פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת יתרו
ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את
בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. פירש הרמב"ן ז"ל ועל דרך
האמת תשמרו בריתי לדבקה בי כענין שנאמר במלאך הגואל כי אם שמע תשמע בקולו
ועשית כל אשר אדבר עכ"ל ז"ל. ולפי כוונתו מלת בריתי רומז לשכינה ולפי שלא
ראו זולתי קול הוצרך להזהירם שלא יפרידוה מן הבנין ולא ידעתי מי הכריחו
לזה כי נוכל לפרש בריתי על צדיק ויהיה הקול מחובר בו ועל כן אמר ושמרתם את
בריתי והבן. וטעם והייתם לי סגולה רמז שיהיו חביבין לפניו כאוצר נחמד לא
ימסרנו המלך ביד אחד מן הפקידים אלא הוא ישמרנו בעצמו וכן הענין בישראל
הנאמר בהם כי חלק יי' עמו לא השליט עליהם שר מן האומות וזה טעם כי לי כל
הארץ כי הוא אדון הכל ומושל בכל חלק שרי של מעלה והפקידם על האומות מה
שאין כן בישראל. ועל דעת רז"ל יהיה מלת סגולה רומזת לג' אבות העליונים אשר
בחיבורם יקראו סגולה ופירוש כי לי כל הארץ על דרך כי שמי בקרבו והבן מלת
סגולה ומלת ארץ:
ספר הזוהר [במדבר קי"ט ב']
זכאה חולקהון דישראל דעלייהו כתיב כי
יעקב בחר לו יה. <תרגום - אשרי חלקם של ישראל שעליהם
כתוב "כי יעקב
בחר לו יה">. תלת אבהן אילין אקרון סגולה בין לעילא בין
לתתא.
<שלשה אבות אלו נקראים סגולה בין למעלה בין למטה>.
כגוונא דא
ישראל כהנים לוים וישראלים כל אחד מאילין סגולתו דקודשא בריך הוא לעילא
סגולתו לתתא. <וכעין זה בני ישראל כהנים לוים ישראלים כל
אחד מהם
סגולתו של הקב"ה למעלה וסגולתו של הקב"ה למטה>. ודא הוא
והייתם לי
סגולה מכל העמים. <וזה שכתוב "והייתם לי סגולה מכל
העמים>:
במשך היובל המה יעלו בהר. דרשו
רבותינו ז"ל שופר של אילו של יצחק היה רמז
כי הקול הזה היה קול פחד יצחק מדת הדין עזה ולכך ויחרד כל העם אשר במחנה
ולא השיגו דיבור בגבורה הזאת זולתי בקול האחרון. ודע כי יש מרבותינו ז"ל
שדרשו כי התורה נתנה בי' קולות. ויש אומרים שנתנה בז'. ויש אומרים בה'.
ויש אומרים בקול אחד. וכולם דברי אלהים חיים האומר בעשר ר"ל בכח עשר
ספירות כי כל ספירה תפעל מאמר אחד. אנכי כנגד הראשונה. לא יהיה כנגד
השנייה. זכור כנגד בינה היא אם השביעיות והשבת שביעי. לא תשא כנגד החסד כי
הוא ראש לשבעה ושבועה מלשון שבעה זהו שנאמר באברהם שהיה איש החסד ואשביעך.
כבד כנגד הגבורה כי היא נקראת אם וצריך לכבדה כענין אוקירו נשייכו. לא
תרצח כנגד תפארת כי הוא מכריע בנתים. וצוה שלא לנטותו לצד הטומאה והרצח.
לא תנאף כנגד נצח. לא תגנוב שלא ישפיע יותר במדת הוד לעשותה בפני עצמה. לא
תענה כנגד צדיק. לא תחמוד כנגד הכלה הכלולה שנאמר אל תחמוד יפיה בלבבך
(משלי ו' כה'). ומאן דאמר בשבעה הרמז לז' קצוות כי משם התחלת העולם שנאמר
עולם חסד יבנה (תהלים פט' ג'). ומאן דאמר בה' רמז לה' הוויות אחרונות כי
ממדת רחמים נתנה התורה שנאמר מימינו אש דת למו. וכנגד ה' קולות אלו תקנו
ה' קולות בברכת חתנים כי התורה נמשלה לכלה. וכן אמר במדרש רות (זוהר חדש
פ"ט ט"א) ואית בברכה זו ה' קולות שבהן נתנה התורה וכולן יורשת כלה בתולה
בברכותיה דהא היא ראויה. ומאן דאמר בקול אחד רמז למה שהשיגו ישראל שנאמר
קול גדול ולא יסף וכתיב וכל העם רואים את הקולות חסר ו'. ודע כי התורה
נחלקה לב' חלקים תורה שבכתב
ותורה שבעל פה וראיתי דעות חלוקות לבעלי הקבלה בזה יש אומרים כי תורה
שבכתב ממדת החסד שנאמר ותורת חסד על לשונה (משלי לא' כו') על כן המשילה
הכתוב למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה' א') שהרמז למים
העליונים:
ובספר הבהיר מאי ניהו חסד היינו תורה
דכתיב הוי כל צמא לכו למים וגו' לכו
אכלו בלא כסף הוא יאכילכם תורה וילמדכם כי כבר זכיתם לכך בזכות אברהם אשר
היה גומל חסד בלא כסף היה מאכיל ומשקה אמר רבי חייא בזכות גמילות חסד אדם
לומד תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף וכתיב לי הכסף ולי
הזהב (חגי ב' ח') ותורה שבעל פה ממדת הגבורה. ויש אומרים כי תורה שבכתב
יוצא ממדת רחמים שנאמר ראש דברך אמת (תהלים קיט' קס') ומשם נתנה התורה
שנאמר מימינו אש דת למו ר"ל מן הימין והאש כלומר ממדת הרחמים הנאצלת
משניהם נתן הדת למו. וזהו שאמרו בברכות פרק הרואה והתפארת זו מתן תורה זהו
שנאמר ותורת אמת היתה בפיהו (מלאכי ב' ו') ועל כן אנו מברכים אשר נתן לנו
תורתו תורת אמת ותורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב והיא הכלה הכלולה מן הכל.
ולדברי הכל תורה שבעל פה משמעותה דין ושבכתב חסד ורחמים הטעם כי בתורה
שבכתב אין מפורש בה דינין וגזירות כמו שיש בתורה שבעל פה כי בכמה מקומות
גזרו רז"ל ועלינו להאמין. גם לדברי הכל תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב
ועל כן בכל מקום יבקשו רז"ל בדבריהם ראיה מן הכתוב וזהו דוגמת האצילות
ואין לה סמך רק מתורה שבכתב ולא נתנה ליכתב שלא לקבוע לה מקום בפני עצמה
רק מתורה שבכתב מפני סוד הנשיקה ועל כן חייב אדם ללמוד בשניהם וכשאדם לומד
תורה שבכתב ולא זכה ללמוד תורה שבעל פה הרי הוא נרגן מפריד אלוף (משלי טז'
כח') כמי שהזמין החתן לחופה והכלה עומדת בבית אביה והוא מחלק רשות אחד
לשנים. אבל הייחוד האמתי הוא לחבר שניהם חתן וכלה מתעוררין פנים אל פנים
ומתאחדין בנשיקה וחבוק והיו לאחדים ופניהם איש אל אחיו אז ברכה ושפע
ניתוסף ממקור האין אל היש וכל מדות הדין ספו תמו ופני הלובן פני הרחמים
נתרבו וזהו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א' ב') הרמז למדת יום ומדת
לילה:
ובספר שבעה היכלות [זוהר
בראשית מ"ב א'] מאן דקרי שית סדרי משנה
דא הוא מאן דידע לסדרא ולקשרא יחודא דמריה כדקא יאות. <תרגום
- כל
הקורא שש סדרי משנה זה הוא היודע לסדר ולקשר יחוד רבונו כראוי>.
אילין
אינון דמקדשי שמא דמריהון בכל יומא תדיר. <אלו הם
המקדשים שמו של
רבונם בכל יום תמיד>. ובסדר נשים יש שבעה מסכתות רמז כי
האשה כלולה
משש קצוות ועמה שבע כנגד שבע ברכות שתקנו לה. ויש בסדר נשים אחת ושבעים
פרקים כנגד הסנהדרין הממונים על הדין. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה
בקידושין כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום. אמר אמימר מאי קראה
כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד' ז') רוצה לומר כי הם כנגד השכינה
ששבעים מלאכים מקבלים ממנה ועמה אחד ושבעים כנגד המופלא שבבית דין ועל כן
צריכין להיות מנוקים ממום כמוה:
בספר הבהיר כי נר מצוה ותורה אור אור
נר זו מצוה ומצוה זו תורה שבעל פה
אור זו תורה שבכתב משל למה הדבר דומה לחדר צנוע בסופי הבית אף על פי שיום
הוא ואור גדול בעולם אין אדם רואה בתוך אותו החדר אלא אם כן הכניס בו נר.
כך תורה שבעל פה אע"פ שהיא נר צריכה היא לתורה שבכתב לפרק קושיותיה ולבאר
סודותיה. המשיל תורה שבעל פה לנר שאדם מדליק אותו מדבר אחר. כן תורה שבעל
פה מקבלת ונאצלת מתורה שבכתב ודימה תורה שבכתב לאור שהוא גדול מנר ולחדר
צנוע כי הוא האור הגנוז ואמרו בסופי הבית ר"ל בפנימיות. ונראה לי להכריע
כדעת האחרון ממה שכתב בספר הבהיר בענין יצר הרע והיינו דכתיב ולבי חלל
בקרבי אמר דוד הואיל ויכלתי לו ובמה יכל לו דוד בגרסתו שלא היה שותק לילה
ויומם והיה מחבר ומאי היה מחבר תורה של מעלה היה מחבר להקב"ה והיינו דאמרן
לעולם ילמיד אדם תורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומאי ניהו
תורה דאמרת היינו כלה שמקושטת ומעוטרת ומוכללת בכל המצות והיא אוצר התורה
והיא ארוסתו של הקב"ה דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. אל תקרי
מורשה אלא מאורשה. הנה לך בבירור כי תורה שבעל פה היא מלכות והיא הנקראת
כלה ואמרו כי דוד בגרסתו בשניהם היה מחברן והבן זה. והנה המסכתות הנשפעות
מהמדה ההיא הם ששים כמה דאת אמר ששים המה מלכות (שה"ש ו' ח') ר"ל הנשפעים
ממדת המלכות וכנגדן אמרו רז"ל שתין מיני חמרא הוו והמשובח שבכולן הוא
האדום והרמז בו לשחיטת קדשים ונתחברו המסכתות האלו בשיתא סדרי משנה הכוללת
הכל בשש קצוות. והבן מה שאמרו רז"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה
ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב כי כל אחד הפך חבירו על תורה שבעל
פה רמז הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה (תהלים מה' יד')
ומאחר שאין לה סמך אלא מתורה שבכתב אין לקבוע לה מקום אחר רק עליה מפני
סוד הנשיקה. והמצוה שבתורה שבעל פה לישא וליתן בה דוגמת המדה ההיא כמו
שאמרו רז"ל בפרק
קמא דתעניות אמר רבי חנינא מאי דכתיב ברזל בברזל יחד (משלי כז' יז') למה
נמשלו תלמידי חכמים בברזל לומר לך מה ברזל כל אחד מחדד את חבירו אף תלמידי
חכמים מחדדים זה לזה בהלכה. והבן למה המשילו לחדוד הברזל. ובמדרש ילמדנו
והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כג' יג') כשם שהשואל שואל למטה כך למעלה שנאמר
בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא (דניאל ד' יד'). כשם שנושאין
ונותנין בהלכה למטה כך נושאין ונותנין בהלכה למעלה. ובירושלמי דפאה גרסינן
אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו נאמר למשה בסיני. מדרש רות
(זוהר חדש פ"ח ט"ד) וזאת לפנים בישראל אין זאת אלא תורה על התעודה זו
תלמוד ירושלמי שנאמר צור תעודה חתום תורה בלמודי. צור תעודה בארץ ישראל שם
נקראו למודי יי' ושם ולא בחוצה לארץ. וכתיב לתורה ולתעודה. ועל התמורה זו
תלמוד בבלי שבחוצה לארץ שחלפו הלשון והדת והכל היה לפני הקב"ה קודם שברא
העולם. וכשתבין מה שכתבתי תבין מה טעם נמנעו רבינא ורב אשי מלעשות פסקי
התלמוד לבד המשא ומתן כי הוא העקר והבן זה. ודע כי צריך אדם להתעסק בתורה
שבכתב ביום ובתורה שבעל פה בלילה דבר כפי עניינו וכן אמרו רז"ל בפירקי רבי
אליעזר כל אותן מ' יום שעמד משה בהר היה קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת
משנה בלילה וכן תרגם המתרגם בפסוק דודי צח ואדום (שה"ש ה' י') בלשון זה
בכן שריאת כנישתא דישראל למשתעי בשבחיה דמריה עלמא וכן אמרת לההוא אלהא
רעותי למפלח דעטיף ביממא באיצטלא כתלג חיור ועסיק בעשרין וארבע ספרין
דאורייתא ופתגמי נבואה וכתיבי ובליליא הוא אסיק בשיתא סדרי משנה וזיו יקרא
דאנפוהי זהירין כנורא מסגיאות חכמתא וסברא דהוא מחדד שמעוון חדתן בכל יומא
ויומא ועתיד לפרסומינון לעמיה ביומא רבה. תאר הלבנות הרמוז במלת צח לתורה
שבכתב ועל כן אמר באיצטלא כתלג חיור והאדמות הרמוז במלת אדום לתורה שבעל
פה היוצאת מן הכלה זהו שאמרו ואף כל דבריהם כגחלי אש והוי זהיר בגחלתן ועל
כן אמר זיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא רמז לאש אוכלה אש. ובפרק קמא
דתעניות אמר רבה האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתח ליה דכתיב הלא
כה דברי כאש (ירמיה כג' כט') ועוד אמר ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה
אלא בוניה ר"ל תלמידי חכמים העוסקים בישובו של עולם ובבניינו. והבן אומרו
דהוה מחדד שמעוון חדתין בכל יומא רומז אל המשא ומתן שצריך לעשות בתורה
שבעל פה. על שני התורות רמז הכתוב הנחמדים מזהב ומפז (תהלים יט' יא') רב
זו תורה שבעל פה ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם) זה תורה שבכתב. וכתיב
מאלפי זהב וכסף (תהלים קיט' עב'). וכתיב תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף
(שה"ש א' יא'). כי תורה שבכתב היא מעמידה כרוח המעמיד את הגוף. והמשיל
תורה שבכתב לנקודה שהנקודה באותיות כרוח לגוף. דמיון נקודתא באתוותא
כנשמתא בגופא. ואמרו רז"ל כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של
חסד ביום שנאמר יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי (תהלים מב' ט'). שירה
בה' וכבר רמזתי זה. ועל כן אמרו כל מי שאינו לומד מלילי ט"ו באב ואילך
תקבריה אימיה. ואולי כי מלת אימיה רומזת לכנסת ישראל על שמנע ממנה ברכה
הראויה לה. ובסוף מסכת תמיד אמרו תני רבי חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה
כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה וגו' נוכח פני יי' (איכה ב') ועליה רמז הכתוב
לבש יי' עוז התאזר (תהלים צג' א'). ואמרו רז"ל אין עוז אלא תורה. וטעם אל
תגשו אל אשה פשטו ידוע גם רמז שלא יטעו אחר הקול הנראה להם לקצץ בנטיעות
רק לייחדו עם הבנין ייחוד שלם:
ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד משה
ידבר והאלהים וגו'. הפסוק הזה בא
להורות לנו עיקר נבואתו של משה וההבדל שבינו ובין שאר הנביאים ורמז זה
באמרו והאלהים יעננו בקול כי לפי הפשט מלת בקול יתירה. אמנם רמז על אומרו
בקול בקולו של משה ובמדתו וכן היתה כוונת רז"ל בספר הזוהר [ואתחנן
רס"ה א'] אמרו שם תא חזי כתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול.
<תרגום - בוא וראה כתוב "משה ידבר והאלהים יעננו
בקול">. תנינן
מאי בקול בקולו של משה. <ולמדנו מהו בקול בקולו של
משה>. ושפיר
הוא בקולו של משה דייקא בההוא קול דאיהו אחיד ביה. <ויפה
הוא בקולו של
משה דוקא באותו קול שהוא אוחז בו>. על כל שאר נביאי. <שהוא
עולה
בו על כל שאר הנביאים>. ומתמן משה איתזן על כלהו. <ומשם
משה מזין
את כולם>. ובגין דאיהו אתאחד על כולהו. <ומשום
שהוא נאחז בקול הזה
יותר מכולם>. בההוא קול דרגא עילאה. <הנה
הקול הזה שהוא מדרגה
עליונה>. הוה אמר להו לישראל יי' אלהינו דאיהו דרגא
דאיקרי שכינתא.
<היה אומר לישראל יי' אלהינו שהיא המדרגה הנקראת
שכינה>. דשריא
בגווייהו. <השורה בתוך ישראל>. זכאה
חולקיה. <אשרי חלקו>.
ורז"ל סמכו מכאן להעמיד התורגמן שהיה הרב לוחש אליו והתורגמן משמיע דבריו
לרבים וכן הוא אומר הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים. דע כי כל זה היה
לענין מוכרח דוגמת השתלשלות
הנבואה והבן זה:
וירד יי' על הר סיני וגו'. כשתשכיל
בפרשה תבין כי שמו הגדול ירד על הר
סיני ושכן עליו באש והוא מדבר עם משה והדבור עם משה בכל הפרשה בשם הגדול
והעליה והיציאה לקראת מקום הכבוד. והזהיר פן יהרסו אל יי' לראות. גם אצילי
בני ישראל לא חזו אותו וכל ישראל שמעו את קול יי' מתוך האש הגדולה כמו
שאמרו רז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום והנה פי הגבורה כמו פי יי'
ועל כן אמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר וידעת כי אין אלהים אלא
דיין. ובמשנה תורה כתיב את כל הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם כי שם פירש
מתוך האש. והקשה הרב הגדול ז"ל על מאמר רז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה
שמענום והנה הכתוב אומר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. וכתיב את
הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם. ואני אפרש לך כוונת רז"ל ודאי שכל עשרת
הדברות שמעו כל ישראל מפי האלהים כפשט הכתוב אבל בשני דברות הראשונות היו
שומעים הדבור ומבינים הדבור ממנו כאשר יבין משה אותם ועל כן ידבר עמהם
כאשר ידבר האדון אל עבדו ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא
יבינו אותו ויצטרך משה להגיד להם את כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה.
עד כאן דבריו ז"ל:
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר.
אמרו רז"ל במסכת חגיגה בעלי אסופות
אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטהרין והללו
מטמאין והללו מכשירין והללו פוסלין הללו מתירין והללו אוסרין שמא יאמר אדם
היאך אני למד מעתה תלמוד לומר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר כולן אב
אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. ואמרו תלמיד אחד היה
לו לרבי מאיר שהיה מטהר את השרץ במ"ט פנים. כל זה הוא כי בדבור אשר נאמר
עליו קול גדול ולא יסף היו בו כל הפנים המשתנים והמתהפכים לטמא וטהור
לאסור ומותר לפסול וכשר כי לא יתכן להאמין שיהיה הקול ההוא חסר כלום ולכך
בגודל הקול היו הדברים מתהפכין מכל צד זה לעומת זה וכל אחד ואחד מן החכמים
קבל את שלו כי לא הנביאים בלבד קבלו מהר סיני אלא אף כל החכמים העומדים
בכל דור ודור כי כל אחד קבל את שלו שנאמר את הדברים האלה דבר יי' אל כל
קהלכם ועל הענין הזה אמר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם כי אם היה אחד מהם
טועה בקבלתו לא היה אומר כך ואלו הם שבעים פנים שיש לתורה המתהפכין לכל צד
כי נחלק הקול ההוא לע' ענפים כאשר ביארנו ובמדרש תלים אמרו רבותינו זכרונם
לברכה יי' יתן אומר המבשרות צבא רב (תהלים סח' יב') היה הדבור יוצא ומתחלק
לז' קולות והז' קולות לשבעים לשון. ורבי יהושע בן לוי אומר כאדם המכה את
הסדן וניצוצות יוצאות לכאן ולכאן כן המבשרות צבא רב. הפטיש כחו אינו אלא
דבר אחד ומפוצץ הסלע לכמה שברים כך הקול שנתנה בו התורה. וזה הענין יבאר
לך ספקות כשתתבונן עליו אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית
עבדים. כשבא הקב"ה לתת תורה לישראל נתן להם מופת על אלהותו ומצד המופת
ההוא ידעו אותו והאמינו בו והמופת ההוא יציאת מצרים עם כל הנמשך אחריה
ואמרו אשר הוצאתיך כלומר ראית בעיניך. והתחלת התורה היא בב' הרומזת ליו"ד
של שם המיוחד והתחלת עשרת הדברות בא' הרומז לא' שבשם אהיה וכבר פירשתיו.
ובמלת אנכי נתעוררו רז"ל בספר הבהיר אמרו שם כדי שלא יאמרו העולם הואיל
והם עשרה מאמרות לעשר מלכים שמא לא יוכלו לדבר על פה אחד כתב ביה אנכי
וכלל העשרה. ומאי העשרה מלכים ז' קולות וג' אמרים ומאי אמרים דכתיב יי'
האמירך היום ומאי ניהו ג' דכתיב ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניינך קנה בינה
(משלי ד' ז') כמה דאת אמר ונשמת שדי תבינם (איוב לב' ח') ונשמתו של שדי
היא תבינם. שלישי מאי כדאמר ליה ההוא סבא לההוא ינוקא במופלא ממך אל תדרוש
במכוסה ממך אל תחקור במה שהרשיתיך תתבונן אין לך עסק בנסתרות. זה המאמר
הוא שורש גדול בייחוד הש"י ויתברך כי אע"פ שהספירות הם עשר במנין אע"פ כן
יחיד הוא המושל בכולן ורוח אחד לכל כנשמת האדם שאינה מתחלקת כלל אף כי היא
פועלת באיבריה ועל כן אמר כי בדבור אנכי נכללו כולן. דוגמת דבר זה אמר בעל
ספר היצירה בספרו הנכבד עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף וגו'
ואדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכלן ממעון קדשו ועד עדי עד. ויש מפרשים כי
במלת אנכי רמז לראשונה והשם המיוחד לחכמה ובינה ואלהיך לתפארת ישראל. וכבר
ביארתי כי יש בפרשת עשרת הדברות כת"ר אותיות ונרמז זה המנין בפסוק יי' מלך
יי' מלך יי' ימלוך לעולם ועד שהוא כמנין כת"ר כי ימלוך מלא בוי"ו:
ספר הבהיר ובכלל העשרה נכללין כל
תרי"ג מצות ומנה אותן האותיות של עשרת
הדברות ותשכח דאינון תרי"ג ובהן כל כ"ב אותיות לבר מן ט' דלית בהון ומאי
טעמא ללמדך דט' היא בנו"ן ואינה בכלל הספירות:
<גה"ה כתוב בספר
התמונה וסוד אות הט' ראה חוזק הצרות וריבוי על זה
והמאורעות שבשמטה זו ולא רצה לתת מאותותיה אות לפעול כאשר כלם ולא רצה
לקבל הנפשות אחר גלותם כי זאת פעולתה לשוב הנפשות אל מקום מנוחתם ותהיה
גאולה לישראל באורך גלותם ולשכון
אתם בתוך טומאתם אבל אמרה די להם שישבתו בשבת הידוע גם הגופות גם הנשמות
וכך נכתבה התורה בלוחות בלא ט'. ואם תעיין שם תמצא בסוף לשונו כך. הכל
מפעולת היסוד והאות שלו ט' ואז אחז משה בכח הציור אות שלו שנתנה לו לחלקו
שנאמר וזה לך האות והשם הגדול כרת עמם ברית כרותה של י"ג מדות ואחז משה
בכח אות שלו ובא איש אל רעהו ואשה אל אחותה לחיבור אחד והלוחות שניות
כתובים באצבע אלהים וגם האות של היסוד עמם האריכות וההטבה ובזה ישראל קבלו
את התורה. עד כאן ואם תשכיל בלוחות שניות כתוב למען ייטב לך ולמען יאריכון
ימיך ואם תבין אז תשכיל עד כאן הגה"ה>:
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו'.
אלהים אחרים הם המלאכים שלא יאמר אדם
הואיל והקב"ה עושה מעשיו ע"י שלוחיו ושלוחו של אדם כמוהו וראוי:
לעבדם כי עבד מלך מלך. על כן הזהיר
עליהם ובכללם כל האמצעיים. ולפי הפירוש
הזה יש לשאול מה טעם אמרו על פני ומה שאמרו רבותינו ז"ל כל זמן שאני קיים
או כל זמן שאני שם אינו מספיק שהרי כמה מצות יש שנוהגות בכל מקום ובכל זמן
ולא נאמר בהם על פני לתלות זמנם ומקומם בקיום אמתתו ית' אבל אמר בהם בכל
מושבותיכם. אות היא לעולם. ויש שלא נאמר בהם אחת מכל אלה ונוהגות בכל מקום
ובכל זמן. על כן יש לפרש כי על פני פירושו לשון תוספת כמו אם תקח נשים על
בנותי. ולמדנו שפניו של הקב"ה הם אלהינו:
והזהירנו שלא להוסיף עליהם אלהים
אחרים ועל כן תרגם אונקלוס בר מני. והנה
פניו של הקב"ה הם פני רחמים רומזים לת"ת ישראל והאחרים הם זרועות עולם שלא
יעבדם ע"י קציצה וכן אמרו רבותינו ז"ל במדרש רות (זוהר חדש ע"ח) אלהים
אחרים דא חמור ואתון כוונו לחמורו של אברהם ואתונו של בלעם. ורמזתי ענינם.
האחד זכר והשני נקבה והם אלהי כסף ואלהי זהב שמזהיר עליהם בפסוק וידעת
ענין כסף וזהב זהו שנאמר ירא את י"י בני ומלך (משלי כד' כא'). ועם שונים
אל תתערב. וכתיב אל תט ימין ישמאל (משלי ד' כז'). ענין אחר אלהים אחרים
רמז לכחות הטומאה והזהיר על כל עבודה להם שנאמר לא תעבדם כי בהיות האדם
עובדם אפילו פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס מחזק בהן רוח הטומאה כי לכל
עבודה זרה יש לה כח הטומאה למעלה וכבר אמרו רז"ל על שרו של פעור שבא לת"ח
אחד. והחכם רבי עזרא כתב כבר ידעת מהו אחרית והדברים המקבלים משם נקראים
אחרים נטה דעתו לפירוש הראשון כי המלאכים מקבלין מהשכינה הנקראת אחרית.
ויש לשאול אחרי שההשתחויה הוא מן הד' עבודות שחייבה בהן התורה מיתה בין
כדרכה בין שלא כדרכה איך יהושע השתחוה למלאך שנאמר ויפול יהושע אל פניו
ארצה וישתחו. וכן אברהם אבינו ע"ה שנאמר וירא וירץ לקראתם מפתח האהל
וישתחו ארצה. ויש להשיב כי בלובשם צורת אדם מותר להשתחוות להם כמו שמותר
להשתחוות לאדם מה שאין כן בפושטן המלבוש והבן זה:
לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו'. כבר
הודעתיך כי פעולת התחתונים פועלים
למעלה וכל העושה פסל ותמונה לשכינה הרי הוא מפרידה מן הבנין. אמרו רבותינו
ז"ל בראש השנה ובמסכת עבודה זרה דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל וכו'
ומי שריא וכו'. ומביא שם לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום שרפים
ואופנים וחיות הקדש וכו' פירשתיו בצורה הכתובה במרכבת יחזקאל ודרשו עוד לא
תעשון אתי לא תעשון אותי רמז על צורת אדם הראשון שנאמר בו בצלמינו
כדמותינו וכן אמרו עוד נסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה אל תסתכל על צורת
אדם הראשון ועוד אמרו אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם ולכן אמרו רבותינו ז"ל
כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם. ולשון פסל מלשון פסל לך על שם שהיא
נאצלת מן הבנין. וטעם אל קנא כי הוא יתברך מקנא בהיותו נותן תהלתו לאחר
כדרך מי אשר חטא לי אמחנו מספרי וכבר פירשתי. ולשון קנא מלשון רוח קנאה
ולכן לא תמצאנו רק בעבודה זרה. וטעם לאוהבי ולשומרי מצותי ידעת רמז אהבה
והשמירה וכן היתה כוונת רז"ל במכילתא לאוהבי זה אברהם וכיוצא בו ולשומרי
מצותי אלו הנביאים והזקנים. כתב הרב ז"ל יש בזה סוד אמרו שאברהם נתן נפשו
באהבה כענין שכתוב חסד לאברהם ושאר הנביאים בגבורה:
<הגה"ה בין בדבר
המופלא הזה כמו שאדם מקצץ בנטיעות ובפרט ע"י עבודה
זרה כך יגרום מניעת ההתפשטות מן הייחוד העליון השלם ועל כן כתיב אל קנא
ודעהו וכן אמר עזרא חבול חבלנו לך ולא שמרנו. וכל מי שהוא פוסל מדה אחת
מחברתה אפילו במחשבתו הרי זה בכלל עובד עבודה זרה. ודעהו מחטא המקושש או
ח"ו מדמה בכח הדמיון שום צורה ולכן צריך ליזהר מכח הדמיון שהוא המסית
בדברים אלו כי לא יצייר אלא דבר גשמי כמוה והשם יתברך יצלינו משגיאה. עד
כאן הגה"ה>:
לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא וגו'.
דע כי הנשבע לשוא הרי זה קוצץ בנטיעות
וזה טעם לא תשא ולא אמר תשבע רק לא תשא כלומר לא תשא החתן מבת זוגו. כי לא
ינקה יי' וגו'. כי בהיות החיבור שלם כתיב ונקתה ונזרעה זרע. וזה שהפריד לא
ינקה:
פוקד עון אבות על בנים רמז בו לסוד
העבור וכבר רמזנוהו גם סוד עושה חסד
לאלפים פירשתי בסוד העיבור:
זכור את יום השבת לקדשו. ובמשנה תורה
שמור ובספר הבהיר זכור לזכר שמור
לכלה. והענין כי מלת זכירה היא מצות עשה וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה
זכרהו על היין בכניסתו ומצות עשה יוצאה ממדת זכור הבאה מן האהבה כי העושה
מצות אדוניו אוהב אותו ואדוניו מרחם לו. וזהו לזכר למ"ד (מים דכורים).
ומלת שמירה היא היא במצות לא תעשה והרמז לשכינה והיא מדת היראה כי הנשמר
מעשות דבר רע בעיני אדוניו ירא אותו ועל כן שמור לכלה. ועוד אמר זכור ליום
ושמור לילה. הרמז למדת יום ומדת לילה והנה זכור למצות עשה ושמור למצות לא
תעשה והם כלל הכל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש רות (זוהר חדש
פ"ה) זכור ושמור כללא דאורייתא. וכתב הרב ז"ל ואני תמה אם נאמר שמור מפי
הגבורה למה לא נכתב בלוחות הראשונות. ויתכן שבראשונות ובאחרונות היה כתוב
זכור ומשה פירש להם כי שמור גם כן נאמר עמו וזו כוונתם באמת. והנראה במכתב
הלוחות שהיו ה' הראשונים בלוח אחד וה' שניים בלוח אחד שיהיו ה' כנגד ה'
כענין שהזכירו בספר יצירה י' ספירות בלימה ה' כנגד ה' וברית יחיד מכוון
באמצע ומשם יתבאר לך למה היו שתים כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב
ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה ונראה שלזה רמזו רז"ל שני לוחות כנגד שמים
וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינים וכנגד שני עולמים וכל זה רמז אחד
והמשכיל יבין עכ"ל. ובעבור כי בשבת נאמרו בו זכור ושמור על כן שבת הוא זכר
ונקבה שומר שבת מחללו (ישעיה נו' ו'). מחלליה מות יומת שהרמז בו לזכור
ושמור. ויש מפרשים לשון מחלליה בעבור כי כנסת ישראל היא הנקודה האמצעית
וסביבותיה ע' אומות כנקודה בתוך העגולה שנאמר זאת ירושלים בתוך הגוים
שמתיה (יחזקאל ה' ה') אמר בה מחלליה כלומר מי שנכנס לחללה לעקור דבר
מתקוניה ומכל ענייניה יומת. וממה שכתבנו תוכל להבין מפני מה אמרו אתי עשה
ודחי לא תעשה כי העשה מעלה אחת מלמעלה ללא תעשה ועל כן דוחה אותה והאהבה
גדולה מן היראה כי המקיים בגופו וממונו מצות אדוניו גדול מן הנשמר לעשות
רע בעיניו. ועל כן בלא תעשה תמצא עונש מלקות כי כשיעבור על המדה ההוא תחול
עליו מה שאין כן בעשה היוצא ממדת רחמים. חוץ ממכת מרדות שהיא מדרבנן כגון
עשה לולב ואינו עושה וכיוצא בו מכין אותו עד שתצא נפשו. וכן נמי תמצא לאו
הבא מכלל עשה עשה כי מדת שמור נאצלת מזכור ולכך תמצא עיקרים הרבה יוצאים
ממצות עשה לפי שבמדת היראה כח ממדת האהבה והיא כלולה ממנה. גם תבין מכאן
מפני מה הנשים אינן חייבות במצות עשה שהזמן גרמא כי אם בלא תעשה כי הלאוין
נשפעין ממדת שמור שהיא הכלה. ואלמלא שמור הרומז אליה לא היו הנשים חייבות
בקידוש היום לפי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ובא שמור לחייבן
כדאמרינן בכל מקום השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. וכל שישנו בשמירה ישנו
בזכירה לקדשו רוצה לומר להמשיך אליו הקדש. ומכאן תבין מפני מה תקנו קידוש
היום ביין כי הוא כנגד היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וכן אמרו
רבותינו זכרונם לברכה כל המקדש על היין בלילי שבתות זוכה וממלא גרבי יין
מדה כנגד מדה. וזהו יין ישמח לבב אנוש (תהלים קד' טו') והבן זה. כי ששת
ימים ולא אמר בששת כבר פירשתיו:
על כן ברך יי' את יום השבת ויקדשהו.
לשון ברכה נופלת על התפשטות המקור
מלשון בריכה וכבר פירשתיו. והקדים הברכה לקדושה כי הברכה מאין סוף והקדושה
מן הקדש. ובסוד ז' ימי בראשית תבין טעם ז' ברכות שתקנו בשבת וכן אמרו
רבותינו זכרונם לברכה כי הם כנגד ז' קולות שנתנה בהם את התורה:
כבד את אביך וגו'. לפי הפשט כי הם
שותפים ביצירה ועל דרך האמת הרמז בהם
להקדוש ברוך הוא ושכינת עוזו זהו מאמרם בברכות כל הנהנה מן העולם הזה בלא
ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו וגו'
(משלי כח' כד'). ובקידוש אמר רב יוסף כד הוה שמע קל כרעא דאימיה אמר ניקום
מקמי שכינתא דאתייא. ספר הזוהר (במדבר קי"ט א') ישמח אביך ואמך ותגל
יולדתך כיון דכתיב ישמח אביך ואמך מאי ותגל יולדתך דהא באמך סגיא אלא ישמח
אביך דא הקדוש ברוך הוא ואמך דא כנסת ישראל. ותגל יולדך דלתתא. והנה במצות
הכבוד הקדים אב לאם וביראה הקדים אם לאב ורז"ל נתנו טעם בזה לפי הפשט. ועל
דרך האמת הקדים האב לכבוד כי היא מצות עשה זהו כרחם אב על בנים (תהלים קג'
יג') כי הוא המזריע לובן והקדים האם למורא כי היא מלא תעשה זהו סוד המשא
אשר יסרתו אמו (משלי לא' א'). אף לילות יסרוני כליותי (תהלים טז' ז') ואמר
כליותי רמז לחכמה אחרונה. ונרמזה היראה בעשה כדאמר בספר יצירה אש ממים:
לא תרצח. אמרו רז"ל במכילתא כל מי
שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו ממעט
את הדמות. משל למלך הנכנס למדינה והעמיד לו איקונין ועשו לו צלמים וטבעו
לו מטבעות לאחר זמן כיסו איקונותיו שברו את צלמותיו ופסלו את מטבעותיו
ומיעטו בדמותו של מלך כך כל מי שהוא שופך דמים מעלין עליו כאילו ממעט
הדמות. והבן מפני מה נקרא הרוצח שופך דמים מיעוט דמים ב' למטה ולמעלה
שמכרית דמותו של מעלה. וכבר רמזתי זה כי כל
ההורג את הנפש ומפריד נשמתו מגופו הרי הוא מונע אצילות נשמה העליונה מן
הספירה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בספר הזוהר (אדרא ררבא קמ"א ב')
מאן דפסיק האי מעלמא כמאן דפסיק האי נשמתא. <תרגום - מי
שמפסיק יחוד
זה מן העולם הוא כמו שמפסיק נשמה זו>. ומתחזי דאית נשמתא
אחרא בר
מהאי. <ומראה שיש נשמה אחרת חוץ מזו>.
ובגין כך ישתצי הוא
ודוכרניה לדרי דרין. <ומשום כך יכלה הוא וזכרונו מן
העולם לדורי
דורות>. וכבר זכרנו זה בפסוק וייצר:
לא תנאף. סוד הענין הוא שלא ישפיע רק
לבת זוגו וגם היא לא תינק מכחות
הטומאה כענין שנאמר ולא תטמא את הארץ וכתיב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם
אותה וידעת מה שנאמר על האשה הזונה העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה
שכחה (משלי ב' יז'):
ספר הזוהר [נשא קכ"ה ב']
רבי חזקיה פתח אשתך כגפן פוריה בירכתי
ביתך. <תרגום - רבי חזקיה פתח "אשתך כגפן פוריה בירכתי
ביתך">. מה
גפן זה לא מקבלה עליה אלא מדידיה כך אתתא דישראל קיימא כהאי גוונא.
<מה גפן זו אינה מקבלת עליה רק ממינה כך אשה בישראל עומדת
באותו
אופן>. דלא מקבלת עלה אלא מההוא בר זוגא. <שאינה
מקבלת עליה אלא
בן זוגה>. ועל דא כתיב כגפן פוריה. <ועל
כן כתוב כגפן פוריה>.
מאי פוריה פורחא דאפיקת ענפין לכל סטרא. <מהי פוריה
שפורחת ומוציאה
ענפים לכל צד>. ואן בירכתי ביתך ולא לבר. <ואיפה,
בירכתי ביתך ולא
לחוץ>. בגין דלא ליתי לשקרא בברית אל עילאה. <משום
שלא תבוא לשקר
בברית עליון>. ושלמה אמר העוזבת אלוף נעוריה וגו'. <ושלמה
אמר
"העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה">. מאן ברית
אלהיה. <מהו
ברית אלהיה>. ההוא אתר דאיקרי ברית. <המקום
ההוא שנקרא ברית שהוא
היסוד>. והיא איתקשרת ביה בגין כך בירכתי ביתך. <והיא
נתקשרה בו
משום כך כתוב בירכתי ביתך>. א"ר חזקיה תונבא ליתיה על
ההוא בר נש
דשביק ליה לאנתתיה דתיתחזי משערא דרישא לבר ואפילו בביתא. <אמר
רבי
חזקיה חלחלה תבוא על אותו אדם העוזב את אשתו שתראה משערות ראשה לחוץ
ואפילו בבית>. ודין הוא חד מאינון צניעותא דביתא. <וזה
הוא אחד
מאלו צניעות שבבית>. ואיתתא דאפיקת משערא דרישא לבר
לאיתתקנא ביה גרים
מסכנותא לביתיה. <ואשה המוציאה משערות ראשה לחוץ להתיפות
בו גורמת
עניות לבית>. וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא וגרים מלה
אחרא דשרייא
בביתא. <וגורמת שבניה לא יהיו חשובים בדור וגורמת דבר
אחר שישרה
בבית>. מאן גרים דא. <מי גרם לכל
זה>. ההוא שערא דאיתחזי
מרישא לבר. <אותו השער שנראה מראשה לחוץ>.
ומה בביתא האי כל שכן
בשוקא וכל שכן חציפותא אחרא. <ומה בבית כך כל שכן בשוק
וכל שכן חציפות
אחרת>. ובגין כך בירכתי ביתך. <ומשום
כך כתוב "אשתך כגפן פוריה
בירכתי ביתך">. אמר רבי יהודה שערא דאתתא דאתגליא גרים
שערא לאתגליא.
<אמר רבי יהודה שערות ראשה של האשה שנגלו גורמים לשער אחר
להתגלות>. ולאפגומא ליה. <שכוחות הסטרא
אחרא נאחזים בשערה וגורמים
לפגום אותה>. ובגין כך בעיא איתתא דאפילו סרסורי דביתא
לא יחמון שערא
חד מרישה. <ולכן צריכה האשה שאפילו קורות ביתה לא יראו
שער אחד
מראשה>. כל שכן לבר. <כל שכן
לחוץ>. תא חזי כמה בדכורא שערא
הוא חומרא בכולא. <בוא וראה כמו בזכר נמצאות שערות קשים
מכל>. הכי
נמי לנוקבא. <כך הוא בנוקבא>. פוק חזי
כמה פגימו פגים ההוא שערא
דאתתא. <צא וראה כמה פגמים פוגם שער האשה>.
גרים לעילא. <גורם
פגם למעלה>. גרים לתתא. <גורם פגם
למטה>. גרים לבעלה
דאיתלטייה. <גורם לבעלה שיתקלקל>. גרים
מיסכנותא. <גורם
עניות>. גרים מלה אחרא בביתא. <גורם
דבר אחר בבית>. גרים
דאיסתליק חשיבותא מבנהא רחמנא לישזבן מחציפו דילהון. <גורם
לסלק
החשיבות מבניה, הרחמן יצילנו מחוצפה שלהם>. ועל דא בעיא
איתתא
לאיתכסייא בזיוייתיה ביתא. <ועל כן צריכה האשה להתכסות
בזויות
הבית>. ואי עבדת כן מה כתיב בניך כשתילי זיתים. <ואם
עושה כן מה
כתוב "בניך כשתילי זיתים">. מה זית דא בין בסיתוא בין
בקיטא לא
איתאבידו טרפוי ותדיר אישתכח חשיבו דשאר אילנין. <מה זית
זה בין בחורף
ובין בקיץ אינו מאבד מעליו ותמיד נמצאת בו חשיבות יותר משאר אילנות>.
כך בנהא סלקן בחשיבו על שאר בני עלמא. <כך בניה יתעלו
בחשיבות על שאר
בני העולם>. ולא עוד אלא דבעלה אתברך בכולא בברכאן
דלעילא בברכאן
דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין. <ולא עוד אלא שבעלה מתברך
בכל בברכות
שלמעלה ובברכות שלמטה בעושר בבנים ובבני בנים>. הה"ד כי
כן יבורך גבר
ירא יי'. <על זה נאמר "כי כן יבורך גבר ירא יי">.
וכתיב יברכך יי'
מציון. וכתיב וראה בנים לבניך שלום על ישראל. על ישראל סבא
קדישא. <וכתוב "יברכך יי' מציון וראה בטוב ירושלים כל
ימי חייך וראה
בנים לבניך שלום על ישראל" הוא ישראל סבא הקדוש>:
לא תגנוב. גם איסור הגניבה רומז
למרכבה העליונה כי אין ראוי ליהנות רק מן
האצילות הבא אליו והגוזל והגונב הרי הוא יונק מכחות הטומאה ומטה צינורות
הקדושות לכח הטומאה. ויש מחכמי הקבלה האחרונים שאומרים כי קבלה בידם כי כל
הגונב או גוזל חבירו עתיד לתקן מעוותו ולמות מיתה תניינא זהו מאמרם ז"ל כל
הגוזל חבירו כאילו נוטל נשמתו שנאמר את נפש בעליו יקח (משלי א' יט'):
לא תענה ברעך עד שקר. ברעך זה הקב"ה
שנאמר זה דודי וזה רעי (שה"ש ה' טז').
וכן אמרו רבותינו ז"ל אמר הקב"ה לישראל הזהרו שלא תעידו בי עדות שקר הה"ד
לא תענה ברעך זה הב"ה שנקרא ריען של ישראל שנאמר זה דודי וזה רעי. ובעבור
כי המצות הם דוגמת בנין וצורה והם סבות למציאות הגוף כי רמ"ח איברים כנגד
רמ"ח מצות עשה שס"ה גידין כנגד מצות לא תעשה כל העובר על אחד מהן הרי הוא
מעיד עדות שקר בבוראו ופוגם למעלה כי מתכונת הגוף במספר האיברים והגידים
וצורתו הכל נעשה לכוונת ענין של מעלה:
לא תחמוד בית רעך וגו'. זאת היא
חתימת עשרת הדברות וכך חתמה כנסת ישראל של
מעלה בשבחו של הקב"ה שנאמר וכלו מחמדים (שה"ש ה' טז') גם רמוז בבית רעך
ובאשת רעך לכנסת ישראל. והזהיר שלא יחמוד יפיה להפרידה מן הבנין ועל כן
היא עשירית לעשרת הדברות כי היא עשירית לבנין. ואמרו רבותינו ז"ל כי נכללו
במצוה הזאת כל המצות שנאמר כל מצותיך אמונה (תהלים קיט' פו'). והנה עשרת
הדברות מתחילות בא' ומסיימות בך'. סימן לדבר א"ך טוב לישראל (תהלים עג'
א'). ואך בגימטריא אהיה והוא טוב לישראל ומלא רחמים. אלהים טוב לברי לבב
שאינן יראים ממדת הדין. ומהמספר הזה תבין מאמר רבותינו ז"ל כל דבר שבקדושה
לא יהא בפחות מעשרה כי סוד הקדושה הוא סוד אחדות העשר ספירות זו בזו ולכך
אין לפחות מעשרה. ובמסכת כלים מנו עשרה קדושות בארץ ישראל זו לפנים מזו.
גם עשר שמות שאינן נמחקין לרמוז על הענין הנכבד הזה. ויש לך לשאול מפני מה
מכל תרי"ג מצות נבחרו אלו הי' מצות יותר מכולם. גם מפני מה באלו העשר יש
בהם שלש מצות עשה ושבע מצות לא תעשה. ועל השאלה הראשונה יש להשיב על דרך
הפשט כי באלו העשרה כלולין כל התרי"ג מצות כמו שכתב רבינו סעדיה ז"ל
בפירושו מספר היצירה. אמנם על דרך הקבלה יש לך לדעת כי אלו העשר מצות
רומזים לעשר מאמרות כמו שנרמוז. ועל כן יש בהן שלש מצות עשה ושבע מצות לא
תעשה כמו שרמזתי לך בסוד שבעת ימי בראשית שלא היו אלא ז' כי הג' ראשונות
אין שם יום נתפש בהם וכנגדן השלשה מאמרות הראשונות שהם בראשית ויאמר אלהים
יהי אור ויאמר אלהים יקוו המים והבן. כי הג' שהם מצות עשה הם אנכי כבד
וזכור ובהן נכללו כל ההוויות וייחודן כי דיבור אנכי כנגד המוח שהוא מקור
הכל לכך הקדימו. דבור זכור כנגד הלב. וידעת כי הלב והמוח ראשים באדם
העליון כמו שנרמוז בסוד התפילין בגזירת האל. כבוד אב ואם רומז לייחוד הכל.
ועל כן נבחרו הג' אלה להיותן מצות עשה. ושבע הנשארים הם מצות לא תעשה
ונבחרו משאר מצות לא תעשה כי הם פוגמים בצורה העליונה. כי לא יהיה לך הוא
הפך היחוד השני לא תשא שהוא נרגן מפריד אלוף כמה דאת אמר הוצאתיה נאם יי'
ובאה אל בית הגנב וכו' (זכריה ה' ד'). השלישי לא תרצח שהוא פוסל מטבעו של
מלך בידיו שהם ידי עשו. הרביעית לא תנאף כנגד ואת ברית אלהיה שכחה (משלי
ב' יז'). החמישית לא תגנוב כמו שרמזתי. הששית לא תענה. השביעית לא תחמוד
וכבר רמזתי סודם:
<הגה"ה ובפסוק וישכם
אברהם בבקר אל מקום אשר עמד שם בפרשת וירא פירש
בו הרב וכל העם רואים כפשוטו בשם רבנו סעדיה וקחנו משם. עד כאן
ההגה"ה:>.
וכל העם רואים את הקולות וגו'. כבר פירשתי טעם מפני מה קולת
חסר. והענין כי לא השיגו ישראל רק בקול אחד. ומשה השיב בחמשה קולות או בז'
לפי כוונת:
החכם רבי עזרא. ורואים פירושו משיגים
או פירושו במראה הנבואה:
ספר הבהיר וכל העם רואים את הקולות
וכי נראין קולות אלא רואים את הקולות
אותן קולות שאמר דוד קול יי' על המים. קול יי' בכח. ואומר בכח ידי עשיתי
(ישעיה י' יג'). ואומר אף ידי יסרה ארץ (ישעיה מח' יג'). קול יי' בהדר.
ואומר הוד והדר פעלו. ואומר קול יי' שובר ארזים (תהלים כט') זו קשת שמשברת
עצי ארזים ועצי ברושים. קול יי' חוצב להבות אש. זה שעושה שלום בין האש
ובין המים שחוצב האש ומונע אותו מללחוך המים גם מונע המים מלכבותו. קול
יי' יחיל מדבר. שנאמר ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם תהלים יח'
נא') יותר מן המדבר. קול יי' יחולל אילות וגו'. דכתיב השבעתי אתכם בנות
ירושלים בצבאות או באיילות השדה (שה"ש ב' ז') הא למדת שבשבע קולות נתנה
ובכלם נגלה אדון העולם וראום והיינו דכתיב וכל העם רואים את הקולות עד
כאן. והנה הקול הראשון הוא על המים רמז למימי החסד העליונים ולא הוצרך
להביא לו ראיה. קול השני קול יי' בכח הביא עליו ראיה אף ידי יסדה ארץ שהיא
השמאלית
והרמז למדת הגבורה ועל כן אמר אחריו וימיני טפחה שמים. הקול השלישי קול
יי' בהדר הביא עליו ראיה הוד והדר פעלו. הקול הרביעי קול יי' שובר ארזים
זו קשת רמז בו לצדיק הנקרא כך שנאמר עריה תעור קשתך (חבקוק ג' ט') הפך
הצדיק אבד (ישעיה נז' א'). והבן מה שאמרו רז"ל בפסוק זה. הקול החמישי הוא
חוצב להבות אש הוא השלום והאמת שעושה שלום בין האש ובין המים. הקול הששי
קול יי' יחיל מדבר הביא עליו ראיה ועושה חסד למשיחו והרמז לנצח שהוא ענף
החסד. הקול השביעי קול יי' יחולל אילות והביא עליו באילות השדה כבר ידעת
כי האילה רמז לשכינה והבן מלת יחולל. ופירוש בצבאות או באילות השדה כי
צבאות אות בצבא שלו והרמז לתפארת ישראל. באילות השדה רמז לשכינה והשדה הוא
שדה של תפוחים זהו כי גם אילת בשדה ילדה ועזוב (ירמיה יד' ה'). והמשל על
גלות השכינה וכן אילת השחר תהלים כב' א') כי אילת היא לשחר כמה דאת אמר
יי' בקר תשמע קולי (תהלים ה' ד'). ובעבור כי ישראל לא השיגו רק באחרונה על
כן אמר לפידים ושופר והר עשן והבן זה:
ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. כתב
הרב ז"ל תרגם אונקלוס ולא יתמלל עמנא מן
קדם יי' ולא עשה כן בשאר המקומות כי תרגם וידבר אלהים ומליל י"י הטעם
לאונקלוס מבואר שלא נאמר בכל מתן תורה דבור השם לישראל רק מתוך האש ומן
האש שמעו והוא מה שהשיגו הם וכן מן השמים ועל דרך האמת מתוך השמים והוא
מתוך האש בשוה. והנה כשראה אונקלוס בכאן ואל ידבר עמנו אלהים שלא הוזכר בו
מחיצה לא ראה לתרגומו ולא ימלל עמנא י"י ואין בלשונו כנוי למלת אלהים ולכך
שלל בכאן מהם הדבור ממש. ומן המופלא בחכמת אונקלוס שלא הזכיר במעמד הר
סיני יקרא די"י או מימרא די"י ותרגם אנא מתגלי לך. ואתגלי יי' על טורא
דסיני ולא תרגם יקרא דיי' כמו שתרגם תחלה הר האלהים לטורא דאיתגלי עלוהי
יקרא דיי' כן עשה בכל מקום שהוזכר השם המיוחד בירידה הזאת. אבל כאשר יזכיר
הכתוב אלהים תרגם לקראת האלהים לקדמות מימרא דיי' בא האלהים איתגלי לכון
יקרא דיי' אשר שם האלהים דתמן יקרא דיי'. וכן אמר ומן קדם י"י מתעני ליה
בקל ומה שתרגם את הדברים האלה דבר ה' מליל י"י טעמו מפני שכתוב פנים בפנים
והמשכיל יבין עכ"ד ז"ל:
ויאמר יי' אל משה כה תאמר אל בני
ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם.
לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. כבר פירשתי מלת כה והשמים
הם השמים העליונים פנים המאירים. אהלי כסף ואלהי זהב הם זרועות עולם
והזהיר שלא יעבדום על ידי קציצה כירבעם בן נבט שקיצץ בין גולות עליות
לגולות תחתיות:
מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את
עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל
המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. הרמז לשכינה האדומה ממדת הדין
כדכתיב אש תמיד תוקד על המזבח. ואומר אזכיר את שמי ולא אמר תזכיר והסוד כי
אזכיר מלשון יי' זכרנו. ושמי רמז לשכינה. והנה אזכיר את שמי כמו אפאר את
שכינתי כי שם צוה יי' את הברכה (תהלים קלג' ג'). ועל כן אבא אליך וברכתיך.
וכן תרגם אונקלוס דאשרי שכינתי. והענין כמו שהיה הלל הזקן אומר אם אתה
תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך ר"ל אם תדע ליחד את שם המיוחד ולהאציל אליו
הברכה שמצינו שנקרא שמו של הקב"ה בית שנאמר לביתך נאוה קודש (תהלים צג'
ה'). גם אני אבוא אל ביתך ואתקן צורכי גופך כמו שאמר בספר הבהיר צדיקים
וחסידים שבישראל שבהן מתפרנס הלב והלב מפרנסם. והחכם רבי עזרא כתב צריך
אתה להתעורר במלת אזכיר ולדעת כי הם דברי המלך השוכן עליו. ונרמז עוד בזה
הפסוק שאין רשאין להזכיר את השם בגבולין רק בא"ד ולא ככתבו רק במקדש וכבר
פירשתי הטעם בפרשת ואלה שמות ומשם תשכיל:
ספר הבהיר כתוב אחד אומר ויט שמים
וירד (שמואל ב' כב' י') וכתוב אחד אומר
וירד יי' על הר סיני וכתוב אחד אומר כי מן השמים דברתי עמכם. כיצד אישו
הגדולה היתה בארץ שהוא קול אחד ושאר קולות היו בשמים. שנאמר מן השמים
השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. בפרק שני דייני גזילות
אמר רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח. כתיב הכא מזבח אדמה
וכתיב התם וכפר אדמתו עמו. ואעפ"כ אמרו רבותינו ז"ל אינו דומה קולטתו
מחיים לקולטתו לאחר מיתה. ויש בזה סוד כי המתים בחוצה לארץ אין רוחם נכנסת
למקום מנוחתם מיד מפני כחות הטומאה שבחוצה לארץ ומערבבין אותה אמנם בארץ
ישראל אין בה כחות אחרות כי היא חלק י"י ומיד תמצא מנוח לכף רגלה:
אם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן
גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. פשטו
ידוע כי החרב הוא המחריב את העולם ועשו אשר שנאו השם יורש החרב שנאמר ועל
חרבך תחיה והחרב כחו גם בשמים כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח ובהם תראה
גבורתו לכך לא יובא בית יי' וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אמר לא תבנה
אתהן גזית כי בהניפך עליהם ברזל לעשותן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים
וחללת אותם ומפני זה לא היה במשכן ברזל כי גם יתידותיו עשה נחשת ושלמה
הוסיף במצוה שלא נשמע כלי ברזל בבית בהבנותו. ולפי האמת רמז הנה
כי המדה הזאת חפצה בטובתן של ישראל ואינה מדקדקת עמהם לרוב חטאם. ולכן אין
לבנות אבניה גזית רק אבנים שלמות כי אבני גזית הם רמז לכחות הטומאה
המקטרגין ומדקדקין לכל עון ולכל חטאת לפיכך אינן ראויין למזבח כפרה כי הם
מקטרגות זהו גדר דרכי בגזית (איכה ג' ט') ולפיכך אבני מזבח לכפרה באין
אע"פ שאין האבן מכוונת אלא מכאן רחבה ומכאן קצרה היא רצוייה למזבח העולה
זהו כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. והרמז לחרב נוקמת נקם ברית וזהו אמרו
ותחלליה כמה דאת אמר אל תחלל את בתך להזנותה והבן זה. אמנם בנין הבית היה
באבני גזית שנאמר אבנים גדולות אבני גזית (מלכים א' ה' לא') עשויות בדקדוק
ומדה ידועה ואם יש בם מקומות שאין שווין מכה בפטיש עד שישתוו. והטעם כי
כשאין הצנורות נמשכין אליה מעולם הרחמים אז היא חרב נוקמת נקם ברית ועל כן
נקרא מקום ישיבת הסנהדרין לשכת הגזית כי אין מרחמים בדין:
ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא
תגלה ערותך עליו טעם מצוה זו לפי פשטה
ידוע הוא דרך כבוד של מעלה. ועל דרך הקבלה יש לדעת כי המזבח רמז לשכינה
המקבלת מן הצדיק הנקרא ברית של מעלה ובחבור ההוא ברכה ושפע בא לעולם
והפוסע על גבי המזבח ומגלה ערותו עליו גורם פירוד למעלה שנאמר ונרגן מפריד
אלוף (משלי טז' כה') שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. מוסף על זה
כי הוא כמשתמש בשרביטו של מלך: