פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת ויחי ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים
וקברתני בקבורתם ויאמר אנכי אעשה כדבריך. כבר ידעת גודל מעלת ארץ ישראל
ומעלת הצדיקים הקבורים בה כאשר רמזתי. אמנם רבותינו זכרונם לברכה נתעוררו
בספר הזוהר על שלשה צדיקים שהם יעקב אבינו ע"ה משה רבינו ע"ה ויוסף הצדיק
ע"ה שיעקב זכה ליקבר גופו בארץ ישראל ומשה רבינו ע"ה לא עצמותיו ולא גופו.
ויוסף עצמותיו ולא גופו. ורמזו בעניין זה נפלאות וזהו לשונם בספר הזוהר
[ח"א כא ע"ב] יעקב ומשה ויוסף כחדא אזלין. <תרגום
- יעקב משה
ויוסף באים כאחד>. יעקב מית וגופיה אעילו ליה בארעא
קדישא. <יעקב
מת והעלו את גופו לארץ הקדש>. יוסף מית גופיה לא אתקבר
בארעא קדישא
אלא גרמוי. <יוסף מת ולא נקבר גופו בארץ הקדש רק עצמותיו
בלבדם>.
משה לא האי ולא האי. <משה לא זה ולא זה כי הן גופו והן
עצמותיו נקברו
בחוץ לארץ>. אמאי. <למה היו השינויים
הללו ביניהם>. אלא יעקב
בעלא קדמאה דמטרוניתא הואי. <אלא יעקב בעלה הראשון של
הנוקבא
היה>. מית יעקב ואיזדווגת ביה במשה ובעוד דהואי משה בהאי
עלמא.
<מת יעקב נזדווגה במשה ובעוד שהיה משה מלובש בגוף בעולם
הזה>. מני
לה כדקא יאות. <פקד אותה כראוי>. ואיהו
הוה בעלה תניינא
דמטרוניתא. <והוא היה בעלה השני>. יעקב
אעילו ליה לארעא גופיה
שלים בגין דאיהו גופא. <יעקב העלו אותו לארץ הקודש בגופו
שלם משום
שהוא גוף (שהוא מרכבה לגוף של ז"א)>. יוסף גרמוי ולא
גופיה בגין
דגרמין אינון חילין ומשריין דלעילא וכולהו נפקי מההוא צדיק. <יוסף
העלו רק עצמותיו ולא גופו משום שהעצמות הם צבאות ומחנות של מעלה וכולם
יוצאים מאותו צדיק>. וצדיק צבאות איקרי. <וצדיק
נקרא צבאות>.
מ"ט בגין דכל צבאות משריין עילאין מיניה נפקי. <ומהו
הטעם משום שכל
הצבאות ומחנות שלמעלה ממנו יוצאים>. ועל דא גרמוי דאינון
צבאות עלו
בארעא. <ועל כן עצמותיו של יוסף שהם בחינת צבאות העלו
אותם לארץ
הקודש>. משה הוה לבר ולא על תמן לא גופיה ולא גרמוי. <משה
היה
בחוץ לארץ ולא נכנס שם לא גופו ולא עצמותיו>. אלא עלת
שכינתא בארעא
בתר דמית משה אהדרת לבעלה קדמאה דתמן ודא איהו יעקב. <אלא
השכינה
נכנסה בארץ אחר שמת משה וחזרה לבעלה הראשון שהוא יעקב>.
מכאן נוקבא דאתנסיבת לתרין בההוא עלמא הדרת לקדמאה. <מכאן
שאם הנקבה
היתה נשואה לשני אנשים בעולם הזה חוזרת לאחר פטירתה לבעלה הראשון>.
משה הוה לבר כיון דבעלא קדמאה הוה בארעא. <לפיכך נקבר
משה בחוץ לארץ
כיון שבעלה הראשון היה בארץ>. מני לה בחיוהי מה דלא זכה
בו יעקב.
<משה זכה בחייו מה שיעקב לא זכה בחייו>.
יעקב שימש בה בההוא עלמא
ומשה בהאי עלמא. <יעקב גרם זווג דז"א בנוקבא רק לאחר
פטירתו ומשה גרם
לזווג דז"א בנוקבא בחייו>. ואי תימא גריעו דמשה הוה לאו
הכי. <ואם
תאמר שזהו חסרון של משה דהיינו שלא יכל לגרום זיווג לאחר פטירתו אינו
כן>. אלא כד נפקו ישראל ממצרים מסטרא דיובלא הוה. <אלא
כשיצאו
ישראל ממצרים מצד היובל היתה גאולתם שהיא הבינה>. וכלא
אינון שתין
רבוון בעלמא עילאה הוו. <וכל אלו ששים רבוא שיצאו היו
מעולם העליון
דהיינו מבינה>. ובההוא דיוקנא אזלו במדברא. <ובאותה
הצורה הלכו
במדבר>. וחד מנהון לא עאל בארעא אלא בניהון תולדין
דלהון. <ואחד
מהם לא בא לארץ אלא בניהם הנולדים מהם באו לארץ>. כדקא
חזי דאינון
תיקוני דסיהרא. <כפי הראוי שהם תיקון הלבנה>.
וכל עובדי ארעא
תיקוני דסיהרא הוו. <וכל עובדי הארץ תקון הלבנה
היו>. משה שמש
בסיהרא בעוד דאיהו בגופא ומני לה ברעותא. <משה המשיך
זווג ז"א בלבנה
שהיא הנוקבא בעוד שהוא בגוף בעולם הזה, ופקד עליה כרצונו>.
כד אתפטר
מן עלמא סליק בסליקו עילאה ברוחיה קדישא ואתהדר ברוחיה דיובלא עילאה.
<אבל כשנפטר מעולם הזה נתעלה רוחו הקדוש בעליה העליונה
וחזר הרוח
ליובל העליון דהיינו הבינה>. ותמן איתדבק באינון שיתין
רבוון דהוו
דיליה. <ושם נתתדבק משה בששים רבוא נשמות שהיו
שלו>. מה דלא הוה
כן ליעקב דאיהי אתהדר ברוחא לגו שמטה. <מה שלא היה כן
ביעקב שהוא לאחר
פטירתו חזר רוחו לתוך השמטה שהיא הנוקבא דז"א ולא בבינה>.
מה דלא הוה
כן בחייו בגין דביתא אחרא הוה ליה. <מה שלא היה כן בחייו
משום שבחייו
היה לו בית אחר>. וארעא קדישא בתיקוניה דלתתא אתקנת
בחילא דלעילא.
<וארץ הקדושה בתיקונה התחתון נתתקנה בכח הנוקבא
שלמעלה>. ועל דא
לא איתחזו למיהוי כולהו כחדא. <ועל כן אי אפשר שיהיו
כולם ביחד>.
אינון דעלמא עילאה הוו בלחודייהו כלהו לרוחא. <כי אלו
הנמשכים מעולם
העליון הם כולם בחינת רוח ביחוד>. ואינון דעלמא תתאה הוו
בלחודייהו
כלהו בגופא. <ואלו הנמשכים מעולם התחתון שהוא נוקבא דז"א
הם כולם
בחינת גוף ביחוד>. ולא אתחזון למיהוי אלין ואלין גו
סיהרא. <ואינו
ראוי שיהיו אלו ואלו תוך הלבנה שהיא הנוקבא>. אלא אלין
בסיהרא ואלין
לבר. <אלא אלו תוך הלבנה ואלו מחוץ לה>.
לנהרא אלין מגו אלין.
<שיקבלו הארה אלו מאלו>. אלין דעלו
לארעא דיוקנא דקדמאי הוו ולא
הוו בסליקו עילאה כוותייהו. <אלו שנכנסו לארץ היו צלם
מהראשונים אבל
לא היו במדרגה עליונה כמוהם>. בגין דלא יהא דרא ולא הוה
מקדמת דנא
כאינון קדמאי דאתחזי להון זיו יקרא דמריהון אפין באפין. <משום
שלא
יהיה עוד דור ולא היה דור מקודם לכן כאלו הראשונים כדור המדבר אשר נראה
להם זיו יקר רבונם פנים בפנים>. יעקב שמש בנשוי בגופא
בתר אתדבק רוחא
ברוחא. <יעקב שמש בנשיו בגוף ולאחר פטירתו עלה רוחו
ונתדבק ברוח
הנוקבא>. משה אתפרש מאיתתיה ושימש כד איהו בגופא בההוא
רוחא קדישא.
<משה פרש מאשתו צפורה ונתדבק בעודו בגופו באותה רוח הקודש
דהיינו
הנוקבא דז"א>. לבתר אתדבק רוחיה ברוחא עילאה טמירא
דלעילא. <ולאחר
פטירתו נתדבק רוחו ברוח עליון נסתר של מעלה>. וכן כל
דרגין הוו ממדבקן
כולהו כחדא. <וכן כל המדרגות כולן היו מתתדבקות להאיר
כאחת>. רוחא
דמשה דיובלא איהו גופיה דשמטה הוה. <רוחו של משה הוא
מיובל היינו
מבינה וגופו משמטה היינו מנוקבא>. רוחא דיעקב לאתדבקה
בשמטה גופיה
דנשוי הוה בהאי עלמא. <רוחו של יעקב להתדבק בשמטה וגופו
היה שייך
לנשותיו שבעולם הזה>. כל אינון נהורין עילאין כדיוקנא
דלהון לתתא
בארעא. <כל אלו האורות עליונים נמצאים בצורתן בארץ
שלמטה>. וכולהו
תליין ברקיעא דשמיא. <וכולם תלויים ברקיע השמים>.
רזא תרין שמהן
כלילן כחדא. <סוד ב' שמות (המאורות הגדולים) כלולים
באחד>.
דשכללותא דלהון תלתא ואתהדר לחד דא לקביל דא. <והשכלול
שלהם הוא בשלשה
וחוזרים לאחד זה מול זה>. ואיהו שמא גליפא מחקקא כליל
בהאי רזא
דמהימנותא ע"כ. <והוא שם מפותח וחקוק כלול בה בסוד
האמונה>. והנה
לפי כוונתם ז"ל יעקב היה ראוי ליקבר בארץ ישראל גופו שלם בעצמותיו שנאמר
ויעבד ברחל ובמותו חזר לאכסניא שלו. יוסף הצדיק נקברו שם עצמותיו ולא גופו
כי עצמותיו היו כחות וצבאות אילן העליון הנקרא צדיק המשפיע לארץ העליונה
משה נתעלה ביובל העליון ועל יובל ישלח שרשיו אף כי בחייו היה איש האלהים
ועבד יי' ר"ל בעלה דמטרוניתא ועבד יי' הגדול במותו לא ידע איש את קבורתו
ונתעלה למעלה מכלם. והנה משה רבינו ע"ה פירש מאשתו בחייו ר"ל מאשתו של מטה
ונעשה שושבינא דמטרוניתא וזכה בחייו למה שזכה יעקב אבינו ע"ה במותו. אחרי
מות משה נתעלה אל התשובה והאחות הקטנה רחל חזרה לבעלה הראשון יעקב. מכאן
תוכל לדעת גודל מעלת ארץ ישראל והצדיקים הקבורים בה וכי כל הדברים
התחתונים תלויין בעליונים:
וישלח ישראל את
ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה
שכל את ידיו כי מנשה הבכור. כבר ידעת כי אפרים היה ראש דגל מערבי והשכינה
במערב והוצרך ליתן לה הימין כי היא בתו כד"א נצבה שגל לימינך (תהלים מה'
י'). ואמר כי מנשה הבכור והיה ראוי לשמאל כענין שארמוז בבכורי מצרים:
ובספר הזוהר [במדבר
קי"ט ב'] שכל את ידיו מאי שכל אלא ימינא הוה
זקיף וסטר ליה שכינתא כלפי אפרים. <תרגום - "שכל את
ידיו" מהו שכל,
אלא יד ימין היתה זקופה כנגד אפרים ונטתה השכינה כלפי אפרים>.
וארח
ריח דשכינתא על רישיה כדין אמר בך יברך ישראל לאמר. <ויעקב
הריח ריח
השכינה על ראשו אז אמר "בך יברך ישראל לאמר">. וחמא
דאיהו במערב אמר
ודאי שכינתא במערב. <וראה שהיא במערב אמר ודאי שהשכינה
במערב>:
ויברך את יוסף
ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים
וגו'. המלאך הגואל אותי וגו'. כבר פירשתי כי יקרא הנביא אל אלהי אבותיו
אשר לו הגדולה והגבורה ואחרי כן אמר האלהים הרועה אותי קרא לאלהי האמת
ויהיה הרועה אותי מגזרת ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז' י') כי במדה
ההיא שלום וריעות. ויש לשאול למה לא הזכיר השם המיוחד כמו שאמר דוד המלך
ע"ה יי' רועי לא אחסר. תשובה יעקב אבינו ע"ה שמדתו מדת רחמים הוצרך להזכיר
מדת שם אלהים. דוד שמדתו מדת הדין הוצרך להזכיר מדת רחמים. והנה הכל כלול
עמהם שלא ידמה כקציצה בנטיעה. ואל יקשה לך אמרו מעודי עד היום הזה עם מה
שכתבתי למעלה עדיין לא ניתן כח ליעקב כי מעודו ינחנו בדרך אמת. אמנם לא
נתיחדה עליו המדה ההיא בעוד היותו בחוצה לארץ. גם הוצרך להתנהג עם לבן דרך
פתלתול איננו דרך אמת. והנה אעפ"י שהזכיר יעקב אבינו ע"ה הג' אבות
הראשונים הזכיר ג"כ השכינה באמרו המלאך הגואל וכבר רמזתי מפני מה נקראת
מלאך ואמר הגואל כי ממנו הגאולה. ומכאן תבין סוד הסומך גאולה לתפלה כענין
נעוץ סופו בתחלתו. ומלת יברך רמז לכל המדות הארבעה שהזכיר ובפסוק ראשון לא
הזכיר דבר עד הזכירו המלאך הגואל ואמר בך יברך ישראל לאמר ולא אמר יתברך
אלא יברך רמז כי ישראל סבא יברך את העולם דרך השכינה הרמוזה באפרים:
ספר הזוהר [במדבר
קי"ט ב'] בך יברך ישראל לאמר ישראל סבא מאי קא
משמע לן בך יתברך ישראל לא כתיב או יבורך אלא בך יברך ישראל מאי יברך אלא
ישראל קדישא לא יברך עלמא אלא בך דאת במערב דכתיב אני אל שדי פרה ורבה
אוליפנא דחמא עימיה שכינתא:
ויאמר יעקב אל
בניו האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. רמז
להם על מה שיקרה להם בעצמם על מכירת יוסף וזהו אשר יקרא אתכם. ואמר לראובן
כי יש לו יתר שאת ויתר עז על אחיו כי לא פשע במכירתו של יוסף אמנם בעבור
שהיה פחז כמים ובלבל יצועי אביו אל תותר. ויתכן כי יצועי רמז לשכינה אחר
שהם דברי יעקב והבן. ובשמעון ולוי אמר בסודם אל תבא נפשי זהו סוד העיבור.
והוא כטעם וטוב משניהם את אשר עדן לא היה (קהלת ד' ג')זהו אחלקם ביעקב
ואפיצם בישראל וליהודה אמר מטרף בני עלית הרמז לרבן שמעון בן גמליאל זהו
כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו. ולזבולן אמר זבולן לחוף ימים ישכון רמז
בו על מיתת רבי יהודה בן בבא שישב בין שני הרים ובין שני תחומי. <הגהת
המעתיק מכתב היד) כנוי לבושו שב לשם יתעלה כענין ידין בגוים מלא גויות.
ואמרו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא יש לו מלבוש אדום מדם המקדשים את השם
יתעלה. עד כאן>:
שבת ושם נעצו בו
ג' מאות לונכיות של ברזל ויתנכלו בצירוף לונכיות. ונרמז
בפסוק וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים ובעון ויפשטו את יוסף נפשט עורו
של ר' ישמעאל בעון ודבתם רעה לשונו של ר' יהודה נלחכה בפי חזיר. בעון
שגרמו לומר חיה רעה אכלתהו ומה שאמר רבי עקיבא מי יתן לי תלמיד חכם
ואנשכנו כחמור נסרק בשרו בשיני ברזל ונרמז בפסוק יששכר חמור גרם רובץ בין
המשפתים וירא מנוחה כי טוב ראה מנוחת הצדקים בגן עדן כי טובה היא ותענוג
הארץ העליונה כי נעמה ויט שכמו לסבול דינו של הב"ה ולא בטל הגזירה בשם.
מכאן תבין גודל עונש המטריח את קונו ובעוד שהיה למס היה עובד השם כי יצתה
נשמתו באחד. ועתה נחזור לפירוש הפסוקים:
יהודה אתה יודוך
אחיך וגו'. ידעת כי מיהודה מלכות בית דוד ירדה זהו ללמד
את בני יהודה קשת וידעת סוד הקשת על כן אמר בו ידך בעורף אויבך. ועל כן
היה יהודה שביעי לאבות אברהם יצחק יעקב ראובן שמעון לוי ויהודה כי הוא
כנגד הכלה הכלולה שהיא
השביעית כשבת. נאמר ביהודה ותעמוד מלדת. בשבת שבת וינפש. ונאמר ביהודה אתה
יודוך. ובשבת טוב להודות ליי'. נאמר ביהודה מטרף בני עלית פירוש טרף מזון
כלומר נסתלקת מלעשות אפילו מלאכת נפש כמו בשבת לא תעשה כל מלאכה. ביהודה
כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו. ובשבת שבו איש תחתיו. ביהודה אוסרי לגפן
עירה. כלומר יאסור אותו ממלאכתו. בשבת למען ינוח שורך וחמורך. ביהודה כבס
ביין לבושו הרמז על קידוש היום שהוא ביין רמז למדת הדין ועל כן נתן לו
השבט שנאמר לא יסור שבט מיהודה. וכמו שיהודה היה רביעי לשבטים כן השבת היא
מצוה רביעית בעשרת הדברות. והוצרך להתערב במלכות בית דוד מזרע שאר האומות
שיהיה שלום בענייניו ומדת הדין לא תקטרג עליו כדאמרינן בפרק הבא על יבמתו
א"ר אלעזר מאי דכתיב ונברכו בך אמר הקדוש ב"ה לאברהם שתי הברכות טובות יש
לי להבריך בך רות המואביה ונעמה העמונית. מדרש רות (זוהר חדש ע"ח ט"ב)
וזרע דוד צריך מצד זה ומצד זה. כתיב ואהבת את יי' אלהיך בשני יצריך ביצר
טוב וביצר הרע. הכל צריך כאחד וזרע דוד אצטריך הכי (עד כאן). חכלייי עינים
מיין ולבן שינים מחלב". אמרו רבותינו זכרונם לברכה בכתובות אמרה כנסת
ישראל לפני הקדוש ב"ה רמיז לי בעיניך דאיבסם לי מחמרא ואחוור שינך דאיבסם
מחלבא. הכוונה היא כי השכינה מבקשת השפע העליון מזרועות עולם הנרמז ביין
וחלב כדאמרינן ובלא מחיר יין וחלב (ישעיה נה' א') ובקשה היין תחילה כי
עיקר קבלתה מן הגבורה בתחילה. ויש ספרים שגורסין דבסים לי מחמרא דבסים לי
מחלבא ויהיה דבור כנסת ישראל למדת רחמים ואומרת לו חביב זיווגך עלי כי אתה
יונק מזרועות עולם הנרמזים ביין וחלב ואני מקבל מהם:
יהי דן נחש עלי
דרך וגו'. המשילו לנחש רמז לנחש הקדמוני. ואמר עקבי סוס
כמה דאת אמר ואתה תשופנו עקב:
נפתלי אילה שלוחה
וגו'. האילה נמשלת לכנסת ישראל מה אילה זו חביבה על בעלה
ורחמה צר וכו'. ואמר כי היא שלוחה ממקור העליון ונותנת אמרי שפר רמז
לתפלתה של הקב"ה כמה דאת אמר השמעני את קולך. ונעשית עטרה כדאמרינן בספר
הבהיר ואמר שם אתגא ואזלא איהי בראש קונה שמים וארץ. ללמדך שאותה תאגא
עולה עד למעלה למעלה. ומאי משמע דהאי תאגא אבן יקרה היא מוכללת ומעוטרת
דכתיב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה (תהלים קיח' כב'). ועולה עד מקום
שנחצבה ממנו דכתיב משם רועה אבן ישראל:
בן פורת יוסף בן
פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור. כבר ידעת מה שאמרו רז"ל
על זרע יוסף הצדיק שלא שלט בו עין הרע שנאמר עלי עין ובספר הזוהר
[אדרא רבא ק"ל א'] נתבאר סוד זה אמר שם בלשון זה הנה
עין יי' אל
יראיו וכתיב עיני יי' משוטטות. <תרגום - "הנה עין יי' אל
יראיו וכתוב
"עיני יי' המה משוטטים בכל הארץ">. זכו עין יי' עינא
דלעילא לא זכו
עיני יי' משוטטות עינא דלתתא. <היינו אם זכו "עין יי' אל
יראיו" שהיא
עין עליונה דאריך אנפין לא זכו "עיני יי' המה משוטטים" שהיא עין שלמטה
דז"א>. דתנינן מפני מה זכה יוסף דלא שלטא ביה עינא בישא
מפני שזכה
לאישתגחא בעינא טבא עילאה. <שלמדנו מפני מה זכה יוסף שלא
שלט בו עין
הרע הוא מפני שזכה להיות מושגח בעין הטוב העליון>. הה"ד
בן פורת יוסף
בן פורת עלי עין. <זה שכתוב "בן פורת יוסף בן פורת עלי
עין">.
כלומר בסבת עין דאישתגח ביה. <כלומר על סבת עין העליון
שהיה מושגח
בו>. וכתיב טוב עין הוא יבורך מ"ט איקרי חד. <וכתוב
"טוב עין הוא
יבורך" מהו הטעם שנקרא עין אחד ולא אמר טוב עינים>. תא
חזי בעינין
דלתתא אית עין ימינא ואית עין שמאלא ואינון תרי בתרי גווני. <בוא
וראה
בעין התחתונה דז"א יש עין ימין ויש עין שמאל והם שתים בשתי בחינות>.
אבל הכא לית עינא שמאלא ותרוייהו בדרגא חד סלקין וכולא ימינא. <אבל
כאן בא"א אין עין שמאל ושתיהם עולות בדרגה אחת והכל ימין>.
ובגין כך
עין אחד ולא תרין. <ומשום כך כתוב עין אחת ולא
שתים>. ותאנא עינא
דא דהוא עינא דאשגחותא פקיחא תדיר חייכן תדיר חדאן תדיר. <ולמדנו
עין
זו שהיה העין של ההשגחה פתוחה תמיד צוחקים תמיד ושמחים תמיד>.
דלא הוי
הכי לתתא דכלילין בסומקא באוכמא בחוורא בתלת גווני. <מה
שאין כן למטה
שהן כלולות באדום ובשחור ובלבן בג' גוונים>. ולא הוי
תדיר פקיחא דאית
גביני סורטא על עינא. <ואינן תמיד פקוחות שיש לו גבות
המכסים על
העין>. ועל דא כתיב עורה למה תישן יי' פקח יי' עיניך
וראה. <ועל
כן כתוב "עורה למה תישן יי" "פקח עיניך וראה">. כד
איתפקח אית למאן
דאיתפקח לטב ואית למאן דאיתפקח לרע . <כשנפקחו עיני ז"א
יש מי שנפתחו
עליו העינים לטוב ויש מי שנפתחו עליו לרע>. ווי למאן
דאיתפקח ועינא
אתערב לסומקא. <אוי למי שנפקחו עליו העינים והעין מעורבת
באדום>.
וסומקא איתחזי לקבליה ומכסייא עינא. <והאדום נראה כנגדו
ומכסה על
העין>. זכאה מאן דאישתזיב מיניה. <אשריו
מי שינצל ממנו>. לעתיק
יומין טבא דעינא. <עתיק יומין הוא טוב עין>.
חיואר בגו חיואר
דכליל כל חיוארא. <לבן בתוך לבן הכולל כל לבן>.
זכאה חולקיה מאן
דישגח עילויה בחד חיור מינייהו. <אשרי חלקו של מי שהשגיח
עליו לבן אחד
מהם>. ועל דא כתיב טוב עין הוא יבורך. וכתיב בית יעקב
לכו ונלכה באור
יי'. <ועל זה כתוב "טוב עין הוא יבורך וכתוב "בית יעקב
לכו ונלכה באור
יי">. ע"כ. ואתה בן אדם בראותך המאמרים האלה וכיוצא בהם
המורים על
הנשמות השמר אל תפן אל און ושמור נפשך מאד פן תכשל ותחריב את העולם לאמר
שיש בש"י מדות מוגשמות ומתוארות ומוגבלות שאין הדבר כך חלילה חלילה ואל מי
תדמיון אל ומה דמות תערכו לו. וצריך אני להאיר עיניך במאמר זה וכיוצא בו
ושמור אותו היטב כי יסיר ממך כמה ספקות ושבושים רעים. דע כי אמתת עצם
הבורא יתעלה ויתברך אינה מושגת לזולתו ואין בכל ברואיו עליונים ותחתונים
יודע עצם אמתתו רק הוא יתעלה ויתברך וא"כ צריכין אנו להתבונן על התוארים
הנמצאים בתורה ובדברי רז"ל יד רגל אזן עין וכיוצא בהן. דע והאמן כי כל
אותן הענינים אעפ"י שהם מורים ומעידים על גדולתו ואמתתו אין כל בריה יכולה
להתבונן ולדעת מהות הדבר ההוא הנקרא יד עין רגל וכיוצא בהם ואל יעלה בדעתך
כי עין כצורת עין ויד כצורת יד אבל הם ענינים פנימיים ופנימיים באמתת
מציאות הש"י אשר מהם המקור והשפע יוצא לכל הנבראים לא שיהיה דמיון בינו
יתברך ובינינו מצד העצם והתבנית כמו שנאמר ואל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה מ'
כה') כי אין לו דמיון בנבראים רק על כוונת צורת האיברים שבנו שהם עשויין
לדמיון סימנים לענינים סתומים עליונים שאין הדעת יכולה להשיג וזה הדמיון
אינו גופני כלומר בעצם ותבנית אלא בדמיון זכרון כמי שכותב ראובן בן יעקב
שהרי אין אותיות אלו צורת ראובן בן יעקב ותבניתו ומהותו אלא זכרון שזה
ראובן בן יעקב הכתוב הוא סימן לאותו עצם והתבנית הידוע הנקרא ראובן בן
יעקב. ולפי שהשם יתעלה ויתברך רצה לזכותינו ברא בגוף האדם כמה איברים
נסתרים ונפלאים כדמיון סימן למעשה מרכבה. ואילו יזכה האדם לטהר אחד
מאיבריו יהיה אותו אבר כדמיון כסא לאותו אבר העליון הפנימי הנקרא בשם זה
עין יד וכיוצא בו. כיצד הנשמר והנזהר במראה עינו שלא יביט ויסתכל בדבר
עבירה ובדרך גנאי רק במה שהוא קדושת השם יתעלה ועבודתו אותו עין נעשית כמו
כסא לאותו דבר של מעלה הנקרא עין וזהו ענין האבות הן הן המרכבה. ודע כי
המדות תלויות באיברים. כיצד מידת עין היא הראות מדת האזן היא השמע מדת היד
היא המשוש מדת הרגל היא ההליכה. והנה המדות נמשכות אחר האיברים>.
ולפי
שהזכירו רז"ל כלפי מעלה לשון מדות יש לך לדון ענין המדות כמו התארים
שאמרנו וכמו שאין ערך ודמיון בינו יתעלה ובינינו בענין האיברים כך אין ערך
בינו יתעלה ובינינו בענין המדות ולפי שאנו משתמשים בחיבורינו זה בלשון
מדות השמר מן הטעות כמו שאמרו רבותינו ז"ל לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם ואין
דמיון בין מדותיו יתעלה ומידותינו זולתי בדרך הזכרת השם לבד. מוסף על זה
יש לך להתבונן במה שכתבתי לך בפירוש בצלמנו כדמותינו כי כמו ששם אדם לא
נאמר על הגוף רק על רוח הפנימי כי הגוף נקרא בשר אדם כך שמות האיברים הם
שם לכחותיהם לא שם לחומר. והבן זה המאמר כלו היטב:
<הג"ה
ובספר הזוהר אמרו כי כשהתחיל רבי שמעון לגלות סתרי התורה פתח
ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וכו' כולם ענו ואמרו אמן. כל זה כדי
שלא יטעו בדבריו שיהיה דמיון בינו ובינינו יתעלה ויתברך>:
ותשב באיתן קשתו וגו'.
הברכה הזאת דומה לברכת הנערים כי אביר יעקב הוא
אלהי האמת וידיו הם זרועות עולם על כן לא אמר אביר אברהם ויצחק וזולתם
ואמר משם רועה אבן ישראל כד"א אבן מאסו הבונים. וכתיב כמראה אבן ספיר דמות
כסא שהרמז לשכינה. ואמר כי יניקתה הוא מאביר יעקב כענין ושם חביון עוזו
(חבקוק ג' ד'). וחביון הוא הכח המתעלה הנחבא במקום אצילותו כד"א וכנה אשר
נטעה ימינך (תהלים פ' טז'):
ובספר הבהיר משם רועה אבן
ישראל הוא המקום הנקרא שם שנאמר ושם חביון עוזו.
והנה אבן ישראל כמו כנסת ישראל ואולי רמז במלת אבן סוד בהוסיפך נון על אב
יהיה הבניין שלם ובמלת קשתו רמז ליסוד עולם הנתון ליוסף הצדיק כי שמר את
בריתו שלא הביאו בכח הטומאה ומכאן תבין פירוש עריה תעור קשתך. הפך הצדיק
אבד והבן זה היטב:
מאל אביך ויעזרך ואת שדי
ויברכך וגו'. כבר הודעתיך כי אלהי אביך הוא אלהי
אמת. ואת שדי כבר רמזתי לך כי מלת שדי לבד אל רומזת על השכינה ועל כן אמר
אחרי כן ברכות שמים מעל רוצה לומר שמים עליונים. ברכות תהום היא השכינה
הרובצת תחת זהו ברכות שדים ורחם. ותרגם אונקלום דאבוך ודאמך. והנה הוא
מבורך בשמים ובארץ והבן אמרו ברכות אביך גברו על ברכות הורי כי כבר
רמזנוהו בענין האבות כי בו נשלם הכל:
וזאת אשר דבר להם אביהם
ויברך אותם וגו'. כבר ידעת פירוש מלת זאת כי שם
צוה יי' את הברכה (תהלים קלג' ג') וזהו ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך
אותם שרמז
אליהם איך שמם רמוז כל אחד ואחד בי"ב צירופי השם ביחוד:
ויכל יעקב לצוות את בניו
ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו. כבר
רמזתי לך ענין מטתו של הקדוש ברוך הוא הנתונה בין צפון לדרום שנאמר הנה
מטתו שלשלמה. ורמז הכתוב כי מיתת יעקב אבינו ע"ה היתה על יד המטה הנזכרת
בנשיקה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הצדיקים הידועים שהם שש שלא שלט בהם מלאך
המות והם אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים דכתיב בהם על פי יי' רק במרים
שגנאי בדבר כי היתה מיתתם על ידי השכינה ואמרו רז"ל היה רבי מאיר אומר
גדול הוא השלום שלא ברא הקב"ה מדה טובה מן השלום שנתנה לצדיקים בשעה
שנפטרין מן העולם שלש כתות של מלאכי השרת מקדימין לפניו בשלום הראשונה
אומרת יבא שלום. השנייה אומרת ינוחו על משכבותם. השלישית אומרת הולך
נכוחו. ולא דיין לצדיקים שמיתתן ע"י כבוד שנאמר וכבוד יי' יאספך (ישעיה
נח' ח'). אלא שמקלסין לפניו יבא בשלום זהו שנאמר ואחר כבוד תקחני (תהלים
עג' כד') הדבור לנקבה הנסתרת. ועל ענין זה אמרו רבותינו ז"ל בסוף סוטה
כשמת רבי בטלה כהונה כי נתעסקו בו כהנים לטמא בו כי לא היתה מיתתו רק ע"י
השכינה:
ספר הזוהר [במדבר
ק"כ ב'] תא חזי כיון דבר נש עביד צלותא ודאי
בעובדא ומילולא. <תרגום - בוא וראה כיון שהאדם עשה תפלתו
ודאית במעשה
ובדבור>. וקשיר קשורא דייחודא. <וקשר
קשר היחוד>. ואשתכח על
ידוי דמתברכאן עילאין ותתאין. <ונמצא שעל ידו מתברכים
עליונים
ותחתונים>. כדין בעי ליה לבר נש לאחזאה גרמיה בתר דסיים
צלותא דעמידה
כאלו איתפטר מעלמא. <אז לאחר שגמר תפילת העמידה צריך
האדם להראות את
עצמו כאלו נפטר מן העולם>. דהא אתפרש מאילנא דחיי וכניש
רגלוי לגבי
ההוא אילנא דמותא דאהדר ליה פקדוניה. <שהרי נפרד מעץ
החיים ואסף רגליו
אל אותו אילן המות שהחזיר לו פקדונו>. כד"א ויאסוף רגליו
אל המטה.
<כמו שנאמר "ויאסוף רגליו אל המטה">.
והתבונן על הסוד הגדול שאגלה
לך במאמר רבותינו ז"ל האבות מתו בנשיקה כי כשהיו החסידים ואנשי מעשה
מתבודדים ועוסקים בסודות העליונים היו מדמים בכח ציור מחשבותם כאלו הדברים
ההם חקוקים לפניהם וכשהיו קושרים נפשם בנפש העליונה היו הדברים מתרבים
ומתברכים ומתגלים מאליהן מאפיסת המחשבה כאדם הפותח בריכת מים ומתפשטת אילך
ואילך כי המחשבה הדבקה היא המקור והבריכה והמבוע אשר לא יפסק ולכך המדביק
המחשבה בהרהור רע קשה מעבירה כענין שאמרו רבותינו ז"ל הרהורי עבירה קשין
מעבירה ואמרו רבותינו ז"ל בפרק אין דורשין בן עזאי היה יושב ודורש והאש
מלהטת סביבותיו. בא אצלו רבי עקיבא אמר לו בן עזאי מה היום מימים אמר לו
שמעתי עליך שאתה יושב ושונה והאש מלהטת סביבותיך אמרתי שמא בחדרי המרכבה
ירדת אמר לו והלא דברי תורה נמשלו לאש שנאמר הלא כה דברי כאש (ירמיה כג'
כט') אמר לו ואני יושב ושונה והדברים יורדין ושמחין לפני. הטעם הוא כשהיה
מדביק נפשו בנפש העליונה היו חקוקים בלבו הדברים הנוראים והיה מציירם
כאילו היה אדם משים הדברים בפיו כי בדבקות המחשבה מתוך האצילות ההוא שהיה
מאציל וממשיך עליו היו הדברים מתוספים ומתרבים ומתוך השמחה היו נגלים
אליו. ועל כן אין השכינה שורה לא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה. ואולי
תתגבר עליו אותה השמחה עד כי יתחדש עליו בכיה רבה ומופלאה ותבקש נשמתו
ונפשו להפרד מגופו וזו היא מיתת נשיקה שמורה חיבור הנושק בדבר האהוב לו כי
אז יתחבר נפשו בשכינה. ועל כן תמצא בספר הזוהר לפעמים בגלוי הנסתרות קם
רבי פלוני ובכה. ואולי יתרבה עליו הבכיה עד אסיפת נשמתו כמה דאת אמר
ויאסוף רגליו אל המטה. אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. ודע כי
המחשבה מתפשטת ועולה עד מקום מוצאה וכשמגעת שם היא נפסקה ואינה יכולה
לעלות עוד והמשל מעיין המים היוצא מן ההר אם תעשה תחתיו חפירה לבל יתפשטו
מימיו יעלה המים עד מקום המקור ולא יותר. ולכך כל ההורס לחשוב בדבר שאין
יכולת במחשבה להתפשט ולעלות אינו נמלט באחד משני דברים או לבלבל מוחו
ולהרוס בנין גופו. או מרוב כפיית המחשבה להדביקה במה שאינה יכולה להשיג
תעלה נפשו ותנתק ותשוב לשרשה. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה במופלא
ממך אל תדרוש ועל כן החסידים הראשונים היו מעלין מחשבתם עד מקום מוצאה.
וכן היתה המשכת הנבואה שהיה הנביא מתבודד ומכוין לבו ומדביק מחשבתו למעלה
וכפי דבקות הנביא היה צופה ויודע מה שהיה עתיד להיות זהו ובו תדבקון והיו
הנביאים חלוקים במעלותם ובדבקותם. ודע כי קודם שניתנה התורה היו המראות
מתעוררות מעצמם מלמעלה לפי שלא היה כח לאותן הדורות להעיר עליהם רוח
הנבואה כי לא נצטוו רק שבע מצות. ואף כי אברהם נצטוה על המילה וקיים כל
התורה כלה גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. אבל לאחר נתינת התורה
לפי ההתבודדות וההתעוררות היה לו מלמעלה אצילות והמשכה כפי מעלת מחשבת
החושב והיו אומרים אותם בעל כרחם שנאמר ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד
בשמו והיה בלבי כאש
בוערת עצור בעצמותי נלאיתי כלכל ולא אוכל (ירמיה כ' ט'). וכבר ידעת גודל
תאות בלעם לקלל את ישראל ולא היה יכול כי אם כפי דברי רוח הקדש שנאמר הלא
את אשר ישים יי' בפי אותו אשמור לדבר:
ספר הזוהר [אדרא
רבא קל"ב ב'] אמר רבי שמעון כולהו בוסינין וחברין
דאתון בהאי עזקא קדישא. <תרגום - אמר רבי שמעון כל
המאורות הם אתם
החברים, שבאים להתתקן בטבעת הקדושה>. אסהדנא עלי שמיא
עילאין דעילאין
וארעא קדישא עילאה דעילאה. <מעיד אני עלי שמים עליונים
דעליונים והארץ
הקדושה העליונה דעליונה>. דאנא חמי השתא מה דלא חמי בר
נש מיומא דסליק
משה בזימנה תניינא לטורא דסיני. <שאני רואה עתה מה שלא
ראה אדם מיום
שעלה משה בפעם השניה להר סיני>. ואנא חמי אנפיי נהירין
כנהורי שמשא
תקיפין דזמינין למיפק באסוותא לעלמא דאתי. <שאני רואה
פני מאירים כאור
השמש החזקה שעתידה לצאת לרפאות העולם>. דכתיב וזרחה לכם
יראי שמי שמש
צדקה ומרפא בכנפיה. <שכתוב "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה
ומרפא
בכנפיה">. ועוד דאנא ידענא דאנפיי נהירין ומשה לא ידע
ולא אסתכל.
<ועוד שאני יודע שפני מאירים ומשה לא היה יודע ולא היה
מסתכל>.
דכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. <זה שכתוב "ומשה לא
ידע כי קרן
אור פניו">. ועוד דאנא חמי בעיני תלת עשר מכילן אילין
גליפין קמאי
ונהוריה כבוסיני. <ועוד שאני רואה בעיני שלש עשרה מדות
חקוקות לפני
ומאירות כנרות>. וכד אתפרש כל חד מינייהו בפומיכון אסתלק
ואתעטר
ואיתתקן ואיטמר בטמירותא דתקוני דיוקנא קדישא. <וכשמתבאר
כל אחד מהם
מפיכם עולה ומתעטר ומתתקן ומסתתר בנסתרות של תקון הפרצוף הקדוש>.
וכל
אחרנין אישתארו. <וכל האחרים שעוד לא בארתם
נשארים>. ובעוד דכל דא
מתפרש בפומיכון נהיר ואתעטר ויתיב כמלכא בגו חיליה. <ובעוד
שכל אחד מן
התקונים מתבאר בפיכם מאיר ומתעטר ויושב כמלך בתוך צבאותיו>.
וכד
איסתיים לאתפרשא סליק ואתעטר בעטרא קדישא ואתתקן ואתטמר ויתיב בתיקוני
דיוקנא קדישא. <וכשנשלם הביאור עולה ומתעטר בעטרה קדושה
ומתתקן ומסתתר
ויושב בין התיקונים של הפרצוף הקדוש>. וכן לכל חד וחד. <וכן
בכל
אחד ואחד המתבאר מפיכם>. אזדרזו חבריין קדישין דהא
כקיימא דא לא יהי
עד דייתי מלכא משיחא. <הזדרזו חברים קדושים כי בקיום הזה
לא יהיה
העולם עד שיבוא מלך המשיח>. העיד עליו הקב"ה ושכינת עוזו
כענין שמעו
שמים והאזיני ארץ. עוד אמרו שם (אדרא רבא קל"ד ב') אמר רבי שמעון כד אתפרש
פרישו דא דאתון חמאן על ג'. <תרגום - אמר רבי שמעון
כשנפרס פרסה זו
שאתם רואים על ג'>. אנא חמינא דנחתו כל תיקונין בגווה
ונהירו באתר דא.
<אני רואה שירדו כל התיקונים לתוכה ומאירים במקום
זה>. חמינא
אילין תיקונין דנהרין עלה. <וראיתי אלו התקונים מאירים
עליה>.
והוו מחכאן מילי דפומנא לאיתעטרא ולאיסתלקא כל חד באתרייהו. <והדברים
שבפינו היו מחכים להתעטר ולעלות כל אחד למקומו>. וכד הוה
מתתקן מפומנא
כל חד וחד סליק ואתעטר ומתתקן בההוא תיקונא דאיתתקן הכא מכל פומא דחד
מינן. <וכשהתיקונים היו מתתקנים בפינו כל אחד ואחד עלה
ונתעטר ונתתקן
בתקון ההוא שנתתקן כאן מפה כל אחד ממנו>. ושעתא דחד מינן
פתח פומיה
לתקנא בההוא תיקונא. <ובשעה שכל אחד ממנו פתח פה לתקן
באיזה
תיקון>. ההוא תיקונא הוה יתיב ומחכא למלה דנפיק
מפומיכון. <אותו
התקון היה יושב ומחכה לדבר שיצא מפיכם>. וכדין איתעטר
וסליק בדוכתיה
ואתעטר. <ואחר שנתעטר ועלה למקומו ונתעטר>.
וכל סמכין מכאן ומכאן
חדאן. <וכל הסמוכים דהיינו המלאכים הסומכים את הכסא מכאן
ומכאן היו
שמחים>. על דשמעין מה דלא ידעין. <כי
שמעו מה שלא ידעו>.
וצייתין לקליכון. <והיו מקשיבים לקולכם>.
כמה רתיכין קיימין הכא
בגיניכון. <כמה מרכבות היו נמצאים כאן בשבילכם>.
זכאין אתון לעלמא
דאתי דכל הני מילין דנפקין מפומיכון כולהו מילין קדישין כולהו מילי כשרן.
<אשריכם לעולם הבא שכל הדברים שיצאו מפיכם כולם דברים
קדושים כולם
דברים ישרים>. דלא שטאן לימינא ולשמאלא. <שאינם
סרים לימין
ולשמאל>. קודשא בריך הוא חדי וצוית להני מילין עד דהוא
גזר דינא.
<הקב"ה שמח ומקשיב לדברים אלו עד שהוא גוזר הדין>.
די לעלמא דאתי
תימרון זימנא אחרינא כל הני מילין קדישין. <כי לעולם הבא
תאמרו פעם
שנית כל אלו הדברים הקדושים>. עלנא כתיב וחכך כיין הטוב
הולך לדודי
למשרים דובב שפתי ישנים. <שעליהם כתוב "וחכך כיין הטוב
הולך לדודי
למשרים דובב שפתי ישנים">. מאי דובב שפתי ישנים דאפילו
לעלמא דאתי
מרחשן שפוותייכו קמיה. <מהו דובב שפתי ישנים היינו
שאפילו לעולם הבא
שפתותיכם תהיינה דובבות לפני>. הנה מבואר כאן בביאור ולא
ברמז כי
העליונים צריכין לשלימות התחתונים כדכתיב
רוכב שמים בעזרך. ומתוך דביקות המחשבה היו מצויירין לפניהם הענינים שהיו
עסוקים בהם והיו מצפים לדברי פיהם ואז היה עולה ומתדבק בייחודו והבן זה עד
מאד כי הוא נפלא. ודע כי כמו שהפרי כשהוא נגמר יפול מן האילן ולא יצטרך
עוד לחבורו כך הוא חבור הנפש עם הגוף כי בשהשיגה מה שביכולתה להשיג ותדבק
בנפש העליונה תפשט מלבוש העפר מעליה ותנתק ממקומה ותדבק בשכינה זהו מיתת
נשיקה:
ספר הזוהר [אדרא
רבא קמ"ד א'] תנא בכה רבי שמעון וארים קליה ואמר.
<תרגום - בכה רבי שמעון והרים קולו ואמר>.
אי במילין אילין
דאיתגליין הכא איתגנזו חברייא באדרא דעלמא דאתי. <אם
בדברים שלנו
שנתגלו כאן היו נגנזים החברים באדרא דעולם הבא>.
ואסתלקון מהאי עלמא
יאות ושפיר הוא. <והיו מסתלקים מעולם הזה טוב ויפה היה
זה>. בגין
דלא איתגליין לחד בני עלמא. <משום שלא נגלו עוד לאחד
מבני העולם
הזה>. הדר אמר הדרי בי דהא גלי קמיה עתיק דעתיקין סתימא
דסתימין דלא
ליקרא דילי עבידי. <חזר ואמר אני מתחרט על דברי לפי
שגלוי לפני עתיק
דעתיקין סתום דכל סתימין כי לא לכבודי עשיתי>. ולא ליקרא
דבית אבא ולא
ליקרא דחברייא אילין. <ולא לכבוד בית אבא ולא לכבוד
החברים האלו>.
אלא בגין דלא יטעון באורחוי ולא יעלון בכסופא בתרעי פלטורוי ולא ימחון
בידייהו. <אלא כדי שלא יטעו בדרכיו ולא יכנסו בבזיון
לשערי היכלו ולא
ימחו בידם>. זכאה חולקי עמהון לעלמא דאתי. <אשרי
חלקי עמהם לעולם
הבא>. תאנא עד דלא נפקו חברייא אלין מההוא אדרא מיתו רבי
יוסי בר רבי
יעקב ורבי חזקיה ורבי ייסא. <למדנו טרם יצאו החברים מן
האדרא מתו רבי
יוסי ב"ר יעקב ורבי חזקיה ורבי ייסא>. וחמו חברייא דהוו
נטלי להון
מלאכין קדישין בההוא פרסא. <וראו החברים שהיו נושאים
אותם המלאכים
הקדושים בפרסא ההיא>. דאיתדבקו נפשייהו בשעתא דא. <שנתדבקו
נפשותיהם בשעה ההיא>. הרי לך בבירור כי מרוב הדבקות
נדבקה נפשותם בנפש
העליונה עד שמתו בנשיקה. ספר הזוהר [שם ב'] עד דאילין
מתבסמין
נשמתייהו באינון מילין. <תרגום - בעוד שאלו היו מבשמים
נשמותיהם באלו
הדברים>. נפק נשמתייהו בנשיקה ואתקשרו בההוא פרסא. <יצאה
נשמתם
בנשיקה ונתקשרה בפרסא ההיא>. ונטלו להו מלאכי עילאה. <ולקחו
אותם
המלאכים העליונים>. כבר הארכנו בזה מה שיש בו די
והמשכילים יבינו. ומן
המטה הנרמזת הנה תבין פירוש וישתחו ישראל על ראש המטה ויתחזק ישראל וישב
על המטה. ואמרו קצת חכמי הקבלה כי צריך להזהר כל אדם בעת מותו שלא ישאר
כלום מאיבריו חוץ למטה כי כל הנשאר ממנו חוץ לזאת המטה עליו נאמר לא יאסף
ולא יקבר לחית השדה נתתיהו לאכלה. והרמז הזה גדול מאד לפי שסביבות המטה
הנזכר יש מיני משחית ופורעניות כד"א כשושנה בין החוחים לפיכך צריך שיאסף
אל עמיו ולא חוץ לכחות הטומאה זהו ענין אסיפה הנאמרת בצדיקים:
ויגוע ויאסף וגומר. ומיתה
לא נאמרה בו כמו שאמרו רבותינו ז"ל יעקב אבינו
לא מת יש מפרשים בעבור שהוא כולל הכל כד"א ישמח ישראל בעושיו. והבן אומרו
בעושיו בלשון רבים כי הרמז לישראל סבא הכלול מזרועות עולם. וכן הוא אומר
וצדקה תציל ממות. ויש מפרשים כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים והם
מתלבשות במלבוש של אויר אשר מתלבשות בו צורות הקדושות וזו תחופף עליו כל
היום כמלבוש המלאכים כן נפש יעקב יכולה להתלבש ולהתראות כענין אליהו ז"ל
לובשת לבושה שני שלא יפשיטנה ערומה או תתלבש לעתים מזומנים כענין הנהו
קפולאי דמסכת שבת ומעשה דרבי בכתובות:
בגורן האטד. ידעת כי הוא
מין ממיני הקוצים ולכן עשו שם ההספד והבן זה.
וטעם ויעש לאביו אבל שבעת ימים לרמוז כי הנפש במיתתה נפסקת משבע קצוות
וקיומם. ורבותינו אמרו נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה עוד אמרו שבעת ימי
האבל הנפש חוזרת מכוכו לביתו ומביתו לכוכו ואין לה רשות ללכת לפני השכינה
עד שבעת ימים:
סליק ספר בראשית:
אמר המביא לבה"ד יען נשאר
מקום פנוי ראיתי להעתיק מאמר קצר בגודל הזכות של
מצות הצדקה לבני ארץ ישראל, כפי שמצאתי בהקדמת תהלים שנדפס בעה"ק צפת"ו
מזמן ישן נושן והוא העתק מכ"י קדש ר' נתן שפירא זלה"ה בעל מצת שמורים:
וז"ל על הפסוק כי תשא את
ראש בני ישראל:
הנה נודע שכל הנשמות צריכים
לעלות דוקא דרך ארץ ישראל ששם שער השמים
וכשבאים לשם סמוך לסולם הרוחני שמסבב כל ארץ ישראל ורוחב ד' מאות פרסה שם
יושבים הבתי דינין ודנין הנשמה אם היא ראויה ליכנס לארץ ישראל כדי לעלות
למעלה אם היא זכאית מניחים אותה ליכנס ואם לאו אזי משליכין אותה בתוך כף
הקלע. ובאיזו זכות היא נכנסת בזכות הצדקה כמ"ש והלך לפניך צדקך כבוד ה'
יאספך. וז"ש כי תשא את ראש ב"י ר"ל אם תרצה להנשא למעלה לרקיע הנשמות של
ישראל העומדים על הראש של בן אדם בסוד הצלם. כדי ליתן דין ומשפט על עבירות
שעשו בימיהס. וז"ש לפקדיהם ר"ל לפקידה שלהם לבית דין שהם פוקדים כל עונותם
ונתנו איש כופר
נפשו כי כל ה"ה בחינות נר"ן ח"י כולם בשם נפש יקראו ולכן אמר דוד המלך ע"ה
ה' ברכי נפשי כמ"ש רז"ל וזה שאמר שצריך ליתן פדיון נשמתו ואמר לאיזו מקום
צריך ליתן וז"ש בפקוד אותם ר"ל במקום שיושבים הבתי דינים שהוא שם בארץ
ישראל ואותו המלאך שנברא מן הצדקה זו שנתן לארץ ישראל הוא מוליך הנשמה בלי
שופר לארץ ישראל לעלות למעלה וז"ש ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם שאפילו
שדנין אח"כ במשפט אותו המלאך הוא מליץ יושר בפניה ומצלת אותה מאבן נגף
שהוא מקטרג וע"ז נאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד ממי אלף להגיד לאדם ישרו
ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר שהוא המלאך הנברא מהצדקה שהוא
כופר נפש עכ"ל. דברי המביא לבית הדפוס. חיים יעקב הכהן: