פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת וילך וילך משה. ויאמר יי' אל משה הן קרבו
ימיך ימות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו
באהל מועד. כבר ידעת מה שאמרו ז"ל שבת של דיוזגי היתה וגו' וזהו שאמר רב
לך כי כבר הגיע עתו של יהושע. ודע כי לעולם נדחה הראשון מפני האחרון שכבר
הגיע עתו להיות ראש ועל כן לא יהא אדם רודף אחר הכבוד שקוברת בעליה ועל כן
תקנו בקדיש בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעבור כי אין מלכות
נוגעת בחבירתה כמלא נימא וכשאנו מתפללין על ביאת הגואל ראויין אנו להתפלל
על חיי כל ישראל ובכלל חכמיהם ופרנסיהם שיזכו עמנו יחד בביאת הגואל
שכשיגיע זמן פרנס אחר לפרנס דורו הראשון נדחה מפניו. וכן אמרו בפרק קמא
דתעניות מדחי גברא מקמי גברא. ובספר הזוהר [וילך רפ"ג ב']
אמר רבי
אלעזר ארבעין שנין נהיר שמשא להו לישראל
ואיתכניש לסוף ארבעין ונהיר סיהרא. <תרגום - אמר רבי
אלעזר ארבעים שנה
האיר השמש לישראל ונאסף לסוף ארבעים שנה והאירה הלבנה>.
א"ר שמעון הא
דכתיב ויש נספה בלא משפט ודאי הכי הוא והא אתערו חברייא. <אמר
רבי
שמעון וזה כתוב "ויש נספה בלא משפט" (משלי יג' כג') ודאי כך הוא וכבר
העירו החברים>. ואנן נוקים ליה לקרא אבל על מה דאתערו
כולא הוה
איצטריך לעלמא ולתועלתא דבר נש דאיתכנש עד לא מטון יומוי. <ואנחנו
נעמיד הכתוב אבל על מה שהעירו החברים הכל הוא צריך לעולם לתועלת האדם
שיסתלק מטרם שיבא זמנו>. תא חזי והא איתמר דכל רוחין
דנפקין מלעילא
דכר ונוקבא נפקי ומתפרשאן. <בוא וראה הנה למדנו שכל
הרוחות היוצאים
מלמעלה יוצאים זכר ונקבה ונפרדים בבואם לעולם>. וזמנין
דדכורא לא מטא
זמנא לאזדווג בהדין נוקביה ואתא אחרא ואתנסיב בהדא. <ולפעמים
שהזכר לא
הגיע זמנו להתחבר עם הנקבה שלו בא אחר ונשא אותה>. בגין
כך כיון דמטא
זמנא דהאי זיווגא כד אתער צדק בעלמא למפקד על חובי עלמא כניש ליה להאי
אחרא דהוא נסיב בהדה. <משום כך כיון שהגיע זמנו של בן
זיווגא הנה
כשנתעורר צדק בעולם לפקוד על עוונות העולם הוא אוסף את אותו האדם שנשא
אותה>. ואתא אחרא ונטיל לה ועל דא קשין זיוגין קמיה
קודשא בריך הוא.
<ובא האחר ונושא אותה ועל כן קשים זווגין לפני הקב"ה
כקריאת ים
סוף>. ועל דא דסרח עובדוי. <וכל זה
כשקלקל מעשיו>. ואף על גב
דלא סרח כל כך בחטאיה אתכניש בההוא זמנא עד לא מטין יומוי דלא עביד הכי
במשפט. <ואף על פי שלא קלקל כל כך בעוונותיו נפטר באותו
הזמן בטרם
שהגיע זמנו שלא נעשה כך במשפט>. ואיערע ביה דינא דצדק
בחובוי בגין
דמטא זמנא דאחרא דנסיב לה דהא דידיה היא. <ופוגשים בו
דינים דצדק
בעוונותיו משום שהגיע זמנו של האחר שהוא בן זוגה לישא אותה כי שלו
היא>. אמר ליה רבי אלעזר ואמאי יפרש לו קודשא בריך הוא
ויתי אחרא ויהב
ליה. <אמר לו רבי אלעזר ולמה יפריד אותם הקב"ה ויביא אחר
וישא
אותה>. אמר ליה דא הוא תועלתא דבר נש וטיבו דעביד עמיה
דלא יחמיה
לאנתתיה בידא דאחרא. <אמר לו זה הוא תועלת האדם וחסד הוא
עושה עמו כדי
שלא יראה אשתו ברשות אחר>. ותא חזי אי האי לא כשרן
עובדוי אף על גב
דדיליה היא ההיא איתמא לא איתדחי האי אחרא מקמיה. <ובוא
וראה אם בן
זוגה אין מעשיו כשרים אז אף על פי שאשה זו שלו היא אינו נדחה האחר שאינו
בן זוגה מפניו>. תא חזי שאול מלכא נטיל מלכו. <בוא
וראה שאול המלך
לקח המלוכה>. אמאי. <למה>.
בגין דעד לא מטא זמניה דדוד להאי.
<משום שעוד לא הגיע זמנו של דוד לזה>.
דהא מלכו הוה ודאי לדוד
ואתא שאול ונטיל ליה. <כי המלוכה היתה ודאי של דוד ובא
שאול ולקח
אותה>. כיון דמטא זמניה למירת דיליה כדין אתער צדק
מלכותא דלעילא וכנש
ליה לשאול בחובוי ואתדחי מקמי דוד ואתא ונטל דיליה. <כיון
שהגיע זמנו
של דוד לרשת את שלו אז נתעורר צדק ואסף את שאול בעוונותיו ונדחה מפני דוד
ובא דוד ולקח את שלו>. ואמאי לא יעדי קודשא בריך הוא
לשאול ממלכותא
ולא ימות. <ולמה לא הסיר הקב"ה את שאול מן המלוכה ולא
היה צריך
למות>. אלא טיבו עביד עמיה קודשא ברוך הוא דכניש ליה
במלכותא ולא
יחמיה עבדיה שליט עליה ונטיל דיליה בקדמיתא. <אלא חסד
עשה עמו הקב"ה
שאסף נשמתו בעודו במלכותו שלא יראה את עבדו ששולט עליו ולוקח מה שהיה שלו
מתחילה>. כך האי. <כך זה שנשא בת זוגו
של חבירו>. בגיני כך
בעי בר נש למבעי רחמין קדם קודשא בריך הוא כד איזדווג דלא אידחיה מקמיה
אחרא. <משום זה צריך האדם לבקש רחמים מהקב"ה כשהוא נושא
אשה שלא ידחה
מפני אחר>. כתיב ויאמר אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד. <כתוב
"ויאמר יי' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד">. אמר ליה
קודשא בריך הוא
למשה תבעי לאכחשא עלמא. <אמר לו הקב"ה למשה אתה רוצה
להכחיש
העולם>. חמית מן יומך שמשא דפלח לסיהרא. <ראית
מימיך שהשמש יעבוד
ללבנה>. חמית מן יומך דשליט סיהרא בעוד שמשא קימא. <ראית
מימיך
שהלבנה תשלוט בעוד שהשמש נמצא>. אלא הן קרבו ימיך למות
קרא את יהושע
והתיצבו באהל מועד ואצונו. <אלא "הן קרבו ימיך למות קרא
את יהושע
והתיצבו באהל מועד ואצונו">. יתכנש שמשא וישלוט סיהרא
ולא עוד אלא דאי
אנת תיעול לארעא יתכנש סיהרא מקמך ולא ישלוט. <יאסוף
השמש ותשלוט
הלבנה ולא עוד אם אתה תכנס לארץ תאסוף הלבנה בשבילך ולא תוכל לשלוט>.
ודאי שולטנותא דסיהרא מטא אל תשלוט בעוד דאנת קיימא בעלמא. <ודאי
שליטת הלבנה הגיע ואינה יכולה לשלוט כל עוד שאתה נמצא בעולם>.
קרא את
יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו. <"קרא את יהושע והתיצבו
באהל מועד
ואצונו">. ומאי קאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה
וזנה. <ומה
אמר "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה">. ולא אשכחן
דפקיד קודשא
בריך הוא ליהושע אלא למשה דכתיב ועזבני והפר את בריתי וגומר. <ולא
מצאנו שצוה הקב"ה ליהושע אלא למשה שכתוב "ועזבני והפר את בריתי"
וכו'>. אי הכי מאי ואצונו. <ואם כן מהו
ואצונו>. אלא כמה דאת
אמר הנך שוכב עם אבותיך. <אלא כמו שכתוב "הנך שוכב עם
אבותיך">.
אמר ליה קוב"ה למשה משה אע"ג דאת תשכוב עם אבהתך הנך את קיימא לאנהרא תדיר
לסיהרא. <אמר הקב"ה למשה משה אף על פי שאתה תשכב עם
אבותיך הרי אתה
עומד תמיד להאיר את הלבנה>. כמה דשמשא אע"ג דאיתכנש לא
אתכניש אלא
לאנהרא לסיהרא וכדין אנהיר לסיהרא כד אתכניש. <כמו שהשמש
אף על פי
ששקע לא שקע אלא להאיר אל הלבנה כי אז אחר ששקע הוא מאיר ללבנה>.
ועל
דא הנך שכיחא לאנהרא. <ועל כן הנך מצוי להאיר>.
ודא הוא ואצונו
וכדין אתקשר יהושע לאנהרא. <וזהו "ואצונו" שאז נתקשר
יהושע
להאיר>. ועל דא כתיב הנך שוכב עם אבותיך עד כאן. <ועל
כן כתוב
"הנך שוכב עם אבותיך">:
אחרי
אלהי נכר הארץ אלהים שהוא נכר בארץ כי השם הנכבד נקרא אלהי ארץ ישראל
שנאמר לא ידעו את משפט אלהי הארץ (מלכים ב' יז' כו'). וכן וידברו על אלהי
ירושלם כעל אלהי עמי הארץ (ד"ה ב' לב' יט') וכתיב לא ישבו בארץ יי' (הושע
ט' ג') וכבר רמזתי זה כי כל מלאך ושר הוא נכרי בה רק השם הנכבד שנאמר כי
שמך נקרא על עירך ועל עמך (דניאל ט' יט') וזהו מה שאמר ירמיהו הנביא ע"ה
יען אשר עזבוני וינכרו את המקום הזה וגו' (יט' יד'). וטעם והסתרתי פני מהם
והיה לאכול רמז לפנים המאירים והסתרת פניו יהיה לאכול כדרך ומפניך אסתר
והיה כל מוצאי יהרגני:
כי
אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה
אל אלהים אחרים וגומר. וחרה אפי ביום ההוא וגו'. אף כי אמרו רבותינו
זכרונם לברכה בסוטה ביצירת האדם ואילו צדיק ורשע לא קאמר לא גזר על דור
ידוע אף כי על עיקר השאלה נראה לי להשיב כי ידיעת השי"ת באדם אף כי היא
קודמת בזמן איננה סבה למעשה האדם רק רצון האדם במעשיו אף כי היא מאוחרת
בזמן ההוא סבה לידיעת הקדוש ברוך הוא יתברך הקודמת כי לפי רצון האדם כך
קודמת בו ידיעתו של הקדוש ברוך הוא ואם כן רצונו הוא המחיינו לא קדימת
ידיעתו של הקדוש ב"ה. ובלשון זה כתב הרב רבי אליעזר הגדול מווירמשא ז"ל
בביאורו מספר יצירה בפסוק יי' בחכמה יסד ארץ (משלי ג' יט') ערך החשבון
כולו לפניו כדי לראות ולדעת כל הדורות העתידים להבראות מראש ועד סוף ככתוב
מי פעל ועשה קורא הדורות מראש (ישעיה מא' ד') קודם בריאת העולם. וכדי
להבין מעשה כל אדם וצדקתו ורשעו ולגזור על כל אחד ואחד כפי מעשיו העתיד
לעשות בין טוב ובין רע. ערך ומינה ממשלו וכוכבו שיזרח בעת זריחתו ובשעת
מולדו בין לטוב בין לרע. כל זה עשה הש"י בחכמה טרם ברא העולם שנאמר יי'
בחכמה יסד ארץ ואף על פי שערך ומינה כוכבו ומזלו של אדם טרם בריאת העולם
לפי מעשיו העתיד לעשות לא ניתן רשות לכוכבים ולמזלות להרע או להטיב על
שראה כי האדם לא יהיה נכון בלא יצר שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו'.
על כן תיקן השם התשובה ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה (יואל ב' יג')
שנאמר בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל תשב אנוש עד דכא וגו' (תהלים צ'
ב') שאם ישוב ה' מתנחם עליו ומהפך מזלו לטובה. ועל כן אמרו ואילו צדיק
ורשע לא קאמר שלא תראה כגזרה. ואולי תשאל מכל מקום בשעה שהוא חוטא הוא
מוכרח כי כבר קדמה ידיעתו של הקדוש ברוך הוא שעתיד לחטוא אף אנו נשיב כי
הרשות נתונה ולזה הרשע שקדמה ידיעתו של הקדוש ברוך הוא להיותו רשע ידע הוא
יתברך כי לעולם יבחר ברע ולא בטוב ורצונו הוא המחייבו. ואם תאמר למה בראו
הואיל והקדוש ברוך הוא יודע שסופו רע ואולי על דרך סוד העבור יתיישב זה
הספק והמשכיל יוסיף לקח:
ויש
עוד מן המקובלים אחרים שאמרו כי כמו שעונתן של תלמידי חכמים מערב שבת
לערב שבת ואז נבראים הגופים של מטה כך בעונה של מעלה שהיא מערב שבת לערב
שבת נבראים הנשמות וכשהאדם מקדש עצמו למטה גורם שהנשמות הנבראות אז יבאו
מצינורות החסד ואם חס ושלום לא יקדש עצמו מפני התגברות התאוה יבאו הנשמות
מצינורות רוח הטומאה בסבתו והן הן עזי פנים שבדור. ועל כן אמרו רבותינו
ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ובפרקי דרבי אליעזר הגדול
[פ"ט] אנשים מישראל שסרו מאחרי יוצרם ובטחו בחקות
הגוים הם רעים
ונאבדים ואין מהן הנאה לעולם כמו שמימי הנהרות מאכל למימי הים כך הם מאכל
לאש של גיהנם. וכל הנחלים שהולכים לים זרע הם לכל אשר בים וכו'. ובתנא דבי
אליהו אמר בכל יום ויום שר של גיהנם אומר לפני הקדוש ברוך הוא תן לי מאכל
שנאמר לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וכו' (ישעיה ה' יד') וכבר
רמזתי זה בפסוק תן לי הנפש וגו':
ויצו
את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ אשר
נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך. לפי הפשט יש לפרש כי זה הפסוק הוא דברי הש"י
ליהושע
וזהו אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך. והוא מה שכתוב למעלה קרא את יהושע
והתיצבו באוהל מועד ואצונו. אמנם הנראה מדעת רבותינו ז"ל בספר הזוהר
שכתבנו למעלה אין זה הפסוק רק דברי משה רבינו ע"ה שאמר ולא אשכחנא דפקיד
קב"ה ליהושע אלא למשה ומהו ואצונו וכו'. ואם זה הפסוק הם דברי משה לא יקשה
לך אמרו אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך כי כבר ביארתי לך כי משה במשנה
תורה ידבר מפי השכינה ועל כן ידבר בלשונה ועל השכינה אומר הפסוק אשר
נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך לא על משה. ובספר הזוהר [וילך רפ"ד
א']
כי אתה תבוא ולבתר תביא. <תרגום - "כי אתה תבוא" ואחר כך
כתוב "כי אתה
תביא">. מאי בין האי להאי. <מה בין זה
לזה>. אלא חד תבא לבשרא
ליה דייעול לארעא ויתקיים בה. <אלא במקום אחד "תבוא"
לבשרהו שיכנס
לארץ ויתקיים בה>. וחד תביא לבשרא ליה שולטנותא על
ישראל. <ומקום
אחד "תביא" לבשרהו את הממשלה על ישראל>. אתבשר על קיומא
דגרמיה ואתבשר
על שולטנותא דישראל. <נתבשר על קיום עצמו ונתבשר על
הממשלה על
ישראל>:
וידבר
משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה וגו'. לפי דעת רז"ל בספר
הזוהר השירה הזאת הוא רמז לשכינה ונקראת שירה כענין השמיעני את קולך כי
קולך ערב (שה"ש ב' יד'). גם נקראת זאת והיא המעידה לישראל שנאמר וענתה
השירה הזאת לפניו כענין העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ וכתיב האבן
הזאת תהיה בנו לעדה. ונתעוררו רבותינו ז"ל בספר הזוהר [שם רפ"ד
ב'] על משה רבינו ע"ה שאמר שירה ושאר הנביאים אמרו שיר. שיר
השירים.
שירו ליי' שיר חדש. מזמור שיר ליום השבת. אמר שם א"ר אבא כתיב את דברי
השירה הזאת. <תרגום - אמר רבי אבא כתוב "את דברי השירה
הזאת">.
שירתא דקודשא בריך הוא כמה דאת אמר שיר השירים אשר לשלמה מזמור שיר ליום
השבת. <שירת הקב"ה כמו שנאמר "שיר השירים אשר לשלמה"
"מזמור שיר ליום
השבת">. ותנינן ליום השבת ממש שיר דקודשא בריך הוא אמר. <ולמדנו
ליום השבת ממש שהוא מלכות שיר שהקב"ה אמר ליום השבת>.
והכא את דברי
השירה הזאת. <וכאן "את דברי השירה הזאת">.
הכא אית לאסתכלא התם
שיר והכא שירה דא דכר ודא נוקבא. <כאן יש להסתכל, שם אמר
שיר וכאן
שירה שם זכר וכאן נוקבא>. ומנא לן דהא נוקבא היא דכתיב
וענתה השירה
הזאת לפניו. <ומאין לנו שהשירה נוקבא שכתוב "וענתה השירה
הזאת
לפניו">. משה הוה ליה למימר שיר ואינון שירה. <משה
היה לו לומר
שיר והם שירה>. אלא דא היא רזא דמלה. <אלא
זה הוא סוד הדבר>.
משה לגרמיה לא קאמר אלא לישראל. <משה לא אמר זה לעצמו
אלא בשביל
ישראל>. אמר ליה רבי שמעון לאו הכי אלא משה ודאי מהכא
אשתמודע דאיהו
בדרגא עילאה יתיר מכולא. <אמר לו רבי שמעון אינו כן אלא
משה, נודע
מכאן ודאי שהיה במדרגה עליונה יתרה מכולם>. משה סליק
מתתא לעילא
ואינון נחתין מלעילא לתתא. <משה עלה ממטה למעלה והם ירדו
ממעלה
למטה>. הוא סליק מתתא לעילא כמה דתנינן מעלין בקדש
ואינון נחתין מעילא
לתתא. <משה עלה ממטה למעלה כמו שלמדנו מעלים בקודש ואין
מורידים והם
ירדו ממעלה למטה>. משה סליק מתתא לעילא בגין דאמר שירה
תושבחתא
דמטרוניתא משבחת למלכא ומשה במלכא אתאחד. <משה עלה ממטה
למעלה משום
שאמר שירה שהיא תשבחה של המלכה המשבחת את המלך ומשה נתאחד במלך>.
ואינון נחתו מלעילא לתתא בגין דאמרו שיר דהוה שבחא דמשבח מלכא למטרוניתא
ואינון במטרוניתא אתאחדו. <והם ירדו ממעלה למטה משום
שאמרו שיר שהוא
השבח שהמלך משבח את המלכה והם נתאחדו במלכה>. ועל דא
בהאי אשתמודע
שבחא דמשה יתיר מכולהו. <ועל כן נודע בזה שבחו של משה
שהוא יותר
מכולם>. והיינו דכתיב אז ישיר משה את השירה הזאת. <והיינו
שכתוב
"אז ישיר משה את השירה הזאת">. שירתא דמטרוניתא למאן
ליי'. <שירת
המלכה למי, ליי'>. ובגיני כך הכא ויכתוב משה את דברי
השירה הזאת.
<ומשום זה כתוב כאן "ויכתוב משה את דברי השירה
הזאת">. וענתה
השירה הזאת לפניו. <האם היה צריך לכתוב "וענתה השירה
הזאת
לפניו">. וענו הדברים האלה מבעי ליה. <וענו
הדברים האלה היה צריך
לומר>. אלא רזא דמלה כמה דאוקימנא דכתיב וארץ מתקוממה
לו. <אלא
סוד הדבר כמו שהעמדנו שכתוב (איוב כ' כז') "וארץ מתקוממה לו" (שהארץ שהיא
המלכות מתקוממה לעשות דין באדם)>. ומשה בכולא אסתכל ועל
דא אמר שירה
בגין לאתאחדא מילי באתר דא למיהוי עלייהו דינא. <ומשה
הסתכל בכל ועל
כן אמר שירה כדי לתת לדברים אחיזה במקום זה במלכות שממנה יהיה עליהם
הדין>. דכתיב וענתה השירה הזאת. <שכתוב
"ענתה השירה הזאת">.
ולמה דכתיב אני ידעתי את יצרו וגומר. <ולמה, הוא שכתוב
"כי ידעתי את
יצרו">. וכד תעבדון דא וענתה השירה לפניו לעד. <וכאשר
תעשו את זה
וענתה השירה לפניו לעד>. תא
חזי כתיב יגלו שמים עונו ולא יתיר אבל וארץ מתקוממה לו. <בוא
וראה
כתוב "יגלו השמים עונו" (איוב כ' כז') ולא יותר אבל "וארץ מתקוממה
לו">. בהאי דינא איתעביד למאן דאיתעביד. <בארץ
נעשה הדין למי
שנעשה>. כתיב וידבר דוד ליי' את דברי השירה הזאת. <כתוב
"וידבר
דוד ליי' את דברי השירה הזאת" (שמואל ב' כב' א')>.
תושבחתא דא. דוד
אמר שירה מתתא לעילא וזכה להאי. <התשבחה ההיא דוד אמר
שירה ממטה למעלה
וזכה למדרגה ההיא>. ולא אמר האי אלא בסוף יומוי דהוי
בשלימו יתיר מאי
בשלימו יתיר דתנינן אל תאמן בעצמך עד יום מותך. <ולא אמר
זאת אלא בסוף
ימיו שהיו בשלמות יתרה כמו שלמדנו אל תאמן בעצמך עד יום מותך>.
והכא
זכה דוד למימר שירתא מתתא לעילא בסוף יומוי דהוה בנייחא מכל סיטרוי דכתיב
ביום הציל יי' אותו מכף כל אויביו וגו'. <וכאן זכה דוד
לומר שירה ממטה
למעלה בסוף ימיו שהיה במנוחה מכל צדדיו שכתוב "ביום הציל יי' אותו מכף כל
אויביו" (שם)>:
לקוח
את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו' והיה שם בך לעד. אחר שהעיד עליהם
עדות השכינה באמרו וענתה השירה הזאת וידעת פירוש זאת העיד עליו עדות השם
הגדול יתעלה והוא כענין עדות השמים ואת הארץ הנזכרים למעלה ועל כן אמר
ושמתם אותו מצד ארון ברית יי' כמער איש ולויות ויהיו העדים מכוונים כדרך
אתה וארון עוזך. וכבר ידעת למה נקרא ארון הברית. ובספר הזוהר [שם]
תאנא אמר רבי יוסי כתיב והיה שם בך לעד. <תרגום - למדנו
אמר רבי יוסי
כתוב "והיה שם בך לעד">. לעד ודאי דסהיד סהדותא. <לעד
ודאי שיעיד
עדות>. תלתא אינון דקיימין בסהדותא לאסהדא ואילין אינון
באר דיצחק
גורל ואבנא דשוי יהושע. <שלשה הם הנמצאים בעדות להעיד
ואלו הם באר של
יצחק הגורל והאבן אשר שם יהושע>. ודא שירתא סהדותא יתירא
מכולא.
<ושירה מעידה יותר מכולם>. אמר רבי יצחק
אי הכי ד' אינון.
<אמר רבי יצחק אם כן ארבעה הם>. אמר ליה
ודאי אבל גורל לא כתיב
ביה סהדותא. <אמר לו ודאי אבל גורל לא כתוב בו
עדות>. באר דיצחק
מנא לן דכתיב בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. <באר
של יצחק
מאין לנו כי כתוב "בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת">.
גורל
דכתיב על פי הגורל יקום נחלתו דהיא אומרה דא ליהודה ודא לבנימין וכן
כולהו. <גורל כי כתוב "על פי הגורל תחלק נחלתו" שהיה
אומר, זה ליהודה
וזה לבנימין וכן לכולם>. אבנא דיהושע דכתיב האבן הזאת
תהיה בנו לעדה.
<האבן של יהושע כי כתוב "האבן הזאת תהיה בנו לעדה">.
והכא והיה שם
בך לעד וכתיב וענתה השירה הזאת לפניו לעד והאי אסהדת בהו בישראל.
<וכאן כתוב "והיה שם בך לעד" וכתוב "וענתה השירה הזאת
לפניו לעד" היא
ודאי העידה בישראל>. ומזה המאמר תבין מה שאמרו רבותינו
ז"ל על פי
הגורל שהגורל עצמו אומר וכו' כי כל אלו הג' דברים שהזכיר כולם רמז לשכינה
ועל פיה נחלקה ארץ ישראל ולעתיד תחלק זיוה לכל אדם כפי מעשיו שנאמר לרב
תרבו נחלתו וגו' וכבר רמזתי זה:
וטעם
את דברי השירה הזאת עד תומם. ידוע לפי הפשט ורמז באמרו עד תומם וגם
באמרו דברי למה שכבר הודעתיך בסוד התפלה כי צריך להביא הדברים בפועל
ובדבור וכפי שלימותם למטה כך נעשה למעלה כאילו לא היו נשלמים למעלה עד
תומם למטה וזהו עד תומם. ובספר הזוהר [שם] תאנא א"ר
אלעזר מאי
דכתיב וידבר משה וגומר. <תרגום - למדנו אמר רבי אלעזר מה
שכתוב "וידבר
משה את כל דברי השירה הזאת עד תומם">. הכא אית לאסתכלא
וידבר משה את
השירה הזאת מבעי ליה. <כאן יש להסתכל היה צריך לומר
וידבר משה את
השירה הזאת>. מהו את דברי וכתיב עד תומם מאי עד תומם. <מהו
"את
דברי" וכו' "עד תומם" מהו עד תומם>. אלא הכי תאנא ברזא
דמילי.
<אלא כך למדנו בסוד הדברים>. כל אינון
מילי דאמר משה כולהו מתגלפי
בשמא דקודשא בריך הוא. <כל אלו הדברים שאמר משה כולם היו
נחקקים בשם
הקב"ה>. וכל אינון מילי הוו אתיין וסלקין ונחתין ומתגלפי
תמן.
<וכל אלו הדברים היו באים ועולים ויורדים ונחקקים שם בשם
הקב"ה>.
כל מלה ומלה הוה אתייא תמן לאתגלפא על ידוי וקיימא קמיה והיינו דכתיב עד
תומם. <וכל דבר ודבר היה בא שם לפני משה להתחקק על ידו
ועמד לפניו
והיינו שכתוב "עד תומם". (שנגמרו להתחקק בשם השם)>: