פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת ויגש ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע
ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. כבר ידעת פירוש אלהי יצחק כמה דאת אמר ופחד
יצחק. והנה בבוא יעקב למצרים ידע כי הגלות התחיל שם בזרעו ונתירא מן הפחד
ההוא וזבח זבחים שלא תהיה מדת הדין מתוחה בזרעו ולכן הקריב שלמים להשלים
אליו כל המדות והיתה תחלת כוונתו במדת הגבורה הקרובה אליו והנה מטעם זה לא
אמר ויזבח זבחים ליי' מפני שעתה זכה יעקב בחלקו והוצרך לפרש כוונתו וכבר
פירשתי זה בפסוק וישבע יעקב בפחד אביו יצחק ומשם תשכיל:
ויאמר אלהים אל
ישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני. הנה בזכות
הקרבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה מיעוט מראות שנים כמה דאת
אמר אשר עין בעין נראה אתה יי' והלילה רמז למדת הדין רפה הנגלית לאבות הוא
שאמר לו אנכי האל אלהי אביך הבטיחו שלא יכלה זרעו במצרים. וקריאת יעקב שני
פעמים ארמוז בענין משה בגזירת האל:
אנכי ארד עמך
מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך. מכאן
אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד
עמך מצרים. ועל כן תרגם אנקלוס אנא אחות ולא ברח ממנו אעפ"י שתורה על
גשמות וכן לא יברח מן הדבור ואמירה כמו שיברח מן השמיעה והתנועה. ומה שאמר
ביעקב והנה אנכי עמך והא מימרי בסעדך ולא תרגם והא אנא עמך כי אם היה אומר
כך היה במשמע שהם דברי הקב"ה במדת הרחמים כענין שכתוב בתחלת הענין והנה
יי' נצב עליו שרמז בו על צורת יעקב החקוקה בכסא הכבוד. וטעם גם עלה רמז
להעלות השכינה מן הגלות כי בצאת השכינה יצאו בניה עמה כי ישראל נאחזים בה
זהו שנאמר ואעש למען שמי (יחזקאל
כ' ט'). וכבר רמזנו גלות השכינה בפרשת בראשית. בויקרא רבה אמרו והנה מנורת
זהב כלה וגולה על ראשה (זכריה ד' ב') תרין אמוראים חד אמר גולה וחד אמר
גאולה מאן דאמר גולה גלו לבבל שכינה עמהם כד"א למענכם שולחתי בבלה וגומר
(ישעיה מג' יד') והרמז לזה יבדל אלהים בין האור ובין החשך:
ספר הזוהר [בראשית
ל"ב א'] ויבדל אלהים בזמנא דגלותא וזהו מאמרם
לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבא בירושלם של מטה שנאמר בקרבך קדוש ולא
אבוא בעיר (הושע יא' ט'):
ובני יוסף אשר
יולד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה
שבעים. כבר רמזתי לך כי היה ראוי לצאת מיעקב של מטה שנים עשר שבטים ושבעים
נפש. וכן אמרו במדרש רות (זוהר חדש ע"ו טור ב') שנים עשר שבטים תלויין
ממדת יעקב הנקראת שמים שנאמר ואתה תשמע השמים פתח רבי ואמר כדוגמא דאית
תריסר שבטין לתתא דאינון בני יעקב כך אית יעקב עילאה בשמים וי"ב שבטין
עילאין וכמה דמיחדי שמיה דקודשא ב"ה ישראל לתתא כך מיחדין מלאכים קדישין
לעילא כולא כגוונא דלעילא וכנגד אלו שנים עשר פשוטות שבאל"ף בי"ת ושנים
עשר מנהיגין בנפש ושנים עשר גבולי אלכסונין:
ספר הבהיר ישב רבי
רוחמאי ודרש מאי שנים עשר שבטי ישראל אלא מלמד ששנים
עשר שבטים יש לו להקב"ה ומאי ניהו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו מעין
נאה ולכל אחיו אין להן מים אחרים אלא מאותו המעיין ואינן יכולין לסבול צמא
מה עשה עשה למעיין שנים עשר צנורות וקראם על שמות בני אחיו אמר אם יהיו
הבנים כאבותם יזכו ואמלא הצנורות וירוו אבותם וישתו בניהם אחריהם ואם לא
יזכו הבנים ולא יעשו דברים הגונים לפני הרי הצנורות עומדות על ענין זה אתן
להם מים שלא יתנו לבניהם הרבה אחר שאינם עושין רצוני. עוד שם ללמדך ששנים
עשר מנהיגים יש לו להקדוש ברוך הוא ובכל אחד ואחד ששה כחות ומאי הם שבעים
ושתים לשונות וכו':
ספר הזוהר [במדבר
קי"ז ע"א] כיון דאתא יעקב אתקיים עלמא ולא הוה
מתמוטט. <תרגום - כיון שבא יעקב נתקיים העולם ולא היה
מתמוטט>.
ועם כל דא לא אישתיל בשורשוי עד דאוליד תריסר שבטים ושבעים נפש ואשתיל
עלמא. <ועם כל זה לא נשתל העולם בשרשיו עד שיעקב הוליד
שנים עשר שבטים
ושבעים נפש ונשתל העולם>. הכלל הוא כי יש כבוד למעלה
מכבוד והתחתונים
רמז לעליונים ושבעים נפש רומזים לשבעים מלאכים הסובבים כסא הכבוד הממונים
על האומות זהו שנאמר ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים כאשר נרמוז
בדגלים בגזירת האל ועם יעקב י"ג בסוד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם י"ג חדשים
בסוד העיבור: