על דרכי החינוך לצעירים בגיל הישיבה הקטנה הנני בזה להציג כאן כנספח את אשר עימי בכתובים זה כמה וכמה שנים ולא אסתייעא מילתא להוציאו לאור עולם, באשר לדרכי ההנהגה הראויים עם בני תורה צעירים מצד הצוות החינוכי של הישיבה הקטנה בגיל זה שההתמודדות בו קשה ביותר, ודוקא בו יש להקפיד ביותר שלא לנקוט בדרכי חינוך הגורמים ח"ו להשניא על הנער המתבגר את לימוד התורה הקדו' ושמירת מצוותיה.אלא אדרבא, יש לנקוט בדרכים המקשרים בתודעתו את התורה והמצוות עם מתיקות והנאה ושמחת גיל בכל דבר שבקדושה. ושמעתי ממקור נאמן כי מרן החזו"א ז"ל פסק הלכה למעשה שילד שקיבל חינוך משובש אשר גרם להשניא עליו את עבודת ה', הרי הוא תינוק שנשבה לא פחות מילד שגדל בבית המנותק מן היהדות. ולצערנו רבים חללים נפלו על אף שניתן היה למנוע את נפילתם על ידי גישה נכונה. בדחילו ורחימו הנני מגיש את הפרקים הבאים, אשר היו למראה עיני הגה"צ הגר"ש וולבה זצ"ל בעל ה"עלי שור" שאישרם וקילסם בהתפעלות רבה, וגם מורנו המשגיח הגרמ"ח שלנגר שליט"א כתב להם דברי ברכה בהם מודגשת חשיבות החינוך ליסודות האמונה וההשקפה הטהורה. פרקים אלה נבדקו והוגהו עתה שוב מחדש כמצרף כסף, ויוצאים לאור בס"ד עם תוספת מועטה. ויה"ר שיקויים בתלמידינו ובצאצאינו הכתוב 'והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח', אמן. המחבר
הגה"צ כמה"ר משה חיים שלנגר שליט"א משגיח רוחני בישיבת "פורת יוסף" ירושלים העתיקה בס"ד, טבת תשנ"ז דברי ברכה הרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א, אברך - כמדרשו, מפירות ההילולים של בית-מדרשנו ישיבת "פורת-יוסף" בעיר העתיקה בירושלים ת"ו ועתה ראש כולל "אמרי דוד" בעיר ביתר, מחה"ס החשוב "הלכה כסדרה" בדיני ההרחקות (יו"ד סי' קצ"ה) - הביא לפני חוברת קצרה בשם "והיה כעץ שתול", שהיא מעוטת הכמות אך רבת חשיבות - בענין החינוך בישיבות לצעירים האמורות להניח את היסודות האיתנים להמשך הגידול התורני המבורך בישיבות הגדולות בשלב הראשון ולחיי תורה בכללות. קראתי את החוברת מתוך ענין רב ונלענ"ד, עפ"י נסיוני בנושא, שהרב המחבר שליט"א העמיק להבין ולהבהיר את הבעיות העיקריות המתעוררות והקיימות בחלק מהישיבות הללו, המטפלות בתלמידים בשנות הגיל הרגישות, שלהן השפעה מכרעת על התפתחות הטבעית, השכלית והרוחנית של תלמידיהם. טיפול בצעירים בתקופת חייהם זו דורשת תבונת-לב, מומחיות ומסירות מרובות מצד המחנכים - הרמי"ם והמשגיחים הרוחניים לשם הצלחת תלמידיהם - חניכיהם. המחבר שליט"א הצליח לקלוע אל המטרה בתיאור מדויק למדי של המצב המצוי בחלק ממקומות התורה האלה וכן בהצגת הרצוי והמבוקש, הן ביחס לצד החינוכי המוטל על כתפי המחנכים והן ביחס לצד הלימודי שגם אותו יש לכוון במגמתיות חינוכית בנוסף לחתירה הראויה להישגים בתלמוד-תורה. בדבריו המלבבים של המחבר שליט"א מתגלית הבנה בכוחות-הנפש של הנערים הצעירים והכרת הלבטים הקשים המלוים אותם בדרך החתחתים של שנות התבגרותם, בפרט אם הם באים מתוך סביבה כפרנית ועוינת. דבריו רצופים לא רק בדברי בקורת נוקבים הנאמרים בטוב-טעם ובלשון עדינה, על אף הכאב הכן הבוקע ממאמרו; אלא הוא מעלה גם עצות והצעות מעשיות מועילות להגיע על פיהן למטרה הרצויה, מתוך תקוה ועידוד לשאוף להצלחה במשימתם הקשה של רועי צעירי צאן-הקדשים של עם-ישראל. המאמר נכתב בסגנון בהיר ונוח לקריאה המוסיף לשכנוע הנובע מאמיתות הדברים מצד עצמם. ראויה לציון מיוחד הדגשת החשיבות של החינוך ליסודות האמונה ולהבהרת ההשקפה התורתית הנכונה בלבות החניכים הצעירים, באשר מקובל לחשוב - בטעות - שאלה ייקנו ממילא, ללא התמקדות מכוונת, בקנין-אגב על תלמוד-תורה ובהימצאות בחברה כשרה. ואמנם נכון הוא שללא שני אלה לא תועלנה הטפות, הסברות והבהרות ערטילאיות בעניני אמונות ודעות, אך חיזוקים חשובים אלה צריכים לחול על דברים מפורשים ומוסברים, בפרט בתקופתנו, תקופה שבה נתונים הנערים בנסיונות קשים באשר להתחזקות פנימית אמיתית ביסודות יהדותנו ודרכיה. (וראה בספרו הנפלא של מרן בעל "קהילות-יעקב" זצ"ל - "חיי עולם" הדגשת גישה זו). והנני מברך את הרה"ג המחבר שליט"א, שדבריו יעשו רושם, כדרך הדברים היוצאים מן הלב, ויזכה לעידודם של גדולי הדור בתורה ובחינוך שיחזקו את דבריו ויסכימו על פי דעתם הרחבה דעת-תורה להפיצם בינות המופקדים על מלאכת-הקודש של חינוך הצעירים, כדי לסייעם בעבודתם לחנך את תלמידיהם ולגדלם לדור בריא ברוחו, עוסק בתורה בגדלות, מתוך שמחה של אהבת ה' ואהבת עמו ישראל! בידידות ובהוקרה נאמנות משה חיים שלנגר(משגיח בישיבה)

גורמי הסיכון וחובת הזהירות המתבונן בטבע שכלם של אנשי העולם הממוצעים, מגלה כי העולם בכלל, ועולם הילדים בפרט, מתחלק לשני טיפוסים. יש הקולט כראוי את אשר לומד, והוא הנקרא חכם, ויש שגם יודע להתבונן בדברים במבט חדש, להעמיק בהם, לחקור ולדרוש במשא ומתן עם עצמו ועם סובביו, ואפילו לבנות רעיון חדש. זהו הנבון. ישנם הורים שזכו להתברך בילד נבון. בתחילה, ברכותו, הם שמחים על פיקחותו של בנם, על היקף תפיסתו ועומק הבנתו הרבה יותר מהרגיל בגילו. ואינם שמים לב אז, כי בעתיד אפשר שמעלתו תהיה קלקלתו - אם לא תנותב כראוי. בדרך-כלל ילד נבון הוא גם ילד חוקר ואינו מקבל דברים כמובנים מאליהם. לעיתים הוא גם בעל נפש סוערת - בפרט בגיל ההתבגרות. משום פקחותו אך טבעי הוא שיעלו בדעתו שאלות ואפילו ספקות בנושאים נכבדים שונים שעד עתה הוא לא נדרש אליהם משום רגילותו ושיגרתו בהם, ואם אינו מקבל מעצמו או מאותם שבסביבתו הטבעית - בית או מקום לימודים, תשובה המניחה את הדעת ומרגיעה את הנפש, הרי סערת רוחו ופקפוקיו עלולים להשתלב עם היצרים המתחדשים בגיל ההתבגרות, והסכנה במצב כזה ברורה. סכנה זו גוברת שבעתיים, אם גם נושא הוא מטען של כעסים על הוריו או מוריו, בין אם בצדק ובין אם שלא בצדק. לפיכך, הורה ומורה לילד נבון צריך להיות ער לצורך להעניק לילד זה את המפתחות ואף את הכלים הנדרשים להתמודדות עם מצבים כאלה. יש להדגיש צורך זה בפרט במשפחה שגידלה בס"ד כמה וכמה ילדים חכמים וטובים, ללא שום בעיות חינוכיות או אמוניות, והנה בא לעולם ילד שכבר מרכותו ניכר עליו כי פיקח הוא במיוחד. ההרגל בחינוך הטוב שפעל את פעולתו בכל הילדים, עלול להכניס את ההורים לשאננות כי גם זה ילך (ואף במכל שכן הוא!) בדרכם הטובה של אחיו. והניסיון מראה כי לא כן הוא. ובבתים נפלאים רבים שהכל פעל כשורה בכל הילדים, נדהמו הכל לגלות לפתע אחד מהבאים הופך קערה על פיה. ופעמים שהוא דווקא מי שתלו בו תקוות יותר מכולם שיצמח לגאון ולתפארת. לכן החכם עיניו בראשו, והעצה לכל הורה, ובפרט אם רואה שבס"ד זכה שאחד מילדיו ומכל שכן כל ילדיו, פקחים ונבונים מעל הממוצע, הרי עוד מהגיל הצעיר של ילדיו יראה כיצד לנטוע בלבם שתילי האמונה בה' ית', ובתורה מן השמים, והישארות הנפש, והשגחה פרטית, ושכר ועונש. על ידי שיעלה מידי פעם בדבריו על שולחן השבת או בסתם שיחות חולין, מאמרי יסוד שאינם מכבידים (בתוכנם ובזמן המוקדש להם), מתוך דוגמא אישית של התפעלות מה"מבשרי אחזה אלוק", מפלאי הבריאה ומדרכי ההשגחה, בשילוב המחשות וסיפורים ומשלים נאים. אך יהיה זה בעת אוירה נעימה עם ילדיו, בבית או בטיול, בשעות רוגע בתוך הזמן או ברגעי אחדות ושלווה מיוחדת של המשפחה בימי בין—הזמנים. אמנם יש להדגיש שצריך להיזהר במאד מאד שלא להיכנס לחקירות ודרישות פילוסופיות יזומות של דיוני שאלות ותשובות בענייני אמונה, אשר סכנתן גדולה וקלקולן קרוב מתקנתן. וכמו שהעיד בספר עליות אליהו (תולדות הגאון מוילנא זצ"ל יב ע"א) "והפילוסופיה בעניינים רוחניים הבנויים רק על השכל האנושי הרחיק (הגר"א) מחצרות התורה והאמונה". (ועי' במה שכתב בביאור הגר"א (יו"ד סי' קעט ס"ה ס"ק יג) על דברי הרמב"ם). והריב"ש כתב בתשובה (סי' מה) "ואנחנו מקבלי האמת, דעתנו שהתורה שלנו היא שלימה, שבאה אלינו במעמד הר סיני מפי הבורא ובאמצעות אדון הנביאים ע"ה, והיא למעלה מהכל. וכל חקירתם אפס ותוהו לערכה וכו'." והוסיף: "ואין להביא ראיה מהרמב"ם ז"ל, כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלימות, הלכות ואגדות תוספתא ספרא וספרי וכוליה תלמודא בבלי וירושלמי, וכמו שנראה מספר משנה תורה שחיבר. וכדי להשיב לאפיקורוס עשה ספר המורה (מורה הנבוכים) לסתור הראיות וכו', ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעיקרי התורה וכו'." עיין שם כל דבריו. וכן האריך הגה"ק רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה"בני יששכר" בהוספות לספר "סור מרע" לצאת חוצץ כנגד המבססים אמונתם על חקירות ודרישות, והביא מה שהעיד היעב"ץ שבגזרות השמד אותם שהעמידו אמונתם על חקירות השכל המירו כבודם ביום זעם, ודווקא אותם פשוטים אשר אמונת האל תקועה בלבם ירושה מאבותינו עמדו באמונתם והקדישו ברבים את קדוש ישראל. אבל זה ברור שזה דווקא לעניין שלא לעורר וליזום חקירות פילוסופיות ואפילו לא דיון של שאלות ותשובות פומביות בענייני אמונה הגם שהמטרה לחזק. שפעמים אצל חלק מהשומעים השאלה הקצרה מובנת, ואילו התשובה המורכבת והעמוקה מטבעה בעניינים כאלה, לא נתפסת כראוי בדעתם. אבל במקום שרואים אצל הבן המתבגר שאלות וספקות, אין להתעלם מהן, ובודאי שלא לדחותו בגערה שאין לשאול שאלות כאלה. אלא ישיבוהו באהבה ובמתינות. ובפרט בדורנו שמחוץ תשכל חרב, ולפתח חטאת רובץ, על ידי מסיתים ומדיחים למיניהם בפיתויים יצריים ובטענות הבל של כפירה רח"ל, פשוט וברור שחובה מוטלת על ההורה והמחנך להתייחס בכובד ראש לכל שאלה אמונית המועלית על ידי הילד. ואם ההורה או המחנך לא עסק בשאלות אלה משום שאינו מוטרד ולא הוטרד מהן מעולם, ישיב בסבר פנים יפות לנער השואל כי שאלתו טובה וכי יברר עבורו את התשובה. ולא יתעצל בזה אלא יבדוק מפי ספרים ומפי סופרים וילבן את התשובה באופן המניח את הדעת, וישיב לנער דבר. (ובדורנו דור התשובה, אפשר לברר שאלות כאלה אצל העוסקים בקירוב, שבודאי כבר ביררו שאלות כגון אלה ותשובתם מוכנה. ועיקרי השאלות המצויות ביררתי בס"ד בספר "מסע אל האמת"). אולם זהו באשר למענה לילד במשפחה או לתלמיד בישיבה הנצרך לכך באופן פרטי, שיש להשיבו כדי סיפוקו בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו". אבל כאשר מדובר בישיבה שלימה, שאז אי אפשר לדעת את המתרחש בלב כל תלמיד ותלמיד פנימה, אמנם בודאי שאין בשום פנים ואופן להיכנס בפרהסיה, בשיעורים ובשיחות, לחקירות ושאלות בענייני אמונה. אך מאידך, מכיון שהנסיון מראה בוודאות גמורה שבכל ישיבה ישנם כאלה שמקננות בלבם, מתוך טבעם הסקרן והחוקר או מסיבות אחרות, ספקות ותהיות, הרי על צוות הישיבה מוטל לעוזרם מתוך חכמה וזהירות גדולה כמבואר להלן. אך נפתח תחילה בהסבר בעייתיות גיל ההתבגרות.

הצגת בעייתיות הגיל גיל תלמיד הישיבה הקטנה, שלש עשרה - ארבע עשרה עד שש עשרה - שבע עשרה, הוא כידוע גיל המעבר מן הילדות אל הבגרות, בין בגוף ובין בנפש. בגיל הילדות, כלומר עד גיל שלש עשרה, הילד מטבעו "סומך" על מלמדיו ומחנכיו וכמעט אינו שואל את עצמו מתוך אחריות "מה יצא לי מלימוד זה". הוא יודע כי עליו להגיע לכתה בזמן, ללמוד את הדברים, לדעתם, ולהתנהג כראוי. אם הוא מצליח לעמוד בכך, הרי הוא חי בתחושה פנימית כי עושה הוא את הטוב והראוי עבורו. בגיל זה איננו מרגיש צורך לערוך סיכום ומאזן של השגיו וידיעותיו על מנת לבחון את מדת התועלת אשר יפיק מהשקעתו המרובה בהם, והאם אמנם יפיק מהם תועלת. לא כן הוא בתקופת המעבר לגיל הבגרות. העולם בכלל, וחייו הפרטיים בפרט, משנים את צורתם בעיני רוחו. הכל מתחיל להיות מואר לפתע, ופרטים שונים בעולם אשר היו עמומים עד כה, או בלתי נראים לחלוטין, הופכים להיות בולטים וברורים מאד. המוסכמות הידועות ופשוטות אצלו כי כל העולם קבוע ומצומצם, וכי יש לקבל את העולם הסביבתי כפי שהוא ולהניח לחיים הפרטיים לזרום באפיקים אשר נחקקו ונקבעו על ידי אחרים, מפנות את מקומן להבנה חדשה כי העולם רחב ובר תנועה, וכי עלי לבחון את מדת התועלת אשר אנכי מפיק לעצמי ממעשי, ולהחליט על הטוב ביותר עבורי. או אז מתעוררות גם השאלות הנוקבות: מי אני? מה מהותי? ומהו תפקידי בחיי הפרטיים בפרט, ובעולם בכלל. מלבד שינוי נפשי-מחשבתי מהותי זה, מתרחשים בגיל זה שינויים מסויימים גם בגוף ועמהם מתחזק היצר. נמצאנו למדים מעתה שכמעט כל חניך מתבגר שרוי הוא מצד עצמו וטבעו, בהתמודדות כפולה האחת נפשית-מחשבתית, והשניה גופנית-יצרית. וזאת יש לדעת: אם ישכיל המחנך, להביא את דעת חניכו להכרה אמיתית כי בבחירתו בדרך התורה ועבודת ה' ית' עושה הוא את הנכון ביותר ואת הטוב ביותר עבורו, ובד בבד עם זה, יצליח לנטוע בלבו אהבת תורה מתוך תחושת מתיקות ונועם תורתינו הקדו', הרי בזה הביאו להצלחה ולנצחון בשתי ההתמודדויות: כלפי זו הנפשית-מחשבתית, שלם הוא בדעתו עם מעשיו ואדרבה נתעלה יותר! שאת אשר עשה במצות אנשים מלומדה עושה הוא עתה בבחירה שבהכרה. וכלפי זו היצרית הרי לבו הדורש קירבה, מתענג מנועם מתיקות התורה, חש אהבה ללימודו, ומלא סיפוק. בפרקים הבאים יוצעו בעז"ה דרכים מעשיות להקניית ב' יסודות אלו.

דרך הקניית ההכרה הנכונה ישיבה אמנם אינה סמינר לחזרה בתשובה של מחללי שבת ח"ו. משום כך השיחות והועדים בישיבה נאמרים ברמה גבוהה כיאה לבני תורה. ואולם, אל לנו להתרשם יתר על המדה מחזות הבן תורה בגיל זה. יכול להיות נער בעל חזות חיצונית מובהקת של בן תורה, הוא אף יכול לומר סברות נכונות בסוגיא, ועדיין אפשר שבתוכו מקנן ספק מטריד אם אמנם יש בורא לעולם. הוא שומע על הנשמה ואינו יודע מי ומה היא, ואם אמנם צריך הוא וחשוב עבורו שיהיה אכפת לו ממנה. וכן ע"ז הדרך בהרבה מיסודות היהדות. יש נער פעיל ותוסס. בעל נפש סוערת וחוקרת, וכל זמן שלא יקבל תשובות אשר יניחו את דעתו נתון הוא בסכנת מעידה. ויש דומה לו הנראה שקט בחיצוניותו אך אכול ספקות ויצרים. ויש בינוני הזורם בדרך התורה אך יתחזק ויתחשל עת היות יסודות היהדות ברורים ונהירים לו. ויש האמון מטבעו או מתוצאת חינוך ביתו עלי האמונה התמימה בבורא ית' ובתורתו הקדו', והרי הוא עוסק בלימודו ובדרך התורה כשהוא בד"כ שלם עם עצמו. רבים מאד מבני הישיבות בגיל זה בדורינו משתייכים לאחד משלשת הקבוצות הראשונות. וככל שנדמה בדעתנו כי הגענו למספר האחוזים הנכון בזה, עדיין אין אנו קרובים לאמת. לפיכך חובה מוטלת על המשגיח הרוחני להכין עצמו בהוכחות ובסברות, במחקרים ובנתונים, הנאמרים בדרך כלל בפני ציבור המסופק באמונתו רח"ל, ולשוחח בהם מידי פעם עם תלמידיו. השיחות יהיו בעיקר בנושאים: מציאות הבורא ית', תורה מן השמים, נשמה, שמירת המצוות לטוב לנו, אחריות האדם למעשיו (שכר ועונש), עם ישראל, גאולה, והעוה"ב. ברור כי על הדברים להיות מוגשים לא כנושאים שיש לחזקם מחמת הספק העלול ליפול בהם בקרב המאזינים, שהרי בבני תורה עסקינן. ושיחה על ספק לכאו' עלולה להתפס בצורה שאכן ח"ו יש צד להסתפק. אלא רק כמידע משום דע מה שתשיב. כמו כן אין להכנס לנושאים אשר מן הסתם אינם עולים בדעת הנערים, כגון השקר המוכח מתוך דתות השקר וכדו'. למותר לציין כי יש לשמור על רמת שיחות בדרגה הראויה לבני תורה. לפיכך הנכון לשוחח על רעיון גבוה בנושא המדובר, ולגלוש מתוכו אל שלב ההוכחות והחיזוקים כאשר המאזין חש שהדברים הועלו ונכנסו בדרך אגב, ולאחר הסברם והדגשתם הדק היטב, בבהירות ובקצר לשון, יש לנסוק שוב אל על. נער היודע ומאמין באמונה שלמה שאין עמה ספק כלל, כי יש בורא לעולם אשר נתן במעמד רם ונישא ספר הוראות לשימוש נכון בעולם, וכי העוסק בלימוד ספר זה עושה את הדבר המרומם והנשגב ביותר, והטוב ביותר עבורו, הרי הוא שליו ורגוע בנפשו ובמחשבתו, שלם עם מעשיו, ואף הנה כבר הוכן היסוד בלבו לבנות על גביו אהבת הלימוד.

הקניית אהבת תורה מבוא: "אהבה" היא כיסופי הנפש להתקשר עם השלם בעיניה. כיסופין אלה נובעים מתוך תשוקתה להיות שלמה באותה שלמות. וסבורה היא, בטעות או בצדק, כי ע"י התקשרות זו תגיע או לפחות תיגע בשלמות הנרצית בעיניה. דרגות דרגות יש בהתקשרות, וכגודל האהבה כן גודל הכאב מכל פרידה. יש נמוך אשר שלמות מראה חומרי היא השלמות הנרצית בעיניו. ויש גבוה ממנו, ששלמות שכל אנושי היא השלמות הנרצית בעיניו, והרי הוא אוהב את החכם המשכיל. ויש מרומם יותר, ששלמות המדות היא הנרצית בעיניו, והרי הוא אוהב את מתוקן המדות. ויש נעלה מכולם אשר כל אלה חיוורים בעיניו וכאין נחשבו לעומת השלם מכל השלמות, הוא הבורא ית'. והרי הוא אוהבו, וכוסף ומתאוה להתקשר ולהידבק בו ית', הולך בדרכיו ושומר מצוותיו. ונמצא הוא הוא צועד בדרך אל השלמות. וככל שקרב הוא אליה, כן האחרים אשר אינם בקרבת דרגתו, אוהבים אותו ושואפים לדבקה בו. קביעת ההרגש המוחלט באדם כי הנה זוהי השלמות הנרצית, מוכרע ע"י אחד מן השנים - א. על ידי השכל שואף השלמות, הבוחן ודן, ומסיק בהתפעלות הדעת: הנה זו השלמות אשר יש לכסוף אליה, ונמצא פלוני המתוקן בה, הוא האדם השלם. ב. על ידי הרגש. אשר בהיות לאדם רגשות טובות ונעימות ממצב או מאדם כל שהוא, הרי הוא מסיק - בטעות בד"כ, ולעיתים בצדק, - כי זוהי השלמות הרצויה, שהרי בה חשים בטוב. ובהצטרף שניהם, התפעלות השכל משלמותו של זה, ונעימות הרגש מן השהיה בחברתו - אין לך אהבה גדולה מזו. אהבת תורה: לאור הדברים הנ"ל, כדי להקנות לחניך אהבת תורה, ראשית יש ללמדו - עד כמה שיד שכלו (ושכלנו) מגעת, את שלמותה. הן שלמותה מצד היקפה ועומקה, והן שלימותה מצד רוב מעלתה וכחה, לגודל כותבה ונותנה. כן עליו לדעת כי בעוסקו בתורת האלקים הרי הוא משלים את עצמו-נשמתו. לזה האחרון יועיל לימוד קטעים מ"דרך עץ חיים" להרמח"ל (נדפס בסוף מסילת ישרים), וכן ח"ד פ"ב בספר דרך ה' להרמח"ל, וכיו"ב. ובהצטרף הרגשת הלב במתיקות ונועם בלימוד התורה, אל ידיעת השכל בשלימות התורה והשתלמות עצמו בלימודה, הרי נער זה נקשר בעבותות אהבה אל לימודו, והרי הוא כבר נטוע בחצרות בית ה'. שלימות התורה מצד היקפה (גודלה, סידרה, ודרך השתלשלותה): לא מעט צעירים שוהים בישיבה מזה חודשים רבים, ואף לשנה ושנתיים הגיעו, והרי הם עוסקים במשך זמן זה בעיון מעמיק בתורה הקדו', ולמרבה הפלא מצוי שעדיין אין להם היכרות עמה. מעולם לא התבוננו מקרוב בששת הנושאים שבתורה המחולקת לששה סדרים, ואף לא הבחינו והגדירו לעצמם את העובדה הפשוטה כי התורה מקיפה בהוראותיה את כל חלקי החיים (- לטוב לנו). מימיהם לא למדו כדבעי את סדר השתלשלות התורה שבע"פ, ואינם יודעים כי התנאים הקדושים המוזכרים במשנה אינם אלא מוסרים את אשר קיבלו מרבותיהם בתורה שבע"פ ורבותיהם מרבותיהם עד משה רבינו מפי הגבורה. ורק שבדור שלאחריהם הועלתה התורה שבעל פה על הכתב והוזכרו המקבלים האחרונים אשר בדורם התרבו המחלוקות מחמת כמה סיבות. אף פעם לא נתנו לב לראות את ההבדל שבין צורת החיבור ההלכתי של הרי"ף והרא"ש לזה של הרמב"ם, וגם הטעמים אשר הביאו את מחברי המשנה והתלמוד והיד החזקה והב"י והשו"ע נעלמו מהם. אינם יודעים כי השו"ע חובר על סדר ארבעת הטורים של רבינו יעקב בן הרא"ש, ויש שאף אינם יודעים מי קדם למי, הרי"ף למהרש"א או המהרש"א להרי"ף. ולא זו אף זו, יש שאף אינם יודעים להבחין בין משקל חיבורי הרמב"ן והרשב"א ז"ל לבין חיבורי ר' חיים מבריסק ור' אלחנן וסרמן ז"ל. מן היסודות אשר יש להשתית את לימוד הנער עליהן, הוא הכרת חלקי התורה, סדר השתלשלותה מסירתה וקבלתה מדור לדור, הכרת החיבורים היסודיים אשר חוברו על ידי גדולי הדורות, שמות מחבריהם, תקופתם לערך, וקדימתם או איחורם לאחרים. על כל נער להכיר את הקדמת הרמב"ם ליד החזקה, לדעת מי הם עמודי ההוראה על פיהם פסק השו"ע, וסיבת חיבור הרמ"א את ספר המפה. עליו לדעת לפחות בכללות במה עוסק כל טור מארבעת הטורים והשו"ע, וכי המשנה ברורה על ששת חלקיו חובר רק על חלק אורח חיים שבשולחן ערוך. כן יש לו לדעת כי בחלק אורח חיים נכתבו הלכות היום יום על פי סדר נכון. תחילה סדר היום, השכמת הבוקר, ציצית, תפילין, ק"ש, תפילה, נשיאת כפיים, קריאת ס"ת, נט"י, סעודה, ברהמ"ז ושאר ברכות, מנחה וערבית. לאחר סדר היום נכתבו שאר הלכות ימי השנה לפי סדר תדירותן, שבת ועירובין, ור"ח. ואח"כ הלכות מועדי השנה לפי סדרן בשנה החל מר"ח ניסן. פסח, ספירת העומר, שבועות, הלכות יו"ט וחוה"מ, תשעה באב (ושאר תעניות), ר"ה, יוה"כ, סוכות, חנוכה, פורים. מידע יקר ערך זה ניתן לשלבו בשיעורים ועדים ושיחות. והיודעו ומכירו ניגש לכל נושא חדש שלומדו, כאורח המגיע לעיר שסייר בה פעם. שאע"פ שבודד הוא אין אימת הניכור עליו. מה אומלל הוא הנער אשר עליו לגלות כל זאת לבדו מתוך נסיונו העלול להתפרס על פני עשרות שנים, רצופי טעויות, מבוכה, ואיבוד זמן. שלימות התורה מצד רוב מעלתה וכחה: האריכות כאן בזה תהא אך למותר. וכל ת"ח ירא אלקים בודאי ובודאי שיש באמתחתו מדברי חז"ל להלהיב הלבבות בדבר רוב מעלת וכח התורה הקדו'. רק נציין לאוצרות הטמונים בספר נפש החיים להגר"ח וולוז'ין זצ"ל שער ד' פ"ו ופ"י עד סוף הספר. והעיקר אינו אמירת הדברים כמצטט בעלמא אלא המחשתם והחייאתם במדת האפשר עד הרגשתם בחוש. וככל שלקוצר הדעת וחולשת האמונה הדברים נראים רחוקים יותר, כן יש להרבות בדוגמאות וחיזוקים. [וכגון מש"כ שם פי"א ז"ל, "והאמת בלי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו ח"ו". ע"כ. לאחר ציטוט הדברים ומקורם במקראות ומאמרי חז"ל המובאים שם, יש להוסיף כגון זה: "נתאר לעצמנו כי לפתע נופל פחד ורעש בעולם מפרסום ידיעה כי בכור אטומי מסויים בארה"ב הופעל בטעות מנגנון השהיה של פצצת אטום אשר יש בכחה להחריב את כל העולם. כידוע יש פצצות שבכחן להחריב את כל העולם כמה פעמים רח"ל. ובעוד עשרים וארבע שעות היא אמורה להיות מופעלת, ואין ידוע דרך לעוצרה. והנה כל בני האדם מדברים רק על כך, ורואים ברחובות התפרצויות בכי ופחד איום ונורא. והנה לאחר עשרים ושלש שעות שמחה וצהלה בכל העולם. קבוצת מומחים הצליחו לנתק את מערכת ההפעלה. והסכנה חלפה! כמה תשבחות וכבוד ויקר יקבלו אנשי אותה קבוצה בכל מקום בעולם, ומה רבה זכותם ומעלתם בשמים, הן את כל נפשות ישראל בעולם ואת כל אנשי העולם הם הצילו! הקב"ה מכריז ואומר: אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי! "שוקיו עמודי שש" אלו תלמידי חכמים. למה נמשלו לעמודים, שהם עמודי עולם, הם המעמידים את העולם! מה רבה זכותו של הנמנה על אותה קבוצה המצילה את כל העולם מכיליון! והרי המכריז על כך אינו ראש מדינה בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר. אלא אלקים חיים ומלך עולם!". (בחלק הראשון הומחשה משמעות חורבן העולם. ובמשפטים האחרונים חוזקה האמונה). ישמע חכם ויוסף לקח]. מתיקות ונועם בלימוד: הרגשת מתיקות ונועם בלימוד תלוי בעיקר בצורת הלימוד של הר"מ המלמד. אם מלמד הוא ביובש, כלומר: א. נצמד הוא בשיעורו רק לביאור הכתוב בספר הנלמד. אינו מקדים הקדמות, ואינו מרחיב במתן רקע ובדוגמאות מחיי היום יום. ב. שפתו יבשה ללא מלות התפעלות וללא ביטויי שמחה ועונג. ג. פניו חתומות בשעה שמלמד וקולו מתכתי ויבש. הרי כמעט שאין סיכוי שאי מי מתלמידיו יתענג על לימודו. אך אם מגיש הוא את הדברים בחיות ובחדוה, מקדים הקדמה ונותן רקע לנושא הנלמד, ממחיש את הדין בדוגמאות הלקוחות מחיי היום יום, מתפעל מגדלות גדולי הדורות מעתיקי השמועה, ומתענג על מתיקות עומק ויפי הסברות. הרי בזה הוא מרומם את תלמידיו ומביאם לאהוב את לימודם, להתענג ולהנות ממנו.

בפיך ובלבבך לעשותו פשוט וברור שככל שהר"מ והמשגיח ושאר אנשי צוות הישיבה הינם בעלי אישיות מרוממת ומתוקנת במידותיה ובהנהגותיה, כן נקל יותר על הנער - החניך לעצב את אישיותו הרוחנית, ולהתרומם במעלות העבודה הראויה. אך הנה דבר זה הוא מן הדברים שאין להם שיעור קבוע, לכל, אלא איש איש על פי עבודתו וכברכה אשר חננו ה'. ואולם, שתי תחושות הכרחי הוא ביותר שיהיו קבועות תמיד בלב כל אחד ואחד מן הצוות: אחריות, ואהבה. אחריות "אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך, מלאכת שמים היא! ושמא אתה חסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו" (עירובין יג.). המופקד על חניך, הרי הוא לבלר החורט בלב חניכו ומעצב את יחסו לערכי הרוח. מפליא לגלות עד כמה חנן הי"ת את הצעיר, ואפילו עודו ילד, בחיישנים עדינים הקולטים שדרים נסתרים הטמונים בין השיטין של טון ונגינת דיבור המחנך, ושפת פניו ותנועותיו, אשר על פיהן קובע החניך אם המדבר מזדהה עם דברי עצמו ומרגישם בנפשו, או שמא רק "תפקידו" הוא לומר כן. המבהיל הוא, שבדרך כלל דברי המחנך אינם נמדדים אצל החניך על פי מדת אמתתם מצד עצמם, אלא על פי מדת הזדהות המחנך עם דברי עצמו (!). שאם הוא שאינו מרגיש את שאומר, מה לי ולדבריו, הוא בדידו ואני בדידי. קיבלנו מרבותינו ז"ל כי "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין לז.) ואם כך בקיום הגשמי ק"ו בקיום הרוחני, שהרי "המחטיא את האדם קשה לו יותר מן ההורגו" (ספרי כי תצא, קי"ז). נמצא כי מבנה הישיבה, על פי דעת תורת אמת, הרי הוא מבנה המלא עולמות מלאים. יזכור נא המחנך מידי יום בהכנסו לשם, את דברי ר' ישמעאל לר' מאיר: "הוי זהיר במלאכתך. שמלאכתך, מלאכת שמים היא! שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו". מן האחריות המוטלת על המופקדים על חינוך צעירי ישראל, היא חובת תפילה תדירית כנה מעומקא דליבא לחי העולמים, כי כל נער יצמח ויהיה עובד ה' אמיתי. כן יש לעורר על חשיבות ההתיחסות בכבוד ובסבלנות לכל שאלה הנשאלת ברצינות ע"י חניך ובפרט בגיל הישיבה הקטנה. (שמעתי מאחד העוסקים הותיקים בקירוב רחוקים, כי באחד המקרים לאחר שהשיב תשובה מקיפה לשואל שאלה בעיקר מעיקרי האמונה כשהלה מאזין ברוב קשב, אמר לו השואל: שאלה זו הטרידה אותי רבות בצעירותי. כששאלתי את המלמד בת"ת, תשובתו היתה סטירת לחי. את תשובתך ניתן "להמיס" ולהסביר לילד בגיל שתים עשרה בכלים שלו. מדוע צריך הייתי להתגלגל כעשרים שנה בחיים ריקניים כאשר טירדת השאלה ועלבון התשובה מלווים אותי עד אשר הגעתי אליך?!). אהבה "נאמנים פצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא" (משלי כז, ו). הפעולה המוכיחה ביותר למקבלה, כי נותנה חש שנאה כלפיו, - היא המכה הניתנת בצורה שאינה רק מכאיבה, אלא גם פוצעת. ואילו הפעולה המוכיחה ביותר למקבלה, כי נותנה חש אהבה כלפיו, - היא הנשיקה. ובכל זאת, מלמדנו הכתוב כי אם המקבל כבר קבע בדעתו התיחסות ברורה כלפי הנותן, שכבר מוגדר הוא אצלו בתואר "אוהב" או "שונא", הרי שאין ממש בפעולות אלו. ואדרבה, נאמנים פצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא. מה רבה חשיבות התדמית הראשונה אותה מצליח הר"מ או המשגיח ליצור בלב חניכו! עם כניסת הר"מ לחדר השיעורים ביום הראשון ללימודים, עת נעוצות בו עשרות זוגות עינים, עליו להקרין חום ואהבה. תלמידיו יקלטו את תחושתו האמיתית כלפיהם על פי שלוות פניו, מבטו הרך והאוהב, החיוך המעודד שבקצות שפתותיו, ואפילו צורת הליכתו למקומו. ומן אותו היום והלאה, עליו לשוב ולהוכיח עוד ועוד במעשיו, בדיבורו, ובהנהגותיו, כי עומד הוא באהבתו הרבה אותם. זאת ועוד, מלבד ידיעתם כי אוהב הוא את תלמידיו בכללות, על כל תלמיד ותלמיד להיות משוכנע כי רבו אוהבו באופן פרטי. זאת ניתן להשיג על ידי פיתוח קשר אישי עם כל תלמיד. קשר כזה נוצר ע"י התעניינות אוהדת (לא חיטוט מטריד!), היכרות, סיוע שיש עמו הקרבה, שבח (על הישגי העבר), עידוד (על היכולת בעתיד), הקרנת הבנה, והענקת התחושה כי "כל מגמתי היא שיהיה לך טוב, והריני מוכן להקריב מעצמי לשם כך".

הנהגת ההורים עיקר קונטרס זה נכתב עבור צוות הישיבה הקטנה, לפי שעיקר הקשר השוטף של הנער בגיל הישיבה הקטנה הוא עם מלמדיו ומחנכיו, ומעט עם הוריו. דבר הנובע מעצם שהיית הנער בישיבה במשך רוב שעות היום, וקל וחומר כאשר הוא מתגורר בפנימיית הישיבה. ואעפ"כ, אין למעט כלל וכלל בחשיבות הקשר הטבעי והעמוק אשר חש הנער כלפי משפחתו והוריו, וביכולתו של קשר זה לתרום לנער במצבים וברבדים אשר כמעט אין אפשרות כניסה לצוות הישיבה אליהם. באם לא ראו ההורים את האמור עד פרק זה, מן הראוי לעיין קודם ההמשך בפרק הראשון העוסק בהסברת בעייתיות הגיל וסיבותיה. כשם שעל המחנך לסייע לנער בהתמודדותו בשתי חזיתות: הגופנית-יצרית והנפשית-מחשבתית, אף על ההורים כן. החזית הגופנית-יצרית: הנער המתבגר זקוק בדרך כלל לסיוע ולהדרכה בבעיות הכרוכות בהתבגרותו, בתחילת תהליך התבגרותו. לפיכך יש הממליצים להורה שהיחס בינו לבין בנו הוא יחס לבבי, והוא חש כי הוא יכול לשוחח עם בנו בלי להתבייש, שיבינו ויסביר לו מה זה מקרה לילה, שלא יהיה מופתע. (וכן האם עם בתה בהגיעה לגיל שתים עשרה בדבר תופעת הבגרות הצפויה אצלה). באותה שיחה יש מקום לאב להרחיב ולהסביר שהזרע הוא כח קדוש שעל ידו הוא עצמו יהיה אב בעתיד. החפץ חיים היה רגיל לדבר עם בניו כשהגיעו לגיל חמש עשרה, ולהסביר להם פעם אחת את כל מה שקשור להתבגרות. התנהגות, איסור של הוצאת זרע לבטלה וכו'. הילד-נער צריך פעם אחת לשמוע בפירוט את כל ההלכות הנוגעות לענין זה . (ויש שהקדימו לדבר פעם אחת ובזהירות רבה לאחר גיל תשע ולפני גיל הבר מצוה, לפי שאז עדיין אינו בר יצרים אלה). אמנם יש מגדולי ישראל שאמרו לי שלא נהגו לשוחח בזה עם ילדיהם. ונראה שהכל לפי האב והילד. מגורים בפנימיה: אם אין הכרח גמור אין לשלוח ילד למגורים בפנימיה. ילד אשר יש לנתקו ממכשירי קלקול שבבית או ממשפחה ירודה וכדו', עדיף לו שיתגורר בפנימית הישיבה. אך ללא שיקולים רוחניים כאלה ודומיהן יש לעשות כל מאמץ שלא להוציא ילד מן הבית על אף אי הנוחות שבהליכה או בנסיעה מידי יום אל הישיבה וממנה. בקרב בני גיל זה אשר אין דעתם מיושבת עליהם, די ברקב אחד כדי להפיל חללים רבים. ואין לומר "אני מכיר את בני היטב. הוא שליו ותם לב ורחוק מקלקול איני חושש עליו". יש לדעת כי התום החיצוני (וגם הפנימי!) אינו ערובה כלל. בפרט שעצם הרחוק מן הבית גורם לשינוי התחושות הפנימיות וחיפוש אחר תחליף לחום האימהי והמשפחתי. טענת "הוי גולה למקום תורה" אינה שייכת כאן, שזהו דווקא כאשר בישיבה הרחוקה יתעלה יותר בתורה וירא"ש, ואין סיכון רוחני בריחוק זה כהיום שמתגוררים בפנימיות. יחס המשפחה: בין אם הבן מתגורר בפנימיה ובין לאו, יש לזכור כי בגיל הבגרות זקוק הוא ביותר להקרנת חום ואהבה מאימו, מאביו, ומכל סובביו. על כן, בכל עת בואו יש לקבלו בחיוך מאושר, להתעניין בשלומו (ומידי פעם - גם בקורותיו) בלבביות כנה, ולספר לו מחוויות הבית והמשפחה מתוך תחושת שותפות מלאה וקשר עמוק. החזית המחשבתית-נפשית: אם הקשר בין ההורים לבנם הוא קשר בריא, והוא משוכנע באהבתם אותו ובדאגתם הכנה לעניניו, הרי שביד ההורים הכח בעוצמה שאין כדוגמתה אצל אחרים, להעביר אליו מסר כי בעוסקו ובעלייתו בתורה וביראה עושה הוא את הדבר החשוב והטוב ביותר עבורו. מסר זה אינו מועבר ע"י דרשות והרצאות, אלא בהתיחסות כללית: במאור פנים, במילי שבח רבים, בהדגשת השמחה שבתלמיד חכם שבבית, באושר המציף על שזכינו שבנינו עוסק בתורה, בשאלה הלכתית אשר האמא "לפתע" נזקקת בה לעזרת הבן-תורה שבבית, וכדו'. הכל לפי הנער והדרך המדברת אליו ומעבירה את המסר: אתה עושה את החשוב ביותר והטוב ביותר! כבוד: גם אם האב סבור כי בנו "ילד", מ"מ בדיבוריו עמו יהא סגנונו בכבוד והערכה כדבר עם בנו ה"איש". האב יודע מתוך נסיונו כי ביחס לגדול, נער זה ילד הוא. אך הנער איננו יודע לצפות את גדילתו העתידה. וכשהוא מודד את עצמו ביחס לעברו בהיותו ילד, הרי בנערותו גדול הוא. ואם מתייחסים אליו בכבוד כאל גדול וכפי הרגשתו את עצמו, הרי טוב לו והוא מאושר וטוב לב. גערות והערות: על פי המבואר, דעת לנבון נקל שאין לגעור ולנזוף בנער כבעת ילדותו, אלא לשוחח עמו כעם ידיד, לנתח את הבעיה מתוך אהבה, ולבסוף לחפש יחד, ולהציע פתרון. פיקוח: הנער אוהב עצמאות ובדרך כלל מעונין בפרטיות, לכן אע"פ שעל ההורים לפקוח עין צופיה ולהיות מעודכנים במצבו, עליהם לעשות זאת בחכמה רבה לבל יסבור כי הם מחטטים בענייניו. חיטוט יתר מביא לריחוק. הצעת עזרה: לעיתים הנער נבוך בבעיה, וכלל לא עולה בדעתו כי יש ביכולתו להיעזר בהוריו. טוב לנצל אוירה לבבית בעת שיחה עמו ולהכניס משפט בדרך אגב: "אם תפגוש בעיה שתחשוב שאולי אוכל לעזור לך, תוכל תמיד לשוחח איתי עליה. על כל בעיה ובכל ענין". התייעצות: אל להורים להמנע מלהתייעץ. אם נתקלים הם בבעיה שאין הם יודעים כיצד להתמודד עמה או שהם חוששים שמא אינם מתמודדים עמה כראוי, בל יהססו לפנות אל מבין בחינוך על פי דעת תורה. שכן בנפשות עסקינן. תפילה: יש לזכור תמיד כי לאחר כל ההשתדלויות אין שום בטחון כי אכן עמלינו ישא פרי כרצוננו. הכרחית היא התפילה מעומקא דליבא לסייעתא דשמיא. וגם זה הוא מן ההשתדלות, אלא שזו ההשתדלות המוכרחת מכל. שמעתי מתלמיד מובהק להגה"צ ר' מאיר חדש זצ"ל כי כשנכנסו אחדים מתלמידיו ובקשו הדרכה בנושא חינוך ילדים אמר להם: "צריך סייעתא דשמיא". וכששבו וביקשו שבכ"ז צריך גם הדרכה שב ואמר: "צריך סייעתא דשמיא". וכך שוב ושוב. ורק לאחר שחש שקלטו את רצינות כוונתו, הדריכם. והדברים מאירים למתבונן. ויה"ר שיקויים בבנינו מקרא שכתוב: והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח, אמן.