בדין מי ששהה עם אשתו י' שנים ולא נפקדו נשאלתי מירא שמים אשר מאז נישואיו חלפו למעלה משתים עשרה שנה ועדיין לא נפקדו. וניסו כל הדרכים וההשתדלויות אצל הרופאים ולא הועיל מאומה. והרופאים אומרים שאצל שני בני הזוג לא מתגלית שום סיבה למניעת פרי בטן. והיות ששמע שעל פי הדין מחוייב הוא לגרשה ולישא אחרת לקיים מצות פריה ורביה, נפשו בשאלתו אם אמנם חייב הוא לעשות כן. כיון שחיים הם יחד בטוב ובנעימים ואין רצונו כלל לגרשה. תשובה: במשנה יבמות (סד.) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל. ופרש"י אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה. ובגמ' ת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה. אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וכו'. ובכתובות (עז.) נחלקו אמוראים אם כופין על הדבר ופסק הרי"ף ביבמות (ס"פ הבא על יבמתו) ובכתובות (ס"פ המדיר) כרב תחליפא בר אבימי אמר שמואל שכופין אותו וכתירוצא דר' אבא שכופין אותו אף בשוטי ולא רק במילי. וכן פסק הרמב"ם (פט"ו מאישות ה"ז) וז"ל נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא. ע"כ . וכן דעת ר"י בתוס' כתובות (ע. ד"ה יוציא) וכ"פ התוס' שם. וכן דעת הריב"ש בתשובה (סי' טו). אולם בתוס' הנ"ל כתבו עוד, ורבנו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין. והכי איתא התם וכו' ופסק ר"ח משם שמע מינה שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין. אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא. והרא"ש ביבמות (פ"ו סי' יא) כתב ת"ר נשא אשה ושהה עמה י' שנים וכו' ויוציא ויתן כתובה וכו' האי דקתני יוציא נראה דכופין אותו להוציא קאמר, דלשון יוציא משמע כפיה כדמוכח ס"פ המדיר (עז.) וכו' ונראה דכופין אותו בשוטין וכו' ורש"י בשמעתין פירש שכופין אותו בי"ד להוציא וכן כתב רב אלפס ז"ל וכו' ותמיהני היאך נכוף כיון דאמר בירושלמי דאין כופין ושמא סמכו על זה דגרסינן בגמ' דידן וכו'. וכיון דפליגי בה רבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא להוי גט מעושה. ע"כ (ועי' דרישה סי' קנד ס"ק ט במה שהאריך בזה). וכ"פ הרש"ל בים של שלמה (יבמות פ"ו סי' לב) שכופין במילים אבל לא בשוטים. וז"ל מרן הש"ע (סי' קנד ס"י) נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא. וע"ע בשו"ע סעיף כא ובנו"כ שם. ב. אמנם בשו"ת הריב"ש (סי' טו) נשאל מדייני ומנהיגי תוניס אודות אחד שאין לו בנים ורוצה לישא זקנה בת תשעים לשם ממון ומחו הקהל בידו ולא הרשוהו לישאנה והתלונן אצל אדון העיר והסכימו הקהל עם אדון העיר שכאשר יפסוק הריב"ש כן יהיה. ובתשובתו פתח שמעיקר הדין היה לנו לכפותו שישא אשה בת בנים במכל שכן משהתה י' שנים ולא ילדה שכופין אותו בשוטים לגרשה. שאם זו שלא הוחזקה להיות עקרה שהרי לאחר שתתגרש מותרת להנשא לאחר כופין אותו לגרשה שמא לא זכה להבנות ממנה, כ"ש הוחזקה להיות עקרה כגון שנשאת בשנית ושהתה עשר שנים ולא ילדה, שיש לנו לכפותו שישא אשה בת בנים. ואם בהוחזקה להיות עקרה כן הוא הדין אע"פ שאפשר שתתרפא, כל שכן זקנה שפסק ממנה האורח מחמת זקנה ואין לה תקנה בדרך הטבע. ולאחר שהרחיב בזה כתב אמנם כל זה שורת הדין לפי הגמרא אבל מה נעשה שלא ראינו בימינו ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה לכוף ולהוציא אשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה ואף אם אין לו בנים וכו' וכן בבת כהן או בת ת"ח לעם הארץ וכן בת עם הארץ לתלמיד חכם. ולזה אם היו ב"ד נזקקין לדקדק ע"פ שורת הדין בעניני הזיווגים לכפותם היו צריכין לכפות את כולם. ורב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלות כתובה ונדוניא וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזיווגין שלא למונעם מלישא וכ"ש שלא להפריד את הנשואים כבר, כל ששניהם רוצים להשאר יחד ובלבד שלא יהיה בנישואין ההם לא משום ערוה ולא משום איסור קדושה. ודי להם לדונם ע"פ הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו ע"ז ונגשו אל המשפט ושפטום ע"פ התורה. ולכן בנידון שלפניכם וכו' ואם אין לו בנים אם תרצו להעלים עיניכם כאשר נהגו בהרבה קהילות גדולות וטובות מלאות חכמים ואנשי מעשה הרשות בידיכם וכו'. וכן אפשר שבאלו הארצות אין כופין להוציא אשה שאינה בת בנים כדי שימצא אחרת בת בנים מטעמא דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי לה אחריתי, שהרי באלו הארצות אין מקפידין בזה כל כך ואדם נושא שתים ושלש נשים ואין מכלים שכך נהגו וכו' אמנם אם תרצו להחמיר עליו כעיקר הדין מפני שהטיח דברים כנגד הדיין וכו' הרשות בידכם שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. עכת"ד. והו"ד בקצרה בדרכי משה (סי' א ס"ק ג) וכן פסק בהגה לש"ע שם (סעיף ב) וז"ל ובזמן הזה נהגו שלא לכוף וכו'. ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אע"פ שלא קיים פריה ורביה. ע"כ. והניף ידו בשנית בהגה לש"ע סי' קנד ס"י. אמנם המרדכי ביבמות (פ"ו סי' מט) כתב טעם אחר למנהג שאין כופין בזה"ז. שלאחר שהביא דחית הרא"ש את דעת הסוברים דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחוצה לארץ דתלינן בעונש דירת חו"ל כדאמרינן גבי אברהם שישיבת חו"ל לא מהמנין, כתב וז"ל גרסינן בפרק המדיר אמר רב אין מעשין אלא לפסולות ושמואל אמר אף נשא אשה ושהה עמה עשר שנים היו כופין אותו להוציא ונראה לאביאסף דהלכה כרב דאמר אין מעשין אלא לפסולות. ורב ושמואל נמי לא פליגי אלא בארץ ישראל ואההיא ברייתא סמכינן בזה"ז שאנו בחו"ל ואנו שוהים טפי מעשר שנים ואין כופין להוציא וכן פירש הראב"ן זקני וכן מצאתי בשם ר"י בר' שמואל. וגרסינן בפרק חזקת הבתים דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה הלכך לכל הפחות אין כופין להוציא ואפילו בארץ ישראל חייב ליתן כתובה וגם תנאי כתובה. עכ"ל. והובאו דבריו בקצרה בביאור הגר"א על דברי הרמ"א בהגה (סי' א ס"ב) וכתב ע"ז אבל לדינא כל אלו טענות דחויות הן דקיימא לן כשמואל ע"כ עיי"ש. גם דעת הדרישה (סי' קנד ס"ק ט) לדינא שכופין גם בזה"ז וז"ל בסוף דבריו, וגם בתראי דבתראי בעלי השלחן ערוך מהר"י קארו ומור"ם ז"ל סבירא להו הכי. ואף דהריב"ש כתב וכו' הא תשובתו וטעמו שם בצידו שכתב וכו' הרי דכתב תרי טעמי למה נוהגין שלא להוציא האשה מתחת יד מי ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ושתיהן לא שייכות בנידון דידן דהא בזמנינו נוהגין לקיים חרם דרבנו גרשום שלא לישא שתי נשים וגם יש בנישואין אלו צד איסור מצוה ואיסור קדושה כנ"ל. לכן גם חלקי אמרה נפשי שאם לא ירצה לגרשה מרצונו שיכפוהו בשוטים ע"י כותים ואפילו ע"י ישראל אם ידינו תקיפה עליו עד שיגרשנה. ע"כ עיי"ש כל דבריו. ומעתה לכאו' י"ל בפשטות שעד כאן לא מיירי כל הני רבוותא אלא במי שאיננו חפץ לגרש את אשתו אע"פ ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אבל הבא להישאל מורינן ליה שיגרשנה וישא אחרת אולי יבנה ממנה ויזכה לקיים מצות פריה ורביה. ועי' במש"כ בשו"ת מעיל צדקה ( סי' לג) דודאי מן הראוי שיכפו הב"ד בשוטים לכל שוהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שיוציאנה ויתן לה הכתובה וכל הסברות שכתבו הפוסקים שלא לכוף בזה אין בהם כדי סמיכה אלא שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילם בכל דבר מפני בעלי זרוע ויש שמחה שאנו מוצאים סמך להניח אותן בלי כפיה אבל הבעל בעצמו עכ"פ מחוייב לעשות אשר בכחו ולעמוד על נפשו וכו' עיי"ש. ג. איברא שנראה לפענ"ד מקום להקל בזמנינו שלא להורות לשואל לגרשה כל זמן שאין הוא או היא קרובים לגיל הזיקנה. שהנה הטעם שאם לא ילדה צריך לגרשה הוא משום דמדלא ילדה עד כה שחלפו י' שנים משמע שיותר לא תלד. וכמש"כ הרמב"ן בחידושיו ליבמות (סד. סד"ה ללמדך) וז"ל, ודאי אם שהו עשר שנים ולא זכו, לעולם לא יזכו להבנות הימנה וכופין אותו להוציא. עכ"ל. וכ"כ הרשב"א (שם ד"ה הא) וז"ל כיון ששהה עשר שנים ולא נבנה ממנה שוב לא יבנה. עיי"ש. וכן מתבאר ממש"כ המאירי (יבמות סא:) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי להבטל אלא יוציא ויתן כתובה וזכר לדבר מאברהם דכתיב ביה מקץ עשר שנים לשבת אברם. וכשעברו עשר שנים הכירה שרה שהיא עקרה ומסרה לו שפחתה. ע"כ. וממש"כ שלאחר שעברו עשר שנים הכירה שרה שהיא עקרה ומסרה וכו' משמע שענין העשר שנים הוא שעד אז אין הכרח שהיא עקרה, אבל כשעברו עשר שנים ולא ילדה הרי מוכח שמסיבת עקרות הוא. וא"כ אפשר שכיום שהמציאו כלים שעל ידם בודקים את מערכת הילודה ומבררים את הסיבות הטבעיות של מניעת פרי הבטן, וגם הרפואה מתפתחת ומשנה לשנה ומחדש לחדש מגלים דרכים ואמצעים חדשים לריפוי המניעות לעיבור, ומפתחים דרכים המותרים כהפריה מלאכותית הנעשית בהשגחה נכונה, ורבים מאד אשר זוכים לזרע של קיימא בס"ד ע"י אמצעים אלו לאחר שנים רבות שלא נפקדו ומהם אפילו לאחר עשרות שנים, א"כ הרי כל שע"פ הבדיקות אינה עקרה כאותה שאין לה רחם וכדו', וראויים להוליד ע"י טיפול, והם עוסקים ברופאים ורפואות, שוב אין העשר שנים ראיה לעקרות. ואע"פ שלשון הברייתא יוציא וכו' "שמא" לא זכה להבנות ממנה, הנה מהראשונים הנ"ל ובפרט מהרמב"ן מוכח שפירשו דר"ל שאנו תולין לומר שלעולם לא יזכה להבנות ממנה. משא"כ בזה"ז. ואין לומר שמשחלפו עשר שנים ולא נפקדו מוכח שאין רצון הי"ת שלבני הזוג אלו יהיו ילדים וזה ענין הוכחת הי' שנים וא"כ מאי נפק"מ בחידושי הרופאים. זה אינו. חדא, דמדאיתא בברייתא (סד.) חלה הוא או שחלתה היא או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין. ופרש"י הטעם דתלינן כל זמן זה בסיבות אלו המונעות מן ההריון. ואמאי נימא שעכ"פ כיון שחלפו י' שנים ומנעם הי"ת מפרי בטן הרי מוכח שאין רצון הי"ת שיהיו להם ילדים. ומבואר דבעינן הוכחה מהמציאות הטבעית לעקרות ממש וכמתבאר מדברי הראשונים ז"ל הנזכרים לעיל. וגם הרא"ש דפליג על פירש"י ומפרש בדרך אחרת מסכים עם דבריו ביסודם אלא שסובר שזה פשיטא עיי"ש. ועוד נראה די"ל שעצם הדבר שגילה הי"ת והאיר את עיני הרופאים בדורנו זה לגלות את אפשרויות הריפוי וההפריה אשר עי"ז נפקדים בס"ד זוגות רבים, הרי מוכח שרצונו ית' הוא שבזמנינו רבים מחשוכי הבנים שנים רבות יזכו לפרי בטן, זה לאחר י"ב שנים, וזה לאחר י"ז שנים וכו', וא"כ מה ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה איננו ראיה שלעולם לא יזכה להבנות ממנה ושפיר י"ל שאינו חייב לגרשה. ואפשר שאפילו היכא שאומרים הרופאים שאין להם כיום דרך לעוזרם מ"מ הן אפשר מאד שיגלו בקרוב תרופות חדשות שיועילו גם לאלו. שכידוע ענף זה של הרפואה מתקדם במהירות עצומה. ואע"פ שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, שמא במקום אחר אצל רופאים אחרים יש מענה לעניינם. והכא שהוא בענין להפריד אשה מבעלה, ורבות הסכנות הרוחניות רח"ל שיש בדור פרוץ זה למי ששרוי בלא חומה, וגם ההתקדמות הרפואית ניכרת במהירות התפתחותה, שמא אין להורות לו בקום עשה לגרשה. וצ"ע. ומ"מ בנידון זה של השואל שאומרים הרופאים שאצל שניהם אין סיבה למניעת פרי בטן, א"כ י"ל שע"י טיפול רפואי של דרכי הפריה הידועים והמתחדשים (באופן המותר על פי ההלכה) יוכלו בעז"ה ברבות הימים ללדת. וזה י"ל אע"פ שבתוך הי' שנים ניסו בטיפול רפואי ולא ילדו. [ואגב יש לדעת שדברי הרופאים האומרים לאדם שאין סיכוי שילד כלל, הבל המה רוח ישאם. שפעמים רבות אמרו כך ולבסוף ילדו. ומדכתיב רפא ירפא למדו שניתנה רשות לרופא לרפאות, אבל לא ניתן לו רשות להחליט על אובדן הסיכוי ולייאש. וזכורני ששאלני מרן ראש הישיבה הגאון רבנו שלום כהן שליט"א על אודות אחד האברכים האם נפקד. וכשהשבתי שאמרו לו הרופאים שאין סיכוי שילד, הגיב מרן שליט"א בהקפדה ואמר מי נתן להם רשות לומר כך?! הנה פלוני אמרו לו כן וכיום יש לו בת, ופלוני ג"כ אמרו לו כן ויש לו בן, וכן פלוני]. ואין לומר בזה שכיון שקבעו י' שנים כן הוא לעולם גם אם משתנה המציאות מצד דרכי הרפואה משום דאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, שהנה בגמ' יבמות (סד.) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות אבל בדורות האחרונים ששנותיהן מועטות שתי שנים ומחצה כנגד שלשה עיבורים. רבה אמר רב נחמן שלש שנים כנגד שלש פקידות דאמר מר בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה. אמר רבה ליתנהו להני כללי מכדי מתניתין מאן תקין רבי והא בימי דוד אימעוט שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה. והרי שלפי השתנות המציאות ביקשו לשנות את זמן העשר שנים. וגם רבה שדחה לא דחה מצד הדין שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו, אלא רק מטעם שרבי לא סבירא ליה לחלק בין אריכות ימי הראשונים לזמן דאימעוט שני שהרי כתב י' שנים במשנה אע"פ שכבר אימעוט שני. ועל כרחך היינו טעמא, דגוף הדין הוא שכל שעבר זמן המוכיח שאינם עתידים להוליד זמ"ז, יש לו לגרשה ולישא אחרת. אלא ששיערו חכמים זמן זה בעשר שנים. וממש"כ רבי השיעור די' שנים במשנה מוכח שאע"פ שהתמעטו שנות חיי האדם, מ"מ אין במספר שנות החיים נפק"מ לענין ההוכחה להולדה, כיון שי' שנים הוא זמן הבדיקה אם ראויים ומסוגלים להוליד זה מזה, בין אם חיים חיים ארוכים ובין אם חיים חיים קצרים. וא"כ כיום שגם לאחר עשר שנים אין הוכחה שאינם עתידים להוליד זמ"ז כיון שע"י רופאים ורפואות עינינו הרואות שרבים זוכים בס"ד להיפקד בזרע קדש בר קיימא י"ל שאינו חייב לגרשה ובלבד שיתעסקו ברופאים ורפואות. ד. ובנידון שלפנינו יש לצרף עוד שבמשך כשש שנים לאחר נישואיהם לא היו בני הזוג שומרי תורה ומצוות עד אשר הערה עליהם הי"ת רוח טהרה ממרום ושבו בתשובה שלימה. ובגמ' ביבמות שם (סד.) קאמר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן מנין. וכתב ע"ז הרא"ש (סי' יב) ומזה אנו למדים היה הוא חולה או היא חולה ומיהו משמשים מטותיהם וראויה להתעבר אלא שאינם בריאים כשאר בני אדם, וכן חבושין בבית האסורים ושמשו בבית האסורין, אנו תולין העוון שגרם להם להיות חולים או חבושין בבית האסורין מנעם גם מלהוליד, כמו באברהם שמנעו העוון מלהוליד. דאם תמצא לומר שהחולי מנעם מלשמש או מלהוליד וכי צריכא למימר שלא יעלו מן המנין. ע"כ . וכדבריו פסק בש"ע שאפי' שהיו משמשים בימי המחלה אינו עולה מן המנין. ולפ"ז נמצא שלמדו בגמ' מהא דאברהם, שכשם שעוון ישיבת חו"ל מונע מפריה ורביה ולכן זמן ישיבתם בחו"ל אינו עולה למנין י' שנים, כן אף באופן שאין ידוע לנו על עוון שנכשלו בו אלא רק ממה שנענשו בחולי או במאסר מתברר לנו שיש להם עוון שעבורו נענשו, ואנו תולים באותו עוון גם את אי פקידתם בבנים. וא"כ בניד"ד שבידוע שנכשלו בעוונות כל אותה תקופה שלא היו שומרי תורה ומצוות, יש לנו לומר שתקופת שש שנים אלו אינה עולה מן המנין אלא רק השש שנים ומחצה שחלפו מאז ששבו בתשובה שלימה. אמנם בזה לבדו לא היה די לומר שכל אותם שנים אינם עולים מן המנין. שהנה כבר הבאנו לעיל דברי המרדכי בפרק הבא על יבמתו שיש אומרים שבחו"ל אין נוהג הדין דהשוהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא. אבל הרשב"א (סד. ד"ה הא) כתב הא דאמרינן ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין לאו למימרא שאין עושין מעשה בחו"ל. דאף בחו"ל כיון ששהה עשר שנים ולא נבנה ממנה, שוב לא יבנה. ומצות פריה ורביה לאו מצוה התלויה בארץ היא. אלא משום שאברהם אבינו עקר היה וכו' והר"א אב"ד ז"ל פירש דהא דאמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין ה"מ באדם הרגיל לישב בארץ ויצא לחו"ל וחזר לארץ. והא דאברהם הכי הוה שנדבר עמו בארץ בין הביתרים וחזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתא בסדר עולם וכשחזר בשניה לארץ וכו'. ויש מפרשים דמי ששהה עם אשתו בחו"ל ובא לארץ אין ישיבת חו"ל עולה לו וכו' ע"כ עיי"ש. וכדברים האלו כתבו הרמב"ן (שם) והריטב"א (שם) והרא"ש (פ"ו סי' יב) ועוד ראשונים. והרא"ש ז"ל בדחותו את דעת הרוצים לומר דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחו"ל משום דתלינן בעונש דירת חוצה לארץ, פתח בזה"ל, ולא מסתבר כלל להורות כן שיבטל אדם מפריה ורביה בסברא רעועה זו. דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחוצה לארץ ולאחד מיני אלף שלא זכה להבנות מאשה אחת נתלה לו בעונש חו"ל לפוטרו מפריה ורביה. וגם וכו'. ע"כ ולפ"ז גם בניד"ד יש לומר כן שהרי חזינן רובא דאינשי מאותם שאינם שומרי מצוות שהם פרין ורבין. ואפשר שגם שאר הראשונים שלא הזכירו טענה זו מודים לה. לפיכך אין די בזה ורק חזי לאיצטרופי להנ"ל. ה. והיכא שכתובתה מרובה והוא איננו אמיד יש לצרף עוד מש"כ בשו"ת בגדי כהונה (סי' א והו"ד בפת"ש סי' קנד ס"ק כז) בתשובה לשאלה שנשאל מאיש ירא אלוקים ששהה עם אשתו ולא ילדה וקשה עליו הגירושין כי אשת חיל היא ועל ידה יוכל להתמיד בלימודו והוא חלוש ועסוק תמיד ברפואות והשיב לו שאינו מחוייב לגרשה ופתח בסברת הפוסקים שאין דין זה של עשר שנים בחו"ל, והוסיף דאפילו להרא"ש דפליג, שאני הכא שהוא חולה ואע"פ שמשמשים אינו עולה מן המנין לפמש"כ הרא"ש וכו'. ואפי' להנימוק"י שפירש חלה ממש שאינו יכול לשמש או להוליד וגם ס"ל דחו"ל עולה מן המנין מ"מ יש לצדד שלא להפריד בין הדבקים לפי מש"כ הפוסקים הובא בבית יוסף (או"ח סי' תרנו) וברמ"א שם שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו מצוה עוברת כאתרוג ולולב. ומצות פריה ורביה בנידון זה גרע משאר מצוות עשה ועכ"פ לא עדיף יותר שהרי בשאר מ"ע לכו"ע כופין לקיים ובשהה עשר שנים פליגי בזה אמוראי בכתובות (עז.) והיינו טעמא כיון שספק הוא אם ייבנה מאחרת וא"כ אם בכל מצוה עוברת אינו מחוייב לבזבז אף שליש מהונו אלא רק חומש, מכ"ש שאינו חייב לבזבז להוציא את אשתו זאת ולפ"ז בניד"ד שכתובתה ותוספתה מרובה שיצטרך לבזבז כל הונו אפשר דאינו מחוייב ואף שליש מהונו אינו מחוייב לבזבז. ומעתה יש לו סמך להיות בשב ואל תעשה ויצא ידי שמים. עכ"ד. ועיי"ש עוד שצירף את ענין עוסקו בתורה. אמנם כל אלו אינם אלא סניפים להקל שהצטרפו בנידון השואל דידן אבל עיקרא דמילתא הוא הטעם הראשון שכתבנו. ומ"מ כיון שלא ראיתי מי שכתב כן הנני ירא להכריע למעשה היכא דליכא אלא טעם זה לבדו עד שיסכימו גדולים. והי"ת יאיר עינינו בתורתו שלא ניכשל בדבר הלכה, אמן. (ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא איכא שלאחר כשנה ומעלה מעת השאלה בישרני השואל על מקום הברית של בנם בכורם הנולד להם בס"ד).

בדבר אם מותר לחתן בתוך שנתו לצאת למרחקים לזמן ארוך לצורך מסחר בס"ד. מוצש"ק פר' לך לך מארצך. אור לט' בחשון תשס"ח לפ"ק. שאלה: בדבר חתן בתוך שנה לחופתו שהוצע לו לצאת לחו"ל למשך חודשיים לצרכי פרנסה, ורעייתו הכלה אומרת שמסכימה לכך בלב שלם, אם אינו עובר על הכתוב כי יקח וכו' לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח (דברים כד, ה). תשובה: בגמ' סוטה (מד:) ת"ר לא יצא בצבא, יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים, תלמוד לומר ולא יעבור עליו לכל דבר. יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו נטע כרם ולא חללו ארס אשה ולא לקחה, ת"ל עליו, עליו אי אתה מעביר, אבל אתה מעביר על אחרים. ומאחר דכתב לא יעבור לא יצא בצבא למה לי, לעבור עליו בשני לאוין. ע"כ. ובתרגום יונתן בן עוזיאל עה"פ לא יצא בצבא ולא יעבור וכו' פירש "לא יפוק בחילא דלא יארע עלוי כל מדעם ביש". והיינו שמפרש שהמשך הפסוק ולא יעבור וכו' אינו לאו נוסף אלא טעמא דרישא, שלא יצא לצבא שמא יעבור עליו ויתרחש עמו דבר רע. ולשיטה זו אין לאו על אספקת מים ומזון. והוא שלא כתלמודא דידן. ובנחל קדומים (פר' כי תצא סי' תקפא) כתב הרב חיד"א שאע"פ שהטור והש"ע השמיטו דין זה (ורק הרמב"ם כתבו בפ"ז מהלכות מלכים), דין זה נוהג גם בזמן הזה. והנה מדמפרש בגמ' דהלאו 'ולא יעבור עליו לכל דבר' אתא לרבויי אספקת מים ומזון ותיקון דרכים שהם צרכי רבים, ולא נקט רבותא דאפילו צרכי עצמו כגון לצאת למרחקים למסחר וכדו' ג"כ אסור, משמע דצרכי רבים הוא דאסור, אבל צרכי עצמו מותר. וכן משמע ממש"כ הרמב"ם (פ"ז ממלכים ה"י והי"א) ואלו שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר, ואין מטריחין אותם לשום דבר בעולם. הבונה בית וחנכו, והנושא ארוסתו או שייבם, ומי שחילל כרמו, אין יוצאין עד תום שנה. שנאמר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו. מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה בין לבית שקנה, בין לאשה שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול פריו. כל השנה כולה אין מספק מים ומזון, ולא מתקן דרך, ולא שומר בחומה, ולא נותן לפסי העיר, ולא יעבור עליו שום דבר בעולם. שנאמר 'לא יצא בצבא, ולא יעבור עליו לכל דבר', לעבור עליו בשני לאוין. לא לצרכי העיר ולא לצרכי הגדוד. ע"כ. וממש"כ 'ואין מטריחין אותם לשום דבר בעולם' משמע שאחרים אינם מטריחים אותם אבל הם רשאים לתועלת עצמם לטרוח כרצונם, וכן בסוף דבריו נקט 'לא לצרכי העיר ולא לצרכי הגדוד' שהם צורך הרבים, הא צרכי עצמו כגון לצאת למסחר שרי. ב. אולם בספר המצוות להרמב"ם (ל"ת מצוה שיא) כתב "שהזהירנו מהוציא חתן מביתו שנה אחת לטורח מן הטרחים, לא לצבא ולא לזולתו. אבל נסלק ממנו כל טורח וכל משא שיהיה חייב בהם לעזוב ביתו כל השנה. והוא אמרו יתעלה 'ולא יעבור עליו לכל דבר'. ולשון גמ' סוטה (מד.) לא יצא בצבא יכול בצבא הוא בלא יצא אבל יתקן כלי זין ויספק מים ומזון, ת"ל לא יעבור עליו לכל דבר. עליו הוא דאין אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים. וכי מאחר דנפקא לי מלא יעבור עליו לכל דבר, לא יצא בצבא למה לי, לעבור עליו בשני לאוין. ודע כי החתן עצמו גם כן מוזהר מלצאת מביתו כלומר ללכת לסחורה כל שנתו". הרי שסיים להדיא לאסור יציאה לסחורה. וקשה דמהגמ' משמע שרק לצרכי אחרים אסור דלא"ה רבותא הוו"ל לאשמועינן לאסור יציאה לסחורה מלא יעבור עליו לכל דבר, ולא רק לספק מים ומזון, ומנא לן לאסור גם לצורך סחורה. אמנם יש להסתפק במה שכתב בתחילת דבריו 'אבל נסלק ממנו כל טורח וכל משא שיהיה חייב בהם לעזוב ביתו כל השנה' אם 'כל השנה' קאי על עזיבת ביתו כל השנה אבל פחות מזה שרי, או שמא כוונתו לומר שכל השנה נסלק ממנו כל טורח וכל משא שיהיה חייב בהם לעזוב ביתו, ואפילו לזמן קצר משנה. וכן יש להסתפק במש"כ בסוף דבריו לענין סחורה. ובספר החינוך (מצוה תקפא) נמשך אחר דברי הרמב"ם בספר המצוות וכתב "שנמנע החתן לצאת מביתו כל השנה כלומר ללכת במסעות רחוקים ונמנע ג"כ שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו וכו'." ובמצוה תקפב הוסיף עוד "שנצטווינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלימה מיום הנישואין ועל זה נאמר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". והגאון רבי יוסף באב"ד במנחת חינוך שם תמה על דבריו "מש"כ הרב המחבר דאסור לעמוד זולתה בשנה הראשונה, בש"ס וברמב"ם אינו מוזכר זה, רק למלחמה ולצרכי העיר, ועל זה באו הלאוים והעשה, היינו דאין רשאים להטיל עליו, אבל זה פשוט דמותר לצאת מביתו למרחקים שנה ראשונה. ואי מדכתיב ושמח את אשתו וכו', כיון דלא מצינו זה בש"ס ובשום מקום לא נוכל לדרוש דינים מעצמנו מפשט מקרא, רק פירוש קבלת חז"ל. וכעת לא מצאתי ברמב"ם ואין עולה על זכרוני בשום פוסק דין זה דחתן שנה ראשונה לא יעמוד זולתה ימים רבים כמו שכתב הרב המחבר. ודברי הרב המחבר צ"ע כעת". עכ"ד. ומה שתמה שלא מצא כן ברמב"ם, הן אמת שביד החזקה לא כתב כן ופשטות דבריו שם משמע שרק אחרים אין מטריחין אותו, אולם בעל החינוך כתב דבריו ע"פ הכתוב בספר המצוות להרמב"ם להדיא לאסור לצאת אף למסחר. אלא שבשו"ת הרדב"ז (סי' רלח) כתב בתוך דברי תשובתו לשואל אם חתן בתוך שנתו מותר לצאת לסחורה למדינה אחרת, וז"ל "ומה שכתוב בספר המצוות להרמב"ם 'ודע כי החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו בסחורה כל שנתו', שיבוש הוא בספרים אפשר מן המעתיק בלשון ערבי או המעתיק הספר. אבל בלשון ערבי כתוב וכו', והכוונה כי החתן בעצמו מוזהר שלא יצא לדרך כלומר לצרכי רבים. אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו, אם אין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה". ועוד כתב שם שמהגמ' משמע שהאיסור אינו אלא לצאת למלחמה אבל לסחורה אינו בכלל האיסור. "וכי אם אין לו אמנות אלא זה ימות ברעב או ישאל על הפתחים, והלאו לא יתחלק בין עניים לעשירים, וכן כתב הסמ"ג (סי' רל ובמ"ע סי' קכא) שלא יצא בצבא ולא הזכיר שלא יצא לסחורה, אלא שלא יצא לאחד מן הדברים שכופים את הרבים לצאת, ואם הוא ירצה לצאת עובר בלאו ועשה". עכ"ל. והו"ד בשדה חמד (ח"ז אסיפת דינים מערכת חתן וכלה סי' כט). ומבואר דס"ל להרדב"ז שהחתן בתוך שנתו מותר לצאת לסחורה ואין חילוק בין עניים לעשירים, ואף הרמב"ם סבירא ליה כן על פי הגירסא המקורית שנכתבה כידוע בערבית. ובשדה חמד שם (ד"ה שוב) הביא מה שכתב הרב חכמת אדם בבינת אדם (שער בית הנשים סי' לז) להשיג על דברי הרדב"ז שמ"מ הא בליקוטי הפרדס ובספר החינוך כתבו לאסור לחתן בתוך שנתו לצאת אפילו לסחורה, והרדב"ז שלא הביא דבריהם לא ראם, והרמב"ם עצמו כתב במקום אחר בספר המצוות (מ"ע ריד) "שציוונו להתייחד החתן עם אשתו שנה תמימה, שלא יסע מחוץ לעיר ולא יצא בצבא ולא יעבור עליו דבר מדברים הדומים לאלו, אבל ישמח עמה עד מלאת שנה מיום בואו אליה. והוא אמרו יתעלה נקי יהיה וכו' ושמח את אשתו אשר לקח". הרי שכתב שלא יסע מחוץ לעיר ולא יצא בצבא, מוכח שאפילו לסחורה אסור. ומה שלא כתבו הרמב"ם בחיבורו זהו משום שכתב שם שהיוצא לצבא עובר בשני לאווים, ולכן לא כתב שם האיסור לסחורה משום שאינו אלא בעשה. ומה שהקשה הרדב"ז שא"כ מי שאין בידו להתפרנס ימות ברעב או ישאל הפתחים, י"ל דבודאי אם האשה מוחלת הוא פטור, כמו בשמחה בשעת ימי המשתה דיכולה למחול כדאיתא באה"ע (סי' סב). והשדה חמד כתב להשיב על דבריו שזהו דוחק גדול לומר דמשום כך לא הזכירו הרמב"ם בחיבורו, שהרי היה לו עכ"פ לכתוב דבר זה בפני עצמו והיוצא לסחורה עובר בעשה וכמו שכתב שעין זה בכמה מקומות. עיי"ש כל דבריו. ומ"מ הא קמן שגם להחכמת אדם היכא שהאשה מוחלת מותר הוא לצאת לסחורה. וע"ע במש"כ בשדה חמד ח"ה (כללים מערכת הנו"ן כלל נ"ב) בשם שו"ת בנין שלמה לדייק ממש"כ היראים (סי' קצ) שהחתן חייב לשמח את אשתו בשנה הראשונה בכל דבר שיודע שיש לה שמחה. משמע דהעיקר תליא ברצון האשה דאם היא מקפדת שלא ילך מביתו לסחור בודאי אינו רשאי, דנהי דאין ע"ז לאו, אבל יש ע"ז עשה, ושום פוסק לא יחלוק על זה. ואם אין לו במה להתפרנס, בודאי מותר לו לצאת אפילו אינה מתרצה דבטלה דעתה אצל כל הנשים עיי"ש כל דבריו. ובשו"ת רב פעלים (ח"ג אב"ע סי' ט) הביא מש"כ בדברי מרדכי (אה"ע סי' ג) שכתב לדייק ממש"כ הטור (אה"ע סי' עו) לעניין מצוות עונה שהאיש רשאי לצאת לסחורה באופן שמתבטל מעונתו המוטלת עליו אם יוצא ברשות אשתו, דה"ה שאם יוצא ברשות אשתו אינו עובר על נקי יהיה לביתו. וכתב שכן ראה נוהגים. והביא עוד הר"פ מש"כ הרב חנא וחיסדא (כתובות ח"ב דף רל ע"ד) שאם אין לחתן איך להתפרנס אפילו בדוחק, מותר לו לצאת דהוי כפיקוח נפש שדוחה כל התורה, וגם זה יהיה ע"פ רשותה ומחילתה. ומ"מ אם אפשר לו לבא לביתו פעם אחת בתוך השנה יבוא ועליו תבוא ברכת טוב. אבל אם יכול להתפרנס בעירו אפילו בדוחק, אע"פ שאם יצא מעירו ירויח יותר, לא יצא לימים מרובים ורשאי רק לימים מועטים. וכן העלה שם לדינא הרב פעלים. ג. ונראה לדייק דדעת הטור ומרן הש"ע כדעת הרדב"ז שכל איסור היציאה לחתן בתוך שנתו הוא רק לצאת לצבא או לספק מזון ומים ולתקן הדרכים וכדומה, אבל לצרכי מסחר מותר וכדמוכח בגמ'. שמטעם זה השמיטו דין זה, כיון דכל הני הוו שייכי בזמן שיד ישראל הייתה תקיפה בשלטון וצבא, משא"כ בגלותנו. אבל אי סבירא להו שהאיסור שייך גם ביציאה לסחורה שהוא דבר המצוי, הוה להו לאשמועינן האיסור. נמצא שבנידון השאלה רשאי החתן בתוך שנתו לצאת למרחקים לצורך מסחר. ומ"מ מצד מצוות עונה צריך שיהיה ברשות אשתו. זהו מעיקר הדין. אבל לפי שדורנו דור יתום ורבו בו המכשולות, יש לעשות כל מאמץ לחזק ולהדק את הקשר שביניהם בשנה הראשונה, ויאכלו פירות מאמצם וטרחתם בזה כל חייהם וכפי שהניסיון מורה. ואפילו בנשואים שנים רבות עצה טובה קמ"ל שלא להתרחק זמן רב אפילו לצורך פרנסה לפי שהוא דבר הפוגע בקשרי ההורים ובחינוך הילדים. ובעת צורך גדול יקיימו מאמר חז"ל (אבות א, טו) עשה לך רב והסתלק מן הספק. וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.

אם בשעת הדחק אפשר לסדר חו"ק בכתובה שהיא כמנהג האשכנזים לחתן ספרדי, ואם יש להקפיד על השבעת החתן כמנהג הספרדים. בס"ד. ביתר ת"ו. י"א חשוון תשס"ח לפ"ק. לכבוד היקר והנעלה ה"ה וכו' בדבר שאלתו שעומד להינשא עב"ג והכלה כבת בית אצל בית האדמו"ר מ... שליט"א אשר הוא מורה ורבה לכל דבר, ועז חפצה שהוא יסדר החו"ק. והנה עתה הוברר לו שהאדמו"ר מתכוון לסדר החו"ק בכתובה שהיא כמנהג אשכנז וכבו' שוחח עמו בזה וסירב בתוקף לשנות ממנהגו לסדר חו"ק בכתובה שהיא כמנהג אשכנז, על אף שהחתן ספרדי. ונפשו בשאלתו עד כמה עליו לעמוד על הדבר שהכתובה תהיה כמנהג הספרדים, ואם יש דרך לצאת מהמיצר שנקלע אליו מבלי לפגוע בכבוד האדמו"ר ומבלי לגרום לעצבות וקפידא מצד הכלה. תשובה: הנה עיקר הבדלי הכתובות בין מנהג ספרד למנהג אשכנז הוא בב' דברים. הא' הוא במילים דחזי ליכי שמנהג אשכנז להוסיף מילת ‘מדאורייתא', והב' הוא השבועה שמשביעים את החתן למנהג הספרדים לאחר הקנין ואומרים וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום וכו' לקיים את כל הכתוב עליו וכו'. ונברר בע"ה כל אחד מהם אם במקום דוחק כה"ג אפשר לספרדי לנהוג כמנהג אשכנז. א. בגמ' כתובות (י.) אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. וכעין זה איתא בגמ' יבמות (פט.) שהכתובה אינה אלא תקנת חכמים. דקאמר התם מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ומבואר שם דה"מ לחכמים אבל לרבן שמעון בן גמליאל כתובת אשה מדאורייתא. מדסבירא ליה במשנה (כתובות קי:) נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות קפוטקיא. ופירש רש"י שהן ‘גדולות ושוקלות יותר משל ארץ ישראל'. והיינו משום דכתובה דאורייתא. ולחכמים שם במשנה נותן לה ממעות א"י לפי שכתובה מדרבנן ומקולי כתובה שנו כאן כמבואר הטעם שם בגמ' (קי:). ובתוס' (כתובות י. ד"ה אמר) הקשו מהא דרב נחמן אמר שמואל חכמים תקנו וכו' ומהא דיבמות דכתובה דרבנן, על מה שנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. ואומר רבנו תם דסמכינן ארשב"ג דמתניתין דסבר כתובה דאורייתא וקיי"ל כרשב"ג במשנתנו. ועוד אומר ר"י דלא קיי"ל כרב נחמן דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן וכו' וכן פירש רבנו יצחק בן רבנו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן. והא דאמרינן בהאשה רבה (יבמות פט.) מאי טעמא תקינו רבנן כתובה, היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הכא נמי תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. עכת"ד התוס'. וכן כתב הרא"ש לתמוה על מה שנהגו באשכנז וצרפת לכתוב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא והביא מה שהשיב ר"ת דסמכינן ארשב"ג ושאע"ג דהלכתא כרב נחמן בדיני, קיי"ל כרב אשי דהוא בתראה. אבל רבנו חננאל פירש דקיי"ל כרב נחמן דכתובה מדרבנן ואע"פ שאמרו בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו הכא לית הלכתא כוותיה דאמרינן בפרק בתרא (קי.) לאפוקי מדרשב"ג. והרא"ש שם דן בדבר וסיים וז"ל כל הגאונים הסכימו דכתובת אשה מדרבנן. וראיתי מפרשים דאפילו הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא מודו דכתובת אשה מדרבנן, וחכמים תקנו חמישים כסף מדאורייתא, פירוש משקלים האמורים בתורה, משום שלא תהא קלה עליו להוציאה, ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות. משום הכי נהיגי למיכתב דחזו ליכי מדאורייתא, שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא חמישים סלע מדינה. ודברים של טעם הם. והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי לא הפסיד. עכ"ל. וכדעת ר"ח והגאונים כתב הרי"ד בספר המכריע (סי' מב) וז"ל מילתא פסיקתא היא לכל חכמי בבל דכתובה מדרבנן היא ולא מספקא לשום איניש דאית ליה מששא ולית מנהון אדם מעולם דסמכא מאן דאמר כתובה מדאורייתא וכו' ומגונה מאד אצלנו מאן דכתב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא. עכת"ד. וכן כתב הרי"ף בסוף כתובות שכתובת אשה אינה אלא מדרבנן. וכן פסק הרמב"ם (פ"י מאישות ה"ז) וז"ל וחכמים הם שתקנו כתובה לאשה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. וכן דעת הרמב"ן בחי' לכתובות (קי: ועי' חלקת מחוקק סי' סו ס"ק כד) וכן כתב הר"ן (סוף כתובות) וז"ל ולעניין הלכה קיי"ל כרבנן דכתובת אשה מדבריהם וכו' דסוגיא דכולי תלמודא הכי. ע"כ עיי"ש. וכן פסק מרן הש"ע (סי' סו ס"ו) וז"ל כמה שיעור הכתובה, לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה ושל זו וזו כסף מדינה. ע"כ. והרמ"א בהגהה שם כתב וכל זה לדעת קצת הפוסקים שסבירא להו שכתובת בתולה אינה אלא זוזי דרבנן וכו', אבל לדעת יש פוסקים מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא. וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא וי"א דכותבין דחזי ליכי סתמא. והמנהג לכתוב לבתולה דחזי ליכי מדאורייתא אבל לא לאלמנה. וכל זה במקום שאין מנהג. אבל במקום שיש מנהג מה שגובין הולכים אחר המנהג. ע"כ עיקר לשונו. הרי לנו שלספרדים ויוצאי עדות המזרח אין לכתוב בכתובה מילת ‘דאורייתא' אלא רק דחזו ליכי. וכן העלה מרן הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (אהע"ז סי' יב) שמה שראה שנהגו בפתח תקוה לכתוב בכל הכתובות מילת ‘מדאורייתא' בין לאשכנזים ובין לספרדים, אינו נכון לעשות כן. אלא יכתבו לספרדים ‘דחזו ליכי' בלבד. והכותב דחזו ליכי ‘מדרבנן' לא הפסיד. ב. אך אם הוא רק לכתחילה אבל בעת הצורך כדהכא שהכלה דורשת שרבה יסדר קידושיה והוא מתנה הסידור חו"ק בכך שהכל יהיה כמנהגו, אם ליכא קפידא בכתיבת מילת ‘מדאורייתא', הנה לפמש"כ הרא"ש בשם יש מפרשים שגם לנוסח דחזו ליכי ‘מדאורייתא' א"ש דכתובת אשה מדרבנן, לפי שחכמים תקנו חמישים כסף משקלים האמורים בתורה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכתב ע"ז הרא"ש שדברים של טעם הם, י"ל דאין קפידא כ"כ בכתיבת מילת ‘מדאורייתא' גם לחתן ספרדי. וכעין זה כתב הריטב"א (כתובות י.) בשם הרב פנחס הלוי שאף אם כתב ‘מדאורייתא' אין הכתובה נפסלת בכך משום "דמסתמא לא נתכוון להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כוחה קאמר שתגבה ממנו כסף מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתן זוזי מן העידית". וכ"כ בשיטה מקובצת (שם) בשם רבנו יונה שמה שכותב ‘מדאורייתא' תנאי הוא שמתנה על עצמו שרוצה להוסיף ולתת לה כתובתה מכסף של תורה. וכ"כ בארחות חיים (הל' כתובות) בשם הראב"ד. אולם לדעת ספר המכריע הנזכר לעיל יש להקפיד שלא לכתוב מילת ‘מדאורייתא' בכתובה. שכתב וז"ל ‘ומגונה מאד אצלנו מאן דכתב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא'. והוסיף עוד וקמאי דילכון מן בני ארץ ישראל נקטיה להאי מילתא ואתון השתא כל מעשיכם במנהגות שלנו ותלמוד שלנו, הכין מיבעי לכון למיעבד ולסלוקי מן כתובותכון דוכרין ‘דאורייתא', אלא כתובו ‘דחזי ליכי' סתם. עכ"ל. ולדעת הריטב"א (כתובות י.) אפשר שהכתובה נפסלת בכך שכתב וז"ל "הלכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה ‘דחזו ליכי מדרבנן', אי נמי ‘דחזו ליכי' בלחוד. ואם כתב ‘דחזו ליכי מדאורייתא' אפשר לומר דלית לה כתובה כלל". ע"כ. וכן משמע דעת הרמב"ן והר"ן בחידושיהם שם. ובאמת שאפילו למנהג האשכנזים שנהגו לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא, אינו לעיכובא אם לא כתב מילת ‘מדאורייתא', וכתובה שכתוב בה רק ‘דחזו ליכי' ללא מילת ‘מדאורייתא' כשרה גם לחתן אשכנזי, לפי שאינו כותב דחזו ליכי מדרבנן, אלא לשון שמשמעה נכון בין לדעת הפוסקים דכתובה מדרבנן ובין לדעת הפוסקים דכתובה דאורייתא. וכמו שכתב לנכון הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א בספרו כתובה כהלכתה (שביבי אש סי' יח אות יא) דאליבא דכ"ע בדיעבד אם לא כתבו בכתובת בתולה תיבת ‘מדאורייתא' אין כל חשש בדבר אפילו לבני אשכנז ההולכים בעקבות רבנו הרמ"א, דלכו"ע אין הזכרת מילה זו מעכבת ואין כל נפקותא אי כתבינן הכי או לאו. עכ"ד (עיי"ש מה שדן אם בכה"ג רמי עליה רק תשלומי כסף מדינה). וכיון שלאשכנזים אינו לעיכובא אם אינו כותב מילת ‘מדאורייתא', ולספרדים שנהגו שלא לכותבה יש חשש פסול בכתובה שכתוב בה מילת ‘מדאורייתא', לא ידעתי על מה הסער הגדול הזה שמקפיד האדמו"ר שליט"א שלא לקדש חתן ספרדי אלא בכתובה אשכנזית. ומ"מ על החתן מוטל להקפיד על כך שבכתובתו לא תהיה מילת ‘מדאורייתא', שלא יהיה ח"ו בכלל חשש השוהה עם אשתו בלא כתובה. ונראה שאם בסופו של דבר זו תהא כתובתו, יש ללמדו שלאחר החופה ועכ"פ קודם שילכו החתן והכלה לביתם יכינו כתובה אחרת הכתובה כדעת מרן הש"ע ז"ל ויחתמו עליה עדי הכתובה ויבטלו כתובתם הראשונה. ג. גם לעניין מה שנהגו הספרדים ועדות המזרח בעת קריאת הכתובה להשביע את החתן בתקיעת כף לקיים את הכתוב עליו, אין הדבר פשוט לבטל המנהג. שהנה בספר נוה שלום (דיני אישות ס"ב) להגאון רבי שלום חזן שהיה אב"ד אלכסנדריה שבמצרים כתב "המנהג פה להשביע החתן בשעת הנישואין שלא ישא אשה אחרת על אשתו אא"כ שהתה עשר שנים ולא ילדה. ומנהג זה קדום הוא בארץ מצרים מזמן הרמב"ם ז"ל כמבואר בתשובת הרמב"ם הובאה בספר לב שמח". ואף שמש"כ שמבואר בתשובת הרמב"ם שנהגו בזמנו להשביע לאו מילתא פסיקתא היא, שהנה ז"ל הרמב"ם בתשובה (כת"י תשובה רכב) המובאת בספר לב שמח (יו"ד סי' ב) שאלה, אדם נשא אשה והתנה על עצמו בכתובה התנאים הידועים בארץ מצרים שלא ישא אחרת עליה וכו' ונפלה לפני יבמה וכו'. עכ"ל. והלב שמח פירש דבריו שכוונתו לשבועה משום שיש לסמוך "על נוהג שבעולם שתנאי כתובה שבועה יש בהם". ובאמת שאין הכרח מדברי הרמב"ם לכך ואדרבה מלשון הרמב"ם משמע שבזמנו לא נהגו להישבע שא"כ היה לו להזכיר שהבעל נשבע שלא ישא אחרת עליה ולא לומר שמחוייב רק מצד שהתנה על עצמו בכתובה. וכן מבואר שפירש המהרי"ק דברי הרמב"ם והביאו הלב שמח שם אלא שכתב לחלוק על דבריו. ומ"מ זה ודאי שהוא מנהג קדום זה כמה מאות שנים וכמש"כ הרדב"ז בתשובה (ח"ד סי' רצב) שנהגו עתה להשביע את החתן על כל תנאי הכתובה. וכן הוא בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' ז) והמהרי"ט (ח"א סי' ס וסי' קיח). וכן כתב המהרשד"ם (יו"ד סי' כז) שהיו נשבעין בשבועה חמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ועל דעת ג' רבנים מפורסמים לקיים את כל הכתוב לעיל. וכן העידו המהר"ם אלשיך (סי' עח) ומהר"ם חגיז (בשתי הלחם סי' כח) והמחנה אפרים (סי' א) והחיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' לח אות מח) וארץ החיים (סתהון אהע"ז סי' א ועיי"ש שכתב כן בשם כמה גדולים) והחקרי לב (ח"ג יו"ד סי' פז) והגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"א סי' ו). וע"ע בספר משפטי עוזיאל (ח"ב אבה"ז סי' פא אות ב) והו"ד בספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב). אמנם מדברי מרן הש"ע משמע שבמקומו לא נהגו להשביע את החתן בשעת החופה שלא ישא אשה על אשתו. שהרי כתב (אהע"ז סי' א סי"א) "טוב לתקן בחרמות ובנידויים שלא לישא אשה על אשתו". ומקורו במש"כ הרא"ש בתשובה (כלל מג אות ז). ואם היו נוהגים בזמנו להשביע ע"ז בזמן החופה לא היה צריך לומר שטוב לתקן תקנה זו. ובספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב) דחק עצמו לומר שרק העתיק לשון הרא"ש. ואינו נראה שהלא מה שאין בו צורך למעשה לא העתיקו והכא בכלל מאתיים (דשבועת הכתובה) מנה (דתקנת הרא"ש). אמנם בש"ע אהע"ז לאחר סי' קסט כתב ‘סדר חליצה בקצרה' וסביבו חונה פירוש בשם ‘פירוש סדר החליצה' ושם (ס"ק מו) איתא בזה"ל "ובזמן הזה אע"ג דליכא חרם דרבנו גרשום שהרי לא גזר אלא עד סוף האלף החמישי, מ"מ כל אדם משביעין אותו בעת הנישואין שלא ישא אשה על אשתו". ומצינו בב"ח (סי' קסט ד"ה ויקבעו מקום) שכתב "כתב הבית יוסף בפירוש סדר החליצה סעיף יב ודע שכתוב בקונטרסים וכו'." הרי דפשיטא ליה שאת ‘פירוש סדר החליצה' כתב מרן הש"ע ולא רק את ‘סדר חליצה בקצרה'. ולפ"ז נמצא שמרן הש"ע כתב שמשביעין בזה"ז כל אדם שלא ישא אשה על אשתו. אבל באמת אין הדבר ברור אצל כל הפוסקים שפירוש זה נכתב ע"י מרן הש"ע. שהנה בשי למורא (אהע"ז סי' א ס"י) כתב "עי' לקמן בסדר החליצה בבית שמואל ס"ק מו שכתב דכל אדם משביעין אותו בשעת הנישואין שלא ישא אשה על אשתו. ולא ידעתי היכן מצא זאת וגם המנהג אינו כן". ומבואר שהבין שאת סדר החליצה כתב הבית שמואל ולא מרן הש"ע. ובאמת שכבר נתחבטו בזה האחרונים מיהו שכתב הפירוש שסביב סדר החליצה אם הוא הש"ע או הבית שמואל ויש פנים לכאן ולכאן ואפשר שאינו אלא חכם שלישי. עי' לבוש בפירוש סדר החליצה ומרן החבי"ב בכנסת הגדולה (סי' קסט הגה' הטור ס"ק עה) והגרעק"א בהגהותיו (סדר החליצה ס"ק א). וע"ע במש"כ הגר"מ מזוז שליט"א בירחון אור תורה שנה א (עמ' תפג) ושנה יא (עמ' רלא). ובאמת גם בדורות האחרונים עדיין לא פשט מנהג זה בכל קהילות הספרדים ועדות המזרח וכמו שהעיד בגודלו הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג (אהע"ז סי' כח) וז"ל "אין נשבעין פה עירנו שלא לישא אשה אחרת כמנהג ארץ ישראל". ובשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"א (סי' פט) כתב שבהרבה מקומות במרוקו נהגו להשביע. ומבואר מדבריו שלא פשט המנהג בכל המקומות שם. גם בודאי שבכל מקום מהמקומות שבארצות המזרח וארץ תימן שהיו נושאים שתי נשים עד דורנו אנו, פשוט שלא נשבעו בעת החופה שלא לשאת אשה אחרת. אמנם אפשר שבכל המקומות הללו נהגו להישבע על קיום הכתובה ורק שלא כתבו בכתובה התחייבות זו שלא לישא שתי נשים וממילא לא נשבעו על כך וצ"ב. גם מהרבה פוסקים שהביאם השדי חמד (ח"ז מערכת גירושין סי' ב אות ה) ומהם הכנה"ג (סי א הגב"י אות כג) והראש משביר (ח"ב סי' סט) ועוד שכתבו לדון אם חרם דרבנו גרשום שלא לישא שתי נשים חמור מהחרם שהחרים שלא לגרש אשה בע"כ עיי"ש, מוכח שבמקומם לא נהגו להישבע בשעת הכתובה שלא לשאת שתי נשים. ושו"ר בספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב אות ג) שקיבץ כעמיר גורנה מנהגי המקומות בזה על פי כתובות ישנות. והן אמת שיש המפקפקים בעצם המנהג שנהגו להשביע את החתן לקיים את כל האמור בכתובה, שהיאך לא חששו להכשילו בשבועה דאורייתא אם לא יעמוד באחד מפרטי התחייבויותיו בכתובה שמתחייב לפרנס ולזון ולכסות וכו'. ובפרט שדבר מצוי הוא שמאחר צרכיה מתוך אי שימת לב או דוחק הפרנסה וכדומה. והגר"מ מזוז שליט"א כתב (אור תורה שנה כב עמ' שו, ושנה כג עמ' לב) שנוהג למחוק את מילות השבועה שבכתובה ועושה על זה קיום למטה וכתב כמה טעמים לזה. ובספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב אות ז) הביא שכן גם דעת הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג שליט"א והרה"ג שריה דבילצקי שליט"א שיש לבטל מנהג זה. ואחהמ"ר יש לתמוה על דבריהם דאטו בדורות הקודמים לא היה לחוש לכל זה והיאך לא חששו כל גדולי הדורות הנ"ל שמא נכשילנו בשבועה דאורייתא. ונראה טעם גדולי הדורות שלא חששו לזה שבודאי אין הכוונה בשבועה זו אלא להיכא שמזלזל בזדון בחוב המוטל עליו לדאוג לצרכיה, שבכל כהאי גוונא יש לתקן מה שיחייבו להעניק צרכי מי שקשרה חייה עמו. אבל אם אינו מעניק לה כדי צרכה מתוך אי שימת לב זמנית או דוחק הפרנסה וכדומה משאר מצבים המצויים, נראה דעל דעת זה אינו נשבע ואין מתכוונים להשביעו. דבשבועות אזלינן בתר אומדן הדעת המסתבר במה שכוונתו לחייב עצמו בו, ומיהו פתי להתכוון להישבע על מה שקרוב לודאי שיכשל בו. ומה גם שחיובי הכתובה לזון וכו' הוא כתיבת שארה כסותה ועונתה שהוא כבר חייב בהם מדאורייתא ואין שבועה חלה ע"ז. ובפרט שבנוסח שמשביעין אותו אין אומרים "הריני משביעך" שהוא הנוסח התופס בשבועה שמושבע מפי אחרים, אלא כסיפור דברים בעלמא כאדם המספר את אשר היה בנוסח "וגם נשבע", וכשנותן לו ידו הוא ג"כ כמספר שכך היה שבעת שנשבע בעבר היה תקיעת כף. וא"כ אפשר שאין הדבר אלא לומר שמקבל עליו קבלה גמורה לקיים את כל האמור אע"פ שאינה שבועה ממש. וכמו שכתב הפתחי תשובה (חו"מ סי' מב ס"ק ד) בשם שו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קנב) וז"ל "ותו, דאף שכותבים בשטרות שנעשו (שבועה וחרם ותקיעת כף) בפועל ממש, מ"מ הכל יודעין שאין עושין שום שבועה ותקיעת כף כלל. ומ"מ אין בזה משום עדות שקר, דבעל השטר מקבל על עצמו לקיים כאילו נשבע בפועל ממש, דלא יהא בו משום אסמכתא וקנין דברים, אבל לא שיהא בו משום חומר שבועה ממש". עכ"ל עיי"ש. ועוד יש להוסיף מש"פ מרן בש"ע חו"מ (סי' פז סט"ז) וז"ל "צריך להישבע בשם או באחד מכל הכינויים" ולפ"ז כתבו הרבה מהפוסקים ששבועה שבשעת קריאת הכתובה אינה שבועה דאורייתא וכמש"כ בספר טהרת הבית (ח"ב סי' ה הערה יח ד"ה ובעיקר) בשם שו"ת עבודת ה' (חאה"ע ס"ס כז) שהשבועה שמשביעים את החתן בעת קריאת הכתובה בתקיעת כף, ואומר החזן על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לקיים התנאים שבכתובה וכו', כיון שהוא מושבע מפי אחרים בלי שם ובלי כינוי אין כאן חומר שבועה ואינה אלא מדרבנן וכמבואר כן בשו"ת עדות ביעקב (סי' ל). ושכעין זה כתבו גם החקרי לב (ח"ג יו"ד סי' פז) והגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (סי' ו דף יח) וכ"כ בשו"ת מר ואהלות (חאה"ע ס"ס יב). ודלא כמש"כ הגאון הראשל"צ יש"א ברכה בשו"ת שמחה לאיש (חאה"ע ס"ס טז) שכיון שהחתן מושיט ידו לתקיעת כף ומקבל דברי קורא הכתובה, הוי כנשבע שבועה חמורה. והגאון רבי יצחק אבולעפיה כתב בשו"ת פני יצחק ח"א (אה"ע סי' טו) שלפי שאומרים על דעת המקום ברוך הוא וכו', הוי הזכרת שם מפי אחרים והוה ליה שבועה דאורייתא. ושוב חזר וכתב בשו"ת פני יצחק ח"ב (דף סב) שהרב נוכח השלחן (חאה"ע סי' טו) קיבץ חמישה ספקות בשבועה זו והסכימה דעתו להקל בה ושכן כתב בספר שבט בנימין (סי' שו) ועוד. וסיים, ועם שאני הדל הארכתי בזה בשו"ת פני יצחק ח"א והסכמתי להחמיר, מ"מ מודינא להו שאינה אלא מדרבנן כיון שאינה לא בשם ולא בכינוי. ע"כ. ובספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב) האריך לדון אם יש לשבועה זו תוקף כלל והביא מש"כ מהר"א חיון בשו"ת טוב לישראל (דף יח) ששבועת הכתובה אין לה כל תוקף להלכה ומה שאנו משביעים את החתן הוא רק כדי שידע שעל מנת כן הוא נושא את האשה שלא ישא אשה אחרת עליה, אבל אין דין שבועה ממש עליו עיי"ש כל דבריו. ואע"פ שלרוב הפוסקים הוי עכ"פ שבועה מדרבנן, וגם שבועה מדרבנן לאו מילתא זוטרתא היא, מ"מ מאחר ומנהג קדום זה הוא מנהג ארץ ישראל מדורי דורות וכמו שהעידו בגודלם חבל נביאים המתנבאים בסגנון אחד שנהגו להשביע את החתן בשעת החופה לקיים את כל הכתוב, ויש בזה תקנה גדולה לאמץ ברכיים רפות שלא יזניחו במזיד ובמעל את חובתם לנשותיהם, חובה עלינו להמשיך במנהג רבותינו הקדושים גאוני הדורות זצ"ל. וכ"כ בספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב אות טז) שהשיב לו מרן הגר"ע יוסף שליט"א כי "חלילה לבטל את מנהג השבועה כלל, ואין לשמוע לקול מערערים אשר כריסם קטנה מצפרני האחרונים שכתבו להשביע. וגם אין לשנות מהשבועה ולצמצמה ממה שעשו בדורות שלנו. ואין להימנע כלל, והרי הוא משביע את החתנים בכל יום". והגרי"ש אלישיב שליט"א השיב לחתנו הגר"י זילברשטיין שליט"א שאינו מסכים עם מנהג כמה מרבני בני אשכנז שאינם משביעים את החתנים הספרדים. ונזדעק עליהם שאי אפשר לחשוב עצמנו חכמים יותר מחכמי הדורות הקודמים. והביא עוד בספר הנ"ל מש"כ הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בתשובה למי שביקש לפקפק במנהג השבועה בעת קריאת הכתובה וז"ל "אודות מנהג הספרדים להשביע את החתן שבועה חמורה בתקיעת כף על כל הנזכר בכתובה וכבוד ידי"נ הגאון וכו' העיר על מנהג זה שכדאי לבטלו משום שיש חשש לאיסור שהרי אין אחד שאינו עובר פעמים על מה שנכתב בכתובה ועוד דכיון שנשבע לא יהא בו דין סידור לבע"ח ולכן ראוי לדעתו לבטל מנהג זה וסמך עצמו על כתובות עתיקות שאין נוסח השבועה שבהן אלא שלא ישא אשה על אשתו ולא יגרשנה בעל כרחה עכת"ד. הנה לענ"ד אין לבטל מנהג ראשונים שקטנם עבה ממתננו, שנהגו כן מתקופת המבי"ט ואילך כמבואר בספר ארץ חיים סתהון עיי"ש. ויש ליישב את כל הערותיו דחשש איסור ביטול השבועה, כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני על שאר כסות ועונה, ואין השבועה חלה בין כך לענין זה, ואף בכולל כשיטת רוב הראשונים האומרים דבביטול מצוה ל"ש איסור כולל וכמו שמבואר בתוס' שבועות (כד.). ועיין באבני מילואים סי' יד שהאריך בענין זה. ובפרט בשבועה בנ"ד שאינו מוציא אותה מפיו וגם אין בו הזכרת השם. ובהערתו השניה, נראה דאם לענין אלמנה, בין כך לא חלה שבועתו לענין היתומים. ובנתגרשה, כיון שאסור בין כך לגרש בעל כרחה וכשמסכים הרבה פעמים נותן לה הרבה יותר ממה שכתב בכתובה ואלו מעשים שבכל יום כידוע לרבנים יושבי על מדין. והשבועה הזו הועילה רק לענין ד' דברים. שלא ימשכן תכשיטיה, ולא ישא אשה על אשתו, ולא יגרשנה בעל כרחה, ולא יסע מחוץ לגבולות הארץ שלא בידיעתה. ואני יודע אודות כמה אברכים שעמדו לברוח מנשותיהם לחו"ל ומכח שבועה זו אסרתי להם. ולכן ראוי להמשיך במנהגנו כפי מסורת אבותינו ורבותינו. ואני תמה על אותם ראשי ישיבות מאחינו האשכנזים אשר עורכים חופה וקידושין לתלמידים מבני עדות המזרח ואינם רוצים להשביע את החתן, ואינם מוכנים לוותר על כבודם, ומזלזלים בכבודם של הראשונים. ואם רוצים בברכות אינם מוכרחים לסדר את הכתובה ויתנו לאחר לעשות כן. (ובאגב ידוע מה שמספרים על הרמ"א אשר בזמן שישב על כסא רבנותו בקראקא שמע מנהג משונה שכל אשה שטובלת עושים לבעלה מי שברך בבית הכנסת עבור שטבלה, ונזדעזע ממנהג זה שהרי בודאי אין בו מן הצניעות, וכמעט רצה לבטל המנהג. וגלגלו מן השמים שכשעשו פעם מי שברך לאדם אחד שאשתו טבלה, הבלנית צעקה מעזרת הנשים שאשה פלונית לא היתה במקוה. ולכן חזר בו והשאיר המנהג על מקומו. ואומרים שזו הסיבה שבדבריו במפה על הש"ע בכל מקום מזכיר וכן המנהג שהחשיב מאד את מנהגן של ישראל). ואחתום וכו', בן ציון אבא שאול". ע"כ. וכן מנהג מרן ראש הישיבה הגאון רבי שלום כהן שליט"א לומר נוסח השבועה שבכתובה בכל סידור חו"ק. המורם מן האמור שעל החתן הספרדי לעמוד על כך שכתובתו תהיה כמנהג הספרדים שכותבים ‘כסף זוזי מאתן דחזו ליכי' ללא מילת ‘מדאורייתא', ושיאמרו נוסח השבועה לקיים את כל האמור בכתובה כמנהגינו. ואם יש חשש לסכסוך בינו לבין הכלה ויום שמחתם יהפוך ליום צער וריב ומדנים, או חשש לפגיעה בכבוד תלמיד חכם, יקפיד שלאחר החופה או עכ"פ לפני שהולכים החתן והכלה לביתם, יכינו עבורם כתובה אחרת שנוסחה כמנהג הספרדים ויאמרו נוסח השבועה כמנהג ויחתמו העדים. אמנם במקרה האמור סוף דבר היה שפניתי בצהרי יום החופה לאדמו"ר מ... שליט"א ופייסתיו בכבוד גדול כראוי להדרת כבודו וגילו המופלג, והתברר שלא ידע שמנהג הספרדים שמשביעים את החתן בשעת הכתובה, ומה שסירב לבקשת החתן הוא משום שהיה סבור שהוא מנהג בטעות, ולבסוף הסכים שהוא רק יסדר הקידושין ות"ח ספרדי יקרא הכתובה וישביע את החתן כמנהג. ויה"ר שעושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו, ומתורתו נפלאות יראנו, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

בדין אפשרות נישואין לבעל נטיה הפוכה לכבוד מעלת ידידנו חו"ב מזכה הרבים אשר בנועם תשובותיו השיב רבים מעוון הרה"ג מנשה ישראל רייזמאן שליט"א ראש צוות רבני השו"ת בארגון 'הדברות'. אחדשה"ט בעניין השאלה שהגיעה אליו מבחור לומד תורה שפנה אליו כמה פעמים בדבר נטיותיו ההפוכות מדרך העולם, ולאחר שכבו' כתב והסביר לו את חומרת הדבר והשיב על ספקותיו ושאלותיו בכמה מכתבים, קיבל עליו בקבלה גמורה להישמר מלעבור האיסורים הכרוכים בזה. ועתה הגיעה שאלתו בזה"ל: המצב כל כך רגיש ועדין. עכשיו, בגיל 23, אני מרגיש שאני עומד בפני צומת שאליה אני מתקדם במהירות, ובה שתי פניות בלבד, ימינה ושמאלה, ואין לי מושג במה לבחור. אם לא אבחר לפני שאגיע אליה, אתנגש בקיר שחוצץ בין שתיהן, וכך, כבדרך משל, אשאר קירח משני הצדדים. הבעיה היא, שאין לי מושג לאיפה לפנות. אני אוהב את החבר שלי בכל מאודי וכו'. מצד שני, יש איסור לעבור חיים מבלי לשאת אישה. מצד אחד, איני רוצה לפספס מצוות עשה כה חשובה, ומצד שני איני רוצה לרמות אף אחת, ואין וגם לא היה בכוונתי לעשות זאת. מאידך, אם יאמר לי שהדבר אינו נכלל בגדר רמיה, ושעלי לשאת אישה למען פריה ורביה ולמען המשכיות, אעשה זאת! הבעיה היא שאיני יודע מה עלי לעשות. אני מאמין שזהו סוג של מבחן מהקב''ה, סוג של עקידה, כמו שאמרת בתגובתך הראשונה. אולי עלי להקריב את הקשר הזה למען ה', אולי זהו מבחן ראיה, לראות כמה ה' חשוב לי. והוא חשוב לי יותר מהכל, ואני מבטל את הכל ואת כולי כנגדו. אבל הבעיה הכי גדולה היא שאיני יודע אם לשאת אישה, יהיה הדבר הנכון לעשות. שאלתי כבר שני רבנים, פנים אל מול פנים, והם פשוט לא ידעו מה לומר לי. אני חייב רב גדול, שבקיא בכל רזי התורה, ויפסוק לי מה עלי לעשות. חשבתי על הרב עובדיה יוסף, אך אני חושש שיקח המון זמן עד שאגיע אליו. חשבתי על הרב זמיר כהן, וחשבתי לבקשך שאולי תראה לו את המכתב הזה. תודה רבה. תשובה: הנה מתוך השאלה ניכרת התחבטות נפש קשה הנוגעת לא רק לעניין אם ישא אשה כדרך העולם, אלא גם לעצם הפרידה מהקשר הנוכחי. ובאמת שיש להתפעל מנכונותו של הבחור השואל להקריב הכל למען הי''ת כי ''הוא חשוב לי יותר מהכל, ואני מבטל את הכל ואת כולי כנגדו'', כלשונו המיוחדת והנפלאה שיש בה בחינת מסי"נ על קידוש שמו ית', ולימוד זכות על כלל ישראל. והיות שבדור חלש זה בו עיוות סדרי בראשית נחשב אצל רבים מהטועים כעניין טבעי שאין צריך לתקנו, ונתלים בדעת האומרים כי מדובר בתכונה מולדת, וטענה זו מעמידה לעיתים אנשי אמת יראי שמים במבוכה מתוך שאינם יודעים כיצד להתייחס לדבר, אמרתי להרחיב כמידת הצורך בדבר שבדורות הקודמים קיצרו בו לרוב ריחוקו ולרוב פשיטותו. ונכלול בדברים עצה והדרכה שיש בהם כדי להשקיט נפש הומיה בע"ה. ראשית, הן זה פשוט וברור שדבר שאסרו בורא האדם בתורתו על כל אדם, כל אדם יכול לעמוד בו, גם אם אמנם נברא שונה בתכונתו כמפורט להלן. ועל אחת כמה וכמה באיסור חמור כל כך שיש בו איסור סקילה כמבואר במשנה סנהדרין (נד.) הבא על הזכור בסקילה ובגמ' יליף לה מדכתיב בקרא (ויקרא כ, יג) איש אשר ישכב את זכר משכבי אשה מות יומתו דמיהם בם. נאמר כאן דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ושורש הדבר שיש שמרגיש בטבעו נטיה הפוכה מדרך העולם נלענ"ד ע"פ המבואר בזוה"ק פר' לך לך (צא:) וז"ל, תא חזי בכל אינון דיוקנין שנשמתין דעלמא, כולהו זיווגין זיווגין קמיה וכו'. אמר רבי אבא זכאין אינון צדיקייא דנשמתהון מתעטרין קמי מלכא קדישא עד לא ייתון לעלמא. דהכי תנינן בההיא שעתא דאפיק קודשא בריך הוא נשמתין לעלמא, כל אינון רוחין ונשמתין כלהו כלילן דכר ונוקבא דמתחברן כחדא, ואתמסרן בידא דההוא ממנא שליחא דאתפקד על עדואיהון (עיבוריהן) דבני נשא, ולילה שמיה. ובשעתא דנחתין ואתמסרן בידוי, מתפרשין. ולזמנין דא אקדים מן דא, ואחית להו בבני נשא. וכד מטא עידן דזווגא דלהון, קודשא בריך הוא דידע אינון רוחין ונשמתין מחבר לון כדבקדמיתא, ומכרזא עלייהו. וכד אתחברן אתעבידו חד גופא, חד נשמתא, ימינא ושמאלא כדקא חזי. ובגין כך אין כל חדש תחת השמש. ואי תימא הא תנינן לית זווגא אלא לפום עובדוי וארחוי דבר נש, הכי הוא ודאי, דאי זכי ועובדוי אתכשרן זכי לההוא דיליה לאתחברא ביה כמה דנפיק. עכ"ל. ומבואר שכל נשמה עשויה משני חצאים, החצי האחד זכר והחצי השני נקבה. וכשיורדים לעולם נפרדים. אם זוכה ומעשיו כשרים זוכה לשאת את חציו המקורי, ואם לאו מזווגים לו לפי מעשיו (ועיי"ש כח התפילה ומעשים טובים בעניין הזיווג). וזה ביאור עומק מאמר הגמ' ביבמות (סג, א) כל אדם שאין לו אשה אינו אדם. לפי שאינו אדם שלם עד שישא אשה וישלים חסרון מחצית נשמתו להיות אדם שלם ולמדו כן מהפסוק (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם וכו' ויקרא את 'שמם' אדם. משמע שדוקא שניהם יחד נקראים אדם. ומבואר שטבע האדם לשאוף לבת זוג אינה כהבנת אנשי הכתות והדתות המשונות הטועים לחשוב שיש בשאיפה זו חסרון ופגם רוחני, אלא אדרבה, האדם חש בתוככי נשמתו כי שואף הוא לחזור לשלמותו המקורית. אלא שככל עניין אף כאן גם את זה לעומת זה עשה האלקים (קהלת ז, יד) וכגודל הקדושה כן גודל הפיתוי היצרי וקושי הניסיון ליפול בעברה. אך שורש השאיפה לנישואין עם אשה הוא השאיפה לשלימות. אמנם ישנם כאלה אשר משום חוויות שחוו בילדותם מצורת שלום הבית שבין הוריהם, או קשיים וסבל שעברו, או משום שנולדו עם עדינות נפש מיוחדת כאשה, או מסיבות אחרות יהיו אשר יהיו, מרגישים הם חסרים בגבריותם ומתוך כך במקום לשאוף כטבע הבריאה לאשה שתשלים אותם לאדם כמבואר בזוה"ק, שואפים לאיש כאילו שעל ידו יהיו גברים. ואינם יודעים כי כל חוויות חייהם וכל טבע שנולדו עמו אינו אלא ניסיון המיוחד להם אשר אילו יעמדו בו יקנו את עולמם בעולם הזה ובעולם הבא. ולפי שעיקר טענת הנבוכים מתבססת על דעת האומרים כי מדובר בנטיה מולדת, וסבורים כי ניטלה מהם הבחירה, יש לעקור מהם תפיסה מוטעית זו ולהבינם כי אמנם יש הנולדים עם עדינות נפש מיוחדת הגורמת להם נטיה זו, אך הנה ידוע שלצורך העולם נדרשים בני אדם בעלי תכונות שונות, וביניהם גם כאלה הנראים שיש נזק לעולם בתכונתם. כגון הנוטים לפי טבעם לשפוך דם, נדרשים לעולם לצורך שחיטה ומילה וניתוח והקזת דם לרפואה וכדומה כמבואר בגמ' שבת (קנו. עיי"ש ובביאור הגר"א עה"פ חנוך לנער וכו' במשלי כב, ו), וזהו עיקר נסיונם בעולם להטות תכונתם אל הטוב. שאל"כ עלול הנוטה לשפיכת דם להיות רוצח כדאיתא שם בגמ'. וכן הוא בכל תכונה, כגון הנוטה לעזות יכול הוא לבחור להיות בכלל אלו שנאמר עליהם עז פנים לגהינם או לקיים הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים, וכן בכל כיוצ"ב. ובלעדיהם היה העולם חסר את האדם המסוגל לקיים את הצד החיובי שבאותה תכונה, וגם לא יהיה אדם עם אותו ניסיון פרטי המוטל עליו לעמוד בו לשלמות עבודתו. וכן בענייננו העולם נצרך לאנשים בעלי תכונות הנוטות לנשים כעדינות נפש מיוחדת וריבוי הדיבור שנכלל בו כשרון הדיבור וכדומה, לתועלת העולם. וניסיונם המיוחד של אותם שנולדו עם תכונות מיוחדות אלה באופן קיצוני, הוא השימוש בכלים שקיבלו רק לטובה, מבלי לטעות ולחוש כנשים לעניין הנטיה אחר אנשים. ואדרבה, הללו משוחררים מריבוי התאוה לנשים המצוי אצל רוב בני האדם, ויוכלו להשקיע זמנם בריכוז רב בלימוד התורה ולהיעשות תלמידי חכמים מופלגים. ויזכרו כי כשם שאין הרדוף בתוכו אחר תאוות הנשים יכול לתרץ עצמו כי כך נולד, אלא עליו לעבוד על תכונתו הטבעית ולהתגבר על יצריו, כך אין הנוטים אל ההיפך יכולים לתרץ עצמם כי כך נולדו אלא עליהם לעבוד ולהתמודד ולהתגבר כי זהו נסיונם ועבודתם ובודאי שיכולים לעמוד בו. נמצא שאין נפק"מ בשאלה אם מדובר באופי מולד או נרכש (אשר גם ישנם שלרוב היותם שטופים במילוי תאוות הנשים רח"ל הגיעו למיאוס ואיבדו את טבעם ונעשו נוטים להיפך הטבע. ויש שמחמת שתחילת עיסוקם בעניינים אלה היה באיסור בין בשוגג בין במזיד, ע"י קשר כל שהוא עם זכר, הביאם יצרם ליצור בתודעתם קישור של הנאת דברים אלו עם מה שאינו טבעי ואינו כפי הנכון על פי רצון הי"ת. ונגררו אחר תאוה מוטעית זו עד שמאסו בקשר הטבעי כמצוות התורה הקדו' וגורמים לעצמם להישאר ערירים כל ימיהם בגלל טעות הבל זו. ולאלה כמו אלה קל יותר לחזור לטבעם. אולם תרופתם תבוא רק לאחר שיפרשו לחלוטין למשך תקופה מכל דבר היכול לעוררם לתאוה, ויטהרו מחשבתם ככל יכולתם ע"י לימוד התורה הקדו', עד שישובו לטבע בריאתם וישאו נשים כדרך העולם). וכשיבין עדין הנפש את שרש הענין, ייקל עליו יותר למצוא פתרון. ראשית עליו לחפוץ בחיים תקינים על פי רצון הי"ת בטבע בריאתו. ואז יסביר לעצמו וישכנע את עצמו היטב במשך תקופה, באמת המציאותית, שאיש הוא לכל דבר, ורק מעלת עדינות יתירה יש בו. ויתבונן בזה במחשבתו בכל עת שיצרו מתגבר עליו, עד שיקבע תחושה אמיתית זו בעצמו ויפתח סלידה מקשר שלילי עם בני מינו. ויחזק עצמו בהתבוננות שכל אותם שהלכו אחר נטיה זו בצעירותם עד ששקעו בה, מצאו עצמם בדרך כלל מגיל ארבעים ומעלה דחויים מהחברה בה חיו, וחיים עד סוף ימיהם ערירים, ללא משפחה ללא צהלת ילדים וללא שמחת חיים. צלצלי התרועה של קלי הדעת שבהם אשר בעוה"ר נעשו מקובלים בזמננו אינם יכולים לחפות על הכאב העמוק שלהם עצמם ברבות השנים אשר כידוע רבים מהם נוטלים את חייהם בידיהם בהגיעם לגיל מסויים (ואותם המנסים אף למסד קשר זה המנוגד לעולם הטבע, באמצעות נישואין רשמיים כאילו שמדובר בעניין טבעי, לא רק שמזיקים בתעמולתם לאנשים רבים אשר דרגת נטייתם אינה חמורה ועקב התעמולה עוברים לצד הקיצוני, אלא אף מזיקים בעוצמה רבה לעולם כולו. כדאיתא במדרש (ויקרא רבה פר' כג) דור המבול לא נמחו מן העולם, אלא על ידי שכתבו גומסיות (שטרי נישואין) לזכר). ועוד יחזק עצמו בידיעה שמלבד האיסור החמור האמור בתורה פעמיים (ויקרא יב, כח; כ, יג) ויש בו דין סקילה אשר הגם שבטלה סנהדרין, דין ארבע מיתות לא בטלו כמבואר בגמ' (סנהדרין לז:), או נופל מן הגג וכו', עוד יש בזה גם איסור מוציא זרע לבטלה אשר הוא כמביא מבול לעולם בהשחיתו את רבבות צאצאיו בכל פעם כמבואר בגמ' (שבת מא.). ועל פי הסוד כל מעשה כזה מביאו לעצבות ולדכאון, וגם שופך ומוריק את מזלו החוצה (ונרמז בראשי תיבות מזל - מוציא זרע לבטלה. ונראה שהגם שבפסוקים הנ"ל לא הוזכר איסור מוציא זרע לבטלה, לפי שעצם האיסור חמור יותר ממוציא ז"ל, מ"מ בדיני שמים עובר גם ע"ז. וי"ל שנרמז הדבר בפסוק 'מזריע זרע למינהו' (בראשית א, יב) שהוא ג"כ ראשי תיבות מזל. לומר שהמזריע זרע למין שהוא, אף הוא בכלל מוציא זרע לבטלה). ועוד יחזק עצמו במש"כ הרב המשיב שיש הלומדים מכמה מקורות שמי שחטא בגלגול קודם במשכב זכר מרצון מתגלגל שנית עם נטיות אלה בכדי שההתמודדות הקשה שלו תכפר על העבר לגמרי (ועי' בשער הגלגולים הקדמה ט שפעמים מתגלגל איש בגוף נקבה משום שבא על הזכר ומתגלגל באשה שאינה יכולה ללדת לפי שאין לה בחינת מיין נוקבין עיי"ש התיקון לזה), ושיש בעבודה שכלית בכדי להחליש את הנטיות האלו, וכמו שמבואר בדברי הרב אבן עזרא (שמות כ יד), וז"ל: ''לא תחמוד אשת רעך, אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה. כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אע''פ שהיא יפה. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו. רק כאשר חלק לו השם. ואמר קהלת ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו. ואמרו חכמים בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואמר שידע האדם שאשת רעהו שאסרה השם לו יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי. על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו". עכ"ל. אמנם ברור שמלאכת תיקון נטיה זו אינה ככל מידה אחרת. שגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן (חגיגה יא:) וגודל החימוד האסור הוא אצל כל אחד ואחד לפי סוג ניסיונו. לפיכך מלבד ההתבוננות הנ"ל גם ישקיע עצמו בעסק התורה הקדו' אשר היא איילת אהבים ויעלת חן המאירה את נשמת האדם ומעניקה לו כוחות להתמודד כראוי עם כל ניסיון, וירבה בתפילה ובלימוד דברי מוסר המחזקים את האדם. ויסביר לעצמו כי איש הוא לכל דבר. ולא רק שעדינות נפשו אינה עומדת בסתירה לגבריותו, אלא אדרבה מעלה גדולה ונפלאה היא המקילה מאד על תיקון המידות בכלל, ומידת הענוה והכעס והקנאה בפרט. וישתמש דוקא לטובה בתכונותיו המצויות בד"כ יותר אצל נשים ככשרון הדיבור והריחוק מתאוות הנשים. וכך יוכל להגיע לדרגות רוחניות גבוהות בתורה ובמידות ובירא"ש אף ביתר קלות מאדם אחר שאינו עדין כל כך (ועוד יש לדעת כי החוקרים נתנו שבע דרגות בדבר. ורק הדרגה השישית קשה לתיקון, ואף היא בידו לתקנה וכמבואר. אבל הנמצא באחד משאר הדרגות, שהם הרובא דרובא מבעלי נטיה זו, יכול לתקן עצמו בקלות יחסית). ויידעו בעלי נטיה זו כי אם אמנם נזהרים הם מן העבירה, אינם צריכים להרגיש רדופים בנפשם מחמת נטייתם שכאילו חיים בחטא כל ימיהם. שהרי אין איסור בעצם התכונה שיש בו שלא מרצונו, אלא האיסור הוא להגיע ח"ו לדבר עבירה במחשבה או במעשה מחמת נטיה זו. ויתבונן שבד"כ לא כל ענייני פעולותיו ומחשבותיו סובבות סביב ענין זה, שהרי עוסק הוא בעניינים רבים כאחד האדם. אלא שמפעם לפעם עולות בדעתו מחשבות בעניין זה או אפי' ח"ו הרהור עבירה, שאז עליו לסלק מדעתו את המחשבה השלילית ע"י שיעבור למחשבה אחרת המותרת כגון בענייני עסקיו וכדו'. שהרי אין המח יכול לחשוב שתי מחשבות כאחת. ואף אם בתחילה יהיה זה ברצוא ושוב ממחשבת איסור למחשבת היתר ולהיפך, לבסוף יוכל ע"י רצונו לעבור לגמרי למחשבת ההיתר ולהרהר בה בלבד. ולפום צערא אגרא. ב. ועתה הבוא נבוא לשאלה אם חובה על בעל נטיה זו לשאת אשה או שמא לא רק שאינה חובה אלא אף אסור הוא לשאת אשה שמא תהיה אומללה בחייה עמו. והנה כל אחד מישראל הצטווה בתורה לקיים מצוות פריה ורביה ולהימנע ממשכב זכור. נמצא אם כן שביד כל אדם בעל נטיה לזכר, בין אם זו נטיה מולדת ובין אם היא נרכשת, לבנות את עולמו הפנימי באופן שיוכל לחיות עם אשה מבלי שהיא תסבול מחוסר אהבה או חוסר יחס שהאשה זקוקה לו. שהרי מי כבורא האדם מכיר את סתרי עומק נפש האדם ויכולותיו. בודאי מדובר בעבודה שאינה קלה, אולם גם אדם הרדוף בטבעו אחר תאוות הנשים צריך להתמודד עם יצרו, להיות נאמן לרעייתו ולהעניק לה את כל אשר היא זקוקה, ולהימנע לחלוטין מכל קשר אסור עם אחרות. וזאת באמצעות עבודה רוחנית פנימית של דבקות ברצון ה' ע''י שיעורי תורה והתבוננות מוסרית כגון הסתכלות מוחשית בדע מאין באת ולאן אתה הולך וכו' עד שעם הזמן ייכנע יצרו והדרך הנכונה תהפוך אצלו להיות טבע שני. אף כאן מוטלת עליו חובת העבודה לתקן את גישתו לעצמו על פי טבע העולם כרצון הבורא ית' כמבואר, אלא שנדרש הוא לחפש אשה המתאימה לו. והיינו אשה עדינה במיוחד, אשר היותה לצידו תסייע לו לחוש כטבע האיש ליד אשתו. לפי שבאשה רגילה יחוש בדר"כ תחושת ריחוק ולא יעניק לה כראוי את אשר צריך האיש להעניק לאשתו מתוך שחסר הוא בתחושה הגברית הרגילה. והכל לפי דרגת מצבו ועצת רבו (יש לציין שגם עבורה, עבור האשה העדינה במיוחד, יהיו אלה חיים טובים יותר מאשר עם גבר מצוי, המחוספס ואפילו גס לטעמה. ובלבד שיעניק לה הבעל העדין את כל צרכיה הנפשיים והגשמיים ככל בעל). אבל זה ודאי שמצווה הוא בפריה ורביה אלא שנדרש הוא לעבודה פנימית מיוחדת ולמאמץ והשתדלות מיוחדים להיות רגיש לצרכי רעייתו בכל תחום ועניין להעניק לה כל צרכיה. ובידו הוא הדבר. ובפרט אותם אשר נטייתם לבני מינם אינה נובעת מעדינות נפש מולדת, אלא מתוך שחיו בצעירותם ללא שמירת חיי קדושה כראוי ופרצו גבולות והתהוללו עד שמאסו באשה עד כדי גועל מוחלט. וכמו שהמשיל שלמה בחכמתו בפסוק: 'דבש מצאת אכול דייך, פן תשבענו והקאתו' (משלי כה, טז). ואמרו 'דבש' בגימטריה 'אשה'. ובחפשו מילוי אחר מגיע לשיבוש הטבע. אצל אלה דרך התיקון הוא ע"י שלאחר שיעשה תשובת אמת מעומקא דליבא על כל אשר חטא, ויקבל על עצמו שמירת ברית קודש כהלכה וכפי שראוי לכל יהודי, וישקיע עצמו בעסק התורה ולימוד מוסר אשר יעניקו לו את הכח להתמודד ולהטהר. לאחר תקופה כזו יתחדשו נעוריו כנולד מחדש ויקים בית נאמן בישראל על אדני הקדושה. ובנידון השאלה סדר העבודה הנכון לענ''ד הוא: א. תחילה ינתקו כל קשר ביניהם כאשר ההסתכלות הפנימית היא: ''אני אוהב אותו כיהודי, כאחי, אך בשום אופן איני חפץ בעניין שהוא נגד רצון ה'. והריני מנתק את הקשר בדחילו ורחימו רק כדי להקל על עצמנו לעמוד בניסיון וכדי לאפשר הכנת תשתית לקשר עם רעיותינו לעתיד בע''ה''. ב. להפנות את כל המרץ והכוחות לעמול ולשקוע בתורה אשר היא איילת אהבים ויעלת חן ובכוחה להרחיק כל געגוע יצרי וכדברי הרמב"ם (פכ"ב מאיס"ב הכ"א) וז"ל, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה. שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ג. לפתח שאיפה להקמת בית נאמן בישראל מתוך לימוד כל דרכי הכבוד והיחס הנכון לאשה לפי צרכיה הנפשיים. ד. לחפש אשה עם עדינות נפש מיוחדת, אשר איש זה העדין מטבעו, יחוש גברי ביחס אליה, ויפתח יחס נכון הן שכלי והן רגשי כלפיה. ה. ואז יקים בית נאמן בישראל מתוך הענקה לאישה את כל אשר היא זקוקה לו. ויראה שבא על סיפוק צרכיו לפי טבע העולם, ואפילו יגלה ש'קלקלתו היא תקנתו' שאינו רדוף אחר תאוות נשים אחרות כאותם המתמודדים עם תאוה זו. ויהיה שמח בחלקו, ורגוע ושליו בעבודת ה', ויקים דור ישרים יבורך. ולנגד עיניו יהיה תמיד לאורך כל הדרך הבלתי קלה, שאצל המאמין בהי''ת - אם הצטווינו על כך, בודאי שניתן לעמוד בכך. ויגעת ומצאת תאמין בע"ה. הארכתי בדבר לאור חשיבותו והמבוכה הרבה הקיימת כיום בקרב רבים. ואסיים בברכה שיזכה בחור זה ושאר בחורי ישראל לעמוד בכל הניסיונות הקשים ופיתויי היצה"ר האורבים להם כ"כ בדורנו זה, ויזכו להקים בתים נאמנים בישראל על אדני התורה וירא"ש טהורה מתוך נחת דקדושה, אמן. הכו"ח בידידות והוקרה רבה על כל עמלכם ופעלכם להשיב בנועם שיח תשובות בהלכה ובאמונה לרבבות אלפי ישראל הפונים אליכם לבקש את דבר ה'. ישלם ה' פעלכם ותהי משכורתכם שלימה מעמו, ותזכו להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה מתוך שפע רב וכל מילי דמיטב, אמן. בברכה נאמנה זמיר כהן