פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת עקב והיה עקב תשמעון וגו' . ברוך תהיה מכל
העמים וגו'. הטעם כי בהתעלות השכינה בסבת ישראל על כל שאר הכחות החיצונות
גם ישראל למטה היונקים משם יתעלו על הענפים החיצונים וזה טעם לא יהיה בך
עקר ועקרה כי צינורות הברכה ישפיעו למטה:
והסיר
יי' ממך כל חלי וגו'. יתכן שירמוז במדוה מצרים על הדברים הנשפעים
מדת הדין עזה ויורה על זה מאמר רז"ל עשרה קבין כשפים ירדו לעולם ט' נטלה
מצרים ואחת בכל העולם כלו:
לא
תערוץ מפניהם וגו'. בעבור שהזכיר למעלה אבידת האומות על כן לא הזכיר
הנה רק גדול ונורא והבן:
ונשל
יי' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט וגו'. חית השדה הנזכרת הנה
תבין מפסוק וחית השדה השלמה לך (איוב ה' כג'). וטעם פן תרבה עליך להתרחק
מן הפעולות הנשפעות משם:
ארץ
חטה ושעורה וגו'. אין לומר שכוונת השבח היתה כפי הפשט לבדו כי באחד מן
המקומות שבחוצה לארץ שבעה מינים אלו לרוב מאד אמנם נשתבחה בשבעה מינים רמז
לשבעה ימי בראשית והארץ הנזכרת כלולה מכולם ועוד כי נכלל בחטה כוסמת
ובשעורה שבולת שועל ושיפון הרי בין הכל עשרה ועמה הבן השבח. וטעם עיינות
ותהומות וכו'. רמז למעיינות הנאצלות והנשפעות שם כד"א כל הנחלים הולכים אל
הים (קהלת א' ז'). וטעם אשר לא במסכנות תאכל בה לחם כבר רמזתי כי לחם רומז
ליסוד עולם בסוד לחם הפנים וזהו לא תחסר כל בה וידעת פירוש כל והפך זה
הצדיק אבד ואין איש שם על לב (ישעיה נז' א'):
ארץ
אשר אבניה ברזל. לפי הפשט קשה לפרשו שאין זה שבח הארץ להיותה כברזל
והנה בתוכחות והארץ אשר תחתיך ברזל אמנם נרמז בו סוד נעלם בדברי רבותינו
ז"ל בפרק קמא דתעניות אמרו אל תקרי אבניה אלא בוניה כיוונו על החכמים
העוסקים בתורה שבעל פה שהיא הארץ הנזכרת שהם קפדנים וקשים כברזל. ואמרו
אחרי כן אפילו הכי מבעי ליה לאינש למילף ניחותא בנפשיה שנאמר והסר כעס
מלבך (קהלת יא' י'). והנה רמז כי עקר קבלת הארץ הנזכרת היא ממדת הדין העזה
הנרמזת בברזל שנאמר ונתן עול ברזל:
ואכלת
ושבעת וברכת וגו'. אחר שהזכיר קבלת הארץ הנזכרת הזכיר כי ממנה תתפשט
הברכה למטה. ודע כי כמו שהמזון לבני אדם הוא סבת קיומם כן המלאכים והנשמות
מזונם קיומם מן השכינה שנאמר ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט' ו') והאכילה לבני
אדם דוגמת הקרבנות לכחות העליונים ועל כן צריכין נקיות וטהרה וקדושה זכו
שפע לא זכו פשע. והנה השפע הנאצל מאין סוף יתעלה עד השכינה שהיא אחרונה
שבבנין דוק ותשכח גם באכילה של מטה שהיא עוברת בין מקומות מזו לזו הזכירום
רבותינו ז"ל במדרש קהלת בפסוק מעשרה שליטים (קהלת ז' יט') והברכה היא
אצילות תוספת המשכה מאפיסת המחשבה שהיא מקור החיים כמו שנאמר במקהלות ברכו
אלהים י"י ממקור ישראל (תהלים סח' כז') לכך תקנו מאה ברכות כנגד עשר
ספירות בכל אחת מהן עשרה והיו חכמינו ז"ל זריזים להשלימם לפי שהקדוש ברוך
הוא חפץ בברכה ומתקרב לפי מעלת המברך ושלמותו ויבא בביתו כמו שאמר הלל
הזקן אם אני כאן הכל כאן. אף הקדוש ברוך הוא אומר אם אתה תבא לביתי אני
אבא לביתך כי מצינו שהקדוש ברוך הוא חפץ מאד בברכה כמו שאמר למשה רבינו
ע"ה אף על פי כן היה לך לעזרני מיד פתח ואמר ועתה יגדל נא כח אדני. וכל מי
שאינו מברך נקרא גוזל ומשחית כמו שאמרו כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה
כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין
פשע חבר הוא לאיש משחית (משלי כח' כד') אין אביו אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר
הלא הוא אביך קנך אין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר ואל תטוש תורת אמך (משלי
א' ח'):
ועתה
אגיד לך תעלומות חכמה אשר במדרש רות (זוהר חדש פ"ז) ולא אביא לשונם
מפני האורך אמרו רבותינו ז"ל עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה הדחה ושטיפה
חי מלא ועטור ועטוף מקבלו בשתי ידיו אוחזו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח
ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו במתנה והרמז לי' הויות וידעת כי בכוס של
ברכה אין לשים בו מים עד ברכת הזן רמז כי עקר קבלתו ממדת הדין תחלה ואחר
כן מן החסד
וידעת גווני המים והיין גם העטור רמז למה שנאמר זאת ירושלם בתוך הגוים
שמתיה וסביבותיה ארצות (יחזקאל ה' ה') גם סוד מקבלו בשתי ידיו אוחזו בימין
רמז לקבלתו מב' זרועות עולם ומן החסד באחרונה ופירוש משגרו לאנשי ביתו
ידוע מעתה. ובעבור כי עתה בזמן הגלות אין הברכה מצויה כבראשונה אין כח
הקדושה וצנורותיה נמשכין בשכינה שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב (ישעיה
נז' א') על כן אמרו רבותינו ז"ל אנו אין לנו אלא ארבעה וסימן חמש"ה כי
השאר אינם בשלימות בזמן הגלות. ועוד אמרו רבותינו ז"ל עשרה דברים הנוהגים
תוך הסעודה ובכולם יש טעם נעלם כמו שהשיבו בישיבה של מעלה כן אמרו במדרש
רות (זוהר חדש פ"ז) ואלו הם האחד לתקן השלחן על מזונו שאוכל ומי שאוכל
בלתי שלחן מסודר עליו הכתוב אומר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה (ישעיה כח'
ח'). והטעם הוא לכבד את הקדוש ברוך הוא על מזונותיו כדאמר קשים מזונותיו
של אדם כקריעת ים סוף כי המזונות אינן באין אלא מתוך מדת הדין כי היא
מנהגת העולם זהו שנאמר על אשת חיל כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון (משלי
לא' כ'). וכתיב ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח' ה') ואמרו רבותינו ז"ל בפסחים
קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה דאילו בגאולה כתיב המלאך הגואל
ובמזונות כתיב האלהים הרועה אותי מעודי. ואם תאמר הרי דוד הזכיר מדת רחמים
שנאמר יי' רועי לא אחסר (תהלים כג' א'). תשובתך היא כי כל אחד הזכיר הפך
מדתו כדי שיהיה הכל כלול בו וידעת מדת יעקב ודוד. והשכינה קודמת ורואה כל
שלחן מישראל ואומרת זה השולחן אשר לפני יי' אך ביום השבת צריך תוספת שינוי
אחד. השנית נטילת ידים קודם אכילה הטעם הוא כי צריכה נקיות דוגמת אכילת
מלאכי השרת שנאמר לחם אבירים אכל איש (תהלים עח' כה') לחם שמלאכי השרת
אוכלין וכבר פירשתי זה מה מלאכי השרת אוכלים בקדושה ובטהרה ובנקיות אף
ישראל צריכין כך שנאמר והתקדשתם אלו מים ראשונים שהם קדושה והייתם קדושים
אלו מים אחרונים וכו'. כל האוכל בקדושה דומה למלאכי השרת וכל האוכל בלא
נטילת ידים ההיא מדה של פורענות שורה עליו ואכילתו טמאה ושכינה אומרת אל
תלחם את לחם רע עין (משלי כג' ו') מהו רע עין זה יצר הרע:
ואמרו
רז"ל (זוהר חדש פ"ז ט"א) שתי מדות עומדות על שולחנו של אדם אחת מדת
הטוב ואחת מדת הרע. אם האדם מקדש ידיו ומברך מדת הטוב אומרת זה לקב"ה
ומנחת ידיה על ראשו ואומרת לו עבדי אתה עבדו של מקום אתה כד"א ויאמר לי
עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכשאין האדם מקדש ידיו ואוכל מדת הרע אומרת
זה שלי הוא מיד שורה עליו ומטמאתו ומאכלו נקרא רע עין. מעשה בחסיד אחד
שזימנו בעל הבית לאכול אצלו ראה שבעל הבית לא נטל ידיו והיה אוכל קם העני
מן השולחן והלך לו הלך בעל הבית אחריו להחזירו אמר לו ח"ו שאוכל עמך שעליך
כתיב אל תלחם את לחם רע עין ולא עוד אלא שמאכלך טמא שנאמר אל תטמאו ונטמתם
בלא אל"ף כל מי ששורה עליו רוח הטומאה מקבל טומאה סתומה שאין לה פתח בא
המעשה לפני חכמים נתנו לו ארבע מאות זוז באותה שעה אמרו חכמים אשריכם
ישראל אשריכם עוסקים בתורה ומה העני שהיה רעב ואף על פי כן שמר עצמו ולא
חשש אלא לכבוד קונו כמה שכר טוב גנוז לאותם העוסקים בתורה לשמה. ופ"ק
דסוטה כל האוכל בלא נטילת ידים כאילו בא על אשה זונה שנאמר כי בעד אשה
זונה עד ככר לחם (משלי ו' כו') והבן זה המאמר היטב כי הוא מופלא. השלישית
שיטול ידו הימנית בידו השמאלית והטעם כי הימנית משובחת על השמאלית וצריך
שהשמאל תשמש לימין:
וידעת
סוד ידי האדם הרומזים לזרועות עולם דכתיב ימין י"י עושה חיל (תהלים
קיח' יז') רמז שהשמאל נאצל מן הימין ימין יי' רוממה כי היא משובחת מן
השמאל דוגמא לזה כהן עולה לדוכן נוטל ידיו מן הלוי וצריך ליטול ידיו עד
הפרק שאמרו חז"ל במקום חבור אצבעות עם הכף ויש בהם י"ד פרקים ואחרי כן
כולל ידיו כאחת כי כולן כלולים זה בזה. הרביעית שצריך להגביה ידיו בשעה
שמברך לאחר נטילת ידים ויקדש ידיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את יי'
(תהלים קלד') כלומר שאו ידיכם למקום הקדש לרמוז לי' ספירות ואז ברכו את
יי' לימד על הברכה שתהא בנשיאת כפים וידעת כי סוד עשר אצבעות רומזים לי'
הויות בסוד נשיאות כפים. והאצבע החמישי אינו בסדר שאר אצבעות גם אין בו כי
אם שני פרקים מה שאין כן בשאר האצבעות שיש להם שלשה פרקים ויש בכל זה סוד
הד' אצבעות רומזים לארבע אותיות של שם וצירופו י"ב כמו שביארתי בסוד אבני
החשן וכנגדן י"ב פרקים בד' האצבעות והשנים שבאצבע החמישי רומזים לזרועות
עולם אשר י"ב גבולי אלכסונין נשפעין מהן ולאחר שנתקדשו הידים צריך לזקוף
אותם למעלה לרמוז לעליונים להריק ברכות למטה כדיוקן זה של אצבעות. החמישית
לברך ברכה לנטילה זו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את יי' ובעבור כי המצות
ממקור הקדושה על כן תקנו בהם אשר קדשנו במצותיו וצונו. הששית ליתן ממאכלו
לעניים ולהאכילן מן המובחר שאוכל כדי לרחם עליהם ממה שחננו ה' יתעלה ובמדה
שאדם מודד בה מודדין לו. השביעית לברך ברכת המוציא על
הלחם הכוונה על הארץ העליונה שממנה יוצא הלחם והמזון שנאמר להוציא לחם מן
הארץ (תהלים קד' יד') וכתיב ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח' ה') וכבר פירשתי
זה. וצריך לומר המוציא כלומר הוא המוציא שהמזונות לא נתנו ביד הממונים.
השמינית שלא יהיה גרגרן ובלען אלא כאוכל לפני המלך כדי להדבק במדת החסד
והקדושה ולא במדת הפחד והדין ובזה תשאר הברכה במעיו הנה בעשו כתיב הלעיטני
נא והנחש המסית שרוי במעיו ונקרא רשע שנאמר ובטן רשעים תחסר (משלי יג'
כה') על כן צריך לאכול בנחת ובנקיות ועליו נאמר ואכלת לפני יי' אלהיך:
וידעת
כי צריך האדם להדמות ליוצרו בכל ענין שיוכל גם יתבייש האדם מן הבורא
יתברך המצוי אצלו תמיד ומשגיח במעשיו כאשר יתבייש האדם מחברו כאשר השוו
רז"ל מורא הבורא יתברך למורא בשר ודם ואמרו רבותינו ז"ל בג' דברים אני
אוהב את הפרסיים צנועין באכילתן צנועין בבית הכסא וצנועין בתשמיש המטה
ואמרו עוד איזהו צנוע זה הנפנה בלילה כדרך שהוא נפנה ביום ועל כן צריך כל
אדם לעמוד בענוה ולבו פנוי להקדוש ברוך הוא המצוי עמו תמיד ומשגיח במעשיו
שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' (ירמיה כג' כד'). ואמרו
רבותינו ז"ל אסור לאדם להלך בקומה זקופה שנאמר מלא כל הארץ כבודו רב יהודה
לא מסגי ארבע אמות בקומה זקופה רב הונא בריה דרב יהודה לא מסגי ד' אמות
בגלוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי ולא היו רגילין לפרוס סודר כי אם
הנשואים כמו שאמרו מאי טעמא לא פריסת סודרא אמר אכתי לא נסבי. וזה רמוז
באמרו שכינה למעלה מראשי. ונשוב לדברינו כי המדה שאדם תופס היא נמשכת אליו
בכל מעשיו. וטעם לא יאכל תרי נראה לי כי הטעם הוא בעבור כי התחלת העולם מן
החסד שנאמר עולם חסד יבנה (תהלים פט' ג') ב' הוא מקום הדין על כן לא יסיים
בו. התשיעית להיות על שולחנו דברי תורה שכן אמרו רז"ל שלחן שאין בו דברי
תורה האוכל ממנו כאילו אוכל מזבחי מתים. והענין הוא כי הקדוש ברוך הוא
חולק מזונות לכל בריה ביום ובלילה לעליונים ולתחתונים והברכה נשפעת
לנבראים כלם מן השכינה שנאמר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה
(משלי לא' טו') הנאמר על אשת חיל וכל הענין הנאמר בא"ב הרמז עליה שנאמר כל
הנחלים הולכים אל הים (קהלת א' ז'). וכמו שמלאכי השרת אומרים שירה לפני
הקב"ה כשהן ניזונין מזיו השכינה כן ישראל צריכין להודות לפני הקב"ה ולעסוק
בדברי תורה בשעת אכילתן והבן ממה שכתבנו בסוד מנין שהקב"ה מתפלל והמשכיל
יבין. העשירית ליטול ידיו אחר אכילה כמו שאמרו רז"ל מים אחרונים חובה.
הטעם כי הם באים להעביר הזוהמא הבאים מחמת נחש הקדמוני ובמים האחרונים
תתפרש ממנו מדת הדין ולא תקטרג עליו ועל כן הן חובה באמת הן חובה ולמקום
חובה מתעלין והנה המים האחרונים הם הפך הראשונים ועל כן דינן הפוך כמו
שאמרו רז"ל בפרק קמא דסוטה מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה מים
אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה אף כי לפי הפשט הוא שלא יחזרו המים ויטמאו
הידים:
וממה
שכתבנו תבין טעם מפני מה מים אחרונים טעונים כלי כי רוח רעה שורה
עליהם ובזה תטול חלקה שלא תקטרג עליו כי צריך האדם לחלוק לה כבוד
בפעולותיו. ברכת המזון בשלשה טעונה כוס שלא בשלשה אינה טעונה כוס כי
השכינה הרמוזה בכוס של ברכה מקבלת משלשה אבות העליונים או מג' ספירות
אחרונות כמו שאמרו בספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"ו ב']
מטרוניתא לא
מתברכא אלא בכלל דתלתא אילין אינון נצח הוד יסוד ומתבסמא ומתברכא באתר קדש
הקדשים דלתתא דכתיב כי שם צוה יי' את הברכה. <תרגום -
המלכה אינה
מתברכת אלא בכלל של ג' אלו שהם נצח הוד יסוד ומתבשמת ומתברכת ממקום שנקרא
קדש הקדשים שלמטה שכתוב "כי שם צוה יי' את הברכה">.
ופותח המברך ואומר
נברך שאכלנו משלו ולא פירש למי שהרי אינו רשאי לומר למי שאכלנו משלו:
ויש
בו סוד כאשר אמרו במדרש רות (זוהר חדש פ"ז ט"ג) וידעת כי השכינה רמוזה
בכוס של ברכה ונותן עיניו בו ואם היה אומר למי היה נראה מכוונתו שאין
המתברך ההוא רמוז לפניו ר"ל בשכינה שכוונתו בה בשעת הברכה אמנם אחרי שהכוס
מונח לפניו ונותן עיניו בו כענין תמיד עיני יי' אלהיך בה וכוונתו בו בברכה
זו אין לומר למי. והעונין למברך צריכין להסתכל בשכינה ולומר ברוך שאכלנו
משלו כלומר גם אנו מודים לדעת המברך כי אכלנו ממזון השכינה שקבלה מן
המרכבה העליונה לזון העולמים שנאמר ונות בית תחלק שלל (תהלים סח' יג')
ושלל לא יחסר (משלי לא' יא') זהו שנאמר והמלך שלמה ברוך (מלכים א' ב' מה')
ר"ל מלך שהשלום שלו ועושה שלום בין האש הגדולה והמים העליונים על דרך עושה
שלום במרומיו ובטובו חיינו אמרו רז"ל האומר ובטובו חיינו הרי זה תלמיד חכם
ומטובו חיינו הרי זה בור יש מפרשים כי מטובו משמע ממקצת טובו בחסרון ולא
בשלימות כי משמעות המ"ם בכל מקום מיעוט ואין הדבר כן כי האילן לא יתקיים
ביניקה לבדה לולי הענפים והקליפות והלב כנסת ישראל והקליפות שאר הכחות
אמנם ובטובו כבר כולל כל הכחות המתפשטין בטובו של עולם שהיא כנסת
ישראל:
אמנם
במדרש רות פירש הטעם כי מטובו משמע שאין כוונת המברך במדת הטובה עצמה
רק במדת של מטה היוצא ממדת הטוב ואינו כן כי כוונת המברך בברכה זו היא
במדת הטוב עצמה שהוא במדת האור הגנוז. ומכאן יש להוכיח כי האומרים בשמונה
עשרה כי מאור פניך נתת לנו טועים הן כי התורה באור פניו נתנה כמו שפירשתי
במקומו והראוי לומר באור פניך. ובכל מקום שתמצא בברכה ראשונה מלת כל רמז
לצדיק שנאמר אני יי' עושה כל (ישעיה מד' כד') וזהו כי הוא זן ומפרנס לכל
כענין כי אתה תברך צדיק (תהלים ה' יג') ועל כן חתם ברוך אתה יי' הזן את
הכל. והנה הברכה הראשונה של ברכת המזון מיוסדת על המכריע הראשון וברכה
שניה נאמרה על השכינה:
וזהו
אמרו ארץ טובה ורחבה כענין ארץ אשר יי' אלהיך דורש אותה דוגמא לדבר
בקדיש מתחיל מן הטוב הנזכר באומרו יהא שמיה רבה ואחר כן אומר בעלמא דברא
כרעותיה שהרמז לשכינה וכבר פירשתי כי בברכה וקדושה מלמעלה למטה. והבן כי
קרא לארץ הנזכרת שלשה שמות והן חמדה טובה ורחבה. חמדה בהיותה בייחוד שלם
וכלולה ביסוד עולם. ויכל אלהים מתרגמינן בירושלמי וחמיד יי'. טובה בהיות
מדת הטוב שוכן בתוכה שנאמר גם יי' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה (תהלים פה'
יג'). וירא אלהים את האור כי טוב כשהאור בתוכה היא טובה וכשאין אור בתוכה
הוא חשך ולילה. וכן הוא אומר בכה תבכה בלילה (איכה א' ב'). רחבה נקראת
כשמקבלת במלוי מרחובות הנהר וסימניך ורחבה ונסבה למעלה (יחזקאל מא' ז').
נמצאת שרמז בשלשה תיבות על ג' קבלותיה חמדה כשמקבלת מן היסוד. טובה
כשמקבלת מן הטוב רחבה כשמקבלת מן הבינה וכשאין בה אחת מכל אלו אז נראת
יבשה ועל כן אמרו רז"ל כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה ומלכות בית דוד
בבונה ירושלים בכוונה לא יצא ידי חובתו. אמרו רז"ל נחום הזקן אומר צריך
שיזכור בה ברית ר' יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה. פלימו אומר צריך שיקדום
ברית לתורה וצריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף ומלכות בית דוד בבונה ירושלים.
הטעם להזכיר בה ברית כי כשנכנסו ישראל לארץ מלו שנאמר ושוב מול את בני
ישראל שנית (יהושע ה' ב'). וסוד הענין הוא כי לא היו ישראל ראויין ליכנס
לארץ עד שימולו כי הערלה מטמאה את הארץ אמנם הברית דבק בה כענין לא תחסר
כל בה:
ובספר
הזוהר [לך לך צ"ג ב'] אמר קב"ה ליהושע ישראל אטימין
אינון
ולא אתפרעו ולא מתגלייא קיימא דילי ואת בעי לאעלאה לון לארעא ולאכנעא
שנאיהון. <תרגום - אמר הקב"ה ליהושע ישראל ערלים הם שלא
פרעו ולא נגלה
הברית שלי ואתה רוצה להביאם לארץ ולהכניע את שונאיהם>.
שוב מול את בני
ישראל שנית. <"שוב מול את בני ישראל שנית">.
ועד דאתפרש ואתגלייא
האי ברית לא עלו לארעא ולא אתכנעו שנאיהון. <ועד שפרעו
ונתגלה ברית
הזה לא נכנסו לארץ ולא נכנעו שונאיהם>. וצריך שיזכור בה
תורה והרמז
לתורה שבעל פה שבזכותה מתקיים הארץ שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך לשבת על
האדמה. וצריך שיאמר הודאה תחלה וסוף כי על כל כבוד חופה ותחלת המחשבה סוף
המעשה. וסוד מלכות בית דוד בבונה ירושלים מטעם זה אמרו רז"ל בפסחים אומרים
לדוד טול וברך אומר אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא (תהלים
קטז') כי כוס של ברכה היא כנגד מדתו של דוד ועל כן היה נוהג רבינו יצחק בן
הרב ז"ל לחתום בברכה זו ברוך יי' אלהי דוד ובונה ירושלים כי הוא הרגל
הרביעי מן המרכבה:
פן
תאכל ושבעת וגו'. ורם לבבך ושכחת את יי' אלהיך. הפשט ידוע ויתכן עוד
שבא ליזהר על טעות דור הפלגה שלא שתו לבם רק לזאת להפרידה מן הבנין בעבור
שהיא הנותנת טרף לביתה וחק לנערותיה וזהו השמר לך וגו':
המוליכך
במדבר הגדול והנורא וגו'. כבר ידעת כי המדבר מקום ממשלת מדת הדין
ושם כחו וזהו אשר אין מים כלומר אינו מים וזהו נחש שרף ועקרב וצמאון כחות
הנאצלים ממדת הדין. וטעם הנותן לך כח לעשות חיל כבר ידעת פירוש כח מפסוק
יגדל נא כח י"י הוא חסד ועושה חיל וכבר פירשתיו. וטעם ואתנפל לפני יי'
וגו'. כי אמר י"י להשמיד אתכם ותבין ממה שכתבתי לך בפסוק שמע ישראל כי
בנפילת אפים מתבטלת גזר דין כמו שפירשתי שם וטעם אדני אלהים פירשתיו בפרשת
ואתחנן. וטעם ערים גדולות ובצורות בשמים פשטו ידוע וירמוז עוד לכחן של
מעלה כענין שרמזתי באלהי מצרים וזהו בצורות בשמים. וזהו ואשמיד פריו ממעל
ושרשיו מתחת (עמוס ב' ט'). איך נפלת משמים הילל בן שחר (ישעיה יד' יב').
וטעם אש אוכלה פירשתיו והרמז לאש אוכלת אש והיא תכניע כחות האומות. וטעם
באצבע אלהים פירשתיו:
זכור
לעבדיך לאברהם וגו'. כבר רמזתי לך כי מלת זכירה הנאמרת בשם יתעלה הוא
מלשון יי' זכרנו (תהלים קיז' יב') כי אין שכחה לפני הש"י רק הוא לשון
רחמים. ובעבור כי בעת הכעס הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם (תהלים קד'
כא') בהעדר השפע מהם על כן אמר זכור לאברהם וגו' כלומר זכור ותשפיע לג'
אבות העליונים להשקותם מן הבריכה העליונה ובהתברכם על כל פנים הברכה
מצוייה למטה. וטעם אל תפן אל קשי העם הזה יש בו סוד כי כל
המעשה שאדם עושה למטה דוגמתו ממש נעשה ??מעלה חקוקין לפני השם יתעלה הן
לטוב הן להפך וזהו הסתר פניך מחטאי (תהלים נא' יא'). עתה סבבום מעלליהם
נגד פני היו (יהושע ז' ב'):
ובספר
הזוהר [קדושים פ"ג ב'] רבי חייא פתח אל תפן אל קשי
העם הזה
וכי מה הוא דיימא למלכא אל תפן. <תרגום - רבי חייא פתח
"אל תפנו אל
קשי העם הזה" וכי מי הוא שיאמר למלך אל תפן>. והא כתיב
כי עיניו על
דרכי איש וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואנכי לא אראנו נאם יי'. <והרי
כתוב "כי עיניו דרכי איש" (איוב לד' כא') וכתוב "אם יסתר איש במסתרים ואני
לא אראנו נאם יי" (ירמיה כג' כד')>. והא בכלא אשגח קודשא
בריך הוא בכל
עובדין אסתכל ואעיל בדינא על כולהו אם טב ואם ביש. <והרי
בכל דבר
משגיח הקב"ה ומסתכל בכל המעשים ומביא בדין על כולם אם טוב ואם רע>.
כד"א כי כל מעשה האלהים יביא במשפט. <כמו שכתוב "כי כל
מעשה האלהים
יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע" (קהלת יב' יד')>.
ומשה אמר אל
תפן אל קשי העם הזה. <ומשה אמר "אל תפן אך קשי העם
הזה">. אלא הכי
תנינן כל בר נש דבעי לאסתמרא מחובוי כדין לא יחטא קמיה מלכא קדישא.
<אלא כך למדנו כל אדם צריך להשמר מעוונותיו כדי שלא יחטא
לפני המלך
הקדוש>. תא חזי בר נש עביד חד מצוה ההיא מצוה סלקא קיימא
קמיה קב"ה
ואמרא אנא מפלנייא דעבד לי קודשא בריך הוא מני לה קמיה לאשגחא ביה כל יומא
לאוטבא ליה בגיניה. <בוא וראה אדם שעושה מצוה אחת מצוה
זו עולה ועומדת
לפני הקב"ה ואומרת אני מפלוני שעשה אותי והקב"ה ממנה אותה לפניו להשגיח בה
בכל יום להיטיב לאדם בשבילה>. עבר על פיקודי אורייתא
ההיא עבירה סלקא
וקיימא אמר אנא מפלנייא דעבר עלי וקודשא בריך הוא מני לה קמיה וקיימא לתמן
לאשגחא ליה לשיצאה ליה. <עבר האדם על דברי תורה עבירה
ההיא עולה לפניו
ואומרת אני מפלוני שעשה אותי והקב"ה ממנה אותה ועומדת שם להשגיח בה לכלות
אותו>. הה"ד וירא י"י וינאץ. <זה שכתוב
"וירא יי' וינאץ">.
מהו וירא יי' וינאץ. <מהו וירא יי' וינאץ>.
ההיא דקיימא קמיה.
<"וירא" היא העבירה העומדת לפניו>. תב
בתשובה כתיב גם יי' העביר
חטאתך דעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל בה לאוטבא ליה. <חזר
בתשובה כתוב "גם יי' העביר חטאתך לא תמות" (שמואל ב' יב' יג') שהעביר
מלפניו אותה העבירה כדי שלא יסתכל בה ולהטיב לו>. ועל דא
אל תפן אל
קשי העם הזה. <ועל כן כתוב "אל תפן אל קשי העם
הזה">. אמר ר' יוסי
מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. <אמר רבי יוסי מכאן
משמע דבר זה
"נכתם עונך לפני" (ירמיה ב' כב')>. וזהו סבבוני בכחש
אפרים (הושע יב'
א'):
וטעם
אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה. כבר פירשתי כי גאולת מצרים
היתה במדת רחמים ומדת הדין זהו כחך הגדול וזרועך הנטויה. וטעם לא אבה יי'
השחיתך כתב הרב ז"ל ועל דרך האמת לא רצה שתהיה מושחת ממנו שלא יהא שמו
הגדול עמך וכבר רמזתי הענין בסדר כי תשא עכ"ל:
הן
ליי' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. השמים העליונים הנזכרים
בפרשת בראשית שמי השמים הנאצלים מהם הנראים לנו הארץ היא ארץ חפץ זהו דעת
חכמי הקבלה. ולולי שאני ירא לחלוק עליהם הייתי מפרש ההפך. ראיה לדברי הנה
השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מכים א' ח' כז'). ותאנא דבי אליהו ושמי
השמים העליונים שמים התחתונים גם בדברי רז"ל יציבא בארעא וגיורא בשמי
שמייא. וכל רמז לצדיק אשר בארץ הנזכרת:
רק
באבותיך חשק יי' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום
הזה. לפי הפשט החשק וההבטחה והבחירה בהיותם לעם סגולה כד"א כי חלק יי' עמו
וכבר רמזתי זה. ועוד נרמז בזה הפסוק מאמרם ז"ל האבות הן הן המרכבה זהו רק
באבותיך והרגל הרביעי נרמז באמרו ויבחר בזרעם אחריהם רמז לדוד:
ובספר
הזוהר [ואתחנן רס"ב ב'] תאני רבי אבא הא דכתיב רק
באבותיך
חשק יי'. <תרגום - למד רבי אבא כתוב "רק באבותיך חשק
יי">. מכאן
אמר רבי שמעון אבהתא אינון רתיכא קדישא לעילא דכתיב חשק יי'. <מכאן
אמר רבי שמעון האבות הן המרכבה הקדושה העליונה שכתוב חשק יי'>.
תא חזי
כמה דאית רתיכא קדישא לתתא כך אית רתיכא קדישא לעילא. <בוא
וראה כמו
שיש מרכבה קדושה למטה במלכות כך יש מרכבה קדושה למעלה>.
ומאי איהי הא
דאמרן. <ומי הם היינו זה שאמרנו שהם האבות>.
רתיכא קדישא כלא
איקרי וכלא אתקשר דא בדא ועביד כולא חד. <הכל נקרא
המרכבה הקדושה כי
הכל נקשר זה בזה ונעשו הכל אחד>. רק באבותיך חשק תלתא. <"רק
באבותיך חשק יי" שאמרת שהם המרכבה אינם אלא שלשה אבות>.
ורתיכא ארבעה.
<והמרכבה ארבעה>. ארבעה מנא לן. <ומאין
לנו הרביעי>.
דכתיב ויבחר בזרעם אחריהם. <שכתוב "ויבחר בזרעם
אחריהם">. מאי
משמע. <מאי משמע>. לאתכללא בהו דוד
מלכא דאיהו רביעאה לאתקנא
ברתיכא קדישא. <שהכתוב
בא לכלול באבות את דוד המלך שהוא הרביעי להתתקן במרכבה הקדושה>.
דתנינן אבהתא תיקונא ושלימותא דכולא וגופא בהו אתכללא ואתבני ובהו אתאחיד.
<כי למדנו האבות הם תקון ושלמות הכל והם הגוף ובהם נשתכלל
ונבנה ובהם
נתאחד>. אתא דוד מלכא ושכלל כולא ואתקין גופא ושלימת
להו. <בא דוד
ושכלל הכל והתקין הגוף והשלימו בהם>. ואמר רבי יצחק כמה
דזכו אבהתנא
לאיתעטרא ברתיכא קדישא כך זכה דוד לאתתקנא בסמכא רביעאה דרתיכא. <ואמר
רבי יצחק כמו שזכו האבות להתעטר בהמרכבה הקדושה כך זכה דוד להתתקן בעמוד
הרביעי של המרכבה>. אמר רבי יהודה כתיב ביה בדוד והוא
אדמוני עם יפה
עינים וטוב רואי. <אמר רבי יצחק כתוב בו בדוד "והוא
אדמוני עם יפה
עינים וטוב רואי">. מ"ט אדמוני. <מהו
הטעם שנקרא אדמוני>.
משום דחולקא דעדביה גרמא ליה. <הוא משום שחלק גורלו גרם
לו>.
אדמוני דינא. <אדמוני הוא דין>. עם יפה
עינים דינא ברחמי כמה
דכתיב חסדי דוד הנאמנים. <עם יפה עינים היינו שהדין היה
כלול ברחמים
כמו שכתוב "חסדי דוד הנאמנים">. אמר ר' יצחק חסדי דוד
באתריה אוקימא
אלא והוא אדמוני הא דאמרן עם יפה עינים אילין אבהתא. <אמר
רבי יצחק
חסדי דוד הנאמנים ביארנו במקומו אלא והוא אדמוני פירושו כמו שאמרנו שהוא
דין עם יפה עינים הם האבות>:
כי
יי' אלהיכם וגו'. כבר הודעתיך כמה פעמים כי אין בתורה אפילו אות אחת
שאין הררין גדולים תלויים בה והבן כי הזכיר כאן כי השם המיוחד תחלה ואחריו
אלהי האלהים ואחריו אדוני האדונים. וכן במזמור הודו ליי' כי טוב אחריו
הודו לאלהי האלהים ואחריו הודו לאדני האדונים והרמז בהם לג' הויות
הראשונות ועל הראשון הזכיר לעושה נפלאות גדולות לבדו כענין הנאמר בספר
יצירה בל"ב נתיבות פליאות חכמה ועל השני אמר לעושה השמים בתבונה ועל
השלישי לרוקע הארץ על המים וגו'. האל הגדול הגבור והנורא. האל הוא אל
עליון. הגדול הגבור והנורא רמז לשלשה אבות. הגדול רמז למדת החסד הגבור
למדת הגבורה והנורא למדת הרחמים שנאמר כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים קל'
ד') והוסיף ו' באמרו והנורא וכן באלהי יעקב כבר פירשתי זה:
ובספר
הזוהר [בראשית י"ח ב'] פירשו בארבע תיבות אלו שהן האל
הגדול
הגבור והנורא רמז על ארבע חיות הנושאות המרכבה אמר שם בלשון הזה. ודמות
פניהם פני אדם לאו אינון כאינון כרובים אינון אנפי רברבין. <תרגום
-
"ודמות פניהם פני אדם" אינם הם כמו הכרובים שהם פנים גדולות>.
כרובים
אנפי זוטרי כרביא. <כרובים הם פנים קטנות כתינוק>.
פני אדם כל
דיוקן כלילן בהו בגין דאינון אנפי רברבין. <בפני אדם
כלולים כל הצורות
משום שהם פנים גדולות>. ומתציירין בהו ציורין גליפין
בגלופי שמא דמפרש
בארבע סיטרין מזרח מערב צפון דרום. <ומצטייר בהן צורות
חקוקות כחקיקות
שם המפורש בארבע רוחות מזרח מערב צפון דרום>. מיכאל רשים
ברשימו לסטר
דרום. <מיכאל רשם רשימה לצד דרום>. וכל
אנפין מסתכלין לגבי פני
אדם פני אריה פני נשר פני שור. <וכל הפנים דהיינו פני
אריה פני שור
פני נשר מסתכלים אל פני אדם>. אדם איהו דכר ונוקבא ולא
איתקרי אדם בר
הכי. <אדם הוא זכר ונקבה ולא נקרא בשם אדם זולתם>.
ומיניה אתציירן
צייורין דרכב אלהים רבותים אלפי שנאן. <וממנו היינו מפני
אדם נצטיירו
הציורים בסוד הכתוב "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן">. שנאן
כללא דכלהו
ציורין שו"ר נש"ר ארי"ה ן' דא איהו אדם פשיטו דאתכליל כחדא ברזא דכר
ונוקבא. <שנא"ן כולל כל הציורים שהוא ראשי התיבת של שו"ר
נש"ר ארי"ה
ן' רומז לפני אדם שהוא סוד התפשטות של זכר ונקבה הנכללים כאחד>.
וכלהו
אלפין ורברבן כלהו נפקין מהני רזא שנאן. <וכולם אלפים
ורבבות דהיינו
כתות המלאכים שכולם יוצאים מאלו הד' חיות הנרמזות באותיות שנא"ן>.
ומהני דיוקנין מתפרשן כל חד וחד בסטרייהו כמה דאתחזי לון. <מאלו
הד'
צורות מתפשטים הצורות של עולמות בי"ע כל אחד ואחד בבחינתו כראוי לו>.
אילין אינון דקא משלבן חד בחד וכליל חד בחד למיהוי כל חד כליל בחבריה.
<ואלו החיות הן משולבות זה בזה וכלולות זה בזה בכדי שתהיה
כל אחת ואחת
כלולה בחברתה>. שור נשר אריה אדם אתנהגן ברזא דארבע שמהן
גליפן.
<החיות שור נשר אריה אדם מתנהגות בסוד ארבעה שמות חקוקים
שהם האל
הגדול הגבור והנורא>. סלקן לאתנהגא ולאסתכלא. <שעולים
עליהם
להתנהג ולהסתכל>. שור לאנפי אדם. <שור
אל פני אדם>. סליק שמא
אחרא מתעטרא מחקקא ברזא דתרין גוונין ואיהו אל. <עולה שם
אחר מתעטר
ונחקק בסוד שני צבעים והוא שם א"ל>. כדין אתהדר לאתרא
כורסיא חקיק
וגליף ליה ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא. <אחר שנכלל
השור בשם א"ל הוא
חוזר למקום הכסא חוקק ומפתח אותו ונרשם על ידו להתנהג בסוד שם הזה
א"ל>. וסליק לאתנהגא ולאסתכלא נשר לאנפי אדם סליק
שמא אחרא. <ועולה להתנהג ולהסתכל הנשר אל פני אדם ועולה
שם אחר>.
מתעטרא מתנהגא ברזא דתרין אנפין בגוונין. <מתעטר ומתנהג
בסוד שני פנים
בצבעים>. לאתנהגא לאסתכלא בסליקו לעטורא. <להתנהג
ולהסתכל בדרך
עליה בעטרה>. ואיהו גדול. <והוא
"הגדול">. כדין אתהדר לאתרא
וכורסייה חקיק וגליף ליה ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא. <אז
חוזר הנשר
למקום הכסא חוקק ומפתח אותו ונרשם להתנהג בסוד השם הזה "הגדול">.
סליק
לאתנהגא ולאסתכלא אריה לאנפי אדם. <עלה להתנהג ולהסתכל
האריה אל פני
אדם>. סליק שמא אחרא מתעטרא מחקקא בחא דתרין אנפין
גוונין. <עולה
כנגדו שם אחר מתעטר ונחקק באחד משני הפנים בצבעים>.
לאתתקפא לאתקשרא
בתוקפיה ואיהו גבור. <להתחזק ולהתקשר בגבורה והוא שם
"גבור">.
כדין אתהדר לאתרא כורסייא חקיק וגליף ליה ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.
<אז חוזר למקום הכסא חוקק ומפתח אותו והוא נרשם להתנהג
בסוד שם הזה
"גבור">. אדם אסתכל בכלהו וכלהו סלקין ומסתכלין ביה. <פני
אדם
מסתכלות בכל החיות וכולן עולות ומסתכלות בו>. כדין כולהו
איצטיירן
בגלופייהו בציורא דא ברזא דשמא חד דאיקרי נורא. <אז
נצטיירו כולן
בחקיקותיהן בציור זה בסוד שם אחד הנקרא "נורא">. וכדין
כתיב עלייהו
ודמות פניהם פני אדם. <אז כתוב עליהם "ודמות פניהם פני
אדם">.
כולהו כלילן בהאי ימינא והאי דיוקנא כליל לון. <כי כולם
כלולים בצד
הימין ודמות הזה כולל אותם>. ועל רזא דא איתקרי קודשא
בריך הוא האל
הגדול הגבור והנורא. <ועל סוד הזה נקרא הקב"ה האל הגדול
הגבור
והנורא>. דהא שמהן אילין גליפין אינון לעילא ברזא דרתיכא
עילאה כלילא
בארבע אתוון ידוד דאיהו שמא דכליל כולא. <כי השמות האלו
חקוקות למעלה
בסוד המרכבה העליונה כלול בד' אותיות של שם יהו"ה שהוא שם הכולל כל
השמות>. דיוקנין אילין מחקקן גליפן בכורסייא וכורסייא
גליפא מרקמא
בהו. <צורות האלו שנא"ן חקוקות ומפותחות בכסא והכסא נחקק
ונרקם
מהם>. חד לימינא וחד לשמאלא. <וחד לקמא
וחד לאחרא. <אחד לימין
ואחד לשמאל ואחד לפנים ואחד לאחור>. רשימא בארבע סיטרין
דעלמא.
<רשומות לארבע רוחות העולם>. כורסייא כד
סלקא רשימא בארבע דיוקנין
אילין. <בעת שהכסא עולה הוא נרשם בארבע צורות הללו
שנא"ן>. ארבע
שמהן עלאין נטלין להאי כורסייא וכורסייא אתכליל בהו עד דנקטא ולקטא אינון
עינוגין וכסופין. <אלו ארבע שמות העליונים נושאים את
הכסא והכסא נכלל
בהם עד שמקבל ולוקט אלו נשמות ותענוגים הנחמדים>. נחתא
מלייא כאילנא
דמלי ענפין לכל סטר ומלייא איבין. <ויורד מלא כמו אילן
המלא ענפים מכל
צדדיו ומלא פירות>. כיון דנחתא נפקו אילין ארבע דיוקנין
מצוירין
בציורייהו גליפן מנהרן בוצינין מלהטן ואינון זרעין זרעא עד עלמא.
<כיון שירד יוצאים אלו ארבע צורות מצוירות כל אחת בציורה
חקוקות
מאירות נוצצות ולוהטות והן זורעות זרע בעולם>:
וטעם
ובו תדבק פירושו כי יש ענין בסוד טהרת איבריו שאפשר לידבק בשכינה אף
כי היא אש אוכלה כי הנשמה הטהורה נקראת נר יי' והודלקה מאש השכינה ובה
דבוקה ועלויה ותשוקתה:
הוא
תהלתך וגו'. רמז במלת תהלתך לשכינה שהיא תהלה לדוד זהו תהלתו בקהל
חסידים (תהלים קמט' א'). ובמלת אלהיך לתפארת ישראל ויש לפרש לשון תהלה
כלשון בהלו נרו עלי ראשי (איוב כט' ג') והרמז לאש השכינה. ארץ אשר יי'
אלהיך וגו'. כי הארץ אשר אתה בא שמה וגו'. הפסוקים האלו לפי פשטם קשין
לפרשם כי באו לספר שבחה של ארץ ישראל ונראה לפי הפשט שיספר בגנותה גם נראה
שיספרו בגנות ארץ מצרים ונראה שמספרין בשבחה. אמנם לפי האמת יבא הפסוק
כפשוטו ומשמעו והעניין כי ארץ ישראל אינה תחת ממשלת סיבות אחרות רק תחת
השם הנכבד יתעלה וזהו למטר השמים שרמז לשמים העליונים כמה דאת אמר יפתח
יי' לך את אוצרו הטוב את השמים אמנם שאר ארצות שותות מתמציתה וזהו והשקית
ברגלך כי אין השגחת השם יתעלה בהם וכן אמרו רבותינו ז"ל כי כל ארצות הוא
דורש שנאמר להמטיר על ארץ לא איש (איוב לח' כו') אלא אינו דורש אלא אותה
ועל ידי אומה דרישה שהוא דורש אותה דורש לכל שאר הארצות ואמרו רבותינו ז"ל
ארץ ישראל שותה תחלה וכל העולם שותה לבסוף שנאמר הנותן מטר על פני ארץ
ושולח מים על פני חוצות (איוב ה' י') כל ארצות מתמציתה של ארץ ישראל
שותות:
מדרש
תילים אמר רבי יהושע בן לוי כל העולם כלו מתמציתה של גן עדן הוא שותה
שנאמר ונהר יוצא מעדן וגו'. ובספר הזוהר [אדרא רבא קל"ז ב']
תנא
כתיב עיני יי' אלהיך בה היינו צדק ילין בה דבה אשתכחו גזירי דינין יתיר
מכל שאר אתראה. והכלל הוא כי רמז לארץ העליונה והיא שותה תחלה כמו המשכת
החיות וההשקאה הנמשכת מן המוח לחוט השדרה ומשם מתפשט לגידים אילך ואילך
ובאמת כי הקדוש ברוך הוא דורש אותה כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל וכל
שאר הארצות
מתפרנסות ממנה באמת כדרך ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט' ו') והוא שנאמר הנה
נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו (איוב מ' טו') ויהיה פירוש למטר השמים
העליונים כי משם קבלתה:
והיה
אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו'. כבר ידעת מאמר רבותינו ז"ל ולעבדו בכל
לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה וכבר בארתי מעלתה כי על
ידיה הוא חבור הספירות זו בזו ומעטר המרכבות העליונות ומריק הברכות מראש
עד הסוף. מוסף על זה לפי הפשט כל אדם שמתפלל מעיד על עצמו שיש לו אדון
שהוא צריך לו לכל דבר ואין לו קיום בלעדיו וההפך הפך ועליו נאמר ואותי
השלכת אחרי גוויך (מלכים א' יד' ט'):
ונתתי
מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. כבר בארתי
כי במשנה תורה ידבר משה מפי הגבורה ועל כן הזכיר בו שמור ולא זכור והנה
השכינה אמרה כי אם נשמע בקול יי' אלהינו לשמור מצותיו היא תתן מטר ארצנו
כי אין משה הנותן מטר על פני הארץ. ויתכן עוד שהארץ היא הנזכרת למעלה
והמטר ידוע וכן היתה כוונת רז"ל אמרו אין הגשמים נעצרים אלא בשביל
שנתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה שנאמר ועצר את השמים וסמיך ליה ואבדתם
מהרה ומכאן תבין טעם לדברי רבותינו ז"ל שאמרו אסור לאדם לשמש מטתו בשני
רעבון. ועוד אמרו חייב אדם להרעיב עצמו בשני רעבון וזה רמז באומרו והאדמה
לא תתן את יבולה. דטעם וחרה אף מורה על חמימות רמז לאש הגדולה:
ובספר
הזוהר [אדרא רבא קל"ח א'] האי דכתיב וחרה אף יי' וחרה
אפי
פן יחרה אף יי' כולא בזעיר אפין איתמר וכבר רמזתי זה בפרשת בראשית. וענין
עצירת השמים מן המטר והארץ מן הפירות סודם ידוע ויש מפרשים מטר מלשון מטרת
ובפרק קמא דתעניות רמזו כך אמרו מאי דכתיב ועצר את השמים בשעה שהשמים
נעצרים מלהוריד טל ומטר דומין לאשה שמחבלת ואינה יולדת דאמר ריש לקיש משום
בר קפרא נאמר עצירה באשה ונאמר עצירה בגשמים נאמר עצירה באשה כי עצר עצר
יי' ונאמר עצירה בגשמים ועצר את השמים נאמר לידה באשה ותהר ותלד בן ונאמר
לידה בגשמים כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה (ישעיה נה' י') נאמר
פקידה באשה ויי' פקד את שרה ונאמר פקידה בגשמים פקדת הארץ ותשוקקיה (תהלים
סה' י'). פירוש פקידה מלשון ופקדת נוך ולא תחטא (איוב ה' כד') אמר רבי
יצחק גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת ר"ל כי הברכה מצויה בכל
ושלוחי מדת הדין ספו תמו כענין שאמרו עוד אמר רבי יוחנן גדול יום הגשמים
שאפילו גייסות פוסקים בו שנאמר תלמיה רוה נחת גדודיה (תהלים סה' יא') ר"ל
בעלי הגדוד נוחין. וטעם ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת תבין מפסוק
מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם (תהלים קד' יד') וכבר פירשתיו ופירוש
שדה ידעת מפסוק ויהי בהיותם בשדה. וטעם ואכלת ושבעת כטעם להוציא לחם מן
הארץ וכבר פירשתיך:
ולמדתם
אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כבר
ידעת גודל חיוב מצות המעשיות כמה עולמות מתקן בעשייתן וכמה עולמות מחריב
בבטולן כמו שרמזנו זה כמה פעמים ואולי יקשה לך אחרי שהמצוות המעשיות הן
תלויים באשלי רברבי מדוע אמרו רבותינו ז"ל גדול התלמוד שהתלמוד מביא לידי
מעשה והתשובה היא כי עקיצת שפתיו הוי מעשה ואין לך דבר חשוב לפני השם
יתעלה יותר ממעשה הלמוד ובהתחברות שתי התורות כאחד תורה שבכתב ותורה שבעל
פה כי הדברים ההם בוקעין ועולים למעלה ואין לך מעשה גדול מהם:
ובספר
הזוהר [קדושים פ' ב'] רבי יוסי הוי אזיל באורחא פגע
ביה ר'
חייא. <תרגום - רבי יוסי היה הולך בדרך פגע בו רבי
חייא>. אמר ליה
הא דאוקמוה חברייא הא דכתיב בעלי בזבח ומנחה עד עולם. <אמר
לו זה
שהעמידו החברים שכתוב בעלי "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי
בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א' ג' יד')>. בזבח ומנחה
אינו מתכפר אבל
מתכפר בדברי תורה. <בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתתכפר
בדברי
תורה>. אמאי. <למה>.
בגין דדברי תורה סלקא על כל קרבנין
דעלמא. <משום שדברי תורה עולים על כל הקרבנות
שבעולם>. אמר ליה
הכי הוא ודאי דכל מאן דאשתדל באורייתא אף על גב דאתגזר עליה עונשא מלעילא
ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון דעלמא. <אמר לו כך הוא ודאי
שכל שכל מי
שעוסק בתורה אף על פי שנגזר עליו עונש מלמעלה הוא יפה לו מכל הקרבנות
והעולות שבעולם>. וההוא עונשא אתקרע ובגין דלעי בשמיה
דקודשא בריך הוא
אתפייס בהדיה. <והעונש ההוא נקרא ומשום שעסק בשמו של
הקב"ה נתרצה
לו>. ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במלין דאוריתא. <ובוא
וראה אין אדם נטהר לעולם אלא בדברי תורה>. בגיני כך
מילין דאוריתא לא
מקבלי טומאה בגין דהיא קיימא לדכאה אינון מסאבי. <משום
זה דברי תורה
אינם מקבלים טומאה משום שהיא עומדת לטהר הטמאים>. אסוותא
באורייתא
אשתכח דכתיב רפאות תהי לשרך. <ורפואה נמצאת בתורה שכתוב
"רפאות תהי
לשרך ושקוי לעצמותיך" (משלי ג' ח')>. דכייתא דכתיב יראת
יי' טהורה.
<וטהרה נמצאת
בתורה שכתוב "יראת יי' טהורה עומדת לעד" (תהלים יט' י')>.
מאי עומדת
לעד דקיימא תדירא בההוא דכיתא ולא אתעדי לעלמין. <מהו
עומדת לעד היינו
שעומדת תמיד בטהרה זו ואינה נעברת ממנה לעולם>:
וטעם
למען ירבו ימיכם רמז בסוד העבור שהם עצמם ישובו ויאריכו ימים והבן
זה. וטעם כימי השמים על הארץ הם הראשונים והמשכיל יבין. וטעם ולדבקה בו
כמו ובו תדבק כבר פירשתי ולפי הפשט הדבקות הוא שלא תפרד מחשבתו לעולם מן
הבורא בלכתו ובשכבו ובקומו עד שיהיו דבריו עם השם תמיד והאנשים שיש בעצמם
מעלה זאת הם עצמם מכון לשכינה כי היא הולכת עמהם ואף בחייהם צרורים בצרור
החיים. והחכם רבי עזרא כתב כי עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון.
וזה כלל גדול בתורה לתפלה ולברכות להסכים מחשבתו באמונתו כאילו דבקה למעלה
לחבר את השם באותיותיו ולכלול בו עשר ספירות כשלהבת קשורה בגחלת בפיו
ויזכרנו בכתבו ובלבבו יזכרנו סימן לדבר אמור לחכמה אחותי את וגו' (משלי ז'
ד'). ואפשר עוד כי ולדבקה בו הוא הגמול האמתי כי ההולך בדרכי השי"ת במיתתו
יהיה דבק בשכינה ויזכה לתענוג העולם הבא עד שנצררה נפשו בצרור החיים שהוא
הקו השוה וביובל שבה עד התשובה אשר משם חוצבה. וטעם גדולים ועצומים מכם
פירשתי בפסוק ערים גדולות ובצרות בשמים: