ויגש אליו יהודא וכו'. למעלה קודם אשר חיפשו אמתחותיהם ע"י האיש אשר על בית יוסף אמרו אליו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וכו' אומ' וגם אעפ"י שאינו דומה כי בו הזכיר ומת ובהם הזכיר נהיה לו לעבדים חוזר אל הענין העונש כלו' אשר נמצא אתו הגביע בידו ראוי ליענש בידינו וגם אנחנו שכיון שלא גנבנו הגביע לא היינו ראויים לעונש גם אנחנו נקבל עונש יען נמצינו בחברת הגנב, אבל ודאי שלא כל העונשים שוין כי הגנב עצמו ומת אבל אנחנו שלא גנבנו אלא שהגנב הוא מסיעתינו וחברתינו יהי' גם לנו עונש אלא שיהי' יותר קל והוא שנהיה לו לעבדים: ויאמר וכו'. יראה אילו אחר שחפשנו ומצאנו הגביע בידכם הייתם מדברים כך ודאי שהדין כן הוא שהגנב ימות ואתם עבדיה אבל עתה שהקדמתם לדבר כך שנחפש אמתחותיכם יש לומר אמתלא כי כשרים אתם שאילו הייתם יודעים שהגביע בידכם לא הייתם מקדימים לענוש את עצמיכם מפיכם בעונשין גדוליה כאלו אלא ודאי שהאמת הוא שאתם בטוחים במה שאתם כ"כ נאמנים שודאי אין הגביע בידכם וא"כ אם עתה נחפש ונמצאהו אין עליכם אשם אלא על הגנב לבדו הנה זה הוא הנראה לכאורה, האמנם כלפי האמת לא כך הוא כי אדרבה אפשר לומר כי רמאים אתם ובמרמה עשיתם להקדים להעניש עצמיכם בעונשי' גדולים כאלו קודם שנחפש אמתחותיכם כדי להטעות אותי שאחשוב להיפך שכשרים אתם כיון שהקדמתם להעניש אתכם מפיכם כמו שאמרנו לכאורה וע"י כן אמנע ולא אטרח לחפש את אמתחותיכה כדי שלא אמצא הגביע שה וא"כ גה עתה שהקדמתה העונש אל החיפוש כדבריכם כך הוא הראוי לענוש אתכם העונש אשר יצא מפיכם אם אמצא הגביע בידכם אמנם אני רוצה לעשות עמכם לפנים משורת הדין להקל עליכם במאד מאד בשני דברים, הא' האיש אשר ימצא אתו הגביע יהיה לי עבד ולא ימות כדבריכם. והב' כי אתם תהיו נקיים לגמרי ולא תהיו עבדים כדבריכם. וימהרו וכו' להיותם בטוחים על צדקתם ואמונתם שלא היה הגביע בידם וימהרו ויורידו בזריזות יען שחשדם האיש ההוא שברמאות דברו כנז' וימהרו להראות לו כי כשרים הם. והנה אם כולם יורידו אמתחותיהם ארצה יחדו ויפתחום בבת אחת א"כ אם לא ימצא הגביע יחשדם כי בעודו מחפש באמתחת הראשון יוכל מי שהיה הגביע באמתחתו להסירה משם בזריזות ולהצניעו לכן לא כתיב ויורידו אמתחותם ויפתחום אלא ויורידו איש אמתחתו א' א', לאחד מהם הי' מוריד אמתחתו ארצה והשאר עדיין הי' אמתחותיהם על חמוריהם ואח"כ היה פותח הוא לבדו אמתחתו והשאר עדיין סגורים וכן עשו א' לא' זה אחר זה לא בבת אחת כנזכר וזהו שהזכיר בל' יחיד איש אמתחתי בהורדה ובפתיחה עם היות שהתחיל בל' רבים וימהרו ויורידו ויפתחו. ואחר שהודיע כי זה אחר זה הי' מורידין ופותחין הודיע סדרן כי בגדול החל וכו' וימצא הגביע וכו' אז ויקרעו שמלותם לא העיקר על העונש המגיע להם אלא חילול השם שנתחלל על ידם ומה שחשדם מתחל' נתגלה לעין איך הי' רמאים במ"ש אשר ימצא אתו וכו' ואדרבה יותר טוב הי' להם מתחל' לשתוק ולהניחו לחפש ולא להרבות דברי עונשיה אשר ימצא אתו וכו'. וז"ש ויאמר יהודא מה נאמר לאדוני כי שתיקתינו יפה מדיבורינו ואנחנו גרמנו יתיר' לעצמינו על מה שדברנו בתחל' אין זה כ"א שהאלקים מצא את עון עבדיך והננו חטאנו לפניך ומחלים אנו פניך שלא תעשה כדבורינו אבל הננו עבדים וכו': או יראה כי הנה יהודא ראה שהאיש אשר על בית יוסף לא נפרד מאתם ובחבור' אחת נכנסו לפני יוסף ולא סיפר לפני יוסף הויכוח הנ"ל של אשר ימצא אתו והוא רק הגיד לו איך חיפש ונמצא הגביע באמתחת הקטן ולכן נתיירא בעצמו לומר אף כי האיש אשר על ביתו קיבל עונשו כנ"ל אולי יוסף עצמו לא יתרצה להקל. ולכן כראותם שכבר נמצא הגביע כנז' לא חזרו להוציא מפיהם העוננש הגדול הראשון שאמרו תחלה אל האיש אשר על ביתו אבל הקילו ממנו וז"ש הננו עבדים לאדוני וכו', יראה עם היות שאין לנו מגע יד כלל בגביע הזה כפי האמתלאה הנז' שהקדמנו להעניש עלינו עונשים גדולים מן הראוי עכ"ז נהיה עבדים גם אנחנו שאין הדין נותן כך וגם אנו מודים להיותינו גם אנחנו עבדים עם שאין הדין כך הוא להקל עונש אשר נמצא הגביע בידו כי מן הדין חייב מיתה כן בן נח נהרג על שוה פרוטה ולהקל עונשו ולהשוותו אלינו שגם הוא יהי' עבד לא ימות ונתיישבו שני מלות גם גם האלו זה כך זה כי גם הראשון להחמיר וגם השני להקל. אז יוסף ע"ד שהיקל עונשם האיש אשר על ביתו כנ"ל גם הוא היקל עונשם מאשר אמרו הם לאמר אשר נמצא הגביע בידו יהי' לי עבד עם שמן הדין חייב מיתה כנז' והרי זו קולא אחת. עוד קולא שנית ואתם עלו לשלום ולא תהיו עבדים כלל. והנה אילו עשיתי שורת הדין להמית את אשר נמצא הגביע בידו הייתם עולים בקטטה אל אביכם אשר כבר התרה בכם ואמר וקרהו אסון וכו' אבל עתה שלא קרהו אסון של מיתה ונשאר חי תעלו בשלום אליו כי קיימתם דבריכם מענין האסון. ואולם אם נשאר עבד פועל אדם ישולם לו והוא הי' גרמא בנזק עצמו נמצא כי רציתי להניח את שלי ולהקל עליו משורת הדין להטיב לכם שתעלו בשלום אל אביכם כי אני רחמן עליכם: או יראה ויאמר יהודא מה נאמר לאדוני וכו' הנה אף בדרך פיוס ותחנונים באמירה בלחש איני מוצא אופן ומכ"ש מה נדבר אם באתי לדבר קשות בכח דין ידעתי כי אין לי פה להשיב לפי שאם בדבור ידעתי כי מה נצטדק בדבור כנז' לפי שמכיר אני כי עמך הדין והצדק ואיך אדבר אליך קשות בטענות ודינים, וכנגד בחינת מה נדבר אמר מה נצטדק וכנגד מה נאמר בדברי פיוס גם זה אי אפשר כי הרי ראיתי שמדת הדין הנק' האלקי"ם פגעה בנו עתה שלא בדרך טבע אלא דרך מציאה כי יודעים אנו בעצמינו ששום אחד ממנו לא גנב את הגביע וכיון שמדת הדין בכעס עלינו ודאי שלא יועילו לנו פיוסים ותחחונים אליך, וא"ת אם לא גנבתם הגביע איך הקב"ה צדיק וישר המציא לכם נזק כזה לז"א מצא את עון עבדיך הוא עון פרטי שכל עבדיך יש להם חלק בו והוא עון מכירת יוסף נעבד ואילו הי' בעון הגביע האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא לבדו יהי' עבד אבל כיון שהיא לסיבת העון ההוא שכולנו נמצינו במכירת יוסף לעבד צריכים אנו לקבל עלינו דין שמים אע"פ שאתה מתרצה בבנימין לבדו שהוא יהי' עבד הננו כולנו עבדים לאדוני כדי שיכופר לנו העון ההוא מדה כנגד מדה כמו שאנו מכרנוהו לעבד גם אנחנו נהיה עבדיה וזהו ריבוי גם של אנחנו. והנה כפי זה בנימין אינו ראוי שיהיה עבד כי לא נמצא במכירת יוסף, ואמנם כיון שנמצא הגביע בידו גם הוא יהי' עבד וזהו שאמר גם אשר נמצא וכו' באופן כי לכאור' הי' נראה כי בנימין גרם לנו להיות עבדים והוא בהיפך כי אנחנו גרמנו לו להיות עבד אלא שנתגלגלו חובותינו על ידו כי הוא אשר גנב הגביע כמשז"ל שהיו קורין אותו אחיו גנב בן גנבתא ותגנוב רחל את התרפים: או יראה גם אשר נמצא לא הודו השבטים שכיון שנמצא הגביע בידו ודאי שגנבו ואדרבה אמרו להיפך כי בנימין לא גנב הגביע אלא שהאלקים אנה ונמצא בידו דרך נס וזה בסבתינו שהיה בחברתינו ואנחנו חטאנו בעון מכירת יוסף כנז' וכמשז"ל על כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. ובזה יתיישב כפשטו גם אשר נמצא כו' כלומר אע"פ שאין לו אשם כי נמצא הגביע בידו דרך נס עכ"ז גם הוא יהיה עבד: ונבא אל הפרשה ויגש אליו יהוד' וכו' כאשר יהוד' ראה כמה וכמה מעלות טובות כי לא די שלא אמר כפי דבריהם להמית את בנימין והם כולם עבדים ואף לא כפי דבריהם השניים שכולם יהיו עבדים בלתי שימות בנימין אמנם היקל עוד כי בנימין לבדו יהיה לי עבד אז אמר ודאי סייעתא דשמיא קא חזינא הכא ותפלת יעקב אבינו תתקיים ואל שדי יתן לכם רחמים וכו', ובהיותו על הקב"ה אמר עת רצון הי' לכן חזר להתקרב יותר אולי יוכל למעט העונש עוד מדריגה אחרת והוא מ"ש אח"כ ועתה ישב נא עבדך עבד לאדוני וכו' וז"ש ויגש אליו אין הכוונה הגשת הגוף אלא קירוב הדברים ומדרגות העונש להקל אותם מעט כאדם הנגש לחבירו ומתקרב לו מעט מעט עד שמפיק רצונו. ולכן התחיל לדבר לו טענות וויכוחים עד שיודה לדבריו אלה וזהו שהתחיל ואמר בי אדוני וכו' כלומר הנה האיש אשר על ביתך משרתך אשר אין בידו ממשלה כבר הודה והבטיח אותי כי אשר ימצא הגביע בידו הוא לבדו יהי' עבד ואתם תהיו נקיים וא"כ עתה שבאנו אליך שאתה הוא האדון בידך להקל העונש כל מה שתרצה ובפרט כי למשרתך לא הוצרך תחנונים ולך ארבה תחנונים על הדבר א"כ ראוי שאל תפן אל מעשינו והקל מעונשינו לשתי הסיבות האלו הנרמזים באו' בי אדוני כי בי הוא ל' בקשה ותחנונים ואדוני לשון אדון וכמ"ש בתרגום בבעי רבוני לרמוז אל שתי הטענות האלה. והנה זולת אלו הב' טענות שהם בתורת חסד חנם ידבר נא עבדך דבר וטענה אחרת מספקה שלסבתה ראוי שתודה לדברי. והנה הדבר והטענה הזו הוא אדוני שאל וכו' כמו שית': או אפשר כי אומ' דבר חוזר אל מה שעתיד לומר אח"כ ועתה ישב נא עבדך תחת הנער וכו' ועליו אמר ידבר נא עבדך דבר ואמנם אל יחר אפך בעבדך לומר לי הנה אתה כמו הכותי הזה שמתחיל לשאול בצל ואח"כ פת ואח"כ מים וכו', והרי הקלת עליך יותר ויותר מדבריך הראשונים וגם מהשניים כנ"ל ואיך תרים מצחך נחושה לפטור עצמך לגמרי והרי אין בידי כ"כ כח וממשלה כי משועבד אני תח"י פרעה ומה אשיב לו כי יאמר לי באו אליך אנשים מרגלים גנבים למה פטרתם ושלחתם ריקם לז"א כי כמוך כפרעה שקול אתה כמוהו ולא ימרה את פיך כלל. או אומ' בעבדך חוזר אל האיש אשר על ביתו וזה כי עתה הגיד לו יהודא כי האיש ההוא עם שאין בידו הממשלה ואף גם בלתי שהתחנן לו תיכף אמר אשר נמצא הגביע וכו' כנז', וחשב אולי יחר אף יוסף על האיש ההוא לז"א אל יחר אפך בעבדך הוא האיש אשר על ביתך כי הלא הוא בערכך נחשב כפי ערכך אל פרעה וכמו שאתה האיש אשר על בית פרעה כמ"ש אתה תהיה על ביתי ואתה עושה כל רצונך ואין פרעה מוחה בידך כי עבד מלך מלך כמו כן האיש אשר על ביתך אין לך למחות בידו וככל היוצא מפיו תעשה כי כבודו כבודך כנז': אדוני שאל וכו'. כפי הדרך הראשון הוא פירוש מה שאמר ידבר נא עבדך דבר וכו' הלא היא אדוני שאל וכו', וכפי הדרך הב' הוא ויכוח וטענה איך ראוי להודות לו על הדבר ההוא שהוא ועתה ישב נא עבדך וכו'. והענין הוא הנה כאשר אדוני שאל וכו' ונאמר לו יש לנו אב זקן תשש כחו מלהוכיח את בניו ובנימין עצמו בן זקונים הוא ובפרט כי אחיו שהי' מאמו האהוב' של יעקב גם הוא הי' בן זקונים כמ"ש כי בן זקונים הוא לו ומת ויותר בנימין הוא לבדו בבחינת בן זקונים לא נשאר אלא הוא וע"י כן ואביו אהבו ולא עצבו מימיו ויש לו געגועים רבים א"כ אינו מן התימה אם יגנוב איזו גביע שהוכשר בעיניו ואינו ראוי לעונש. ועוד טענה אחרת כי אף אם הי' ראוי לעונש מצד עצמו הבט נא וחוסה וחמול על שיבת וזקנת אבינו הזקן כי לא נמצא כלל עתה בחברת הגנב הזה ואינו ראוי לשום עונש ותגרום שפיכת דמים כי בלי ספק והיה בראותו כי אין הנער ומת פתאום. גם חשוב עלינו כי אע"פ שיש לנו קצת עונש משום אוי לרשע ואוי לשכנו שהגנב נמצא בחברתינו עכ"ז עונש גדול כזה להענישנו שיורידו עבדיך את שיבת עבדך אדוני ברעה וכו' אינו מן הראוי. וכל זה הוא דבר כללי לי ולאחיי כי כולנו חילינו פני אבינו לשלוח את בנימין והיינו גרמא בנזקין יע"י כן והורידו עבדיך וכו', אמנם חוסה נא עלי כי עבדך בפרטות ערב את הנער יותר משאר אחי ונדיתי עצמי בשני עולמות וחטאתי לאבי כל הימים והנה אתה תגרום עלינו כל הנזקים והעבירות האלו לכן ועתה אחר שומעך את כל הטענות והפיוסים האלה אע"פ שבתחלה החמרת עלינו בעונשים גדולים ראוי לך שלא תקפיד עתה אם איקל מהעונשים ההם והנה אני מחלה פניך עתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד וכו', ומכ"ש שכפי האמת אע"פ שבבחינתינו הוא עונש קל אבל בבחינתך יותר הנאה כפולה יש לך בזה לפי כי הילד הזה קטן ואינו מלומד כלל בעבוד' ואין בו כח למלאכה ובפרט שהוא בן זקונים מלומד בגעגועים רבים ואני היפך ממנו בקצה האחרון הא' שאיני מלומד כלל בגעגועים והב' כי אין בכל אחי כ"כ גבור חיל ובעל כח למלאכה. גם בבחי' העונש יש צד א' כי הוא יותר חמור לפי שאני מלך ונשיא על כל אחי ומוטב לך וכבוד הרבה תטול שאני עבד לך ממה שיהיה זה הילד קטן שבאחים עבד לך ומכל הסיבות האלו ראוי שתודה לדברי ואל תשיבני ריקם מלפניך. וא"ת פטפטן גדול אתה ובדבריך תחפוץ לרמות אותי וכי יעלה על הדעת שאתה בוחר בהנאתי ובוחר שאענישך עונש גדול מן העונש שאני רוצה להענישך לז"א כי איך וכו' יראה אמת הוא שמה שאני שואל הוא יותר רע לי אלא שאני מוכרח במעשי מחמת נזק אחר גדול והוא כי איך אעלה וכו' ולכבוד אבא מחוייב אני לקבל עונשים ונזקים גדולים בידי ובבחירתי: או נפרש אומר ויגש אליו וכו' לשון הגשה וקירוב ממש כפשוטו והענין כי בראות יהודה את כל המעשים אשר נעשו מתחלה ועד סוף אשר אינם עולים בדעת כי הנה בתחלה העליל עליהם מרגלים אתם ולא עשה כן לכל גוי מגויי הארצות הבאים לשבור אוכל ואחר זאת נתרצה בבוא אחיהם הקטן אליו דבר שאין בו הוראה להורות כמו שאמר ואדעה כי לח מרגלים אתם ואח"כ הוחזר להם כספיהם במשקלו כסף איש בפי אמתחתו כל העשרה אחים ולא כן לזולתם ואף גם זאת שנתן להם צידה לדרך וכל זה הפכיי ונגדיי אל תביעתו הראשונה מרגלים אתם, אח"כ זמנם עמו לסעודה מה שלא עשה כן מיום רדתו למצרים כמשז"ל על וישתו וישכרו ועל פסוק ולקדקוד נזיר אחיו ולא עוד אלא שלכולם נתן להם מתנות גם כי לבנימין נתן חמש ידות גם מענין ניחוש הגביע אשר אפי' עצי ערסותם גילה ראובן בן יעקב שמעון וכו', אח"כ ענין הגביע הנמצא בידם והם יודעים בודאי כי לא לקחוהו ולא ידעו מה הוא ואיך נמצא שם, גם כי הם הי' מחמירי' בעונשים והאיש אשר על ביתו ויוסף מקילי' בתכלית והי' רואים כל מעייניו בבנימין ובפרט כמו שהי' מנחש בגביע ואומר בנימין יחיד לאמו ישב עמי שאני יחיד לאמי כל אלו דברים תמוהים רחוקים מן השכל, ובפרט כי מעת ירידחם למצרים כל כוונתם לבקש את יוסף כמשז"ל שהלכו בשוק של זונות לבקשו ולפדותו בכל אופן להרוג או ליהרג, גם כי זכרו חלומות יוסף ואיך נתקיימו כי כולם נשתחוו לו וכפי כל ההוכחות האלה עלתה טינא הרהור בלבו אולי הוא הוא יוסף האמנם נתיירא מלדבר לו זאת בפירוש אולי לא כך הוא ואיך יעיז פניו אל מלך אדיר כמוהו לומר לו אם היה נער עברי חרפת אדם תועבת מצרים כל רועה צאן, לכן נתן לבו לנסות בג' דברים הא' להתקרב אצלו אזן אל אזן ומפיו לאזנו ידבר באופן שקולו לא ישמע אל העומדים ובכן לא יקפיד כ"כ יוסף כמו שהיה מקפיד אם היה מדבר לו דברים אלו בפני הכל וז"ש ויגש אליו הגשה וקירוב פה לאזן, הב' שלא לדבר לו ע"י מליץ בינותם לסיבת הנז' וז"ש ויגש אליו כלומר לא ע"י מליץ, הג' שלא לגלות לו הדברים בפירוש אלא ידבר לו דברים ע"ד חידה ורמז כי בזה יוכל יהודה להתנצל ולומר לא היתה זאת כוונתי אלא אחרת וז"ש ידבר נא טבדך באזני אדוני קצת דברים אשר הדבר שאני חושב נרמז ונסתר בהם וזהו שכפל ידבר דבר. ואחשוב כי אל זה רמזו חז"ל במדרש ובס' הזוהר במ"ש מים עמוקים עצה בלב איש זה יוסף ואיש תבונות ידלנה זה יהודה נתכוונו אל מה שאמרנו כי יוסף מים עמוקים הי' בלבו שהי' מתאוה להתוודע אל אחיו ולא יכול והי' מסתיר ויהודה איש תבונות אמר דברי בינה המובנים דבר מתוך דבר ועל פיהם ידלנה אותה הכוונה של יוסף והתודע אל אחיו: והתחיל ואמר בי אדוני וכו' יראה אחלה פניך בתחלה שתתן לי רשות לדבר לפניך דבר א' באזני אדיני מפי אל אזניך שלא ע"י מליץ ועוד אחלה פניך שאף אם תראה שהדבר שאני מדבר יש בו צדדין וכאילו כוונתי היא אחרת אשר אני מסתירנה בתוך הדבר שאני דובר כמ"ש ידבר נא עבדך דבר כנז' אל יחר אפך בעבדך לומר שאינו דרך ארץ שהדיוט א' ידבר בהסתר ובחקירות לפניך והסיבה שאני סומך עליה ומתחזק לשאול ממך שתי שאלות הנז' היא כי כמוך כפרעה ויש בזה כמה מיני תשובות. הא' אם לשאלה הראשונה ששאלתי שאדבר עמך שלא ע"י מליץ אל תשיבני שאינך יודע לשוני וראי' הוא כי המליץ תמיד בינותם כמ"ש בפ' מקץ אינו כך אלא יודע אני כי כמוך כפרעה וא"כ כמו שפרעה מוכרח לדעת שבעים לשון כנודע כן אתה מלך כמוהו על מצריה ומוכרח שתדע שבעים לשון ומה שאתה מניח מליץ בינותינו אינו אלא דרך כבוד כנודע. וא"ת אם המליץ הוא לכבוד איך אתה חפץ שאדבר עמך שלא ע"י מליץ והרי אתה מזלזל בזה בכבודי אינו כן אלא כי כמוך כפרעה חשוב אתה בעיני כפרעה אלא שהדבר מוכרח ואדרבא לכבודך אני עושה לדבר שלא ע"י מליץ שלא יבין כוונתי ויהי' חסרון כבוד לך. ועל שאלה השנית והיא אל יחר אפך וכו' הנה כי כמוך כפרעה שניכם מצריים מן עם אחד ואינך חשוד בעיני שאתה מן אומה אחרת שלא מן משפחת המלוכה ואף אם כפי חקירתי יראה שאני חושב שאתה מן אומה אחרת אל תשת לבך לזה. הרי בכמה תחבולות הנהיג עצמו עד שדלה מים עמוקים מלבו של יוסף כנז'. והתחיל לדבר את הדבר הנז' ידבר נא עבדך דבר ואמר אדוני שאל וכו' יראה דבריך תמוהים ואיני מבין אותם ורוצה אני שתעמידני על ברורן כי הנה תחלת שאלתך הראשונה היתה מרגלים אתם ובזה אין טעם וריח כנז' ודבריך אלו מוכיחים כי מכיר אתה אותנו ורצית לידע עניננו היש לנו אב או אח, יען היית מכיר אותם ועתה לא ראית אותם עמנו אלא שלהיותך מלך לא רצית לגלות הדבר שאתה מארץ מולדתינו גר בארץ הזו וע"כ העללת עלינו שאלת מרגלים אתם לבעבור סבב הדבר עד שנאמר לך היש לנו אב או אח. וז"ש ואדוני שאל את עבדיו שאלת מרגלים אתם והכונה היתה לאמר ע"י כדי שפי' בפ' מקץ בפסוק ויאמרו שאול שאל האיש שנאמר אנחנו היש לנו אב או אח. וזה ע"ד מה לנו ולמולדתינו לאמר וכו'. וכיון שידענו כוונתך השבנו על פי דברך ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וכו' ולא כסילים אנו להשיב לך תשובתנו זאת אל שאלת מרגלים אתם וגם אתה בשומעך את דברינו ותאמר אל טבדיך הורידוהו אלי ואיך העלמת דבריך גם אתה ונתרצית בתשובה זו ולא עוד אלא ואמרת ואשימה עיני עליו ואם כוונתך לדעת אם אנו מרגלים באמרך הורידוהו אלי יספוק לדעת אם כנים דברינו ומה לך לשום עוד את עינך עליו. אח"כ חזרנו ונאמר אל אדוני לא יוכל וכו' יראה להיות כי הנער מורגל בגעגועים לא יוכל הנער עצמו לעזוב את אביו המגעגע אותו כי כבר הורגל בכך וא"כ אם יעזבהו ימות הנער וגם כי אף אם הנער ירצה לעזוב את אביו הנה אביו עצמו ומת ויסתכן נמצא כי אתה משים בסכנה אותו ואת בנו אז ותאמר וכו' ואמנם היה לך לעכב את כולנו במשמר אולי מרגלים אנו ולשלוח א' לבד להביא את הנער וכמו שאמרת בתחלה שלחו מכה אחד וכו' ואח"כ חזרת והיקלת ואמרת אחיכם אחד לבדו יאסר בבית וכו' ואתם כולכם לכו הביאו וכו' ואין השכל סובל את זה כי בהטענת מרגלים הי' סכנת מות ועור בעד עור וכל אשר לאיש וכו' היעלה בדעתך שבשביל שמעון לבדו נחזור כולנו לחזור ולהכניס עצמינו בסכנת מות אחר אשר עלה בידיני לברוח ממך, וטוד אחרת שלא אמרת אם לא תורידוהו אלי אעניש אתכם או אהרוג את שמעון אלא אמרת אם אין אחיכם עמכם לא תוסיפון לראות את פני ומה עונש יש לנו בכך והרי יכולין אנו לשלוח שליח אחר שלא תכירהו לקנות לנו בר ולחם ומזון אלא כל זה לא היה אלא כי כל כוונתך לראות את בנימין אם חי כנ"ל על אדוני שאל: ויהי כי עלינו וכו' לא די שסיפרנו לו הקורות אותנו עמך כי אם ונגד לו אין הגדה אלא ל' חכמה נשאנו ונתננו עמו באורך בשום שכל והבין מה אפשר הי' בדעתך על הדברים התמוהים שראינו בדברי אדוני ועלתה הסכמתינו כי רוח אחרת היתה בך מסותרת תחת טענת מרגלים אתם ולכן לא חשש ולא הקפיד לשלוח תיכף את אחינו הקטן טרם יחרה אפך בראותך שאנו מאחרי' לבוא ותחשוב כי לולי מרגלים אנו לא נתאחרנו אלא שנמלטנו לנפשינו וברחנו ובחרון אפך תהרוג את שמעון אחינו, אמנם לא חשש לזה והמתין זמן רב עד אשר כלינו לאכול את השבר ולולי חסרון המזון לא היה חושש לשלחנו ואפילו אז לא עלה בדעתו לשלוח את אחינו הקטן, ואפי' אחר שהפצרנו בו נתרצה לשלוח אותנו ואת אחינו הקטן ואם הי' עולה בדעתו כי באמת היית חושב כי מרגלים אנו לא היה מתרצה לשלוח את כולנו וגם את אחינו בן זקוני' להכניסנו בסכנה ואם מפני שמעון אי אפשר כי אם על האחד שמעון הי' מצטער איך ישלח עשרה או אחד עשר אחרים עמו וישים כולם בסכנה והנה כל זה יורה כי היה בטוח על כוונתך כי איננה כפשוטה כנז': וא"ת הסבה ששלח את כולכם היתה משום ההכרח דטובים חללי חרב מחללי רעב אינו כך שהרי ויאמר אלינו אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל ולא אמר אוכל הרבה כנראה שעדיין היה אוכל הרבה בביתינו אלא שלא היה רוצה להמתין עד שיכלה וא"כ איך מפני מעט אוכל יסכן עשרה בנים ועוד הקטן בן זקונים וכו' אז ונאמר לא נוכ'ל לרדת לבדנו אא"כ אחינו הקטן אתנו אז וירדנו, והטעם הוא כי אם מניעתינו מלירד היתה מפני סכנת עלילות מרגלים אתם לא היינו חוששי' כי טובים היו חללי חרב וכו' האמנם מה שלא נוכל לרדת הוא לסיבת כי לא נוכל לראות פני האיש וכו' והנה יוסף בעצמו הוא המשביר לכל עם הארץ ולא ע"י שלוחו גם מ"ש רז"ל כי לא היה מוכר שבר רק דבר קצוב הכרחי לכל איש ואיש באופן כי לא אנו יכולין לקנות ע"י שליח וגם הוא אינו מוכר אלא ע"י טצמו באופן שאם רצוננו לקנות שבר אנו מוכרחים כולנו לראות את פני האיש והנה זה א"א אא"כ אחינו הקטן אתנו, ויאמר וכו' כי שנים בלבד ילדה לי אשתי המיוחדת אשר תחלת עבודתי בלבן היתה בעבורה כי לאה בעל כרחו נתנה לי אביה שלא בידיעתי כנודע: ויצא האחד המיוחד שבהם הוא יוסף שכל אהבתי היתה בו כנודע מן ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וכו' ולא חשש עד שיולד בנימין וכמ"ש וישראל אהב את יוסף מכל בניו וכו' והלואי שמת במיתה טבעית כדרך כל הארץ אמנם אך טרף טורף מן חיות רעות ואף גם סברא זו לא נגמרה בדעתו שאילו כן כבר היה מתייאש ממנו האמנם כי עדיין בדעתו כי לא טורף אלא ע"י בני אדם ושבוי הוא והורידוהו לעבד במצרים כי זה יורה אומר ולא ראיתיו עד הנה כנר' כי עדיין מצפה לראותו: והנה כוונת יהודה בסיפור דבריה אלו אולי הוא יוסף וכשומעו אלו הדברים השוברים את הלב יגלה עצמו ויתוודע אליהם וכמו שהיה אח"כ. ולקחתם וכו' אם תאמרו יוסף יצא יחידי ולכן קרהו אסון אבל זה אנו לוקחין אותו בחברתינו מתיירא אנכי אולי מזלו כמזל הראשון כי בני אם אחת הם וזה ירמוז במלת גם כי גם לו יקרהו אסון לסיבה הנז', ועוד טעם שני והוא כי אע"פ שיצא יחידי לא יצא במקום סכנה אבל זה אף כי אינו יוצא יחידי עכ"ז הוא במקום דשכיח הזיקא כי האיש אדוני הארץ שלח להביאו בהכרח על עלילות מרגלים ומי יודע את אשר יהי' באחרית הימים ועתה כבואי וכו' כאשר באנו אליו כשנטרף יוסף היה לנו התנצלות אבל עתה ר"ל עתה שמסרו בידינו אין ספק שבחזרתינו אליו יגלגל עלינו גם טריפת יוסף ויאמר לנו אתם המיתה את שניהם מקנאתכם בהם כי בני אשה אחרת האהובה לי הי' ולא יוכל להתאפק בזוכרו ענין שניהם ביחד וע"י כן תיכף בראותו כי אין הנער אתנו לא ימתין לחקור מהנעשה ממנו אלא ומת פתאום. או אפשר כי מלת ועתה תחזור אל העלי' הראשונה כשעלינו ועזבנו את שמעון בסוהר במצרים כי אז לא הרגיש כ"כ צער אבל עתה בלקיחת בנימין בן זקוני' בן האהובה ודאי ימות פתאום כנז', והנה ע"י כן אתה גורם כמה חטאות שיבואו על ידך גה הנער הזה הרגיל בגעגועים ובהתעכבו במצרים לעבד ימות כנ"ל על ועזב את אביו ומת גם אבינו בראותו כי אין הנער וימות פתאום גם לנו תגרום עבירה גדולה שירד אבינו ברעה שאולה, ר"ל בפנים זועפות ובלב רעה עמנו כי יחשוב כי אנחנו טרפנוהו כנז'. וא"ת כיון שאתם נקיים מהשי"ת היודע האמת לא תבוא מליכם רעה לז"א כי עבדך ערב וכו' והנני בנידוי בשני עולמות אם איני מוליך עמי את בנימין וז"ש וחטאתי לאבי וכו' וכיון שכן כדי שלא יבואו כל התקלות האלה על ידך ועתה ישב נא עבדך וכו' כי בזה לא יבואו על ידך התקלות הנז' וגם לך ימשך הנאה גדולה כנ"ל על הפסוק הזה בדרך הראשון: ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וכו'. כבר נתבאר בפסוק כי ארד אל בני אבל שאולה וכו' משז"ל שמסורת בידו של יעקב כל זמן שלא ימות שום בן מבניו בחייו שלא ירד לגיהנם ועתה שמת יוסף נתיירא פן ירד לגיהנם ח"ו וזה עצמו רמזו לו השבטים במ"ש לו כי איך אעלה אל אבי וכו' פן אראה ברעה אשר וכו' והורידו עבדיך את שיבת וכו' מפני סיבת בנימין נוסף על סיבת יוסף, לכן עתה בהגלות אליהם ואמר להם אני יוסף אמר להם העוד אבי חי האם עתה שאני יוסף קיים והרי גם מבנימין אין פחד בהתעכבו אצלי א"כ האם עוד לכם ספק בזה לומר שירד ביגון שאולה ח"ו הנה עתה ודאי שאבי חי ולא ירד שאולה לגיהנם ומלת חי ל' צדקת כמו ובני' בן יהוידע בן 'איש חי כי כבר עתה יהיה לבו בטוח שהוא צדיק הנק' חי בחייו ובמותו ולא ירד ביגון שאולה. ואמנם יכולין היו להשיב לו כי כיון שנמכר לעבד במצר'ם ערות הארץ יפה תואר מוכרח שחטא ונטמא בגילולי עצרים וכמשז"ל כשירדו למצרים הלכו לבקשו בשוק של זונות וכיון שכן הנה הרשע בחייו נק' מת וא"כ הרי יוסף כאילו מת בחייו ולא מפני שהוא עדיין קיים ינצל אביו מגיהנם כנז'. ואמנם לא יכלו לענות אותו תשובה זו לשתי סיבות הא' היא מפני יראה כי איך יעיזו פניהם בהיותם בפניו לחושדו בכך שהיה רשע, והב' הוא כי נבהלו. והענין הוא כי גה הוא היה יכול להשיבם אם אתם חושדין אותי שחטאתי כנז' כל העון על צואריכם הוא כי אתם עכרתם אותי למצרים לעבד ובע"כ חטאתי א"כ אני הצדיק ואתם הרשעים הגורמים לאביכם לרדת ברעה שאולה אל גיהנם כנז' ומפני זה נבהלו ולא ענו אותו אותה התשובה הראשונה וז"א נבהלו ולא 'נתביישו כי אינו בושה ממנו רק נבהלו שיעשה אותם רעים וחטאים כנז', וכראותו כי לא די אשר נתביישו אלא כי גם נבהלו כנז' אז הבין כי רוציה היו להשיב לו התשובה הנז' אלא שלפי שנבהלו שתקו ולכן אמר להם גשו נא אלי וכו' להשיב על התשובה שהיה בדעתם להשיב וזא"ל נא כלומר עתה שהבנתי בכם שבדעתכם חשדתוני בכך גשו נא אלי והנה אעפ"י שכבר אתם קרובים ונגשים התקרבו עוד יותר באופן שההגשה תהי' אלי בתכלית הקירוב וז"ש גשו נא אלי וכמ"ש שרצה להראותם איך היה מהול זנודע מה שכתבו החוקרים בספריהם שהאדם הרואה את האריה נצב לקראתו יגלה לפניו ברית מילה ואם לא טימאה ילך האריה מאצלו וינצל ומכ"ש שבטי יה אשר רוח הקודש שורה עליהם תמיד כי ודאי יוכל להכיר אם טימאה ח"ו ואז ויגשו הם ברצונם כי רצו לדעת האמת אם עמד אני יוסף והוסיף עתה לומר מלה אחיכם כלומר אחיכם שוה לכם בצדקות ובחסידות ע"ד משז"ל שכשאירע לו ענין אשת פוטיפר נגלה לו דיוקנו של אביו וא"ל עתידין אחיך להכתב באבני אפוד רצונך שלא ליכתב עמהם ח"ו. והנני מוסיף עליכם במעלה ביתר שאת כי הרי אתם בני מורין ברשות עצמיכם וגם שאתם בארץ כנען לא בארץ מצרים ערות הארץ ועוד שאיני עם אבי ועכ"ז אחיכם אני שוה אליכם בצדקות וז"ש אחיכם עם היות אשר מכרתם וכו'. וא"ת אמת שכונתינו למוכרך לישמעאלים אבל לא למצרים ערות הארץ אינו כך כי אדרבא לפי שידעתם שהישמעאלים ההם הולכים להוריד מצרימה לכן מכרתם אותי להם לבטל החלומות שחלמתי שעתיד אני למלוך וכשימכרוני לעבד למצרים אי אפשר לי למלוך כי כן הוא נימוס מצרים כמשז"ל א"כ לא אומר אשר מכרתם אותי לישמעאלים אלא אשר מכרתם אותי מצרימה ממש: ועתה וכו' ראה יוסף כי לשתי סיבות אפשר שיתעצבו אחיו בלבם הא' היא שירגישו עתה בעצמם בושה גדולה בזוכרם איך מכרו את אחיהם וכן לא יעשה בשום אומה ולשון ולסיבה זו לא ראוי להם ליעצב. הסיבה הב' והיא דבר הנוגע לנפש ועבירה רבה וגדולה והיא במה שמכרוהו למצרים ערות הארץ והוא יפה תואר מאוד והיו גורמין לו לחטוא וכל העון תלוי בצוארם כמו שרמז להם יוסף באו' אשר מכרתם אותי וכו' כנז' ועל הסיבה הזו השנית לא די להם בשיתעצבו רק שראוי שיחר להם מאד מאד כי גרמו רעה גדולה לנפשותם במה שעשו, וכנגד ב' אלה אמר ועתה ר"ל אחר שעתה הזכרתי לכם כי אני אחיכם ואתם מכרתם אותי מצרימה רמז להה ענין החטא הגדול שעשו אשר טליו ראוי להם שיחר הרבה בעיניכם א"כ ועתה אל תעצבו ואל יחר על שתי הסיבות הנז' והם אשר חזר ופירשם ואמר כי מכרתם אותי וזה כנגד אל תעצבו יען מכרתם אותי שאני אחיכם ומה שאמרתי ואל יחר הוא לסיבה הב' והיא הנה ר"ל הנה פה במצרים כי בשביל היות המכירה במצרים ערות הארץ ראוי לכם ליחר בעינכם. ג' אומרו מלת ועתה יראה כי בתחלה טרם גליתי לכם ברית קודש וידעתם כי אני צדיק היה מן הראוי שתעצבו וגם שיחר בעיניכם לשתי הסיבות הנז' אבל ועתה שכבר ראיתם וידעתם שאני צדיק אל תעצבו וגם אל יחר וכו' כיון שלא בא חטא על ידכם ולא עוד שאין לכם חטא אלא שאדרבה נתגלגל זכות מחית כל העולם על ידיכם במה שמכרתם אותי הנה וז"ש כי למחיה וכו' ואילו אני לא הייתי כאן לפתור חלום פרעה ולצבור אוכל היה כל העולם מת ברעב. או יראה הביא ראי' אל מ"ש אל יחר בעיניכם יען כי עדיין אני עומד בצדקתי והראי' לזה כי למחיה וכו'. ויובן זה במ"ש בפ' מקץ ויוסף הוא השליט וכו' כי ע"י שאינו חוטא בברית קודש נק' צדיק ונק' חי ועליו נאמר וצדיק יסוד עונם וכל העולם נזון בזכותו וא"כ כיון שאתם רואים כי למחיה שלחני אלקים ודאי שאני צדיק הנק' חי ואני מחיה לכל העולם בזכותי. ב' או' מלת ועתה תרמוז אל עונשם במכירתוכי הם עתידין להתגלגל בעשרה הרוגי מלכות ואז יקבלו עונשם וז"ש ועתה בגלגול הזה אל תעצבו אבל בעשרה הרוגי מלוכה אז תעצבו ותקבלו ענשיכם. ומ"ש לפניכם יובן במ"ש אח"כ כי זה שנתיים וכו' יראה כי מה שאמרתי למחיה שלחני אלקים ר"ל בעבור הרעב הגדול העתיד לבוא שלחני למחיה כנז' ואמנם אינו מפני אומות העולם רק בזכות יעקב ובניו לכן שלח את יוסף למצרים וגילה בחלום לפרעה ונתגלגל הדבר ע"י יוסף כדי שיוכל לפרנס את אביו ואחיו וכל בית אביו וז"א לפניכם פי' בסיבתכם, יהודיעם תוקף הרעב הזה ואמר כי זה וכו' במה שנודע כי יעקב רמז בתוך דבריו ענין מספר שנות גלות מצרים ואמר רד"ו שמה כמנין רד"ו שנים היה שנות גלותם ויוסף אמר רד"ה אלי כי כבר עברה שנה א' מן רד"ו ונשארו כמנין רד"ה וז"א כי זה שנתיים כלומר עם זה השנה הם שנתיים ואינם שנתיים מלבד שנה הזו, והודיעם תוקף הרעב הזה עד שיכול הוא לומר כי למחי.ה שלחני וכו' וז"א בקרב הארץ כי יוכלו לומר אף אם התבואה ביוקר יכולין בני אדם לקנותם ממך כי הרבה יש אתך צבור לשבע שנים ויזרעו שדות ותצמח תבואה ויקל הרעב לז"א הרעב בקרב הארץ כי בתוך בטן הארץ והקרבים שלה אם יזרעו שם שם תהיה גזרת הרעב שולט באופן שלא תצמח וז"ש אשר אין חריש וקציר ולזה לא אמר בארץ אלא בקרב הארץ: וישלחני וכו' בתחלה אמר כי מד' היתה זאת למוכרו למצרים מפני מחית הרעב כנז' ועתה חזר והודיע עוד סיבה אחרת יותר נעלמת וביותר תועלת עצום לאין קץ וז"ש וישלחני אלקים לפניכם ובאו' עוד לפניכם פעם אחרת רמז אל משז"ל בתנחומא ראוי היה יעקב ובניו לירד בשלשלאות של ברזל למצרים ובעבור כבודו הוריד ליוסף בתחלה וגלגל עליו שיהיה מלך וירד אביו בכבוד גדול למצרים וז"ש לפניכם קודם שאתם תרדו כי אילו לא שלחני לפניכם אלא עמכם היינו יורדים בשלשלאות. וגם לרמוז זה חזר שנית להזכיר שם אלקים וישלחני אלקים הוא מדת הדין שגזר עליו להורידו בגלות וריחם קצת עליו שירד בכבוד כנז'. וז"ש לשום לכם שארית בארץ ויהיה שארית ל' ראשית וכמ"ש לשאר עמו והיה שארית יעקב וכו' כי היו שרים חשובים במצרים מה שאין כן אם היו יורדים בשלשלאות ברזל. או ירמוז אל סיבות אחרות יותר פנימיות אשר נת' בס' הזוהר וזה ענינם, הנה בפ' מקץ דף קצ"ו א' אמרו כי הקב"ה הבטיח לאברהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול ולהכי אייתי כפנא על עלמא כי היכי דכל עלמא ייתו כספא ודהבא למצרים ויתקיים ברכוש גדול וז"א לשום לכם שארית וכו': יר' כי הנה טעם גלות מצרים היתה כדי שע"י כן יעלו ויירשו את ארץ כנען כנודע כי לסבה זו וילך עשו אל ארץ מפני יעקב שעתיד לרדת בגלות מצרים ואח"כ יירש ארץ כנען וז"א לשום לכם שארית בארץ בנחלת ארץ כנען הידועה המוכנת לכם ואילו אמר להשאיר אתכם בארץ היה נראה כי ישאיר להם עצמם ובאומר לשום לכם וכו' יראה שאת הארץ עצמה ישאירנה להם, וזו היא הבטחה האחרונה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו כשהודיעו ענין גלות מצרים באו' ודור רביעי ישובו הנה ואע"פ שהיא האחרונה הוזכרה פה בראשונה יען כי היא העיקרית כי כל מה שהי' מקוים הוא הבטחה זו ע"ד שפי' בס' הזוהר בפ' וארא על פסוק והבאתי אתכם אל הארץ וכו', וז"ש וישלחני אלקים למצרים לפניכם ר"ל קודם שתרדו אתם בשלשלאות ברזל בגלות מצרים כנז' אמנם כונתו ית' לטוב' עליכם והיא לשום לכם וכו' וכיון שהוא לטובה אפילו בהתחלות הי' ברחמים ששלחני לפניכם כדי שלא תרדו בשלשלאות וכו'. אח"כ רמז להם בטחון האחר והוא וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי אבל לא ישראל וז"ש והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עלי' וכו' וכן במכת בכורות האחרונה ופסח ד' על הפתח ולא יתן המשחית וכו' וז"א ולהחיות לכם. וכנגד ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אמר לפליטה גדולה והוא מ"ש וינצלו את מצרים כי פליטה והצלה הכל א' כי הצילו ופלטו ממון מצרים שהי' רכוש גדול מאד עתה אחר הרעב אשר הורד שה כל הכסף והזהב שבכל העולם כנז', טוז"ש לפליטה גדולה. ורמז בזה כי גם ענין זה לא הי' אלא בסבת מה ששלחני לפניכם כי ע"י כן קבצתי התבואה בז' שני השבע ועל ידי בא כל הממון הזה למצרים ונתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול כנז'. עוד ירמוז אל סבה אחרת הוזכרה בס' הזוהר בפ' וישב בפסוק וימצאהו איש וכו' אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין בני יעקב לשלטאה על יוסף עד לא יחות למצרים דאילו וכו'. וביאורו כי המצריים ע"י כישופיהם העצומים המכחישים פמליא של מעלה והשבעות כחות עליונים בכח שמות טומא' עשו שכל עבד הנכנס למצרים לא יצא עוד משם לחירות כל ימיו כמ"ש ז"ל ברבה ובתנחומא על אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ומכיון שאחיו משלו ושלטו בתחלה על יוסף ומכרוהו לעבד כאשר אח"כ גלגל הקב"ה באופן שישלוט על מצרים כבר יוסף הי' מתחלה עבד תחת יד אחיו ונמצאו מצרים עבדים ליוסף שהי' עבד לאחיו ולכן לא יכלו המצריים לשלוט על אחי יוסף לקנותם לעבדים כי אדרבה המצריים היו עבדים להם וע"י כן לא שלטו הכשפים הראשונים בהם ויצאו לחירות מתחת ידם, וישלחני אלקים לעבד במצרים לפניכם קודם שירדתם אתם כדי שע"י כך יוכל לשום לכם שארית בארץ יראה בארץ מצרים ומלת שארי"ת כמו ראשי"ת שהוא ענין מלכות וממשלה כנ"ל בדרך הראשון והוא מ"ש בס' הזוהר שהיו אחי יוסף מלכים ושרים בתחלה על יוסף ומכ"ש על ארץ מצרים שהי' תחת ממשלת יוסף וע"י כן תצאו מן הגלות בני חורין וז"ש ולהחיות לכה לפליטה גדולה הצלה גדולה שלא כדרך טבע כי מעולם לא יצא עבד ממצרים לחירות כנז'. ועתה וכו' ראה כי כפי הנז' יוכלו אחיו להשיבו א"כ שהאלקים גלגל כל זה לצורך גדול כנז' א"כ הרי אנחנו מוכרחים במעשינו ואין עלינו אשם כלל ואיך אמרת אשר מכרתם אותי הנה כמאשים אותנו ובפרט במ"ש ועתה אל תעצבו אבל בעשרה הרוגי מלוכה תקבלו טנשיכם הגדול ההוא, לז"א ועתה כלו' אף שעתה אחר אומרי וישלחני אלקים וכו' תוכלו לומר כי לא אתם מכרתם אותי כי מוכרחים אתם ואדרבה תחשבו ותאמרו כי כל הטובות האלה באו על ידכם ותקבלו שכר על זה כאילו אתם נתכוונתם לשלוח אותי הנה דרך שליחות בכבוד גדול לסבות הנז' לא כדרך עבד, דעו כי אינו כך כי לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים היודע העתידוח אבל אתם שנתכוונתם לרעה ומכרתם אותי לעבד ולא כדרך שליח ראוי שתקבלו ענשיכם בעשרה הרוגי מלוכה כנז' דאל"כ כל שופכי דמים יהיו פטורים מן העונש כמ"ש והאלקים אנה לידו וכו' ואמנם האמת הוא שאע"פ שהכל מאתו ית' מגלגל חוב ע"י חייב וסוף מטיפיך יעופון. אח"כ חזר אל ענינו לבאר איך ע"י קדימתו לרדת למצרים נמשכו כל הטובות ההם וז"ש וישימני לאב וכו' כי היא מ"ש בפסוק ויקראו לפניו אברך ותרגום אונקלוס דין אבא למלכא וז"ש וישימוני לאב לפרעה, וכונתו לומר כי מכיון שכבר פרעה הי' מלך מצרים ואח"כ שמני לאב לו הרי פרעה וכל ממונו וכל ביתו יכל עמו וכל ארץ מצרים הם עבדים לי וז"ש ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים וכמ"ש ויצא יוסף על ארץ מצרים וכמ"ש ויוסף הוא השליט על הארץ וכאשר שמני לאב ולאדון וכו' כבר אתם שלטתם עלי ומכרתם אותי לעבד א"כ אינכם עבדים למצרים כדי שישלטו בכם הכשפים כנז'. ובזה הרווחתם שני דברים אשר רמזתי לכם באו' לשום לכם שארית בארץ ולהחיות וכו' שהם יציאתכם לבני חורין וגם ענין ואח"כ יצאו ברכוש גדול כי ע"י כן אינו גזל בידכם כי כל הארץ לי היא ואתם שליטים עלי כנז'. וכיון שכן מהרו ועלו אל אבי וכו' שמני אלקים לאדון לכל מצרים וכשתאמרו אליו ככה כבר יבין את מה שאני רומז לו בענין גלות מצרים והוא רד"ה אלי וכו' ואל תתיירא מליכנס בגלות מצרים המכונה בלשון ירידה כנודע מפסוק רדו שמה וכו' כי כבר מובטח הוא שיצאו בניו מן הגלות ולא ישלטו הכשפים בהם כמו שהוכחתי בטענת שמני אלקים לאדון וכו' כנז'. ולא די שאומר לו שירד ואל יירא אלא שאדרבה מכח טענה זו ראוי לו שלא יעמוד ואל יתעכב עוד והטעם נרמז במלת אלי הענין כי עתה אם ירד אלי בעוד שאני קיים והנני מלך עליהם הנך נכנס בכבוד גדול ועצום ואם תתעכב אולי ותרד בשלשלאות ברזל כמשז"ל. וזהו מה שנוגע לעת הזאת לך ולבניך. ועוד יש טענה אחרת לצורך העתיד והוא כי עתה אם תרד הוא אלי כי אני המלך עליהם ואין אתה יורד אלא אלי ואין זו הכנעה אלא מעלה כי אדרבה אני עבד מתחת ממשלת אחי כנז' וע"י כן שוב אין הכשפים שולעים עליכם אבל אם תתעכב ותתערבב השעה והירידה תהיה תחת יד המצרים לא אלי ואז הכשפים שולטים ולא יוכלו רעך אחריך לצאת מן הגלות וז"ש רדה אלי אל תעמוד. גם ירמוז אל מ"ש אביו רד"ו שמה יען הי' בשנה הראשונה של הרטב והי' עדיין רד"ו שנים ועתה בשנה שנייה כמ"ש כי זה שנתיים הרעב וכו' אמר רד"ה אלי כנ"ל, והענין לומר כי אולי כל קיומו למלך על מצרים לא תהיה רק כל זמן הרטב יען הוא זן ומפרנס אותם בעצתו ובמה שצבר התבוא' כנודע ואח"כ אולי יוסר מגדולתו כמ"ש באו' רדה אלי בעוד שאני בגדולתי כי כבר עברו שנתיים מז' שני הרעב וקרוב הדבר להסירו מגדולתו, והנה אם הפסוק כפשוטו לפי ששמני אלקים לאדון וכו' לכן רדה אלי וכו' א"א כי בלי ספק כבר גזירת בין הבתרים היתה מקובלת בידם וכמשז"ל על וילך עשו אל ארץ מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב גלות מצרים גם מסר יעקב ליוסף ענין הגואל שיאמר פקידה כפולה פקוד פקדתי ויוסף מסרה לאחיו, גם יעקב שידע שנות מספר וענו אותם ת"ל שנה מתחילים מבין הבתרים ורמז ואמר רד"ו שמה כמנין רד"ו נשאר ואם עדיין לא הגיע זמן הירידה למה זה ימהרנו לירד בגלות כי כל מהרה הוא קודם זמן וא"כ הרי זה דומה לאומרין אל הסוס טול כור שעורים והנח שנחתוך ראשך וכי בשביל ששמני אלקים לאדון מהרו וכו' רדה אלי אל תטמוד ומהרתם והורדתם וכו', ויובן עם הנז' כי כבר הגיע זמן הירידה אמנם הי' מתיירא מן הכשפים של מצרים כנז' והי' מתעכב מחמת היראה הזו לז"א כבר שמני לאב וכו' ונסתלקה היראה הזו א"כ אל תעמוד כי כבר הגיעה זמן שנת הירידה והיא רד"ה כנז' ונמצא כי ענין המהירות אינו קדימת הזמן כי כבר הגיע אלא מהרו לירד טרם תרדו בשלשלאות ברזל כנז': ויסע ישראל וכל אשר לו וכו'. כבר ביארנו בפסוק רדה אלי אל תעמוד וכו' כי יודע הי' יעקב גזירת בין הבתרים המוכרחת שתתקיים ואיך ירידה הזאת אינה אלא התחלת כניסתו בגלות וע"כ )אע"פ( כדי שלא ישבר לבם של בניו ובנותיו שהיו מכניסים בגלות לא אמר להם אלא שסיבת ירידתו היתה מפני אהבת יוסף וז"ש ויאמר ישראל וכו' אלכה ואראנו בטרם אמות זהו מה שהוציא מפיו ומה שאמר ולכן ג"כ לא אמר ארד ואראנו אלא אלכה שלא לרמוז ענין ירידת הגלות ואמנם בלבו היה הדבר גנוז, וע"כ כאשר נסע מארץ כנען אילו לא הי' אלא לראות את יוסף הי' מניח את כל אשר לו בארצו וילך הוא לבדו עם שני נעריו אתו ויחזור אל הארץ אשר עליה אמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך ונענש על שיצא ממנה בשנת הרמב וירד מצרימה שלא ברשות גם יצחק הזהירו אל תרד מצרימה שכון בארץ וכו' ואמנם כיון שידע שהגיע הגלות לירד מצרימה ויסע ישראל והוא וכל אשר לו אנשים ונשים וטף וממון ומקנה. ונטה דרך נסיעתו למצרים והלך דרך באר שבע כמ"ש ויבא באר שבע והכונה הי' להתפלל שם על הגלות לפי ששם הי' אברהם כאשר נתיירא אבימלך מלך פלשתים ממנו פן זרעו בכניסת הארץ יעשו רעה עמו והשביעו עד ג' דורות לי ולניני ולנכדי כמשז"ל ואז אברהם לקיים ההבטחה ההיא שיזכו בניו לרשת את הארץ ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ד' וגייר שם אלפים ורבבות גרים וכמ"ש ויגר אברהם וכו' ימים רבים, גם יצחק אביו כאשר ויעל משם באר שבע וירא אליו ד' בלילה ההוא וכו' הבטיחו והרביתי את זרעך וכו' וגם הוא ויבן שם מזבח ויקרא בשם ד' וגייר גרים לאין קץ וגם שם חזר אבימלך וכרת ברית עמו על העתיד כנז' באברהם אביו, ולהזכיר את הבטחות אבותיו אברהם ויצחק ואת זכיותיהם אשר עשו שם כנז' הטה ארחו ונכנס שה ואז ויזבח זבחים וכו' כי אף שגם אברהם הובטח שם וזיכה שם כנז' לא נתיירא אלא מאלקי אביו יצחק הוא שם אלקים מדת הדין והפחד וכמ"ש ופחד יצחק היה לי כי כיון שגזרה עליו מדת הדין ירידה זו של הגלות נתיירא משם אלקים ולכן ויזבח לו זבחים לרצותו ולהתפלל על גלות בניו וכיון שכל זבחיו הי' אל שם אלקים כנז' ולכן ויאמר אלקים לישראל ולא דבר עמו שם ההוי"ה, ולכן נראה אליו במדרגות הלילה הרומזות אל גלות מצרים הנמשל אל חושך הלילה כמ"ש בס' הזוהר על שומר מה מלילה הנאמר על גלית אדום וגם גלות זה של מצרים הנאמר לו בין הבתרים כתיב בו ויהי השמש באה ועלטה הי' וכו' ואז נאמר לו ידוע תדע כי גר וכו', וניתן טעם פסי"ק מפסיק בין מלת אלקים אל לישראל לרמוז לו כי אף שגלות זה ממנו הי' שהוא מדת הדין אל ימשיכנו עד התכלית אמנם יושם הפסק בין מדת הדין אל ישראל באופן שיהי' הגלות ברחמים ויש תקוה לאחרית הגלות ויופסק כענין הפסק ולא יחשב כי לא יצאו ח"ו בניו מן הגלות כי זו היתה עיקר יראתו כמו שיתבאר: ויאמר יעקב וכו'. גם הושם פסיק בין יעקב ליעקב והענין כמ"ש בס' הזוהר על לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וכו' כי כאשר הי' הוא או זרעו בצרה או בחוץ לארץ נקראים יעקב ובהיותם בארץ ישראל ובהרווחה ובשמחה נקראים ישראל ולכן בתחלה בהיותו בצרת יוסף נק' יעקב וכששמע כי הוא חי ותחי רוח של יעקב כנז' ומשם ואילך נק' ישראל כי הי' בארץ ישראל ובשמחה ועתה בצאתו מבאר שבע קצה ארץ כנען כמ"ש מדן ועד באר שבע אע"פ שבמצרים הי' בשמחה גדולה להיותו חוץ מארץ ישראל נק' יעקב, ולכן אחר שבתחלה קראו ישראל ודיבר עמו באורך והבטיחו בענין הגלות הנק' מראית הלילה וכל זו אמירה בפני עצמה כמ"ש ויאמר אלקים לישראל וכו' ואחר האמירה הזו חזר לומר לו עוד אמירה אחרת וא"ל יעקב וכו'י והענין אע"פ שבירידתך עתה בגלות תקרא יעקב כנז' מובטח אתה לצאת ממנו ולהיותך אז עדיין בחוצה לארץ תקרא יעקב ג"כ אך יעקב הראשון פסיק טעמא כי הוא בזמן הגלות העתיד להפסיק ואח"כ יעקב השני הוא בצאתך מן הגלות. ויאמר לו הנני מזומן לקבל גזרתך של הגלות והרי זו אמירה שנית: עוד אמירה שלישית ייאמר אנכי האל וכו'. אחר שהבטיחו בקצרה שיעלה מן הגלות ביאר לו טוב טעם ודעת כדי שיתיישב בלבו ההבטחה כי הנה הוא היה מתיירא ממדת אלקים המכניסו בגלות כנז' לז"א לו אעפ"י שאנכי המדבר עתה עמך הוא אלקי אביך יצחק הנק' אלקים מדת הדין כמ"ש ויאמר אלקים ליש' וכו' יען כי לי זבחת הזבחים כמ"ש ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק עכ"ז אנכי הוא הנק' האל עם שאני נק' אלקים שהוא אלקי אביך כי ח"ו אין בי פירוד והכל א' ה' הוא האלקים בלי ספק, ונודע בסוד אל אלקים ה' שהם ג' שמות חסד גבורה ת"ת אשר ג' האבות כל א' נתאחז במדה א' מהם, והנה יצחק במידת הגבורה הנק' פחד אלקים ואברהם במידת האל בסוד חסד אל כל היום וכתיב חסד לאברהם ויעקב איש חם יושב אוהלים כולל שניהם בן אברהם ויצחק א"כ אתנהג עמך בשתי מדות אלו כי גם שאורידך בגלות מכח שם אלקים ארחם עליך בשם חסד אל וכמו שית' וכיון שכן אל תירא מרדה מצרימה, והענין הנה יודע אתה כי כבר הגיעה זמן הירידה כמו שביארנו בפסוק רד"ה אלי אל תעמוד כמנין רד"ה ומן הגלות הזה שהוא כמנין רד"ה שנים אל תירא ולזה לא אמר אל תירא מלירד או מרדת אלא מרד"ה. ואמנם כבר הבטחתי לאברהם בטת שגזרתי על גלות הזה ואמרתי ודור רביעי ישובו הנה ובודא' כי אין יראתך מפני חסרון אמונתך בי ח"ו אבל יראתך היא על שני דברים הא' כדרך שנתייראת בבית אל שהבטחתיך והנה אנכי עמך וכו' ועכ"ז ויירא יעקב מאד שמא יגרום החטא כמשז"ל וגם כאן יען כי צופה אתה שלא יהיה לזרעך שום זכות בצאתם ממצרים כמו שדרש ר' מתיא בן חרש על ואעבור עליך והנה עתך עת דודים וכו' ואת עירום ועריה מן המצות, הטעם הב' שאתה מתיירא הוא ע"ד יראת אברהם אביך ד' אלקים מה תתן לי וכו' כי ראה באיצטגנינותו שלא היה יכול להוליד ואין הקב"ה משנה הטבע מפני היחיד וכן אתה יודע כישופי מצרים והמערכה שלה שאין עבד יוצא בה לחירות כנ"ל ולא אשנה הטבע, ולכן אל תירא מב' הסבות האלו כי שתיהן בטלות לפי כי לגוי גדול אשימך שם בשתי בחינות הנז' אם לראשונה שלא יהי' בני זכאין לא אשגיח על העת ההיא אלא על העתיד שעתידין הם להיות לי עם סגולה מכל העמים בהר סיני ויקראו גוי גדול כמ"ש ומי גוי גדול אשר לו וכו' ויקבלו כל תורתי שבכתב ושבע"פ ואין לך זכות גדול מזה, וכנודע כי זה הדבר עצמו רמז הקב"ה למשה באמור לו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה כנודע כי הודיעו כי אינו מצילם אלא על העתיד כי שם יקבלו את התורה ועשרת הדברות שתחלתם אנכי ד' אלקיך ובזכות שקבלו אנכי לכן אנכי ארד עמך ואנכי אעלך וכו' בזכות אנכי הנז', וכנגד הסיבה השנית והיא כי אין עבד יכול לצאת משם לחירות אל תירא לפי שלגוי גדול ושליט עליהם אשימך שם לשון שום תשים עליך מלך כי אתה עתה אביו של יוסף המולך עליהם אין אתה נכנס בבחינת עבד לשישלוט בך מערכה ההיא ולכן בהיותך יורד עתה בשנת רד"ה אל תירא מרד"ה ואם תתעכב יש מורא ע"ד שביארני בפסוק רד"ה אלי אל תעמוד. והנה נתיירא יעקב מכמה דברים הא' הוא בזמן המשך הגלות עצמו פן יכלו ח"ו זרעו שם ולא יגאלו והב' מחמת עצמו ובניו שלא מסיבת הגלות אלא פן ימותו הוא ובניו במצרים ויקברום שמה בערות הארץ, וכנגד הא' אמר אנכי ארד כי כל ירידה רומזת אל הגלות ואמר כי בגלות הזה הנק' ירידה אנכי ארד עמך ואשמרך ואת זרעך לבל תכלו שמה כי כיון שארד עמך ודאי שאגאל אותה. ועל הב' הבטיחו ואנכי אעלה אותך וגם אעלה את בניך את עצמותיכם ליקבר בארץ כנען כנודע כי גם כל השבטים העלו זרעם אחריהם את עצמותיהם כמ"ש והעליתם את עצמותי מזה אתכם ולפי שיעקב זכה לעלות בגוף קיים אך השבטים לא עלו גופם רק עצמותיהם לכן לא חיברם ואמר אנכי אעלכם יעןכיעליותיהם משונות וגם כי לפי שעלייתו היא כהווייתה אמר בתחלה אעלך ועלייתם שאינה אלא בעצמות בלבד אמר גם בלשון ריבוי. עוד'רמז באוופן אחר כי בו שעלה גופו קיים אמר אעלך כלומר גופך קיים כמו שהוא אבל השבטים אמר גם עלה עלייה כל שהיא בעצמותיהם לא עלייה גמורה בגופם ולזה לא אמר גם אעלם. ועדיין הבטחה זו אינה אלא לאחד עשר שבטים היורדים עמו כי לזה בא ההיקש אנכי ארד ואנכי אעלך וכו' לכן סמך ויוסף ישית וכו' להקיש גם עלה ויוסף כי יעלה את השבטים ואת יוסף אעפ"י שאינו מכלל היורדים עמו עתה. גם בא זה ההיקש להורות עוד אל הנ"ל כי עליית השבטים הרמוזה בגם עלה תהיה כעין עליית יוסף שהיתה בעצמות ולא בגוף ואינה כעליית יעקב: או אפשר כי אומ' בא ללמוד ונמצא מלמד אל השבטים כי כמו שיוסף יזכה לעלות עצמותיו כמבואר בפרשה ובנביאים גם השבטים שלא נתפרשו עלו כמוהו וז"ש גם עלה ליוסף. או יראה במ"ש ז"ל וגם בס' הזוהר על וירא ישראל את היד וכו' ישראל סבא שהעלהו הקב"ה מקברו לראות הנס ההוא וז"ש ואנכי אעלך ליקבר במערת המכפלה גם עלה את נשמתך מן קברך לראות הנסים של יציאת מצרים וקריעת הים. עוד ירמוז ויוסף וכו' כי יעקב ידע העתיד כי לא יתחיל השעבוד עד שימות יוסף וכמ"ש ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף ולפיכך ויאמר אל עמו וכו' כי בהיות יוסף קיים היה להה בושה לכפור בטובתו הגדולה שהחיה אותם בשבע שני הרעב ואולי כשימות יוסף בחייו יתחיל תיכף השעבוד וגם הוא ישתעבד בגלות לז"א ויוסף ישית ידו על עיניך בעת המיתה כנודע ולא ימות בחייך. ויקם וכו', כשמוע יעקב בשורות אלו נתקומם ונתוסף בו כח מהחולשה שנפל עליו מיראת הגלות וז"ש ויקם יעקב מכח הבשורה שנתבשר בבאר שבע ובזה יתורץ כי ויקם וכו' הוא מיותר ובפרט כי יותר ראוי היה ליכתב מלה זו בתחלת נסיעתו הראשונה ויקם ישראל ממקום פלוני ויסע ויבא בארה שבע וכו', גם יתורץ בזה כי אומ' וישאו בני ישראל את יעקב וכו' היה ראוי ליכתב בראשונה ויסע ישראל הוא וכל אשר לו וישאו בני ישראל וכו' ויקחו את מקניהם וכו' אבל בא להורות כי בראות בניו את ישראל אביהם כי קם לבו מנפילתו ומן יראתו מכח הבשורה הנז' הנה גם הם אשר מתחלה לא היו יורדים ברצונם כי לכך לא הוזכרו שם בנסיעה עתה הפך לבם לשאת את אביהם בתופים ובמחולות לרדת מצרימה וכמו שהוא נסע הוא וכל אשר לו על סמך שלא לחזור עוד למקומו כנז' גם הם לקחו טפם ונשיהם ומקניהם וכל רכושם וכו' וכולם היו שוים בלב אחת בשמחה לירד ולכן חזרו והושוו כולם יחד באו' ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו בניו ובני בניו וכו', גם לרמוז לזה הזכיר בכל פרט מהם מלת אתו כלומר בלב א' כמוהו. ונתן עוד טעם אחר אל השמחה הזאת ואמר בעגלות אשר שלח פרעה כי מוטב להם לירד בכבוד הגדול הזה בקרון של מלכים בעגלות פרעה עצמו כי זה נשיאות ומעלה גדולה היה לו ולא ירידה וז"ש לשאת אותו ולא אמר להוריד משא"כ אילו יתעכב יותר כי יורידוהו בגלות בחרפה רב.ה בשלשלאות ברזל כנז'. ובאו' אשר רכשו בארץ כנען רמז אגב ארחיה אל משז"ל כי יען ראה יעקב כי נכסי חו"ל אין להם ברכה בארץ ולכן נתן הכל במתנה לעשו אחיו כמ"ש על בקברי אשר כריתי לי לשון כרי והנה בבואו מבית לבן הי' לו אלפים ורבבות מקנה צאן ובקר וזהב וכסף ועבדים וכו' ולכן לא הוליכו עמהם רק רכושם אשר רכשו בארץ כנען כי השאר נתן לעשו. והנה בתחלה זכר בכללות את כל השבעים נפש היורדים אתו מצרימה כמו שעתיד לבארם ואלה שמות וכו' ואמר יעקב וכל זרעו אתו. אח"כ הזכירם דרך פרט כפי בחינותיהם האח' הוא ובניו ובני בניו אתו שהיא הבחינה המובחרת שבהם שהם הבנים וכלל עמהם בני בנים כנודע כי בני בנים הרי הם כבנים ופה השמיענו חידוש הזה, ואמר מלת אתו כדי להפסיק ביניהם ובין הבחינה השנית שאינה כ"כ חביבה הלא הוא בנותיו ובנות בניו וכל זרעו שהם ג' מינים ונכללו בבחינה אחת ולכן חזר שנית להזכיר מלת אתו הביא אתו מצרימה והנה נכללו יחד לפי שהבנות אינם כ"כ חשובות כמו הבנים אמנם הם בנותיו ממש אבל בנות בניו בבחינת היותם נקבות הם גרועות מבנותיו של יעקב עצמו ובבחי' היות בנות בניו מכח זכרים ובני בנים הרי הם כבנים עצמם הם מעולות מן בנותיו: עצמו ולכן נתחברו עמהם אלא שטפלן לאחריהן, ואח"כ דור השלישי שהם בני בני בניו או בני בנות בניו שאינם חשובים כבנים אעפ"י שהם זכרים הם יותר גרועים גם בני בנותיו אעפ"י שהם דור שני כיון שבאים מכח בנות לא נמנו בבחי' הראשונה וכל אלה נכללו בכלל וכל זרעו כי זרעו נק' ולא בנים ממש ומלתא אגב ארחי' אשמעינן כנז'. והנה בענין בנות בניו השמיענו את אשר הודיעונו רז"ל כי הכתוב אומר כל נפש שבעים ובפרטן אי אתה מוצא אלא ס"ט אלא הם עם יוכבד שנולדה בין החומות וזה רמז באו' בנות בניו מיעוט רבים שנים הלא הם סרח בת אשר ויוכבד בת קהת כי בנות מוכרח שיהיה ב' כי כן רז"ל הוכרחו במלת בנותיו והלא לא היתה אלא דינה בתו ומכח קושיא נדחקו לתרץ או שהם כלותיו נשי בניו שהם חשובות כבנותיו או שהם ממש בנותיו כי השבטים נולדו תאומות עמהם ונשאום: ויגש אליו וכו'. י"ל מה צורך אל הגשה זו, ב' כי אינו מחוק המוסר לדבר הדברים באזניו ממש אלא בריחוק ממנו. ג' כי באו' ואל יחר אפך נר' כי הדבר אשר ידבר אליו כדאי להעלות אף ואינו מהראוי. ד' אומ' כי כמוך נר' שהוא נתינת טעם אל האמור והנה לא די שאין טעמו אלא אף הבנת הדברים עצמן אין להם הבנה כלל, אם כפרש"י חשוב אתה בעיני כמלך עדיין קשה כי איך הוא נתינת טעם ועוד כי מה צורך בסיפור דבר זה ועוד דהל"ל כי אתה כפרעה. ה' מה צורך בסיפור כל הדברים שעברו אדוני שאל וכו' ואין בהם צורך. וא"ו כי כמה דברים לא הי' כך אם אומ' אדוני שאל וכו' היש וכו' ואינו כן, אמנם הם השיבוהו כן להתנצל מטענת מרגלים אתם וכן ואחיו מת והם לא אמרו אלא והאחד איננו גם מ"ש למטה ויצא האחד ואמר אך טרוף וכו' ולא אמר כי מת גם אומ' ואשימה עיני עליו לא היו דברים מעולם. ז' כי בתחלה לא חששו אלא למיתת הנער כמ"ש ועזב את אביו ומת ומכאן ואילך הניח טענת הנער ולא חשש אלא למיתת הזקן כמ"ש והורדתם את שיבתי וכו' וכן והורידו עבדיך וכו' וכן פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי וכו'. ח' ייתור סיפור כל ענין ויהי כי עלינו וכו' ויאמר אבינו וכו' ונאמר לא נוכל וכו' הכל מיותר ללא צורך. ט' כפל אומ' ועתה כבואי והנער איננו אתנו וחזר ואמר והיה כראותו כי וכו' ויספיק אומ' ועתה כבואי והנער איננו אתנו ומת והורידו עבדיך וכו'. י' כי באביהם אמר ברעה שאולה ובהם נאמר ביגון שאולה. י"א אומ' ועתה ישב נא עבדך וכו' איך נפקותא זו יוצאת מכח הטענה הנז'. י"ב מה טעם נתינת קולו בבכי עד כי וישמעו מצרים וכו' טרם יתודע אל אחיו. י"ג כפל אומ' אני יוסף וכו' וחזר ואמר אני יוסף אחיכם וכו' ולא עוד אלא שנכפל הענין במלות שונות. י"ד מה הוצרך לשאול העוד אבי חי אחר שכבר למעלה אמר השלום אביכם הזקן וכו'. ט"ו דהל"ל אל תפחדו ואל תיראו ומאי אל תעצבו ואל יחר. ט"ז למה נכפלו הדברים כ"כ פעמים כי למחיה שלחני וישלחני אלקים ועתה לא אתם שלחתם וכו': והביאור כי הנה יהודה ראה בדברי יוסף שאינם כדרך בני אדם והכל בערמה לקחת את הנער. א' במוצאו דברי יוסף ודברי האיש אשר על ביתו כולם בנויים על יסוד א' וכולם הם בעצה אחת לקחת את הנער כי כן אמרו שניהם אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם וכו' ואין זה אלא שנוסדו יחד על הדבר הזה. ב' כי גם מתחלה כל דברי יוסף הי' חי פרעה כי אם בבוא אחיכם הקטן וכתיב ואת אחיכם הקטן תביאו אלי. ג' ענין מציאת כספם בפי אמתחותיהם פעם ופעמיים וזה שלא בדרך טבע וכמ"ש הוא עצמו אלקיכה נתן לכם מטמון )בפי( וכו'. ד' ענין הגביע כי בראות כספו בפי אמתחותיהן ואח"כ מצאו שם גם את הגביע אינו ע"י בנימין ולולא לא אירע בתחלה ענין הכסף אפשר שיתיישב בדעתם כי בנימין גנבו. ה' כי יוסף לא קרוב שלהם הי' אף לא אוהב וריע כדי לעשות עמהם חסידות הגדול הזה לקחת נער קטן א' ולפטור את עשרה גבורים כמותם עם היות שכפי הדין הם עצמן אמרו בפיהם וגם אנחנו נהיה לעבדים ויותר טוב לו לפטור כולם ויהי' נחשב לו לצדקה. והנה כל דברים אלו ברורים כשמש כי כל כוונתו ליקח את הנער בערמות ותחבולות ולכן נלאה נשוא מלהתווכח אתו והוא מלא ערמות ולכן בחר להתווכח בגלוי ולהודיעו כי מבין הוא כל תחבולותיו ולכן שישיבהו תשובת אמת ולא בדרך רמאות כבתחלה. עוד שנית רצה לדבר דברי פיוסים ותחנונים שיתרכך לבו וירחם עליהם האמנם מפני אימת מלכות לא דיבר בגלוי לגמרי רק דיבר דברים שמתוכם יבין יוסף ויכיר כי כבר יהודה ידע והכיר תחבולותיו ולכן ויגש אליו ואמר ידבר נא באזני אדוני מפני הכבוד שלא ירגישו העומדים שם ויכוח הזה המגלה ערמות יוסף, וע"י כך יחר אפו בו כי מגלה קלונו אל העומדים שם וז"ש ידבר נא וכו' יראה ידבר נא עבדך דבר ויכוח א' כדי שמתוכו יכנס באזני אדוני דבר א' מסוים שיש בלבי ואין רצוני לדבר הדבר ההוא בגלוי משום אל יחר אפך בעבדך אם אגלהו. וא"ת והרי אפשר שלא אבין אני את הדבר ההוא הפרטי לז"א כי כמוך וכו' יראה כי הלא ראינו בעיניך כי איש כמוך הוא אשר עלה לגדולה כפרטה עצמו וזה לא היה רק מרוב החכמה והתבונה שנמצא בך וכמ"ש אין נבון וחכם כמוך וע"כ אתה ת.היה על ביתו וכו' ומכ"ש שתבין את דברי שאני הדיוט א' כיון שהבנת דברי החלום את אשר האלקים עושה, או יראה א"ת במה ידעת כי כל דברי הי' בערמה ואולי בתומי אני מדבר לז"א כי כמוך וכו' ע"ד שפירשתי כי כיון שלא עלית לגדולה אלא מחמת רוב התבונה אשר בך מכל האדם א"כ כל מעשיך כולם הם בתבונה ובערמה ולא בתמימות כשאר בני אדם: או ירמוז קצת ע"ד רז"ל ואל יחר אפך בי לפי שאני מדבר אליך קשית כי אע"פ שאתה רואה אותי עתה כי אני עבדך משועבד לך וז"ש בעבדך אינו כך כי כ"כ אני כמוך וז"ש כי כמוך, כלומר כי אני כמוך לפי שאין אתה פרעה המלך עצמו רק אתה כפרעה ר"ל משנה שלו ותחת ידו וכן אני משנה ליעקב אבי בארץ כנען ואינו כ"כ פחיתות אליך אם אני אדבר עמך קשות ובפרט שהוא בהסתר ולא בגלוי כנז'. או יראה הנה השאלה שאני שואל ממך ע"ד בנימין שלא תקחנו לעבד אע"פ שכפי הדין כבר הוא עבדך לפי שגנב את הגביע עכ"ז קטנה מאד הוא וראוי שלא תחזיר פני ריקם ואל יחר אפך בי למה אני מפציר כ"כ בענין בנימין שכבר הוא עבדך כפי הדין ולמה אני רוצה להפקיעו מתחת ידך וז"ש ואל יחר אפך בסיבת היות בנימין עבדך כבר כי הרי כמוך כפרעה חשוב אתה כמלך מושל בכל העולם ואין ראוי להקפיד כ"כ בשביל עבד קטן. או יראה קרוב לזה ואל יחר אפך בי לומר כי הרי בנימין נתחייב מן הדין להיות לי עבד וז"ש בעבדך והנה גזירת מצרים ששום עבד לא יצא לחירות כלל ואיך אתה מפציר בי להעבירני על דת ולזה טען כי כמוך כפרעה יראה כי הלא בנימין ג"כ דומה כמוך כי גם 'אתה היית עבד ואח"כ עלית להיות מלך כפרעה יכ"ש עתה שאיני שואל ממך רק שתוציאנו לחירות בלבד: אדוני וכו' התחיל לסדר ויכוח דבריו לשיבין מתוכם כי כל כוונתו היתה ליקח את הנער כנ"ל ואמר אדוני וכו' יראה אע"פ ששאלתך הראשונה היתה מרגלים אתם כל עיקר שאלתך זו היתה לאמר שאלה אחרת והיא היש לכם אב וכו' וז"ש שאל לאמר היש וכו' וזה כי לא יעלה בדעת כי טענת מרגלים אתם המחוייבים מיתה תתבטל במה שנביא לך אחינו הקטן כי אין זה מספיק להוכיח כי לא מרגלים אנחנו אלא ודאי כי שאלת מרגלים אתם היתה לשנודיע לך כי יש לנו אב או אח וכמו שנת' אצלנו בפסוק ויתנכר אליהם ויאמר וכו' ובפרט כי חשובתינו הראשונה לומר כולנו בני איש אחד ואי אפשר שאב אחד יכניס בסכנה לכל בניו היתה מספקת ולא חידשנו עוד בתשובה השנית ויאמרו שנים עשר וכו' רק והנה הקטן את אבינו ובזה נתפייסת תיכף ואמרת בזאת תבחנו וכו' כי אם בבוא אחיכם וכו'. ונאמר וכו' אע"פ שאמרנו והאחד איננו פשוט הוא שכוונתינו לומר שמת ממש שאם פי' הוא שנאבד היה לך לתפסינו בדברים כי זו ראי' שהיה מרגל ושם תפסוהו ולא ידעתם מה נעשה בו ואין אנו כ"כ פתאים לדבר כזה וכוונתי לומר כי כמו שאתה נתנהגת ברמאות גם אנחנו ידענו כונתך ודברנו טענות להרחיק דעתך מדבר זה הלא הוא כי אמרנו לך כי האב זקן מאד והנער עצמו אינו נער רק ילד קטן וגם כי הוא בן זקונים אשר בטבעו להיות חלוש מאד כנודע בחכמת הטבע ונוסף על זה כי אחיו מת ויותר הוא לבדו מן אותה האם החביבה לאבינו והשטן מקטרג בבני אותה האם כי כבר אחיו מת ולא נותר ממנה כי אם הוא וכמו שאמו היתה אהובתו גם לו ואביו אהבו מצד עצמו נוסף על אהבת אמו וכפי זה יש סכנה אם אל האב אם אל הילד והוא נמנע להביאו כללי ולא פנית לכל הסיבות הנז' והכרחתנו להורידו 'אליך וז"ש ותאמר וכו' הורידוהו אלי ומכיון שאמרנו שיש סכנת נפשות בדבר הפצרת להביאו ואמרת וזאת עשו וחיו וכן ולא תמותו ולא עוד אלא שאמרת את האלקים אני ירא ואיני רוצה שתמותו ולכן הביאו את אחיכם, ואם אתה ירא אלקים למה אתה חושש על חיינו ולא לסכנת אבינו הזקן והילד הקטן אלא ודאי שכוונתך להבטיחנו כי תשים טינך עליו לטובה נהצילו מכל נזק ופגע רע וז"ש ואשימה עיני עליו וע"י כן יוסר גם צרת אבינו הזקן ביודעו כי תשים מלך כמוך עיניך לטובה עליו, והנה עתה לא די שאינך מציל אותו מיד אחר אלא אתה בעצמך רוצה להרע לו להשתעבד בו כעבד כמ"ש הוא יהיה לי עבד: ונאמר וכו' אמרנו טענה ממוצעת הסובלת ב' פירושים והוא לא יוכל הנער נר' תליית הרעה בנער וחזרנו לומר ועזב את אביו ומת יורה שהוא רעה אל אביו לומר כי מלת ומת היא חוזרת אל הנער או אל אביו כי שניהם בסכנה וכאילו אמר ומת אחד משניהם ואע"פ שלא אמרו כך מובן הוא במה שאמרנו כי האב זקן והילד קטן כלו' ולפי זה לא יוכל הנער לעזוב את אביו וממילא משמע כי אם עזב את אביו ומת ועם כל התחנונים האלה נתאכזרת עלינו בכעס ואמרת אם לא ירד אחיכם וכו': גם אפשר ירמוז בדבריהם כי היות ששני דברים אמרו להנצל מטענת מרגלים הא' יש לנו אב זקן והב' וילד זקונים והיה לך להשיב באלו תבחנו בבוא אביכה ואחיכם כי אם הוא מפני רחמים כ"כ היה ראוי לרחם על הילד הקטן כמו על האב הזקן וראינו כי מעולם לא נתרצית כי אם בבוא אחיכם בלבד וכמ"ש בזאת תבחנו כלו' בזאת ביאת אחיכם ולא בביאת אביכם וכל זה יורה היותך חפץ לקחת את הנער: ויהי כי עלינו וכו'. סיפרו לו ג"כ את כל הקורות אתם עם אביהם כדי שיתרכך לבו מעט וירחם עליהם כמו שביארנו למעלה כי גם זו היתה כוונתו של יהודה במ"ש ויגש אליו וכו' וסיפרו כי לא המתינו עד תום הלחם אלא תיכף כי עלינו קודם שנתיישב בביתינו ונגד לו ולכן לא אמר ויהי כי באנו ולא הועיל כלום, וזה נרמז באו' ויאמר אבינו שובו וכו' כלומר והמתננו עד תום הלחם עד כי הוצרך אבינו לחלות פנינו שנשוב לשבור בר ולא חשש למיתת הרעב מרוב תשוקתו בנער וכל זה יורה כי היה סכנת נפשות כנ"ל, ואף גם אז כי אזל הלחם לא נתרצה עד כי דברנו אליו בלשון שלילה כי היא מהנמנע וז"ש ולא נוכל לרדת כלל ולחזק הענין התחיל בל' שלילה ולא נוכל לרדת ואח"כ חזרו לומר התנאי אם יש אחינו וירדנו ועוד חזרנו לבסוף בלשון שלילה כי לא נוכל וכו': או יראה ונאמר כבר עתה לא נוכל לרדת כי עבר זמן רב שלא ירדנו וגם אם נוריד הנער לא יתרצה כי יאמר הנחתם לשמעון אחיכם במאסר כל זה הזמן וגם לא חששתם להשיב תשובה כלל עד כי צר לכם חוסר לחם אבל עכ"ז נכניס עצמינו בספק ואם יש אתנו אחינו הקען וירדנו לפי שזה ספק אבל הבחינה האחרת והיא לראות את פני האיש ואחינו הקטן איננו אתנו זה ודאי מהנמנע כי לא נוכל לראות וכו', ועדיין לא נתרצה לשלחו וזלגו עיניו דמעות בדבר' תחתונים ובסיפור צרותיו באורך וז"ש אתם ידעתם וכו' יראה אעפ"י שלא היה בדעתי לדבר דברים אלו כי מחשיב אני את בני רחל יותר מכם מפני כבודכם האמנם לפי שכבר אתם ידעתם מעצמיכם ענין זה לא אחוש לגלותו הלא הוא כי אשתי האמיתית רחל עיקרה של בית שנים בלבד ילדה והם הבנים אשר לי בפרטות וז"ש ג"כ לי ר"ל לבדו יחידי וכמו שית' במ"ש ולקחתם גם את זה וכו': ויצא הא' היותר מיוחד שעליו נאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר וכו' יצא מאתי ולא הרחיק נדוד למרחוק ותיכף קרהו אסון והלואי אם נפל בחולי מעינוי הדרך ומת אמנם לא נודע ממנו דבר כלל הלואי שכיון שנטרף ראיתיו בעיני לקוברו כי הלא גם את זה ספק הוא אצלי כי הלא ואומר אני אך טרוף טורף ולא מפני שאח"כ ראיתיו כי לא ראיתיו עד הנה ולא זכיתי לקוברו ולראותו מת או טורף. וא"כ גם כי את זה תקחוהו אתם בידיכם עמכה ואיננו יוצא יחידי כמו הראשון כמ"ש ויצא האחד שפי' יחידי כנ"ל עכ"ז וקרהו אסון כי אתחזק סכנתא בבני האשה ההיא וזהו ג"כ מ"ש גם את זה לרבות כי גם זה שאינו יחידי וקרהו אסון. וכפי פי' הב' במלת הא' שר"ל המיוחד באהבה וחבה ואמר כי אם הראשון המיוחד באהבה וגם כי מעצמו יצא ועכ"ז לא ראיתיו מכ"ש גם את זה בנימין שאינו מיוחד לי באהבה וטפל הוא אל הראשון ועוד כי אתם לוקחים אותו בהכרח במאמר מלך מצרים על ידי מחלוקת כי ודאי שיקרהו אסון שלא תחושו אליו וגם אם תחושו הנה מלך מצרים יקחנו בזרוע, אם כך תעשו והורדתם את שיבתי ברעה שאולה כי שרוי בלא אשה ר"ל בת זוגתו העיקרית שרוי בלא עובה ומכ"ש אם תמות היא וגם בניה ששרוי ברעה ולא תפרד ממנו הרעה אפי' עד רדתו שאולה וכל דברים אלו השומעם בלי ספק יכמרו רחמיו מאד וראוי לך לרחם עליו, והגם כי אין אתה מאמין בתורתינו כנז' שרוי בלא אשה וכו' לפחות ראוי לך להודות כי והיה בראותו וכו' ירד ביגון שאולה אף אם אינו ברעה ממש כדברי אבינו לפחות יגון גדול יהיה בלבו על זה: