ואלה שמות: וימררו את חייהם. הפשט ידוע ויש בו רמז למה שכתוב בכל צרתם לו צר (ישעיה סג' ט') כי לפי הפשט היה יכול לומר וימררו אותם. וכן למען ענותו בסבלותם: ויואל משה לשבת את האיש וגו'. אל תתמה בהיות משה רבינו ע"ה אב הנביאים ויתרו כומר לעבודה זרה איך נתחתן עמו כבר הודעתיך כי לפעמים החסידים היתה כוונתם לתת חלק לצד הטומאה כמו שרמזתי לך בסוד התפילין ומלכות בית דוד משום ועולתה קפצה פיה (איוב ה' טז'). וזהו שאמר משה רבינו ע"ה ליתרו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב יי' עמנו והטבנו לך. ובספר הזוהר [קדושים פ' ב'] מגו חשוכא נפיק נהורא. מגו רחמי נפיק דינא. מגו טב נפיק ביש. <תרגום - מתוך החשך יצא אור ומן הרחמים יצא דין מתוך הטוב יצא רע>. וכולא איתכליל דא בדא ודא בדא. <והכל נכלל זה בזה וזה בזה>: וישמע אלהים את נאקתם וגו'. וירא אלהים את בני ישראל וגו'. צריך להתבונן למה הזכיר אלהים ד' פעמים והיה מספיק באחד וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו וגו'. על כן דע כי ד' לשונות אלו שהם שמיעה זכירה ראייה ידיעה כל אחד רמז לעניינו על כן כתב אלהים בכל אחד. שמיעה בשכינה שנאמר יי' שמעה ואח"כ סלחה לרחמים ואח"כ הקשיבה לתשובה ועל כן הזכיר בכל אחד יי'. זכירה ברחמים כד"א יי' זכרנו. ראייה בבינה. ידיעה מלשון וידע אדם רמז שהשפיע התפארת לעטרה במצות התשובה ולזה רמז לפנינו באמרו הנה צעקת בני ישראל באה אלי כי נקראת השכינה צעקה כענין הכצעקתה הבאה אלי וכבר פירשתיו. וגם בשמי הגדול ראיתי את הלחץ וגו' וזה טעם וגם: ספר הבהיר מאי בקרב שנים תודיע כד"א וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים משל למה הדבר דומה למלך שהיתה לו אשה נאה והעמיד ממנה בנים וחבבן וגדלן ויצאו לתרבות רעה שנאן ושנא את אמן. חזרה אמן עליהם בני מה אתם עושים כך שאביכם שונא אתכם ואותי עד שננחמו וחזרו לעשות רצון אביהם ראה אביהם כך אהבן וזכר אמן הה"ד וירא וידע. וכתיב בקרב שנים תודיע (חבקוק ג' ב'). והמשל הזה ידוע כי הוא רמז למה שאמרו רז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם וכבר פירשתי: ספר הבהיר יי' שמעתי שמעך יראתי כך אמר חבקוק תפלתי ידעתי שנתקבלה בתענוג וגם התענגתי וכשהגעתי למקום פלוני והבנתי שמעך יראתי. ועל כן אמר יי' פעלך בקרב שנים חייהו בייחודך משל למה הדבר דומה למלך אמון ומכוסה שנכנס בביתו וצוה בל יבקשו עליו כל המבקש יפחד פן ידע המלך שהוא עובר על מצותו. ולכן אמר יראתי י"י פעלך בקרב שנים חייהו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו מרגלית טובה והיא חמדת מלכותו ובעת שמחתו מחבקה ומנשקה ושמה על ראשו ואוהב אותה. אמר חבקוק אע"פ שהמלכים עמך אותה המרגלית חמדה היא בעולמך על כן אמר בקרב שנים חייהו מאי משמע לישנא דשנים הוא דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור אין אור אלא יום דכתיב המאור הגדול לממשלת היום והשנים הם מימים הה"ד בקרב שנים. ומאי תודיע תרחם כד"א וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים ומאי ברוגז רחם תזכור אמר בעת שיחטאו בניך לך ותכעס עליהם רחם תזכור ומאי רחם תזכור תזכור אותו שאמר ארחמך יי' חזקי (תהלים חי' ב'). ונתת לו חמדה הזאת שהיא שכינתו של ישראל. וזכור בנו שירשה ונתתה לו שנאמר ויי' נתן חכמה לשלמה (מלכים א' ה' כו'). וזכור אביה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא' ח'). והנה סוד הענין הוא כי הבקשה על כנסת ישראל הנפעלת ומקבלת אצילות מזולתה וזהו פעלך ואמר בקרב שנים הם שנים קדמונים הרומזים לימות עולם וזהו חייהו שתחיה מיוחדת עם הבנין וביחודו ולא תינק מכוחות הטומאה. ספר הזוהר [אדרא רבא קל"ח ב'] יי' פעלך. <תרגום - "יי' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע ברגז רחם תזכור">. מאי פעלך זעיר אפין. <מי הוא פעלך, הוא ז"א>. בקרב שנים אינון שנים קדמונים אינון ימי קדם. <"קרב שנים" אלו הם שנים קדמוניות הם ימי קדם>. שנות עולם אינון ימי עולם. <ושנות עולם הם ימי עולם>. חייהו מאן זעיר אפין דכל נהירו דיליה מאינון שנין אתקיימי. <"חייהו" למי לזעיר אנפין שכל האור שלו מאלו שנים קדמוניות מתקיים>. ובגין כך אמר חייהו ברוגז רחם תזכור. <ולכן אמר חייהו ברוגז רחם תזכור>. עשה רחם מלשון פטר רחם ותזכור מלשון זכר והרמז לחכמה אחרונה. ענין אחר רחם תזכור הרמז למדת החסד העליונה הנתונה לאברהם שהוא בגימטריא רח"ם. ספר הזוהר [שם] ברוגז רחם תזכור. <תרגום - "ברוגז רחם תזכור">. לההוא חסד עילאה דביה איתער רחמין לכולא. <היינו שיזכור בחסד עליון הזה שבו מתעוררים הרחמים לכל>. למאן דבעי לרחמא ולמאן דיאות לרחמא. <למי שצריך רחמים ולמי שראוי לרחמים>: ומשה היה רועה וגו'. אמרו רז"ל בילמדנו כל מי שנאמר בו היה ראה עולם חדש לפי ומשה היה רועה. וכבר הזכרתי סוד זה בסוד הבל. אחר המדבר אמרו רבותינו ז"ל המדבר היה בורח ונעשה לפניו יישוב עד שבא אל הר האלהים. ר"ל כי הקב"ה היה פותח לו שערי חכמה ובינה מה שלא הגיע עד עתה היו לפניו כמדבר ועתה נעשה לו יישוב ונראה לו שם המלאך בלבת אש כענין הראוי למידת הדין ולשון חורב רומז לזה: וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו'. המלאך הזה על דעת קצת רבותינו הוא מיכאל ועל כן אמר מלאך יי' ולא אמר מלאך אלהים רמז למדת רחמים ואמר בלבת אש כלומר במדת הדין כענין כי שמי בקרבו ועל כן רמז ב' מדות אלו אמר פקוד פקדתי אתכם כלומר פקידה לרחם על ישראל במדת רחמים ופקידה לדון המצריים על אשר הרעו לישראל שנאמר וגם את הגוי אשר יעבודו וגו' ועל כן יקראנו בפסוק שני בשם המיוחד שנאמר וירא יי' כי סר לראות: ובספר הזוהר [אדרא רבא קל"ז א'] ארז"ל ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים. <תרגום - "ראה ראיתי את עני עמי במצרים">. ראה לאוטבה לון. <"ראה" כדי להיטיב לישראל>. ראיתי לנקמה לון. <"ראיתי" כדי לנקום בשבילם>. מדעייקין לון. <לאותם שמיצרים לישראל>. ובגין כך כתיב עורה למה תישן יי' הקיצה וגו'. <ומשום זה כתוב "עורה למה תישן יי' הקיצה אל תזנח לנצח">. עורה והקיצה תרי אשגחותא תרי פקיחין תרי טבאן רחמי ונוקמין. <עורה והקיצה הם שתי השגחות שתי פקיחות עינים שתי מיני טוב רחמים ונקמות>. ענין אחר המלאך הזה הוא המלאך הגואל שאמר ליעקב אנכי האל בית אל זהו ומלאך פניו הושיעם (ישעיה סג' ט') ר"ל המלאך הנקרא פניו ועל כן נגלה לו בלבת אש בענין הראוי למדת הדין והתימה מיונתן בן עוזיאל שתירגם ואתגלי זגנזגאל מלאכא דיי'. ויראה לי כי הביאו לזה שהוא שר של תורה והוא רבו של משה רבינו ע"ה וכן אמרו בעלי הקבלה ז"ל רבו של אדם רזיא"ל רבו של שם יופיא"ל רבו של אברהם צדקיא"ל. רבו של יעקב רפא"ל. רבו של יוסף גבריא"ל. רבו של משה זגנזגא"ל. רבו של אליהו מלתיא"ל. ויש אומרים כי רבו של משה מטטרו"ן מתוך הסנה. משום עמו אנכי בצרה. ידוע כי הוא ממיני הקוצים. וראה הסנה בוער כענין הבער של מטה והסנה איננו אוכל על כן קם לראות ואז קרא לו אלהים מתוך הסנה והרמז למלאך הנזכר: ויאמר משה משה. טעם הכפל הוא כי כל דיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נכלל במדת הדין ובמדת רחמים כמו שאמרו רז"ל במתן תורה דיו פרצופין היה הקול יוצא. והענין הוא כי אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא שלו וידוע כי יש בהן מלמדי זכות וחובה ועל כן הקריאה פעמים כי הוא בהסכמת חסד ודין: ובספר הזוהר [אדרא רבא קל"ח א'] אמרו עניין אחד בלשון זה בכלהו אתר דשמא אדכר תרין זימנין פסיק טעמא בגווייהו. <תרגום - בכל מקום שנזכר שם שתי פעמים, פוסק טעם ביניהם>. אברהם אברהם יעקב יעקב שמואל שמואל. <כגון אברהם אברהם יעקב יעקב שמואל שמואל>. כלהו פסיק טעמא בגווייהו בר ממשה משה דלא פסיק טעמא בגווייהו. <בכולם מפסיק טעם ביניהם חוץ ממשה משה שאין מפסיק טעם ביניהם>. אברהם אברהם קדמאה לא שלים בתראה שלים דהשתא שלים בעשר נסיונות. <והטעם הוא שאברהם אברהם, הראשון אינו שלם והשני שלם שעכשיו נשלם בעשרה נסיונות>. ובגין כך פסיק טעמא בגווייהו דהשתא לא איהו כקדמיתא. <ולכן מפסיק הטעם ביניהם להורות שכעת אינו כמו מקודם>. יעקב יעקב בתראה שלים קדמאה לא שלים דהשתא אתבשר ביוסף ושרת עליה שכינהא. <יעקב יעקב השני שלם הראשון אינו שלם כי עתה נתבשר שיוסף חי ושרתה עליו השכינה>. ועוד דהא השתא אשתלים בארעא אילנא קדישא כגוונא דלעילא. <ועוד כי עתה נשלם בארץ האילן הקדוש שהוא יעקב כעין ז"א של מעלה>. בתריסר תחומין בשבעין ענפין מה דלא הוה קודם. <שיש בו י"ב תחומים שהם י"ב צרופי הוי"ה ושבעים ענפים מה שלא היה לו מקודם לכן>. ובגין כך דבתראה שלים קדמאה לא שלים פסיק טעמא בגווייהו. <ומשום כך יעקב השני שלם והראשון אינו שלם על כן מפסיק הטעם ביניהם>. שמואל שמואל טעמא פסיק בגווייהו. <וכן שמואל שמואל מפסיק טעם ביניהם>. מאי טעמא בתראה שלים קדמאה לא שלים. <מהו הטעם שהשני שלם והראשון אינו שלם>. דהא השתא נביאה וקודם לא הוה נביאה. <כי עכשיו הוא נביא ומקודם לכן לא היה נביא>. אבל משה משה לא איפסיק טעמא בגווייהו דמיומא דאתיליד שלים הוה דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא. <אבל משה משה אין טעם מפסיק ביניהם כי מיום שנולד היה שלם שכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא">: ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל ר??ליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. המתין המלאך לדבר לו עד עתה להקדימו בלא תעשה הבא ממדת הדין כאשר נבאר בגזירת האל. ואמר אל תקרב הלום כלומר אל תתחכם יותר להשיג מדוע לא יבער הסנה כי אין הדבר תלוי בסנה רק באש כי הוא אש של מעלה ואמרו רז"ל אין הלום אלא מלכות של נעליך מעל רגליך רמז לכנסת ישראל שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ורמז לו שלא יקל ראשו כנגד השכינה שנאמר ושמע בקולו אל תמר בו: ובספר הזוהר [וילך רפ"ד ב' ועיין שם רס"א ב'] אמר רבי אבא אמר רבי יהודה מאי דכתיב כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. <תרגום - אמר רבי אבא בשם רבי יהודה מהו שכתוב "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא">. אדמת קודש ודאי דהיינו ארץ החיים. <אדמת קדש ודאי דהיינו ארץ החיים שהיא המלכות>. וכתיב אשר אתה עומד עליו עליו ודאי היינו בקדמיתא וכל שכן לבתר. <"אשר אתה עוד עליו" עליו ודאי והיינו בתחילה ומכל שכן אחר כך>. נראה כי מלת עליו היה מדביקה לאדמת ר"ל כ?? המקום אשר אתה עומד שם דע כי עליו ארץ החיים שהיא אדמת קדש: ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. הזכיר אלהי לכל שלשה האבות והרמז למדותיהן וכנגדן הזכיר משה האל הגדול הגבור והנורא הגדול על אברהם שנאמר וגדול חסד. הגבור על פחד יצחק והנורא על יעקב שנאמר כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים קל' ד'). והוסיף ו' ואלהי יעקב ובמלת והנורא משלשה טעמים האחד הוא כי אות ו' רמז לאלהי יעקב ועוד כי גם לאברהם היה לו חלק במדת הגבורה כשנתגבר על יצרו וכבש רחמיו על בנו ועוד כי מוצא האש ממים כדאמרינן אש ממים בספר יצירה ועל כן לא הפסיק ביניהם. ומן הטעם שכתבנו תבין טעם למה תקנו בברכת מגן האל הגדול הגבור והנורא אחרי הזכירו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויסתר משה פניו כי ירא. טעם היראה פירשתי בפרשת בראשית כי נתיירא ממה שאירע לו ורז"ל אמרו בזכות ויסתר זכה לקלסתר פנים שנאמר כי קרן עור פניו. בזכות כי ירא מהביט זכה ותמונת יי' יביט היא אספקלריא המאירה כי עדיין לא זכה בה. וטעם ארץ טובה ורחבה אפרש בפסוק ואכלת ושבעת ומשם תשכיל. גם טעם וארד להצילו תבין ממה שכתבתי בפסוק ארדה נא ואראה: ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות וגו'. כתב הרמב"ן ז"ל ועל דרך האמת וזה לך האות כמו זה לי עשרים שנה בביתך אמר כי אהיה עמך והנה לך האות אות הברית שתהיה עמך תמיד כדרך אני הנה בריתי אתך כי אנכי השולח אותך שתעבדון את האלהים על ההר הזה ואז אעלה בקרבך בקרב העם אל המקום אשר הכינותי עכ"ל הרב ז"ל וכוונתו ידועה כי מלת זה רומזת לצדיק שהיה עם יעקב ובפסוק זה אלי תבין: ואמרו לי מה שמו וגו'. כתב הרב הנזכר ז"ל גם בעת ההיא היה משה אב בחכמה גדול במעלת הנבואה ודרך שאלה בקש שיודיעוהו באי זה מדה שלוח אליהם כענין שאמר ישעיהו הנביא ע"ה יי' אלהים שלחני ורוחו. כוונתו לומר שנבואתו באה מכח השם הגדול ומשכינתו ונקראת רוחו כי משם מוצא הנשמות בעולם השפל ועל כן אמר ישאלוני על שליחותי באי זה מדה היא אם היא במדת אל שדי הנגלית לאבות או במדת רחמי עליונים שיעשו בה אותות ומופתים מחודשים ביצירה. ושאל זה בעבור שלא פירש לו שם משמותיו הקדושים כלל ושמע משה רבינו ע"ה שהבטיחו על מתן תורה והוא היודע שהתורה לא תנתן רק בשם הגדול עד כאן דברו ז"ל. ובמדרש אלה שמות רבה אמרו רז"ל באותה שעה בקשו משה שיודיענו הקב"ה שמו הגדול שנאמר ויאמר אלהים אל משה אהיה וגו'. א"ר אבא בר ממל אמר הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא פעמים שאני נקרא באל שדי בצבאות באלהים ביי' כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים כשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות כשאני תולה חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי כשאני מרחם על עולמי אני נקרא יי' שאין י"י אלא רחמים שנאמר יי' יי' אל רחום וחנון הוי אומר אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי. וסוד המדרש הזה הוא כי לפי רצון פעולת עלת העלות ית' המתפשט במדות כך נקרא שמו יתעלה לפי שבאמצעות המדה ההיא יצא רצונו מן הכח אל הפועל כד"א יי' בחכמה יסד ארץ וגו' (משלי ג' יט') והוא יתעלה פועל על ידם ברצונו הקדמון הנטוע בהן מששת ימי בראשית להוציא כל דבר בזמנו זהו רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה (ישעיה יא' ב'). כשייעד הנביא לומר כי כל הקדושות ההם יחולו על המשיח קרא הרוח הפנימי הפועל בהם רוח חכמה ובינה לא שהרוח ההוא רוח מחכמה ומבינה אלא שהיא רוח לחכמה ולבינה ונקרא כשם המדה שפועל בה. והבן הזכירו חכמה ובינה עצה וגבורה דעת ויראת יי': ובספר הבהיר עצה זו גמילות חסדים גבורה זו מדת הדין. דעת זו האמת ובדעת בוחן האדם האמת. יראת יי' זו אוצרו של תורה דכתיב יראת יי' היא אוצרו (ישעיה לג' ו'). ואמרו ל"י מ"ה שמ"ו מ"ה. רמז השם המיוחד בסופי תיבות. ובסוף הענין רמזו בראשי תיבות ידב"ר הו"א וג"ם הנ"ה הוא כשם שיש שכינה למעלה כך יש שכינה למטה: ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה וגו'. כתב הרמב"ן ז"ל זה השם תשובת שאלתו שפירשנו להודיעו שהוא שלוח אליהם במדת הדין אשר במדת רחמים. ואמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם כלומר שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות ולכן צוהו עוד כה תאמר אל בני ישראל יי' אלהי אבותיכם וגו' שלחני אליכם כי השם הזה מדת רחמים וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו ויחדש אותות ומופתים בעולם. והנה פירש לו כי אהיה אשר צוהו לאמר להם הוא השם הגדול הזה והם שוים בלשונם ובאותיות כי שני האותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה כי בראשון יורו על חכמת שלמה כדכתיב ויי' נתן חכמה לשלמה ובזה יורו על חכמת אלהים ואות האל"ף בראשון תורה על הקדמות והייחוד והיו"ד בשני על עשר ספירות בלי מה. ונלקחו שני האותיות האלו האל"ף והיו"ד משני שמות הקדושים ונכתבו תחלה וסוף בשם הנכתב והנקרא באל"ף דל"ת להורות כי הוא אצילתו מן הראש עד הסוף ומדת הדין באמצע כי שמי בקרבו ומכאן תבין למה קמצותו ונשתמש לשון הקודש בשם ההוא בכל שם אדנות כי ממנו כל הממשלה והשלטון. והקדוש ברוך הוא יראנו נפלאות מתורתו עד כאן לשון הרב זכרונו לברכה. והנני מוסיף לך קצת ביאור על רמיזותיו. הנה הקדוש ברוך הוא אמר למשה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם ולא מצינו שאמר להם רק שם יו"ד ה"א על כן רמז הרב ז"ל כי השלשה אהיה הנזכרים בכתוב רמז כי נתגלה לו השם יתעלה בשלשה שמות באהי"ה ביהו"ה באדונ"י ומסרם לו. הראשון אהיה הרומז לכתר עליון זה לא הורשה לו לגלותו אף לזקני ישראל ונקרא בשם זה על שאינו מושג רק לעצמו לא לזולתו. והשני ביו"ד ה"א הרומז לחכמת אלהים גלהו לזקנים והסתירו מישראל והשלישי באל"ף דל"ת לכל ישראל. ודע כי מארבע אותיות של שם ביו"ד ה"א יוצאים ארבע שמות מן היו"ד י"ה. מן הה"א ה"י מן הוא"ו ו"ה. מן הה"א ה"ו. דוגמא לדבר משם של ארבעים ושנים יוצא שם אחד מכל אות ונקרא המלוי והם ארבעים ושתים שמות. ושאר דברי הרב זכרונו לברכה רמזתים בפרשת בראשית. והנך רואה כי השם באל"ף דל"ת כולל שני השמות הראשונות האל"ף בראש והיו"ד בסוף ובאמצע ד"נ רמז למדת הדין זהו כי שמי בקרבו ובפסוק ובא יי' אלהים וכל קדושים עמך רמז כי כל שמות הקודש כלולים בשם יי' כי גם שם אהיה כלול בסוד קוצו של יו"ד. אמנם על צד הפרטות אמרו בעלי הקבלה כי הראשונה שמה א"ה והשנית שמה י"ה וזהו אהיה. והשלישית שמה י"ה עם תוספת ו"ה נמצא שהשם הוא א"ה יהו"ה והוא בגימטריא שלשים ושנים כמנין נתיבות החכמה. ודע כי הראשון יוצא ממזמור הבו ליי' בני אלים. והשני מרננו צדיקים ביי'. השלישי מהושיעני אלהים. ויש לך להתעורר על מלת כה תאמר הנזכרת כאן על שם אהיה. ובפסוק שני על שם יי' והסוד כי מלת כה רומזת לכנסת ישראל כמו שנפרש בברכת כהנים בגזירת האל. והיא הפתח להכנס בשני השמות הראשונות שהזכרנו כי בזאת יבוא האדם אל הקודש בתחלה לשם אדני ואחר לשם יי' ואחריו לשם אהיה. ולפיכך כתב בשני הפסוקים שבהם אהיה ויי' מלת כה זהו סוד כה אמר יי' שלח עמי. והנה לא שמעת עד כה. כה אמר יי' בזאת תדע כי אני יי': זה שמי לעולם וזה זכרי לד??ר דור. זה שמי אלהי אברהם ויצחק שהם תחלת העולם והמשכת הבנין. וזה זכרי הוא אלהי יעקב כמו יי' זכרנו וזה טעם תוספת הוי"ו. לדור דור רמז לשכינה ורוצה לומר לזכר שהוא לדור דור ועל כן תמצא בכל מקום דור דור סמוכה למלת זכרך. ונקראת דור דור שהיא דירה לשם יתעלה. גם דרה בינינו כענין ה??וכן אתם בתוך טומאותם: ובספר הבהיר משם רועה אבן ישראל משם ניזון אבן ישראל ומאי משם היינו צדק עליון ומאי ניהו היינו האור הגדול הצפון דהיינו סוחרת והאבן שדרה למטה ונקראת דר. ענין אחר זה שמי תורה שבעל פה שהיא לעולם רוצה לומר לקו האמצעי. וזה זכרי תורה שבכתב המיוחדת לדור דור והענין כאילו אמר נאה תורה שבעל פה לתורה שבכתב ותורה שבכתב לתורה שבעל פה וזהו לשמך ולזכרך תאות נפש. ועוד יש מפרשים כי למדו הקב"ה למשה היאך יזכירנו בעת תפלתו שתהיה תפלתו מקובלת לפניו וזה טעם וזה זכרי כי כל היודע עצם השמות להזכירם כראוי וביושר כמו שהם נזכרים למעלה מיד תפלתו מקובלת ומאושרת. והחסיד הרב רבי יצחק ז"ל פירש כי שמי בגימטריא עם י"ה שהיא חכמת שלמה עולה שס"ה כמספר מצות לא תעשה הרומזים לעטרה. וזכרי בגימטריא עם ו"ה שהוא תפארת עולה רמ"ח כמספר מצות עשה הרומזים לרחמים וזהו זה שמי שהוא לעולם. יעקב שהוא עיקר העולם. וזה זכרי שהוא לדור דור. ונתעוררו רבותינו זכרונם לברכה על מלת לעולם שהוא חסר וי"ו ואמרו לעלם כתיב לא כמו שאני נכתב אני נקרא נכתב אני בי"ה נקרא בא"ד. הטעם כי העטרה מקבלת מן התפארת והיא היכל י"י כדרך שמי בקרבו על כן שם הגדול נקרא בשם שכינת עוזו. ענין אחר י"י הגדול בין הנגלה והנעלם עולה נ"ב פירוש וד' ה' ו' ה' שהם האותיות הנעלמות מהשם הגדול בהיותך מצרפו במלואו עם הנגלה יהו"ה עולה נ"ב וכשתצרף עם נ"ב י"ג שהוא מספר אח"ד יעלה ס"ה כחשבון אדנ"י נמצא שנרמז בקריאתו י"י אחד על כן נקרא בא"דני. ענין אחר ידוע הוא כי האותיות כשאינן נקודות יש להן פנים הרבה. אמנם כשהם נקודות אין להם רק משמעות אחד כפי הנקודה על כן ספר תורה שיש בו כל הפנים אינו נקוד. אמנם בעת הקריאה קורין בו כפי הקבלה שנאמר למשה בסיני ולבשו אותו הצורה. אמנם הש"י לא לבש צורה לעולם רק הוא לעולם כולל הכל. וההוגה אותו באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא מפני שהוא נותן גבול ליחודו והרמז לא תקיפו פאת ראשכם כמו שנרמוז בגזרת האל: ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וגו'. דע כי מכות מצרים היו ע"י השכינה בכח השם הגדול יתעלה ונרמז במטה האלהים כמה דאת אמר שבט אפי וכן מוכיח פסוק הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין וגו' (ישעיה נא' ט') וזהו אות הנחש והצרעת והמים שנהפכו לדם כי מדת רחמים נהפכה להם למדת הדין. וידעת ענין הדם והמים. אמנם בספר הבהיר מוכיח כי מכות מצרים היו בכח מדת הדין של מעלה הדנה אותן בלי חמלה. וזהו ויחר אף ה' במשה. ויש מפרשים כי טעם וינס משה מפניו כי פחד בראותו הנחש פן היו מפעולות רוח הטומאה הנרמזת בנחש הקדמוני ועל כן השיבו הקדוש ברוך הוא שלח ידך ואחוז בזנבו כי זנב הנחש רומז לכחות הטומאה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בספר הזוהר [במדבר קי"ט ב'] חיוויא כד איהו בדינא כפיף רישא לעפרא וסליק זנבא. <תרגום - הנחש כשהוא בדין כופף ראשו לעפר ומעלה זנבו>. כדין זנבא שליט ומחי רישא דאכפפיה לתתא. <ואז הזנב שולט ומכה הראש שנתכופף למטה>. מיד ויהי למטה בכפו. <מיד "ויהי למטה בידו">. והבן מפני מה הזכיר לויה באהרן. והנה משה לא היה מזכיר השם הגדול הנגלה לו רק בא"ד והיה מתחנן אליו שלא יחר בו האף. גם היה מפחד מהזכיר השם הגדול המחודש אליו ומדבר אליו זהו אמרו אדני למה הרעותה לעם הזה כי השם המיוחד לא יריע לעם: ויהי בדרך במלון ויפגשהו יי' ויבקש המיתו. ותקח צפורה צר ותכרות וגו'. ספר הזוהר [לך לך צ"ג ב'] ויבקש המיתו. <תרגום - "ויבקש המיתו">. למאן למשה. <למי ביקש להמית, למשה>. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה וכי את אזיל לאפקה ית ישראל. <אמר לו הקב"ה למשה וכי אתה הולך להוציא את ישראל>. ולאכנעא מלכא רבה ואת אשדית מינך ית קיימי. <ולהכניע מלך גדול ואתה מבטל ממך את מצותי>. דברך לא איגזר. <כי בנך לא נימול>. מיד ויבקש המיתו. <מיד ויבקש להמיתו>. תנא נחת גבריאל בשלהובא דאשא לאוקדיה ואיתרמי חד חיוויא לקטלא ליה. <למדנו ירד גבריאל בלהב אש לשרפו ונזדמן נחש אחד להרוג אותו>. עד דקמת צפורה וגזרת לברה ואשתזיב. <עד שקמה צפורה ומלה את בנה וניצל>. הה"ד ותקח צפורה צר. <זהו שכתוב "ותקח צפורה צור">. מהו צר אלא אסוותא. <מהו צור אלא פירושו רפואה>. דכתיב ותכרות את ערלת בנה דנצנצה בה רוחא דקודשא בריך הוא. <שכתוב "ותכרות את ערלת בנה" כי נצנצה בה רוח הקודש>: ויאמן העם וישמעו וגו' ויקדו וישתחוו. אמרו רז"ל בספר הזוהר [בראשית מ"ד א'] קידה באנפין לארעא לאיתגברא על דינא. <תרגום - קידה על אפיים שפניו יגעו בארץ כדי להתגבר על הדין>. השתחואה לאיתדבקה בריחומוי דמריה והבן זה היטב. ולכן הקדים הקידה להשתחוואה בסוד החטאת הקודם לעולה. פן יפגענו בדבר או בחרב. הקרבנות הם כופר הפגיעה כי לפניו ילך דבר. והנה פרעה היה חכם גדול והיה מכיר שם אלהים ולא היה מכיר ה' המיוחד שנגלה למשה. ועל כן ענה לא ידעתי את ה' והם ענו אותו אלהי העברים: