוצאי ארצות אשכנז. ובספר דרכי טהרה כתב (פ"י עמ' נ"ב) שכן נוהגים (היינו גם יוצאי ארצות ספרד). אבל במשמרת הטהרה משמע בכמה מקומות שנקט כדבר פשוט שדוקא מזיגת היין במים הוא דאסור, אבל מזיגה מן הבקבוק אל הכוס, מותר. וכן שמעתי מפי המחבר שליט"א. ולענ"ד נראה שהגם שמדברי הרא"ש שלא פירש לאסור גם מזיגה מן הכלי משמע שמתיר, מ"מ הואיל ולא מצינו שהתיר להדיא ולדברי ההגהות מיימוניות כל המפרש דמחלפא ליה היינו במזיגה אפשר שיאסור מזיגה מן הכלי אל הכוס שעל השולחן, וא"כ אפשר שאף להרא"ש והרשב"א אסור בכה"ג, ע"כ נראה דיש להחמיר שלא למזוג מן הבקבוק אל הכוס המונח על השולחן. ובפרט שכן המנהג גם בקרב יוצאי ארצות ספרד וכמש"כ בדרכי טהרה. אמנם פשוט שהמותר במזיגת היין במים ה"נ מותר. ולפיכך הנוהגים שהאישה דוקא מוזגת היין לקידוש אל הגביע המונח במקומו על יד בעלה ובושים בזמן נדתה לשנות ממנהגם לבל יורגש הדבר אצל המסובים, ואף ביד שמאל אינה רוצה למזוג פן ירגישו, העצה שיצא הבעל מהחדר מאיזה סיבה ואז תמזוג היא, וכדלקמן דשרי בכה"ג. וה"ה בליל פסח שנוהגים למזוג לבעה"ב. ועי' שבט הלוי מהדו"ב עמ' רס"ז. (ועי' במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קס"ז) דהא דהטור והשו"ע כתבו דין זה דמזיגה אע"פ שידוע שהיינות שלנו שאינם חזקים כ"כ אינם צריכים מזיגה, הוא ע"פ מש"כ הב"י או"ח (סי' קפ"ג) שאע"פ שהיינות שלנו א"צ מזיגה, מ"מ מנהג העולם למוזגם, וזהו ע"פ מה שכתב הרמב"ם (ספ"ז מברכות) וכיון שהגיע וכו' נותן לתוך הכוס מעט מים כדי שיהא ערב לשתיה. ומשמע להו שאין לך יין שאינו יותר ערב במים מבלא מים. ע"כ. ולפמשנ"ת י"ל עוד שכיון שגם ההגהות מיימוני' פירש דמזיגה שבגמרא היינו במים ומ"מ אסר מזיגה מן הכלי לכוס שעל השולחן, משו"ה כתבו הטור והשו"ע דין זה ונקטו לשון מזיגה בסתם ע"פ הרגילות שלמזיגה מן הכלי קוראים בשם מזיגה וכדמוכח בהגה"מ שגם בזמנו נקרא כן.) והנה הגם שלשון הגמרא "מזיגת" הכוס, מוכח בגמ' שם שיש איסור גם בהושטה כדרכה כדמפרש שהיו נשות אותם האמוראים מושיטות להם את הכוס בשינוי. ונחלקו הראשונים באופן ההושטה האסורה, שמהרמב"ם שכתב (פכ"א מאישות ה"ח) "ומוזגת את הכוס ואינה נותנת בידו" משמע שדוקא ליתן לידו אסורה (וסובר ששאר דברים מותרים ליתן מיד ליד וכמש"כ הרב המגיד שם וכדאיתא לעיל סעיף ב') אבל להניח לפניו על השולחן מותרת בלא שום שינוי. וכן משמע דעת רבי אליעזר ממיץ בספר היראים שלאחר שכתב דלא בעי שינוי אלא כששניהם יחד מזיגה והושטה וכו' כתב, "ואע"פ שבספר לא הזכיר אלא הושטת כוס של יין שהוא דבר של חיבה, היה נזהר רש"י (מחזור ויטרי עמ' תרח) אפילו ליתן מידו לידה מפתח או חפץ אחר". עכ"ל. ומשמע שפירש הושטת הכוס האסורה דהיינו לידו, הא על השלחן מותרת להניח בלא שינוי. אבל הרא"ש כתב "ודביתהו דשמואל היתה מוזגת המים ביין ביד שמאל ומנחת הכוס על השולחן ואינך היו מוזגות בימין ולא היו נותנות הכוס על השולחן". וכן הוא לכל הראשונים המוזכרים לעיל בסעיף ב' שאוסרים נתינת כל דבר מיד ליד ועל כרחך נתחדש האיסור במזיגת הכוס שאף הנחה על השולחן אסורה בלא שינוי. מטעם דהוי דרך חיבה טפי. וכשיטה זו פסק בשו"ע לעיל ס"ב וכאן. (ומ"מ מש"כ הרא"ם שם דמזיגה בלא הושטה ולהיפך שרי, קושטא הוא אף לדידן במכ"ש, וכדמוכח בב"י שהביא דברי הגהות מיימוניות בשם הרא"ם מבלי חולק.)
מג) שאסורה למזוג הכוס ולהניחו לפניו וכו': בב"י הביא בסתם דברי ההגהות מיימוניות (פי"א מאי"ב אות נ') בשם הרא"ם, דלא בעי שינוי אלא כשעושה היא שניהם יחד, המזיגה וההושטה. אבל מזיגה בלא הושטה או הושטה בלא מזיגה שרי אפילו בלא שינוי. ע"כ. והב"ח (ד"ה כל מלאכות) כתב שממה שכתב בספר התרומה שאף בהושטה בלבד אם אין בו שינוי אסור במאכל ובמשתה, יש לאסור הבאת הצלחת המיוחדת לבעלה ולהניחו לפניו על השולחן אע"פ שאינה יוצקת לפניו (וכ"ש שאסורה בהושטת הכוס אע"פ שאינה מוזגת לפניו). והשיג עליו בספר לחם ושמלה (סק"ט) שלא אסר ספר התרומה אלא הושטה מידה ליד בעלה ולהיפך, אבל לא דיבר בהנחה על השולחן לפני בעלה. (וז"ל ספר התרומה (סי' פ"ט) ואפילו ליתן מפתח מידו לידה יש נזהרים. וקצת משמע שאסור מהגמרא כתובות (סא.) דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא, דרב פפא אשרשיפא, ש"מ שמידו לידה אסור. אך מורי רבינו אומר שאין משם ראיה לאסור אלא הושטת כוס של יין שהוא דבר של חיבה. וגם ממה שאמרו בסדר אליהו רבה, שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ונגע בך, אלמא שלא היה מקפיד אלא במאכל ומשתה. והמחמיר מלהושיט שום דבר מידו לידה תבוא עליו ברכה. ע"כ.) וכן הלכה שדווקא כשמוזגת וגם מניחה לפניו אסור. וכדמוכח לשון השו"ע. אמנם דעת הב"ח והש"ך (ס"ק י"ג) שיש להחמיר אף בהגשה בלא מזיגה ואפילו במאכל. וכן מנהג יוצאי ארצות אשכנז. ועי' בדי השולחן ס"ק ק"ל.
מד) (בפניו) ולהניחו לפניו וכו': כתב הב"י, נראה דמזיגת הכוס שלא בפניו שרי כדאמרינן גבי הצעת המטה. ולרבותא נקטו בגמרא שלא בפניו גבי הצעת המטה דהוי חיבה טובא ואפ"ה שרי, וכ"ש מזיגת הכוס שרי. ועוד דלא גרע מעל ידי שינוי דשרי אפילו בפניו. וכן נראה מלשון המרדכי במסכת שבועות. ע"כ. ובב"ח הביא דבריו וכתב, מיהו נראה דאע"פ דהמזיגה שלא בפניו, אם מניחתו על השולחן בפניו, אסור. וכן משמע מלשון רבינו (הטור) שאמר שאסורה למזוג לו הכוס ולהניחו לפניו על השלחן. שהיה לו לומר שאסורה למזוג הכוס בפניו ולהניחו לפניו על השולחן. ומדלא אמר הכי, אלמא דאפי' מזגה שלא בפניו אם מניחה לפניו על השולחן אסור. ואף להגהות מיימוני דדוקא בדאיכא תרוייהו מזיגה והושטה הוא דאסור, מודה הוא דבהניחה על השולחן לפניו, אע"ג דהמזיגה שלא בפניו אסור. ע"כ. ובספר בדי השולחן (ס"ק קל"ג) דקדק עפ"ז מדנקט בשו"ע לשון הטור משמע שסובר כהב"ח שהנחה בפניו אסורה אע"פ שהמזיגה היתה שלא בפניו. והרמ"א שהוסיף מילת "בפניו" בא לחלוק על דברי השו"ע ולומר שדווקא כששניהם, המזיגה וההנחה, בפניו הוא דאסור, אבל אם אחד מהם שלא בפניו, מותר. עכת"ד. אבל במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קפ"ד) כתב להוכיח שדעת מרן השו"ע כהרמ"א שאם מזגה שלא בפניו מותרת להניח בפניו. והוא ע"פ המבואר ברא"ש (פ"ה דכתובות סי' כ"ד) וברשב"א (תורת הבית הקצר דיני פרישה) ועוד שאם המזיגה היתה בשינוי אע"פ שמניחה בלא שינוי, שרי. וכן להפך. והרי כתב הב"י "דלא גרע שלא בפניו מע"י שינוי דשרי". וכיון דשינוי מהני בחד מהנך, ה"ה דשלא בפניו מהני בחד. עכת"ד. (ולפ"ז מש"כ הטור והשו"ע "לפניו" גבי הנחה, לא נתכוונו אלא לומר את מקום הנחתה, אבל לא נחתו כלל לדין שלא בפניו. ולענין עיקר הוכחת משה"ט עיין לקמן בדין שינוי במזיגה או בהנחה.) וכ"פ הש"ך (סקי"ד) להקל כשחד מהנך נעשה שלא בפניו. ודעת הרב בן איש חי (ש"ש צו כ"ד) משמע להחמיר כב"ח. וכ"פ הלבוש להדיא, וכן דעת הקיצור שו"ע (סי' קנ"ג ס"ב). ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ז) כתב "ולמעשה מנהג העולם להחמיר כש"ך (עיי"ש שמפרש דעת הש"ך כהב"ח) להחמיר בין במזיגה לפניו לחוד ובין בהושטה לפניו לחוד". ובמשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קפ"ה) כתב שאין אצלינו מנהג כזה, וממלא יש להורות להלכה ולמעשה שאם מזגה שלא בפניו מותרת להניחו לפניו על השולחן ללא שום שינוי. ולכן בליל פסח שנוהגים שבעל הבית לא ימזוג בעצמו רק אחר ימזוג לו דרך חירות (וכמש"כ הרמ"א או"ח סי' תע"ג ס"ג), אם רוצה אשתו למזוג הכוס שלא בפניו ולהניחו לפניו על השולחן מותר אפילו בלא שינוי. ע"כ.
כתב הב"י בשם הרשב"א בתורת הבית הקצר, מזיגת הכוס, בכוס של יין. שהוא המרגיל לדבר ערוה. ע"כ. וכתב ע"ז הב"י ונראה מדבריו שכל המשקין מותרין חוץ מן היין. ופירש בדרך זו גם דברי המגיד משנה שכתב (פי"א מאיסו"ב הי"ט), "ודוקא מזיגת הכוס של יין, אבל של מים מותר". דמים וה"ה שאר משקין. עיי"ש. וכן מבואר במאירי (כתובות יד.) להדיא, וז"ל, "ואין איסור אלא במזיגת כוס של יין, אבל של מים או שכר מותר". ובש"ך (סס"ק י"ג) הביא דברי הב"ח בשם ספר התרומה שאף בהושטה בלבד כשאין בו שינוי אסור במאכל ובמשתה. וכתב ע"ז הש"ך ולפי זה משמע דמחמיר ג"כ בשאר משקין. ע"כ. וכבר כתבנו לעיל השגת הלחם ושמלה ועוד אחרונים שספר התרומה מיירי בהושטה מידה לידו ולא במזיגת והנחת הכוס לפניו , ולהושיט מידה לידו בודאי שאסור אף שאר מאכל ומשקה. (ועיין לעיל ס"ב דיני הושטה). אמנם במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קפ"ו) כתב שראה בתשובות בעלי התוספות שחילקו בין יין שכר ודבש שיש בהם שמחה ויבואו לידי עבירה, למים שאין בהם שמחה, ושכן נטה לחלק גם בספר המנהיג. ומ"מ לדינא פסק בטהרת הבית (סי' י"ב אות ל"ג) שדוקא מזיגת יין אסרו אבל שאר משקין מותר אפילו בפניו. וכן משמע בבן איש חי (פר' צו אות כ"ד). אבל בספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רסז) כתב, "מזיגת שאר משקין לכאורה דינם כיין, וכמו דמחמירים במאכלים. ומזיגה ממש של מיץ עם סודה, אע"ג דאינו דומה ליין אפשר דבזמן הזה הוי דרך חיבה כמו יין בזמנם, ויש מקום להחמיר". עוד כתב שם, "הבאת מים בעלמא או סודה מותר, אבל בשאר משקאות קלים או מים ותמצית יש מקום להחמיר". ע"כ.
ולמעשה ליוצאי ארצות ספרד יש להורות לקולא בשאר משקין בין במזיגה מן הבקבוק ובין במהילה כקפה בחלב וכמיץ עם סודה, ומניחה על ידו כדרכה. אמנם במהילת משקאות חריפים ראוי להחמיר.
מה) אלא אם כן תעשה שום היכר וכו': כן מבואר בגמ' המובאת בריש הסעיף. והנה כבר נתבאר לעיל שמדברי ההגהות מיימוניות (פי"א מאי"ב אות נ') בשם ר"ח משמע שדעת הר"ח דבעינן שינוי דוקא בהנחה, לפי שפירש שגם השינוי המוזכר בדביתהו דשמואל שהיתה מחלפא ליה בידא דשמאלא, היה שינוי בהנחה. אבל הרא"ש (כתובות פ"ה סי' כד) כתב, "ודביתהו דשמואל היתה מוזגת המים ביין ביד שמאל ומנחת הכוס על השולחן, ואינך אמוראי היו מוזגות בימין ולא היו מניחות הכוס על השולחן אלא אבי סדיא או אשרשיפא". ע"כ. ולפירושו נמצא ששינוי במזיגה ג"כ מהני. וכן מבואר דעת הרשב"א בתורת הבית הקצר (דיני פרישה) וז"ל, "ומזיגת הכוס שאמרו, אם שינתה בו להיכר מותר. כיצד, מזגה לו ביד שמאלה והניחתו לפניו על השולחן, או שמזגה לו אפילו בימין כדרכה והניחתו על הספסל וכיוצא בזה שאין דרכה לעשות כן בימי טהרתה, הרי זה מותר." ע"כ. וכן דעת ההגהות מיימוניות וכנ"ל. (והנה הרמב"ם פכ"א מאישות ה"ח כתב היתר השינויים הנזכרים בגמרא והשמיט הא דמחלפא ליה בידא דשמאלא, והובאו דבריו בתחילת הסעיף. ולאו משום דלא ס"ל לדינא השינוי דיד שמאל, אלא משום שפירש דדביתהו דשמואל היתה מקילה להושיט בשינוי דיד שמאל את הכוס מידה לידו,ולשמואל שרי בכה"ג, ושאר האמוראים חולקים ואוסרים הושטה מיד ליד אפילו ע"י שינוי, והכי קיי"ל ולפיכך השמיטו. א"נ דביתהו דשמואל היתה מחמירה למזוג ביד שמאל וגם להניח ביד שמאל, ושאר האמוראים חולקים וסוברים דשינוי בהנחה לבד סגי, והכי קיי"ל ולפיכך השמיטו. משמרת הטהרה ח"ב עמ' קפ"ב).
ולכאורה לפ"ז מדנקט בשו"ע כל סוגי השינויים ובכללם הא דמחלפא ליה בידא דשמאלא רק בעניין ההנחה, משמע לכאורה שסובר כהר"ח דשינוי במזיגה לא מהני. וא"כ ק"ק שפסק דלא כהרא"ש ובפרט שהרשב"א עמו והביאם בב"י (ומה גם שבב"י הגירסה במקום ר"ח, ר"ת.) והנראה דגם דעת מרן השו"ע להתיר ע"י שינוי במזיגה, ונקט השינוי דשמאל בהנחה וה"ה במזיגה. שבב"י כתב דברי הרא"ש להדיא ושכן כתב הרשב"א, ואחרי שכתב דינים אחרים (עיי"ש) הביא דברי הגהות מיימוניות בדין מזיגה מן הכלי ששם אגב הוזכרו דברי ר"ח. ולפי שכתב להדיא דברי הרא"ש והרשב"א ולא הזכיר שיש חולקים, לא דקדק בלשונו בשו"ע והעתיק לשון הטור ככתבו. ועדיין צ"ע. [וראיתי בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ז) שכתב, "שינוי מהני בין במזיגה ובין בהושטה. אך במזיגה צריך שינוי גדול כגון שתמזוג בריחוק מאד שלא כרגיל ואח"כ יקח בעצמו." ולא ידעתי מנא ליה להצריך שינוי גדול במזיגה יותר מבהושטה. ואם שינוי מועיל במזיגה די שתמזוג ביד שמאל].
בבדי השלחן (עמ' רע"ח ד"ה שאסורה) כתב, "יש לחקור היכא שעברה ומזגה לו הכוס והניחתו לפניו על השולחן אם שרי להתהנויי מיניה ואיסורא דעבדה עבדה, או דלמא עיקרא דאיסורא הוא שלא יהנה ממעשיה אבל כל שלא נהנה ממעשיה ליכא בזה דרך חיבה ומתקן האיסור למפרע ויש לו לשפוך מן הכוס לתוך כוס שני. והנה הפוסקים השמיטו דין זה וקצת נראה מזה שדעתם כצד הראשון שאם עברה על זה מותר לו להנות ממעשיה. ועדיין צ"ע." ע"כ. ובספר חזקת טהרה (עמ' רצ"ט) כתב שאם מזגה לו הכוס בלי שינוי או שהציעה מטתו בפניו, לא ישתה מהכוס ולא ישן באותה מטה עד שתחזור ותעשה בשינוי הואיל ועברה על איסור דרבנן, וכדין עבר ושהה באו"ח סי' רנג ס"א. ואפשר שכאן אפילו בשוגגת ראוי להחמיר הואיל ובידה לתקן הדבר שתחזור ותעשה שינוי. ע"כ. אבל בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רסו) כתב בשם אחרונים, דכל האיסור הוא בעצם מעשה ההושטה, אבל הושטה שהיתה באיסור אינה אוסרת את המאכל, וגם אין צריך לבטל את ההושטה. ע"כ. ובמשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קפח) חילק לדינא בין אם עשתה כן מתוך כוונה למצוא חן בעיניו שבזה לא ישתה מן הכוס ההוא אלא יעבירנו לכוס אחר כדי שיהיה שינוי והיכר בדבר, לבין אם עשתה כן בשגגה שיש להקל בדיעבד לשתותו. שהואיל ולדעת הרמב"ם וסיעתו אין איסור במזיגת הכוס אלא כשמוסרת את הכוס מידה לידו אבל להניח לפניו מותרת לכתחילה בלא שינוי, בדיעבד מיהא יש לסמוך
יא. מו) מז) אסורה מח) להציע מט) מטתו נ) בפניו. נא) ודוקא נב) פריסת הסדינים והמכסה שהוא דרך חבה, אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינו דרך חבה, שרי. ושלא בפניו הכל מותר, אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותם:
הלכה כסדרה
עליהם. ובפרט במזיגת היין של זמנינו שבלא המזיגה ראוי לשתיה. ומכל מקום מהיות טוב גם בזה יעבירנו לכוס אחר וישתה. ע"כ.
מו) אסורה להציע מטתו בפניו: בגמ' כתובות הנ"ל (סא.) אמר רב הונא, כל מלאכות שאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה. חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו. והצעת המטה, אמר רבא לא אמרן אלא בפניו, אבל שלא בפניו לית לן בה. ע"כ.
מז) אסורה: אע"פ שהגמרא והטור והשו"ע נקטו איסור זה באשה, בספר האשכול (סי' מט) מבואר שה"ה שהבעל אסור להציע מטת אשתו. והטעם לפי שגם בזה יש לחוש להרגל דבר. (ואדרבה, בבעל הסברא לאסור יותר, שכיון שאינו מחוייב בהצעת המטה, בהצעתו הוי דרך חיבה טפי. כ"כ בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רסח). ויש להשיב ע"ז וכדמשמע מלשון האשכול). וכן כתבו לדינא הערוך השולחן (ס"ק י"ד) והחכמת אדם (קטז ס"י) וטהרת הבית (סי' י"ב סל"ח) ושבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ז) ובדי השולחן (ס"ק קל"ט). (והא דנקטו הגמרא והפוסקים האיסור בדידה, לפי שדרך האישה להציע המטה, ומחיוביה כלפי בעלה הוא).ואם אינה מרגישה טוב ויש צורך שהבעל יציע מטתה, יעשה כן שלא בפניה (גדר שלא בפניה כדלקמן).
מח) להציע: היינו הכנה לשינה. אבל סידור המטה לאחר השינה, מותר אפילו בפניו. לפי שרק בהכנת המטה לשינה איכא חיבה המרגילה, משא"כ בסידור המטה בבקר שהוא עניין של טורח ועבודה. ועוד שאינו לצורך שימוש הבעל, אלא ליפוי הבית. ולכן אפי' החלפת הסדינים מותרת בבקר, לפי שהוא מעבודות הבית ואינו חיבה. (שבט הלוי מהדו"ב עמ' רס"ח, וטהרת הבית סי' יב סעיף לז. ועי' בדי השולחן ס"ק קמ"א, ובספר טהרת עם ישראל במלואים עמ' קכז)
כתב הראבי"ה (ח"א סי' קע"ג עמ' קצ"ה) שדוקא מזיגת הכוס הותרה ע"י שינוי, אבל הצעת המטה חמורה יותר ואסורה אפילו בשינוי. וכ"פ הב"ח (ד"ה כתב א"א הראש).
מט) מטתו: בבדי השולחן (ס"ק קמ"ב) כתב, ונראה שאסורה גם כן להציע בפניו ב' מטות (שאין כל אחת מהן מיוחדת לו או לה) אחת לו ואחת לה, אע"פ שאין ידוע בשעת ההצעה איזו מהן לבעלה.
נ) בפניו: במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קצ"ה) ובבדי השולחן בציונים (ס"ק רנ"ה) כתבו שאם מחזיר פניו לצד אחר באופן שאינו רואה הצעת המטה, מותר. ודקדקו כן מלשון הרשב"א בתורת הבית (בית ז' שער ב') וז"ל "והצעת המטה שלא בפניו מותר. ואע"פ שהוא יודע שהיא מציעתה, אין בכך משום הרגל כל כך אלא כשהיא מציעתה והוא רואה". ע"כ. ומוכח שכל שאינו רואה מותר. וכ"כ בספר חזקת טהרה (בדרך ישרה אות ג') ונסתייע מהגמ' בסנהדרין (קא:) "ומאי וזה אשר הרים יד במלך, שחלץ תפילין בפניו". ופירש"י שהיה לו לפנות לצד אחר. וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' ל"ח סי"א) וז"ל, "לא יחלוץ תפילין בפני רבו. אלא יפנה לצד אחר מפני אימתו ויחלוץ שלא בפניו". ע"כ. וכתב עוד במשמרת הטהרה, "אלא שלכאורה יש להעיר ממה שכתב בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ט דין ו') שאם הבעל חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו. רק שתזהר ביותר שתוכל מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו. שמאחר שאין לו זולתה, אי אפשר שלא תשמשנו. ע"כ. ואם איתא הרי אפשר שיחזיר פניו או יעצום עיניו בשעת הצעת המטה. וביותר יש להעיר ממש"כ מרן הב"י (בד"ה כתב א"א הרא"ש) שהביא התשובה הנ"ל, וכתב, שגם הרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה מותרים היכא דאי אפשר בעניין אחר, וכדדייק לישנא שתזהר ביותר שתוכל. ואם איתא הרי אפשר בענין אחר שתציע המטה באפן שאינו רואה, או שעוצם עיניו או שמחזיר פניו. וצ"ע. ומ"מ נראה להלכה שיש לסמוך יותר על דברי הרשב"א הנ"ל כיון דהוי מילתא דרבנן, ובפרט כשיש עוד סניף להתיר." עכ"ל משמרת הטהרה. והנה מש"כ לסמוך במילתא דרבנן על דברי הרשב"א כנגד הרא"ש והב"י לכאורה הוא נגד כללי הפסיקה שהרא"ש הוא אחד מג' עמודי ההוראה וכמש"כ מרן הב"י, ושאנו קיבלנו עלינו הוראות מרן הב"י. אולם לדינא נראה להקל. דהדיוק מהרא"ש והב"י אינו מוכרח, שי"ל שהוצרכו להשמיענו דהיכא שאי אפשר שיעצום החולה עיניו כגון שהוא חרש ואינו שומע שאומרים לו לעצום עיניו או שנשתבשה דעתו וכדו', וא"א בענין אחר, מותרת להציע מטתו בפניו.
נא) ודוקא פריסת הסדינים והמכסה וכו' אבל וכו': במשנה כתובות (נ"ט:) "ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה וכו', הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת וכו', שלש, אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר. ארבע, יושבת בקתדרא". ע"כ. ובגמ' (סא.) "אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא, אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו". ע"כ. וברש"י שם הרגיש בסתירה מהמשנה שאינה מצעת לו המטה אפי' שהכניסה רק שלש שפחות, לגמרא שאע"פ שבארבע אמרו יושבת בקתדרא מ"מ מצעת לו המטה, ופירש, "מצעת לו המטה, לפרוס סדינין ולבדין דבר שאינו טורח. ומשום דמילי דחבה נינהו כדי שתתחבב עליו. ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפיה, הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל". ע"כ. ובגמ' שם משמע שהגדרת ג' דברים אלו האסורים משום חיבה באשה נדה, שווים להגדרתם בדין הנ"ל. וכן מבואר בתוס' כתובות ד: ד"ה והצעת המטה. ונמצא לפ"ז שאין האשה אסורה בהצעת מטת בעלה בפניו אלא בפריסת סדינים ולבדין (לבדין הן השמיכות. וזהו "המכסה" שבשו"ע), אבל כרים וכסתות (-מזרנים. ועי' תויו"ט מקואות פ"י מ"ב), מותרת אפי' בפניו.
אולם בתוס' הנ"ל הביאו גרסא אחרת במשנה. שבמקום "אין מצעת לו המטה" יש שגרסו "ואינה מצעת המטה". וכתבו לפ"ז אין ראיה שיהו תרי גווני הצעה. דמתני' דקתני הכניסה לו שלש שפחות פטורה מהצעת המטה היינו שפטורה מהצעת שאר המטות, ובגמרא איירי בהצעת המטה לבעלה לבדו שבזה נשארת בחיובה תמיד. ע"כ. והיינו שלפ"ז חייבת בהצעת מטת בעלה בין בפריסת הסדינין והלבדין, ובין בסידור הכרים והכסתות. וממלא נמצא שאשה נדה אסורה בכל זה, שהצעת המטה בכל אופן הוי דרך חיבה.
וכגרסת רש"י ופירושו פסקו הרא"ש (כתובות פ"א סי' ט, ובתוספותיו שם ד"ה והצעת) והמרדכי (שבועות פ"ב סי' תשמ"ג), וכ"פ מרן השו"ע. אבל הש"ך סקט"ז ציין לעיין באהע"ז סי' פ' ס"ח. ופירשו האחרונים שכוונתו לומר שיש לחוש לסברא הראשונה שכתב הרמ"א שם בדין הכניסה שפחות דנקטי כגירסא האחרת שהביאו התוס' הנ"ל, ומימלא ה"נ אין חילוק בין סדינים ושמיכות לכרים ומזרנים שבכולהו יש להחמיר שלא תציע מטת בעלה בפניו. וכן
יב. נג) נד) אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו. נה) ואפילו הם מים צוננים:
הלכה כסדרה
העלה בלחם ושמלה (ס"ק כ"ה) להחמיר גם בכרים וכסתות. והרב בן איש חי (ש"ש צו אות כ"ה) הביאו וכתב ע"ז "ונראה לי דנכון להחמיר בזה היכא דאפשר". אבל בטהרת הבית (סי' י"ב סל"ז) העלה להקל כדעת השו"ע ורוב האחרונים, וכ"כ בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ח) ובדי השולחן (ס"ק קמ"ו).
ובמשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קצה) כתב: "ומה שכתב בספר שבט הלוי לצדד להחמיר בכרים וכסתות של זמנינו שאינן כבדות כל כך, ואין בהם טורח ומעשה עבדות, לפע"ד כיון שעל כל פנים אין מעשה חיבה אלא בהצעת הסדינים והמכסה, אין להחמיר גם בזמן הזה". ע"כ. והנה מש"כ בשם שבט הלוי להחמיר בכרים "וכסתות", הוא באמת דבר תימה להחמיר במזרנים, שאפילו אותם העשויים מספוג בלבד נראה פשוט מסברא שדי בטורח הצעתן להחשב טורח המבטל את החיבה. ומצאתי שמש"כ בשם שבט הלוי זהו ע"פ ספרי שבט הלוי ממהדו"ק (עמ' רעב), אבל במהדו"ב (עמ' רסח) תיקנו וכתבו כרים בלבד, ונמצא שלכו"ע מותרת להציע בפניו את המזרנים המצויים כיום.
ואולם מש"כ במשמרת הטהרה להקל אפי' בכרים שלנו מטעם שאע"פ שאין בהם טורח מ"מ אין בהם חיבה, אחהמ"ר מכתר"ה לענ"ד נראה שכיון שברש"י שהוא מקור הדין, וברא"ש שהביאו להלכה, הוזכר בחילוק שבין סדינין ולבדין לכרים וכסתות שאלו דברים שאינן טורח ואלו דברים של טורח, בפשטות משמע שהמצאות הטורח בהצעת המטה הוא סיבת העדרות החיבה, ובהעדר הטורח באה החיבה בהכרח, וא"כ הכרים בזמנינו שאינם ממולאים בבלאות בגדים וצמר גפן וכדו' אלא קלים לנשיאה ואין בהם טורח, לכאורה יש בסידורן במקומן משום
מעשה חיבה ויש לאסור. ובפרט שלכמה ראשונים ואחרונים איכא איסורא גם בהצעת כרים וכסתות בפניו, ואע"פ שהן כבדים, וכמשנ"ת לעיל.
נב) פריסת הסדינים והמכסה: היינו פריסתן וסידורן כראוי, אבל הנחת שמיכה או סדין
בצורה מרושלת ע"ג המטה באפן המצריך סידור נוסף, נראה דשרי. ולהניח הכרית המצויה כיום במקום הנכון, ע"פ המבואר לעיל יש להחמיר.
הכנסת הכר והשמיכה בציפית וציפה שרי, דזה חשיב רק כהכנה להצעה, וגם אין נצרך שיעשוהו על מטה. (שבט הלוי מהדו"ב עמ' רסח)
נג) אסורה ליצוק וכו': בגמ' כתובות הנ"ל אמר רב הונא, כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה. חוץ ממזיגת הכוס, והרחצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המטה. ע"כ. וכתב הרשב"א בתורת הבית (קסד ע"ב) שאפי' אם הוא רוחץ עצמו והיא מוצקת, אסור. שאילו לרחוץ פניו בידיה ממש פשוט דאסור, דאיכא קירוב בשר, ואף בלא רחיצה אסור שהרי אסור לנגוע בה אפי' באצבע קטנה. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו לכתובות (סא.), והרא"ש (פ"א סי' ח'), והריטב"א (ד:), והמאירי (שם). אבל הראבי"ה (ח"א סי' קע"ג) והאור זרוע (ח"א סי' שס) פירשו האיסור ברוחצת פניו ידיו ורגליו בידיה דווקא. ולשיטתם מותרת ליצוק והוא רוחץ. ומאידך, דעת רבינו יונה בספר דרשות הנשים, והאשכול (ח"א עמ' קיז), שאפי' לתת קיתון של מים וכלים בפניו כדי שירחץ בהם, אסורה. ואע"פ שאינה יוצקת עליו.
ובשו"ע כתב "אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו", והט"ז (ס"ק ח) למד מלשון זה דס"ל להשו"ע שאסורה ליתן מים בכלי כדי שהוא ירחץ ממנו, ואע"פ שאינה יוצקת עליו. והקשה שמהרשב"א משמע שהאיסור אינו אלא כשיוצקת עליו אבל מותרת להכין ולהגיש בפניו מים לרחיצה. ("דמדכתב הוא רוחץ והיא מוצקת משמע דבשעת רחיצה שלו היא יוצקת, ולא שהיא מכינה לו תחילה קדם רחיצתו. ותו, דאם תפרש שגם זה אסור, קשה, מנא ליה לאסור זה, דהא כתב אח"כ הוכחה שאין לפרש הרחיצה בידה, מכח קירוב בשר, שמע מינה דמיירי כאן במידי דלאו קירוב בשר דהיינו שיוצקת בשעת רחיצה. ואין להקשות דהא גם דבר זה שיוצקת בשעה שהוא רוחץ ג"כ אסור בלאו חיבה דרחיצה אלא מטעם דנוגעת בו ע"י המים, יש לומר דזהו מגע על ידי דבר אחר שהיא נוגעת בכלי והכלי במים והמים בידו, סלקא דעתך דשרי, קמ"ל דאסור משום רחיצה שמביאה לידי חיבה. וכן נ"ל מלשון התלמוד שאמר הרחצת פניו ידיו ורגליו אסור והיה לו לומר דנתינת מים לרחצה אסור". עכ"ל הט"ז.) והסיק, אלא ודאי כדפרישית דאין איסור בנתינת מים לחוד. ע"כ. ולכאו' יש להעיר על פירושו בדעת מרן השו"ע, שאפשר שמה שכתב אסורה ליצוק לו מים וכו' אף הוא לא נתכוון אלא ליציקה עליו, וכן משמע קצת מדנקט לשון יציקה ולא נתינת המים בפניו וכלשון רבינו יונה שאוסר בנתינה בלבד. ועוד שהלשון "אפילו אינה נוגעת בו" משמע שיכולה ליגוע בו בשעה שיוצקת וחידש שאסורה אפילו שיוצקת מבלי ליגוע בו, וזה שייך ביציקה עליו. אבל אם בהכנת המים מיירי והחידוש שאע"פ שאין שייך בהכנה נגיעה, אסור, היה לו לומר "אע"פ שאינה נוגעת בו". ודו"ק. ובפרט שבב"י כתב דברי הרשב"א מבלי להזכיר חולק, ומסתבר שלדבריו נתכוון בשו"ע. והש"ך העתיק דברי רבינו יונה לדינא לאסור נתינת קיתון של מים וכלים שירחץ בהם רגליו מפני שהוא דרך חיבה. וכן פסק הגאון ר' יוסף חיים זצ"ל בספר בן איש חי (ש"ש צו כה) שאסורה לתת בפני בעלה קיתון של מים והכלים לרחיצת פניו ידיו ורגליו מפני שהוא דרך חיבה. וכ"כ בספר בדי השולחן שיש להחמיר בזה, וכ"כ בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רסט) שלמעשה מחמירים כהש"ך. אבל בשו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סי' יט סק"ג) כתב שכיון שכדברי הט"ז מבואר להדיא להקל בחי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי והרא"ש והרשב"ץ בודאי דהכי נקטינן. וכן שב ופסק בטהרת הבית (פי"ב סל"ט) שמותרת להכין מים לרחיצת פניו ידיו ורגליו ואפילו הם מים חמים. ע"כ. וכן עיקר לנוהגים כדעת מרן השו"ע, וכפי שנתבאר שכן פשטות דעתו ז"ל.
והנה מלשון רבינו יונה אסור לתת "לפני בעלה" קיתון של מים וכו' משמע שאפילו לשיטה זו לא נאסרה להכין מים לצורך רחיצתו אלא כשנותנת בפניו. אבל אם מכינה שלא בפניו ובא אח"כ ורוחץ, מותר. וכן מבואר להדיא בספר האשכול (ח"א עמ' קיז) וז"ל, "והרחצת פניו ידיו ורגליו שלא בפניו מותר להביאם אע"פ שהוא בא ורוחץ בהם ויודע שהיא הביאתם." ע"כ. ומוכח שסובר כרבינו יונה שאוסר הכנת המים לרחיצה, ומ"מ הכנה שלא בפניו התיר. וכן כתבו האחרונים.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' ק) כתב שאפילו לט"ז ודעימיה שמתירים הכנת מים לרחיצה היינו דווקא בהבאת מים בעלמא, אבל אסורה לכו"ע להכין מים באמבטיה לרחוץ כל גופו, דזה הוי דרך חיבה ביותר. וכ"כ בשיעורי שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רסח) אלא ששם הוסיפו שאינה אסורה אלא בפניו, ושאם הוא לצורך רפואה שרי גם באמבטיה. ע"כ. ומבואר שהכנת המים באמבטיה שלא בפניו מותרת אפי' באינו חולה. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' ע) שהכנת המים באמבטיה שלא בפניו לא הוי חיבה יותר מהצעת המטה שלא בפניו. וסיים, ומיהו אם אין צורך המחמיר תבוא עליו ברכה, ובלבד שלא יבוא לידי מחלוקת והפרת שלום הבית. ע"כ. אולם בשו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סי' כט) כתב שלדעת המתירים הכנת המים לרחיצה אין חילוק בין הכנתם לרחיצת פניו ידיו ורגליו לבין הכנת המים באמבטיה לרחיצת כל גופו. ומה שכתב בשו"ת שבט הלוי שאסור הכנת האמבטיה לרחיצת כל הגוף מפני שיש בזה דרך חיבה ביותר, אין דבריו מוכרחים, שאין זה אלא דרך שירות ועבדות וכל שאינה יוצקת עליו המים אין זה דרך חיבה ומשרא שרי. עכ"ד. וכן שב ופסק בטהרת הבית (סי' יב סעיף לט. ועי"ש במשמרת הטהרה.) אמנם שם סיים שטוב שתעשה כן שלא בפניו. ע"כ. (וראה לעיל בסעיף י"א אם די בעצימת העינים להחשב שלא בפניו).
נד) אסורה: בספר האשכול (סי' מט, עמ' קיז) כתב שכמו שהיא אסורה בהרחצת פניו ידיו ורגליו, כן הוא אסור בהרחצת פניה ידיה ורגליה. וכן כתבו החכמת אדם וערוך השולחן (ס"ק יד). ובערוך השולחן הוסיף שקל וחומר הוא לגבי הבעל שאסור.
לדעת המנחת יצחק ושבט הלוי הנ"ל הסוברים שלכו"ע אסורה בהכנת מים באמבטיה בפניו לצורך רחיצת כל גופו בודאי שגם הוא אסור להכין עבורה בפניה, וכמו שכתב בערוך השולחן הנ"ל שאיסור ההרחצה בבעל חמור מבאשה. (אמנם מסתבר שמ"מ שלא בפניה, מותר.) ולדעת היביע אומר הסובר שהמתירים הכנת המים לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו מתירים גם הכנת המים באמבטיה לצורך רחיצת כל גופו, אף הוא מותר להכין מים באמבטיה עבורה אפילו בפניה, וכמו שכתב בטהרת הבית (סי' יב סעיף מ'). ומ"מ סיים, וטוב שיעשה כן שלא בפניה. ובמשמרת הטהרה שם ביאר, שאע"פ שכשהוא מכין עבורה יש לומר שהדבר חמור יותר מכשהיא מכינה עבורו, שיבוא להרהר בה, מ"מ י"ל שמכיון שעתידה להיות מותרת לו ויש לו פת בסלו אין לחוש בזה להרהור. וכל שכן כשעושה כן שלא בפניה. ע"כ.
בספר בדי השולחן כתב בשם כמה אחרונים שאיסור זה הוא בין ברחיצה של רשות ובין ברחיצה של מצוה כגון נטילת ידיים של שחרית או לסעודה. וכתב, ונראה שה"ה לנטילת מים אחרונים. ומבואר שם (לשיטת המחמירים בהכנה) שאפי' רק מכינה לו המים ואינה יוצקת, אסורה בכל זה. אבל בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רסט) כתב, אמנם פשוט דהכנת מים לצורך נט"י של שחרית או לסעודה ואף לצורך מים אחרונים שרי, דאין זה מעשה רחיצה אלא מעשה מצוה. וי"ל דאפי' אם להש"ך אסור להכין לצורך רחיצת הידים, הכא שרי דהוי רק להעביר הטומאה או למצוה. וכ"כ במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קצח) שאפי' המחמירים כרבינו יונה והש"ך, בנט"י של מצוה יש להקל. וכן עיקר.
בבדי השולחן בציונים (ס"ק רפה) דקדק מלשון רבינו יונה המובא בש"ך, "דאסור ליתן קיתון של מים וכלים שירחץ בהם רגליו", שאפי' בהרחצת רגליו בלבד יש לאסור. ובעטרת זקנים בשם הרש"ל מבואר לאסור ברחיצת ידיו לחוד, וכ"פ שם לאסור פניו או ידיו או רגליו. ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רסט) כתב בשם הפרי דעה דדוקא לצורך רחיצת רגליו אסור לפי שקרוב יותר לעבירה מרחיצת ידיו, אבל י"א דגם לרחיצת ידיו אסור. עיי"ש ובסוף דבריו כתב אמנם בספר דרשות הנשים (לרבינו יונה) שלפנינו מפורש דאסורה לתת בפני בעלה קיתון של מים וכלים כדי שירחוץ בהם "פניו ידיו ורגליו". ע"כ. ולפ"ז אין ראיה מרבינו יונה לאסור רחיצת רגליו כשאינו עם רחיצת פניו וידיו. והנה במהר"ח אור זרוע בפסקי הלכה (עמ' צא) כתב דלא מבעיא שאסורה לנגוע בו בשעת רחיצה אלא אפילו לשפוך על ידיו והוא רוחץ אסור. ומשמע שעל ידיו בלבד נמי איכא איסור (וכן משמע קצת מהמאירי כתובות ד ע"ב, ומהרשב"א בתורת הבית הנ"ל.) ולמעשה יש לאסור גם בהרחצת פניו לבד או ידיו לבד או רגליו לבד. (לנוהגים איסור אפילו בהכנה
הכא נמי בהכנה, וכ"מ מדברי האחרונים בדין נטילת ידים של מצוה. ולנוהגים איסור דוקא ברחיצה
ממש ה"ה כאן.)
יג. נו) כשם שאסורה נז) למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה נח) ולא עוד אלא נט) אפילו לשלוח לה כוס ס) יין, אסור. סא) לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה. סב) אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו, לית לן בה:
הלכה כסדרה
המחמירים בהכנת המים לרחיצה יכולים להקל בהכנה על ידי שינוי. אולם לצקת למקום שרוחץ אין להקל אף על ידי שינוי. ואע"פ ששינוי מהני במזיגת הכוס כמבואר בסעיף י', בהרחצת פניו ידיו ורגליו (וכן בהצעת המטה בפניו) לא מהני שינוי. וכמבואר בדברי הב"ח (ד"ה כתב) שתמה מפני מה כתב הרא"ש בדין החולה רק שתזהר אשתו ככל שתוכל מהרחצת פניו ידיו ורגליו ומהצעת המטה בפניו ואילו מזיגת הכוס השמיט, ותירץ, "במזיגת הכוס יש לו היתר בקצת שינוי כגון להניח לפניו על השולחן ביד שמאל או על הכר וכיוצא בו, אבל הצעת המטה ורחיצת פניו אין להם היתר כשעושה בפניו". עכ"ל. ומ"מ בהכנת המים לרחיצה, גם הנוהגים כדעת האוסרים יכולים להקל על ידי שינוי וכנ"ל. וכן פסק בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רסט) ובטהרת הבית (ח"ב משמרת הטהרה עמ' קצט).
כתב הט"ז (סס"ק ח), "פשוט לי דגם זה הוא בכלל האיסור, שאם הוא רוחץ מכלי שיש בו נקב למטה, ובשעת רחיצתו היא יוצקת מים לכלי דגם זה מקרי הרחצה כנ"ל". עכ"ל. ור"ל שאינו נחשב הכנת מים לרחיצה אלא כיוצקת על ידיו בשעה שרוחצם דאסור לכו"ע. וכתב בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רסט) שיש ללמוד מדברי הט"ז בקל וחומר, שאסור שתשפוך מים לתוך קערה רחבה, אע"פ ששופכת בצד אחד והוא רוחץ בצד שני והמים אינם נשפכים עליו להדיא. שאם על ידי נקב אוסר הט"ז כל שכן בכהאי גונא ששייך נגיעה ממש. וכן משמע מדכתב הט"ז האופן המותר שהוא בהכנת המים לרחיצה, משמע שברחיצה ממש אין אופן של היתר.
וכתב עוד שם, שאם הוא מחזיק ספל בידו מתחת הברז, והיא פותחת הברז עבורו, אע"פ שאינו על ידיו, יש מקום להחמיר גם להט"ז. עכ"ד.
ואם מניח ידיו מתחת הברז, בפשטות לכו"ע יש לאסור שהיא תפתח את הברז כדי שירחץ
ידיו. ואע"פ שאינה אלא מסלקת את החוסם בפני המים ואינה יוצקת ממש על ידיו, מ"מ כיון שהמים באים מכחה, דרך חיבת רחיצה היא, וכעין שאסר הט"ז לצקת מים לכלי שיש בו נקב אע"פ שאין המים באים לידיו ישירות ממנה. וכן פסק בטהרת הבית (ח"ב משמרת הטהרה עמ' קצט) ושכן כתב הצמח צדק (סי' קצה סי"ב) שכל שהמים באים מכחה אסור. וכתב עוד במשמרת הטהרה, אבל אם היא פותחת את הברז של המים ואח"כ הוא נותן ידיו תחת הברז לרוחצם, לדידן דנקטינן כרוב הפוסקים וכדעת הט"ז, יש להתיר. אבל לנוהגים כדעת רבנו יונה והש"ך, יש לדון, כיון דהוי גרמא ושפיכה ראשונה שבאה מכחה חלפה הלכה לה ואלו מים אחרים הם. ומ"מ נראה שיש להחמיר בזה לדידהו משום שעכ"פ יש בזה משום חיבה וקירוב דעת. וכ"כ בספר חזקת טהרה (דרך ישרה סק"ד) ובבדי השולחן (ס"ק קנה) ובספר סוגה בשושנים (עמ' קנ) ולכן טוב שתעשה זאת שלא בפניו או שתפתח הברז ביד שמאל, שבהכנת המים יש להקל ע"י שינוי. עכ"ד (ועיין לעיל בדין הרחצה ממש ע"י שינוי.)
נה) ואפילו הם מים צוננים: המאירי בכתובות (ד:) כתב שיש אומרים שאין איסור הרחצת פניו ידיו ורגליו אלא במים חמים אבל צוננים מותר, ושיש אוסרים. ומשמע שם שסובר כדעת המקילין. אבלהרשב"א בתורת הבית (קסד ע"ב) כתב שאיסור זה הוא אפילו בצונן. וכן פסק השו"ע.
נו) כשם שאסורה וכו': בגמ' כתובות (סא.)מבואר שאשה נדה אסורה למזוג את הכוס לבעלה אם לא ע"י שינוי וכמו שנתבאר בסעיף י'. וכתב הרשב"א בתורת הבית הקצר (בית ז' שער ב') "כשם שאסור לה למזוג לו את הכוס, כך אסור לו למזוג לה". ע"כ. וכתב ע"ז הב"י, "טעמא דמסתבר הוא, דכי מזיג איהו נמי איכא למיחש להרגל דבר", ע"כ. והגר"א בביאורו (ס"ק י"ז) כתב שדין זה נלמד מהא דאסור הבעל לשגר לה כוס יין. (ר"ל שמהמשך לשון הרשב"א, "ולא עוד אלא אפילו" לשלוח לה כוס יין אסור, משמע שסובר שבשיגור הכוס יש יותר סברא להקל מבמזיגת הכוס, וא"כ י"ל שלמד הרשב"א שהואיל ומצינו איסור בשיגור הכוס (וכדלקמן),כ"ש שיש לאסור מזיגת הכוס דחמיר טפי).
נז) למזוג: לפי מה שנתבאר לעיל בסעיף י' שעיקר מזיגה היינו עירוב מים ביין, אך גם כשמוזגת מבקבוק וכדו' אל הכוס בפניו בעינן שינוי כגון שתמזוג ביד שמאל, הכא נמי יש לאסור שלא ימזוג לה בין את היין במים ובין מהבקבוק אל הכוס. וע"י שינוי מותר. שכן משמע הלשון "כשם" שאסורה וכו' שדינו שווה לדינה גם להקל. ועי' בספר בדי השולחן עמ' רפא' בביאורים ד"ה כשם.
ולפ"ז הוא הדין נמי שאם מוזג לה שאר משקין מלבד יין, לדעת טהרת הבית הנ"ל שהיקל במזיגת האשה לבעלה שאר משקין אף הוא מותר למזוג לה,וכמו שכתב בפרק יב סעיף לה. ולשבט הלוי שהחמיר בשאר משקין הכא נמי יש להחמיר.
ונראה שהוא הדין נמי שכשם שמותרת האשה למזוג לבעלה אפי' יין אם אחרים מניחים לפניו, כן אף הוא מותר למזוג עבורה אם אחרים מניחים לפניה, ובלבד שמוזג בשתיקה ואינו מרמז שיתנו לה את הכוס, שאם מרמז וכ"ש אם מבקש שיתנו לה הרי זה שילוח הכוס ואסור.
ולפי מה שנתבאר שם שבין לשו"ע ובין לרמ"א אם מוזגת בפניו אך מניחה שלא בפניו, מותר(עיי"ש), הוא הדין נמי שאף הוא מותר למזוג לה בפניה אם ההנחה שלא בפניה, וכגון שיוצאת מהחדר לאחר שמזג ומניח את הכוס על השולחן במקום מושבה. ואע"פ שאסור בשילוח הכוס, היינו דוקא כשמקבלת את הכוס משילוחו, שזה הוי דרך חיבה אע"פ ששלח שלא בפניה כגון שנמצאת בחדר אחר. משא"כ כאן שחוזרת ומוצאת את הכוס במקומה. [אולם אע"פ שהיא מותרת גם להיפך, דהיינו למזוג שלא בפניו ולהניח בפניו, הוא אסור בזה. כיון שבבעל יש איסור נוסף שאינו באשה והוא איסור שילוח הכוס, ועי' בספר בדי השולחן בביאורים ד"ה כשם.] ולמחמירים שם הכא נמי יש להחמיר.
נח) ולא עוד אלא אפילו וכו': כתב הראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הפרישה עמ' כ') שמדברי רב אחאי גאון בשאילתות (פר' אחרי מות סי' צו) נראה שנדה אסורה לשתות מכוס בעלה. ולא ידענא מאי טעמא, ואי איתא להא מילתא, בכהאי גוונא בלחוד הוא דאיתא, במייחד לה כסא וקא משדר לה ניהלה משום דקא יהיב דעתיה עליה וכדתניא במסכת כלה המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת מפני שדעתו רבה עליה, דבר אחר, מפני שיצרו רבה עליו. ונדה לבעלה נמי להא דמיא.ומסתברא דלא שנא כוס של ברכה ולא שנא כוס אחר, היכא דקא מייחד לה ומשדר ניהלה אסור. דהא מעייל דעתיה עילוה. מיהו היכא דקא שתו מההיא כסא ושתיה איהי נמי בתרייהו לית לן בה. ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתורת הבית (בית ז' שער ב'), והאשכול (סי' מט).
נט) אפילו לשלוח וכו': מדנקט "לשלוח לה כוס של יין" מבלי לפרט מיהו המוזג משמע שאף אם אחר מזג, אסור הבעל לשלוח. וכ"כ בבדי השולחן(ס"ק קס"ב).
ס) יין: בבדי השולחן (ס"ק קס"ג) כתב בשם הצמח צדק שגם כוס של שאר משקין חשובים אסור לשלוח לה, ואינו מותר אלא כוס של מים משום דלא חשיבי. ע"כ. (ועיי"ש בציונים ס"ק רח"צ) ופשטות הרשב"א בתורת הבית הקצר (בית ז' שער ב') והשו"ע שכתבו "כוס של יין" שאין איסור בשיגור הכוס אלא בכוס של יין בלבד. וכן עיקר.
סא) לא שנא וכו' כוס אחר: כן מבואר בראב"ד הנ"ל.
סב) אבל אם שותים וכו' לית לן בה: כן כתב הראב"ד הנ"ל. ומשמע שדווקא אם אחרים שותים מהכוס ששולח קודם שהיא תשתה, מותרת לשתות אחריהם. אבל לא די במה שהבעל עצמו ישתה מהכוס קדם שמשגר אליה. אבל הפרישה (אות יא') כתב כשם הרשב"א, אם הוא מיוחד לה, פירוש לאפוקי היכא דקא שתה איהו מההוא כסא ושתיה איהי בתריה לית לן בה. ע"כ. ולפ"ז די בכך שישתה הוא עצמו לפניה בכדי לבטל את החיבה שיש בשילוח כוס המיוחד לה, לפי שאין חיבה זו קיימת אלא בשיגור כוס המיוחד לה לבדה מבלי שאף אדם שתה לפניה. והסברא קשה, שאדרבה ע"י ששתה מכוס זה ואח"כ שיגרו לה טפי איכא חיבה והנה בתורת הבית להרשב"א שלפנינו הלשון כמש"כ בשו"ע. ולכאו' צ"ל שטעות דפוס נפלה בנוסחת הרשב"א שהיתה לפני הפרישה,שהרי מקור הדין הוא בראב"ד שתמה על דיברי השאילתות שאסר על האשה לשתות משיירי כוס בעלה, וכתב ע"ז ואי איתא להאי מילתא בכהאי גוונא בלחוד הוא דאיתא, במייחד לה כסא וקא משדר וכו'. הרי שהעמיד דברי השאילתות שאסורה לשתות משיורי כוס בעלה, במשגר לה את הכוס לאחר ששתה. ואיך אפשר שהרשב"א שלקח מהראב"ד דין זה יכתוב ששתיית הבעל הוא סיבה להיתר השיגור.
ובמשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קצ"ב) הביא דברי הפרישה בשם הרשב"א וכתב שיש לפרישה סיוע שיש בו ממש מדברי המאירי נדה (עמ' רעח) שלאחר שהביא דברי השאיתות ושהראב"ד פירש דבריו במייחד לה ושולחו אצלה, כתב, "ומיהו כל שאינו מייחדו לה אלא שהוא שותה והיא אחריו, הן בכוס של ברכה הן בכוס אחר, אין בזה כלום". עכ"ד משמרת הטהרה. ולענ"ד פשטות המאירי מורה שסיום דבריו "כל שאינו מייחדו לה" היינו שאינו מייחד ואינו משגר לה, אלא ששותה הוא ומניח הכוס לפניו והיא נוטלתו ושותה, וקאמר דזה שרי הואיל ואינו משגר לה את הכוס (וכדאיתא ברמ"א בסעיף ד' שהיא מותרת לשתות מהכוס ששתה הוא) שהרי בתחילת דבריו כתב שהראב"ד פירש דין השאלתות שאסורה לשתות מהכוס ששתה הוא, במשגר לה את הכוס, והיאך אפשר שיסיים "ומיהו אם שתה הוא והיא אחריו" מותר אפילו בשיגור, ועל כרחך דלאו בשיגור קא מיירי.
על כן נראה שאין להקל בשיגור הכוס אלא רק כששתו אחרים ביניהם, אבל לא סגי במה ששתה הוא.
ומעתה נמצא שהנוהגים שהמסובים טועמים לאחר הקידוש מכוסו של המקדש וקשה שבימי הנדות אחרים יטעמו מן הכוס בין שתיית הבעל המקדש לטעימת אשתו, הדרך הנכונה שיניח הבעל את הכוס לאחר ששתה ממנו, על השולחן לפניו, והיא תיקחנו ותשתה. שכיון שאינו משגר לה, מותר. וכ"כ הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב ס"ס פג) וז"ל, ובדבר אם מותר לאשה נדה לשתות מכוס הקידוש לאחר ששתה בעלה המקדש, הנה בסי' קצה ס"ד
יד. כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה סג) בין בימי ליבונה שהם כל ימי ספירתה. סד) ואין חילוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאת כתם: הגה סה) ויש אומרים דאין להחמיר בימי ליבונה בענין איסור אכילה עמה בקערה (הגה במרדכי בשם ראבי"ה) וכן נוהגין להקל בזה. ויש להחמיר:
הלכה כסדרה
איתא שהיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא, ואין חולק על זה, ואם כן מותרת לשתות מכוס הקידוש ששתה ממנו בעלה. ובמשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קצג) השיג על דבריו שלא העיר מלשון הטור והשו"ע שכתבו "ושתית איהי אבתרייהו" שמשמע לכאורה שהיא לא תשתה אחריו מיד. וכתב, ונראה דפשיטא ליה שהוא לאו דווקא וכמו שכתבו הפרישה והמקור חיים הנ"ל. ומ"מ היה לו להעיר בזה. עכ"ד משמה"ט. ואחה"ר אנכי תמה, שדיברי הטור והשו"ע הנ"ל בסעיף י"ג מיירי במשגר לה את הכוס, שבזה אינו מותר אלא בשותים אחרים ביניהם. אבל בסעיף ד' דמיירי ביה האגרות משה הן לא כתב הרמ"א אלא שהיא מותרת לשתות שיירי הכוס ששתה הוא, והיינו באופן שאינו משגר לה, וזהו נידון האגרות משה שאינו משגר לה אלא מניח לפניו את כוס הקידוש ששתה ממנו והיא נוטלתו ושותה, וע"ז קאמר דשרי, ומשנ"ה לא העיר מדברי השו"ע בסעיף יג, ולעולם דברי השו"ע דווקא הם, וכפשטם.
ובטהרת הבית (סי' יב סל"ו) כתב, אסור לשלוח לה כוס של יין וכו', אבל אם הוא ובני ביתו שותים מן הכוס והיא שותה אחריהם, מותר. ונראה שהוא הדין בכוס של הקידוש בשבת ויום טוב שהוא שותה תחילה,ואחר כך היא שותה, ואחריהם כל בני הבית, משום חיבוב מצוה, שיש להקל בזה. ע"כ. ולפי מה שנתבאר שגם הרשב"א והמאירי לא התירו לשגר לה את הכוס אע"פ ששתה הבעל ממנו, נראה שאין להקל בשיגור הכוס אלא בכה"ג שאחריה שותים שאר המסובים, שבזה י"ל שאינו נחשב כוס המיוחד לה כיון שידוע הוא שגם אחרים ישתו ממנו. (ומה שכתב בשו"ע וכן הוא בראב"ד ושתית איהי אבתרייהו דמשמע דוקא אם שותים לפניה, היינו בסתם שיגור, אבל בקידוש שהמעמד מוכיח שעתידים הכל לשתות מכוס זו, אין זה חשיב מיוחד לה ושרי אע"פ ששותים אחריה). אבל אם שניהם לבדם אסור לשגר לה אע"פ ששתה הוא לפניה. אלא יניחנו ע"ג השולחן בסמוך אליו והיא תטלנו.
והנוהגים בכל שבת שלאחר שקידש וטעם מוזג מכוס הקידוש לכוסות אחרים, אם נמצאים שניהם לבדם, בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' ער) כתב שנוהגים למזוג יין לכוס אחרת והיא לוקחת לעצמה, דאין זה שיגור כיון שהכוס במקומה עומדת ואינו שולח לה ושרי אפילו בכוס מיוחדת לה. וגם אינו נקרא מזיגה אלא שפיכה בעלמא דעיקר מזיגה היא עם מים. אמנם יש לפקפק במנהג זה. ואפשר דכיון ששופכים מעט כדי טעימה בלבד אינו נחשב מזיגה כלל אפילו אם שפיכה בעלמא כמזיגה. דבכוס קטנה או מעט לכוס גדולה אינו בכלל מזיגה, ואפשר דגם אינו בכלל שיגור ועדיין צ"ע. עכ"ל. ועיין לעיל שיש להקל בזה. ואם אחרים מסובים עמהם, ימזוג לכמה כוסות עבור כולם והיא תיקח אחד מהם. וזו הדרך הטובה ביותר. (ועדיף אפילו מהיכא ששותים אחרים ביניהם מן הכוס ואח"כ משגרו אליה, שבכה"ג כתב בשאילת יעב"ץ (ח"א סקכ"ו) שאמנם עיקר ההלכה כשו"ע שהתיר בזה אבל ראוי להחמיר שאפילו כששותים אחרים ביניהם לא ישגר הכוס אליה. והוכיח כן מבבא מציעא פז. עי"ש.) וכ"כ בשבט הלוי שם. והנה בבדי השולחן (ס"ק קס"ז) כתב "ונראה שאפילו שולח כמה כוסות כל שאשתו תשתה לבדה מאחד מהם אסור אע"פ שלא ייחד מהם לאשתו". ע"כ. ואינו נראה. שהרי בראב"ד וברשב"א ובשו"ע מבואר להדיא שאין האיסור דשיגור הכוס אלא במייחד לה כוס ומשגרו. ומ"מ אין זה עניין לנידון דידן כיון שאינו אלא מוזג את יין הקידוש אל הכוסות המונחים לידו ואינו משגרם ושרי לכתחילה לכו"ע.
סג) בין בימי ליבונה: בגמ' שבת יג: בעובדא דההוא תלמיד, אמר לה אליהו, בתי בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לי חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי ליבונך מהו אצלך, אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה על דעתו דבר אחר. אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה. שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ע"כ. ובתוספות שם (ד"ה בימי ליבונך) כתבו ע"ז, "לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון, דהא אמר רבי עקיבא בפרק במה אשה יוצאה (שבת סד:) הרי היא בנדתה עד שתבוא במים. אלא לפי שידע אליהו שכך היה המעשה. ורבינו חננאל ורש"י פירשו בפרק אע"פ (כתובות סא.) גבי שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא, היינו בימי ליבונה. ואין נראה כדפירשתי. עכ"ל עיי"ש. וכדעת התוס' כתבו הרמב"ן בחידושיו לשבת (יג:) והרא"ש כתובות (סא.) שאין לחלק בין ימי הנדות לימי הליבון. וכתב הראב"ד בבעלי הנפש (שער הפרישה עמ' יח) שאע"פ שדברי רבינו חננאל חומרא הם, שאוסר מזיגת הכוס בימי הנדות אפילו בשינוי, "לדעתי חומרא הבאה לידי קולא היא, שמיקל בימי ליבון יותר מבימי נדות ויבוא לזלזל ביותר בימי ליבונה. ואין ראוי לעשות כן". עכ"ל.
סד) ואין חילוק בין וכו' למוצאת כתם: כן כתב הרשב"א בתורת הבית הקצר, שבעלת כתמים עשאוה חכמים כרואה לרוב הדברים חוץ מעניין קביעות וסת. ע"כ.
בסדרי טהרה (ס"ק כ) הקשה שמלשון השו"ע משמע שבכל הדינים המבוארים בסימן זה, ובכללם הא דסעיף ח' שראוי שתייחד לה בגדים לימי נדותה, אין חילוק בין רואה ממש למוצאת כתם. וקשה, א"כ היאך מלקין כשהוחזקה נדה בשכנותיה על ידי שראוה לובשת בגדי נדות, ודלמא לבשה משום כתם שאינו אלא איסור דרבנן. ועיין בשבט הלוי (מהדו"ב עמו' ער) כמה תירוצים בזה. ומ"מ לכל התירוצים ראוי שתלבש בגדים מיוחדים לימי הנדות גם כשאסורה רק משום כתם.
סה) וי"א דאין להחמיר בימי ליבונה וכו' וכן נוהגים וכו' ויש להחמיר: בדרכי משה (סק"ח) כתב, "אמנם מצאתי בהג"ה בשם ראבי"ה וז"ל, אחר ימי ליבון ליכא הרגל עבירה, וטוב לאכול עמה כדי שתרצה לטבול אם יכולה לטבול". עכ"ל. ועל זה ראיתי מקילין בימי ליבונה ואין לסמוך על זה וראבי"ה יחיד בדבר זה". עכ"ל הדרכי משה. [אמנם בספר הראבי"ה ח"א סי' קעג מבואר שהמיקל הוא זקינו הראב"ן (וכן הוא בראב"ן סי' שלה) והראבי"ה פליג עליה ואסר. וכתב שהתיר משום דהוה סבירא ליה דהא דחששו להרגל עבירה הוא שמא יתקפנו יצרו ויבוא עליה באיסור במזיד. וליתא, דטעמא הוא מתוך שרגיל עמה לאכול ישכח שהיא נדה ויסבור שטהורה היא, ויבא עליה. ואם כן אין חילוק בין תוך ז' נקיים לאחר ז' נקיים, ואדרבה כמה שמתרחקים ממנה ימי טומאה יותר מהרה ישכח. ע"כ.] ויש להעיר שמלשון הרמ"א בהגה משמע שדעת המיקל, להתיר אפילו בתוך ימי הז' נקיים, וכתב שכן נוהגין להקל אלא שיש להחמיר. אך מלשון ההגה בשם הראבי"ה שהביא בדרכי משה משמע שאף הוא לא התיר אלא לאחר הז' נקיים קודם שתטבול. וכן מבואר להדיא בראבי"ה בשם הראב"ן וז"ל, "ראיתי שפסק רבנו זקני מנוחתו כבוד שבודאי שבז' ימי ליבונה שעדיין אינה יכולה לטבול יש לחוש להרגל עבירה. אבל לאחר שעברו ז' ימי הנקיים והיא ראויה לטבול מותר לאכול עמה. שאין לחוש להרגל עבירה." עכ"ל. והב"ח (ריש סי' קצה) השיג על הנוהגים להקל, שאף המיקל לא התיר אלא לאחר ז' הנקיים לקיים כדי שתתרצה לטבול, וגם ליכא הרגל עבירה כיון שהיא טובלת לערב.וכתב, וגם זו סברא קלושה היא ואין שומעין ליחיד להתיר איסור המפורסם בכל
טו. סו) אם ה וא סז) חולה סח) ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו. סט) רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו:
הלכה כסדרה
החיבורים. ולכן יש לדרוש ברבים דאיסורא קא עבדי הני האוכלים יחד מקערה אחת בימי ליבונה. ומצאתי בהגה (היא הגהת מהרש"ל והביאו הדרישה ס"ק א) ואנשים האוכלים עם נשותיהם בימי ליבונה שלא ירגישו בני הבית, שיבוש הוא ועוברים על דברי חכמים ונתקבצו כל הקהילות ועשו חרם על זה. ע"כ. והש"ך (ס"ק יז)הביא דברי הב"ח וסיים בדברי הראב"ן (ס"ס של"ה) שהנוהגין לאכול יחד לאחר כלות הז' נקיים הוא מנהג כשר ונאה דשוב ליכא הרגל עבירה אלא הרגל מצוה. דכיון דמצי למטבל לא שביק היתרא ואכיל איסורא. ומשמע שדעת הש"ך להקל בזה כראב"ן. וכו משמע דעת תורת השלמים (ס"ק י"ד), וכן כתב בסדרי טהרה (ס"ק כ"א) וז"ל, האחרונים כתבו שאין להקל כי אם ביום השביעי של נקיים דשוב ליכא למיחש להרגל דבר. ע"כ. ובבדי השולחן (ס"ק קעה) העיר לנכון שאף לשיטתם מיירי כל זה שיש בידה לטבול. אבל אם יש איזו מניעה שאינה יכולה לטבול, באותו הלילה אסור לאכול עמה.
דלא שייך בזה לא שביק היתרא ואכיל איסורא.
אולם פשטות הראשונים הנ"ל (המובאים בס"ק סג) שלא חילקו בימי הליבון בין היום השביעי לשאר ימים ובין אכילה באותה קערה לשאר הרחקות נראה שסוברים שאסורים בכל ההרחקות גם ביום השביעי כמו שכתב הראבי"ה להדיא לחלוק על הראב"ן. וכן משמע דעת מרן השו"ע והרמ"א לאסור גם ביום השביעי אכילה יחד מאותו קערה, וכן דעת הב"ח הנ"ל, והט"ז (ס"ק ט), והחיד"א בברכי יוסף (שיורי ברכה ס"ק ט), וערוך השולחן (ס"ק ג) ועוד. וכן הכריעו בטהרת הבית (ח"ב סי' יב סעיף מא, ובמשמרת הטהרה שם), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו יו"ד סי' קכט אות כה) [ובשיעורי שבט הלוי מהדו"ב עמו' רעא, עיי"ש.] ובבדי השולחן (ס"ק קעה), וכן עיקר.
סו) אם הוא חולה וכו' מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל וכו': ז"ל הרא"ש בתשובה (כלל כט), "מי שהוא חולה ואשתו נדה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו, רק שתזהר ביותר שתוכל מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו. שמאחר שאין לו זולתה אי אפשר שלא תשמשנו". ע"כ. והביאו הטור וז"ל, כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הוא חולה ואשתו נדה ואין לו מה שישמשנו זולתה מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו וכו'. ע"כ. והשמיט מלת "שתוכל". ועיין לקמן במה שכתב בזה הב"י. ובשו"ע כתב כלשון הרא"ש.
בבית יוסף כתב על דברי הרא"ש הנ"ל, "ואיכא למידק, מאחר שהוא כותב שתזהר מהרחצת פניו והצעת המטה, מאי נינהו שאר תשמישים שהיא אסורה לעשות לו אם היה לו מי שישמשנו, הא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ מג', הנך תרי ומזיגת הכוס. ואפשר דמזיגת הכוס בלבד הוא דקא שרי לה מפני שאין לו מי שישמשנו. אלא דלישנא דמותר לשמשו לא משמע דליהוי משום תשמיש חד לחודיה. ואפשר דמשום דהרחצת פניו והצעת המטה נמי שרו היכא דאי אפשר בענין אחר וכדדייק לישנא דתזהר ביותר שתוכל. אלא דלפי זה לא הוה ליה לרבינו (הטור) להשמיט תיבת שתוכל. ושמא י"ל דשאר תשמישים דקא שרו לה אם אין לו מי שישמשנו היינו להושיט מידו לידה כל דבר. וכן נראה שהיה מפרש מה"ר איסרלן שכתב בתרומת הדשן (סי' רנב) שאסור לבעל ליגע באשתו החולה כשהיא נדה לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה. ואע"פ שכתב הטור ביו"ד בשם הרא"ש בתשובה ואם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו, נוכל לומר דרוצה לומר שימוש בלא נגיעה כגון להושיט לו דבר מידו לידה וכן שאר שימושים שהם בנגיעה ע"י דבר אחר. ואפילו אם תמצא לומר דר"ל כגון להקימו להשכיבו ולסומכו ומשום דלאו מילי דחיבה נינהו כהרחצת פניו והצעת המטה בפניו אלא מילי דעבדות נינהו, מ"מ אין ללמוד היתר לנידון דידן, דיש לומר דוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי כיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כוחו, אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל כבירה, שמא יתגבר יצרו עליו ויפייסנה". עכ"ד הב"י. (והנה בביאור שני הצדדים שכתב תרומת הדשן לפרש דברי הרא"ש, יש לכאורה להסתפק אם מה שכתב וכן שאר שימושים שהם בנגיעה על ידי דבר אחר כוונתו להתיר אפילו נגיעה בו ע"י הפסק בגד. וממילא בצד השני שבא לפרש שהרא"ש מתיר יותר וכתב ואפילו את"ל דר"ל כגון להקימו ולהשכיבו ולסומכו וכו' כוונתו להתיר נגיעה בבשרו אפילו ללא הפסק בגד. או שמא כוונתו במה שכתב וכן שאר שימושים שהם בנגיעה ע"י דבר אחר. שאינו מרגיש את ידה כלל וכגון האכלה בכפית מריחת משחה ע"י קיסם וכדו'. וממילא בצד השני שמתיר יותר, אפשר שלא התיר להקימו ולהשכיבו ולסומכו אלא ע"י הפסק בגד. ונראה שהביאור האחרון הוא הנכון. שאם כביאור הראשון שלצד הראשון בתרומת הדשן מותרת ליגוע בו ע"י הפסק בגד, הרי גם לצד זה מותרת להקימו ולהשכיבו ולסומכו בכה"ג ומהו שכתב אח"כ "ואם תמצא לומר דר"ל כגון להקימו ולהשכיבו ולסומכו" דמשמע שרק לצד זה השני יש דרך היתר בזה. ולביאור השני ניחא וק"ל.) ומדברי מרן הב"י משתמעת דעתו ז"ל בב' שאלות. א. אם הרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו מותרים כשאי אפשר בעניין אחר, ויבואר לקמן (ס"ק סט) בעז"ה. ב. אם היתר שימוש הבעל בשאר מלאכות הוא רק בשימוש בלא נגיעה, וכגון שמושיטה לידו, וכן כשאינה נוגעת בו אלא ע"י דבר אחר, (כמריחת משחה ע"י קיסם, האכלה בכפית, וכדו'). או אפילו כשנוגעת בו כגון להקימו ולהכיבו ולסומכו בהליכתו וכד'. שממה שכתב קודם שהעתיק דברי התרומת הדשן "ושמא יש לומר דשאר תשמישים דקא שרו לה אם אין לו מי שישמשנו היינו להושיט מידו לידה וכן נראה שהיה מפרש וכו'", משמע בפשטות שסובר כצד הראשון שבתרה"ד שלא הותר אלא הושטה מידו לידה, והוא הדין שאר שימושים שהם בנגיעה ע"י דבר אחר וכמש"כ בתרומת הדשן שדינם שווה לענין זה. אבל נגיעה ממש אפילו ע"י הפסק בגד וכגון להקימו ולהשכיבו אסורה, ואפילו אין לו מי שישמשנו זולתה. [ואין להקשות ע"ז ממש"כ בב"י על דברי רבינו ירוחם בשם הגאונים. "מי שהוא חולה ואשתו נדה לא תרחץ פניו ידיו ורגליו ולא תציע לו את המטה. ושאר המלאכות מותרת לעשות" וכתב הב"י, מה שכתב ושאר המלאכות מותרות. איני יודע מה בא ללמד, דהא אפילו הוא בריא הוי שרו שאר מלאכות, דאם להתיר מזיגת הכוס לא הוה ליה למימר שאר המלאכות בלשון רבים. ע"כ. ואם איתא, היה לו לפרש שבא להתיר הושטה מידו לידה ונגיעת ע"י דבר אחר, שי"ל דלשון "מלאכות" לא משמע ליה הכי, שאלו תשמישין הן ולא מלאכות].
אולם בטהרת הבית (ח"ב משמה"ט עמ' רט) ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רעא) דקדקו מלשון מרן הב"י בשו"ע לקמן סעיף טז, "אשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה". משמע שמש"כ בסעיף טו שאם הבעל חולה מותרת לשמשו היינו אפילו להקימו ולהשכיבו ולסומכו. ומתוך כך הסיק במשמרת הטהרה שם שמרן חזר בו בשו"ע ממה שכתב בב"י, וסובר שמותרת לשמשו אפילו ע"י נגיעה, שכיון שתש כחו אין יצרו מתגבר עליו כל כך, וכמסקנת תרומת הדשן שמחלק בזה בין אם הוא חולה לבין אם היא חולה. והואיל וכך ס"ל למרן בשו"ע, הכי נקטינן. ע"כ. וכ"פ הגרי"ח ברב פעלים (ח"ג יו"ד סי' יב), וכן משמע בחכמת אדם (כלל קטז סי' יא) שכתב דין אשה והבעל כבשו"ע, וכ"כ בבדי השולחן (ס"ק קעו), וכן עיקר.
ומ"מ כתבו בטהרת הבית ובשבט הלוי ובבדי השולחן שם דהיכא דאפשר לא תיגע בבשרו ממש אלא ע"י הפסק בגד, וכדאשכחן בירושלמי (סוטה פ"ג) שהקשו בהא דהכהן מניח ידו תחת ידה ומניפה, ואין הדבר כעור, ותירצו מביא מפה. (והקשו ואין הדבר חוצץ, אלא בכהן זקן. ואת"ל כהן ילד, אין יצה"ר מצוי לשעה. ע"כ הירושלמי.) ובשבט הלוי (שם עמ' ערב)כתב שאפילו אם רק יש תועלת יותר בלי הפסק בגד, מותרת אף ליגוע בבשרו ממש. [ויש שכתב שהפסק בגד היינו דווקא בד בעלמא וכדו' שאינו כפפות, אבל כפפות בטל ליד ולא חשיב הפסק, וכמש"כ התוס' סוכה (לז.) שאע"פ שצריך להחזיק הד' מינים בידו ללא שום חציצה, בית יד אין בו חסרון של לקיחה ע"י דבר אחר דאינו חציצה. ובשבט הלוי שם דחה דבריו דלא דמי, דלעניין לקיחה יש לומר דבית יד בטל, אבל הכא י"ל דבכל גונא הוי חציצה.] ולפי מה שנתבאר לעיל שמפשטות דברי התרומת הדשן משמע שאפילו לצד המיקל יותר צריך הפסק בגד, אין להקל אלא היכא דאי אפשר כלל בלא הפסק בגד. וכן משמע לשון הרב פעלים הנ"ל "ורק תזהר שתהיה נגיעתה בו ע"י הפסק דבר אחר שלא תגע בבשרו ממש". עכ"ל.
סז) חולה: אין המדובר שחולה בחולי שיש בו סכנה, שבזה מותרת משום פקוח נפש. וגם לא במיחוש בעלמא, שבזה אין היתר. אלא בחולה שאין בו סכנה דהיינו שחלה כל גופו. (משמרת הטהרה ח"ב עמ' ריג, שבט הלוי מהדו"ב עמ' רעא, בדי השולחן ס"ק קע"ז, ועוד).
ולפ"ז נמצא שסומא אפילו בשתי עיניו שיכול להסתדר בענייניו בכחות עצמו, אסור לאשתו בזמן נדתה לסומכו ולהשכיבו כשהוא בריא, ואף לא להושיט מידה לידו, וגם כשיוצא לרשות הרבים אסורה אשתו נדה להחזיק בידו להוליכו בדרך ואפילו בהפסק מפה. ובשעת הדחק תיטול בידה בגד או מקל והוא יחזיק בצידו השני. (משמרת הטהרה ח"ב עמ' ריג בשם אחרונים).
סח) ואין לו מי שישמשנו זולתה: כן הוא לשון הרא"ש בתשובה הנ"ל. וכתב ע"ז בתשובה הב"י, ונראה בהדיא דכל היכא דאיכא מי שישמשנו אפילו על ידי הדחק, לא שרינן לה לשמשו כלל. ע"כ. ומ"מ כתב הרדב"ז בתשובה (ח"ד סי' ב) שאינו מחוייב לשכור מי שישמשו. ודוקא אם היא חולה ואין מי שישמשנה אלא ע"י שכירות מחוייב לשכור ולא ישמשנה הוא. (ומש"כ בשו"ת רב פעלים ח"ג סי' יב בשם הרדב"ז שאם הוא חלה מחוייב לשכור, הוא טעות דפוס.
כתב בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רעא) ועל ידי אחות בבית חולים, על פי המבואר באחרונים באבן העזר (סי' כא ס"ה) דכל שהוא דרך שירות אינו בכלל משתמש באשה, לכן עדיף על ידי אחות ואסור על ידי אשתו נדה שבה אסרו גם מה שאינו קירבה. אך מה שהוא דרך חיבה והתקרבות יתירה כרחיצת פניו ידיו ורגליו דהוא בגדר שימוש באשה, צ"ע.
סט) רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת וכו': כן הוא לשון הרא"ש בתשובה הנ"ל. ודקדק הב"י (הובא לשונו לעיל ס"ק סו) מדבריו שאם אי אפשר בענין אחר ונצרך החולה שאין בו סכנה לרחיצת פניו ידיו ורגליו או הצעת המיטה בפניו, מותרת גם בזה. [והנפק"מ בין אלו לשאר דברים וכגון להשכיבו ולהקימו ולסומכו וכדו' צריך לומר, שבשאר דברים כל שאין לו מי שישמשנו אפילו ע"י הדחק, אינו צריך לדחוק עצמו ולקום או לשכב לבדו מבלי עזרה, משא"כ בענייני החיבה כהרחצת פניו ידיו ורגליו או הצעת המיטה בפניו וכדו' רק אם "אי אפשר בעניין אחר" (כלשון הב"י) מותרת לעשותם] אמנם הטור הביא דברי אביו הרא"ש וכתב "רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו". ועיין בדברי הב"י הנ"ל שדן מה הם שאר תשמישים שמשמע מדברי הרא"ש שהיא אסורה לעשות אם היה לו מי שישמשנו, וכתב, "ואפשר דהרחצת פניו וכו' נמי שרו היכא דא"א בענין אחר וכדדייק לישנא דתזהר ביותר שתוכל, אלא דלפ"ז לא היה לרבינו להשמיט תיבת שתוכל. ושמא י"ל דשאר תשמישים וכו"'. עכ"ל. ומדסיים ושמא י"ל וכו' משמע דלא ניחא ליה בתירוצו הקודם ובמה שכתב לדייק מדברי הרא"ש להקל כשאי אפשר, כיון שמהטור שהשמיט תיבת "שתוכל" משמע שפירש דברי הרא"ש לאסור בכל ענין הרחצת פניו וכדו'. ומ"מ מאחר שבשו"ע תפס לשון הרא"ש "שתזהר ביותר שתוכל" ולא לשון הטור שהשמיט תיבת "שתוכל" משמע שהכריע לדינא כפשט דברי הרא"ש שכל היכא שאי אפשר בענין אחר מותרת אפילו בהרחצת פניו וכדו'. וכן עיקר לדינא. (ובפרט כשהוא חולה בחולי המצריך רחיצה וכדו' באופן שאם לא ירחצוהו קיים חשש שתסתבך מחלתו ועלול לבוא לידי סכנה, שזה ודאי נידון כחולה שיש בו סכנה. ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"ד ס"ב).
יש להסתפק בדין מזיגת הכוס אם הוא כהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו שהרי כל אלה מילי דחיבה נינהו וכדאיתא בגמרא כתובות סא., או דלמא מדהשמיטו הרא"ש והשו"ע מזיגת הכוס משמע דס"ל דמזיגת הכוס כשאר דברים הוא. ובב"י הנ"ל (ס"ק סו) כשדקדק בדברי הרא"ש מאי נינהו שאר תשמישים כתב, "ואפשר דמזיגת הכוס בלבד הוא דקא שרי לה מפני שאין לו מי שישמשנו, אלא דלישנא דמותר לשמשו לא משמע דליהוי משום תשמיש חד לחודיה". ע"כ עיי"ש. ולא ברור מתוך דבריו אלו מהי מסקנתו לדינא. ובש"ך (ס"ק יח) כתב, "אבל מזיגת הכוס אשכחן היתרי טובי כדלעיל ס"ק יג. ב"ח. ונראה דאפילו למה שכתבתי שם דנכון להחמיר הכא בחולה שרי". עכ"ל הש"ך. ור"ל שכיון שאשכחן היתרי טובי לא הוצרך לומר שתזהר בו ביותר כיון שבקל יכולה למזוג בהיתר. ולעולם אף דין מזיגת הכוס כרחיצה והצעת המטה. (וכן הוא פשטות הב"ח שציין הש"ך וז"ל "ותימה למה לא כתב הרא"ש תזהר ביותר במזיגת הכוס בפניו, וי"ל דמזיגת הכוס יש לו היתר בקצת שינוי כגון להניח לפניו ביד שמאל או על הכר וכיוצא בו, אבל הצעת המטה ורחיצת פניו ידיו ורגליו אין להם היתר כשעושה בפניו ולכך כתב שתזהר מהם ביותר שתוכל להזהר". עכ"ל. ולפ"ז מה שסיים הש"ך ונראה וכו' ר"ל שאפילו שכתב שם בכמה אופנים שנכון להחמיר, הכא בחולה שרי. ומכאן יש להעיר על החוות דעת שכתב (חידושים ס"ק ט), "אבל מזיגת הכוס לחולה שרי לכו"ע. ש"ך". ונמשך אחריו הבאר היטב (ס"ק יב), ומשמע שפירשו דברי הש"ך שכיון שאשכחן היתרי טובי מוכח דמזיגת הכוס קיל טפי מהנך ומשו"ה שרי בחולה בכל עניין. ופשטות הש"ך והב"ח לכאורה אינו כן דלבריהם הוו"ל לש"ך לומר אבל מזיגת הכוס דאשכחן היתרי טובי שרי, והלשון אשכחן היתרי טובי משמע שאינו אלא נתינת טעם מפני מה לא כתבו. וכן הבנת הסדרי טהרה ס"ק כב עיי"ש, וטהרת הבית סי' יב סעיף מה, ושבט הלוי מהדו"ב עמ' ערב, ובדי השולחן ס"ק קפב.) והחכמת אדם וערוך השולחן כתבו דמזיגת הכוס שרי במקום חולי וקיל טפי מרחיצה והצעת המטה מפני שאין בו חיבה כל כך כמותם. והעיקר לדינא שאין להקל אלא ע"י שינוי וכדין הבריא.
אם ידו הימנית של הבעל פגועה ונתונה בגבס באופן שאינו יכול להניח באמצעותה תפילין על זרועו השמאלית, כתב בספר טהרת הבית (ח"ב עמ' ריב במשמרת הטהרה) שמותרת אשתו נדה להניח לו תפילין, ותזהר מאד שלא תגע בבשרו. ואין לחוש שיתגבר יצרו עליו כיון שהוא חולה ותש כחו.וגם ראויה המצוה שתגן עליו. ושכן העלה בשו"ת באר משה (ח"ד סי' ו). [ועיי"ש עוד שאע"פ שהיא מניחה לו התפילין, ואשה פטורה ממצות תפילין, מ"מ יכול לברךלהניח תפילין].
בשו"ת רב הפעלים (ח"ג יו"ד סי' יב) נשאל בדבר אשה מניקה ששמשה עם בעלה וראתה דם בעד שלה, ונאסרה מחמתו, ובעלה חלה ונפל למשכב ואין לו שום אדם להקימו ולהשכיבו ולהושיט לו דבר הצריך, והוא עני ואינו יכול לשכור משרת, אם מותר שתטבול אשתו בתוך השבעה נקיים כדי שתוכל לשמשו, ולא יסמכו על אותה טבילה בשביל ביאה אלא רק לשימוש דוקא, ואחר שבעה נקיים תחזור לטבול לצורך ביאה. והשיב הגרי"ח ז"ל, "נראה דלא אריך למעבד הכי. אלא תשמשנו בטומאה בלתי טבילה כאשר התירו בפירוש שתשמשנו נדה. ולא מצאתי כתוב המצאה זו שתטבול תוך ז' נקיים בעבור שימוש דוקא, והיינו טעמא ודאי, משום שחיישינן כיון דידע שטבלה יתגרה בו יצר הרע בעת שיהיה בו קצת כח ויבוא עליה על סמך טבילה זו ולא ימתין עד שתטבול אחר ז' נקיים. ואע"ג דזו האשה דנידון דידן טומאתה היתה מכח שראתה טיפת דם, וזו חומרא שקיבלו עליהם בנות ישראל שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים וכנזכר בגמרא, מ"מ אחר דקיבלו עלייהו נתחייבו מן הדין ואסורה לטבול בתוך הז' נקיים מחמת חששא הנזכרת דשמא יבוא עליה על סמך טבילה זו. ואע"ג דחולה ותש כח הוא, אפשר לאחר איזה שעות יתחזק ויבריא שיוכל לבוא עליה, לכן לא שבקינן לה למעבד הכי". והוסיף הגרי"ח ז"ל לחזק דבריו במש"כ הריב"ש (סי' תכה) המובא בקצרה בב"י סוף סימן קפ"ג, שמה שלא תיקנו טבילה בפנויה כדי שלא יכשלו בה רבים, הוא מטעם שכיון שאין איסורה אלא מדרבנן, אדרבה, אם היתה טובלת היה בה מכשול שהיו מקילים באיסורה. וכמו שאירע לאותו תלמיד שמת בחצי ימיו מפני שהיה מיקל לישן עמה בימי ליבונה לאחר שטבלה לטהרות, וכתב הרמב"ן שביטלו טבילה זו דקודם הז' נקיים שנהגו בה לטהרות משום דהויא חומרא דאתיא לידי קולא להקל באיסורא דרבנן כמו שנכשל אותו תלמיד. ע"כ. ובספר טהרת הבית (ח"ב עמ' ריד במשמרת הטהרה) הביא דבריו בקצרה וכתב ע"ז, "ולכאורה יש לדחות שדוקא שם גדרו גדר שלא יבוא מכשול לרבים דלאו כו"ע זהירי באיסור דרבנן. וגם הוא דבר ההוה ורגיל, ובזמן הזה אין שום צורך בטבילת הפנויות, מה שאין כן כאן שהוא דרך מקרה שהבעל חולה, וצריכה לנגוע בו להקימו ולהשכיבו ולהאכילו ולהשקותו, אולי עדיף יותר שתטבול בסוף שבעה ימים לראייתה שתהיה טהורה מן התורה, ומכיון שהוא חולה ותש כחו אין לחוש שמא יתקפנו יצרו, וכמו שכתבו התרה"ד ושאר פוסקים, ולא חששו פן יחליף כח ויתחזק ויבריא ויבוא עליה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת יפה נוף בשם האגור שאם חל ליל טבילתה בעונה הסמוכה לוסתה, יכולה לטבול משום שאר קריבות ולא חיישינן שמא יבוא עליה וכו' ויש לחלק. ועיין בשו"ת משיב הלכה אודות אשה אבילה והגיע זמנה לטבול ובעלה חולה וכו' ויש לומר וכו' ואין זה ענין לנידון הרב פעלים הנ"ל וכו'. ומכל מקום נראה שאם
אפשר שתעלים ממנו שטבלה כדי לשמשו בהיתרא דאורייתא עדיף טפי. ופרט אם לא תוכל להימנע מנגיעה בבשרו בהרחצת פניו וידיו ורגליו וכדומה. ודו"ק. עכ"ל משמרת הטהרה. והנה מה שכתב שבנידון דידן כיון שהוא חולה ותש כחו אין לחוש שמא יתקפנו יצרו וכמש"כ בתרוה"ד ושאר פוסקים ולא חששו פן יחליף כח ויתחזק ויבריא ויבוא עליה , לכאורה החילוק מבואר, דהתם החשש פן בשעה שמשמשתו בחוליו יתגבר עליו יצרו מחמת זה, וע"ז קאמר שכיון שתש כחו אין לחשוש לכך. ואף שאפשר שלאחר כמה שעות יתחזק אין לנו לחשוש שיבוא עליה כיון שלאחר שניתחזק שוב אינה משמשתו והרי יודע שהיא נדה. משא"כ בנידון דידן החשש פן לאחר שיתחזק הואיל ויודע שטבלה מורה היתרא לנפשיה ובא עליה. ומה שסיים שאם אפשר שתעלים ממנו שטבלה כדי לשמשו בהיתרא דאורייתא עדיף טפי, אחה"מ לפענ"ד קשה לסמוך על כל הנשים שלא יספרו לבעליהן שטבלו, ואם לא תספר בשעת חוליו מפני פחדה שתיאסר לשמשו אם יידע, תספר לאחר שיבריא. וכיון דדינא הוא שמותרת לשמש
טז. אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה (ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה מותר בכל (הגהות שערי דורא והגהות מרדכי פרק קמא דשבת בשם הר"מ). וכן נוהגים אם צריכה הרבה לכך) ע):
יז. אם בעלה רופא, אסור למשש לה את הדופק עא): הגה ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כל שכן דמותר עב) למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחוליה (כך דקדק הב"י מלשון הרמב"ן סי' קכ"ז) ועיין באו"ח סי' פה אם מותר לנדה ליכנס לבית הכנסת, עג) ולהתפלל עד):
הלכה כסדרה
כשהיא נדה את בעלה החולה וכמש"כ הראשונים ז"ל ונפסק בשו"ע, מפני מה תתחסד אשה זו ותבוא להכנס לחשש איסור. הלכך נלפענ"ד דלעלמא יש להורות שלא יטבלו ותשמשנו בנדתה כעיקר הדין, ורק לאשה אחראית ויראת אלוקים מאד שבודאי לא תספר לאחר שהוזהרה, יכול המורה להורות שתטבול בתוך ז' נקיים.
ע) אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה וכו' וי"א דאם וכו' מותר וכו' וכן נוהגין אם וכו': כן
חילק בתרומת הדשן (סי' רנב. והובאו דבריו לעיל ס"ק סו) בין היכא שהבעל חולה ואין אחר מלבדה לשמשו, שבזה דוקא כתב הרא"ש שמותרת לשמשו, לפי שכשהוא חולה ותש כחו אין לחוש שבנוגעה בו יתגבר יצרו עליו ויבוא לדבר עבירה, ובין היכא שהיא חולה שאסור הבעל לשמשה. שכיון שהוא בריא יש לחוש שיתגבר יצרו עליו ויפייסנה. (ולשיטה זו אם יש חשש סכנה אם לא ישמשנה, יתבאר בסעיף שאח"ז בעז"ה).
אבל בדרכי משה (ס"ק ו) כתב על דברי תרומת הדשן, "אמנם בשערי דורא בהג"ה כתב דיש מתירין אפילו היא חולה עכ"ל, ואני מצאתי ההג"ה במרדכי פרק קמא דשבת (סי' רלז אות ה) וז"ל, כתב הר"מ, אותן שנזהרין ליגע בנשותיהן נדות כשהן חולות, זהו חסידות של שטות."עכ"ד הדרכי משה. וכן פסק הרמ"א בהגה. והנה בדברי הר"מ שכתב בהגהת מרדכי לא נתבאר אם היתר הנגיעה באשתו נדה החולה הוא דוקא כשחולה בחולי שיש בו סכנה או אפילו בחולי שאין בו סכנה, אמנם בהגהת הרמ"א בסעיף יז לכאורה משמע שלא הותר ד"ז אלא כשחולה בחולי שיש בו סכנה. ועיין לקמן בביאור שיטת הרמ"א.
עא) אם בעלה רופא וכו': בתרומת הדשן הנ"ל כתב בשם גדול אחד דאשה חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדופק. וכתב ע"ז הב"י, "ונראה מדבריו שאפילו כשאין רופא זולתו אסור. וגם בתשובות להרמב"ן (סימן קכ"ז) כתב אסור לבעל למשש דופק אשתו נדה. ואע"פ שלשון השאלה היה כשיש שם רופאים אחרים אלא דבעלה ניחא לה משום דמזומן תדיר, נראה דלמאי דאסר לא שאני לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם. ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פקוח נפש, אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא אע"פ שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות. וצ"ע". עכ"ל מרן הב"י ז"ל. והנה לפ"ז, לאחר שבאבן העזר סימן כא פסק מרן בשו"ע כדעת הרמב"ם שכל קירבה לערוה אסורה מן התורה, וכאן בב"י השוה דין הנדה לשאר עריות, וכתב שכל נגיעה ואפילו לשם רפואה הוי בכלל אביזרייהו דגילוי עריות דיהרג ואל יעבור, לכאורה נטיית דעתו ז"ל לומר שאסור הרופא לבדוק ע"י נגיעה את אשתו החולה כשהיא נדה, וכן אסור לבדוק ע"י נגיעה כל אשת איש ואע"פ שאינה נדה, ואפילו במקום פיקוח נפש. (ובאשת איש יש לאסור לכאורה לפ"ז אפילו בדיקה שע"י הסתכלות במקומות המכוסים, כדמוכח בגמ' סנהדרין עה ע"א ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, וכמש"כ הר"ן והנימוק"י להוכיח מכאן שהסתכלות במקומות המכוסים הרי היא בגדר גילוי עריות והביאם הש"ך להלכה בסי' קנ"ז סק"י. ועיין במובא לקמן מהרדב"ז ומהגר"א).
ואולם בש"ך (ס"ק כ ) הביא דברי הב"י וכתב ע"ז, "ואין נראה, דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י', מה שאין כן הכא. וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים על פי דרכי הרפואה. אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי. וזה נראהדעת הרב, דלעיל בסי' קנ"ז משמע מדבריו כהרמב"ם וכמו שכתבתי שם בס"ק י', וכאן התיר משוש הדופק. מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדופק כשהיא נדה וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב". עכ"ל. [ובתורת השלמים (ס"ק טו) כתב לדחות דברי הש"ך דמ"מ כיון דלהרמב"ם איכא איסור מדאורייתא כשנהנה מנגיעתה בקירוב בשר, א"כ אפשר דאסור למשש לה הדופק דקרוב הדבר לבוא לידי איסור תורה, ושכן משמע בדברי הרמב"ן עצמו שם דלמאן דאמר דכל קריבה אסור מדאורייתא יש להחמיר בזה, ויש לדחות דבריו דהן הש"ך לא התיר אלא במקום סכנה, וכיון דלאו פסיק רישיה הוא שיבוא לאיסור תורה אין לאסור במקום סכנה. ומהרמב"ן אין הכרע דשמא לא אסר למ"ד דכל קריבה אסורה מדאורייתא אלא במקום חולי שאין בו סכנה (לשון הרמב"ן יובא לקמן בעז"ה. ועיי"ש במה שאכתוב מהבית שמואל). ומש"כ עוד בתורת השלמים דאין ראיה מהמנהג שהרופאים ממששים דופק אשת איש או נכרית אע"פ שיש רופאים אחרים נוכרים, "דיותר יש לחוש באשתו נדה שלבו גס בה מבאשה אחרת וכמו שכתב בתשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ח ובהג"ה בשו"ע אבן העזר סימן כ"א", כבר השיבו בסדרי טהרה (ס"ק כד) "דהרשב"א בתשובה שם והרמ"א בהג"ה לא מיירי אלא במה שאסרו חכמים משום הרגל דבר, ובהא הוא דשייך לחלק בין אשתו נדה דלבו גס בה לאשה דעלמא, אבל מה שאסור מן התורה משום קריבות ערוה ודאי חמירא אשת איש מאשתו נדה ואין לחלק ביו לבו גס בה או לאו, ומדחזינן מעשים בכל יום שהרופאים ישראלים ממששים בדופק ושאר מיני משמושים שמדרכי הרפואה אפילו לאשת איש, מוכח דאינו אסור מן התורה. וכן כתב בספר כרתי ופלתי שדברי הש"ך ברורים, ומסיים, וכן נוהגין שאשה שיש לה מכה בבטנה וכל מקום תורפה, רופאים רואים אותה וזה ודאי בגדר גילוי עריות כדאמר בש"ס ימות ואל תעמוד ערומה, אלא ודאי כדאמר הש"ך דזה במלאכתו עוסק". ע"כ].
והנה בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן ב) כתב על מש"כ בתרומת הדשן שאסור לבעל ליגע באשתו החולה בזמן נדתה ואסור אף למדוד לה את הדופק, שאין הדברים אמורים אלא בזמן שאין לה מי שישמשנה אלא הוא,דמחייבין ליה לשכור אשה שתשמשנה, אבל כשאין מי שישמשנה כלל, וכי יניחנה שתמות, אין זה דרכי נועם. ואם תאמר הרי ערוה וכל אביזרהא אמרינן ימות ואל יעבור כדאמרינן בסנהדרין עה ע"א גבי העלה ליבו טינא, לא קשה כלל, דהתם בא החולי מחמת העבירה ולפיכך ימות ואל ידבר עמה, אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה. עכת"ד. ומכלל דבריו לכאורה נפקא לן השגה נוספת למש"כ הב"י דלהרמב"ם אפשר שיהיה הבעל אסור לבדוק דופק אשתו נדה אפילו במקום סכנה ומשום דהוי אביזרא דגילוי עריות, די"ל שכיון שאין החולי בא מחמת העבירה לא הוי בכלל אביזרא דגילוי עריות.
אמנם בגר"א (ס"ק כ) כתב במקור הדין שכתב השו"ע בסעיף טו, אם האשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה לשמשה כגון להקימה וכו', וז"ל, "דאפילו בפיקוח נפש אסור, כמש"כ בפרק ב' דפסחים (כה ע"א) בכל מתרפאים חוץ וכו', ובעצי אשירה ליכא אלא לאו בעלמא, אלמא אפילו לאו דג' עבירות אין מתרפאין בהן. ובסנהדרין עה ע"א בשלמא למ"ד וכו',אלמא אפילו לאו דלא תקרבו כהאי גוונא, אסור". ע"כ. והיינו שעל כרחך הלאו דעצי אשירה דע"ז והלאו דלא תקרבו דעריות חד דינא אית להו. שכיון ששניהם בכלל ג' עבירות חמורות ע"כ שדינם שווה. וא"כ בנידון דידן נמי נאמר, שכשם שבעצי אשירה אין מתרפאין אפילו במקום סכנה ואע"פ שהחולי לא בא מחמת העבודה זרה, הוא הדין נמי באיסורא דגילוי עריות אין מתרפאין אפילו במקום סכנה ואע"פ שהחולי לא בא מחמת הערוה.
בשו"ת פני יהושע (ח"ב אהע"ז סי' מד) תמה שהיאך אפשר לומר שהרמב"ן בתשובה שהתיר מישוש הדופק במקום סכנה, לשיטתו בספר המצוות שאיסור הקירבה לעריות הוא מדרבנן, משא"כ להרמב"ם שסובר שאיסור הקירבה מה"ת, אסור, והרי בתשובה זו פתח שאפשר שאיסורו מה"ת ואפ"ה מתיר במקום סכנה. [ואע"פ שבספר המצוות פסיקא ליה להרמב"ן שאיסור הקירבה לעריות מדרבנן, הרי ידוע שהתשובות המיוחסות להרמב"ן אינן אלא תשובות הרשב"א וכמש"כ מרן הב"י עצמו בהקדמתו לב"י. ומאי דפשיטא ליה להרמב"ן לחד גיסא ולהרמב"ם לאידך גיסא, מספקא ליה להרשב"א. (וכבר תמהו כמה אחרונים בזה על מרן הב"י שבהקדמתו כתב שתשובות הרמב"ן אינן אלא תשובות הרשב"א, וכאן כתב שהרמב"ן בתשובה לשיטתו בספר המצוות אזיל. עיין משמרת הטהרה ח"ב עמ' רטז.) וזה קיצור לשון התשובה המיוחסת להרמב"ן (סי' קכז), "מסתברא שאסור למשש הדופק שלה. חדא, שאפשר שכל קריבא דאורייתא כדאמר בשבת (יג) מקיש אשה נדה לאשת רעהו. ואפילו למי שאוסר משום לך לך אמרינן לנזירא (בגמ' שם), אף על פי כן איסור דרבנןאיסור הוא. ואף על פי שהוא חולי שאין בו סכנה, לא נתיר בו איסור דרבנן. שלא כל השבותים שוים, שהרבה שבותים וכו'. ועוד, שהרי יש בעיר רופא כמותו ובמקום שיש היתר ואיסור אין מאכילין לחולה איסור ואפילו של דבריהם. ואפילו בחולה שיש בו סכנה אין מתירים בלא אומדנא שהחולה צריך אומדנא אלא אם כן הדבר ברור שהוא מסוכןלאותו דבר אם לא ניתן לו מיד כההיא דיבמות סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב." ע"כ.] והנה בבית שמואל אבה"ע סי' כ (ס"ק א) כתב שהרמב"ן סבירא ליה דחיבוק ונישוק אפילו בחייבי כריתות או מיתות בית דין אינו אלא מדרבנן, וכתב בתשובה אפילו אם אינו עושה כן דרך חיבה סבירא ליה לרמב"ם דמדאורייתא אסור, והוא סבירא ליה דאסור מדרבנן. והיינו מה שכתב הבית יוסף ביו"ד סוף סי' קצה לשיטת הרמב"ן. והש"ך השיג עליו בחנם. עכ"ד הבית שמואל. ומשמע שפירש דמאי דאיתא בסוף התשובה לחלק בין חולי שאין בו סכנה לחולי שיש בו סכנה אינו אלא למ"ד שאיסור הקירבה מלבד ביאה אינו אלא מדרבנן, אבל למאי דפתח דאפשר שכל קירבה אסורה מה"ת וא"כ יש לאסור מישוש הדופק, היינו אפילו כשחולה בחולי שיש בו סכנה. וכן משמע בתורת השלמים (ס"ק טו) שפירש כן, והובאו דבריו לעיל עיי"ש. ולפי פירוש זה אתו שפיר דברי הב"י מהשגת הפני יהושע (ולעניין הלכה עיין לקמן).
עב) הגה ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר וכו' כ"ש דמותר וכו': כבר נתבאר בסעיף הקודם מקור דברי הרמ"א בהגהת מרדכי ובשערי דורא בשם הר"מ, שאותם הנזהרים ליגע בנשותיהם נדות כשהן חולות זהו חסידות של שטות. והנה הרמ"א הוסיף כמה תנאים להיתר,שדוקא אם אין לה מי שישמשנה, ודוקא אם צריכה הרבה לכך, וכמו שכתב בסעיף טז. וכאן לכאורה הוסיף עוד תנאי שדוקא אם יש סכנה בחוליה. אך שא"כ קשה מפני מה לא הקדים לכתוב תנאי זה בסעיף טז ללמדינו שאינו מותר לשמשה אלא אם כן חולה בחולי שיש בו סכנה. (ובשבט הלוי מהדו"ב עמ' רעג ס"ק ב הקשה שבסעיף טז ובריש דבריו בסעיף יז כתב הרמ"א "אם צריכה" ומשמע שאפילו נגיעה מותרת כשצריכה אע"פ שחולה בחולי שאין בו סכנה. ובהמשך דבריו כתב אם יש סכנה. וכתב "ויש לחלק דהתם אי אפשר באופן אחר". ור"ל דכשא"א באופן אחר שרי אע"פ שאין סכנה בחוליה. והוא דוחק. שא"כ מש"כ צריכה אליו בריש דבריו בסי"ז, ומש"כ צריכה אליו בסוף דבריו, אין פירושן שוה.) והנראה נכון בדעת הרמ"א שפירש דמה שהתיר הר"מ שבהגהות מרדכי לשמש את אשתו נדה החולה, הוא אפילו אם חולה בחולי שאין בו סכנה. שאם דוקא בחולי שיש בו סכנה היה לו להר"מ לפרש כן. וזהו שסתם הרמ"א להתיר בסעיף טז. ולפי שפשטות השו"ע שם שאוסר הוא דמיירי בחולה בחולי שאין בו סכנה, דומיא דסעיף טו דבודאי מיירי שהבעל חולה בחולי שאין בו סכנה וכמו שנתבאר שם, לפיכך לא ראה הרמ"א צורך להזכיר בדבריו דין החולה בחולי שיש בו סכנה ולהשיג על השו"ע שאוסר אפילו בכה"ג. והניח דין זה לסעיף יז ששם כפל השו"ע הדין דסעיף טז ורק שינה משימוש למישוש הדופק ועל כרחך הוא לרמז למה שכתב בב"י בדין זה דמימוש הדופק שדעתו ז"ל נוטה לאסור כל נגיעה באשתו נדה ואפילו חולה בחולי שיש בו סכנה ואין שם רופא אחר, וע"ז השיג הרמ"א שלפי מה שכתב בסעיף טז שנוהגין היתר כשחולה בחולי שאין בו סכנה ואין מי שישמשנה וצריכה אליו, כל שכן שמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחוליה.
ואם כנים הדברים, נמצא שדעת הרמ"א להתיר הנגיעה באשתו נדה החולה אע"פ שהוא חולי שאין בו סכנה ובלבד שצריכה הרבה לכך ואין לה מי שישמשנה. וכן משמע בדרכי משה הארוך (ס"ק ו'), שלאחר שהביא דברי התרומת הדשן שחילק בין אם הוא חולה שמותרת לשמשו ובין אם היא חולה שאסור לשמשה, והיינו בחולי שאין בו סכנה וכמשנ"ת לעיל, כתב, "אמנם בשערי דורא בהגה כתב דיש מתירין אפילו היא חולה. ואני מצאתי הגה וכו' אותן שנזהרין מליגע בנשותיהן כשהם חולות שזהו חסידות של שטות". עכ"ל. ומבואר שפירש דעת המתירין לשמשה, באותו האופן שאסר תרה"ד דהיינו שחולה בחולי שאין בו סכנה. ומדהביא דבריהם בהגה משמע דהכי ס"ל לדינא. וזה אינו כביאור הש"ך הנ"ל שכתב בסוף דבריו, מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדופק כשהיא נדה וכדאיתא בתשובת הרמב"ן "ובדברי הרב".
אמנם הצמח צדק בפסקי דינים (סי"ז) ובשו"ת בית שערים (יו"ד סי' רעד) כתבו לחלק בין שימוש למישוש דופק. שהצמח צדק כתב שמישוש הדופק אין להתיר אלא במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה אסור, כיון שיש כמה ספיקות בתועלת הדבר דשמא לא יבחין בחוליה, ואף אם יבחין שמא לא יידע מה רפואתה. אבל להשכיבה ולסומכה מותר אפילו שלא במקום סכנה. והבית שערים חילק בין שימוש דהשכבה וסמיכה שאם לא יזהר עלול להזיקה ונמצא טרוד במלאכתו ולפיכך מותר אפילו שלא במקום סכנה, ובין מישוש הדופק שכיון שאין חשש נזק וקלקול לה אינו טרוד במלאכתו כל כך ויש לחוש שיבוא להרהור ולהרגל דבר. ולפענ"ד פשטות לשון הרמ"א בסעיף יז משמע שרק בא לחלוק על דברי השו"ע ולא לחלק בין דין השימוש לדין מישוש הדופק.
וגדר מה שכתב הרמ"א שאינו מותר לשמשה אלא כשאין מי שישמשנה, הנה בשו"ת הרדב"ז (ח"ד אלף עו) כתב שאם הבעל חולה אין צריך לשכור אדם שישמשו כשאין מי שישמשנו חנם כיון שמדינא מותרת לשמשו. אבל כשהאשה חולה חייבים אפילו להוציא ממון. ונמצא שמה שכתב הרמ"א שאם אין לה מי שישמשנה מותר הבעל לשמשה היינו שלא מוצאים מי שישמשנה אפילו בתשלום. אמנם בשיעור ההוצאה שחייבים להוציא ממון, כתב בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' ערב ס"ק ג) דצ"ע, שאם החיוב משום איסור דקירוב עריות שהוא בלאו, הרי בלאו חייב ליתן אפילו כל ממונו כדי שלא יעבור האיסור, ובפוסקים דנו אם הוא הדין באיסור דרבנן (עי' פתחי תשובה יו"ד סי' קנז ס"ק ד בשם חוות יאיר.) והכא האיסור מדרבנן שהרי אינו דרך תאוה. אמנם לא מסתבר שצריך למסור בזה כל ממונו, אך כשאפשר צריך לשכור אחות. עכ"ד שבט הלוי.
ולענין הלכה אם חולה אשתו כשהיא נדה בחולי שיש בו סכנה, לנוהגים כדעת הרמ"א הדבר פשוט שאם אין לה מי שישמשנה אפילו בממון, מותר לשמשה אפילו ע"י נגיעה בכל תשמיש שזקוקה לו. ואם אפשר ע"י דבר המפסיק כגון כפפות וכדו' עדיף טפי. וכמש"כ בפתחי תשובה (ס"ק יז) בשם המקור חיים.
ולדידן דאזלינן בתר דעת מרן השו"ע, הנה כבר נתבאר שמהגהת הרמ"א משמע שפירש מש"כ השו"ע לאסור מישוש הדופק שהוא אפילו כשחולה בחולי שיש בו סכנה, ופסק בשו"ע כנטיית דעתו בב"י דנגיעה בעריות אע"פ שאינה של חיבה הוי אביזרייהו דגילוי עריות ויהרג ולא יעבור. אולם בספר ערוך השולחן (ס"ק כו) כתב שרבותינו בעלי השו"ע תרוייהו סבירא להו שבמקום סכנה מותר. ואף על פי שרבינו הבית יוסף בספרו הגדול מסתפק שאולי לדעת הרמב"ם שאיסור קריבה היא מן התורה אין להתיר אף במקום סכנה, מכל מקום בשו"ע פשיטא ליה שיש להקל וכמו שכתב הרמב"ן. וכן כתב הרדב"ז בתשובה שכל שבמלאכתו עוסק לית לן בה. והרי המנהג פשוט שרופא מומחה בודק הנשים בבית הסתרים כשצריך לכך, ומשום שעוסק במלאכתו. וכן כתבו הש"ך והכרתי ופלתי שכל שאינו דרך תאוה וחיבת ביאה מותר. וכן הסכימו לזה כמה גדולים ודלא כהבית שמואל אבן העזר סי' כ. עכת"ד. והיינו שמפרש מש"כ מרן השו"ע בסעיף ט"ז וי"ז לאסור שימוש ומישוש דופק אשתו נדה החולה, דמיירי שחולה בחולי שאין בו סכנה, דומיא דסעיף ט"ו שהוא חולה, דמיירי שחולה בחולי שאין בו סכנה. אבל אם חולה אשתו בחולי שיש בו סכנה, מותר. ואע"פ שבב"י נטה לאסור מישוש דופק אשתו נדה החולה בחולי שיש בו סכנה, בשו"ע חזר ופשט להתיר ומטעם שאינו דרך תאוה וחיבת ביאה. וכן כתב בשו"ת זרע אמת (ח"ג יו"ד סי' קטז) שבשו"ע נראה שנטה להתיר אפילו במקום סכנה. אמנם הוא ז"ל פירש סיבת ההיתר מטעם אחר שאף להרמב"ם יש לומר שכיון שלא נאסרה הקריבה לעריות מן התורה אלא משום גדר וסייג שלא יבואו להרגל דבר, אבל אין הקריבה אסורה מצד עצמה, א"כ אינו אביזרא דגילוי עריות ממש ושרי במקום סכנה. אמנם בשו"ת תורה לשמה (ס"ס תצד) נראה שלא פשיטא ליה לומר שמרן חזר בו בשו"ע ופשט להתיר במקום סכנה. ומ"מ לדינא הכריע הרב תורה לשמה להקל. וז"ל, "ומ"מ לענין הלכה אם בא לשאול צריך להורות לו שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור כיון שגם מרן לא כתב כן אלא בדרך אפשר". ע"כ. ובספר טהרת הבית (ח"ב במשמרת הטהרה עמ' רכג) צירף עוד לסניף להקל דבעיקר מאי דפשיטא ליה למרן הב"י ז"ל שדין נדה כדין כל העריות שדינם יהרג ואל יעבור דעת כמה אחרונים שאין הדבר כן, ומהם הפני יהושע (בשו"ת ח"ב סי' מד), והאבני נזר (יו"ד סי' תסא אות י'), והחלקת יואב (יו"ד סי' כט) והגאון ר' יצחק אלחנן (בתשובה שהובאה בספר מור ואהלות), ועוד.
העולה למעשה, אם חולה אשתו בחולי שיש בו סכנה ואינו משיג מי שישמשנה אף בשכר, מותר הבעל לשמשה בכל תשמיש שזקוקה לו ויש חשש סכנה אם לא ישמשנה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה, וכל שכן שמותר בכה"ג להאכילה בכפית ולהושיט תרופה או מאכל ומשקה מיד ליד וכדו'. ומ"מ כל שצריך ליגע בה, אם אפשר ע"י הפסק בגד או כפפות ללא נזק, יעשו כן.
ולענין הלכה אם חולה אשתו בחולי שאין בו סכנה, לנוהגים כדעת הרמ"א כבר נתבאר שאין דברי הרמ"א ברורים ושאפשר שדעתו להקל לשמשה בעצמו אם צריכה הרבה לכך ואינו מוצא מי שישמשנה אפילו בשכר. ולהצמח צדק יש חילוק בין סוג שימוש שיש ספיקות בתועלתו כגון מישוש הדופק, דאסור, לשימוש שהתועלת בו ידועה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה, דשרי. ולהבית שערים יש חילוק בין שימוש שטרוד בו הרבה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה לפי שחושש פן יזיקנה, דשרי, לשימוש שאינו טרוד בו כ"כ כגון מישוש הדופק, דאסור. וז"ל שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רעד על דברי הש"ך שאסר למשש הדופק כשאין סכנה), "ויש אחרונים שמקילים אפילו כשאין סכנה. אבל גם הרמ"א כתב בסעיף יז אם יש סכנה. (ובב"ח או"ח ריש סימן שכ"ח מובא מרבינו תם לענין חולה שיש בו סכנה בשבת דכמעט כל חולה שאין בו סכנה אפשר שיבוא לידי סכנה). ומ"מ כתבו הרבה גדולי האחרונים דאפילו בחולה שאין בו סכנה שרי כשיש צורך גדול". ע"כ.
ולמעשה במקרים רבים אם יזניחוה יש חשש שתבוא לידי סכנה ובכה"ג מותר לשמשה אם אין מי שישמשנה אפילו בשכר. ואם אין חושש שתבוא לידי סכנה אם ימנע מאותה פעולה, יוצא ארצות אשכנז המיקל במקום צורך גדול ואין מי שישמשנה אפילו בשכר, יש לו על מי שיסמוך. ולדידן דאזלינן בתר דעת מרן השו"ע, לאחר שבשו"ע פסק כדעת התרומת הדשן והתשובות המיוחסות להרמב"ן שאסור הבעל ליגע באשתו נדה החולה כדי לשמשה ואסור למשש לה הדופק, נהי דאם חולה בחולי שיש בו סכנה ואינו מוצא מי שישמשנה אפילו בשכר נקטינן להקל שישמשנה הוא וכנ"ל, מ"מ אם חולה בחולי שאין בו סכנה אין להקל כלל, שבודאי שבזה דעת מרן לאסור. וז"ל ספר טהרת הבית (ח"ב במשמרת הטהרה עמ' רכד) "ועיין במסגרת השולחן על יורה דעה (דף קנא ע"ג) שכתב, שאמנם הש"ך והאחרונים לא התירו למשש הדפק אלא במקום סכנה, מכל מקום דעתו נוטה להתיר בשעת הדחק אפילו שלא במקום סכנה, כי כן מוכח מתשובת הרדב"ז חלק ד' (סימן ב') הנ"ל. עכת"ד. אולם לפע"ד נראה שאין להקל בזה שלא במקום סכנה, מכיון שמרן פסק בשלחן ערוך בסכינא חריפא שאם בעלה רופא אסור למשש לה הדופק, והיינו על כל פנים שלא במקום סכנה, ומשמע מסתימת דבריו שאפילו בשעת הדחק הדין כן, ואין לנו לזוז מהוראת מרן השולחן ערוך שקבלנו הוראותיו. ואף הרמ"א בהגה לא היקל אלא במקום סכנה, וכן פסקו הש"ך, והפרי דעת, והסדרי טהרה, והחוות דעת, והחכמת אדם, והמלבושי טהרה, והערוך השולחן, והצמח צדק, והבית שערים הנ"ל. וכן כתב בספר מקור חיים (ס"ק סא), והוסיף, שהורו המורים שאף במקום סכנה יש להניח בגד דק על הדפק, ורק אז מותר לבעלה למשש הדפק על הבגד המפסיק, כשאין רופא אחר כמותו. ע"ש. ואף על פי שהרדב"ז נטה קו להתיר אף שלא במקום סכנה, ושכן כתב בספר כפתור ופרח, וכן כתב בשו"ת בשמים ראש (סימן קיח), אנו אין לנו אלא הפוסקים הנ"ל ומרן השולחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שאין להקל שלא במקום סכנה. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק חלק ה' (סוף סימן כז). ע"ש. ואף על פי שהגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (סוף סימן קטז) כתב להקל גם שלא במקום סכנה, אם אין שם רופא אחר הבקי כמו הבעל, וסמך בזה על דברי הרדב"ז הנ"ל. ע"ש. וכנראה שגם הגאון רבי חיים פלאג'י הסתמך על כך להקל בשעת הדחק, מכל מקום להלכה אין לנו להקל בזה נגד מרן. ואף לשמשה להקימה ולהשכיבה שלא במקום חשש סכנה, מאחר שמרן פסק בשלחן ערוך לאסור, (וכדעת התרומת הדשן סימן רנב הנ"ל), כן עיקר לדידן הספרדים ועדות המזרח שקבלנו הוראות מרן. ושלא כמו שכתבו כמה אחרונים להקל, ובכללם גם הגאון רבי חיים פלאג'י הנ"ל. וכן ראיתי להגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל חלק ג' (סימן ת') שפסק, שאם האשה חולה בחולי שאין בו סכנה, אין לנו לזוז ממה שפסק מרן השולחן ערוך שאסור לבעלה ליגע בה כדי להשכיבה ולהקימה ולסומכה. ואם הוא חולי שיש בו סכנה, יש להקל בזה, וכמו שכתב הרדב"ז בתשובה. ואף על פי שהרדב"ז היקל גם בחולי שאין בו סכנה, אנו אין לנו אלא דברי מרן השולחן ערוך שקבלנו הוראותיו. ועל כל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. (סנהדרין ו:) ע"כ. והניף ידו שנית כן בשו"ת שואל ונשאל חלק ז' (חלק יורה דעה סימן קפא). ע"ש. ודבריו נאמנו מאד. ומכל מקום להושיט חפץ או תרופה או מאכל ומשקה מידו לידה, נראה שהדבר פשוט להיתר, שבמקום חולי אין להחמיר בהרחקות כאלה. ואף בנגיעה על ידי דבר אחר, כהנעלת מנעל והתרתו וכיוצא בזה, מותר לכל הדעות. (וכן כתב בספר בדי השולחן סימן קצה ס"ק קפו). וכן מותר להטיף לה טיפות עינים כשהיא חולה בעיניה ואין מי שיטיף לה אלא בעלה. ואם אין לו מי שיסייע לו לפתוח עיניה בשעה שמטיף לה טיפות עינים, יעשה כן בהפסק בגד, וכמו שכתב בשו"ת בית שערים (חלק יורה דעה סימן רעד). ע"ש. וכל שיש חשש שאם לא ישמשנה יכבד עליה חוליה ותבוא לידי סכנה, יש לדונה כחולה שיש בו סכנה, וכמו שמתבאר מדברי הרדב"ז בתשובה חלק ד' (סימן ב'). ע"ש". עכ"ל משמרת הטהרה. והנה ממש"כ שמותר לבעל לפתוח את עיניה לשם הטפת טיפות עינים ע"י הפסק בגד אם אין לו מי שיסייענו, משמע קצת שדעתו להתיר שימוש שע"י נגיעה שאינה של חיבה בחולי שאין בו סכנה ע"י הפסק בגד ואפילו שידו חשה בבשרה. וכן נראה עיקר. שכיון שלהלכה נקטינן כמש"כ הש"ך דנגיעה שאינה של חיבה אינה אסורה אלא מדרבנן, ובגמ' שבת יג ע"ב משמע בפשטות דלמאן דפליג אדר' פדת (וקיי"ל כוותיה) דוקא שינה יחד במטה בקירוב בשר אסור מן התורה, אבל הוא בבגדו והיא בבגדה אינו אסור אלא מדרבנן (ועיי"ש וברש"י ד"ה גילוי) וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם (מהדורת ה"ק) ד"ה ופליגא. וע"כ שאיסור הנגיעה ע"י הפסק בגד אינו אלא מדרבנן. וא"כ י"ל דנהי דנקטינן לאסור נגיעה שאינה של חיבה במקום חולי שאין בו סכנה ואע"פ שאינו אלא איסורא דרבנן, מ"מ הואיל וכל האיסור הוא גזירה שמא יבוא לידי חיבה ויעבור איסור תורה, (דמשו"ה רופא דעלמא שאינו בעלה מותר לבדקה, דהואיל ובעבידתיה טריד ואין ליבו גס בה לא חששו שמא יבוא לידי חיבה בנגיעתו וכדלקמן) וכשנוגע בה בהפסק בגד אף אם יבוא לידי חיבה אינו עובר אלא איסורא דרבנן, והוי כגזירה לגזירה, במקום חולי ואין שם מי שיסייענו נראה דאפשר להקל. וזכר לדבר איכא בירושלמי סוטה ריש פרק ג' עיי"ש. ומ"מ אין להקל אלא במקום צורך גדול.
אשה נדה החולה ושוכבת במטה בבית חולים, ומבקשת או שצריכה שיגביהו את מטתה או ינמיכוה, אפילו אם חולה בחולי שאין בו סכנה מותר הבעל לעשות כן, בין בפעולה חשמלית ובין בפעולה ידנית כיון שאינו נוגע בגופה. וכ"פ בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רעג) ובשו"ת באר משה (ח"ד סי' עד). ואפילו החש להחמיר בשימוש אשתו החולה בחולי שאין בו סכנה גם ע"י הפסק בגד, הכא עדיף טפי כיון שאינו נוגע בגופה כלל אלא רק מפעיל את מנגנון המטה ובכך מגביהה או מנמיכה. וכ"פ בספר טהרת הבית (ח"ב במשמרת הטהרה עמ' רכו) והוסיף דהוי גם כעין ספק ספיקא שמא הלכה כדעת הרדב"ז והבשמים ראש שאף כשאין סכנה מותר, וכ"כ בערוך השולחן אליבא דהרמ"א, וכן פסקו הרוח חיים והמסגרת השולחן, ואת"ל שהלכה כדברי התרומת הדשן ומרן השו"ע להחמיר, שמא בכהאי גוונא דהוי נגיעה ע"י דבר אחר יש להתיר. וסיים שמ"מ טוב שיכרוך ידיו במפה או שילבש כפפות, לתוספת היכר. וכמו שכתב בשו"ת באר משה.
בדבר אשה חולה הצריכה להבדק אצל רופא, הנה לפי שרבים מקילים בכל זה שלא כדין, ובהרגש מיחוש קל בזמן הריון ושלא בזמן הריון הולכות מיד לרופא להבדק במקומות המכוסים ובאותו מקום, נאריך בזה קצת. ותחילה נעתיק דברי גאוני זמנינו שליט"א בחיבוריהם.
וז"ל שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רעד), "הנה אע"פ שהש"ך והפלתי הסכימו להקל בבדיקות הרופאים, אך אינו היתר ללכת שלא לצורך, וודאי יש להדר ללכת לרופאה אם אפשר, ואף כשיש רופא בחנם ורופאה בשכר יש ללכת לרופאה, ואם אי אפשר באשה רופאה או שהרופא מומחה יותר וכפי שבמציאות יש מעט רופאות ואינן מומחות כ"כ, מותר לילך לרופא, אך לא לבקר אצל רופא מוחזק בפריצות וחשוד מפורסם על העריות. ואין ללכת שלא לצורך והרבה פעמים על דבר קל כשינוי וסת או איחור הוסת מעט, או בזמן ההריון אין ללכת כל כמה שבועות כי אין בזה צורך, ומותר רק לבדוק אם אין איזה מקרה ח"ו או כשרואה דם ח"ו וכן קודם הלידה, וריבוי ההליכה גורם הורדת מעטה הצניעות ואיבוד ממונם של ישראל, והרופאים בודקים שלא לצורך לתאוותם אע"פ שהרופא במלאכתו עוסק, אמנם פשוט דבמקרים רבים יש מצוה וחיוב ללכת לרופא, והוא לפי הצורך, והדברים מסורים ללב וכן יש להזהיר ולהתריע על המנהג הרע שאשה שמיד אחר הנישואין לא נפקדה עוד בזרע של קיימא, מתחילה ללכת לרופאים לטיפול ממושך ומצריך כל מיני בדיקות, ויש בזה קירבה דעריות שלא לצורך, וכבר היו בזה מכשולים, ועוד דבר חמור בזה שהרופא מחייב את הבעל בבדיקת זרע ואין בזה היתר עכ"פ בשנים הראשונות אחר הנשואין, ולא רק שאין היתר לאשה שאינה מצווה,אלא גם לבעל שמצווה על פו"ר לא מצינו היתר, והקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים ולפעמים בא בארוכה, וצריך להתפלל ולשמור הלכות נדה כראוי ולשמור על עונה, ורק אחר כמה שנים אפשר ללכת לרופא, וצריך שאלת חכם מתי ללכת לרופא. (שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קפ"ו וח"ד סי' קס"ז)". עכ"ל.
וז"ל שו"ת באר משה (ח"ג סי' קנב אות טו) "ורע עלי המעשה שכל אשה צעירה שמרגישה מיחוש קל הולכת מיד לרופא כדי שיבדקנה באותו מקום בגילוי ערוה בכל מיני אופנים שונים, ואף שהבנין ציון חלק א' (סימן עה) כתב שהרופא במלאכתו הוא עוסק, מובן מאליו כמה טעם חלוש הוא זה, ובפרט אצל הרופאים של זמנינו, הרחוקים מיראת שמים, אך גם לדבריו חלילה להקל בכל מיחוש קל. ומעיד אני עלי שמים וארץ שפעמים רבות עלה בידי להשפיע על כמה נשים להמנע מכך, על פי מה שהסברתי לבעליהן חומר האיסור, ותלי"ת שמעו לקולי, והכל הלך למישרים".
וז"ל ספר טהרת הבית (ח"ב בהערה למשמרת הטהרה עמ' רכא), "ודע שאף שהסכימו האחרונים לדברי הש"ך שהטעם שנהגו הרופאים למשש הדופק לאשת איש, משום שאף לדעת הרמב"ם אין לאסור אלא קריבת בשר לשם תאוה, אבל הרופא במלאכתו הוא עוסק, וכתבו הכרתי ופלתי והסדרי טהרה ועצי ארזים שכן המנהג פשוט שאשה שיש לה מכה במקום התורף הולכת אצל הרופאים להבדק אצלם ולקבל טיפול מתאים. וכן כתב בשו"ת בנין ציון חלק א' (סימן עה), שהואיל והרופא עוסק במלאכתו אין בזה משום נגיעת ערוה. וכן כתב גם בדרכי תשובה (סימן קנז סק"ח), שמעשים בכל יום ובכל המקומות שאשה שיש לה כאב ברחם הולכת לרופא והוא בודק אותה באצבעו, או שמכניס שפופרת ומכשירים אחרים באותו מקום, ומסתכל היטב במקור ערותה, כדי לדעת מקום המכה להעלות לה רפאות תעלה, ולית דחש להא משום גילוי עריות, והיינו טעמא משום שהרופא באומנותו עוסק, והאשה והרופא אינם מתכוונים כלל לשם תאוה וזנות ח"ו, אלא לצורך רפואה, לפיכך אין בזה חשש איסור כלל. ע"ש. אולם פשוט שזהו דוקא במקום כאב וחולי, ובמקום שאין שם אשה רופאה הבקיאה בדבר, ובדלית ברירה התירו לאשה החולה הסובלת ממכאובים להסתמך על הטעם הנ"ל, ולהבדק אצל רופא מומחה, אולי תצמח ישועה על ידו למצוא לה רפאות תעלה, אבל כשאין הדבר נחוץ כל כך, אלא מיחוש בעלמא שאפשר להתגבר עליו, אין להקל בזה כלל, ובודאי שעל ידי כך היא מורידה מעליה מסוה הבושה ומעטה הצניעות, וכבר אמרו חז"ל (נדרים כ.): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, זו בושה, שהבושה מביאה לידי יראת חטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני". לפיכך נשים שהן בהריון ההולכות להבדק מדי פעם בפעם בתקופת הריונן אצל רופא גבר, להווכח בהתפתחות העובר, מנהג מכוער הוא, ואין רוח חכמים נוחה מהן, והרי יוכלו להבדק אצל רופאות, ואפילו בשכר, ולא יבדקו על ידי רופא גבר ואפילו בחנם. ומצוה לפרסם הדברים ולהשפיע על בנות ישראל להמנע מכך ולא יזלזלו בכבודן ובצניעותן. וכבר הזהירו חז"ל: "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" (חולין מד:). עכ"ל ספר טהרת הבית. והנה מה שכתב "אולם פשוט שזהו דוקא במקום כאב וחולי ובמקום שאין שם אשה רופאה הבקיאה וכו'" משמע קצת שמתיר אפילו שלא במקום חשש סכנה. ושאלתי את מרן המחבר שליט"א אם דעתו להקל באפן שבודאי לא תבוא לחשש סכנה וכגון שיש דלקת עור במקומות המכוסים שבגופה, והשיב להקל מטעם שהרופא במלאכתו הוא עוסק וכמש"כ בשו"ת בנין ציון בשם כמה אחרונים שזהו טעם מנהג העולם שאשה שיש לה מכה בבטנה וכל מקום תורפה שרופאים רואים אותה. והוספתי לשאול על דבר בדיקה בתקופת ההריון באולטרא סאונד וכדו' שאין כאן מחלה כלל אלא רק מעקב לבחון אם אין כאן איזה חולי, והשיב להקל מהטעם הנ"ל.
ולכאו' יש להעיר בזה, שהנה ז"ל שו"ת בנין ציון (סי' ע"ה), "על דבר השאלה אם מותר לרופא ישראל ליילד את אשת אחיו במקום שיש רופאים ישראלים ונכרים אחרים שבקיאים בדבר. תשובה, אם נחליט שיש כאן איסור ערוה כיון דלדעת הרמב"ם יש בנגיעה בבשר ערוה לאו, והשו"ע פסק כוותיה, א"כ אין להתיר לרופא ישראל ליילד אפילו אשת איש דעלמא שאינה ביחוד לו ערוה, אלא במקום שיש סכנת נפשות ובאי אפשר על ידי נכרי משום פיקוח נפש. אז לכאורה יש לחלק בין אשת אחיו וכו'. אמנם כפי הנראה מהשאלה לא נסתפק השואל בזה אם מותר לרופא ישראל ליילד במקום שיש גם רופאים נכרים מוכנים לזה עד שאין כאן היתר פיקוח נפש, ויש להם לסמוך על מש"כ הש"ך יו"ד סי' קצ"ה טעם למה שנהגו הרופאים ישראל למשש הדופק של אשת איש, שגם להרמב"ם לא אסור רק נגיעת בשר לשם תאוה, אבל כשעוסק במלאכתו לא עיי"ש. וא"כ הכא נמי מותר לרופא לילד כיון שבמלאכתו הוא עוסק. ואע"ג דשדי נרגא בהיתר זה הבית שמואל סי' כ' וחולק על הש"ך דאפילו אינו עושה דרך חיבה אסור להרמב"ם מה"ת, מכל מקום כבר השיגו עליו העצי ארזים והכרתי ופלתי והסדרי טהרה והסכימו עם הש"ך דאם עוסק במלאכתו ליכא איסור נגיעת ערוה. והכרתי ופלתי כתב שכן נוהגין שאשה שיש לה מכה בבטנה וכל מקום תורפה שרופאים רואים אותה. ואף שלפי ענ"ד כל רופא ירא אלקים טוב עושה להרחיק מלילד במקום שיש אחר, שעכ"פ מכוער הדבר ויבוא לידי הרהור, עם כל זה הנוהגין היתר בדבר יש להם על מה שיסמוכו." עכ"ל. ומבואר שכל חיליה להתיר הוא מהש"ך וסיעתיה. והנה הש"ך גופיה סיים שבחולי שאין בו סכנה אסור לבעל למשש את דופק אשתו נדה. וכן מבואר בשו"ת המיוחסות להרמב"ן (סי' קכ"ז) וז"ל, מסתברא שאסור למשש דופק שלה וכו', ואע"פ שהוא חולי שאין בו סכנה, לא נתיר בו איסור דרבנן". וא"כ לכאו' ה"ה באשת איש החולה בחולי שאין בו סכנה אסור לרופא ישראל לבודקה. דלא נתיר בו איסור דרבנן. ואולם באמת דברי הש"ך לכאו' צריכים לימוד, שבתחילה כתב, "ואין נראה וכו' וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר משמושים ע"פ דרכי הרפואה", והנה פשוט שכיון שיש רופאים אחרים נכרים היכולים לרפאותה כרופאים הישראלים, אף אם חולה בחולי שיש בו סכנה הרי היא לגבי הרופא הישראל כחולה בחולי שאין בו סכנה, (וכמש"כ בשו"ת בנין ציון הנ"ל) ואפ"ה התיר לבודקה, ובסוף דבריו כתב שבחולי שאין בו סכנה אסור לבעל למשש את דופק אשתו נדה. והנראה נכון בכוונת הש"ך שמש"כ בסוף דבריו שבחולי שאין בו סכנה אסור "לבעלה" למשש הדופק כשהיא נדה, בעלה דוקא קאמר, שכיון שלבו גס בה יש לחוש שאע"פ שעוסק במלאכת הרפואה, בקל יבוא ע"י נגיעתו להרהור ולחיבת ביאה, ומשו"ה אינו מותר אלא בחולי שיש בו סכנה. ואה"נ שגם בחולי שיש בו סכנה, אם יש רופא נכרי או רופאה מזומנים ומומחים כמותו באופן שאין לו עדיפות מצד הטיפול, הוי כחולי שאין בו סכנה ואסור לבעלה לבודקה, ונכלל כל זה במש"כ הש"ך "מ"מ באין סכנה אסור לבעלה וכו'" ולא כתב בחולי שאין בו סכנה. אבל לרופא שאינו בעלה קאמר הש"ך בתחילת דבריו שמותר מעיקר הדין לבודקה אע"פ שיש רופאים נכרים או רופאות, אע"פ שבזה חולי שיש בו סכנה הרי הוא כאין בו סכנה, וממילא ה"ה שמותרים לבדוק אשה החולה בחולי שאין בו סכנה. והטעם שכיון שנגיעת הרופא אינה נגיעה של חיבה, ונגיעה שאינה של חיבה אינה אסורה אלא מדרבנן, במקום חולי לא גזרו ואפילו בחולי שאין בו סכנה. [וראיה מוכרחת לזה שכוונת הש"ך לחלק כן בין בדיקת אשתו נדה לאשת איש ונדה דעלמא, שאם כוונת הש"ך רק לחלק בין חולי שיש בו סכנה לחולי שאין בו סכנה בין באשתו נדה ובין באשה דעלמא, נמצא שבחולי שיש בו סכנה מתיר לרופא לבדוק את אשתו נדה אע"פ שיש רופא נכרי, וכתב כן להתיר אליבא דהרמב"ם שסובר דנגיעה של חיבה אסור מה"ת, וא"כ בודאי דשרי בכה"ג להרמב"ן הסובר שכל נגיעה אינה אסורה אלא מדרבנן. והרי באותה תשובה (קכ"ז) כתב הרמב"ן, "ועוד שהרי יש בעיר רופא כמותו, ובמקום שיש היתר ואיסור אין מאכילין לחולה איסור אפילו של דבריהם. ואפילו בחולה שיש בו סכנה אין מתירין בלא אומדנא וכו'". ומשמע שאפילו בחולי שיש בו סכנה לא התיר אם יש רופא אחר, וכ"כ הב"י בדעת הרמב"ן וז"ל, נראה דלמאי דאסר לא שאני לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם. ומיהו אם החולי מסוכן "ואין שם רופאים" משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש. עכ"ל. ועל כרחך שהרמב"ן והש"ך לא כתבו לאסור בחולי שאין בו סכנה אלא דוקא באופן שדיברו בו דהיינו בבדיקת הבעל הרופא את אשתו נדה אבל רופא דעלמא מותר לבדוק אשת איש ונדה ונכרית אפילו בחולי שאין בו סכנה ומהטעם שנתבאר, שנגיעה שאינה של חיבה אינה אסורה אלא מדרבנן ובמקום חולי אפילו שאין בו סכנה לא גזרו, ורק בבעל מ"מ אסור שכיון שליבו גס בה יבוא מתוך נגיעתו להרהור ותהא נגיעתו דרך תאוה וחיבת ביאה, משא"כ רופא דעלמא שאין לבו גס בה ובעבידתיה טריד. וכן יש לדקדק קצת מלשון הרמב"ן שכתב בזה"ל, "ועוד שהרי יש בעיר רופא כמותו", ולא כתב שיש רופא נכרי כמותו, ומשמע שרופא אחר שאינו בעלה שרי לבודקה.] וכחילוק זה כתב בפשטות בדעת הש"ך בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' נ"ד. עיי"ש.
ובדרכי תשובה (סי' קנ"ז ס"ק ח') כתב שבספר דברי יוסף (ח"ג סי' תתקי"א) כתב שהיה ירא להתיר לילד ע"י רופא את האשה שהיתה מקשה ללדת כמה ימים עד שהגידו לו שהדבר נוגע לנפשות ועמד על המחקר אם יש היתר שהרי אין מתרפאין בגילוי עריות. וסיים שהמיקל בזה בספק נפשות לא הפסיד. וכתב ע"ז הדרכי תשובה, "ותמהני שלא זכר במה שהאריכו כמה גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים ברואה דם מחמת תשמיש דלהלן סימן קפ"ז אם יש לסמוך על בדיקת הרופאים שאומרים שיש לה מכה בצדדי הרחם, ולא עלה על דעת שום פוסק ואחד מגדולי המחברים שהאשה אסורה לשאול לרופא ולעמוד לפניו שיכניס אצבעו באותו מקום לבדוק משום גילוי עריות, וכן במש"כ הנודע ביהודה קמא (חיו"ד סי' ס"ז) באשה שיש לה פארפא"ל והרופא מכניס לה טבעת של שעוה בתוך הרחם ולא כתב כלל שיש איסור וכו' ודוקא אשה תכניס הטבעת וכו', ובעל כרחך כיון שאין הרופא והאשה מכוונים לשם תאוה וזנות רק לצורך רפואה והרופא באומנותו עוסק אין בזה שום חשש גילוי עריות. וכן מעשים בכל יום ובכל המקומות שהנשים שיש להם איזה מיחוש על עסקי נשים הולכים לרופא והוא בודק אותה בהכנסת אצבעו באותו מקום ומרגיש מיחושה ונותן לה סממנים." עכ"ל.
ומ"מ למעשה נראה שהואיל וכל ההיתר להבדק אצל רופא אינו אלא מחמת דבעבידתיה טריד ואין נגיעתו דרך תאוה וחיבת ביאה, ובעלמא נגיעה שאינה של חיבה אסורה עכ"פ מדרבנן ורק במקום חולי שרי, בזמנינו שבעוה"ר הפריצות רבתה בעולם, והכובד ראש והיראה אשר בד"כ חשו הרופאים בדורות הקודמים בעת טיפולם בנשים אינם מצויים כ"כ היום, ובקל אפשר שיגיע להרהור ונגיעת בדיקתו תהא דרך תאוה, בודאי שראוי מאד להקפיד שלא ללכת להבדק אצל רופא יהודי אלא דוקא אצל רופאה או אצל רופא נכרי. ולא מבעיא אם חולה בחולי שאין בו סכנה, אלא אפילו חולה בחולי שיש בו סכנה אם יש רופאה מומחית כמו הרופא, ואין עיכוב בהשגתה, באופן שאין שום חיסרון בטיפול אצל הרופאה בודאי שראוי מאד להקפיד בזה. ובפרט לדידן דאזלינן בתר הוראות מרן הש"ע ז"ל, שנטיית דעתו בב"י לאסור להבדק אצל רופא אפילו בחולי שיש בו סכנה אע"פ שאפשר שתמות, משום דהוי אביזרייהו דגילוי עריות שיהרג ואל יעבור. ונהי דבהא קיי"ל להקל מטעם שאפשר שחזר בו בש"ע או מטעם שסיים בצ"ע ונקטינן כהש"ך וכמשנ"ת לעיל, מ"מ היכא דאינו פיקוח נפש כבחולי שאין בו סכנה או אפילו שיש בו סכנה אבל יכולה להשיג רופאה מומחית באופן שאין שום חסרון בטיפול אצלה, נראה דיש להחמיר. ומ"מ ללכת לרופא המפורסם כשטוף תאוות ופרוץ בעריות, אסור מן הדין.
ולפי מש"כ הר"ן והנימוקי יוסף דמההוא שהעלה לבו טינה ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה (בסנהדרין עה ע"א) מוכח שהסתכלות הוי אביזרייהו דגילוי עריות ויהרג ואל יעבור, והובאו להלכה בש"ך סי' קנ"ז ס"ק י', וכ"כ הכרתי ופלתי והסדרי טהרה בסימן זה ס"ק כ"ד, נראה שה"ה שאם צריכה להבדק במקומות המכוסין אפילו בהסתכלות בלא נגיעה, כגון בדלקת עור וכדו', ראוי להחמיר להבדק אצל רופאה דוקא. ובפרט אם הוא במקומות המקרבים הרהור. אמנם אם הבדיקה במקומות המגולים וללא נגיעה, נראה דאפשר להקל גם בחולי שאין בו סכנה להבדק אצל רופא. ואפילו יכולה להשיג רופאה ורק רוצה לחסוך טורח כיון שהרופא מזומן. דמסתבר שהסתכלות זו דידיה במקום המכה, הוי כראיה בעלמא דאחרים דשרי וכמו שכתב המשנה ברורה (סי' עה ס"ק ז', והובאו דבריו לעיל בסעיף ז') בשם הפמ"ג.
ולענין הבדיקות בתקופת ההריון, הנה יש רופאים המבצעים בדיקה פנימית ללא סיבת כאב וחולי, וביררתי אצל רופא מומחה ואמר לי שבדיקה זו מיותרת. וא"כ צריכה לסרב. אמנם בבדיקות שגרתיות של "אולטרא סאונד" ו"מוניטור" וכדו', אע"פ שרצוי ללכת לרופאה דוקא, ובפרט שאין צריך לזה מומחיות רבה, מ"מ אפשר ללכת לרופא שהרי עיקר מבטו במסך שבצד ומעביר המכשיר על גופה כמעט ללא נגיעה וללא הסתכלות. ובסקירת מערכות שבבדיקת "אולטרא סאונד" חשוב יותר שיהיה מומחה ומותר ללכת לרופא (ובודאי שאם יש חשש בעיה חובה ללכת לרופא אם הוא מומחה יותר מהרופאה). אולם אין להרבות בבדיקות אלו. ויש רופאים האומרים שרצוי בדיקת "אולטרא סאונד" בכל שליש הריון משני השלישים האחרונים ורופא מומחה אמר לי שחשוב רק בין השבוע העשרים לשבוע העשרים ושתיים להבדק ב"אולטרא סאונד" בסקירת מערכות לפי שאז ניתן לזהות בעיות שאפשר כיום לטפל בהן ולרפאותן, והשאר מיותר אם אין סימן לבעיה.
ולענין חשש יחוד עם הרופא באופן שמותר ללכת לרופא, כתב בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' ערה, ובאריכות בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קסז), "העיקרים בזה שלא ללכת אלא בזמן הביקורים הקבועים לרבים דשכיחי רבים ובעבידיתיה טריד. וראוי ללכת עם אשה כשרה שתחכה לה שם. וכן אפשר שבעלה ילך עמה, אך נראה שאינו נכון שהרי צריך להמתין בחדר ההמתנה עם נשים פרוצות ותקנתו קלקלתו. וכן תשתדל שלא לסגור דלת חדר הטיפול, ועל כל פנים שלא לסגור במפתח. ולא להאריך בשיחה עם הרופא בשעת הטיפול ולא אח"כ, רק במה שנצרך ביותר". ע"כ.
עג) ועיין באו"ח סי' פ"ח אם מותר לנדה ליכנס לבית הכנסת: כתב בהגהות מיימוניות (פ"ד מהלכות תפילה אות ג) "הנשים נהגו סלסול בעצמן ופרישות בעת נדתן שאין נכנסות לבית הכנסת. ואף כשמתפללות אין עומדות בפני חברותיהן. וכן ראיתי בדברי הגאונים בלשון ברייתא, ואינו בתוספתא שלנו. וכשר המנהג". ע"כ. והובא בב"י או"ח סי' פח, ובדרכי משה כאן (ס"ק ח). ובדרכי משה כתב עוד בשם השערי דורא שלא תיכנס לביהכנ"ס כל הימים שרואה בהן עד שתתלבן, ורש"י מתיר להכנס לביהכנ"ס. ע"כ. וחילוק זה בין הימים שרואה בהן, לימי הליבון אע"פ שלא טבלה, מצינו גם ברוקח (סי' שיז) שהעיד שכן מנהג הנשים, וז"ל, "ומנהג נשים בעוד שרואות שאינן הולכות לבית הכנסת, ואין בו איסור". ע"כ. ומש"כ בשערי דורא שרש"י מתיר להכנס לביהכנ"ס, כן הוא בספר האורה (עמ' קסז) ובמחזור ויטרי (ס"ס תצח). ואע"פ שהתיר, סיים שם, "אבל מקום טהרה הוא ויפה הן עושות". ע"כ. ובב"י ובד"מ שם הביאו בקצרה דברי מהרא"י בפסקים וכתבים (סי' קלב) שהתיר בימים הנוראים וכה"ג שרבות מתאספות לביהכנ"ס, שילכו גם הנדות, כדי שלא יתעצבו. ואלו דברי מהרא"י שם, "בהלכות נדה של מורי דודי הקדוש מהר"א ז"ל הגיה מאור זרוע הגדול בשם הגאונים, שמשמע שאיסור גמור לנשים להכנס לבית הכנסת בימי נדתן. אך באור זרוע קטן כתב רק שיש נשים שנמנעות בזה ויפה הן עושות. הא קמן שזריזות ופרישות בעלמא היא. ולכן התרתי לנשים בעת נדתן להכנס לבית הכנסת בימים הנוראים לשמוע תפילה וקריאת ס"ת. וסמכתי על רש"י שהתיר בזה, משום נחת רוח לנשים. כי יהיה להן עצבון רוח ושברון לב כשרואות שהכל באות לבית הכנסת להיות יחד עם הציבור, והן יעמדו חוץ לביהכנ"ס. וכמו שהתירו כיוצא בזה לעשות סמיכה וכו' כדי לעשות נחת רוח לנשים". עכת"ד.
ולענין הלכה, מרן הבית יוסף באו"ח שם כתב, "והשתא נשי דידן לא נהוג להמנע כלל מלהכנס לבית הכנסת". (וסיים בשם רבינו ירוחם שהנוהגים שהיולדת צריכה להזהר מלהכנס לבית הכנסת עד שיעברו ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה, מנהג טעות הוא, וצריך למחות בידם). והרמ"א בהגה לשו"ע באו"ח שם כתב שהעיקר כדעת המתירים, אבל המנהג במדינות אלו שלא להכנס לבית הכנסת בימים שרואה בהן, ובימי ליבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספין לילך לביהכנ"ס, מותרין לילך לביהכנ"ס כשאר נשים. ע"כ. ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רעג) כתב שיש מקומות שנהגו שלא להכנס לביהכנ"ס. והיו שנהגו להכנס לביהכנ"ס, ורק לא להסתכל בכתב של ספר התורה, וכן מנהג ישראל. עכ"ד. וז"ל ספר טהרת הבית (ח"ב במשמרת הטהרה עמ' רה) "והנה אף שלענין כניסה לביהכנ"ס רבים מאחרוני רבני אשכנז מחמירים בכך, וכמבואר בשו"ת יהודה יעלה אסאד (או"ח סי' לח), ובשו"ת מהר"ם שיק (אבה"ע סי' פז), ובשו"ת שם משמעון פולאק (יו"ד סי' כד), ועוד. וגם בכמה מקומות של הספרדים יש שנוהגות להחמיר שלא להכנס לביהכנ"ס בימי ראייתן, וכמו שכתב מהר"י בן יעיש בשו"ת בן אברהם (יו"ד סי' ד'). וכן כתב הגאון ר' חיים פאלג'י בשו"ת חקקי לב (או"ח ס"ס ג') שכן נהגו במקומם. וכן כתב בספר זכרנו לחיים (ח"ב מערכת ב' אות א'), אולם בארץ ישראל ובמצרים ובכמה מדינות נוהגים להקל בזה וכמו שכתב מרן הבית יוסף. וכ"כ הגאון ר' אליהו חזן בשו"ת תעלומות לב (ח"ג סי' נז). וגם בכמה מקומות של אחינו האשכנזים נהגו להקל, וכמו שכתב בספר שבט הלוי. ונהרא נהרא ופשטיה". ע"כ.
בחכמת אדם (שער משפטי ארץ סי' ח') כתב, "והכותל המערבי שנשאר הוא כותל העזרה שהיה לאחורי בית קדשי הקדשים י"א אמה" ע"כ. וכן משמע מדברי הרדב"ז בתשובה (ח"ב סי' תרצא) שהכותל המערבי אינו שריד החומה אשר הקיפה את הר הבית, אלא שריד מכותלי העזרה. ולדבריהם נמצא שאסור לבעל קרי ולאשה נדה (ומימלא כל הרווקות בכלל, שהרי בזמנינו אינן טובלות, משום סייג) להתקרב אל שטח רחבת הכותל המערבי, שהרי ניצבים בשטח הר הבית, ותנן במסכת כלים (פ"א מ"ח), "הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסות לשם". ובפסחים (סז ע"ב) מבואר שבעל קרי בכלל האיסור. אולם בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנ) כתב שהכותל המערבי אינו מכותלי העזרה אלא מחומת הר הבית, ונמצא שהקרב אליו מצידו החיצון נמצא מחוץ לשטח הר הבית. וכ"כ הגאון ר' צבי פסח פראנק בשו"ת הר צבי (יו"ד דף רעא ע"ב), שהרי מקובל אצלינו משנות דור ודור להתפלל אצל הכותל המערבי, ואילו היה כותל העזרה הרי כל טמא שטומאה יוצאת מגופו כגון קרי ונדה ויולדת אסור להכנס להר הבית. ע"כ. וכן העלה בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סי' כז) על פי חשבון המרחק שבין כותל העזרה ובין אבן השתיה, שהוא לכל היותר היה כשלשים ושמונה אמות, והמרחק שבין הכותל המערבי ובין אבן השתיה הוא למעלה ממאה וששים אמה, ולכל הפחות למעלה ממאה ושלשים אמה. ועל כרחך שהכותל המערבי הוא שריד מהחומה אשר הקיפה את הר הבית, ושכן כתבו אחרונים רבים. וסיים, שהדבר ברור להתיר לגשת לכותל המערבי אף למי שטומאה יוצאת מגופו בלי טבילה כאשר פשט המנהג, ומנהג ישראל תורה הוא. וכל המחמיר בזה להמנע לגשת אל הכותל בגלל סיבת טומאה היוצאת מגופו אינו אלא מן המתמיהין. עכ"ד. וכ"פ בטהרת הבית (סי' יב סמ"ג). ומ"מ נראה שהנוהגות להחמיר שלא להכנס לבית הכנסת בימים שרואות בהם, הכי נמי יש להן להחמיר שלא להכנס לרחבת הכותל המערבי באותם הימים. שכיון שרחבת הכותל מקום תפילה קבוע הוא, לא גרע מבית הכנסת לענין זה.
בפתחי תשובה (ס"ק יט) כתב וז"ל: "נהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נדתן, ומנהג נכון הוא. חמודי דניאל בכת"י. ע"כ. ולכאורה משמע שנהגו כן כל ימי נדתן ולא רק בימים שרואות בהם. וכן מבואר להדיא בחיי אדם (סוף כלל ג') שכתב, "ונראה לי שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו". ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רעג ס"ק ה) כתב שיש שהקשו על דברי החיי אדם דמאי שנא זה מלהכנס לבית הכנסת שאין מחמירין אלא בימים שרואות בהם, ותירץ דלענין בית הכנסת הוי רק משום מיאוס וגנאי ואינו משום גוף הטומאה, ולכן נהגו רק ביציאת דם, אבל לגבי בית החיים מבואר דהצירוף של טומאת נדה וטומאת מת חמיר טפי ולכן אין ללכת עד הטבילה. (וכתירוצו משמע ממש"כ החיי אדם (כלל קלח סי' ה) שבעל קרי יזהר מאד שלא יכנס לבית הקברות לפי שאז החיצונים מתדבקים בו). וסיים, אבל יכולות לילך ולעמוד חוץ מד' אמות לקברים. ופעמים מקילים לצורך כשאינה שופעת. עכ"ד.
והנה לפ"ז נמצא שהבתולות שאינן טובלות עד יום חופתן אין להן ללכת כלל לבית הקברות ואפילו בימים שאינן רואות בהן. ורק במקרים מיוחדים אפשר להקל וכמש"כ בשבט הלוי בסוף דבריו. אולם בספר טהרת הבית (סי' יב סמ"ד) כתב, "יש נשים שנוהגות להחמיר בימי ראייתן שאינן הולכות לבית הקברות. אולם במקום שנהגו שהנשים בימי ראייתן אינן נמנעות מללכת לבית הכנסת רשאות גם כן ללכת לבית הקברות. וגם הנוהגות להחמיר לא החמירו אלא בימי ראייתן, אבל בימי ספירת שבעה נקיים יש להקל. ואפילו בימי ראייתן מותר להן ללכת לבית הקברות ביום השבעה, וביום השלשים, וביום פקודת השנה, ובהקמת המצבה, וכן בימים שרגילים לבקר בבית הקברות כגון בערב ר"ח ניסן ובערב ר"ח אלול וכיוצא בזה". ע"כ. ובמשמרת הטהרה שם כתב על דברי החיי אדם שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו, שחומרא יתירה היא, ומסתבר שאין להחמיר בדין בית הקברות יותר מדין קדושת בית הכנסת, ושכן מצא בספר באר מרדכי. ובשו"ת פרי השדה חילק שבבית הקברות החיצונים נדבקין בהן בזמן טומאתן כל זמן שלא טבלו. וכתב עוד במשמרת הטהרה דמ"מ נראה שבימים המיוחדים שנוהגים הכל ללכת לבית הקברות, כגון בהקמת המצבה וביום פקודת השנה וכיוצ"ב, יש להקל אפילו בימי ראייתן שלא לגרום להם עצבון רוח כעין מה שכתב מהרא"י בפסקיו (סימן קלב), ושכן כתבו כמה אחרונים, ומשום כך גם הבתולות שאינן טובלות רשאיות ללכת לבית הקברות שלא בימי ראייתן. וביום פקודת השנה וכיוצ"ב יש להתיר גם בימי ראייתן.
עד) ולהתפלל: כתב הרמ"א בדרכי משה (ס"ק ח), "זה לשון שערי דורא, וגם אין לה להחמיר ולהזכיר את השם כל ימי נדותה, ולא ליכנס לביהכנ"ס כל ימי ראייתה עד שתתלבן. ובאגור, ואני מחבר ראיתי במדינות נוהגים ליכנס לביהכנ"ס ועונים כל דבר שבקדושה, רק נזהרות שלא לראות בס"ת בשעה שהחזן מראה לעם. עכ"ל. וכן הוא בזאב סי' רנ"ג. והאידנא במדינותינו המנהג כשערי דורא". עכת"ד הרמ"א בד"מ עיי"ש. וכן כתב בהגה לשו"ע או"ח סי' פח וז"ל, "יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לביהכנ"ס או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר. ויש אומרים שמותרת בכל. וכן עיקר. אבל המנהג במדינות אלו כסברא הראשונה." עכ"ל. ויש להעיר בזה שמהשערי דורא שכתב שאין לה להזכיר את השם כל ימי נדותה, ולא להכנס לביהכנ"ס כל ימי ראייתה עד שתתלבן, משמע להדיא שמחלק בין הזכרת השם שאסורה בו כל ימי נדותה ואפילו שפסקה לראות, ובין הכניסה לבית הכנסת שאסורה רק בימי ראייתה. ובהגה חיבר שניהם וכתב שיש שכתבו שאין לאשה נדה "בימי ראייתה" ליכנס לביהכנ"ס או להתפלל או להזכיר השם. (ושם במקור הדין בסוגריים צויין "הגהות מיימוניות פ"ד", ואינו מדוייק. עיי"ש בהג"מ אות ג' ואות ה'. וידוע שהמקורות שבסוגריים אינם מהרמ"א, עי' ריש שו"ע חו"מ הוצאת "מורשה להנחיל", ובאמת מקור הדין הוא בשערי דורא, וכדמשמע בפשטות ממש"כ הרמ"א גופיה ביו"ד שהמנהג כשערי דורא וכאן כתב שהמנהג כסברא ראשונה). וצ"ע.
ואולם הרי"ף בסוף פ"ג דברכות כתב על המשנה "זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה ור' יהודה פוטר", וז"ל, "מהא מתניתין שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפילה. דדייקינן טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הוא דצריכי טבילה, הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע אין צריכין טבילה לדברי הכל. וכן הלכה". עכ"ל. וכן כתב הרא"ש שם (אות נח). ובברכות (כב ע"א) תניא, ר' יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה. ומעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם וקורא למעלה מרבי יהודה בן בתירא (לפי שבעל קרי היה. רש"י.) אמר לו בני פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה. וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מתפילה ה"ה) שבטלה תקנת טבילה לתפילה לפי שלא פשטה בכל ישראל, ולא היה כח בציבור לעמוד בה. וכן פסקו בתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' קע) שאשה נדה מתפללת ומברכת כל הברכות בימי נדתה כבימי טהרתה. וכן פסק מרן השו"ע באו"ח סי' פח שכל הטמאים קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללים. וכן פסק ביו"ד סי' קפב סעיף ט' וז"ל, כל הטמאים אפילו נדות מותרים לאחוז בספר תורה ולקרות בו. ובמגן אברהם (סי' פח ס"ק ב) תמה על האוסרים להזכיר את ה' ולהתפלל בימי הראיה וז"ל, צ"ע, דהא יש אומרים דנשים בברכת המזון דאורייתא, וא"כ איך יוכלו להפטר ממצות עשה דאורייתא במנהג שאין לו יסוד. לכן נראה לי דעכ"פ תשמע ברכת המזון מאחרים. ואי ליכא אחר תברך ברכת המזון בעצמה בלחש. וכל שכן קידוש דהוה דאורייתא. ע"כ. גם הפרי חדש שם כתב שחייב כל איש להזהיר את בני ביתו לברך ולהתפלל אף בימי ראייתן. שמי הוא זה אשר יוכל לחלוק על התלמוד והפוסקים.
ובספר תורת חיים (סי' פח ס"ק ד) הביא שבשו"ת בשמים ראש (סי' קיט) כתב שדמים השותתין מהאשה בזמן נדתה, הרי הם כשכבת זרע וכמי רגליים. ולפיכך אשה נדה כל זמן שדמיה שותתין אסורה להתפלל ולברך שום ברכה. ולכאורה הרי זה מקור וטעם לדברי הרמ"א ודלא כמש"כ המגן אברהם שמנהג זה אין לו יסוד. והעיר התורת חיים שהדבר ידוע שיצאו עוררין על יחוס הספר בשמים ראש לרבותינו הראשונים. ומהרדב"ז בתשובה (ח"א סי' שטו) מוכח שדמי הנדה אינם אלא כדם מכה ולא כמי רגליים.
ולמעשה פסקו רוב ככל האחרונים שהנדה חייבת להתפלל ולברך כל הברכות שהאשה חייבת בהן. ובטהרת הבית (סי' יב סמ"ד) הוסיף שאפילו אם נהגה כבר להחמיר, עליה לבטל מנהגה אפילו בלא שום התרה ולהתפלל ולברך כל הברכות.
הלכה כסדרה
קיצור פסקי דינים
על שלחן ערוך יורה דעה סימן קצה
סעיף א:
א. חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול במקוה כראוי .
ב. פרישה זו אינה רק מתשמיש, אלא גם משאר קריבות וכדלהלן .
ג. אסור לשחוק ולא להקל ראש עמה אפילו בדברים. וכן אסורים בכל שיחה העלולה להביאם לעבירה. אבל מותרים לדבר שאר דברים, ואפי' הוא נושא שנמנעים מלשוחח עליו ליד אנשים אחרים .
ד. ומכ"ש שאסורים בחיבוק ונישוק ושאר ענייני קירבה .
ה. ומ"מ מותרים להתיחד בחדר אחד. שכיון שבא עליה פעם אחת, וגם עתידה להיות מותרת לו, תו לא תקיף יצריה .
סעיף ב:
ו. לא יגע בה אפי' באצבע קטנה, ואפי' כשאינו בדרך חיבה .
ז. אולם אנשים שלרגל עסקיהם וכדו' נמצאים במקום שאין מקוה בכל אותו האיזור, ומוכרחים שתטבול בים או בנהר, ואין שם יהודים זולתם שתהיה מי שתוכל לראותה שטובלת כראוי, מותר לבעלה לעמוד שם בשעה שטובלת להשגיח שטובלת כראוי. שכיון שמיד בעלותה מן המים תהיה מותרת לו, לא שביק היתרא. ומ"מ פשוט שאין להקל אלא בשעת הדחק וא"א בעניין אחר .
ח. יש להתרחק שלא יגע בבגדיה בעודה לבושה בהם, ואפי' באופן שאינה מרגישה כלל בנגיעתו . וכן היא תתרחק שלא ליגע בבגדיו בעודו לבוש בהם. וכן יזהרו שלא יגעו בגדיהם זה בזה .
ט. לא יושיט מידו לידה שום דבר, וכן היא לא תושיט מידה לידו, שמא יגעו זב"ז . ויש להזהר בזה אפי' בחפץ ארוך שמא לא יזהרו כראוי ויגעו זב"ז .
י. אולם בשעת הדחק ואי אפשר בעניין אחר, כגון להרים עגלת תינוק אל האוטובוס ובאופן שאין אפשרות שהיא תיטול התינוק בידה והוא ירים את העגלה וכדו', וכן לטלטל או לדחוף ספסל כבד שאין הוא לבדו מסוגל לטלטלו או לדוחפו, ואין שם אחר שיסייעו, יש להקל ולהרים או לדחוף שניהם יחד .
יא. וכן מותר החתן לענוד הטבעת על אצבע הכלה שפירסה נדה. ובלבד שיזהר ככל שיוכל שלא יגע בבשרה באותה שעה, אלא יתן הטבעת בראש אצבעה (המושטת כדרכה) והיא תכניסנה למקומה .
יב. אשה נדה הרוצה להגיש את התינוק למילה אל בעלה הסנדק, מנהג יוצאי ספרד להקל ע"י נתינת התינוק על גבי ב' כריות, ואוחזת היא כשידיה מתחת הכריות, והבעל נוטל הכרית העליונה עם התינוק . ויוצאי אשכנז מחמירים בזה. אלא נוטל אחר התינוק מיד האשה ונותנו לבעל .
יג. נכון להחמיר שלא לזרוק שום חפץ מידו לידה או מידה לידו. ודעת הרמ"א לאסור בזה . ומ"מ יש להקל לזרוק חפץ כלפי מעלה וברידתו היא תקבלנו ובלבד שלא יהא דרך שחוק וקלות ראש . וכן מותר לזרוק בכובד ראש מידו אל כלי שבידה, או מכלי שבידו אל ידה .
יד. תינוק היוצא מחיק אמו ומטיל עצמו לחיק אביו, יש המדמים דינו לדין זריקה שלאוסרים או למחמירים בזריקה הכא נמי יש לאסור או להחמיר . ויש חולקים וסוברים שלכו"ע מותר . וטוב להחמיר. ומ"מ גם המקילים לא הקלו אלא במקום צורך, אבל לעודד התינוק דרך שחוק לקפוץ מחיקה אל חיק בעלה, לכו"ע אסור .
טו. לא ינשק הבעל את בנו הקטן שביד אשתו נדה .
טז. וכן נכון להחמיר שלא להאכילו כשהוא ביד אשתו נדה. ובמקום צורך כגון שהתינוק מסרב לאכול אלא אם כן הוא בזרועות אימו, וכ"ש שאינו בקו הבריאות כ"כ, מותר לאביו להאכילו כשהוא בידה, ובלבד שיזהרו שלא יגעו זב"ז .
יז. נכון להחמיר שלא תסיר האשה נוצה וכדו' מבעלה ע"י ניפוח בפה. וכן הוא ממנה .
יח. אסור לאשה להדליק סיגריה שביד בעלה, וכן אסורה להניף במניפה מול פני בעלה לצורך השבת אויר , אבל מותרת להפעיל את המאוורר לצורכו.
יט. לקרוא בספר יחד, אם יודעים שיוכלו להזהר היטב שלא יגעו זב"ז, מותר .
כ. מותר הבעל לסובב הכפרות בעיוה"כ מעל ראש אשתו נדה.
כא. מותרים ללכת יחד תחת מטריה אחת בימות הגשמים, ובלבד שילכו בריחוק קצת זמ"ז באופן שלא יבואו לנגיעה .
כב. מותר לתת לאשתו נדה מתנה כתכשיט וכדו'. אולם מתנה מיוחדת לקירוב לבבות כגון מתנה קודם יום הטבילה ממ, אסור. ויש להשכיל לפי העניין אימתי אסור בכיוצא בזה . ואם צריך לפייסה שתלך לטבול יש להתיר לפייסה במתנה . ומ"מ אם ע"פ העניין נראה לו שנתינת המתנה עלולה להביאם לעבירה, אסור ליתנה בכל גוונא .
כג. מותר להביא לביתו פרחים לשבת אפי' ביום טבילתה . ונראה שאם אין דרכו לקנות פרחים לש"ק, מן הראוי שיאמר בכניסתו שקנה פרחים לכבוד השבת .
סעיף ג:
כד. לא יאכל עמה על אותו שלחן . מבלי שיעשו אחד מהשינויים הבאים, כדי שיזכרו איסורם. א. יניחו דבר מפסיק בין צלחותיהם . ב. יאכלו כל אחד במפה נפרדת, או האחד במפה והאחר על השולחן בלא מפה . ג. אם יש לה מקום קבוע, תשנה מקומה בימי האיסור . כל אחד משני השינויים הראשונים עדיף מהאחרון .
כה. אם מניחים דבר להיכר, מן הראוי שיהיה דבר הגבוה קצת כמנורה או קנקן. והמנהג להקל גם בדבר נמוך כטבעת וכדו' .
כו. וצריך שיהיה דבר שאין דרכו להיות על השולחן בסעודה ואז הוי היכר אע"פ שמשתמשים בו בסעודתם. ואם אינם משתמשים בו באותה סעודה, הוי היכר אע"פ שדרכו להיות ע"ג השולחן בסעודה . וצריך שידעו שניהם מהו ההיכר.
כז. המנהג להקל אפי' אין הדבר המפסיק מונח בין צלחותיהם ממש, ועכ"פ יקפידו שיהא מכוון מול בין צלחותיהם
כח. אם אחרים מיסבים עמהם באותה סעודה, מנהג יוצאי אשכנז להחמיר להניח היכר , אם לא במקום צורך גדול כגון שמתארחים וחוששים שירגישו האחרים באיסורם ויבואו לידי בושה . ויוצאי ספרד נוהגים להקל כשאחרים עמהם שלא להניח היכר ואפילו אין האחרים יושבים ביניהם ממש . ויש מחמירים שלא במקום צורך גדול .
כט. אסורים לאכול שניהם יחד מאותה הצלחת . ואם מונחת לפניהם צלחת שבה מנות עוף, לחמניות, פרוסות לחם, וכן כל דבר שכל אחד נוטל מהצלחת המרכזית ומניח בצלחתו או לפניו על השולחן ואח"כ נוטל משם ואוכל, מותרים לעשות כן, לפי שבאופן זה אינם נחשבים אוכלים מצלחת אחת. לפיכך אם מונחת לפניהם צלחת ובה זיתים, עוגיות, פיצוחים וכד', לא יטלו ויאכלו מיד, אלא יניחו בצלחתם או לפניהם על השולחן ואח"כ יטלו מעט מעט ויאכלו .
ל. צלחת מרכזית שמלבד שניהם גם אחרים נוטלים ממנה ואוכלים, מותרים שניהם לאכול ממנה ישירות .
לא. מותרים שניהם ליטול מאותו ממרח למרוח על לחמם .
לב. גם אם שותים שניהם יחד על אותו שלחן, צריכים לעשות היכר. וה"ה אם אוכלים יחד על אותו שלחן אכילת עראי כעוגיות או פיצוחים וכדו'. והמיקל בכל זה (מלבד בשתיית יין) יש לו על מי שיסמוך .
סעיף ד:
לג. לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא . ואם שתה אחריה אדם אחר מותר הבעל לשתות אחריו מאותו הכוס . וכן אם הורק הכוס לכוס אחר, מותר הבעל לשתות ואפי' הוחזר שוב לכוס הראשון . לפי שבאופנים אלו אין חשש חיבה בשתיית שיוריה. ואפי' לכתחילה מותרים לעשות כן כדי שיוכל לשתות .
לד. אם חזרו ומילאו את הכוס לאחר ששתתה היא, י"א שאפ"ה אסור לו לשתות ממנו . ויש מתירין . וטוב להחמיר .
לה. אם אינו יודע שהיא זו ששתתה מכוס זו ואלו שייריה, אינה צריכה להודיעו. לפי שכשאינו יודע אין חשש חיבה
לו. אם יודע שאלו שיורי שתייתה, אבל לא ראה כששתתה, אסור לשתות שיוריה . והמקילים בזה מיוצאי ארצות ספרד (כהמרדכי), יש להם על מה שיסמכו .
לז. אם יודע ששתתה ממנו, אך אינו יודע שפירסה נדה, צריכה להודיעו כדי שלא ישתה .
לח. אם שתתה מהכוס ויצאה מהחדר, מותר לו לשתות שיוריה . ואפי' שבה וחזרה, מותר לו לסיים שתייתו. שמאחר שיצאה פרחה החיבה, וכשחזרה תו לא הדרה .
לט. אולם אם התחיל לשתות שיוריה בפניה בזמן טהרתה, ובאמצע שתייתו פירסה נדה, צריכה להודיעו כדי שיפסיק לשתות .
מ. יש נוהגים להחמיר להדיח הכוס בין שתייתה לשתייתו, ומנהג כשר הוא .
מא. יוצאי ארצות אשכנז נוהגים איסור באכילת שיורי מאכלה כבשתיית שיורי שתייתה, וכדעת הרמ"א . אבל ליוצאי ארצות ספרד יש להורות שמותרים באכילת שיורי מאכלה כדעת מרן השו"ע .
סעיף ה:
מב. לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה . אבל היא מותרת לישב על מטתו אפילו בפניו . וכן מותרת לשכב על מטתו שלא בפניו. ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילים שתשכב במיטתו אפי' בפניו .
מג. ואם המטה אינה מיוחדת לה, דהיינו שאף בימי טהרתה פעמים שישנה היא במטה זו ופעמים הוא, מותר הבעל אפי' לשכב במטה זו, ואפי' בפניה .
מד. יש מתירים לשכב במטה המיוחדת לה אם מניח מצע המיוחד לו על מטתה .
מה. כשם שאסור לשכב ולישב על מיטתה כך אסור להשתמש בכרים וכסתות המיוחדים לה . (ואם פעמים הוא משתמש בהם ופעמים היא, מותר וכנ"ל.) וכן לא ישתמש במעיל רחצה המיוחד לה . (והיינו אע"פ שאין בו משום "לא ילבש", וכגון שמיועד גם לגברים וגם לנשים. שאל"כ בלא"ה אסור). אבל מותר לנגב ידיו במגבת המיוחדת לה, וכן מותר להשתמש במברשת השיניים שלה וכדו' . ואם מכיר בעצמו שעלול לבוא ע"י השימוש בהם להרהור, אסור מעיקר הדין .
מו. ספה המשמשת ביום לישיבה לבני הבית ולאורחים, ובלילה מסירים את כריות המשענת ומוציאים את המטה התחתונה. מותר לבעל לשבת או לשכב ביום ע"ג המטה העליונה אע"פ שדרך האשה לישון בה בלילה . וכ"ש אם דרכה לישון בלילה במטה התחתונה. ואם לא משתנית צורת הספה בלילה וישנה עליה בלילה כפי שהיא ביום, בשעת הדחק יש להקל אף בכה"ג לבעל שישב או ישכב ע"ג ביום, שכיון שביום מיועדת גם לשאר בני הבית ולאורחים, ליכא הרהורא .
מז. אם אינה בעיר מותר לישן במיטתה. אולם. אם יודע שיתכן שתשוב באותו היום, אסור. לפי שיבוא להרהר בה, ושמא תשוב ויבואו לדבר עבירה .
מח. יש אומרים שאסור לבעל לשבת על ספסל שמתנדנד, כשאשתו נדה יושבת עליו , (וכן להיפך ) אם לא שישב אדם ביניהם . וכן מנהג יוצאי ארצות אשכנז . וכתב הב"י שהספרדים לא נהגו בחומרא זו. ויש שכתבו שבדורות האחרונים גם הספרדים נהגו להחמיר בזה . וטוב להחמיר היכא דאפשר.
מט. לנוהגים איסור בישיבה ע"ג ספסל המתנדנד, יפורטו הדינים הבאים:
א. אם הריפוד גורם לנדנוד בשעת הישיבה והרגשת האחר היושב, גם אם גוף הספסל אינו מתנדנד, דינו כספסל המתנדנד.
ב. ולפ"ז מושב מרופד אחד המיועד לשנים או יותר, באוטובוס או במכונית, דינו כספסל המתנדנד ואסורים לשבת
יחד בלא אדם המפסיק ביניהם . ויש מקילים בזה בשעת הצורך ע"י חפץ המפסיק הואיל והספסל מחובר לרכב . ואם הספסל אינו מרופד מותרים לשבת זה ליד זה אע"פ שמתנדנדים מחמת הנסיעה ובלבד שיזהרו שלא יגעו זב"ז. והמומלץ בכה"ג (וכן בב' מושבים נפרדים) שהיא תשב במושב הפנימי לצד החלון והוא בחיצוני באופן שיוכל הוא להזהר מנגיעה גם בסיבובי הדרך וכדו' ע"י שיצדד עצמו לאויר האוטובוס .
ג. ומ"מ מותרים להכנס למכונית אע"פ שהכניסה מלווה בנדנוד המכונית הגורם ליושב שירגיש בנכנס . וה"ה שמותרים לעלות או לרדת במעלית. וכן מותרים לעמוד יחד על ספסל המתנדנד, (באופן שאין חשש נגיעה ) ובלבד שלא יהא דרך שחוק .
נ. הנוהגים איסור בישיבת ספסל המתנדנד בלא שישב אדם ביניהם, אסורים גם לנסוע יחד לטייל בגנות ובפרדסים בלא שישב אדם ביניהם . והנוהגים להקל בישיבת ספסל המתנדנד, אע"פ שמעיקר הדין מותרים גם בטיול בגנות ובפרדסים מבלי שישב אדם ביניהם , מ"מ ראוי שיחמירו בזה .
נא. ולטייל בהליכה בגנות ובפרדסים, מותר .
נב. אפילו בנסיעה, אם הוא נוסע לצרכיו ולעסקיו, והיא נלוית אליו לשם טיול בלבד, מותר .
נג. דוקא טיול בגנות ובפרדסים אסור, אבל טיול יחד לשם ביקור חברים, אע"פ שאין לו עסק וצורך בדבר, מותר .
סעיף ו:
נד. אסור לישון עמה באותה מטה . ואפי' בב' מטות נפרדות אלא שנוגעות זו בזו אסורים לישון . ואיסור זה הוא מעיקר הדין .
נה. אין הבדל בצורת מגע המטות בין אם מונחות זו לצד זו באופן שצידיהן נוגעות זו בזו, ובין אם מונחות לאורכן. וכן אין הבדל כשמונחות לאורכן בין אם ראש המטה למרגלות חבירתה או לראשה, בכל אלו אם נוגעות זב"ז לא ישן הוא באחת ואשתו באחרת .
נו. לכתחילה ראוי להרחיק את המטות שיעור שהשמיכות לא יגעו זב"ז . וכשאי אפשר להרחיק שיעור זה די בפחות עד הפרדה כל שהיא .
נז. אין להניח בבית מטה אחת גדולה כב' מטות, ואפי' רצונם לישון בה יחד רק בימי ההיתר, משום מראית העין . [וטוב לחוש למראית העין גם בב' מטות נפרדות אשר לוח אחד בראשן ולוח במרגלותיהן ונראות מטה אחת, ורק שניתן להרחיקן זמ"ז ע"י מסילה הקבועה בהן.]
נח. אין ראוי לנהוג להשאיר את המטות מחוברות ביום ובלילה בימי הטהרה, ולהפרידן ביום ובלילה בימי האיסור. לפי שיש לאדם להיות צנוע, ובאופן זה עלול להיות ניכר לבני הבית ולמבקרים אימתי ימי הנדות או הטהרה. אלא או יניחן נפרדות גם בימי האיסור וגם בימי הטוהר ובלילה בעת הצורך בימי ההיתר יקרבן וישוב וירחיקן (וזהו העדיף), או יניחן מחוברות תמיד, ובלילות ימי האיסור ירחיקן וישוב ויחברן בבקר .
נט. אע"פ שהמטות נפרדות ואינן נוגעות זו בזו, אסורים לישון תחת שמיכה אחת .
ס. אם המטות עומדות נפרדות, אך מחוברות ללוח עץ אחד שבראשן ונמצא הוא מחברן, מותרים לישון בהן כיון שנפרדות. ויש מחמירים ממידת חסידות .
סא. ב' מטות הנוגעות זו בזו, אך האחת גבוהה וחבירתה נמוכה, כגון מטה כפולה הנפתחת, מותרים לישון בהן .
סב. אע"פ שהמטות נוגעות זו בזו, אם אינה במטתה, מותר הוא לשכב במטתו .
סג. אם המטות נפרדות, אע"פ שכילה פרוסה מעליהן, מותרים לישון בהן .
סעיף ז:
סד. אסור להסתכל במקומות המכוסים שבה . ודין רגלה וכ"ש שיער ראשה כדין מקומות המכוסים שבה . וזרועה עד סמוך למרפק בכלל מקומות הגלויים הוא .
סה. הסתכלות היינו הבטה בהתבוננות. אבל ראיה דרך העברה בעלמא ואין דעתו נתונה לאשר רואה, אינה אסורה .
סו. מותר להסתכל אפי' דרך התבוננות במקומות הגלויים שבה. ואם מכיר בעצמו שעלול מתוך כך לבוא לידי הרהור, אסור .
סז. וכן מותר להסתכל בתכשיטים ובבגדי צבעונין שעליה ע"פ המבואר בסעיף הקודם .
סח. באופן כללי אין להקל לבעל לשהות עם אשתו בחדר הלידה בעת לדתה, לשם חיזוק רוחה, אם לא במקום שעלולה להסתכן אם לא ישהה על ידה (בין מצד הטיפול בה ע"י צוות ביה"ח, ובין מחמת מצבה הנפשי). ורק בזמן הצירים כשכל גופה מכוסה אפשר להקל, ובלבד שיזהר לצאת קדם שיגלו המקומות המכוסים שבגופה. אמנם אם מכיר בעצמו בודאות גמורה שיוכל לשהות בחדר הלידה גם בשעת הלידה מבלי להסתכל כלל במקומות שדרכם להיות מכוסים, אי אפשר לאסור. אך דבר זה קשה מאד מצד המציאות. וקשה להקל אא"כ צוות חדר הלידה מקפידים שאפי' רגליה יהיו מכוסות ע"י שרוול וכדו', שבכה"ג יוכל לעמוד על יד ראשה. ויש אוסרים בכל גוונא מלבד כשיש חשש סכנה, שמא יבואו לידי מכשול .
סט. לשמוע קול זמר של אשתו נדה, הרבה פוסקים העלו לאסור . ויש מתירים . וראוי להחמיר. ואם התינוק בוכה הרבה וכדי להשקיטו ולהרדימו צריכה לשיר שיר ערש כפי שהוא מורגל, ואין מקום לבעל לילך לשם, יש להקל אף לדעת האוסרים .
ע. אולם לשמוע קול ניגונה בכלי נגינה (באופן המותר כגון בחוה"מ או בשמחת חתן וכלה) מותר לכו"ע .
עא. אין להריח בבשמים שעל אשתו נדה . ולאחר שהסירתם מעליה (כגון בושם הספוג בבגדיה או שושנה וכדו' שקישטה עצמה בה), מותר . ויש מחמירים . ולהריח במותר בשמיה שבכלי, לכו"ע מותר .
עב. ובשמים שאוחזת בידה בשעת ההבדלה, אם הם בשמים שריחם נודף למרחוק, מותר. ואם צריכה לקרבם אל אפו, יש להחמיר היכא דאפשר שתניחם והוא יטלם בידו .
סעיף ח:
עג. אע"פ שאין חיוב מעיקר הדין, ראוי שתייחד האשה בגדים לימי נדותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה .
עד. אין צריך שתייחד כל בגדיה, ודי בבגד אחד מיוחד , ובלבד שיהיה בגד עליון.
עה. בגד זה אין צריך שיהיה בלוי, שגם בגד נאה ומקושט אם הוא מיוחד לימי נדתה, מזכירם שהיא נדה .
עו. כשמייחדת בגד לימי נדתה, הדבר פשוט שיש לה להודיע לבעלה שזהו המיוחד לימי נדתה, שהרי טעם היחוד שיהיו שניהם זוכרים שהיא נדה.
סעיף ט:
עז. בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה, אלא כדי שלא תתגנה על בעלה . לפיכך אסורה להתקשט בימי נדתה יותר מהשיעור שדרכה להתקשט בימי טהרתה .
עח. כשם שמורין לה שלא תתקשט בימי נדתה יותר מהשיעור שדרכה להתקשט בימי טהרתה, כן מורין לה שלא תפחת בימי נדתה מהשיעור שדרכה להתקשט בימי טהרתה. ואם אשה חכמה היא היודעת להכיר היטב בנפש בעלה, ויודעת בודאות גמורה שלא יפחת חינה בעיניו אם תצמצם מעט, רשאית לצמצם, אבל אינה רשאית שלא להתקשט כלל .
סעיף י:
עט. כל המלאכות שדרך האשה לעשות לצורך בעלה, עושה גם בימי נדותה, מלבד ג' המלאכות המעוררות חיבה. ואלו הן: א. מזיגת הכוס. ב. הצעת המטה בפניו. ג. הרחצת פניו ורגליו . וכדלהלן.
פ. עיקר פירוש מזיגת הכוס הוא שיפור היין שבכוס על ידי יציקת מים אליו. אולם גם יציקה מבקבוק היין אל הכוס יש לאסור. ויש מתירים מזיגה זו. והמיקל יש לו על מי שיסמוך .
פא. אינה אסורה במזיגת הכוס אלא בצירוף הושטה, דהיינו שמוזגת ומניחה את הכוס על יד בעלה. וכן כשמוזגת את הכוס או אל הכוס המונח על יד בעלה שהרי זה כמזיגה והושטה יחד. אבל אם היא מוזגת ואחר מושיט או אחר מוזג והיא מושיטה, מותר. ומנהג יוצאי ארצות אשכנז להחמיר בכל אופן שלא להניח לפני הבעל את כוסו, ואפילו את צלחתו שיש בה דבר מאכל .
פב. אע"פ שהיא מוזגת וגם מניחה את הכוס, אם אחד מאלו נעשה על ידה שלא בפני בעלה, מותר . וטוב להחמיר שלא תניח את הכוס בפניו אע"פ שמזגה שלא בפניו . וכן מנהג יוצאי ארצות אשכנז .
פג. מזיגת הכוס בשינוי מותרת . ודי בשינוי במזיגה לבדה, וכגון שתמזוג ביד שמאל, או בהנחה לבדה, וכגון שתניח את הכוס על השולחן ביד שמאל, או שתניחנו על כסא וכדו' ואפילו ביד ימין .
פד. אין איסור מזיגת הכוס אלא בכוס של יין, אבל מזיגת שאר משקין מותרת אפילו מוזגת בפניו ומניחה לפניו . ואין הבדל בזה בין מזיגת המשקה מן הבקבוק והכנת קפה וכדו', ובין מזיגה שעל ידי מהילה כגון חלב בקפה וכדו'. אולם במזיגת משקאות חריפים יש לחלק בין מזיגה מן הבקבוק שמותר, ובין מהילתן זה בזה או במיץ לימון וכדו' שראוי להחמיר . ויש מיוצאי ארצות אשכנז הנוהגים להחמיר גם בשאר משקין . ומזיגת והגשת מים או סודה לכו"ע מותר .
פה. בדיעבד אם מזגה והניחה את כוס היין בפניו, הדבר תלוי. אם עשתה כן מתוך כוונה למצוא חן בעיניו, לא ישתה מן הכוס, אלא יעבירנו לכוס אחר כדי שיהיה שינוי והיכר בדבר, ואח"כ ישתה. ואם עשתה כן בשגגה, מותר לשתות ממנו. והמחמיר גם בזה להעביר לכוס אחר, תבוא עליו ברכה .
סעיף יא:
פו. אסורה להציע מטתו בפניו . ודוקא פריסת הסדין והשמיכה , וכן הנחת הכרית המצויה בזמנינו שאינה כבידה כל כך , אבל הצעת מזרן על גבי גוף המטה שהוא טורח ואינו דרך חיבה, מותר . ושלא בפניו הכל מותר , אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותם .
פז. לסדר את מטתו בבקר, מותרת אפילו בפניו .
פח. אסורה להציע את מטתו בפניו אפילו על ידי שינוי .
פט. אסורה להציע בפניו שתי מטות, אחת לו ואחת לה, אע"פ שאין ידוע בשעת ההצעה באיזו מטה יישן הוא .
צ. אינה אסורה אלא להציע מטתו בפניו, אבל להניח בפניו שמיכה או סדין בצורה מרושלת על גבי מטתו באופן שצריך עדיין סידור, מותר .
צא. הכנסת הכר והשמיכה בציפית וציפה, מותר אפילו בפניו .
צב. שלא בפניו לכתחילה היינו שאינו בחדר, אבל במקום צורך די שיעצום עיניו או יחזיר ראשו לצד אחר .
צג. כשם שהיא אסורה להציע מטתו בפניו, כן הוא אסור להציע מטתה בפניה .
סעיף יב:
צד. אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו , ואפילו הם מים צוננים . ודוקא שיוצקת על ידיו או רגליו ממש, אבל להכין מים בכלי לצורך רחיצתו והוא רוחץ, מותרת . ויוצאי ארצות אשכנז מחמירים גם בזה .
צה. איסור זה אינו דוקא ברחיצת פניו ידיו ורגליו יחד, שאפילו ידיו בלבד או רגליו או פניו, אסור .
צו. גם לשיטת המחמירים בהכנת מים לרחיצה, מותרת להכין מים שלא בפניו ובא אח"כ ורוחץ .
צז. וכן מותרת גם לשיטה זו להכין עבורו מים לרחיצה אפילו בפניו, אם עושה כן בשינוי . כגון שפותחת את הברז ביד שמאל, או שממלאת את הנטלה במים לצורך רחיצת ידיו ואינה מניחתו על השיש וכדו', אלא על הרצפה או על כסא וכדו'.
צח. וכן מותרת גם לשיטת המחמירים, להכין עבורו מים לצורך נטילה של מצוה כגון לצורך נטילת ידים של שחרית או לסעודה, ואפילו לצורך מים אחרונים .
צט. יש אומרים שאפילו לשיטת המתירים הכנת מים בפניו לצורך רחיצתו, אסורה להכין מים בפניו באמבטיה לצורך רחיצת כל גופו . ויש מתירים , וכן עיקר. ומכל מקום טוב שתעשה כן שלא בפניו.
ק. אסורה לפתוח את הברז לצורך רחיצת ידיו, אם ידיו כבר מונחות מתחת הברז. אבל מותר להכניס ידיו למים הזורמים לאחר שפתחה היא את הברז. והמחמירים בהכנת המים יש להם להחמיר גם בזה. ולכן תפתח הברז שלא בפניו או ביד שמאל וכנ"ל .
קא. כשם שהיא אסורה בהרחצתו כך הוא אסור בהרחצתה . והאופנים הנזכרים להיתר בה, מותרים גם בו .
סעיף יג:
קב. כשם שהיא אסורה למזוג לו את הכוס כך הוא אסור למזוג לה . והאופנים הנזכרים להיתר בה, מותרים גם בו .
קג. אסור לשלוח לה כוס של יין המיוחד עבורה. ואין הבדל בין אם הוא מזגו או אחר .
קד. אין איסור שילוח הכוס אלא בכוס של יין, אבל שאר משקין מותר .
קה. איסור שילוח הכוס הוא בין בכוס ששולחו מבלי שישתה ממנו ובין אם שתה הוא ממנו. אבל אם אחרים שתו ממנו, מותר .
קו. לפיכך אסור לבעל לשלוח את כוס הקידוש לאשתו, אלא יניחנו לידו והיא תטלנו מעצמה ותשתה. ואם אחרים עתידים לשתות אחריה מכוס הקידוש, הואיל ובמעמד זה של קידוש הדבר ברור שישתו אחריה כנהוג, אין זה נחשב כוס המיוחד לה ומותר לשגרו אליה. והנוהגים שלאחר שמקדש וטועם מוזג לכוסות אחרים לצורך כל המסובים, יעשה כן מבלי לייחד כוס עבורה, והיא תקח אחד מהם. אמנם מעיקר הדין מותר גם למזוג לכוס המונח לידו אע"פ שהוא מיועד עבורה לפי שאינו שולחו לה. לפיכך אם שניהם לבדם מותרים לעשות כן. והעדיף יותר (באופן זה ששניהם לבדם ואינו מוזג לאחרים) שיניח את הכוס ששתה ממנו לידו והיא תיטלו מעצמה ותשתה .
סעיף יד:
קז. כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה דם, ובין בימי ליבונה שהם הימים שפסקה מלראות וסופרת שבעה נקיים . ואפילו חלף זמן רב לאחר שפסקה מלראות צריך להזהר בכל דינים אלו עד שתטבול במקוה טהרה כדין .
קח. וכן אין חילוק בכל זה בין אם נאסרה מחמת שראתה דם המחזור או מחמת שמצאה כתם דם האוסר .
סעיף טו:
קט. אם הבעל חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו אע"פ שנוגעת בו כגון להקימו ולהשכיבו, להלבישו ולהנעילו, לסומכו בהליכתו, וכדו'. וכל שכן שמותרת להאכילו בכפית, ולהושיט מידה לידו ומידו לידה, וכדו', כל שצריך לכך .
קי. אולם תזהר ככל האפשר שלא תשמשנו באחד משלשת התשמישים שיש בהם חיבה, דהיינו, מזיגת הכוס, הצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו . (אם לא שעושה כן באופן המותר, כגון שמוזגת את הכוס בשינוי, או מצעת את המטה שלא בפניו, או יוצקת מים על ידיו לצורך נטילת ידים לסעודה, שכל אלו מותרים גם בבעל בריא וכמו שנתבאר לעיל). ואם אין ברירה, [כגון שצריך לרחצו ואין אחר שירחצנו], מותרת לשמשו גם בתשמישים אלו .
קיא. אע"פ שמותרת לשמשו אפילו בנגיעה, אם אפשר לשמשו ללא נגיעה בבשרו ממש אלא על ידי הפסק בגד או כפפות, תעשה כן . ואם אי אפשר אלא על ידי נגיעה בבשרו ממש, מותר .
קיב. חולה המדובר כאן הוא אע"פ שחולה בחולי שאין בו סכנה. ואולם דוקא אם נפל למשכב וזקוק לאחרים שיסייעוהו, אבל אם מתחזק והולך כבריא חלים עליו כל דיני ההרחקות .
קיג. כל ההיתר הנזכר לעיל הוא דוקא אם אין אחר שישמשנו זולת אשתו נדה. אבל עליהם לעשות כל מאמץ להשיג אחר שישמשנו . ומכל מקום אינם חייבים להוציא ממון עבור זה .
קיד. אם ידו הימנית של הבעל פגועה ונתונה בגבס, באופן שאינו יכול להניח באמצעותה תפילין על זרועו השמאלית, מותרת אשתו נדה להניח לו תפילין. ותזהר מאד שלא תיגע בבשרו. (ואע"פ שהיא מניחה לו התפילין, ונשים פטורות ממצות תפילין, מ"מ יברך להניח תפילין ).
קטו. סומא, אפילו הוא סומא בשתי עיניו, אם יכול להסתדר בענייניו בכחות עצמו, אסור לאשתו בזמן נדתה לסומכו ולהשכיבו כשהוא בריא, ואף לא להושיט מידה לידו, וגם כשיוצא לרשות הרבים אסורה אשתו נדה להחזיק בידו להוליכו בדרך אפילו בהפסק בגד. ובשעת הדחק תיטול בידה בגד או מקל והוא יחזיק בצידו השני .
סעיף טז - יז:
קטז. כל הדינים הנ"ל אמורים דוקא בבעל החולה בזמן שאשתו נדה וצריך שישמשוהו, אבל אשה החולה בזמן נדתה דיני שימושה חמורים יותר, לפי שכשהבעל חולה תש כוחו ואין כל כך חשש להרגל עבירה, אבל כשהיא חולה והוא בריא יש יותר לחשוש פן יתגבר עליו יצרו בעת שמשמשה ויפייסנה ויבואו לדבר עבירה .
קיז. לפיכך אם האשה חולה בחולי שאין בו סכנה אסור הבעל בשום פנים ואופן ליגוע בבשרה בין כדי לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה או לסומכה בהליכתה, ובין לצורך ריפויה כגון למשש לה את הדופק, או למרוח משחה בידו על בשרה . אלא ישמשוה בניהם ובנותיהם או חברותיה וכדו'. ואם אינו מוצא מי שישמשנה ישכור אחות וכדו' שתשמשנה . ובמקום צורך גדול ואינו מוצא מי שישמשנה אפילו בשכר, המיקל מבני אשכנז יש לו קצת על מי שיסמוך . אולם בני ספרד אין להם להקל כלל . ועיין לקמן ס"ק קיט.
קיח. ואולם הדברים אמורים רק באופן שאין חשש סכנה כלל. והיינו שאף אם לא ישמשוה אותו שימוש אין שום חשש שתבוא לידי סכנה. אבל במקרים רבים אם יימנעו מלשמשה כדי צורכה עלולה לבוא לידי חשש סכנה, ובאופן כזה אם אינם משיגים מי שתטפל בה אפילו בשכר, או שהעיכוב עד שימצאו מי שתטפל בה עלול להביאה לחשש סכנה, מותר לבעלה לשמשה .
קיט. אע"פ שאסור הבעל ליגוע באשתו נדה החולה בחולי שאין בו סכנה, מ"מ בשאר הרחקות אפשר להקל במקום צורך ואין שם מי שישמשנה. לפיכך מותר בכהאי גונא להושיט לה חפץ או תרופה או מאכל ומשקה מידו לידה, וכן מותר להאכילה בכפית או למרוח משחה בקיסם וכדו' על בשרה או להנעילה נעליה ולחולצם, הואיל ואינו נוגע בבשרה אלא על ידי דבר אחר . (וטוב שיעשה כל זה בהפסק בגד, לתוספת היכר.) ובמקום צורך גדול מותר ליגוע בה ע"י הפסק בגד וכגון שצריך לסייעה לפתוח עיניה כדי להטיף טיפות עינים, וכדו', ואע"פ שחש בידו בבשרה. ויזהר וישמר שלא יגיע בנגיעתו לנגיעה דרך חיבה ותאוה .
קכ. אם חולה אשתו נדה בחולי שיש בו סכנה, ואינו מוצא מי שישמשנה אפילו בשכר, מותר הבעל לשמשה בכל תשמיש שזקוקה לו ויש חשש סכנה אם לא ישמשוה. לפיכך מותר בכהאי גונא להקימה ולהשכיבה ולסומכה בהליכתה אע"פ שנוגע בבשרה . וכל שכן שמותר להאכילה בכפית ולהושיט תרופה או מאכל ומשקה מידו לידה וכדו' . ומכל מקום כל שצריך ליגוע בה, אם אפשר על ידי הפסק בגד או כפפות ללא נזק בתועלת פעולתו, יעשה כן .
[קכא. אשה החולה בחולי שאין בו סכנה וצריכה להבדק אצל רופא, אם הבדיקה במקומות המגולים וללא שיגע בבשרה, מותרת ללכת לרופא . אבל אם צריך ליגע בבשרה כדי לבודקה, ואפילו במקומות המגולים, או שצריך להסתכל במקומות המכוסים, ראוי מאד להקפיד שלא להבדק אצל רופא אלא דוקא אצל רופאה . וביותר יש ליוצאי ארצות ספרד להקפיד בכך . וכל שכן שאשה ההולכת בזמן הריונה להבדק ללא סיבת כאב וחולי אלא רק למעקב אחר התפתחות העובר, שיש לה להקפיד להבדק אצל רופאה. ובדיקה פנימית בתקופת ההריון ללא כאב וחולי, מיותרת היא בדרך כלל. ובבדיקת "אולטרא סאונד" וכדו' שעיקר תשומת לב הרופא נתונה למסך וכדו' אפשר להקל. ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר .
ואולם אם מרגישה כאבים ויש רופא, ועד שתגיע לרופאה קיים חשש שמצבה יחמיר ועלולים היא או העובר להגיע לחשש סכנה, ואפילו לספק חשש סכנה, תבדק אצל הרופא. והוא הדין אם הרופא מומחה והרופאה אינה מומחית כל כך, כל שקיים חשש סכנה ואפילו ספק חשש סכנה, תבדק אצל הרופא .]
קכב. אשה נדה מותרת להכנס לבית הכנסת ואפילו בימי הראיה . ויש שנהגו להחמיר שלא להכנס לבית הכנסת בימי ראייתן , ויש שנהגו להכנס לבית הכנסת ורק לא להסתכל בכתב של ספר התורה . ונהרא נהרא ופשטיה. ואפילו הנוהגות להחמיר שלא להכנס לבית הכנסת בימי ראייתן, בימים הנוראים וכהאי גונא שרבות באות לבית הכנסת מותרות אף הן להכנס לבית הכנסת .
קכג. וכן מותרת אשה נדה להכנס לרחבת הכותל המערבי אפילו בימי ראייתה . והנוהגות להחמיר שלא להכנס לבית הכנסת בימי ראייתן, יש להן להחמיר גם בזה .
קכד. נהגו הנשים שלא להכנס לבית הקברות בימי נדתן . ואפילו בימי ספירת השבעה נקיים, שכבר פסקה מלראות, טוב שלא תכנס עד שתטבול . ולפ"ז הרווקות בזמנינו אין להן להכנס לבית הקברות, שהרי אינן טובלות לאחר שרואות. ואולם הני מילי שרוצה האשה נדה בסתם יום להכנס לבית הקברות כדי להתפלל וכדו', אבל בימים שיש לה עוגמת נפש אם לא תכנס, כגון בימי השבעה והשלשים, ויום פקודת השנה, והקמת המצבה, ובערבי ר"ח ניסן ואלול, וכן אם באה ממרחק לבקר בקברי הוריה ופירסה נדה, וכדו', מותרת להכנס לבית הקברות אפילו בימים שרואה בהם . ואם אינה נכנסת לתוך ד' אמות של הקברות מותרת בכל ענין .
קכה. אשה נדה חייבת להתפלל ולברך כל הברכות שהאשה חייבת בהן, ואפילו בימי ראייתה . ואם נהגה להחמיר שלא להזכיר שם שמים בימי ראייתה, עליה לבטל מנהגה אפילו בלא התרה ולהתפלל ולברך כל הברכות.