פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת משפטים
ואלה המשפטים:
אשר תשים לפניהם. אמרו רבותינו ז"ל
כל התורה כולה תלויה במשפט לכך נתנה
הקב"ה אחר מתן תורה וצריכין הדיינים לידע כי הקב"ה עמהם בדין שנאמר אלהים
נצב בעדת אל (תהלים פב' א'). ועל כן מצוה לשמוע אליהם כי השכינה מסכמת
עמהם. ובמדרש תלים אלהים נצב בעדת אל הוא שאמר הכתוב כי המשפט לאלהים הוא.
וכן ביהושפט הוא אומר כי לא לאדם תשפוטו (ד"ה ב' יט' ו') שלא יאמרו
הדיינים לעצמינו אנחנו יושבים אלא אמר הקב"ה הוו יודעין כי עמכם אני יושב
שנאמר אלהים נצב בעדת אל אני י"י אוהב משפט (ישעיה סא' ח') ואם הטיתם אותי
אני אטה אתכם שנאמר וקרבתי אליכם למשפט (מלאכי ג' ה'). מדרש רות (זוהר חדש
ע"ז טור ג') פתח ההוא סבא ואמר ויהי בימי שפוט השופטים בזמן שהקב"ה דן את
העולם למי דן תחילה לאותן שהן דנין את העולם הן דנין את העולם ומי דן להם
הקב"ה. מפני קלקול הדין רעב בא לעולם כל זמן שבא אינו בא אלא בעון ראשי
העם. כי ההוא דאמר ר' יודן מאי דכתיב רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא
משפט. רב אוכל כשיש סיפוק מן אוכל בעולם. ניר ראשים הם זורעים ואוכלים
לשובע וכשאין אוכל בעולם יש נספה בלא משפט. יש מי שעומד בשלוה ונספה מן
העולם על איזה עון על עון שמקלקלין את הדין ומעותין אותו. ואי תימא אם
הגדולים חוטאים בלא משפט שלא עשו משפט בעולם הקב"ה בא להרוג את העניים
בשבילם אלא העניים הם כליו של הקב"ה והם קרובים אליו וכשהרעב בא לעולם הם
צועקים אליו והקב"ה שומע להם ומעיין עליהן ודן לאותן שגירמו צער זה על
העניים ונספין מן העולם קודם זמנם. דא"ר יודן כל דיין שאינו מחמיץ את הדין
אין מחמיצין דינו מלמעלה ומסתלק מן העולם קודם זמנו ההוא דאמר ויש נספה
בלא משפט. יש מי שאינו דן את הדין לאמיתו ומקבל עליו שכר מאת הקב"ה ויש מי
שדן את הדין לאמיתו ונתפס עליו לפני הקב"ה. הדן דין אמת לאמיתו ונתפש כגון
דיין שמדקדק דקדוקין לזכות לרשע דתנינא בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה
כדי לעשות סייג לתורה או מפני שהזמן גורם לו והדיין מסלק עצמו מלהענישו
ומדקדק בענין הדין למצוא פתח לזכות אותו מן הדין ממש והוא דין כשהקב"ה דן
את העולם אותו הדיין נתפש עליו ומסתלק מן העולם קודם זמנו ואם לאו עליו
כתיב לא נין לו ולא נכד בעמו כשעצמו אינו נתפש נתפש זרעו. יש מי שאינו דן
את הדין לאמיתו ומקבל עליו שכר כגון אבא שראה מחבר לאשת איש ומחבקה ומנשקה
אפיק לון לקולפון וקטיל לון לאו דבני הריגה נינהו אלא לעשות סייג לתורה
דלא תימא דינא אפיק לי בדין תורה וסגי לי. אלא דיינא דלא עבד סייג לתורה
אין לו סייג בעולם הזה ובעולם הבא סייג שלו נין ונכד עצור ועזוב. האי
בעולם הזה. בעולם הבא מעבירין ממנו אותם מעשים טובים שהם סייג לעולם הבא
לאדם כי הא דאמר ר' נורי עשו סייג לתורה בדיל דתירתון חיים בהאי עלמא
ובעלמא דאתי:
ספר הזוהר [ח"ג פ"ה ע"ב]
תא חזי קב"ה שביק כורסייה דדינא בשעתא
דדייני יתבי. <תרגום - בוא וראה הקב"ה משים כסא הדין
בשעה שהדיינים
יושבים>. הה"ד כונן למשפט כסאו. <זה
שכתוב "כונן למשפט
כסאו">. דמתמן אתתקן כורסיה דקב"ה. <ומשם
מתתקן הכסא של
הקב"ה>. ומאן אינון כורסייה אילין אינון צדק ומשפט. <ומי
הוא הכסא
שלו אלו הם צדק ומשפט>. הה"ד צדק ומשפט מכון כסאך. <זה
שכתוב "צדק
ומשפט מכון כסאך">. ומאן דדאין דינא בעי למידן בכורסייא
דמלכא.
<ומי שדן דין צריך לדון בכסא המלך>. ואי
פגים חד מינייהו כאילו
פגים בכורסייה דמלכא. <ואם פוגם אחד מהם כאילו פוגם בכסא
המלך>.
וכדין קב"ה אסתלק מבינייהו ולא
קאים בדינייהו. <ואז הקב"ה מסתלק מבין הדיינים ואינו קם
בדין
שלהם>. אמר עתה אקום יאמר י"י וגו'. <ואומר
"עתה תקום יאמר יי'
וגו'>. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלהים. <ורוח
הקודש אומר
"רומה על השמים אלהים">:
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד
ובשביעית יצא לחפשי חנם. התחיל המשפט
הראשון בעבד עברי מפני שיש בשלוח העבד בשנה שביעית סוד שמטין ויובלות
ובמקומו יתבאר בגזירת האל. ואמרו רבותינו ז"ל כל שביעי חשוב למעלה רקיע
השביעי חביב שמים רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות ערבות חביב שנאמר סולו
לרוכב בערבות (תהלים סח' ה'). בארצות השביעי חביבה ארץ אדמה ארקא גיא
נשייה חלד תבל. תבל חביבה שנאמר ישפוט תבל בצדק (תהלים ט' ט'). בדורות
השביעי חשוב. אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך והוא חביב שנאמר ויתהלך
חנוך את האלהים. בבנים השביעי חשוב אליאב אבינדב שמה יהונדב אונם שפטיה
דוד השביעי והוא חשוב מכולם. במלכים השביעי חביב שאול איש בושת דוד שלמה
רחבעם אביה אסא והוא החביב שנאמר ויקרא אסא אל י"י אלהיו (ד"ה ב' יד' י').
בשמיטות השביעית חביבה שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה. בשנים השביעית
חבביה שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה. בימים השביעי חשוב שנאמר ויברך אלהים
את יום השביעי. בחדשים השביעי חביב הוי אומר בחודש השביעי. וטעם והגישו אל
הדלת או אל המזוזה וגו'. ידעת מה שאמרו בו רבותינו ז"ל לפי הפשט. ועוד
יראה לי לומר כי אחרי שהעבד עבד שש שנים יצא מכלל שש קצוות ולא רצה לצאת
לחפשי בהכנסו בשביעית אשר שם עבד חפשי מאדוניו צוה הכתוב שיגישהו אדוניו
בפתח היכל שביעי ולא יכנס בפנים רק תרצע אזנו העשויה כדמות אל"ף בפתח
הנזכר והבן. ואמה העבריה יוצאה בסימנים מפני שניתן לה זוג קודם יצירה ובבא
עת נשואיה יוצאה מרשות אדוניה לבן זוגה כי מי"י יצא הדבר שנאמר מ"י אשה
לאיש. וטעם ועבדו לעולם ידעת מה שפירשו רבותינו ז"ל לעולמו של יובל. וכתב
הרב ז"ל והמשכיל יבין כי לעולם כפשוטו כי העובד עד היובל עבד כל ימי עולם
ולשון מכילתא רבי אומר בא וראה שאין עולם אלא חמשים שנה שנאמר ועבדו לעולם
עד היובל וזהו והיה לך עבד עולם. לחפשי בגימטריא לחמשים:
וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות
יומת. אפשר שהזכיר שתי מיתות רמז למותא
תנינא. וכבר רמזתי ענין העשרה הידועים. וכן כי ביום אכלך ממנו מות תמות.
אפשר שהזכיר ב' מיתות רמז למותא תניינא. דוגמא לדבר אמרו רבותינו ז"ל הכרת
תכרת הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. וצריך אני לעוררך בסוד ארבע מיתות
בית דין. סקילה שריפה הרג וחנק. אף כי לפי הפשט כל אחת מהן כבדה מחברתה
והכתוב בירר לכל חטא מיתה הראויה לו מ"מ דע כי מיתת האדם היא על יד מלאך
המות המקבל כחו ממדת הדין המשתנית לכמה דינין חלוקים. הריגת הסייף מורה
לחרב נוקמת נקם ברית העליון. מיתת חנק כי המרה את פי י"י הרומזת למדת
הדין. הסקילה באבנים מורה לאבן פינתה כי קעקע אותה מן הבנין. השריפה מורה
בי פגעה בו אשו הגדולה שאמר הכתוב ואת האש הגדולה הזאת:
עין תחת עין וגו'. כבר ידעת כי זה
הפסוק אמרו רבותינו ז"ל שאינו כפשוטו
אלא לממון גם פסוק כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. הכוונה בו לממון דבר
הניתן מיד ליד וכן וקצותה את כפה וכן בעליו יומת. ואולי תשאל אחרי שאין
הכוונה בו ככתבו למה נכתב כך לתת מקום למינים לרדות והתשובה היא מה שאמרו
רז"ל שבעים פנים לתורה. ופירוש המצוה כפי פשוטה ניתן בתורה שבעל פה ואחריה
נלך. אמנם בא לשון הפסוק בענין אחר שיובנו בו הפנים האחרים שלא היו מובנים
בלתי הלשון ההוא. דוגמא לדבר באומרו עין תחת עין האמת הוא כפי הקבלה כי
החובל בחבירו חייב בחמשה דברים. אמנם נכתב כך לסוד גדול מאוד כי כבר רמזתי
כי צורת האדם כולה באיבריו ותבניתו נעשית על צורת האדם העליון והנה בהיות
איברי האדם על כוונת הבריאה יהיו איבריו דוגמת כסא לאיברים העליונים
ומוסיף בהם כח והמשכה מאפיסת האין ובהפך הפך זהו סוד כאשר יתן מום באדם
הידוע כן ינתן. והבן זה מאוד. גם רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב בספר האמונות
אילו דברה תורה כל ענינה בלשון כוללת ובכוונה אחת לא יכלנו לדעת כל סתרי
החכמה והבינה שהתורה כוונה בחכמה אף על פי שלא פירשה כי דברי תורה יש להם
פנימי וחיצון גלוי ונסתר שנאמר אחת דבר אלהים וגו':
כי יפתח איש בור וגו'. ספר הזוהר [נשא
קכ"ב א'] ר' יצחק ורבי
יהודה הוו אזלי מאושא ללוד. <תרגום - רבי יצחק ורבי
יהודה היו הולכים
מאושא ללוד>. אמר ר' יהודה נימא מילין דאורייתא וניזיל. <אמר
רבי
יהודה נאמר דברי תורה ונלך>. פתח ר' יצחק ואמר כי יפתח
איש בור וגו'.
<פתח רבי יצחק ואמר "כי יפתח איש בור" וגו'>.
מה כתיב בתריה בעל
הבור ישלם. <מה כתוב אחריו "בעל הבור ישלם">.
ומה על דא כך מאן
דגרים לאבאשא עלמא בחובוי על אחת כמה וכמה. <ומה על זה
כך, מי שגרם
להרע לעולם בחטאיו על אחת כמה וכמה>. אלא תוהא אע"ג
דאבאיש עלמא אית
ליה תשובה.
<אלא תמה אני אף על פי שהרע לעולם מועילה לו תשובה>.
דהא כתיב איש
או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכתיב והתודו והשיב. <שהרי
כתוב "איש או
אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" וכתוב "והתודו על חטאתם והשיב">.
אלא ודאי
דא מהניא להו בגין דעבד תשובה כביכול עביד ליה ממש. <אלא
ודאי זה
מועיל להם כיון שעשה תשובה כביכול הוא עושה אותה ממש תשובה דהיינו תשב ה'
אל ו'>. דההוא מאן דפגים לעילא אתקין ליה לתתא. <כי
מה שפגם למעלה
תקן אותו למטה>. ובמה בתשובה. <ובמה
בתשובה>. ותשובה אתקין
כולה לעילא אתקין לתתא אתקין לגרמיה אתקין לכל עלמא. <ותשובה
מתקנת
הכל, מתקנת למעלה ומתקנת למטה ומתקנת את עצמו ומתקנת לכל העולם>.
וכבר
רמזתי זה:
מכשפה לא תחיה כי שוכב עם בהמה מות
יומת. זובח לאלהים יחרם בלתי ליי'. כבר
ביארנו כי כשפים ומעשה שדים נשפעין מרוח הטומאה ואף כי ענייני הכשוף קצתם
נעשים בעירוב היסודות והרכבתם כמו שאמרו רז"ל קמיע של עיקרין מ"מ יש נעשים
בדיבור לבד כי יש כח בדברי האדם כמו שרמזתי בסוד התפלה. מדרש רות (זוהר
חדש פ"א טור ב') אשר מעולם אנשי השם מאי אנשי השם דאילין נפילין אוליפו
בעלמא שם בכל מלה ומלה לאשלמא חרשייהו. <תרגום - "אשר
מעולם אנשי השם"
מהו אנשי השם הם הנפילים שלמדו שם בכל דבר ודבר שבעולם להשלים
כשפיהם>. רבי עזריא שאיל לרבי יוסי איש כפר אונו מאי
טעמא חרשין אינון
בנשייא לא בגברייא דכתיב מכשפה לא תחיה ולא כתיב מכשף. <ר'
עזריה שאל
את רבי יוסי איש כפר אונו מהו הטעם שהמכשפים נמצאים בנשים ולא בגברים
שכתוב מכשפה לא תחיה ולא כתוב מכשף>. אמר ליה כתיב לא
תאנה אליך רעה.
<אמר לו כתוב "לא תאונה אליך רעה">. דא
סיטרא דנוקבא ודאי.
<רעה זה צד הנוקבא ודאי>. ונגע לא יקרב
באהלך דא הוא דכורא.
<(המשך הפסוק)>. <"ונגע
לא יקרב באהליך" זה הוא זכר>. ומן
נוקבא כל זיינין חרשין וכל עומקין בישין אתיין לעלמא. <ומן
הנוקבא הם
כל מיני כשפים וכל העומקים הרעים הבאים לעולם>. הה"ד
ומוצא אני מר
ממות האשה וגו'. <זה שכתוב "ומצא אני מר ממות את האשה"
וגו'>.
אסורים ידיה. <ומסיים הפסוק "אסורים ידיה">.
רבי ינאי ור' יוסי חד
אמר כל הנוגע באשה או המקבל מידה לידו לא ינקה מדינה של גיהנם. <רבי
ינאי ורבי יוסי אחד אמר כל הנוגע באשה או מקבל מידה לידו לא ינקה מדינה של
גיהנם>. שנאמר יד ליד לא ינקה רע. <שנאמר
"יד ליד לא ינקה
רע">. ההוא דכתיב אסורים ידיה ודאי. <זה
שכתוב "אסורים ידיה"
ודאי>. וחד אמר מן הנקבות באות כל מיני נחש וכשוף וכל
הרהורים רעים
ואלמלא שאסורים ידיה ולא שבקין היו הורגין וממיתין בני העולם בכל עת ובכל
זמן. <ואחד אמר מן הנקבות באים כל מיני נחש וכישוף וכל
ההרהורים הרעים
ואלמלא שאסורים ידיה ולא היו מונעים אותה היו הורגות וממיתות בני העולם
בכל עת ובכל זמן>. ולא אתקפא נוקבא אלא בחילא דדכורא. <והנקבה
אינה מתגברת אלא בכח הזכר>. דכיון דהיא שראת בעומקא
דיליה ידעת לאומאה
לבר נש דיליה לאשלומי רעותא. <כיון שהיא שורה בעומק שלו
ויודעת ממנו
להשביע את האדם שימלא רצונה>. ובמה. <ובמה
היא משביעה>. בשם
במילין עמיקין בשמא מסאבו. <בשם, בדברים עמוקים של שם
הטומאה>.
ועל דא עובדא בה תלייא ומילין בדכורא ותרווייהו מן נוקבא מתערי. <ועל
כן המעשים תלויים בנקבה והדיבורים בזכר ושניהם מתעוררים מן הנקבה>.
ובגין כך כל זיינין חרשין משתכחין. <בנוקבי ולא בדכורי. <ומשום
זה
כל מיני הכשפים נמצאים בנקבה ולא בזכר>. תנן העובר בין
שתי נשים אם
נדות הן נכפה. <למדנו העובר בין שתי נשים אם הן בנדותן
נעשה
חולה>. ואם אינן נדות עין הרע שולט בו בגופו או בממונו. <ואם
אינן
נדות עין הרע שולטת בו בגופו או בממונו>. כי הא דרבי
יוחנן בר שמלאי.
<כמו זה דרבי יוחנן בר שמלאי>. זמנא חדא
הוה בדרך קסרין עבר בין
תרין נוקבי ממה דאיסתכלו ביה איסתכן מיד בגופיה ובממוניה. <שפעם
אחת
היה בדרך קסרין עבר בין שתי נשים מזה שהסתכלו בו נסתכן מיד בגופו
ובממונו>. מאי טעמא. <מהו הטעם>.
בגין דההוא רוח בישא שראת
עילווי ויכיל לנזקא. <משום שרוח רעה שורה עליהן ויכול
להזיק>. מאי
תקנתיה לימא הכי זי"ל זי"ל דומ"י דומ"י אעדי וקטור דקטר לא לך ולא לי.
<מהי תקנתו שיאמר כך, לכי לכי דומי דומי הסירי קשר הקשר
לא לך ולא
לי>. לבתר יתחיל באל ומסיים באל. <ואחר
כך יתחיל באל ויסיים
באל>. יתחיל באל דכתיב אל מוציאם ממצרים. <יתחיל
באל שכתוב "אל
מוציאו ממצרים">. ויסיים באל כי לא נחש ביעקב. <ויסיים
באל "כי לא
נחש ביעקב.מה פעל אל">. ויזיל ליה ולא ישגח אבתריה. <וילך
לו ולא
יביט לאחריו>. רב הונא הוה סליק מבבל. <רב
הונא היה
עולה מבבל לארץ ישראל>. וכד סליק להתם איערע בחד כפר חמא
ההיא איתתא
דהוה אתיא אבתריה. <וכשעלה לשם פגש בכפר אחד את אותה אשה
שהיתה באה
אחריו>. ארימת מיין אכתפוי ונטילת עפרא מרגלוי. <וזרקה
מים על
כתפיו ולקחה עפר מתחת רגליו>. אהדר רישיה ואמר לה עביד
וטול ברתי דהא
כלא כלום גבאי אבל גוזר אני עליך בלבילא דעתך. <החזיר
ראשו ואמר לה
עשי וקחי בתי שזה כלום לגבי אבל גוזר אני עליך שתתבלבל דעתך>.
לבתר
אמר לה לא בגיני אלא בגין דלא תקטול בני אנשא אחראין. <אחר
כך אמר לה
לא בשבילי גזרתי עליך אלא כדי שלא תהרגי בני אדם אחרים>.
וכך הוה
אתבלבל דעתה ולא ידעה מידי ומייתא. <וכן היה שנתבלבלה
דעתה ולא ידעה
כלום ומתה>. ועל דא כתיב לא תאונה אליך רעה וגו'. <ועל
זה כתוב
"לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך">. תני רבי חייא
טוב לפני
האלהים ימלט ממנה. <למד רבי חייא "טוב לפני האלהים ימלט
ממנה">.
ממאן. <ממי>. מההיא אתתא דכתיב בה אשר
היא מצודים וחרמים.
<מאותה אשה שכתוב בה "אשר היא מצודים וחרמים">.
בא וראה בזמן
שהרעב בעיר לא יראה אדם עצמו ולא יתהלך יחיד מפני שמלאך המות נמצא שם ויש
לו רשות לחבל. ועל דא כתיב ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. כיוצא בו בזמן
שהדבר בעיר יסגור אדם עצמו ולא יתראה בשוק כיון שניתן לו רשות מי שפוגע בו
ניזוק ואיהו ממחייב בנפשיה בא וראה עשר שנים היתה נעמי בשדה מואב ומפני מה
נענשו מחלון וכליון מפני. <שלקחו נשים מואביות אין לך
נשים מתעסקות
בנחש ובנשוף כבנות מואב מאי כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. כיון דאכלו
בחרשייהו מיד הוו סגדין לטעות. <תרגום - כיון שאכלו
בכשפיהן מיד היו
משתחוים לאלהיהן>. ויצמד רבי חייא אמר כהני צמידים
תכשיטין הכי הוו
מתחברן לבעל פעור. <"ויצמד" רבי חייא אמר כצמידים האלו
התכשיטים כך
היו מתחברים בבעל פעור>. בחרשיהון דנשיא מנלן. <ושואל
מאין שישראל
עבדו לבעל פעור מפני הכישוף של הנשים>. דכתיב הן הנה היו
לבני ישראל
בדבר בלעם. <ומשיב שכתוב "הן הנה היו לבני ישראל בדבר
בלעם">.
בעצת בלעם לא כתיב אלא בדבר. <בעצת בלעם לא נאמר אלא
בדבר בלעם>.
אוליף לון מלה בפומא. <שבלעם למד את אותן הנשים דברים
בפה>. דהא
חרשין וקסמין לא הוו בעלמא כוותייהו. <כי מכשפים וקוסמים
לא היו בעולם
כמוהן>. אבל מילין בפומייהו לאשלמא חרשייהו לא ידעי. <אבל
הדברים
שבפה להשלים הכשפים לא היו יודעות>. ועל דא בדבר בלעם
עבדו ואשלימו
חרשייהו ויכילי להו. <ועל כן בדבר בלעם שלימד אותן עשו
והשלימו כשפיהם
ויכלו להם>. הנך רואה כוונתם כי על כן אמר מכשפה רמז
לעיקר קבלתה. ועל
כן מזכירים בקמיעות שם האם ולא שם האב. ובפרק במה אשה נשבה אמר אביי אמרה
לי אם כל קמיעי בשמא דאמא וכל קטרי בשמאלא ועל כן רוב המתעסקים בענינים
אלו פגומין כענין הנאמר בנביאי הבעל ויתגודדו כמשפטם (מלכים א' יח' כח').
הבן אומרו כמשפטם ולא כמנהגם:
ספר הזוהר [פקודי
רל"ז א'] תא חזי אית מאן דעביד חרשין ולא אצלח
בידוי דהא לעובדין אילין גבר מתקנא אצטריך. <תרגום - בוא
וראה יש מי
שעושה כשפים ואינו מצליח בידו כי לעבודות אלו צריך לאיש מתוקן>.
תא
חזי מבלעם דאיהו הוה מתקנא לאינון חרשי דיליה לאצלחא בידוי. <בוא
וראה
ומבלעם שהוא היה מתוקן לאלו הכשפים שלו, להצליח בידו>.
בגין דכתיב
ונאם הגבר שתום העין. <שכתוב "ונאם הגבר שתום
העין">. דחד עינא
סתים תדיר. <שעין אחת שלו היתה סתומה תמיד>.
וחיזו דעינוי לא הוה
באורח מישור מומא הוה ביה בעינא. <ומראה עינו לא היה
בדרך ישר, מום
היה לו בעינו>. כתיב ושלח ביד איש עתי המדברה. <וכתוב
"ושלח ביד
איש עתי המדברה">. זמין בכולא חיזו דעינוי דלא איתכשר. <שהאיש
יהיה מזומן לגמרי שמראה עיניו לא יהיה בדרך הישר>. אבל
רוחא דקדשא מאן
דאישתמש בהדיה מה כתיב כל איש אשר בו מום לא יקרב. <אבל
רוח הקדש מי
שישתמש בו מה כתוב "כל איש אשר בו מום לא יקרב">. זהו
מאמרם בשבת
מזליה דהאי גברא מקבל כתבא מזליה דהאי גברא לא מקבל כתבא והבן זה. ועל כן
רוב עניינים אלו נעשין בלילה ובעיגולים ובגחלים לוחשות והקטרות כידוע
לבעלי הנגרומנציאה ולזה נסמך פסוק זה לפסוק כל שוכב עם בהמה מות יומת והבן
זה מאוד. מוסף על זה אף לפי הפשט רמז לנו ענין גדול באיסור רביעות בהמה
שהכניס הברית בכחות הטומאה הנקראת בהמה ומשנה סדרי בראשית. ויש מחכמי
הקבלה שאמרו בסוד ואת הבהמה תהרוגו כי היא היתה ראויה לכך בעוברה על אחת
מן העריות וזהו שכתוב בעריות ונכרתה מעמיה כי אין לה הכירא יותר בעמיה רק
בבהמה לפיכך ואת הבהמה תהרוגו כי כל דרכיו משפט. ועוד אמרו בעונש הבא על
הבהמה כי סופו לעטלף כי נתעטף בעבירות ודוקא כשלא עשה תשובה ואם קבלה
נקבל. ושמא כי בזה נחלקו רבותינו
ז"ל במנחות אם יש לברך שלא עשני בהמה והבן זה. גם נסמך לו זובח לאלהים
יחרם. בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות רצונו שיהיו להם אמצעיים להפיק
רצון ממנו יתעלה על כן אמר בלתי ליי' לבדו. או אפשר שירמוז על ההקטרות
הנזכרות וזהו יחרם והבן זה. נרמז בפסוק זה כי כוונת שחיטת הקרבנות היא
לתפארת ישראל בחבור הכל שנאמר לרצונכם תזבחוהו. וידעת פירוש רצון לו ולמדת
הדין והבן זה. ויש עוד מפרשים כי אזהרת זובח לאלהים יחרם היא שלא יעבוד
למדת הדין ע"י קציצה זהו אמרו בלתי ליי' לבדו:
אם חבול תחבול
שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. פשטו ידוע וטעם בא השמש כי
אז ממשלת מדת הדין קשה ולא תפגע בו. ויש עוד לרבותינו ז"ל בפסוק זה ענין
נכבד רומז לסוד העבור ואמרו שזה הפסוק מדבר על נשמת האדם שצריך להפקידה
בכל לילה להקב"ה כמו שנאמר בידך אפקיד רוחי (תהלים לא' ו') ורמזו בלא
תחבול בגד אלמנה על לא תקום פעמים צרה (נחום א' ט') והבן זה:
כן תעשה לשורך
ולצאנך וגו'. כבר ביארתי כי הטעם הוא שתעבור עליו השבת כי
אין שבעה בלא שבת:
ואנשי קדש תהיון
לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. כי דבקות
ישראל הוא במקום הקודש כמה דאת אמר כי חלק יי' עמו. ובשר בשדה טרפה הנזכר
הוא שדה של תפוחים ואחרי שנטרפה ע"י חיות היער בשדה הנזכר אין ראוי לישראל
לאכלה רק ליתן אותה לכלב הידוע שהלקהו ויתגרה בו ויכשכש לו בזנבו ועולתה
קפצה פיה ולא יחרץ כלב לשונו וזהו טעם או מכור לנכרי כי משם כחו. ומכאן
תבין טעם כיבוס בגדי האוכל נבלה וטריפה שנאמר וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה
וכבס בגדיו. ויש מחכמי הקבלה האחרונים מפרשים סוד הנבלה והטרפה לסוד
העיבור והרמז אל תתן לחיית נפש תוריך (תהלים עד' יט') וכתיב הצילה מחרב
נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כב' כא'). ועל כן אסור לשחוט בסכין שיש בו
פגימה שלא לצערה ואם נטרפה רמז כי באותו אבר חטא ועדיין לא נצרפה לגמרי
ואמרו כי עונש האוכל נבילות להכעיס ולא שב רמוז בזה הפסוק לכלב תשליכון
אותו ואם קבלה נקבל. וכבר ידעת כי ע' מיני טרפיות הן שמנו רבותינו זכרונם
לברכה במסכת חולין גם ידעת כי ענפים יש באילן העליון וכשנטרפה באחת מהן
אסורה באכילה והבן זה:
ושש שנים תזרע
וגו'. והשביעית תשמטנה וגו'. ענין זה יתבאר בסוד השמיטה
בגזירת האל. ועוד נרמז בפסוק זה סוד אומר שתהיה הארץ העליונה זרועה וכלולה
משש קצוות הנקראים שנים שנאמר בקרב שנים חייהו (חבקוק ג' ב') וכשתהיה
זרועה מכולן אז תאסוף תבואתה כמה דאת אמר ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט' ו').
אמנם והשביעית תשמטנה ונטשתה כי יהיה הפסק הנשמות וזה סוד גדול:
לא תזבח על חמץ דם
זבחי וגו'. אמרו זכרונם לברכה לא תשחט את הפסח ועדיין
החמץ קיים. וסוד הענין הזה הוא שלא להראות בפעולותיו לתת כל הכח למדת הדין
בלתי כח השם הגדול יתעלה כי כפי פעולות הנעשין למטה כך נעשין למעלה:
ראשית בכורי אדמתך
וגו'. סוד הבכורים הוא לכנסת ישראל ובמקומו יתבאר
בגזירת האל:
לא תבשל גדי בחלב
אמו. לפי הפשט הוא מפני האכזריות שיחלב אדם הבהמה ויבשל
בו היוצא ממנה. אך זה הטעם אינו מספיק לטעם איסור בשר בחלב. ושמא כי טעמו
הוא כסוד הכלאים. ויש עוד מפרשים כי הבשר והחלב רומזים לזרועות עולם וכבר
ידעת פירוש בשר מפסוק קץ כל בשר והוא הבור ריק ממים ומלא נחשים ועקרבים
וידעת כי אף השם חרה בעם בעוד הבשר בין שיניהם ולכן אין ראוי לערבו בבאר
מים חיים שהחלב והדבש יוצאים משם באשר יי' שם כי אין להכניס כח הטומאה
בהיכל הקודש. וידעת ענין החלב מפסוק ובלא מחיר יין וחלב ישעיה נה' א')
ופסוק שתיתי ייני עם חלבי (שה"ש ה' א') והבן זה. ומצאתי בדברי רבותינו
זכרונם לברכה כשאמר לו הקב"ה למשה לא תבשל גדי וגו' ופירש לו בשר בחלב.
אמר משה תן לי רשות לכתוב בשר בחלב אמר לו כתוב לך את הדברים. ומעתה אל
יקשה בעיניך למה בא הפסוק בלשון זה ולא אמר בפירוש בשר בחלב כי כבר
העידותיך בזה בסוד עין תחת עין. וסוד הענין נרמז בלשון הכתוב שלא היינו
למדין אם נכתב בפירוש בשר בחלב כי ידעת סוד הגדי מסוד השעיר המשתלח וכנסת
ישראל נקראת אם והנה הזהיר שלא לבשל הגדי הנזכר בהיכלי קודש כאשר רמזנו.
ולפיכך נסמכה אזהרה זו לפרשת רגלים כדי שלא יקטרג לעולם על ישראל:
הנה אנכי שולח
מלאך לפניך וגו'. השמר מפניו ושמע בקולו וגו'. כי אם שמוע
תשמע בקולו וגו'. כי ילך מלאכי לפניך וגו'. אמרו ז"ל אמר לו הקב"ה למשה מי
ששמר את האבות ישמור את הבנים. וכן אתה מוצא באברהם שברך את יצחק הוא ישלח
מלאכו לפניך. ביעקב כתיב המלאך הגואל אמר הוא גאלני מיד עשו הוא הצילני
מיד לבן הוא זנני ופרנסני בשני רעבון אמר הקב"ה מי ששמר את האבות ישמור את
הבנים שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך. ועוד אמרו רז"ל בפירוש
אמר להם הקב"ה הזהרו בשליח שאינו חוזר בשליחותו מדת הדין הוא אל תמר בו
מדבריהם יש ללמוד כי מלת אנכי רמז למדת רחמים והמלאך הזה הוא מלאך הגואל
וכבר פירשתיו. זהו לשמרך בדרך כי ממנו השמירה כדאמר שמור
לכלה. ובאלה שמות רבה אמר להם הקב"ה אילו זכיתם אני בעצמי נעשיתי שליח
כדרך שנעשיתי להם במדבר שנאמר וי"י הולך לפניהם יומם. עכשיו שלא זכיתם
הריני מוסר אתכם לשליח הנה אנכי שולח מלאך לפניך. צריך להתישב בזה המאמר.
וטעם אשר הכינותי כי בית המקדש הוא מכון לתפארת ישראל ולשכינת עוזו כי שם
הכסא שלם והשם שלם. ואמר השמר מפניו כי קולו קול אלהים חיים ר"ל קול
השכינה הוא מנצחי עולם הנקראים אלהים חיים והמצוה לשמוע בקולו שלא יעזבו
תורה שבעל פה כענין שנאמר ואת אמרת קדוש ישראל נאצו (ישעיה ה' כד') ואמרו
רז"ל זו תורה שבעל פה וכבר פירשתי זה בפירוש ויאמר ופירוש לאמר. ויש
מפרשים כי על כן נקראת אמרת כי היא אומרת דברי השם הגדול יתעלה וזהו בצע
אמרתו (איכה ב' יז'):
אל תמר בו. זהו
מאמרם אל תמירוני בו ואל תעשוני תמורתו כי לא ישא לפשעכם
כשאין בו רחמים מכלה הכל ואינו נושא הפשעים. כי שמי בקרבו. אמר כי השם
הגדול בקרבו כי דרך המלך לדור בביתו. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה
באלה שמות רבה ולא עוד אלא שאתם גורמים שאני שומט שמי מקרבו. וידעת מה
שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששמו כשם רבו. ועשית ככל אשר אדבר השם הגדול
מדבר דרך נסתר על שכינתו. ועוד לא רצה להפרידה ממקום אצילותה. ואיבתי את
אויבך על ידה במדת הדין וזהו והכחדתיו והוצרכו ישראל למלאך זה בבואם ליכנס
לארץ כי היא הלוחמת מלחמותיהם ובהיות המלאך הנזכר עם ישראל לא אמר הקב"ה
כי לא אעלה בקרבך אבל כשחטאו בעגל רצה הקב"ה לסלק זה המלאך מביניהם ואמר
כי לא אעלה בקרבך ושיהא מלאך אחר משלוחיו הולך עמהם ובקש משה רחמים וחזר
ושיכן שכינתו בישראל והמלאך שבא בימי יהושע אמרו רבותינו ז"ל כי היה
גבריאל והוא שר צבא י"י:
ועבדתם את יי'
אלהיכם וברך את לחמך וגו'. כתב הרמב"ן ז"ל ענין הכתוב בשתי
לשונות והמשכיל יבינהו מפסוק כי אני יי' רופאך. ויש לפרש כוונתו בשני פנים
האחד הוא כי השכינה מדברת ואומרת ש??עבדו את השם הגדול והוא יתברך יברך את
לחמנו ואת מימנו כי ממנו הברכה באה לעולם ומלת והסירותי מדבר על השכינה כי
היא המרפאת שנאמר מחצתי ואני ארפא וזה נראה לי נכון. אמנם יש מפרשים כי
לעולם משה ידבר מפי השם הגדול יתברך והוא מדבר על השכינה דרך נסתר וברך כי
היא השופעת לעולם ועל עצמו אמר והסירותי מחלה כי הוא יתברך מרפא את החלאים
הבאים מכח מדת הדין:
ואל משה אמר עלה
אל יי' וגו'. דרשו רבותינו זכרונם לברכה זה מטטרון ששמו
כשם רבו. זה המאמר נחלקו בו חכמי הקבלה כפי שתי הדיעות הנזכרות למעלה יש
מפרשין כי השם הגדול יתעלה המדבר למשה אמר לו שיעלה אל יי' זה מטטרון
שנקרא בשם המיוחד לפעמים שהרמז בו על השכינה הנקראת כך. וטעם עלה כלומר
עלה אל מקום הכבוד אשר שם המלאך הגואל ולא יבא אל השם הגדול כי לא יראני
האדם וחי. אמנם בענן ששם השכינה. והיה מתעלה ומסתלק בהרגשה יותר משאר
הנביאים עד שמגיע לתפארת ישראל. ולפי זה לא הוצרכה עלייה זו בשביל משה כי
כבר נגלית לו בסנה רק הוצרכה בשביל אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל
ויש אומרים כי אינו נכון שיאמר העליון עלה לתחתון על כן יפרשו להפך כי
המלאך הנזכר מטטרון אמר למשה שיעלה אל השם הגדול יתעלה:
ונגש משה לבדו אל
ה' וגו'. רמז הבדל נבואת משה ואהרן ובניו כי הם לא יעלו
מהשר ולמעלה. ויש מפרשים כי השם הגדול מדבר למשה שיגש אל השכינה הוא לבדו:
וישלח את נערי בני
ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים ליי' פרים. היו
העולות והשלמים האלו פרים כי כל ימי היות ישראל במדבר פחדו ממדת הדין
בעבור היות שם כחה הגדול ולכן הקריבו ליי' פרים להשלימה ומכאן תבין סוד
פרים הנשרפים:
ויראו את אלהי
ישראל וגו'. הרמז לשכינה ומלת את מורה עליה. ותרגם אונקלוס
ית יקר אלהא דישראל והיא הנקראת כבוד יי' וזהו ותחת רגליו. ותרגם אונקלוס
ותחות כורסי יקריה כי השמים העליונים הם הכסא שנאמר השמים כסאי (ישעיה סו'
א'). ויש אומרים כי משה וכל ישראל השיגו כאן ה' ספירות אחרונות והדעת
הראשון נראה לי עיקר. כמעשה לבנת הספיר אין מלת לבנה מורה על לובן והספיר
הוא אדום שנאמר מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו (איוב כח' ו') דוגמת השכינה
שהיא אש אוכלת אש ולא היה מדמה אותה ללובן רק מלת לבנה הוא מלשון לבינה.
ויאכלו וישתו תרגום אונקלוס ידוע והענין כי הנפש נהנית ושמחה כשיודעת
שמעשיה מקובלים לפני בוראה. ובאלה שמות רבה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו
שזנו עיניהם מזיו השכינה רבי יוחנן אמר אכילה ודאית דכתיב באור פני מלך
חיים (משלי טז' טו'). כתב החכם רבי עזרא זכרונו לברכה ראה וחכם איך הפליא
לדבר כי המאכל השפל שהוא בא מסבה אחר סבה המקבלת זו מזו זן את האדם
ומפרנסו על אחת כמה וכמה הדבק והרואה בעין הלב סיבת הסיבות שהוא ניזון
ומענג והיא האכילה הודאית והעקרית ועל זה נאמר ויהי שם עם יי' ארבעים יום
וארבעים לילה כי בהתחזק כח הנשמה בהדבקה בבוראה נתבטלו ההרגשים הצמאים
לתענוגי עולם השפל זהו טרף נתן ליריאיו יזכור לעולם בריתו (תהלים קיא'
ה') עכ"ל ז"ל. ודע שאין כוונת האכילה להפסד דבר הנאכל אלא להוסיף לאכול כח
התענוגים וחיים על כן אמר אכילה ודאית ולא חלק על האומר שזנו עיניהם מזיו
השכינה רק הוסיף פירוש על פירושו שהנפש שמחה ומתענגה במעשים המעונגים לפני
הבורא כהנאת הגוף באכילה והיא האכילה ודאית שהזכיר רבי יוחנן זהו העונג
שאמר הכתוב אז תתענג על יי' (ישעיה נח' יד') רוצה לומר עונג הנפש וכן אמרו
רבותינו זכרונם לברכה משה רבינו ע"ה מאין היה אוכל מזיו שכינה היה ניזון
ואל תתמה החיות שהן נושאות הכסא ניזונות מזיו השכינה שנאמר ואתה מחיה את
כולם (נחמיה ט' ו'):
ויאמר יי' אל משה
עלה אלי ההרה וגו'. כבר רמזתי לך ההבדל שיש בין ויאמר
יי' לוידבר יי' כי ויאמר הוא מענייני תורה שבעל פה. וכן מלת לאמר שנאמר
לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמיה ג' א'). וידבר הוא תורה שבכתב וכן הוא
אומר ראש דברך אמת (תהלים קיט' קס') ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק קמא
דברכות אמר רבי לוי בר חמא מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן לוחות זו
תורה שבכתב והתורה זו משנה והמצוה כמשמעה. להורותם זה תלמוד מלמד שכולם
נתנו למשה בסיני. ומזה תבין טעם להורותם חסר ו' וכן הוא אומר ואל חדר
הורתי (שה"ה ג' ד'). תמצא בפרשה ג' עליות. עלה אלי ההרה. ויעל משה אל הר
האלהים. ויעל משה אל ההר. וכנגדן ג' עליות כתובין במתן תורה. ומשה עלה אל
האלהים. ויקרא יי' למשה אל ראש ההר ויעל משה. ויאמר יי' אליו לך רד ועלית
וכשאמר ומשה עלה אל האלהים לא פירש לאיזה מקום עלה אם להר אם למקום אחר
וכשאמר ויקרא אליו יי' מן ההר לאמר נכון לפרש כי מלת ההר כפשטו עלה אל ההר
ולפירוש זה אין הפרש בין ירידה זו לירידת יום שלישי רק שביום שלישי היתה
לעיני כל העם וכאן למשה לבד. אמנם קשה קצת למה לא נכתבה הירידה עד יום
שלישי אם היתה למשה קודם לכן. גם לפי דברי רז"ל במסכת סוכה נראה שלא היתה
כוונתם בזאת העלייה אל ההר שאומר שם רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה
למטה ולא עלה משה לרקיע שנאמר השמים שמים ליי' והארץ נתן לבני אדם (תהלים
קטו' טז'). ופריך ולא ירדה שכינה למטה והכתיב וירד יי' על הר סיני. ומשני
למעלה מעשרה. ועמדו רגליו ביום ההוא (זכריה יד' ד') למעלה מעשרה. ולא עלו
משה ואליהו במרום והכתיב ומשה עלה אל האלהים ומשני למטה מעשרה. ויעל אליהו
בסערה השמים (מלכים ב' ה' יא') למטה מעשרה. נראה כי כוונתם בעליית משה אל
ההר וכן עלה אל יי' אין הכוונה אל ההר אלא ענין העלייה היא נטילת רשות
לעלות ממדריגה למעלה ממדריגה ובא להורות כאן כי משה לבדו עלה למעלה מן השר
כאשר רמזנו:
ומראה כבוד יי'
כאש אוכלת וגו'. כבר ידעת כי השכינה היא אש אוכלת אש וכבר
רמזתי זה בפסוק מצמיח חציר לבהמה (תהלים קד' יד'):