ויהי בשלח פרעה וכו' הכתוב עצמו הרגיש כי מכיוון שכבר הקב"ה נעשית רצונו כי פרעה כבר שלח את בני ישראל למה לא הכניסם לארץ כנען דרך קרוב במהרה ולא בדרך רחוקה כי עי"כ אירע להם כל העשר נסיונות אשר לסבתם מתו כולם במדבר לזה הכתוב עצמו נתן סיבה ואמר אעפ"י שכבר נהי' הדבר הזה כי שלח פרעה את העם ועכ"ז ולא נחם אלקים וכו' והטעם הוא כי קרוב הוא כמו שיתבאר, והענין הוא כי גם ששילחם לא הי' מספיק זה כי עדיין הי' חייב להם שכירות עבדית ס' ריבוא אנשים שעבדוהו בחומר ובלבנים רד"ו שנה והוא עולה לסך נפלא כמשז"ל כאשר באו לדין המצריים וישראל לפני אלכסודרוס, עוד אחרת כי זולת החיוב הנז"ל הנה גם הקב"ה נשבע לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ואז כששלחן הי' ישראל עניים מרודים כי כל ימיהם הי' עבדים בחנם ולכן הי' בהכרח שיבקש הקב"ה דרך הסיבה ותחבולה לחזק את לב פרעה ורדף אחריהם הוא וכל חילו ממולאים בכסף ובזהב ומרגליות כמ"ש ז"ל כי העני שבישראל העלה מביזת הים תשעים חמורים כסף וזהב כי מה שבתחלה וישאלו בני ישראל ממצרים כלי כסף וכו' לא הי' בו כ"כ שיעור לשיאמר עלי' ואח"כ יצאו ברכוש גדול כי ודאי שלא השאלום כל אשר להם וגם כי לא הי' בו די אל שכירות עבודתם רד"ו שנים כנ"ל, וא"ת הלא גם בדבר הזה הי' יכול להתקיים ג"כ אם ינחם דרך ארץ פלשתים ויחזק את לב פרעה לרדוף אחריהם ביבשה בישוב ולא דרך ים סוף במדבר וגם יהי' נמשך לישראל התועלת האחר כי יהי' קרובים לארץ כנען כנ"ל ולכן נתן הכתוב טעם לזה ואמר כי קרוב וכו' פן ינחם וכו', ירצה כי הנה ישראל לא למדו מלחמה מימיהן ותמיד הי' עבדים נכנעים בעבודת פרך תחת יד המצריים אדוניהם מזמן רב וכאשר יראום עתה לא יצטרך עתה שילחמו המצרים ממש עמהם כי גם בראותם שהם באים למלחמה עליהם תפול עליהם אימה ופחד ויכנס מורך בלבבם וכרגע ישבו מצריימה ויאמרו לאדוניהם חטאנו כי משה הסית אותנו והרי אנו חוזרין לעבודתינו, וא"ת כי השי"ת יחזק את לב ישראל אינו כן כי בעלי בחירה ורצון הם כי אפי' את המצריים לא הי' השי"ת יכול להכביד את לבם מן הדין אלא לפי שבתחלה העיזו פניהם נגדו ית' ונתחייבו כלייה כנזכר בהרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה משא"כ בישראל כי במורך לבם יחזרו מיד ולא יהיו בהם כח ואומץ לב להתייצב עד יעזרם ה' ויפלטם מידם אלא תיכף ושבו מצרימה וח"ו תתבטל שבועתו ית"ש ממה שאמר ואח"כ יצאו ברכוש גדול. וביאר הכתוב כי לשתי סיבות ישובו מצרימה הא' כי קרוב הוא ויחזרו מיד והב' היא כנז' פן ינחם העם בראותם מלחמה וטרם שילחמו ושבו מצרימה וכמו שאירע שאמרו הלא טוב לנו שוב מצרים ממותינו במדבר ולכן ויסב אלקים וכו' כלומר אעפ"י שהוא טורח גדול מאוד מסיבוב גדול כזה עוד טורח שני שהוא דרך המדבר בלתי יישוב ואין מזונות נמצאין שם לששים רבוא עכ"ז הסיבם בדרך הזה לתועלת שיש בו הלא הוא שהנה הוא דרך ים סוף ר"ל כי שם לא יצטרכו להלחם שם כלל ולא להתחיל לראותם מלחמה רק כי ישראל יכנסו בתוך הים ביבשה וכאשר יכנסו אחריהם המצריים ישובו המים ויכסום ולא יראו אותם ישראל כלל עד אחר שתפלטם הים ויראו אותם מתים על שפת הים ועי"כ לא ישובו מצרימה, ויתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול וז"ש וחמשים עלו וכו' ר"ל מזורזין כמו שתרגם אונקלוס מלשון וחמש את ארץ מצרים כלומר ממולאים מכסף וזהב לקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול, וא"ת הרי שם נאמר יצאו שהוא ממצרים עצמה וענין זה היו בים לז"א מארץ מצרים ולא ממצרים כלומר עדיין ים סוף בתחומה של ארץ מצרים היא כי ארץ הוא שם אפרכיה כלומר כל תחום מצרים א"כ הרי נתקיים ואח"כ יצאו כי מים סוף ואילך הוא מדבר שמם גם יתישב מ"ש כאן ענין וחמושים וכו' כי כפי פשוטו אין זה מקומו רק בפרשת ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה בפ' בא ולא אחר מה שאמר ויסב אלקים וכו': או ירצה כי מ"ש פן ינחם העם בראותם מלחמה וכו' מדבר על מלחמת הכנענים בכניסתן לארץ וכמ"ש שאירע שם כמ"פ וירד העמלקי והכנעני ויכום ויכתום וכו' כי אז אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה והענין הוא כי ישראל תמיד היו מלומדים בעבודת פרך בחומר ובלבנים ולא ניסו בגבורות מלחמות כנזכר בס' שופטים ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בהם את ישראל וכו' רק ללמדם מלחמה וכו' ולא עוד אלא שאפי' כלי זיין לא היו בידם שהיו רעה כפולה. וכמ"ש בשאול עם פלשתים ולטוש איש את אתו ואת קרדומו וכו', ולשתי סבות האלו בראותם מלחמה של הכנענים לא יעלה בדעתם להלחם בהה כלל ותיכף ישובו מצרימה ובפרט כי קרוב המקום מאוד אם ילכו דרך ארץ פלשתים כי הוא קרוב מאוד וז"ש כי קרוב הוא ויתחזקו יותר שתי הסיבות הנז"ל שהם פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה להיותו קרוב וע"כ אף שבדרך האחרת יש בה גם שתי טרחות אם להיותה דרך רחוקה שצריכה סיבוב רב ואם היותה דרך מדבר שאין בה מזונות מצויין. וז"ש ויסב אלקים את העם דרך המדבר, אמנם הסיבה היתה להיותו ים סוף כי ע"י יהיו שתי טובות הא' היא כי יטביעם שם כרגע ולא יוצרך אפי' אל ראיית המלחמה כנ"ל וגם יהיו לוקחים כל כלי זיין של מצרים כאשר תפלטם הים אל היבשה ובהם ילחמו עם הכנענים ולא ישובו מצרימה וזהו שאמר וסמך וחמשים עלו וכו' ומזיינין כמו שפי' המפרשים ומ"ש לארץ מצרים יהי' ע"ד שפרשנו בדרך הראשון: או ירצה ויהי בשלח וכו' במה שנודע כי כל ויהי לשון צער הוא והענין כי אלו היו ישראל יוצאים בע"כ של פרעה בכח גבורתו של הקב"ה לא עוד חשש פן ינחם העם וכו'. כי תיכף יקומו עליהם אדוניהם המצרים ויהרגום אבל עתה היו שם צער גדול חשש הקב"ה פן ינחם העם וכו'. ולהיות כי פרעה עצמו שלחם ביד חזקתו על כרחם של ישראל כמ"ש ותחזק מצרים למהר לשלחם וכתיב קומו צאו וכו' ועי"כ נמצא כי יהיו לישראל פ"פ לאמר להם אתם בעת הכעס גרשתם אותנו שלא מדעתינו ועתה שעבר זמן מה ונחה דעתכם היינו חוזרים להיות עבדים כבראשונה וז"ש ויהי צער גדול בהיות כי שלח פרעה את העם כי ע"כ הוצרך ולא נחם אלקים וכו' לפי שאמר אלקים פן ינחם העם וכו', וא"ת והרי פרעה יאמר להם שקר אתם דוברים כי ברצונכם יצאתם אלא כאשר צר לכם מפני כובד מלחמה באתם אלי לז"א בראותם מלחמה כלומר לא ישובו אחר שילחמו וכשלו ונפלו דאז קלא אית ליה אבל מרחוק יריחו מלחמה וקודם שיורגש הדבר בראותם באים למלחמה ישובו תיכף אל מצרים ולא יודע הדבר לא לבאים עליהם למלחמה גם לא למצריים ויתנכרו אליהם כאלו לא ראו כלל מלחמה אלא שברצונם הפשוט שבו אליהם כענין העבדים הנאמנים לאדוניהם ולכן הוצרך ויסב אלקים וכו', ואמנם כפי זה יספיק אם יוליכם דרך המדבר אך אמנם עוד אחרת היתה כי לא הוליכם ממש שם דרך פשוטה אלא ויסב דרך סיבוב כמו שסובב סביב העגולה וחוזר למקומו וירמוז בזה אל מה שאמר אח"כ וישובו ויחנו לפני פי החירות והחזירן למקומן והטעם לזה ביארו הכתוב שם באומרו ואמר פרעה וכו' כמו שיתבאר שם ועיין שם כי שם תשלום הענין הזה: ו ירצה ויהי בשלח וכו' כמ"ש בספר הזוהר כי סתם העם הם ערב רב ובפרט כאן שנזכר תיכף וחמושים עלו בני ישראל כנראה כי העם הנ"ל הם ערב רב ובזה יתבאר ענין הצער הנרמז במלת ויהי וז"ש ויהי צער גדול במה ששלח פרעה גם את הערב רב הנקראים עם כמ"ש וגם ערב רב עלה אתם ולא מנעם פרעה כי הקב"ה לא אמר לו רק שלח עמי ויעבדוני והנה הצער הוא כי לסיבת הע"ר"ר לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים וכו' עם שהיו שם טובות גדולות ורבות. וע"ד משז"ל קשים גרים לישראל כספחת כי כמה טובות ננעל מהם וכמה רעות הביאו עליהם כי הנה אם היו הולכין דרך ארץ פלשתים היו טוב להם הא' כי קרוב הוא ואין בו טורח כלל והב' כי הוא דרך ארץ כלומר של יישוב שמצויין שם מזונות. הג' כי בהתקרב הזמן ימנעו המקרים וינצלו מן הנסיונות והחטאים ותיכף יכנסו לארץ, ועכ"ז לא נחם שם ומנע מהם הטובות הנז"ל לסבב את העם הם ערב רב שאין לבם שלם באמונה ולא היו גירי צדק לשמה אלא בראותם מעלת שבארץ כדרך משז"ל אין מקבלין גרים בזמן דוד ושלמה ולכן יש חשש כי בראותם ראיית מלחמה בעלמא כיון שנתגיירו שלא לשמה ינחם העם ממה שנתגיירו ושבו מצרימה ויחזרו לסורן ויותר טוב היו אם לא נתגיירו כלל משאם נתגיירו וחזרו לסורן כי עונשם רב כי תורה אחת כגר כאזרח ועוד כי יהיו חילול שמים לאין קץ לעיני כל העמים כי ח"ו אין ממשות בתורת ה' כי לולא שלא ראו גדולתו לא היו שבין מצרימה. ויטילו ח"ו פגם ומום בשם אלקים הנז"ל כי אמר אלקים כי היא מדת הדין הטושה האותות והמופתים ויטילו מום ח"ו בשם אלקים העולה מו"ם בגימט' ולכן ר"ת של מ"לחמה ו"שבו מ"צרימה הוא מום ועתה יזכור הרעות שבאו עליהם לסיבתם וז"ש ויסב וכו' הא' כי היא דרך רחוקה וסיבוב רב הב' שהי' דרך המדבר שמם אשר לא די שאין בו לא שום מזון ולא מים ובחוסר כל אלה גם יש בו נחש שרף ועקרב וכו' ג' כי להיותו דרך המדבר נתגלגל הדבר בו ניסו את ה' בעשר נסיונות עד שגרם להפיל אותם במדבר אחרי היותם שם נדים ונעים ארבעים שנה וכל זה לסיבת פן ינחם העם כנ"ל, ואל תאמר כי גם בישראל הי' חשש הזה כי הנה וחמושים עלו בני ישראל מאמ"צ וכו' כפי השני הפירושים הנ"ל אם מזויינין בכלי זיין ואם מזורזין בתכלית הזריזות לבם כשמיר חזק נכון לבם בטוח בה' להלחם עם הקמים עליהם א"כ מה שסיבב אלקים הי' את העם כלומר לסיבתם ולא בסיבת ישראל: ויסעו מסכות וכו' הנה הי' ראוי להיות הסדר ויהי בשלח פרעה וכו' ויסב וכו' ויסעו מרעמסס ויסעו מסוכות אבל הענין ויהי בשלח פרעה וכו' לא נחם לצד מזרח דרך ארץ פלשתים רק מרעמסס לסוכות שהוא לצד דרום דרך המדבר ים סוף והנה הי' במסע הראשון שהוא מרעמסס לסוכות ואח"כ סיפר מסע השני ואומר ויסעו מסוכות וכו', והנה בנסעם מרעמסס לא היו כי אם בני ישראל לבדם ואז בדרך ההוא נתחברו אליהם הערב רב כמ"ש פ' בא ויסעו בני ישראל מרעמסס וכו' וגם ערב רב וכו' ואז עדיין לא הוכר ענין שני העמודים עם מי היו הולכין כי כולן היו בערבובייא ובחפזון גדול בצאתם מעבדות לחירות וז"ש וגם ערב רב עלה אתם כלומר מעורבין בערבובייא עם בני ישראל ולסבה זו הנחם דרך המדבר כנז"ל ואחר אשר כבר ויחנו בסוכות הופרשו בני ישראל מן הערב רב בעת החניי' איש על דגלו בלי ערבוביי' אז אמר הקב"ה הואיל כי חמושים עלו ב"י מא"מ ותלו בטחונם בי כנ"ל ואדרבה בא עליהם צרה גדולה לנחותם בדרך רחוקה מפני הערב רב שעלה אתם א"כ צריך אני להפריש ביניהם ולהראות אהבתי לבני ישראל והוא שיופרשו זה מזה שלא בערבובייא ואז אלך בשני העמודין לפניהם של ישראל ולא לפני הערב רב, וז"ש וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים במסע הראשון שהוא מרעמסם לסוכות ושם נמצאו יחד בני ישראל עם הער"ר אחר חנייתן שם אלו חמושים מזורזין בוטחין בקונם משא"כ בערב רב כי לסיבה זו לא נחם אלקים: דבר אל בני ישראל וישובו וכו' עתה ביאר מה שאמר לעיל ויסב אלקים לשון סיבוב איך ענינו הלא הוא וישובו וכו' כי אחר שהיו באיתם ישובו לאחוריהם ויחנו לפני פי החירות כאדם ההולך ומסבב וחוזר למקומו אל פיתום הסמוכה לרעמסס ולפי ששה התחיל השיעבוד כמ"ש ויבן ערי מסכנות את פיתום וכו' החזירם לשם כדי להודיע לפרעה ינין מידה כנגד מידה כי שם התחיל השעבוד ומשם נמשך טעות לפרעה ואמר לבני ישראל נבוכים וכו'. ונגמר שם דינו כמ"ש וחזקתי את לב פרעה וכו' יאכבדי בפרעה וכן' וגם כי מה שחחלה הי' נקרא מ"י השעבוד והתחלתו עתה נקרא פי החירות והגאולה ונרמוז לזה שינה את שמו מן פיתום לפי החירות גם בזה יובן כי הי' מספיק לאמר ויחנו לפני בעל צפון ולמה הזכיר גם את פיתוס ולא עוד אלא ששינה את שמו כנ"ז גם יתבאר איך פי החירות ופיתוס הכל א' כי השי"ת נתן בלבם לקרוא שם העיר הראשונה אשר בנו בני ישראל פיתום לרמוז כי משם יגמור דינם לשיוטבעו בים סוף ופי' תהו"ם יבלעם כמ"ש תהומות יכסיומו וכבר רז"ל ג"כ דרשו פיתוס כמו פ"י תהו"ם, ולהיות דרכו ית"ש לקרב הדברים כפי הטבע לכן אמר לפני בעל צפון וכו' ג"כ כדי שיטעה פרעה כפי הטבע כנזכר בפי' רש"י כענין משגיא לגוים ויאבדם אז ואמר פרעה וכו' כלומר ב' דברים אני רואה בעכובם הא' הוא ארץ פיתוס עצמה כי שם התחיל השעבוד והועיל חכמת כשפיהם ששום עבד לא יצא משם כנודע ולכן ארץ פיתוס טצמה עכבה אותם בהגיעם שם וז"ש נבוכים הם בארץ הידוע הנ"ז היא פיתום לסיבה הנ"ל הב' היא בעל צפון העומד בראשית המדבר כי פי החירות התחיל לכלוא אותם ולא יכול לגמרי אך בעל צפון אלוה שלהם רב כחו ביותר כי בכל אלהי מצרים שביישוב עשה בהם שפטים אך זה שבמדבר לא יכול לו כי גדול כחו ולכן סגר עליהם סגורה מוחלטת וז"ש סגר עליהם המדבר, ואגב ארחי' רמז אל מה שאמר למעלה על פן ינחם העם וכו' כי אם הוליכם דרך ארץ פלשתים שאין שם מדבר הי' חוזרין מצרימה בראותם מלחמה ויאמרו כי ברצונם חזרו אכן אין 'חשש שיסובו מצרימה כי הרי ואמר פרעה נבוכים הם וכו' ואם ישובו לא כרצונם הוא ולא יקבלם ואדרבה יהרגם ולכן אין חשש שישיבו מצרימה. או ירצה ואמר פרעה וכו' הרגיש כי מה תועלת בשובם פי החירות וכי חכם גדול כפרעה יטעה לרדוף אחריהם עחה אחר ראותו את כל המופתים הנפלאים לז"א ואמר פרעה וכו' ירצה ב' שליחיות הי' ובשניהם טעות הא' הוא כי חטאתי לשי"ת ואמרתי מי ה' אשר אשמע בקולו והב' שאמרתי וגם את ישראל לא אשלח ולכן שלחתי אותם והתודתי אליו ואמרתי ה' הצדיק וכו' ועתה אשר אני רואה שנבוכים הם בארץ בפי החירות שעדיין היא ארץ נושבת וגם שנית כי ראיתי בחכמתי כי רעה נגד פניהם גם אח"כ במדבר וז"ש נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר כי בארץ פיתום התחילה קלקלתם להיותם נבוכים ובמדבר סגר עליהם סגורה מוחלטת שלא יצאו עוד משם ובמדבר ההוא יתמו ושם ימותו, הנה זה יורה כי עיקר מה שהקפיד השי"ת הוא לכבודו מפני שאמרתי מי ה' וכו' לא מפני היות אהבתו עם ישראל גמורה וחושש לכבודם כי הרי הניחם והנה הם נבוכים ולכן עתה לא אחזור לחטוא כנגד השי"ת לומר כי ח"ו מבלתי יכולת ה' הם נבוכים אמנם הם בעצמו נבוכים כי הקבה"ו אינו רוצה להנהיגם עוד וז"ש ואמר פרעה למה שנוגע לבני ישראל בעצמם כי הם נבוכים בארץ וז"ש נבוכים הם לא מפני חולשת יכולתו ית"ש וכן סגר עליהם המדבר לסבתם. ועי"כ וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם כי יחשוב שלא יקפיד השי"ת בכך ואז ואכבדה בפרעה וכו', או ירצה קרוב אל הדרך הנז"ל כי פרעה לא יתלה הענין רק אל בני ישראל ולא בשי"ת כי יאמר שישראל אינן ראויין לגמור גאולתן להכניסן לארץ כנען כי עדיין יש מקטריגים עליהם והדבר תלוי במבוכה גדולה בב"ד שלמעלה בענין הארץ של כנען אם יכניסם או לאו וז"ש נבוכים הם בארץ ולא עוד אלא שאני רואה בחכמתי כי אפי' קודם כניסתן לארץ סגר עליהם השר השולט במדבר ראש לכל המקטריגים כי הוא יותר חזק מן השר השולט במצרים ולכן שם ימותו כולם ושם יוסגרו בתוך קברות המדבר: וחזקתי וכו' אין פירושו שיחזק לבו מחדש כי אם כך יהי' שיאמר פרעה נבוכים הם בארץ כבר לבו חזק אך הכוונה כי בזה שצויתי וישובו ויחנו וכו' יתגלגל כי ואמר פרעה וכו' ועי"כ וחזקתי וכו' כי הענין הנז"ל הוא עצמו הי' החוזק: או ירצה הרגיש מה שהקשה הרמב"ם ז"ל כי מאחר שסילק בחירתו אינו ראוי לעונש. כי בשלמא ביציאת מצרים הוא התחיל בחוזק לבו ואח"כ מנע ממנו התשובה אבל עתה שכבר ניחם והתודה ושב בתשובה ושילחם למה יחזק לבו ואח"כ יענישהו שלא כדין. גם הרגיש כי הלא הבחירה ביד האדם ואיך יחזק לבו, לז"א וחזקתי את לב פרעה לבדו ולא הזכיר את חילו רק אח"כ בפורעניות ובזה נתרצו ב' הקושיות כי אינני מחזק רק לב פרעה כי אין בחירה בידו כמ"ש לב מלך ביד ה' וכו' וגם כי כאשר אענישם ואכבדה בפרעה ובכל חילו כי אני לא חזקתי את לבם ואענישם למה לא מיחו בפרעה והלכו אחר עצתו ברוע לבבם וגם פרעה עצמו הנה הוא יתחיל לאמר על בני ישראל נבוכים הם וכו' ואחר שחטא אז וחזקתי את לב פרעה ועי"כ גם הוא ראוי לעונש וז"ש ואכבדה בפרעה וכו', ועדיין יש לשאול כי סוף אנוסים הם ומוטעים בראותם ענין וישובו ויחנו וכו' ואינן ראויין לעונש וז"ש וידעו מצרים כי אני ה' שאיני מולך רק על בני ישראל לבדם ואיך נעלה בדעתם שהנחתים למקרה ופגע גם ירמוז הכתוב אל מה שאמר הכתוב אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם ואיך יעלה בדעתם כי עשיתי כ"כ להוציאם ואח"כ אניחם ולא עוד אלא שח"ו אבטל ברית בין הבתרים וזה פתיות גדול וזה יורה כי אין זה אלא רוע לב וראויין לעונש: ויוגד וכו' תחלה אמר מלך מצרים ואח"כ אמר פרעה אך הענין כי ביאר איך ענין וחזקתי וכו' הלא הוא כי מלך מצרים סתם הוא השר העליון כי הוא ידע הנסתרות בדרך הגדה וחכמה כי ברח העם כי עדיין לא עבדו רק רד"ו שנה כמנין בר"ח א"כ בריחה היא זו כי עדיין השבועה היא עד ת"ל שנים ואז השר הנז' הכניס מחשבתו זו בלב פרעה ומכחו ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ע"ד מ"ש בספר הזוהר על ויאמר אל עמו הנה עם וכו'. והנה תחילה הי' פרעה פוסח על שתי הסעיפים בשתי לבבות אם ירדוף או לאו אז אמר וחזקתי את לב פרעה אותו הלב החושב לרדוף ועתה ויהפך לבב פרעה ושתי הלבבות נהפכו לעצה א' לרדוף אחריהה באומרם כי עדיין לא הגיע הק"ץ כנ"ז א"כ אנחנו הם אשר בידינו שילחנום מעבדינו כי הנה עדיין השר שלנו תובע דין ומקטרג שעדיין לא נשלם הקץ שנגזר מליהם להשתעבד תחת ידו ועדיין הי' אפשר שאף שיצאו יחזירם הקבה"ו להשתעבד כי זה יורה היותם עדיין נבוכים בארץ אבל עתה שאנו שלחנום בחוזק אין מקום להשר העליון לקטרג עוד כי אנו גרמנו לנו הרעה הזאת א"כ מה זאת וכו': או ירצה כי עתה שראה כי גם הערב רב עלה אתם שהם מעם מצרים ולא מבני ישראל המה אשר תחת יד ה' והנה אני הוא מלך מצרים ואיך יברח העם שלי מתחת רשותי. כי בתחלה חשב שהערב רב יצאו עמהם ע"ד מ"ש ותחזק מצרים למהר נשלחם ועתה שהוגד לו שאינו כן אלא כי ברח העם והנה הוא מלך מצרים המושל עליהם אז ויהפך לבבו מאליו בעבור הטם ואמרו הנה הי' מספיק להניח את בני ישראל שיצאו ממצרים אבל מה זאת עשינו זאת למעוטי היציאה בעצמה אבל למה שלחנו אנחנו את בני ישראל לשון לויה כמו ואברהם הולך עמם לשלחם כי עי"כ ברח העם הנ"ז בא"ו כי לא הי' הולכים רק לאלויותהון וא"כ ארדוף אחר המם ולא אחר בני ישראל. ולהיות כי הערב רב הי' כפלי כפליים מבני ישראל לכן ויאסור את רכבו וכו' וכל רכב מצרים וכו' כי הי' צריכין עם רב להלחם עם העם שיצאו, אח"כ כיון שכבר יצא בקלות מעט תספיק לשיחזק ה' את לבו וירדוף אחר בני ישראל משא"כ בצאתו שלא הי' רק בשביל', ואז העם שברחו הי' מתחבאים בתוך בני ישראל כי בורחים הי' אבל בני ישראל ששלחם פרעה בעצמו הי' בטוחים שלא אחריהם הי' רודף לכן ובני ישראל יוצאים ביד רמה שלא כבורחים ואמנם מצרים אחריהם ממש הי' רודפים וז"ש וירדפו מצרים אחריהם של ישראל הנז' והם לא ידעו כי אליהם נוגעת הרעה עד אשר ופרעה הקריב לבא קרוב אליהם ולא אל הערב רב אז וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ממש אז ויראו מאוד וכו' ולא הלכו ביד רמה כבתחילה: ויושע ה' ביום ההוא וכו' למעלה סיפר תשועת בני ישראל כמ"ש ובני ישראל הלכו ביבשה וכו' ועתה מספר תשועה אחרת כי הקבה"ו הבטיח ליעקב ואנכי אעלך לקבר במערה גם עלה ביציאת מצרים כי כמו שסבל עמהם צער הגלות כן ישמח עם בנ"י כנ"ז בפרשה פינחס בס' הזוהר בפסוק ישמח ישראל בעושיו שהם אביו ואמו וכו' וז"ש ויושע הק ביום ההוא את ישראל סבא אביהם כי גם הוא הי' עמהם בגלות. ובמלת את ריבה דרך העלם וכבוד את השכינה כי גם היתה המהם בגלות וכמ"ש ותושע לו ימינו וכו' ולהיות ישראל בנפש לבד יכול לראות את השר הרוחני הנקרא מצרים מת על שפת הים משא"כ בבניו וביאר כי לא די זה כי גם את היד הגדולה אשר כבר טשה ה' מזמן קודם בהיותם במצרים עצמה גם ראה אותם ישראל סבא הנז"ל כי שם הי'. ועתה הוסיף כי גם העם הם ערב רב עתה וייראו העם את ה' מחמת יראה לא מחמת אהבה כבני ישראל הנ"ל וגם באמרם בה' וכו'. אך ישראל האמינו מתחל' כנזכר פ' שמות. אז אשר וירא ישראל סבא וכו' והתחיל לשורר לכן נתעורר משה ובני ישראל גם הם לעתיד לשורר וז"ש ישיר בלשון עתיד כי ישראל סבא קדמה ואח"כ גם משה ובני ישראל הנז' שרו את השירה הזאת של אביהה ויאמרו מה שכבר אמר אביהם וז"ש ויאמרו לאמר: אז ישיר משה וכו'. הל"ל אז שר אמנם יהיו ע"ד מ"ש רז"ל על אז יבנה שלמה ביקש לבנות ולא בנה וזה כי הרגיש משה ובני ישראל למה המתינו לשיר שירה זו עתה וכי גם קטן הי' יציאת מצרים שלא אמרו שירה אז והלא נס חזקיהו היה גרוע מזה ונענש על שלא אמר שירה לז"א דע לך כי מאז ליל פסח שיצאו ממצרים בקשו לשיר את השירה הזאת ששרו עתה על הים וחזרו ונמנעו יען שרתה עליהם רוח הקודש וידעו מה שעתיד הקב"ה להטביעם בים סוף כי אז סיום הבטחה וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי והגם שהביא עליהם עשר מכות עדיין העונש האמיתי על שהשליכו בניהם ביאור לא הביא עליהם. וכמ"ש יתרו עתה ידעתי כלומר בענין קריעת ים סוף ידעתי וכו' יען כי בדבר אשר זדו המצריים שהוא השלכת הילדי' ליאור שהיה זדון להכעיס מה שאין כן ענין השעבוד שהוא לתועלת הנאתם בו במידה ההיא עצמה הביא עליהם להטביעם בים סוף. מה שאין כן בשאר עשר מכות ובפרט משה רבן של כל הנביאים שלא נעלם מעיניו כל מה שעתיד להיות ולכן בקשו אז ישיר ולא שרו והמתינו עד עתה ולכן עתה בהתחלת השירה נתנו התנצלות אל הענין הנז' למה לא שרו אז ולכן התחילו באופן הלשון הזה ויאמרו לאמר אשירה וכו' ירצה ויאמרו עתה הנה מה שהיה ראוי לנו לשורר ולאמר השירה הזאת אז והנחנוה אז כדי לאמר אותה עתה וז"ש ויאמרו לאמר הטעם היא לפי כי יותר טוב היא אשירה עתה לה' בקריעת ים סוף יען כי גאה גאה בתכלית הגאוה כאשר סוס ורוכבו רמה בים והוכפלה הגאוה כי ביציאת מצרים נתגאה גאוה יתירה ועתה גאה גאה כפולה ומכופלת כענין מה שאמרנו בענין יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' וכו'. ולכן נתאחרנו עד עתה לשיר לה' השירה הזאת וכדי לבאר ענין הזה הוראה מוחלטת לז"א סוס ורוכבו בלשון יחיד לרמוז אל סוס פרעה המיוחד שהוא המתחיל בעצה תחילה כמ"ש ויצו פרעה לכל עמו כל הבן הילוד וכו' ולכן נתן הקב"ה עתה בלבו שהוא יקדים לכנוס תחילה בים כמשז"ל על אמר אויב ארדוף אשיג וכו' וזהו ג"כ מ"ש כי בא סוס פרעה תחלה ואחריו כל אדם ימשוך ברכבו ובפרשיו הרבים בתוך הים ונמצא כי סוס ורוכבו הראשון שבכולם הוא פרעה ולו ולסוסו רמה בים תחלת כולם וזה יורה היות הסדר מדה כנגד מדה בכל הפרטים ולכן הוצרך לאמר מלת לה' מה שלא נאמר בשירה של הבאר לרמוז כי שם זה של הויה יש לו מעלה יתירה זו להיותו מדה כנגד מדה וכמ"ש יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' וכו' ולכן ישיר ישראל את השירה הזאת לה' בפרטות ולכן אשירה לה' הנז' כי הוא לבדו המודד מדה כנגד מדה כי סוס ורוכבו רמה בים כנז"ל, ולהורות כל הנז' לא אמר סוס ורוכבו טובעו בים סוף אלא רמז כי לא היה בטבע שהיה נכנסין וטובעין אלא שהיה הסוס בורח לאחורו והקב"ה היה מגביהו בעל כרחו ומשליכו בים כמשז"ל להראות כי כוונתו לפרוע להם מדה כנגד מדה ועוד אחרת כמשז"ל כי היו קשורים יחד סוס ורוכבו ויורדין לתהום ואינם מתפרדים זה מזה כלל משא"כ בדרך טבע כי בטבוע הסוס ונכשל נופל הרוכב מעליו ולזה לא אמר לסוס ולרוכבו רמה בים שהיא מורה היותן נפרדין רק סוס ורוכבו שהוא היוחן קשורים יחד כנ"ל: או ירצה לרמוז אל מה שאמרז"ל כי עשר שירות נאמרו בעולם וכו' גם אמרו בספר הזוהר כי כל האומר שירת הים בכל יום מובטח הוא שיזכה לאומרה לעתיד לבא וכו' וז"א אז ישיר כשיגיע זמן אז ימלא שחוק פינו וכו' לעתיד לבא אז עתיד שישיר' משה ובני ישראל השירה הזאת עצמה. גם מילת אז בגי' ח'. כי עדיין עתידין בני ישראל ומשה המתגלגל שירות אחירות זולת השירה הזאת. וז"ש את השירה את לרבות ח' שירות האחרות ועמה יהיו ט' שירות ואחר הח' שירות אחרות זולתם אז ישיר משה ובני ישראל בשירה האחרונה את השירה הזאת עצמה כי לא תתבטל זו השירה לעולם כי יש בה רמז לכל מה שעתיד להיות כנזכר בזוהר ולכן הם עצמם משה ובני ישראל כשהתחילו לשוררה אמרו כך ויאמרו לאמר אשירה וכו' ירצה ויאמרו כי עתידין גם לעתיד לאמר אשירה לה' וכו' כסדר שהם משוררין אותה עתה ממש, ובאר הטעם והוא כי גאה גאה כי שתי גאולות האלו זו של מצרים ואותה שלעתיד הם שוות וכמ"ש כימי צאתך ממצרים וכו' וזה כי בשאר הגאולות כמו במדי ויון וכשדים אעפ"י שהאומה ההיא אשר למטה בארץ המכונה אל הסוס היתה .נופלת וישראל היו נגאלין מתחת ידה טדיין הרוכב והוא המזל שלה שבשמים נשאר קיים ועי"כ נשארו באומות חוזרות לקדמותם כנודע משא"כ במצרים .כי הסוס שהיא האומה וגם רוכב שהוא השר שלה רמה בים כמשז"ל על וירא ישראל את מצרים מת מתים לא נאמר אלא מת זהו השר של מצרים וכאלו מקראות רבות בספר הזוהר אשר לכן ארץ מצרים מן המלכות היתה שפלה וכו' וכן יהיו לעתיד כמ"ש יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה. ושתי גאולות האלו היתה גאוותו ית"ש בתכלית וז"ש כי גאה גאה כי הרי סוס ורוכבו רמה בים עזי וזמרת יה וכו': או ירצה ויושע ה' ביום ההוא וכו' ירצה דע לך כי הגם שיראה בעיניך שזה שבעה ימים הושיעם הקב"ה והוציאם ממחרת הפסח האמת הוא כי ביום ההוא שטובעו המצרים אז בלבד נוכל לאמר כי ויושע ה' את ישראל מיד מצרים כי עד עתה אעפ"י שיצאו עדיין היו נתונים תוך ידם ממש, והטעם כנודע מפסוק מדלג על ההרים וכו' כי עדיין לא נשלם הקץ של ועבדום וענו אותם ת' שנה רק רד"ו שנים בלבד ועדיין היה שרו של מצרים מקטרג ותובע דינו מהקב"ה שופט צדק והיה אפשר שיחזרו לשעבודם צלינו בפסוק ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל וכו' שנראה כסילות גדול שהיו על כרחם שילחום אך להיות שעדיין לא נשלם הקץ היה לנו להניח הרשות ביד ישראל שיצאו כרצונם והיה אפשר שיחזרו להשתעבד אבל עתה שאנו הכרחיים לצאת בחוזק וכמ"ש ותחזק מצרים למהר לשלחם כבר נסתלק קיטרוג השר שלנו כי מדעתינו הכרחיי' לצאת א"כ מה זאת עשינו הרעה בידינו כנ"ל אך .ביום ההוא שנקרע הים אז ויושע ה' את ישראל לגמרי מיד מצרים, והטעם כי עתה וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים הוא השר שלהם כנ"ל כי לכן נאמר מת בלשון יחיד ומעתה כבר השר ההוא שהבטיחו הקב"ה לשעבדם ת' שנה בידו כבר מת ונתבטל הגזירה ההיא כי בידו נמסרו להשתעבד ולא ביד זולתו ואז וירא ישראל את היד הגדולה בעין השכל ראו את היד הגדולה של העשר מכות אשר עשה ה' בהיותם בארץ מצרים והכירו עתה כי כבר מאז התחילה תשועתם באמת בלי ספק. ואז ויראו העם את ה' לבדו משא"כ בטרם תשועת קריעת י"ס כי את ה' היו יראים ומאמינים בו כמ"ש למעלה ויאמן העם וכו'. האמנם עדיין היו מתייראין מקטרוג השר שלהם כנ"ל אבל עתה ויראו את ה' לבדו כי כבר ראו את השר מת כנ"ל. וגם אחרת כי תחלה ויאמן העם בענין זה לבדו והוא במה ששמעו כי פקד ה' את עמו וכי ראה את עניים פקידה בלבד אך עדיין היה אפשר כי לא תהיה אז הגאולה עצמה ע"י משה וזה לסיבה הנז"ל שעדיין לא נשלם הקץ וגם השר שלהם קיים. אך עתה ויאמינו בה' כבתחלה כי פקדם וראה את עניים וגם במשה עבדו כי הוא ממש הגואלם עתה גאולה שלמה וכבר דילג הקב"ה את הקץ כנ"ל ומכיוון שכן הוא לכן אז ישיר וכו' ולא בתחילה ממחרת הפסח בצאתם ממצרים כנ"ל בדרך הראשון ומזה לפי שעתה היתה ישועה אמיתית כמ"ש ויושע ה' וכו' שמת שר שלהם וזה טעם למשה וכן לבני ישראל שנתאחרו עד עתה לפי שלא האמינו עד עתה כמ"ש ויאמינו בה' וכו', והתנצלות הזה עצמו נתנו הם בדבריהם וז"ש ויאמרו לאמר מה שהנחנו השירה הזאת לאמר אותה עכשיו הוא מפני כי אשירה עתה ולא מקודם את השירה הזאת לה' יען כי עתה גאה גאה ב' גאוות בראשונה גאה על האומה התחתונה הנמשלת אל הסוס ובשניה גאה על השר עצמו הנק' רוכבו ורמהו בים והמיתו כמ"ש וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וזהו סוס ורוכבו רמה בים והוא ביאור אל מ"ש כי גאה גאה כנ"ל: עזי וזמרת יה וכו' אמר עתה ידעתי כי מאז ביציאת מצרים היה הקב"ה עזי ולא היה ראוי מאז לשורר ולזמר ליה וזהו וזמרת יה לפי שכבר מאז ויהי לי לישוע' גמורה ולא כמו שחשבתי כי ויושע ה' את ישראל ביום ההוא ולא מאז האמנם מה שנתאחרתי לשורר עד עתה היא לפי שעתה זה אלי מורה באצבע אני רואהו בעיני כמשז"ל ראתה שפחה על הים משא"כ ביציאת מצרים שלא ראיתי בעיון כי עתה ולכן עתה ואנוהו וארוממנהו בשירה הזאת ולא אז. עוד רמז כי בתחילה בפקידת מצרים היתה להיותו ית"ש נקרא אלקי אבי אברהם שנשבע לו לגאול אותנו אך זה עתה הוא אלי ממש ובעבורי הטביע' בים מה שלא הבטיח כן לאבי אברהם וז"ש זה אלי וחזר ואמר אלקי אבי והתחיל מן המאוחר זה אלי אל הקודם אלקי אבי, עוד ראיה אחרת כי עתה ה' הוא עצמו איש מלחמה בקריעת ים סוף כמ"ש ה' ילחם לכם וכו' והטעם כדי להמית את השר עצמו שלהם משא"כ ביציאת מצרים כי אם ה' שמו בלבד כמ"ש ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר כה תאמר ה' אלקי אבותיכם שלחני וכו' אך לא היה הוא עצמו איש מלחמה רק בשם אלקי' כמ"ש אצבע אלקי' וכו' וזה לפי שהעשר מכות היה על אומת מצרים בארץ לא בשר שלה' עצמו וכיוון שכן עתה ראוי לשורר את השירה זאת, עתה ביאר למה עתה היה הוא עצמו איש מלחמה ואמר שהוא יען כי היה ה' נלח' עם השר העליון ממש וז"ש מרכבות פרעה שהוא השר עצמו הנק' כשם פרעה המולך עליה' ירה בים לו לשר העליון ולחילו הנקרא לבא המרום ואח"כ ומבחר שלשיו התחתונים כמ"ש ושלישים על כולו וכמ"ש ויקח שש מאות רכב בחור טובעו בים סוף. ולכן בעליונים אמר ירה בים מלמעלה מן השמים עם הים שבארץ אך בתחתונים לא הזכין לשון יריה אלא טביעה עובעו בים סוף: או ירצה במשז"ל על ויקח שש מאות רכב בחור שהן משל איוב שכתוב בו הירא את דבר ה' הניס את וכו' גם איוב היה א' מג' יועצי פרעה הנקרא שלישיו והנה הוא לקח ת"ר רכב בחור משל איוב וגם כל רכב מצרים לז"א מרכבות פרעה וחילו שהם וכל רכב מצרים ירה בים בכעס אכן שש מאות רכב בחור הנקרא מבחר של איוב שהיה א' מן שלישיו כנ"ל. כיוון שלקחם פרעה ממנו באונס אבל הוא ירא את ה' טובעו מאליהם ולא ירה בים בכעס אלא שהיה מוכרח להפיל הסוס כדי שיפול גם הרוכב לכן הוצרכו לטבוע אך לא בכעס ובזה יתיישב כי אם כל מרכבות פרעה וחילו ירה בים מה הוצרך לאמר ומבחר וכו' כי כשמן כרזה כולם נעבעו: תהומות יכסיומו וכו' טבע האדם והבהמה לטבוע בים אלא שכל המצריים בעלי כשפים כנודע. כי עשר קבין כשפים ירדו לעולם וכו' ואז ע"י כשפיה' לא היו נעבעים ואז התהומות אשר למטה מן קרקעות הים עלו עליהם וכסו אותם כי הכשפים לא נעשו אלא למימי הים. כי לא עלה בדעתם שיעלו התהומות. ולכן כאשר ירדו הי' עד המצולות כי מימי הים עצמן לא יכלו לעכבן במקומן. כמ"ש ז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה: ימינך וכו' ירמוז אל מש"ה משפט עשה ז"ש הנה ימינך ה' אימתי מאדרים אותה ואומרים כי היא בכח הנה הוא כאשר ימינך ה' תרעץ אויב: או ירצה כי הנה ימינו ית"ש פשוטה לגמול חסד אך כשהיא פועלת דין אין הדר אליו. אבל אימתי היא מהודרת ומהוללת אף שהיא בכח. הנה הוא כאשר תרעץ אויב. כי עי"כ הנה הוא חסד לישראל אבל אם תרעץ לישראל ח"ו אין זה הדר אל ימינך והנה אף אם זה אינו רק רעיצה ושברון ולא כליה גמורה. כי סוף סוף הימין היא חסד אמנם כאשר היא השמאל הנקרא רוב גאונך תשלח חרונך אז היא כלייה גמורה והריסה ויאכלמו כקש שאפי' אפר אין נשאר ממנו, ואמנם פי' הפסוק כך הוא כי הרגיש למה איחר הקבה"ו כ"כ ויותר טוב הי' שמן העת הראשון יאבד הקב"ה לפרעה כרגע ולא יתן לו מקום לחטוא כ"כ פעמים לז"א דע לך כי השי"ת רוצה להודיע טבעו בעולם ואם תיכף הי' מאבדו לא הי' הדבר מתפרסם כ"כ ולכן ממתין עד שכביכול מתקוממי' עליו וכאלו אין בו כח להנצל מהם כדרך שעשה פרעה ואח"כ מתגאה הקבה"ו עליהם יותר משיעור העקמומותם עליו ואז משפילם ומפילם מן אותו התקוממות שעלו ומפילם לארץ כמי שהורם הכותל וזורק האבנים מראש הכותל עד הארץ, וז"ש וברוב גאונך שנתגאה הרבה יותר משיעור קוממיותם ואז תהרום ותשליך ממעלה למעה את קמיך שנתקוממו למעלה ממך וזה הי' ענין התקוממות מצרים עליו ית"ש כביכול בתחילה כמשז"ל על הבה נתחכמה לו למושיען פן ירבה וכו' ואח"כ הכניעם בתכלית כשקם פרעה לילה הוא ועבדיו וכו' ולכן עבדו את ה' וכו' וטדיין לא נאבדו לגמרי ואח"כ בים סוף אז תשלח חרונך בהם ויאכלמו לגמרי והטביעם ולא נשאר בהם עד אחד, והמשיל הדבר הזה אל הקש וז"ש כקש ואינו דבוק עם יאכלמו ולכן יש )טר"ח"א( ביאכלמו חוזרת לאחור כי כקש הוא משל כולל כל הפסוק כולו כי כמו שהקש בא רוח סערה וזוקפתו על ראש האדם ואין זה מכח הקש בעצמו ואח"כ חוזר הרוח עצמו ומשליכתו ומפילתו למקום אש ונשרף ולא נשאר ממנו שום רושם כלל כענין העצים אשר כששורפין אותם נשאר בהם קצת אפר כן ענין קמיך שקמים כמו הקש ע"י רוח סערה ואח"כ תשלח חרונך יאכלמו כקש כמי שאוכל ואין רושם המאכל ניכר אח"כ כלל מה הי': או ירצה כי הנה אין הקבה"ו עצמו מריע לרשעי' אבל כשרואה הקמים עליו והנה הוא עצמו הנותן להם המעלה ההיא כענין פרעה שהי' נופל והקימו למלוך בכפה כמ"ש וימלוך מלך חדש וכו' ולא הכיר כי הוא הנותן ממשלה למלכים ואדרבה קם עליו ולא הכיר כי הקב"ה גאה ועליון עליו וגם כי נתן לו מלוכה הנה צריך שהקב"ה יהי' גאה עליו לכן מסלק הקב"ה אותם הגאות מעל פרעה ומתגאה יותר למעלה ואינו קרוב אליו ומסלק את השגחתו מעליו ואז תיכף נופל ממעלתו. וז"ש וברוב גאונך שהרבית עוד להתגאות ולהסתלק ועי"כ תהרוס קמיך. ואחר שנהרסו מאליהן ע"י סילוק השגחתו מהם. אז תשלח ע"י שליח חרונך כמ"ש ישלח בהם חרון אפו משלחת מלאכי רעים הנדרש לרז"ל על מצרים ועי"כ יאכלמו החרון הנ"ז כקש אך הקב"ה דאין פועל רע כמ"ש ועברתי בארץ מצרים וכו' ולא יתן המשחית כי הקב"ה עובר והמשחית נוגף: וברוח וכו' אחר שהזכיר טביעות ים סוף למצרים בפסוק הנ"ל ואיך הי' ע"י חרון הנ"ל היוצא מאפו ית' הזכיר עתה ענין קריעת ים סוף להציל את ישראל והודיע כוחו ית' כי ממקום אחד שהוא אפו ית"ש יוציא רוחו ית"ש ולמצרים נעשה חרון ויאכלמו כקש ולישראל רוח טוב לקרוע להם הים. וז"ש וברוח אפך וכו' והענין כי הרוח יצא מורכב מחסד לקרוע הים לישראל להצילם ומן גבורה להטביע אח"כ אל המצריים כי יצא הרוח בחרון אף והרתיח כסיר מצולות ונשמטו עקבות הסוסים ויפול רוכבם אחור כמשז"ל ולכן הוצרך להעשות רוח חרון ויצא בבחינת רוח להציל את ישראל אלא שהוצרך לצאת מן הארץ להיות בו קצת גבורה ליבש את המים שיהי' כמין ערימה כסלע גבוה וקשה שיעברו ישראל בתוכו והמים להם כחומה כמו ערימה מימינם ומשמאלם וז"ש וברוח אפיך נטרמו מים לשתי ערימות מכאן ומכאן ולכן לא אמר כמו למטה נצבו כמו ערימה שהי' משמעותו ערימה א', והנה זה הוא לבחינ' מים העליוני' אשר בים כדי שיעברו ישראל בין שתי החומות בין כל שבט ושבט כמשז"ל אך המים התחתוני' שבקרקעות הים מחצי קומתו ולמטה לא הוצרכו להעשות כמו ערימות כי אין שם דרך לעבור גאולים אמנם קפאו אותם תהומות החחתוני' אשר הם בלב ים מן שני שלישים ולמטה כי הלב נתון בסוף שליש העליון כמשז"ל על בלבת אש מתוך הסנה וקפאו בהשוואה א' ולא כמו ערימות כנ"ל גם הי' שם נהרים יאורים רחבו ידים נוזלים מן ההרים אל תוך הים ועל ידם יועבעו ישראל לכן אותם הנוזלי' מן ההרים אירע להם כענין הירדן שכתוב בו ויעמדו נד אחד ובשפת הים מקום שפך הנחלי' נצב כמו נד ולא ירדו אל תוך הים כלל: אמר אויב וכו' אחר אשר נערמו מים וכו' פרעה הרודף אחריהם לא נתן אל לבו כי ע"ד נם הי' וא"כ בעבור ישראל ישובו המים ויכסו למצרים והנה חכם גדול הי' לז"א אמר אויב כי האיבה המעולה אשר לו עם ישראל גרמה לו להטפיש ושלא להסתכל בזה ולהיותו אויב אמר בלבו יכולים לרדוף אחריהם ולא אירע שישובו המים עלי אחר שארדוף כי גם אשיג מאת ישראל עד מקום שהם הולכים וזה לפי שיש בהם עון גדול של גזל כי וישאלו ממצרים דרך שאלה וגזילה ובזה אני בוטח ולא אירא כיון שיש בידם עון גדול של גזל רבים ובפרהסייא. והנה דור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל אעפ"י שלא הי' אלא חמס בלבד כנודע ולכן מה שאעשה בראשונה הוא שאחלק למצרים כ"א את שלו מן אותו השלל ששללו מהה ומרוב שנאתי אותם לא אחזירם למצרים להשתעבד בהם כבתחילה כי כבר תמלאמו נפשי נתמלאה שנאת אויבתי עמהם ותכלית שנאה שנאתים ולכן אריק חרבי תורישמו ידי מן העולם לגמרי, גם אפשר כי נתכוון לתכלית אחר הלא הוא במה שנתבאר אצלינו בפסוק מה זאת עשינו כי שלחנו וכו' כי עדיין לא נשלם קץ שעבודה מר אויב ארדוף וכו' ולכן איני רוצה להחזירם לשעבדם כי אח"כ יחזרו מצרים לקלקולם הראשון ולכן אריק חרבי ואורישם בידי מן העולם עתה וכשיגיע זמן קיצם אינם כבר בעולם: נשפת וכו' אחר אשר רדף אחריהה הנה ברוחך עצמו אשר בו נערמו מים כנ"ל נהפך הרוח ההוא למדת הדין ונשף רוחך כנחש כמ"ש ואתה תשופנו עקב וכסמו ים שהוא שליש העליון שנעשה יבש כמין ערימה וחזר להיות מים כדרכן וכסו אותם ואח"כ גם שני שלישי' התחתוני' שהן יותר אדירים' וחזקי' כי הן התהומות שעליהן אמר קפאו תהומות נתלחלחו מקפיאתם אך לא לכסותן להיותן מים תחתוני' אך המצריים עצמן צללו באותן המצולות ים כעופרת במים אדירי' כנ"ל: מי כמוכה וכו' הנה בראותינו כמה ניסים מהופכים עשה ה' זה בתוך זה עשה הקב"ה בים סוף כו' ראוי שיכיר גדולתו ולהללו מי כמוכה באלים וכו' יען כי אתה נורא ע"י כמה מיני תהלות משונות זו מזו כנ"ל ואמנם גדולה מכל התהלות הנ"ל הן כי )אתר( אחר כל הנז"ל היית עושה פלא אחד לבדו שקול ככולן אשר הוא לבדו מפליא לעשות כי הוא הפכיי אל כל הנ"ל הלא הוא נטית וכו' כי כל מה שעשית הי' מורה שנאתך העצומה לאין קץ עמהם ועתה אחר שנפלו בעמקי תהום במים אדירים לא הנחתם שם אבל מכל אותו העומק הנפלא חזרת להעלותם ופלטן הים ליבשה על שפת הים וצוית לשר העפר שיבלעם וזכו לקבורה וזה יורה גודל אמיתות משפטיך ודיניך כי אפי' מצוה א' שהודו באונס בעל כרחם ואמר ה' הצדיק זכו לקבורה כמשז"ל והרי כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ואפי' שלא לשמה ובאונס והוא אויב גמור וז"ש טושה פלא ולא פלאות ונחזור למעלה מי יש כמוכה בכל החזקי' שפעל חוזק וחולשה דין ורחמים ביחד בשני הפכים. גם אחרת מי כמוכה היותך חזק ואדיר עם היותך מתנהג בקודש בתכלית הקדושה למעלה וישלחך וגבורת הנהגתך למטה עד עמקי תהום, או ירצה כנודע כיג' שמות הם אל אלים ה' דבר ויקרא ארץ ואל חסד ואלקי' דין רחמים מכריע וכלול משתיהן בסוד ב"ד של שלשה ולכן מי יש כמוכה ה' שאתה פועל דין ורחמים משא"כ בכל שמות האלקות שהן אל אלי"ם שכל אחד מהם הוא או דין גמור או חסד גמור ואחר ענין קריעת ים סוף נחית וכו' גאלת בקריעת ים סוף זביציאת מצרים ואח"כ הנחותם והנהגתם במדבר ארבעים שנה לא בצדקתם כי עשר נסיונות ניסו אותך כי אם בחסדך לבד ולא בזכותם ואחר מ' שנה שהלכו במדבר בנחת רב ובמנוחה רבה כמ"ש נחית אעפ"י שהכעיסוך אח"כ לא נהלת אותם עצמן כי הם נפלו במדבר אמנם נהלת את בניהם אל נוה קדשיך בארץ כנען בעזך ובניסי' קדושי' שעשית להם, או ירצה נחית מן הים עד הר סיני ואח"כ נתת להם עוז תורתיך כנודע על ה' עוז לעמו ית' ובאותו עז של התורה והליכה שהכנסתם אל נוה קדשך: ויסע משה את ישראל מים סוף נתבאר בספר הזוהר כי הסיען בעל כרח' לפי שהיו מתאוי' לחזות בנועם ה' הנראה אליהם שם כמ"ש זה אלי זאנוהו ובזה נתרץ למה לא נאמר כאן כבשאר המסעות ויסעו מים סוף אלא ויסע משה וכו' גם יתורץ כי כבר נודע כי בי"ס היו ומשם נסעו אך הכוונה ויסע משה וכו' ולמה הוצרך לזה הלא היא מסיבת מה שראו בי"ס והוצרך תחבולות א' הלא הוא שהשכינה נעתקה מן הים והלכה אל המדבר באופן שיסתכלו ישראל וילכו שם וז"ש במדבר שור מלשון לא תשורנו עין רואי. ואמנם השכינה חזרה למרום כי כבר עשתה את הצורך וכאשר הלכו בני ישראל אל המדבר לא מצאו את השכינה הנקרא מים כענין אותי עזבו מקור מים חיים ואירע להם כנזכר בס' הזוהר בענין פטירת האדם כי אין הנשמה מתרצית לצאת מן הגוף עד שנגלית השכינה כמ"ש תוסף רוח' יגועון וכמ"ש על כי לא יראני האדם וחי. ועי"כ הנשמה יוצאת קראתה ואז מתעלמת ממנו ומלאכי הדין אוחזין בו ומוליכין אותו לדין וסיבת הנ"ל כי במצרים היו ריקים מכל המצות כמ"ש ואת עירום ועריה ואף גם מצות מילה היו מוהלין ולא פורעין ונודע שמל ולא פרע כאלו לא מל ולכן היה עדיין כלולין בג' קליפות הכלולות בענין הערוה הלא הם כריתות עור הערלה ופריעת העור הדק ומציצת הדם הטמא אשר בהם כי לכן אמרו ז"ל על המוהל ואינו מוצץ שמעבירין אותו ונתבאר אצלינו כי אלו הג' הם כנגד האילן שנאמר בו שלש שנים יהיה לכם ערלים. וז"ש וילכו ג' ימים ולא מצאו מים כי לסבת אותן ג' ערלות לא מצאו מימי השכינה והנה גם לזה רמזו רז"ל דורשי רשומות באומרם מכאן תיקן להם משה לישראל שיהיו קורין בתורה שני וחמישי ושני כי אין מים אלא תורה והתורה כולה הם שמותיו של הקב"ה הנקרא מקור מים חיים גם לסיבה זו לא חנו חניה גמורה כי אם ביאה בעלמא בלי מנוחה וז"ש ויבואו מרתה לרמוז כי עזבו מקור מים חיים את ה' ועדיין היו דבוקים במים הרעים והמרים ההפכיים הנקראי' מי סוטה: ויצעק וכו' כראות משה שאף גם שיצאו מן הים בשירה וחיבה רבה וראה העלם השכינה מהם וגם מים כפשטן אין להם וגם בבוא' למרה היה מים מרים ידע כי איזה עון הי' בידם ואין זה מקרה רק מאת ה' והראיה לזה כנ"ל לעיל בפסוק טל כן קרא שמה מרה ירצה כי אלו מבריאות העולם היו שם המים מרים גם שם המקום יהיה נקרא מרה מן בריאת העולם ואמנם לא נקרא שמה מרה עד אז וזה יורה כי לא משה עצמו הוא הקורא אותה מרה בראותו כי לא יכלו ישראל לשתות מים משם להיותן מרים לא לסיבת המים עצמן וז"ש ולא יכלו לשתות וכו' וע"כ לסיבה שלא יכלו ע"כ קרא שמה מרה. אז נתעצב אל לבו ויצעק אל ה' לאמר לו מה היה זה להם שהבאת אותם אל המקום הרע הזה אז ויורהו ה' וכו' השיבו השי"ת כי בדין היה הדבר יען נמולו ולא פרעו כנ"ל ולא די עון חסרון המילה בעצמה אלא כי בחסרונה גרם להם שאינם יכולין כלל ללמוד התורה כנודע ממ"ש בזוהר פ' אחרי מות על הלל ושמאי שלא רצו ללמוד תורה להאיקלוס הגר עד שימול כמ"ש מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי וכו' ירצה כל לרבות לאונקלוס הגר שבא להתגייר ממש ומכ"ש לגוי עצמו גם לא די בשיעלים מהם החוקים שאין להם טעם כדי שלא יהרהר אחריהם אלא אף המשפטים שדעתו של אדם סובלן אסור ללמדן עד שימולו ולכן לא אמר וחוקים משפטים בל ידעום משא"כ בישראל כי חוקיו ומשפטיו מגיד להם. וז"ש כאן ויורהו ה' עץ ומהראוי שיאמר כאן ויראהו ואמרו יורהו מלשון לימוד מלשון ולא שמעתי לקול מורי לרמוז אל שני הדברים הקשורים ביחד שהן המילה ולימוד התורה כי כל א' משניהן נקרא עץ כי המילה נקראת עץ חיים אשר בתוך הגן כי על ידה נקרא האדם צדיק ונקרא איש חי כענין בניהו בן יהוידע בן איש חי גם התורה נאמר בה עץ חיים היא למחזיקי' בה ונמצא כי במרה פרעו את המילה וגם ניתן להם שבת ולימוד המשפטים כמ"ש בספר הזוהר גם רז"ל אמרו שבת ודינין במרה אפקוד. ובזה יתורץ ג"כ כי כפי משרז"ל שזה העץ היו הרדפוני ולענה כי מיתק מר במר א"כ היה מהראוי שהכתוב יזכיר עניינו בפירוש ויורהו ה' עץ מר ואמנם אמר עץ סתם לרמוז אל הנז"ל שהם התורה והמצות מילה כי שם במרה נצטוו ואמר וישלך אל המים והל"ל בתוך המים אך הכוונה וישלך העץ לסיבת המים המרים הם הקליפות כנ"ל ונתגרשו משם. ואחר שנתגרש משם אותו כח הטומאה אח"כ שם באותו המקום שהיתה הקליפה נתקדש ושם לו חוק היא המילה במ"ש וחוק בשאירו שם וכן ויעמידה ליעקב לחוק ומשפט הם המשפטים כנ"ל שבת ודינין במרה אפקוד והנה לא זכו לשני ההטבות הנ"ל עד אשר הביאם שם במרה וניסה אות' ע"י המים המרים וז"ש שם שם וכו' וזה הי' אחר אשר ושם נסהו. או ירצה ע"ד מחצתי ואני ארפא כי שם במרה מחצם בחוק ומשפט ולא שלא כדין ושם עצמו ניסהו שהוא הרפואה וז"ש ושם ניסהו לשון הרמת ראש כמו ואל עמים ארים ניסי או ירצה להפך כי שם במרה שם לו חק ומשפט שתי המעלות הנז' אשר לסיבתם נתמתקו המים עם היות כי שם ניסהו בתחלה והוליכן ג' ימים בלי מים כלל ואח"כ מצאו מים מרים והיתה להם צרה כפולה לאין קץ: ויאמר וכו' להורות כי לא במקרה היה להם כל זה אלא לסיבת עון הנ"ל שהיו ריקנים מתורה ומצות ומן המילה ולכן ויאמר אם שמוע וכו' כי אני ה' רופאיך ומזה תדין כי המכה שבאה להם מצרת צמא ומצרת מים המרים היתה לסיבת כי לא שמעו בקולו כמו שיתבאר. והנה היו ישראל יכולין להתנצל ולאמר מי יוכל לעבוד את האלקי' האדירים האלה והשאור שבעיסה מעכב לזה הודיע' כי אם יתנו לבם לשמוע שמיעה אחת מובטח אתה שתשמע ותרבה שמיעות רבות וז"ש אם שמוע תשמע כי הבא ליטהר מסייעין אותו, עוד אחרת כי בתחלה תשמע לקול ה' היא לימוד התורה ומשם תזכה גם אל והישר בעיניו תעשה שהוא קיום המצות כמ"ש גדול התלמוד שמביא לידי מעשה ויען כי המטשה נחלק לשני בחינות לכן התחיל בקלי' ואמר כי מזה תזכה אל והאזנת למצותיו שהם המצות שיש להם טעם ומשם תעלה עוד ושמרת כל חוקיו הם אותן שאין להם טעם כלל ולכן בחלק מצותיו לא אמר כל מצותיו כי כיון שיש להם טעם ודאי שתקיי' כולן. אבל החוקים אפשר כי הגם שיקיימם עכ"ז איזה חוק פרטי מהן שאין הדעת סובלו כלל כמו פרה אדומה שמטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאה אפשר שלא ישמרהו לזה הוסיף מלת כל ואמר ושמרת כל חוקיו וכפי זה מש"כ אם אינו נמשך עד כל המחלה רק התנאי היא עד אם שמוע בלבד ומן תשמע ואילך הוא השכר, ויאמר התנאי הוא אם שמוע וכאשר תקיים זה התנאי הנה השכר הוא כי מאז תזכה שתשמע וכו' וגם והאזנת וכו' וגם ושמרת וכו' וכפי זה אומרו כל המחלה אינו שכר קיום התנאי רק ראיה ומופת אל הנזכר כי הנה כמו שבידו לשנות הטבע בענין המחלה של הגוף לרפאתה כך יכול אני לשנות טבע יצרך הרע לטובה ושתשמע וכו' והאזנת וכו' ושמרת וכו' כי גם שמסרתי הבחיר' בידך הנה זה הוא בתחילת ההנהגה אבל אחר שנתת אל לבך לבחור בטוב ולמאוס ברע אז משם ואילך הבא ליעהר מסייעין אותו והנה נתבאר יסוד גדול בענין הבחירה, ונחזור לענין הפסוק כי הנה ענין מופת המחלה כבר ראית אותה בעיניך בענין מי מרה כי הנה אז המחלה והמכה הראשונה אשר שמתי במצרי' היתם הדם והיא שקולה ככולן להיותה ראשונה כנודע כי התחלת הדבר היא ככל הדבר וז"ש כל המחלה כי מחלה א' היא ונקרא כל להיותה ראשונה כי המים נהפכו לדם וכן אירע במרה נתמררו וכל שותיהם היו בפיהם למרה ולכל בני ישראל נמתקו המים כדמיון מכת הדם במצרים כי לכל שותיה' היה דם ולישראל היה מים מתוקים ומזה תדין כי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי כן ראיתי במופת במרה כי אירע כך והיה מים מרים וימתקו המים לך לבדך ורפאתי לך לכם המים וז"ש כי אני ה' רופאיך במרה ומזה תקיש לשאר המחלות גופניות ואחר שהקשת ולמדת לכל המחלות הגופניות תעלה עוד להקיש כי גם המחלות הנפשיות בידי לרופאם כנז"ל. כי לכן הביאותיך למרה להראותך נסיון המים ורפאתי' ומזה תבין כי אם שמוע גם תשמע וכו' והאזנת וכו' ובזה יתבאר מה שייכות יש במ"ש כל המחלה וכו' עם מ"ש ויאמר אם שמוע וכו':