בהעלתך וכו'. נודע כי ביום ר"ח ניסן הי' יום השמיני למילואים ואז הוקם המשכן ובו ביום ויקרא ה' אל משה וידבר ה' אליו וכו'. ואז נמשח אהרן ובניו ונתכהן. ואז התחיל להקרי' הקרבנות ולהדליק המנור' וכו'. כי בז' ימים של המילואים משה שמש בכהונ' במקום אהרן ובו ביום נצטוו הנשיאים להקרי' חנוכת המזבח ובו ביום התחיל נחשון בן עמינדב. ובזה נבוא אל הביאור ובראשונה נבאר סמיכות הפרשיות כי הנה למעל' אמר זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל ואח"כ כתיב ובבא משה אל אהל מועד וכו' עם שאין זה מקומו. והענין כי לא כל המדריגות שוות כי כללות ישראל הושוו בקרבנותיהם תמידין ומוספין של כל השנ' ויד כולן שוה בו מחצית השקל לגולגולת. מדריג' ב' הם הנשיאים אשר נצטוו בקרבנות חנוכת המזבח זז"ש זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל. למעל' מהם מדריג' ג' אהרן. כי ישראל או הנשיאים נדמו אל מביאי המנח' אל המלך והוא מקבל' מהם ומרא' להה פנים שוחקות ואמנם עדיין אינם במדריג' שיכינו הם עצמם את המנח' ויביאוה לפני המלך אלא אהרן משרתו פקיד על ביתו ואמנם אף גם אהרן משים המנח' לפני המלך אמנם אינו מדבר עמו פה אל פה. ולמעל' ממש מדריג' ד' משה רעה המלך נאמן ביתו מדבר פב"פ עם המלך ולא עוד אלא שבכל שעה שהוא רוצה נכנס מאליו שלא ברשות אף שהמלך לא יקראהו ע"י שליח. ובזה נבא אל הביאור הנה כראות משה אהבתו ית' את הנשיאים להקריבם חנוכת המזבח יותר משאר עם בני ישראל וגם הוא לא נצטווה בכך ולא נבחר גם הוא הרע בעיניו ע"ז מאד. ועוד אחרת הית' כי הוא שמש בכהונ' גדול' שבעת ימים של המילואים והוסר מכהונתו ונתכהן אהרן תחתיו לכן בא הכתוב לנחמו ולהודיעו כי כל זה הי' לו לרוב שבחו וז"ש ובבוא משה וכו' כלומר אתה הוא במדריג' הרביעית המעול' כנ"ל כי אתה רעה המלך בכל הפרטים ואלו הן. הנה אהרן אחיך שהוא היותר מעול' שבהנשיאים כנ"ל כל הקרבנות הי' במזבח העול' בחצר אהל מועד ולא הי' יכול לבא אל אוהל מועד אלא ברשות להקריב קטורת ולהדליק את הנרות אבל משה הי' נכנס ובא אל אהל מועד עצמו מאליו שלא ע"י מעשה כקטורת והדלק' וז"ש ובבא משה אל אהל מועד ועוד כי אהרן נכנס לשרת ולעבוד עבודת עבד לפניו ית' אמנם משה בא לדבר אתו ית' כרעה המלך וז"ש לדבר אתו. ועוד כי מרוב חיבתו ית' אותו בעת בואו שם תיכף הי' משה שומע את הקול ית' מדבר אליו וקוראו שיכנס כמ"ש ויקרא אל משה ולזה לא אמר ושמע אלא וישמע לשעבר והי' ע"ד טרם יקראו ואני אענ'. וטעם לכל השבח הזה הוא מעל הכפורת וכו' ירצה כי העדות הם שני לוחות העדות שהוריד משה בידו בסיני מה שלא זכה ילוד אשה ובזכות זה הדיבור הי' נמשך משם מעל הכפורת אשר על ארון העדות הם הלוחות כנ"ל. והנה הלוחות הי' שנים תוך הארון וכנגדם הי' שני כרובים על הכפורת ולכן הדיבור נמשך מבין שני הכרובים. ואמנם הקול הזה אינו הדיבור והמצו' עצמ' כי זה נאמר אחר כך וידבר אליו אמנם הקול הזה הוא שהי' קוראו בשמו ואומר לו משה הכנס ולכן נרמז זה בר"ת "מבין "שני "הכרובים משה ואחר שקראו דרך חיבה יתירה ואח"כ וידבר אליו את המצות והחוקים שהי' רוצה לצוות את בני ישראל וזהו ענין ויקרא אל משה בתחל' קוראו בשמו ואח"כ וידבר ה' אליו וכו' ומה הוא הדיבור הזה אדם כי יקריב וכו'. והנה קריאת השם לא הי' אלא לו לבדו ולא לאהרן וז"ש וישמע את הקול מדבר אליו ולא לאהרן וכן הדיבור עצמו כנ"ל וידבר אליו ולא לאהרן א"כ הבט כל השבח הגדול אשר למש' נבחר מכל שבח נשיאי ישראל המביאים מנח' לחנוכת המזבח ונבחר משבח אהרן שהי' מקריב את הקרבנות כעבד משרת. אך משה כאוהב נאמן בית רעה המלך איננו עובד המלך כעבד. ואחר שביאר שבחו של משה בא עתה גם כן לספר בשבח אהרן הפחות' מממדריגת משה ואמנם היא גדול' משבח של ישראל והנשיאים כדי שלא יצטער גם הוא' למה לא הי' לו חלק בחנוכת המזבח כשאר הנשיאים כי הרי הוא נשיא שבט לוי ולא מצינו ללוי חלק בחנוכת המזבח כדכתיב ואת שם אהרן תכתיב על מטה לוי וכתיב ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן וכו'. וז"א בהעלותך את הנרות וכו' ורז"ל פירשו כי בישרו על חנוכת המקדש בימי חשמונאי הנעש' ע"י הדלקת נרות והי' כהן מזרעו של אהרן. וכפי דרכנו יאמר בהעלותך וכו' ירצה במה שנתבאר אצלינו בפרשת תרומה כי המשכן דוגמת כל העולם הוא כי היריעות שבו כנגד הרקיעים כנאמר בהם נוטה שמים כיריע' וכו'. ואמנה היתדות לא היו צריכות מפני הקלעים שלא יגביהם רוח וכמ"ש ולא נצחה הרוח את טמוד העשן וכמו כן לא יגביהו היריעות מעל אהל העדות אשר שם שכינתו ית' אבל היא רמז אל מ"ש בפרקי ר' אליעזר קורקוסי השמי' במימי אוקיינוס הם אחוזים. ובזה נבאר ענין חנוכת הנשאים וענין הדלקת אהרן את הנרות מה ענינם:דע העולם כולו מתנהג בכח השפעות י"ב מזלות טש"ת סא"ב וכו'. ואין זולתם בבני חיי ומזוני וכל צרכי העוה"ז ואלו הי"ב מזלות קבועים בחגורת הגלגל השמיני ממט' למעל' והם י"ב נשיאים ומלכים המנהיגים לכל שאר הכוכבים שבשאר הגלגלים אשר רבו מלספור אשר הם כנגד כללות עם בני ישראל כמ"ש הבט נא השמימ' וכו' כה יהי' זרעך וכתיב והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. והי"ב נשיאים שהם דמיון י"ב שבטים עצמן ראובן ושמעון וכו'. אבות כל בני ישראל הנה הם כנגד י"ב מזלות הרועים שאר הכוכבים כאבות לבנים וזנין ומפרנסין אותן ולכן ציוה השי"ת כי י"ב הנשיאים שהם כנגד י"ב שבטים ראובן ושמעון וכו' בני יעקב עצמן יקריבו חנוכת המשכן הרומז אל כללות העולם כולו השמים וכל צבאם כנ"ל. ולרמוז כי מהם יורד השפע והמזון לכל העולם לכן החינוך הי' במזבח ונקרא על שמו חנוכת המזבח ולא חנוכת המשכן כי המזבח הי' נקרב בו את קרבני לחמי לאשי ותמורת הקרבנות הנקרבים בו כלפי מעל' הי' השי"ת משפיע מזון ולחם להתחתונים ע"י הי"ב מזלות ולכן הקריבו הנשיאים הקרבנות ההם על המזבח כי ע"י הקרבנות ההם יהי' השפע נשפע בעוה"ז מאז ואילך כל ימי עולם. וזהו סוד היות זה נקרא חנוכת המזבח. ונודע כי חודש ניסן ראשון הוא לחדשי השנ' ובו מושל מזל טלה ראש הי"ב מזלות ושם התחלת התקופות ואחריו כל מזל מהי"ב מזלות ימשוך הקפתו כאו"א בחדשו להשפיע בעולם ולכן ביום ראשון לחודש ניסן הוקם המשכן ובו ביום התחילו הי"ב נשיאים להקריב חנוכת המזבח ונודע כי התחלת הדבר הוא עיקר הכל וע"כ בהתחלת החודש הראשון שהוא התחלת סיבוב תקופת השפעות הי"ב מזלות בעולם אז הקריבו כל הי"ב נשיאים חנוכתם בשנים עשר ימים יום לשנה יום לשנה. ונודע כי חגורת המזלות נטוי' מעל ראשינו חצי' נוטה לדרום וחצי' לצפון ואינ' כנגד חגורת הגלגל יומי הנקרא קו משוה היום באופן כי י"ב המזלות נעשים ד' תקופות ג' במזרח ג' בדרום ג' במער' ג' בצפון ולעומתם ד' דגלים של הי"ב שבטים ונשיאיהם דגל מחנה יהוד' מזרח' וכו', גם נודע כי שימוש הי"ב מזלות בעולם ענינו הוא כי בכל שלשים יום חודש ניסן מתחיל טלה לזרוח בעלות השחר באמצע נקוד' רוח מזרח וכן חודש אייר זורח שו"ר שם בכל בוקר עם השמש כנודע באופן כי כל התחלות שררות הי"ב מזלות היא בנקוד' אמצעית של רוח מזרח כי שם מתחיל לצמוח בכל בוקר בעת זריחת השמש וע"כ התחיל דגל יהוד' שהי' מזרח' בג' ימים ראשונים ואח"כ דגל דרום וכו' וז"ש ויהי המקרי' ביום הראשון נחשון וכו' והרי נתבאר ענין חנוכת הנשיאים מה ענינ' והוא לרמוז כי על ידם ישפיטו הי"ב מזלות שפע העוה"ז בכל צרכיו ככל אשר הם מקבלים מאדון הכל ית'. ועתה הודיע הקב"ה כי אע"פ שכל שפע העולם נשפע ע"י י"ב הנשיאים כנ"ל הנה עיקר הכל הוא על ידי אהרן וז"ש בהעלותך וכו'. והענין במה שנודע כי המזלות הם בגלגל השמיני העליון ואי אפשר להם להוריד שום השפע' כלצ בעוה"ז אם לא ע"י הכוכבים .המשרתי' הנקראים שצ"ם חנכ"ל אשר כל אחד מהם קבוע בגלגלו בז' גלגלים התחתונים אשר למט' מגלגל המזלות והטנין כי בהיות שבתי או צדק וכו' כוכב כנגד חגורות המזלות כפי פגיעתו באיזה מזל מהי"ב מזלות כך מקבל מין שפע מיוחד והוא אח"כ ממשיכו למט' בעוה"ז ולולא ז' כוכבים המשרתים האל' אין שפע נמשך כלל בעוה"ז מן הי"ב מזלות נמצא כי עיקר תלוי בז' כוכבים האלו. והנה ענינם הוא ענין ז' נרות המנור' המאירים בעולם והנר האמצעי כנגד המה וכולם מקבלים האר' ממנו וגדול מכולם ונמצא כי כמו שע"י הקרבת הקרבנות שע"י הי"ב הנשיאים המשיכו השפע מהי"ב מזלות העליונים כן ע"י הדלקת הנרות ע"י אהרן נמשכת הארת ז' הכוכבים שצ"ם חנכ"ל בעולם. וז"ש בהעלותך וכו' ירצה עם היותך מעל' ומדליק את הנרות התחתונים הנה אל מול פני המנור' התחתונ' הזו שבמשכן תגרום שיאירו ז' הנרות העליונים שצ"ם חנכ"ל. ובזה יובן כי באלו הנרות התחתונות לא הזכיר האר' אלא העלא' יען כי הם תחתונים וזכות מצות הדלקתם עולה עד ז' נרות העליונים שצ"ם חנכ"ל וגורמיך להם שיאירו ונמצא כי בכתו' הזה הוזכר הציווי והוזכר השבח והשכר כי בהעלותך את הנרות הוא ציווי ויאירו שבעת הנרות הוא השבח והשכר. גם בזה יובן אומרו דבר אל אהרן ואמרת אליו כי דבר כנגד הציווי כי כל דיבור יורה קושי כאדון המצווה אל משרתו בחוזק ובממשל ואמרת אליו הוא אמיר' בחיבוב ובאהב' להודיע שבחו וחיבתו אליו כי על ידו יאירו ז' הנרות העליונים בעה"ז כנ"ל. ונמצא כי אין הדבר כפשוטו שאל מול פני המנור' יאירו ויחזרו ויצדדו אורות ז' הנרות כמ"ש רש"י ז"ל אבל הכוונ' בהעלותך ובהדליקך הנרות האלו שבמשכן תגרום כי אל מול פני המנור' הזו התחתונ' כלומר כמו שזו המנור' התחתונ' עשת' פעול' של הארת' כך לעומת' מדה כנגד מדה יאירו ז' הנרות העליונים. ובזה יובן דהל"ל אל פני המנור' שהוא הנר האמצעי ואמר אל מול פני שהיא המנור' העליונ' שהיא מול אל פני מנור' התחתונ', ולפי שהנרות ראשונים נודע מספרם בפ' תרומ' לכן לא זכר מספרם שהם ז' אלא למט' שהם נרות מנור' העליונ' אז:ויעש כן אהרן וכו'. והנה הי' מספיק בשיאמר ויטש כן אהרן אבל מה צורך לחזור ולפרש שנית אל מול פני וכו'. וגם שלישית כאשר צוה ה' את משה. אך הענין כי עוש' המצו' צריך שתכליתו יהי' אל הכוונ' האמיתיות למה הוא עושה אותה כדי לגרום טובה בעולם. וז"ש ויעש כן אהרן ר"ל כן כנ"ל בהעלותך את הנרות שעשה מצוה זו של הדלקת הנרות במעש' ועוד נתכוון אל הכוונ' האמיתית הנ"ל והוא כי אל מול פני המנור' ר"ל אותה מנור' העליונ' אשר בשמים שהיא מכוונ' מול פני מנור' הזו התחתונ' העול' ממט למעל' ע"י כוונתו הטהור' את הארת נרותיה של המנור' העליונ' אשר היא מול פני מנור' הזו התחתונ' כנ"ל. ואמנם אע"פ שמצות אינן צריכות כוונה עכ"ז נתכוון אהרן בכך ולמד זה ממה שצי'וה ה' את משה פי' כי בשאר המצות לא נתפרש רק מעשה המצו' בעצמ'. אבל עתה ציוה עליו מעש' המצו' וגם את השבח שהי' גורם ע"י עשייתו המצו' הזו כנ"ל וז"ש כאשר צוה ה' את משה כלומר כדוגמא עצמ' של צוואת ה' למשה שהית' מורכבת מציווי ומשבח כן עשה הוא המצו' במעש' וגם בכוונת השבח כנ"ל ובזה יתורץ כי אומרו ויעש כן ר"ל כנ"ל במה שאמר דבר אל אהרן בהעלותך וכו' וא"כ למה חזר לאמר כאשר ציוה וכו':ובזה יובן ג"כ אומרו וזה מעש' המנור' וכו' כי אין זה מקומו וגם מה ענין חזרתו לאמר כמרא' וכו'. אמנם בא לתת טעם מהיכן למד כן אהרן לעשות במעש' וגם בכוונ' כנ"ל לז"א וזה וכו' ירצה כי הנה מעש' המנור' עצמ' הית' גם כן באופן הזה הנ"ל של הדלקת' וז"ש וזה וכו' כלומר זה המעש' הנ"ל של העלאת הנרות זה עצמו הי' ענין מעש' המנור' עצמ' כי לא נתרצ' משה לעשות' ככל שאר הכלים השלחן והארון והמזבחות וכו' אלא ביקש לראות דוגמת' בעולם העליון ואחרי שהראהו אותו אז אח"כ כפי המרא' אשר הרא' ה' את משה בתחל' את המנור' העליונ' שבמרום אחרי כן עשה את המנור' התחתונ' ומזה למד אהרן שלא העל' הנרות התחתונים עד שידע ענין הארת הנרות העליונים. או ירצה במה שנבאר ענין מצות המנור' באופן אחר כי הנה שורש ויסוד כל הנבראים כולם הוא על ידי האור העליון אשר הוא הבריא' הראשונ' שקדמ' לכולן. והוא ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור והיא ענין האור' ששמש' בשבעת ימי בראשית אשר אין תחיית המתים אלא על ידה כמ"ש כי טל אורות טליך וזו היא הבטח' העליונ' ואור החמ' יהי' שבעתים כאור שבעת הימי' והוא אור הגנוז לצדיקים בגן עדן והוא סוד וזרח' לכם יראי שמי וכו' והוא סוד השכר האמיתי שבו מתעדנין הצדיקים ואור זה נחלק לז' חלקים וכל אחד מהם שמש בשבעת ימי בראשית יום אחד וזהו סוד ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד כי האור ההוא שמש גם בליל' כמ"ש וליל' כיום יאיר וכו' ועי"כ הערב והבוקר שניהם היו יום אחד וכמ"ש ויקרא אלהים לאור יום נמצא כי ז' ימי בראשית הם נקראים שבע' נרות ושבע' אורות שבהם נבראו כל היצורים וזהו שהבטיח הש"י לאהרן כי ע"י העלאתו את הנרות יאירו שבעת הנרות הם שבע' אורות ימי בראשית בכל הנבראים כולם ונמצא כי אהרן מקיים כל מעש' ז' ימי בראשית שהם כל העולמות כולן וא"כ אל יצטער יען לא ניתן לו חלק בחנוכת המזבח כי שכרו כנגד כולם:וזה מעש' המנור' וכו' הביא ראי' אל האמור כי כל הנבראים תלויין באור ההוא של שבעת ימי בראשית וכולן נשפעים ממנו כי הרי זהו טעם למה וזה מעש' המנור' מקש' כולה להורות כי הכל בחינ' אחת של אור ראשון וממנו נמשכו ונסתעפו כל הנבראים. או ירצה רמז במצו' זו אל כל השפעתו ית' וכל הנהגתו בעולם הזה בשבע' אלפים שנה שימשך קיומו ואמנם כל הששת אלפים הם כדמיון ששת ימי בראשית החול המכינים מזון ליום השביעי הנקרא שבת כי אין בו מלאכ' כלל וכל המצו' שבני אדם עושין בשיתא אלפי שני דהוה עלמא וכל התור' שעוסקים שעליהם נאמר כי נר מצוה ותורה אור גם כל השפע שהקב"ה מאיר בעולם למען תת להם הכנ' שיעסקו בתור' ובמצות הכל הוא לתכלית האלף השביעי וכל ששת אלפים מגמתם ופנייתם אל האלף ההוא. וז"ש אל מול פני המנור' כי השיתא אלפי הם נמשלים אל אחוריים שאינם מאירים והאלף השביעי נמשל אל ים ולכן אל מול פני המנורה דהוא נר השביעי יאירו כל שבעת הנרות כולה להורות כי כל תכליתם אינו אלא על אלף השביעי:או ירצה לתרץ קושיית רז"ל וכי הקב"ה הנקרא נרו של עולם צריך הוא לאור בריותיו וע"ז הי' אהרן תמה בעצמו לז"א הקב"ה דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל תהי' מתמיה בעצמך איך אתה יכול להאיר אלי כי דע לך כי אין אתה מאיר אותם לפני אלא מעל' אותם בלבד וז"ש בהעלותך וכו' ולא בהאירך או בהדליקך כי אין אתה אלא כמעל' מנחה לפני כדי שעי"כ אדרב' אני אורו של עולם אמשיך הארתי בז' אורות ההם באופן שהנרות יאירו את העולם מכה שאני המשכתי בהם ולא תחשוב שאת' מאיר את הנרות אלא שהם יאירו לכל העולם ולכן במעש' אהרן אמר בהעלותך ובנרות עצמן יאירו ולא יעלו. ויעש וכו' כאשר שמע אהרן כן נתיישבו הדברים בלבו ואע"פ שהי' מדליק ומאיר את הנרות כבר ידע כי לא הוא מאיר להם אלא העל' בלבד לפניו ית' וז"ש העל' נרותיה ולא אמר הדליק או האיר:וזה וכו' הביא ראי' אל האמור כי הרי הבט וראה פלא של מעש' הזה של המנור' כי עם היות' ככר זהב הכל עשיית מקש' אחת דבר שאין כח בשר ודם לעשות ולא נעשית אלא בכחו ית' כי כמרא' אשר הרא' ד' את משה כן ד' הנ"ל עשה את המנור' ולא משה ובצלאל עשאוה אלא הוא ית' עשא' וא"כ אם מעש' המנור' עצמ' הוא ית' עשא' שאינו אלא מעש' גופני ומכ"ש ההאר' שהוא דבר רוחני שהוא ית' הוא אשר יגזור ויתן אורו אל ז' אורות המנור' לא שהוא צריך לאור שלנו אלא אדרב' התכלית של הדלקת המנור' הוא לשהוא ית' יאיר בנו ולא אנו לו:או ירצה דרך רמז וירמוז אל מש"ל על כי נר מצוה וכו' תלה הכתוב המצו' בנר וכו' וסוד הענין במ"ש בספר התיקונין כי כמו שכל אבר מן רמ"ה אברים כלול מכל הרמ"ח כן כל מצות עשה נכללת מן הרמ"ח מצות וכדוגמת' במצות לא תעש'. והנה הם רמ"ח מצות של מעש' ועם כללות שתי בחינות רמ"ח ושס"ה הרי בגימטריא נ"ר כי גם מצות לא תעש' נאמר עליהם ישב אדם ולא עבר עביר' נחשב לו כעוש' מצוה אמנם המעש' האמיתי המאיר כמו נר אינם רק רמ"ח עשה ולכן לא נרמזו מצות לא תעש' בענין הנר אלא דרך כללותם כנ"ל באופן כי כל המצות נקראים נר והם כדמיון הכלי אשר בו מונחים הפתיל' והשמן אבל התור' היא האור עצמו המאיר את הנר והפתיל' שהיא המצו', וצונו בהעלותך וכו' הנה האדם העובד את השי"ת בתור' ובמצות נמשל לאהרן הכהן העובד לפני השי"ת ולכן דבר אל אהרן כי בהיותך עוסק במצו' אם תרצ' להעלותם ולתת בהם עילוי ומעל' יתיר' תעסוק גם בתור' הנקראת אור ועי"כ יאירו הנרות הנקראים מצות ומלת שבעת מלשון ריבוי כמו מזוקק שבעתיים. גם תנאי אחר צריך בקיום המצות ובעסק התור' שהכל יהי' לשם שמים לשמה ולא לתכלית אחר כלל וכמ"ש שויתי ד' לנגדי תמיד וז"ש אל מול פני המנור' ירצ' אל מול הקב"ה הנקרא פנים המאירים את התור' היא התור' והמצות שהם נר ואור כנ"ל יאירו שבעח הנרות ויהיו לשם מי שציווה עליהם. וזה מעש' המנור' וכו' רמז אל משז"ל הוי זהיר במצו' קלה כבחמור' וכו' ואמר כי זה יהי' מעש' המנור' שהיא כללות כל המצות שבתור' כי תשתדל כדי לקיים כולה. עד יריכ' שהם המצות קלות שאדם דש בעקביו ולא החמורות בלבד. ולא עוד אלא א' גם הדינין והענפיה המסתעפים מהה בתור' שבע"פ וכל התקנות והסייגים הנקרא עד פרח' כי הם כפתור צומח מהאילן צריך שתקיימם והטעם כי הכל מקש' א' הוא וגוף אחד כולל כמה אברים וענפים ואם תחדל לעשות מצוה אחד או סייג אחד מהם יחשב למפריד וחותך אבר מן המקש'. או יהי' ע"ד הנ"ל בקצת שנויים וזה כי האדם עצמו המקיים את המצו' נקרא מנור' יען כי על ידו תלוי קיום המצות הנקראים נרות ונמצא כי המצות הם הנרות והאדם הוא המנור' והקב"ה היושב למולו כמ"ש שויתי ד' לנגדי תמיד וכמ"ש כל העוסק בתור' שכינ' כנגדו זה נקרא מול פני המנור'. והכוונ' כי אל מול הקב"ה הנק' פני המנור' שהוא האדם יאירו שבעת הנרות שהם המצוה שיהי' לשמן כנ"ל. וזה מעש' וכו' המעש' שצריך האדם הנקרא מנור' לעשות הוא שישתדל לקיים השלם רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ע"י התרי"ג מצות המכוונות כנגדן כנודע והטעם כי האדם שהיא המנור' מקש' הוא וצריך להשלים כולן ולא די במקצתן שלא ילך חסר אבר לעוה"ב, או ירצ' ג"כ דרך רמז כי הנה האדם העובד את הקב"ה בתור' ובמצות גם הוא נקרא כהן כי כהן פירושו משרת וכמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וציוה הקב"ה אל אהרן הכהן הנ"ל שלא יאמר לכשאפנ' אשנ' בסוף זקנותי כי בבחרותי אני רוצ' להתענג בהבלי העוה"ז וטובותיו ואמנם צריך שכל ימי חייו יהיו שלמים ונקיים מכל חטא ומאירי' במצות ותור' כנודע מפסוק ויקרבו ימי ישראל למות בספר הזוהר ובסוד ימים יוצרו כי הם ימים מ' בעוה"ב ולא אחד' בהם ראוי להיות חסר מן המנין ובהפטר הנשמ' מן העוה"ז עולים כולם לפני הקב"ה מאירים כנרות המנור' במשז"ל למה צדיקים דומין לפני השכינ' כאור לפני האבוק' וז"א דבר אל הנשמ' הנקרא אהרן בהיות' עובדת את השי"ת ואמרת. אליו כי בהיותך מעל' את הנרות הם ימיך לפני הקב"ה כשתפטר מן העולם יהי' באופן שאל מול. פני המנור' הוא הקב"ה כנ"ל למה צדיקים דומים. וכו' יוכלו להיותם נצבים לפניו ית' בהיותם מאירי' כל ימיהם בשלימות הנכללים בשבעים שנה ימי שנות האדם וחייו וז"ש יאירו שבעת הנרות כולן ולא יהי' יום ונר אחד מהם פגום 'ואורו כבוי, וטעם לזה כי הנה וזה מעש' המנור' וכו' המעש' של המצוה בעשיי' מעשיית הנעש' בעוה"ז כדי להאיר הנשמ' בעוה"ב ותהי' הנשמ' כעין מנור' מאיר' הנה המעש' הלז הנ"ל צריך שיהי' גמור מקש' גמור של זהב צרוף מנוק' מן הסיגים וזה עד יריכ' אפילו בבחינת קטנות האדם המכונ' בלשון רגליים וירכיים אשר עדיין לא הרים ראש ונח הגדיל וגם עד זקנ' ושיב' הנקרא עד פרח' אחר שהוציא פרח לשון ציץ של התור' והמצות כעין פרח העשבים שאינו פורח עד באחרונ' סמוך לזמן שרוצ' להתייבש להוציא זרעו להשאירו תחתיו הכל צריך שיהיו שוים מקש' הוא הבחרות והזקנ' כמ"ש אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו ולא יחסר אפילו יום אחד בהם מלהשתלם:או ירמוז אל השכר הגנוז לצדיקים לעוה"ב אל הנשמות ע"י מיכאל הכהן הגדול שבשמים המקריב הנשמות במזבח הבנוי ברקיע שחקים כנודע וז"ש דבר אל אהרן הוא מיכאל הכהן הגדול ברקיע כדוגמת אהרן בארץ וצוית אותו כי כשיעלה את הנשמו' הדמו' אל הנרות כנ"ל ויעלה כקרבן עולה וכליל על המזבח העליון שבשחקים לריח ניחוח העלם והקריבם ממקום למקום עד שיעלו לריח ניחוח למעלה למעלה אשר להשי"ת עצמו ויתדמו שם לפניו כנרות לפני האבוקה כנ"ל וז"ש אל מול פני המנורה יאירו, ולפי שנודע כי שבע כתות יש בנשמות הצדיקים אלו דומים לחמה ואלו ללבנה ואלו לכוכבים ואלו לשושנים בסוד שובע שמחות את פניך אל תקרי שובע אלא שבע וז"ש יאירו שבעת הנרות ז' כתות העליונים הם הנשמו' הנקראים נרות וכולם נגדו ית' עומדים וז"ש אל מול פני וכו'. ויעש כן אהרן הוא מיכאל העליון אל מול וכו' העלה הנרות וכו' ותודיענו בזה שכר הצדיקים לעתיד לבא. ואחר שזכר כי שבע כתות הם וכולם זוכין אל השכר הנ"ל והי' עולה בדעת כי לא כן הוא אלא הכת העליונה לבדה תעמוד לפניו ית' הושאר יעמדו בחוץ ולא פנים בפנים ולזה הודיענו וזה מעשה המנורה היא השכינה הנקראת מנורה אשר בה שבעה קנים יוצאים ממנה וכנגדם ז' כתות נשמות כולם נתלים ונאחזים בה לגמרי מקשה הוא גוף א' עצמי דוגמת המנורה שגם הקנים התחתונים שבכולן מקשה הם עם המנורה כמו כן כל ז' הכתות כנ"ל. גם כדמיון עד יריכה של מנורה' התחתון והרגלים שבה עד פרחה שהוא הפרח העליון שבה כולם מקשה היא כך כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב לא ידח ממנו נדח כקטון הנקרא יריכה וכגדול הנקרא פרחה כי אחד המרבה וכוי ובלבד שיכוון לבו לשמים, וביאור הענין כי כמו שהמנורה כולה זהב ואין זה כסף וזה זהב וזה נחושת וכו' אלא כולה זהב וכן כולה מקשה אחד וחיבור אחד האמנם ודאי שיש בזהב ההוא מדריגות יש זהב זוכה שיעשה ממנו יריעה של המנורה ויש זהב זוכה להעשות בו פרחה העליון של המנורה כך נשמות ישראל נאמר בהם אדם אתם כולם חיבור אדם אחד מראשו ועד רגליו והכל נקרא אדם עם היות שבהכרח שיהי' שם מדרגות שונות זה ירך וזה פרח:דרך הסוד נודע כי המנורה בז' נתחיה הוא המלכות הנקראת בת שבע והיא כעין הירח שגופה חשוך וצריכה לקבל אור מהת"ת הנק' שמש ואז נק' מנורה מאירה כי תחלת מנורה בכלים בלי אור בסוד כי נר מצוה ואח"כ ותורה אור הת"ת הנקרא תורה שבכתב ממשיך אור חליה וזה ע"י מדת החסד הנקרא אהרן הממשיך לה אור מן הת"ת בסוד ויקרא אלהים לאור הוא החסד יום הוא הת"ת וז"ש בהעלותך וכו', והנה גם שתראה כי השכינה מתלבשת בתחתונים בסוד והוי ראש לשועלים ובסוד והארץ הדום רגלי הנה כל הי"ס שבה הנכללות בז' היכלות כנודע כי ההיכל העליון כלול מג' ראשונות שבה ולכן נקרא היכל קודש הקדשים קודש א' הקדשים ב' הרי ג' ואלו הם ז' נרות המנורה כולם אחדות גמורה אפילו יריכה שנאמר בהם רגליה יורדות מות בעולם העשיה ונאמר בהם והארץ הדום רגלי ועד פרחה שהם ג' ראשונות שבה המתלבשים בעולם הבריאה הנק' כסא הכבוד והוא סוד השמים כסאי הכל מקשה היא אחדות וחיבור גמור:בהעלותך וכו'. י"ל א' מאי דבר ואמרת כפל ענין במלות שונות. ב' מאי בהעלותך והל"ל בהדליקך והנה רז"ל אמרו עשה לה מעלות אל מול פני עשה לה מול ופנים ויעש כן אהרן וכו' העלה נרותיה עשה לה מעלות. וצריך ליישב דברים אלו כי לא מצינו שעשה כך אהרן סולמות ומעלות במנורה כי כבר היו עשויות קודם. ג' מ"ש אל מול וכו' כי הוא מיותר. ד' דהל"ל יאירו ששת הנרות כי פני המנורה הוא נר האמצעי השביעי. ה' מה צורך להודיע ויעש כן אהרן וכו' ויותר יקשה לרז"ל שדרשו מגיד שבחו של אהרן שלא שינה ומהיכא תיסק אדעתין שישנה. ו' אומרו כאשר ציוה מיותר. ז' כי זה פסוק וזה מעשה המנורה אין לו ענין במקום הזה שהוא ציווי ההדלקה. ח' גם אומרו כמראה וכו' הוא מיותר. ט' מה קושי נתקשה משה במעשה המנורה עד שהוצרך להראותו עניינה:והביאור במה שנודע ענין חכמת בצלאל שהי' יודע לצרף אותיות וכו' והטעם הוא כי המשכן התחתון וכליו רומזים אל העליונים וע"י חכמתו לא די שהי' אומן בקי בעשייתם אלא בהורדת כחות העליונים עליהם ועי"כ והיו קודש קדשים. ואמנם זולת כללות כל הכלים עוד הי' כוונה יתירה צריכה בטנין הדלקת המנורה משאר הכלים ואל זה רמזו ז"ל באומרם הרוצה להעשיר יצפין הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום ושולחן בצפון. הרי שרמזו שהורדת כח עליון בשולחן שבצפון גורם להמשיך עושר העוה"ז אך הורדת כח עליון במנורה ממשיך אור תורה וחכמה עליונ' ולזה הוצרך ציווי נוסף באזהרה על כוונת הדלקת המנורה יותר משאר כלים ולכן הזכיר הדלקה בלשון עליה להורות כי צריך שיעלה מחשבתו עד מנורה עליונה לשימשיך ממנה אור תורה וחכמה למטה בישראל:וז"ש אל מול וכו' כלומר בהעלות מחשבתך אל מנורה העליונה אשר היא מכוונת מול פני המנורה התחתונה אז תוריד השפע אל ז' נרות התחתונים ויאירו אור התורה בישראל והרי נתיישב אומרו ז' הנרות ולא ו'. או ירצה כי ייחד ז' כתות המנורה העליונה אל הקב"ה הנקרא פני המנורה ע"ד ייחוד ק"ש ה' אחד וכו' כנודע ליו"ח. ובזה יובן למה הי' דיבור ואמיר' כי הדיבור הגלוי כנגד ציווי הדלקתה הנגלית והאמירה בחשאי כנגד ציווי העלאת מחשבתו אל המנורה העליונה כנ"ל. ואל זה רמזו רז"ל עשה לה מעלות ומול ופנים כי יעלה מחשבתו אל המנורה העליונה הנקרא מול אל פנים המנורה התחתונה. ולפי שהעלאת זאת המחשבה עצומה אין מי שיוכל כי אם אהרן וכיוצא בו ולכן הוצרך להגיד שבחו ויעש כן אהרן כלומר ב' ציווים הנ"ל ולא שינה בסדר העלאת מחשבתו כמלא נימא אלא עשה לה מול ופנים כנ"ל וזה בעת שתעלה נרותיה ע"י מחשבתו וז"ש כאשר צוה ה' כלומר כענין הכוונה עצמה שציוה ה' את משה כן עשה אהרן במחשבתו ממש בלי שינוי. ולהיות כי צריך לקשר המחשבה כענין המעשה ממש לכן ביאר כי זה ענין הנ"ל בכוונת המחשבה לקשר שבעת הנרות יחד אל מול פני המנורה וכן ג"כ הוא ענין מעשה הדלקתם וביאר כי גם זה עצמו הי' במעשה תיקון המנורה בעצמה כי מקשה וחיבור אחד הם ולכן גם מעשה ההדלקה ומחשב' צריכין להיות כך וז"ש וזה מעשה וכו'. והטעם לכל זה לפי שהיא רומזת לאור התור' כנ"ל. והנה עיקר שבח תורתינו הוא להיותה תורה אחת ומקשה ומשפט אחד לכן כל מעשיהה יהי' כך. ואמר כי גם בענין מעשה המנור' הי' צריך מחשב' וכוונה וכפי אותה כוונה הנקרא מראה אשר הראה ה' את משה כן עשה בצלאל את המנורה וכן בענין מעשה ההדלק' וכמ"ש לעיל ויעש כן אהרן וכו' כאשר ציוה וכו' כנ"ל. ובזה יתורץ ג"כ מאי קושי' הוקשה למשה בעשיית המנורה עד שהראתו. אך הענין כי המרא' אשר הראהו היא המנור' העליונ' הנקראת מראה כנ"ל ובה ידע סוד היחוד העליונ' איך מתייחדים ובזה יתבאר משרז"ל את מוצא למעל' י"ב נשיאים הקריבו לחנוכת המזבח וכו' והי' אהרן עצב לכן ציוהו על המנור' כי הקרבנות בטלים בזמן החורבן אבל הנרות לעולם קיימים וצריך לדעת איך הנרות קיימים לעולם ועד ועוד למה ניחם את אהרן במנורה ולא בקטורת החביב מכל הקרבנו' אבל יובן עם הנ"ל כי נרות התורה הם הקיימים לעולם והם הם עיקר התנחומין ואין גדולים מהם:הממעיט אסף עשרה חמרים וכו'. קשה כי עדיין לא נודע שיעור רבויו ומדתו כי הכל לפי גודל אותו החומר הצבור ההוא ואפשר לפרש כי אין פירושו צבור רק הוא שם מדה הנאמר ביחזקאל ועשירית החומר האיפה וכו' וכבר אמרו רז"ל כי החומר הוא שלשים סאים וכפי זה יש שיעור קצוב אליו:עשה לך שתי חצוצרות כסף וכו'. הם שני כרוזים ברקיע הא' מכריז הטובות והרחמים והב' מכריז הרעות והדין וביד האדם לעשות שתיהן חסד הנקרא כסף לבן כי גדולים צדיקים שמהפכי' מדת הדין למדת הרחמים ועי"כ נמצא כי שתיהן נעשו אחת לבדה וז"ש מקשה תעשה אותם חיבור אחד יהיו שניהם מכסף הרחמים. או ירצה היכולת בידך לעשות שתיהן כסף ורחמים עם היות כי הא' היא דין והשנית רחמים וזה יהי' ע"י אשר מקשה וחיבור אחד תעשה אותם את ישראל ע"ד חבור עצבים אפרים הנח לו ובהיותם בלב אחד ובאחדות אחד יחזרו גה שתי החצוצרות שתיהן רחמים. ועם היות כי שני הכרוזים הנ"ל הם מלאכים עליונים בשמים יפנו עצמן מן עסקיהן לשוה השגחתם בך למטה והיו לך לתועלתך למקרא העדה פי' כי בהתאחד ישראל למטה גורמים אל החצוצרות הנ"ל שגם הם יתאחדו לטובה ולרחמים ואז יגרמו עוד שיקראו את העדה העליונ' ב"ד וסנהדרי גדולה אשר בשמים הנק' עדה נקראים לך לתועלתך להיו' מזומנים להטיב לך ויהיו כולם קהלה אחת שוין לטובה. ואם ח"ו יהי' פירוד בין ישראל אז גם החצוצרו' הנ"ל יהיו למסע את המחנו' פמליא של מעלה שנקהלו להטיב לכם יתפרדו ויסיעו איש למקומו פנו ולא ישגיחו עליכם לטובה ולא עוד אלא שבתחלה היו נקראים עדה אחת כי היו נקהלים קהלה אחת ועתה בהתפרדם נעשו מחנות מחנות נפרדים כנ"ל. וזהו סוד הנאמר ביחזקאל אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילכו ונקראים חיות בלשון רבים ובהיות שאין שם רוח המפרידם אז היא החיה בלשון יחיד, וביאר מ"ש עשה לך וכו' אופן המעשה איך יהי' לשיחזרו שתיהן להתחבר להיותן כסף ורחמים ואמר ותקעו בהן במה שנודע כי התקיע' רחמים והתרועה דין זאמר כי בהן ר"ל בשתיהן עם היותם נפרדו' זו תוקעת רחמי' וזו מתרעת דין תעשה באופן כי שתיהן יתקעו תקיעה רחמיה שוה ולא יהי' נפרדות כי חצוצרו' האחת תוקעת תקיעה שהיא רחמים והשנית תרועת דין אלא ותקעו בהן בשתיהן אז ונועדו אליך יחד כל העדה העליונה בחיבור אחד אל פתח אהל מועד בלישכת הגזית העליונה ונועדו אליך לתועלתך להשגיח עליך. גה רמז ענין כתר יתנו לך מלאכים וכו' עם עמך ישראל וכו'. כי אי אפשר להם להתוועד פתח אהל מועד העליון אלא אליך ר"ל עמך אבל אם החצוצרו' נפרדו ואם באחת הידיעה היא הימני' יתקעו תקיעה של רחמים ולא תתאחד השמאלי' עמך כי היא בסוד התרועה של דין אז ונועדו אליך לתוטלתך הנשיאים לבדם ראשי אלפי ישראל הם מיכאל וגבריאל השרים הראשים של ישראל בסוד מ"ש גבריאל ואין מתחזק עמי כי אם מיכאל שרכם אבל שאר העדה שהם שבעים מלאכים הסובבים כסא הכבוד שרי שבעים אומות יהיו מקטרגים עליכם. הרי שתי המדרגות וכולן בסוד תקיעה שהיא רחמיה אלא שיהיו בשתיהן או באחת מהם והיא הימנית אבל יש מדריגה שלישית רעה והיא כאשר ותקעתם תרועה שאפי' הימנית שהיא תקיעה ורחמים תתריע תרועות דין ונהפך רחמים לדין אז ונסעו כל המחנות והצבאות העליונים שהם ממדת החסד הנק' תימנה והיו חונים שם תחלה אמנם עתה נסעו משם ואף הם יהיו דין בעונו' וכאשר ותקעתם תרועה שנית אז גם תפאר"ת הנק' קדמה מזרחה והמחנות אשר שם הנקראים מחנות הרחמים יסעו ויתהפכו לדין ואז הוא תכלית הדין כי ג' הדינים חסר ותפארת וגבורה נתהפכו לדין והעולם חרב משא"כ ובהקהיל את הקהל באחדות אחד למטה אז למטה תתקעו רחמים ולא תריעו תרועת דין כלל. והנה על ידי שהקהילו הקהל כנ"ל וע"י שתעש' שתי החצוצרות כסף כנ"ל יועיל לך כי כאשר תבא צרה על הציבור וכי תבואו מלחמה בארצכם וכו' ע"י המקטרג סמא"ל הצר הצורר בלשון יחיד כי הוא הגדול שבכולם והנה הוא צר עתה בעת הזאת וגם תמיד הי' צורר אתכם וז"ש על הצר הצורר. ואז ונזכרתם ענין התחברות אחדותכם ועי"כ ונושעתם מן הצר היחידי ומאויביכם שאר המקטריגים כי אלו החצוצרות יזכירו אחדותכם במרום וכן בהיות לכם שמחה וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' יליצו עליכם רחמים אלא שההפרש הוא כי בעת צרה והרעותם תרוע' בחצוצרו' ויתהפכו הדינים והתרועות על אויביכם ובעת שמחה אז ותקעתם תקיעת רחמיה על עולותיכם ומעלתכם שתתעלו לפניו ית' ועל שלמיכם שאתם בשלום עם כל פמלייא של מעלה:או אפשר לומר והי' לך למקרא העדה וכו' כי אלו שתי החצוצרו' שני הכרוזים העליונים הם קוראים את העדה היא השכינ' כנ"ל בס' הזוהר על פסוק בסוד ישרים ועדה ועל פסוק ועדותי זו אלמדם ובכל חצות לילה מכריזים וקוראים את השכינ' הנקראת עדה ואומרין לה עורה למה תישן ה' ותניח סטרא אחרא והקליפו' גוברות בתחלת הלילה וכמ"ש על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרי' כל היום וכל הליל' לא יחשו וכו'. ואל תתנו דמי לו וכו' וכמ"ש המזכירים את ה' אל דמי לכם הם המכריזיה הנ"ל. והנה גם משרתים להיותם מסיעי' את המחנו' של השכינה אל אשר שמה הרוח ללכת וכו':או ירצה כי למקרא העדה הוא שהמלאכים הנ"ל קוראים לנשמו' עדת ישראל העולות בלילות למעל' ואומרים להם שירדו למטה בעוה"ז ויתעוררו ויעסקו בתורה כנ"ל בס' הזוהר על פסוק הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים וכו'. ומ"ש ולמסע את המחנו' הה מחנות השכינה שיתעוררו לשורר שירותיהם בכל לילה כנודע ובסוד חברים מקשיבי' לקולך וכו'. או אפשר שמדבר עם הצדיקים ראשי בני ישראל ומצווה אותם שיכריזו אל העם וכשופר וכחצוצרות יריעו וירומו קולם להחזירם בתשוב' כמ"ש הנביא קרא בגרון אל תחשוך וכו'. ושתי חצוצרו' הם המלך והכהן הגדול או הנשיא והאב בית דין או יהי' לכללות כל החכמים אלא שהזכירם בלשון שתי חצוצרו' כי מיעוט רבים שנים. וציווה ששניהן יהיו באגודה אחת מקשה א' כי עי"כ יהיו דבריה' נשמעים לבריות משא"כ אם יש פירוד ח"ו בין החכמים וראשי העם כי אין תועלת כשידרשו לעם שישיבו בתשוב'. גם ציווה אותם שבעת הוכיחם את העם ידברו בלשון רכה ורחמים ככסף כי ע"י היותם משיבים את העם בתשוב' הקב"ה מלבין עונותיהם ככסף ואלו החצוצרו' צריך שכללות העם יקימום עליהם ברצונם לשידרשו להם ויוכיחום כנ"ל ויהי' להם למקרא העדה ולהקהיל קהילות ברביה ולהקהילם כאיש אחד לכל דבר שבקדוש' ועשיה בקום עשה. ולמסע את המחנות ממקומם אם ח"ו הם עוברים מצות לא תעשה והסיעם מן הדרך הרע ההוא אשר אז נקראי' מחנות בלשון רבי' ואינם גוי אחד ועדה אחת בהיותם חוטאים. והנה בהיות החצוצרו' מתמידים ותקעו בהן ומכריזים כנ"ל אז כל העדה כולה נועדו אליך אל פתח אהל מועד לבתי כנסיות ומדרשו' לקיי' התור' והמצות. ואם לא יתמידו שתי החצוצרו' אלא באחת לבד יתקעו ויהי' ח"ו פירוד ביניה' או שיהיו עצלים ולא יתמידו כולם אלא פעם כך ופעם כך אז הלואי שנועדו אליך השרידים ראשי אלפי ישראל אשר נגע אלהים בלבם ושאר כל עדת ישראל לא יתנו בלבה לשוב. והנה תועלת החצוצרות הנ"ל הוא כי תבא מלחמה בארצכם על סיבת הצר והמקטרג עליכם תוכלו לסלקה ולבטלם כנזכר בס' הזהר על פסוק כי האדם עץ השדה וכו' פ' בלק. וכן בעת הטובה התרבה והתמיד כמ"ש וביום שמחתכם וכו':או ידבר עם כל איש ואיש מישראל עצמו. וז"א עשה לך. והנה יש בו שתי חצוצרו' חלולים הם הקנה והושט אשר דרך הקנה מוציא הקול ודיבור עסק התור' ממטה למעלה ודרך הושט מכניס המאכל והמשתה מלמעלה למטה. והנה הקנה לבן והושט אדום מבחוץ וציוהו ששתיהן יהיו מקשה אחד בעסק התור' ויחזרו ככסף לבן ולא יתעסקו במאכל ובמשתה כי ע"י התענית מסתלק ומתמעט הדם מן הוושט ונהפך ללבן. ואז שניהן יהיו חצוצרו' וקנים ואפי' הוושט השמאלי יהיו נק' קנה ואז יתקיים בך קנה חכמה מן הימין קנה בינה מהשמאל. ועליך יאמר להנחיל את אוהבי י"ש כי י"ש בגי' שני פעמי' קנה כיון שגם הוושט נהפך לקנה ואינו רודף אחר המאכלים אלא די סיפוקו להיו' בו כח לעסוק בתור' ואז נחשב עליו כאלו גם הושט נעשה קנה המוציא דברי תורה ממנו. ועי"כ גם כל שאר אברי גופך יתקדשו והיו לך שתי הקנים האלה למקרא את עדת האברים לקום ולעסוק בתורה ובמצות בקום עשה ולהסיעם אם יעברו על מצות לא תעשה כדרך הנ"ל. לפי שבהיותך תוקע בתור' בשתיהן אפי' בוושט כנ"ל אז ונועדו אליך כל עדת האברים אל פתח אהל מועד לעסוק בתורה. אבל אה באחת לבד יתקעו הוא הקנה אבל הוושט יעסוק באכיל' אז לא יועדו אליך לעסוק בתור' אלא הנשיאים וראשי האברים הם המוח לחשוב והלב להרהר והפה לדבר. גם ירמוז כי בהיות הפה בכללותו הכולל קנה והושט אז נקרא פתח אהל מועד כי הגוף כולו נעשה אהל מועד ומרכבה להשרות עליו השכינ' והפה הוא הפתח של הגוף וכל שאר האברים אף שאינם עוסקי' בתור' יחשב עליהם כאלו נתקבצו אל הפתח הנ"ל ועסקו גם הם בתור'. והנה כאשר ח"ו תהי' עת צרה וכי תבואו מלחמה וכו' כנ"ל והרעותם בשתי החצוצרו' בסוד מ"ש ז"ל על להרע או להטיב להרע שלא אוכל. ועי"כ ונזכרתם וכו'. אבל ביום שמחתכם וכו' אינכם רשאים להרע בתענית אלא ותקעתם בלבד שהוא עסק התור' ועי"כ אפי' המאכלים והסעודו' שאתם סועדי' בימים טובים יחשב לכם כאלו הם עולות וזבחי שלמים וכו' וז"ש ותקעת' וכו' על עולותיכם וכו' ועל זבחי שלמיכם:או ידבר עם כל איש ואיש מישראל ויזהירם שיעסקו בתורה ובמצות באופן שע"י כך אותן שני מלאכי' המלוים לאדם יצ"ט ויצה"ר שניה' יהיו טובים של כסף לבן כשלג ולא תהי' חצוצרו' השמאלית שהוא היצה"ר ודומה כשנים מצד החטאים. והנה גם היצה"ר מלאך רע בעל כרחו יענה אמן והוא עצמו יתהפך לחצוצרו' וכרוז להזהירך ללכת בדרך טובה. ואומרו עשה לך רמז אל משז"ל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד כי ע"י מעשים הטובי' קונה ועושה ממש את המלאכים ההם ובורא אותם:וזהו סוד ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצרך. ומה שדרכם חיש לדרכו פנו זה לטוב וזה לרע יחזרו להיותם מחוברים ומקשה תעשה אותם כי מקשה לשון חיבור אחד גם נקרא כך לפי שהדבר הזה אי אפשר לעשותו אלא בטורח ובקושי גדול לכן קראו מקשה. גם נקרא כך לרמוז אל מה שנודע כי אין דבר מועיל לזה כמו לבישת השק על בשרו ארבעים יום כנגד מ' יום יצירת הוולד להכניע החומר ההוא והיצה"ר ויהיו מקש"ה מ"ס הש"ק. כי השק תלבישנו מ' יום ועי"כ והיו לך שתיהן אפי' היצה"ר יהי' קורא אל עדת האברים לעסוק בתור' ובמצות בסוד הגוף הנקרא עיר קטנה ואנשים בה הנקראי' עדה. ויהיו למסע את שתי המחנו' יצה"ר ויצ"ט שניה' יהיו נוסעים לעבוד את השי"ת שכם אחד. והנה הם תוכל לעשו' כן ולהפוך גם את היצה"ר למוטב ושתי החצוצרות התקעו בהן אז ונועדו אליך כל העדה של האבריה והמחנו' הנ"ל אל פתח אהל מועד כנ"ל ותהיה צדיק גמור. אבל אם לא תהי' אלא בינוני טוב מצד היצ"ט ורע מצד היצה"ר ואם באחת לבדה התקעו הוא היצ"ט לבדו אז ראשי אלפי ישראל הם כחות הנפש הקדושה לבדו נועדו אליך לעסוק בתורה אבל שאר אברי הגוף יתעסקו בתאוות העוה"ז ולכן בהיותכם צריכין להסיע המחנות מדרך רעה אל דרך טובה אז תתקעו בתורה ולא תריעו לענות נפשיכם כי אין רוח הקודש שורה מתוך עצבות וכי תבאו מלחמה וכו' דע כי שני המלאכים הנ"ל הם מלאכים ממש קדודים זה מצד ימין וזה מצג שמאל אלט שניצה"ר שהוא מן הקליפות הוא אזיל לשמאלא עם מלאך הדין של השמאל זה. והנה בא לייעץ את החדה הבינוני איך יתנהג ואמר כאשר הצר הצורר האמיתי כאשר יבא להלחם עמכם היא הנפש הקדוש' והרוח והנשמה החונים בגוף הארציי וז"ח בארצכם חז צריך שתריעו בשתי החצוצרות הם המלאכים הנ"ל וכראות היצה"ר שאין לו אחיזה אפילו במלאך הדין שהוא מצד שמאל ואז ונושעתם מן היצה"ר הנקרא צר וגם אפילו משאר המקטריגים אויביכם שאינה כ"כ צוררים אתכם תמיד כמו היצה"ר ובאומרו וכי תבאו מלחמה ולא אמר וכי תבא בא לרמוז אל האמור באותה התוכח' אל מי מגוזלי ידים אזעק וידי שפכו דמי כי האדם שאינו רוצה להכניע היצה"ר אשר בו הוא גורם שהיצה"ר ילחם בו והרי הוא כאלו אתם בעצמיכם תבואו למלחמה בחברת הצר היצה"ר ואחר שנושעתם מאויביכה על אשר הרעותם בשתי החצוצרות ושתיהן הושוו לטובה אז אפילו כאשר ביום שמחתכם וכו' תתענגו בתענוגים בעולות ושלמים לשם סעודות של מצות לא תפחדו מן היצה"ר שיבא להטעותכ' כי בהיותכם תוקעים בחצוצרות הנ"ל בתורה אף אם לא תריעו ותתענו אל תפחדו ממנו כי ה' יהי' עמכם ונככרתם וכו' כנ"ל בדרך שקדם:ויאמר משה לחובב בן רעואל וכו'. הנשמ' נקרא' משה שהם אותיו' ה' ש"ס ה' חמשה שמות שיש לה נפש רוח נשמה חיה יחידה:והנה נשמ' הצדיק אינה ממתין לשהיצ"ט יתחיל לעוררו בעבוד' ה' אלא הנשמ' הנקרא משה היא המעורר' לחובב הוא היצ"ט ואומרת לו נוסעים אנחנו וכו'. והיצ"ט נקרא חובב כי כמו שהיצה"ר הוא השונא האמיתי של האדם אלא שמחניף אותו ומראה לו אהב' להפילו ברשתו אבל היצ"ט הוא להיפך כי תמיד מתראה לו כשונא ומייעצו להענו' ולהשפיל גאוותו וכל זה הוא מרוב חביבתו אותו ע"ד כי את אשר יאהב ה' יוכיח והוא הנקרא חובב ואהוב נאמן. ונודע כי היצ"ט והיצה"ר הם כחות עליונים אשר כל אחד מהם ממונה על ריבי רבבות מלאכים ולכל איש ואיש מוסרין לו שני מלאכים מאלו הנ"ל א' ממחנות היצ"ט ואחד ממחנות היצה"ר ונמצא כי זה המלאך הפרטי הנקרא חובב של האיש הלזה הוא ענף אחד מאותו השר הגדול הכולל כולם ונקרא רעוא"ל לפי שהולך בדרכי האל' והוא מייעץ האדם לדרכיו יתברך וז"ש בן רעואל. גם נקרא כן לפי שמתדמה במעשה הנהגתו אל האל ית' אשר בו כתיב כי את אשר יאהב ה' יוכיח כן דרכו של היצ"ט כנ"ל. גם נקרא כן במה שנודע כי הראש של כל המלאכים הטובים יצ"ט הוא מטטר"ון המלאך. ורתש מחנות היצה"ר נק' סמא"ל רע והם סוד דעת טוב ורע. כנזכר בס' התיקונין. והנה הס מייעצים דעת אל האדם זה לטוב וזה לרע ונודע כי מטערו"ן הוא כביכול רעו של האל יתברך אם כפי הסוד כי מטטרו"ן הוא דוגמת זעי"ר אנפי"ן דאצילו"ת ואם כפי משז"ל כי הוא משנה אליו ית'. והוא מלך כל מלאכי מרום עד שמצינו שטעה בו אלישע אחר ואמר ח"ו שתי רשויות הן כי הוא המנהיג העולם בימי החול ובימי הגלות בסוד אי לך ארץ שמלכך נע"ר. וכתיב חנו"ך לנע"ר וכו'. גם זהו סוד מ"ש בס' הזוהר על פסוק נעשה אדם כי כל העולמו' נשתתפו עם הקב"ה ונתנו חלקה בבריאת האדם והנה מטטרו"ן מלך המלאכים שבעולם היצירה נתן חלקו באדם אותו מלאך הימני ההולך תמיד עם האדם ונקרא יצר טוב. והבן זה הסוד. ונמצא כי בדבר הזה הוא רעה ושותף אל הקב"ה כנ"ל. וכבר ידעת כי אלישע אחר ראהו יושב על כסא ודן את כל העולם, וז"ש המדייני לשון דיין ושופט כל העולה:והנה הוא חותן משה כי המלאך הנקרא יצ"ט הוא בתו ותולדתו של מטטרו"ן ומשיא אותה עם משה היא הנשמ' שהוא זכר לגבי המלאך המקבל ממנו כנודע כי כל המקבל נק' נקבה כי המלאך מעולם היציר"ה המקבל שפע מן הנשמ' הנחצב' מכסה"כ שהוא עולם הבריא' ואומרת לו הנה אנחנו נוסעים וכו' כי אין אנחנו קבועים בעוה"ז כי נוסעים אנו תמיד וימינו כצל עובר הנוסע והולך מיום שנולד תמיד הולך ונוסע עד יום הפטיר' ללכת אל הגן עדן העליון הוא המקום אשר אמר ד' אל הנשמ' בהיות העובר במעי אמו ומרא' לה את גן עדן ונודד לה שאם יהי' צדיק ינחילנו ג"ע. וז"ש אותו אתן לכם ומלת אותו בא למעט כי אין התכלית לנחול העוה"ז הארציי אלא את הג"ע העליון שם הוא המדור האמיתי של האדם כי העוה"ז הוא בית שמר ודרך שבו הולכים וניסעים עד הגיעם אל המקום ההוא וא"כ מאחר שהעוה"ז איננו המדור שלנו מה לנו להעסק בטובותיו ובתענוגיו כי מהם לא נוליך מאומ' בידינו והכל נניח אותו ולכן אין לנו להתעסק אלא לתקן המדור ההוא ע"י מעשינו הטובים והעוה"ז יהי' חשוב בעינינו כאלו אנו אורחים בו ושהוא דרך אשר בו אנו הולכים ואין אנו נחים ושקטים בו. וזהו שאמר לכה אתנו במהלך הדרך הזה והתחבר עמנו עמי ועם הרוח והנפש כדי שתעזרנו להדריך את הגוף החומרי בעבודתו ית' ובשכר זה כאשר נגיע שם אל מקומנו שבג"ע הארץ והיטבנו לך כי הנה ד' דיבר טוב על ישראל. דיבר והבטיח לתת טוב' הרב' אל האיש הצדיק הנק' ישרא"ל כי הולך ביושר לבב עם הא"ל. וז"ש יש"ר א"ל ולפי שאתה הטיבות לנו להדריך הגוף בדרך יושר תטול חלקך ושכרך באותו הטוב הצפון לנו בעוה"ב:ויאמר אליו לא אלך. ירצה הנה אין חני הולך שם אל המקום ההוא עמכם בעולם הבריא' ובכסא הכבוד כי הרי אני מלאך ומקומי וארצי הוא בעולם היציר' ושם אני הולך ואיך תאמר והטבנו לך. ובפרט כי הנשמ' בחיריית ויש לה שכר אבל המלאך מוכרח במעשיו ואין לו שכר:ויאמר לו אל נא תעזוב אותנו וכו'. אומרת לו הנשמ' הנה למה שנוגע אלינו לטובתינו אני מחלה פניך שאל נא ר"ל עתה בהיותינו בעוה"ז וז"ש אל נא תעזוב אותנו לסייענו בעצתך הטובה כי כי אין לך שכר ע"ז כנ"ל. דע לך שאינו כך אלא והי' אם תלך עמנו דע לך כי אם כה תעשה שתלך עמנו והי' מהטוב ההוא אשר ייטיב ה' לנו והטבנו לך בשכר פעולתך שתלך עמנו ותטרח להשיבנו בתשוב' ע"ד מ"ש הכתוב לכן אחלק לו ברבים וכו' והוא חטא רבים נשא וכו'. כשמוע היצ"ט הדבר הזה נחה דעתו והסכים להלוך בחברתם. אז ויסעו כולם מהר ה' הוא העוה"ז שגם הוא נברא ע"י ה' אלא שהוא הר שמם ואינו בית כי הבית הוא העוה"ב אבל העוה"ז הוא הר שמם דרך ואורח לנסוע בו ללכת שם ולכן ויסעו ממנו ולא נחו בו במנוח' ובקביעות אלא כנוסעים אל העוה"ב ולא חששו לבנות בו בתים לא להם אלא חשבוהו כהר שמם והיו עובדים את הקב"ה כמי שכבר הוא נוסע במהירות ללכת אל העוה"ב וכה דרכם כל הימים עד שנפטרו מן העוה"ז ואז הלכו דרך שלשת ימים של חושך שיש באויר הרקיע הנק' גיא צלמות וכו' כנזכר בס' הזוהר במאמר של כתיבת יד:וארון ברית ד' הוא התור' שנתעסקו בה בעוה"ז נוסעת לפניהם שם להאיר להם בחושך ההוא כמ"ש בהתהלכך תנח' אותך וכו' גם זכות ברית המיל' מנחה אז כנודע כי כל אדם מהול אינו נכנס לגיהנם ונמצא כי ברית ד' היא התור' והיא ברית מילה. והנה שתי תועלת עושה להם זכות התור' והמיל' הנ"ל. הא' הוא כדי לתור להם מנוח' מל' ויתורו את ארץ כנען שמרגל להם את הדרך הנכונה הישרה ללכת בה אל ג"ע העליון ולא יטה אשורו אל דרכי חושך לגיהנם. והב' הוא מלשון מקום כי תרגום מקום אתר ר"ל שהתורה בונה לו מקום בעוה"ב להיות לו שם מקום מנוחתו בסוד חכמת נשים בנתה ביתה ובסוד ואהי' אצלו אמון אומן וז"ש וארון ברית ה' נוסע לפניו דרך ג' ימים ר"ל קודם פטירתם לתור להם מקום מנוחתם וכמו שמצינו בס' הזוהר פ' ויחי במעשה דר' יצחק דא"ל אביו דתלתא יומין הוו דביררו לי' אתרי' בג"ע. ובהיות ארון התורה נוסע לפניהם גם שכינתו ית' הנקראת ענן ה' עומדת עליהם מתחל' נסיעתה ופטירתם מעוה"ז הנקרא מחנה עד הגיעו למקום תחנותו לא תפרד ממנו רגע ומאירה להם כיום יאיר וז"א יומם. גם ירמוז במ"ש בנוסעם מן המחנה כי אין השכינה הנקראת מחנה לשין חניה וקביעות עשאוהו נסיעה ולא דירת קבע וז"א בנוסעים מן המחנה. והנה כאשר ויהי בנסוע הארון הנ"ל לפני הנשמה הנק' משה כנ"ל אז ויאמר משה היא הנשמה אל השי"ת קומה ד' לקראתי להקביל פני כנודע ועי"כ ויפוצו אויביך הם כחות היצה"ר המקטרגים לאדם וגורמים לו לחטוא ומתחברים עמו ועתה יפוצו מעלי אויביך ומשנאיך ומשניאך שגורמים לי ע"י הפיתוי שלהם ואתרחק ממשך כי להיותם הה אויביך גורמים לי לשנוא אותך וזהו כפל ענין אויביך ומשנאיך וינוסו מפניך הבאים להקבילני ולפי שכל זה הוא בג' ימי אפיל' כנ"ל כי הנשמ' נתונ' בצר' לכן אמר ויהי לשון צער ויהי בנסוע וכו'. גם יש לו צער מאותן האויבים והמשנאים ההולכים עמו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ולכן נאמר ויהי שהוא לשון צער וצרה, ואחר אשר כבר הגיעה הנשמה אל מקום מנוחתה אז ובנוחה יאמר וכו'. ולזה כתוב ובנוחה בה"א לשון נקבה שהוא על הנשמה כאשר תנוח ולא ובנוחו בוא"ו ואז כאשר כבר נחה מצערה לגמרי אז פונה לבה להתפלל על ישראל אשר למטה בעוה"ז בגוף ונפש ואז יאמר אל הקבה"ו כזכר המתגבר בכח להתפלל ולא כנקבה שתשש כחה וז"ש יאמר ולא חאמר ואומרת לו שובה ה' מלשון בשובה ונחת תושטין תן ישוב ומנוחה אל כמה רבבות אלפי ישראל אשר בעולם השפל ע"ד ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה וכו'. גם ירמוז כי יעמוד להם זכות שעוסקים בתורה שהיא כ"ב אותיות שהיא סוד רבבות אלפי שתי רבבות הם עשרים ושתי אלפים בסוד רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן שהם כ"ב אלף מלאכים שירדו עם הקב"ה כשנתן התורה לישראל על הר סיני שהם כ"ב אותיות א"ב. ולפי שאמרו בס' יצירה וכולן עם אל"ף ירצה כי כל הכ"א אותיות כלולים באות א' בסוד ההגיון כי האדם המוציא בפיו אות ב' או זולתה בהכרח הוא שאחר הנשימה הראשונה ההוגית ב' או ג' תיכף תחזור הנשימה אל הא' וכל זה להורות כי כל התורה אחת ושניתנה מאל אחד ונמצא כי הכ"ב אותיות נקראין כ"ב אותיות אלפין והם כ"ב אלפין שהם סוד רבבות אלפי ישראל כנ"ל:ויסעו מהר ה' וכו' כיונת הכתוב להודיע חיבתם של ישראל לפניו ית' וכל כוונתו להיטיב להם והם הי' כפויי עובה וכל אשר האלהים חשבה לטובה הם גמליהו רעה ובזה יתיישבו תמיהות גדולות אשר במאורע המתאוננים אשר לא אירע כמוהו בכל העשר נסיונות כי בזה כתיב וישמע ה' ויחר אפו ותיכף בערה בם אש ה' עם אשר לא התלוננו בקול רם אל משה כבשאר התלוננות וגם בענין האספסוף אשר בקול רם בכו למשפחותיו והקב"ה שומע ושותק עד אשר משה נעשה ח"ו קטיגר עליהם ועתה הרגני נא הרוג וכו' ואחר כל זה ענשם הקב"ה ולא מקודם ופה במתאוננים היה להיפך כי משה שתק והקבה"ו כעס וז"ש ויסעו מהר ה' ולא אמר מהר סיני כלומר א"ת למה השי"ת עינה בדרך כחם ללכת ביום אחד מהלך ג' ימים דע כי אין זה מחמת שנאה כי הרי זה היתה נסיעה ראשונה מן ההר אשר שם נבחרו לעם סגולה אל שם הויה כמ"ש כי חלק ה' עמו ואדרבה לטובתם נתכוין, עוד אחרת כי הרי הארון עצמו הי' נוסע לפניהם להמשיכם אחריו ולא עוד אלא שהי' ארון היוצא עמהה למלחמה שבו שברי לוחות מונחות להורות כי נמחל להם עון העגל אשר לסיבתו נשברו וא"ת מהיכן ידעו רז"ל ענין זה ואמנם ההכרח שלהה הוא כי לא כתוב וארון הלוחות אלא וארון ברית ה' הוא הארון שבו ניתנו לוחות הראשוני' שעליהם כרת ה' ברית עם ישראל ולא כן בלוחות שניות וכמ"ש כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ועם ישראל וכתיב הנה דם הברית וכו' ואין כל זה אלא מרוב חיבה נפלאה, וא"ת מה תועלת בעינוי הדרך הזה לז"א לתור להם מנוחה היא ירושלים כמ"ש כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וכו' וכתיב זאת מנוחתי עדי עד וכו' כי כוונתו היתה להכניסם תיכף לירושלים לבנות להם בית הבחירה כי זהו תכלית טובתם האמיתית ורצה להראות להם חיבתו כמי שהולך פתאום כמרגל את הארץ טרם ישמעו אנשי הארץ כי הולכים הם שם ובאים ונכנסי' פתאום טרם יכינו עצמם למלחמה וכמ"ש בפסוק קומה ה' ויפוצו אויביך וז"ש לתור ולא אמר לבקש מלשון לתור את הארץ, וא"ת עכ"ז עדיין יש לבע"ד לחלוק כי סוף סוף מקבלים הם עינוי גדול בהתמהרם ללכת דרך ג' ימים ביום אחד לז"א וענן ה' עליהם וכו' עם שכבר נתבאר זה למעלה באורך אך הכוונה לאמר כי תיכף בנסעם מן המחנה היו מזדמנים להם ז' ענני כבוד הנכללים כולם בשם ענן ה' ענן של רחמים המקיפם משש רוחות והוא מיישר להם הדרך מגביה הנמוך ומשפיל הגבוה ולא היו מרגישיה שום צער כלל אלא אדרבה הולכים כעל כנפי נשריה. ויהי בנסוע וכו' חזר להציע הצעה שנית למה שיתבאר למה לא התלוננו על משה שגם משה עצמו לא חרה אפו ע"ז על שהי' להם טענה גדולה מעינוי הדרך הגדול ובענין הבשר שאינו כ"כ צורך כי המן הי' טוב להם מן הכל וגה כי מקנה רב הי' להם התלוננו ולזה הודיע כי ויהי בעת נסוע הארון הנ"ל מהר ה' על פי משה נסע כי הוא התפלל לפני השי"ת כי ארכו להם שם הימים ומתי יסעו לארץ ישראל וז"ש קומה ה' אשר שם הויה הזה נקרא על עירך ועל עמך כנודע וקומ' ולך שם ועי"כ ויפוצו אויביך הם הכנעני' כי כבר שלם עון האמורי הנה כנ"ל פ' לך לך וכמ"ש ונא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי וכו'. ולא נצטרך להלחם עמהם רק וינוסו משנאיך מפניך ושקטים בלי מלחמה נירש את ארצם ואחר אשר ראה משה כי נסע דרך ג' ימים ביום אחד ריחם על ישראל מעינוי דרכם והתפלל על ישראל שינוח הארון ואז על פיו חנה שם וז"ש ובנוחה של הארון ולא מעצמו חנה רק על אשר אמר לו משה שובה ה' תן שיבה ונחת לרבבות אלפי ישראל היגיעים מטורח הדרך הרב הזה וז"ש יאמר כמו הי' אומר ואלו כתיב ובנוחה אמר הי' משמע דאחר נוחה אמר כך:ויהי העם כמתאוננים רע וכו' אחר שהציע כל ההצעות הנ"ל סיפר עון זה של המתאוננים כי בראותם כל אשר עשה משה להתפלל שינוח הארון לתת להם שובה ונחת איך יהי' להם פ"פ להתלונן עליו ולא עוד שאף נגד השי"ת לבדו לא יכלו להתלונן בגלוי רק היו כמתאונני' ולא מתאונני' ממש אלא בקרבם ובלבם יסתירו אנינותם באופן שלא יעשה הרע ההוא באזני משה אלא באזני ה' לבדו וז"ש רע באזני ה' ועי"כ וישמע ה' ולא נשמע הדבר למשה כלל ומפני כך ויחר אפו ית' בהם כענין מ"ש ר' יוחנן בן זכאי מפני מה החמיר' תורה בגנב יותר מן הגזלן וכו' ואמנם אלו חלקו כבוד למשה עבדו ית' והרעי מאזניו ית' לכן חרה אפו ותיכף הרע להם מדה כנגד מידה כי כמו שהם בערו אש המריבה בקרבם בהסתר שלא ישמע משה כך ותבער בם בתור קרבם אש ה' ותאכלם וכראותם כן צעקו אל משה אשר הי' רחמן עליהם כמ"ש ובנוחה יאמר וכו' ולא הי' להם פנים לצעוק אל השי"ת אשר בידו היכולת כי ראו עונם הנפלא. ואז ויתפלל וכו' כי שם הויה מושך על ישראל בפרטות כנודע ואליו יאות להעביר פשע עמו כמ"ש יהושע ומה תעשה לשמך הגדול בסוד כי שמך נקרא על עירך ועל עמך ואם אין עם אין מלך ח"ו ועוד כי שם הוי"ה נקרא מידת הרחמים וראוי לרחם אפילו על החוטאים נגדו ונתקבלו דבריו אלה ותשקע האש ועם שהאש יסוד עליון מכל הד' עכ"ז לא עלה למקומו ושקע מתחת כל ד' היסודות תחת הארץ וזה אות נמרץ הוא כי מעשה נסים הוא ולא מקרה היה ולגודל הפלא הזה ויקרא שם המקום ההוא תבערה לזכרון הנס הנ"ל כי הרי בערה בם אש ה' העליון שירד מלמעלה לצורך ישראל להענישם ותשקע בארץ במקום ההוא ויסוד העפר עצמו נעשה יסוד האש ולכן המקום ההוא ראוי לקוראו תבערה ממש כי נהפך ליסוד האש לכן ראוי הוא לקראת שם לזכרון הנס הנ"ל או ירצה כי הנה המקום ההוא הי' במדבר ומה לו למשה לקריאת שם אל המקום ההוא הרחוק מארץ כנען שזה הודיע כי לא מחשיבת המקום עצמו כי שקעה בו אש ה' היתה קריאת השם רק על כי בערה בם אש ה' בישראל עצמן ועל זכרון שמם נקרא לא על שבח המקום ההוא עצמו:והאספסוף אשר בקרבו וכו'. בני ישראל וגם הערב רב הי' להם מקנה עצום כמ"ש וממקנה בני ישראל לא מת אחד ומקנה רב הי' לבני ראובן וכו'. וגם ערב רב עלה אתם וכו' ואמנם רצו כי מאחר אשר ה' אלהיהם מוליכם במדבר ציה מליחה וינהלם בלחם ומים בלבד ואין מחסור כל לפניו יתב' כמ"ש זה ארבעים שנה וכו' לא חסרת דבר כמו שהוריד להם לחם מן השמים אינו כבודו לתת להם לחם בלבד כי אין עליו לטורח לתת להם גם בשר וכמו שכבר קדם להם תיכף. בצאתם ממצרים בפ' בשלח בתת ה' לכם בשר בערב לאכול ולחם בבוקר לשבוע ולא ישחטו המקנה אשר להם שישאר להם בכניסתן לארץ. ואמנם בני ישראל שהיו עבדים במצרים והורגלו בלחם צר לא הרגישו בזה אבל האספסוף שהי' מצרים שרים ונכבדים ערב רב ר"ל במעלה ובעושר כי לזה לא אמר ערב הרבה אלא ערב רב והי' רגילין בתענוגי מלכים נתאוו לאכול בשר האמנם אמרו בלבבם אם בני ישראל שהם עתה ראשים עלינו מסתפקים בלחם לבד אין לנו פה לשאול בשר ולכן התחכמו להסית את ישראל וז"א התאוו תאוה כי התאוו פועל יוצא לאחרים כי גרמו לישראל שגם הם יתאוו תאוות הבשר ואז וישובו ויבכו גם בני ישראל נוסף על האספסוף ויאמרו מי יאכילנו בשר חנם כענין המן ולא נצטרך לשחוט את מקנינו. ואמנם מהראוי לישראל שיוסרו מענין המתאונניה שקדם וחזרו עתה וישובו ויבכו. וישובו לחטוא לפניו ית'. וא"ת מה לכם לבני ישראל לבכות על הבשר אשר מעולם לא אכלתם אותו כי הייתם בחומר ובלבנים עבדים לפרעה לז"א זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כמ"ש ז"ל כי בלכתם להביא חבית של מים לאדוניהם המצריים הי' השי"ת מזמין להם דגים בתוך החביות ואוכלים חנם בלי דמים אעפ"י שבשר בהמה לא היינו אוכלים ועוד אחרת כי גם אם לא היינו אוכלים במצרים בשר הנה הי' הירקות הלחים המרטיבים הגוף מצוים בשופע את הקישואיה וכו'. ועתה אשר השי"ת הוציאנו מבית עבדים לעם סגולתו מאכילנו לחם צר לא בשר ולא דגים ואפילו ירקות לחים אלא ונפשינו יבשה בלחם צר בלתי אל המן עינינו ואפי' הלחם הזה לבדו איננו מובטח בידינו אבל אל המן ההוא עינינו תלויות בכל בוקר ובוקר עד שיומטר מן השמים וז"ש בלתי אל המן עינינו ואין זה כבודו ית' כי מאחר שמזונותינו מוטלין עליו כנ"ל ויש בידו יכולת לכל אשר יחפוץ כמו שמוריד לנו מן מן השמים שהוא פלא פלאים הגם בשר שליו הנמצאים בארץ השפלה יוכל תת. וא"כ אין זה אלא מחוסר אהבתו אותנו כי יכולת גדול לו ית' להאכילנו בשר כי מזון העבד מוטל על רבו ולא בצרות עין ח"ו:לעיל ויהי בנסוע וכו' כוונתו ית' היתה להוליכם דרך אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע שבדרום ארץ כנען ביום אחד כי אין להם שום צער כי הולכים הם במנוחה עצומה כעל כנפי נשרים תוך ענני כבוד מעל ראשם ומד' רוחותיהם לבל יכם שרב ושמש ומתחתם כדי שהטנן יוליכם והם שקטים ושלווים וענן הז' מיישר הדרך באופן שלא ירגישו כלל שום טורח הדרך וע"י מהירות הזה יכנסו תיכף פתאום לכנען, ועוד שיראו גודל הנסים ההם אם הליכתם מהלך י"א יום ביום אחד ואם היותם מכוסים בז' ענני כבוד ואף אם לא ירצו להלחם עמהם הענן היה מקבל כל אבני חצים ובלסטראות ועי"כ לא ילחמו ולא יקוצו ישראל בראותם מלחמה ואדרבה ינוסו מפניהם ויעזבו ערים פתוחות ויכנסו לבטח וזה ענין לתור להם מנוחה כענין המרגלים המהלכים מהלך כמה ימים ביום אחד כנ"ל וא"ת ואיך לא הלכו רק דרך ג' ימים בלבד לז"א ויהי בנסוע וכו' כי אעפ"י שלמעלה אמר כי על פי ה' יסעו וכו' כשהיו רואים עמוד הענן נזקף מעל הארון היו נוסעי':דע כי השי"ת עצמו לא הי' עושה דבר כי אם על פי משה וז"ש על פי ה' יחנו וכו' על פי ה' ביד משה. וז"ש ויהי בנסוע כלומר הנה כאשר נסע הארון מהר ה' לא נסע מאלי' עד אשר אמר משה קומה ה' ואל תתעכב עוד בהר הזה כי כבר אנו כאן בשנה השנית והכניס את ישראל לארץ וגם אני מתפלל עליהם לפניך שלא יצטרכו ישראל לערוך מלחמה עמהם כי חלושי לב הם כי לא ניסו באלה כי אם בחומר ובלבנים כדרך שאמרו בס' הזהר על ד' מלכים אשר חזקיהו החלש שבהם ביקש מלפניו ית' שיהי' סגור ליל פסח בביתו אומר ההלל ומלאך ה' רודפם ויך בסנחרב קפ"ה אלף ראשי גיסות וז"ש ויפוצו אויביך הם הכנענים כנ"ל וזה לסיבת כי ישראל קבלו אלהות שם הויה הזה עליהם כנ"ל על כי חלק ה' עמו וז"ש קומה ה' הוא שם הויה כו'. ואז ביקש השי"ת ללכת מהלך הי"א יום ביום אחד ומה טעם נח הארון אחר דרך ג' ימים בלבד אינו אלא על פי משה גם כן שראה טורח העם אנשי' ונשים וטף אלפים ורבבות לא ניסו באלה. ונמצא כי ובנוחה יאמר שובה ה' וכו' כנ"ל:ויהי העם כמתאוננים וכו' יש להקשות א' במה חטאו המתאוננים, ב' מהו באזני ה' ולא עוד אלא שחזר ואמר וישמע ה'. ג' מה צורך בקריאת שם המקום תבערה כיון שהיו עתידין ללכת משם ד' למה שינה את שמם כי בתחלה אמר העה ויהי העם וכו'. ואח"כ קראם אספסוף. ה' מה ענין וישובו. ו' מה ענין אומרו גם בני ישראל. ז' תימה גדול דור דעה כאלו יתאוו ויאמרו זכרנו את הדגה וזה נאות לטף ולנשים הוללים. ח' אומרו והמן כזרע וכו' אין זה מקומו אלא בפ' בשלח. ט' כי כבר בפ' בשלח הוזכר ענין הבשר בתח ה' לכם בערב בשר ולחם בביקר וכו' ולמה נשנה בכאן ומה נתחדש עתה. יו"ד מה נתחדש עתה שאמר וישמע משה את העם בוכה ובפרט במ"ש למשפחותיו ואמרו חז"ל על עסקי משפחותיו. י"א דברי משה למה הרעות וכו' אשר מעולם לא חרה אפו לדבר דברים כאלו שאין דרכו לדברם. י"ב דבריה מכופלים למה הרעות ולמה וכו'. י"ג כי התחיל בענין תרעומות אחד מאין לי בשר וסיים בתרעומות כללי לא אוכל אנכי לבדי לשאת וכו'. י"ד מה ענין ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג וכו'. והביאור ע"ד מה שפירשנו בפ' שלח לך כי כל כוונתם היתה לפי שלא היו מתרצין לקבל עול תורה ומצות וכמש"ל על זכרנו וכו' חנם חנה בלי מצות וכמשז"ל תואנה הם מבקשים ולפרוש מאחרי המקום אמנם לא פרשו רז"ל מה היא התואנה הפרטית ונלע"ד כי כיוון שלא היתה להם עילה רק כוונתם רעה בלבד כנ"ל לכן היו כעין קצים בחייהם כעין החולה שמתאווה לאכול ואינו אוכל כך אלו היו צועקי' ומתאוננים ונאנחים ולא היו מוציאים מפיהם דבר כלל כי לא היו להם טל מה יתאוננו וכל כוונתם היתה שהקב"ה הבוחן לבות וכליות יראה כוונתם וישליכם מעל פניו ויניחם כרצון תאוותם כי עבדא בהפקירא ניחא ליה וז"ש ויהי העם כמתאוננים כי לא היו מתאוננים ממש כי לא הי' להם מקום עילה להתאונן אבל הראו עצמם כמתאוננים עד תעלה רעתם שמבקשים לפרק עול ויעלה עד אזני ה' ויבין כוונתם אך הם לא היו מוציאים קול מפיהם, ולהורות כי לא הי' תואנה מסוימת רק לפרוק עול לכן נסמכה פרשת מתאוננים בסוף פרשת המסעות לומר כי כל מה שהי' הקב"ה חפץ להגדילם בדגלי מלוכה ולנחותם בענני כבוד כמ"ש וענן ה' עליהם יומם וכו' והם אדרבה היו קצים בו ית' ובתורתו ומתאוננים לפרוש מאחריו כנ"ל והנה אעפ"י שלא דברו בפיהם וישמע ה' כאלו הוציאו הדברים בפיהם כיוון שראה שכל כוונתם היתה לשמא יבין וישמע ויקיץ בהם ויניחם ולכן ויחר אפו כי לא היו דבר פרטי שיוכל לתקנו רק שורש רע ומר שאין לו תרופה כלל ולכן ותבער בם אש ה' לשורפם ולכלותם לאין מרפא כי גם להם אין תרופה כנ"ל. ואמנם אלו לא היו בני ישראל רק ערב רב וז"ש ויהי העם וכו' ונודע כי היו הולכים אחר מחנה ישראל עם הצאן והבקר וימצא כי כאשר בערה בם ממש אש ה' הנה השריפה לא היתה רק בקצה המחנה של ישראל כי שם מקומם כנ"ל וז"ש ותאכל בקצה המחנה, או ירצה כי המחנה הזה יחזור אל מחנה הערב רב עצמו ויאמר כי גם אשר בערה בם אש ה' עכ"ז לא רצה הקב"ה לכלותם כולם אבל ותאכל בקצה המחנה שלהם ולא בכולו וזה לראות אולי ישובו בתשובה ואז והיתה להם בושה לצעוק אל ה' כי הכירו חטאם שנתכוונו לשתעלה רעתה באזניו וישליכם ולכן ויצעק העם אל משה ויתפלל וכו' ותשקע האש במקומה ולא נתפשטה יותר כי זה הי' רצונו ית' כשישובו בתשובה ועדיין ראה הוא ית' כי כיון ששרשם רע ומר ולא שבו אלא מיראת האש מוכרח הוא שבמרדם הם עומדים ולכן נקרא שם המקום ההוא הפרטי שהוא בקצה המחנה כנ"ל תבערה כדי שלא יוסיפו עוד לחטוא כי יזכרו כי הנה בם ממש בערה אש ה' ולולא שבו בתשובה לא היתה נשקעת במקום פרטי שאין זה טבע האש ואם יחטאו תחזור האש ותאכלם לגמרי והנה כיון ששרשם מר הוסיפו עוד לחטוא וז"ש והאספסוף וכו' ירצה כי אותם שאכלה האש היו מפוזרים בקצה המחנה של ערב רב כנ"ל ועתה אותם שהיא נאספים וממיצעים בתוך קרבו של המחנה הנ"ל שנשארו ע"י התשובה ותפלת משה חזרו לחטוא כי היהפוך כושי עורו וכו' אמנם נתייראו מן האש ולכן לא היו כבתחילה כמתאונני' אשר מראים עצמן מתאוננים על תאוות רבות לאין קץ וגם כי לא הזכירום בפיהם לתכלית רע שיבין הקב"ה כוונתם וישליכם אבל עתה התאוו ממש בלתי אנינה והזכירו שאלתם בפיהם וגם כי היתה תאוה אחד פרטיית כי עתה אין מקום להשי"ת להענישם ואדרבה יתן להם שאלתם ואם לא יתן להם פתחון פה להתרעם, וחזר הכתוב לפרש שני דברים הנ"ל הנרמזים בהתאוו תאוה ופירש כי ענין התאוו הוא כי ויאמרו אמירה גמורה וענין התאוות הפרטית הוא מי יאכילנו בשר ואומרו וישובו ירצה כי כמו שהאספסוף חטאו תחלה באופן אשר כשחזרו שנית לחטוא יצדק בהם מלת וישובו ג"כ יצדק בבני ישראל לאמר וישובו בערך האספסוף כי הם חטאו תחלה ובני ישראל הוסיפו גם הם לחטוא כמו האספסוף, או ירצה כי מלת וישובו ויבכו נקשר עם שלמעלה כי האספסוף בתחלה התאוו תאוה ואח"כ הם עצמם וישובו עוד ויבכו ג"כ ואח"כ אמר כי גם בני ישראל חטאו כענין האספסוף ואז ויאמרו כולם מי יאכילנו בשר:או ירצה והאספסוף וכו' יובן במשז"ל זכרנו את הדגה רב אמר דגים ממש ושמואל אמר עריות וכו' גם אמרו בוכה על עסקי עריות משפחותיו וכו'. והענין כי אמר שהאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה עריות שהיא סתם תאוות הגוף. והיצה"ר אבל נתיראו לאמר בפה אח"כ האספסיף' עצמו עשו ב' פעולות הא' הוא וישובו כי הוסיפו להתאוות תאוה אחרת והיא ענין אכילת הבשר שנזכירה אח"כ וגם זו לא הזכירוה בפה הב' היא ויבכו ואמנם הבכיה היתה בגלוי אבל לא נודע על איזה ענין הי' כלל כי הרי עדיין לא הזכירו שום אחת משתיהן ואחר הבכיה הגלויה כשראום בני ישראל את הערב רב בוכים בכו גם הם ואז נתחברו יחד שניהם והזכירו ויאמרו בפיהם מי יאכילנו בשר האספסוף בוכה על שתיהן העריות בלב והבשר בפה ובני ישראל בוכין על הבשר בלבד ובפיהם ולא הי' בלבם תאוה אחרת מענין העריות. והנה אפשר לאמר כי ענין השליו הנזכר בפרשת בשלח נפסק בשנה השנית ולכן שאלו מי יאכילנו בשר וז"ש ועתה נפשינו וכו' כלומר עתה כי כבר נפסק השליו הניתן אז לנו בערב בשר לאכול הנה נפשינו יבשה ואין כל רק המן לבדו' אליו עינינו כי משתי הבטחותיו בתת לכם בערב. בשר לאכול ולחם בבוקר לא ניתן לנו עתה רק הלחם שהוא המן:או ירצה כי ודאי מאמרו ית' בתת לכם בערב בשר לא שב ריקם ח"ו ועוד ראיה לזה כי לא נזכר הסתלקותו עד עתה כלל אבל כפי זה יקשה אומרם מי יאכילנו בשר וגם אומרם ועתה נפשינו יבשה וכו' בלתי אל המן עינינו:והנראה כי בצאתם ממצרים חפשים מן העבודה הקשה הי' מתרצים במה שהבטיחם השי"ת בשר בערב ולחם בבוקר וכמ"ש ונפש רעבה כל מר מתוק ועתה בשנה השנית וישמן ישורון ויבעט כמ"ש נפש שבעה תבוז נופת ובפרט כי הערב רב תואנה הם מבקשים וכל כוונתם לפרוק עול כנ"ל התאוו תאוה אחרת לאכול גם בשר בבוקר ובערב דמיון המן שהוא הלחם בבוקר' ובערב ומ"ש מי יאכילנו בשר ר"ל גם בבוקר כי ביום היתה בכיה זו ולא בערב שהוא לילה ממש כנודע:וז"ש זכרנו וכו' אשר נאכל לשון הווה כי בכל שעה היינו אוכלים דגה וקשואין וכו' וכמשז"ל מאין הי' להם דגים כשהיו ממלאיה מים מן המעיין היו דגים נכנסים לתוך כדיהם וכשנכנסין ללקוט תבן מן השדות לוקטין קשואין וכל זה הי' ביום ולא בלילה. והנה ק"ו ומה אם היותינו במצרים שהיינו כגויי הארץ וז"ש חנם מן המצות שנית כי היינו עבדים ועכ"ז הי' השי"ת עושה עמנו נסים בענין הדגים כנ"ל בכל שעה מן היום ואמנם ועתה אשר נכנסנו תחת כנפי השכינה ועוד שנית כי אנו מלכים בי"ב דגלי מלכות וענני כבוד למה נפשינו יבשה אין כל בלתי המן לבדו וכי המלכים אוכלים כל היום לחם יבש לבדו בלתי לפתן לא בשר ודגים ולא פירות קשואין ואבטיחים ועוד אחרת כי הרי הגדולים יכולים לסבול אבל מה יעשו הנשים ןבפרט המעוברוח אשר בטבעם להתאוות תמיד ובפרט מאכלות אלו דגים ואבטיחים וכו' המיוחדים לנשים ההרות כמשז"ל ולכך לא הזכיר הכתוב רק את אלו בלבד וגם בזה יתורץ מה שהקשו רז"ל והלא מקנה רב הי' לבני ראובן וכו' וגם כי 'תגרי גויים מוכרין להם וראי' לזה ממ"ש ויתד תהי' לך על אזניך וכו' אבל השאלה היא כי למה הי' מפרנס בבשר בערב לבדו ובכל שאר היום מן לבדו ואם הוא מפני שהיו להם מקנה רב א"כ למה היו נותן להם בשר אפי' בערב ויותר טוב הי' או בשלא יתן להם בשר כלל או בבוקר ובערב ולא וראה ח"ו חולשא ביכולתו וכמ"ש היד ה' תקצר ולהורות כי שאלתם בשר הי' ביום לז"א בלתי אל המן עינינו כלומר כי אמת הוא שנותן לנו בשר אלא שהוא בערב ואנו צריכין לאכלו ביום ועינינו רואות משא"כ בלילה ובזה יתורץ שהל"ל נפשינו יבשה אין כל זולתי מן ולמה נכנס בנפשינו ויצא במלת עינינו או ירצה זכרנו וכו' כי כמו שהדגה היינו אוכלים חנם מן המצות כי אין בהם הלכות שחיטה וחנב ודם כן ע"ד זם היינו רוצים לאכול הבשר חנם מכל מצות כי כוונתם לפרוק עול ח"ש מי יאכילנו ולא מי יתן לנו בשר כי כבר הי' להם מקנה רב ובזה הותרה השאלה ההיא:והמן וכו' כפי מה שפירשנו באמת הי' מתרעמים וא"כ איך הקב"ה ויתר אף ה' מאד וגם בעיני משה רע ולזה בא הכתוב להודיע רוע של כוונתם כי תואנה הם מבקשים כמו שנתבאר לעיל והראי' לזה כי הרי כל דבריהם שקר כי הנה המן כזרע גד וכו' ירצה במשז"ל במס' עירובין חשוכי בנים לא יאכלו גדגודניות והיא זרע גד הנזכר כאן וסיפר כי טבע סגולת המן למעט תאוות היצה"ר כדמיון זרע גד ולכן נקרא כן מלשון גודו אילנא כי חותך ומפסיק תאוות האדם ואפי' זרע האדם ויען כוונתו ית' למעע תאוות יצרם לשיעסקו בתורה ויהיו כמלאכי השרת כמשז"ל על לחה אבירים אכל איש וכן ביום אשר עוסקים בתורה יאכלו את המן לבד לסיבה הנ"ל ובערב לפרות ולרבות יאכלו בשר המרבה הזרע והבשר כנודע א"כ כוונתו ית' היא לעובתם כנ"ל ולא לחולשת יכולתו ח"ו והרי טענה זו תספיק אל בחינת השי"ת, ועתה יטעון איך דבריהם שקר והתחיל בסיפור שבחו של מן הראשונה בענין מראהו כי תאוה הוא לעינים כי עינו כעין הבדולח זך כאבן יקרה וזה כנגד מ"ש בלתי אל המן עינינו הב' בענין מיעוט הטורח וז"ש שטו העם ולקטו כי בהטיית האיש גופו בקרקע בפתח ביתו חיכף ולקטו משא"כ באסיפת הדגים והשליו והפירות וזה כנגד מ"ש אשר נאכל במצרים חנם בלתי טורח. הג' וטחנו וכו' וכמשז"ל והלא לא ירד לריחיים ולמדוכה מעולם אלא מלמד שהיו משתנה המן להם לכל הנטחנים ברחיים ולכל הנדחים ולכל המתבשלי' וזה כנגד מ"ש ועתה נפשינו יבשה לחם יבש בבוקר בלי לפתן:וישמע וכו' אחר אשר המרב רב ראו גם בני ישראל בוכים עמהם על הבשר לא יכלו נשוא וחזרו לבכות גם על התאווה הראשונה של העריות עד ששמע משה בפירוש וז"ש וישמע משה את העם לבדו הוא האספסוף כי גם בכיתו היתה למשפחותיו על עריות משפחותיו ולכן עתה ויחר אף ה' מאד ויחר על הבשר ומאד על העריות, או ירצה כי השי"ת היודע הלבבות ויחר אפו מתחילה אבל עתה שגילו כוונתם הגדיל חרון אפו מאד יותר מבתחלה בראותו חציפותם אך משה שעתה נתחדש אליו כוונתם יען כי ראהו בעיניו היה רע אחד בלבד והוא זה של עתה ולא בתחילה וז"ש ובעיני משה רע, ולסייע לרז"ל האומרים למשפחותיו על עסקי משפחות הוא כי הרגישו דאם כפשוטו הל"ל וישמע משה את העם איש בוכה פתח אהלו למשפחותיו או וישמע את העם למשפחותיו איש בוכה פתח אהלו אך ירמוז וישמע העם שהי' בוכה על עסקי משפחותיו כי הרי עד עתה לא הותרו כי אם איש פתח אהלו זו אשתו בלבד, ויאמר וכו' משה בראותו כי בענין העריות לא חטאו ישראל רק בענין הבשר לבדו הוא שנשתתפו עם הערב רב לכן לא נתעסק רק בענין הבשר לבד כי הוא נוגע לישראל עצמן ולפכך כיוון שבשאלת הבשר אין להאשים אותם כי כראוי הם שואלים לכן מצא מקום להתרעם וזה כי בשלמא הערב רב הוא הוציאם ובדין הוא לסבול משאם כמ"ש ז"ל על כי שחת עמך אבל ישראל שהם עמך ונחלתך למה תמתין עד יצעקו אלי וישימו משאם עלי ורואה עתידות אתה ורואה ויודע משאלותם ותוכל ליתן להם בשר טרם ישאלו. ותחילה אני מתרעם למה הרעות לעבדך כי עם שמה שהוצאתי ערב רב הי' להיות עבדיך והייתי חושב לשרתיך בגייר אותם והראיתי בעצמך כאלו חטאתי והרעותי בהוציאם אותם כי הרי אמרת לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת שלא כרצוני וזו קושיא קלה ועוד יש גדולה מזו כי אדרבה שכר גדול הי' לך ליתן לי על שהוצאתים וגיירתים ולהיות מוצא חן בעיניך ולא די זה אלא שעשיתנו רע וז"ש למה הרעות ולמה לא מצאתי, או ירצה כפשטו למה הרעות לי לשום משא כל העם לרבות גם ישראל ובשלמא העם ניחא שתשים משאם עלי שאצטרך אני להתפלל עליהם אבל משא ישראל למה וכי האנכי הריתי כענין האם אם אנכי ילדתיהו כענין האב לשתאמר אלי שאהו וכו' והרי הערב רב לבדו אנכי ילידתיהו כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואנכי ילדתים וילדי הם אבל ישראל הנרמז בריבוי כל העם הזה אתה אביהם ואמנם כמ"ש בנים אתם לה' אלהיכם ולמה תאמר אלי שאהו לישראל בתקיך ולכן לא אמר שאם שהי' כולל גם לערב רב והנה ישראל מחויב אתה לישאם כי כבר נשבעת לאבותיו וז"ש אשר נשבעת לאבותינו, לא וכו' אינו ח"ו קץ בעבודתך כי אם למיעוט יכולתי כי מאין לי לתת לכל העם ערב רב וגם ישראל כי הרי כולם יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר כאלו ח"ו אנכי בעל היכולת ולכן הי' ראוי שנחלק המשא בינינו אתה לישראל ואני לערב רב אבל אנכי לבדי לא אוכל לשאת את כל העה הם ישראל וערב רב, וא"ת והרי כל משאך אינה רק טורח תפלתך כי סוף סוף אלי תתפלל ואני הוא הנותן לכולם לז"א גם כי כך הוא כי הנתינה כולה ממך הוא איני צועק אלא על הטורח כי כבד הוא הטורח הזה בעצמו לסבול צעקת ישראל וערב רב ותרעומותיהם וסוף סוף בשר ודם רימה ותולעה אני ואין בי יכולת לסבול בפרט אם תכעס עליהם ותענישני על ידם כמו שנענש ישעי' הנביא על אומרו ובתוך עם טמא שפתיים אנכי וכו' כנודע וכפי זה אומרו כי כבד ממנו ירצה כי הלא ישראל נכבדים הם ממני ואולי אתכעס ואענש עליהם וכמשז"ל על שלמה כשאמר כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה ואם ככה אתה עושה לי כלומר שתניח משא ישראל עלי באולי אענש על ידם כנ"ל ויותר טוב שתהרגני נא עתה כי לא אראה ברעתי כי לא אחטא לשאצטרך הריגה ואמות זכאי ולא חייב, או ירצה ויאמר וכו, כלומר ראיתי כי משא המן נתתו עלי ותיכף בהזכירי הדבר נענתי ואמרת הנני מזומן להמטיר לחם כו' ולמה לא מצאתי חן ומצאתי החן הוא לשתשים כל משא העם הזה כל הדברים עלי ותענני תיכף כי הרי על הבשר ישראל צועקים ובוכים ושערי דמעה לא ננעלו ועדיין אינך רוצה לתת להם בשר ומאין לו בשר לתת נתינה ממש והרי אין בידי רק שאלה ואתה הוא הנותן ואם ככה אתה עושה לי להחליש שאלתי וז"ש את ולא אתה כנודע הרגני וכו' ואל אראה ברעתי כי אילו הייתי טוב וצדיק בעיניך היית שם כל משא העם הזה עלי אף בענין הבשר אז השיבו השי"ת אספה לי שבעים איש וכו' כי שאלת הבשר שאינה כהוגן כו' על והמן כזרע גד וכו' צריכה זכותא דרבים דעדיף ועכ"ז שהיא שאלה שלא כהוגן סופן ללקות באכילתן. וגם אפשר כי כיון שרצונו להענישם לא רצה שיהי' הבשר על ידי משה להרע ולטובתו נתכוין שלא נתנה על ידו:סליק פ' בהעלותך: