נשא את ראש בני גרשון וכו'. הנה פעה ראשונה נמנו משפחות הלוי כולם מבן חודש ומעלה לא מבן עשרים שנה כמו ישראל ואח"כ חזרו להמנו' שנית מבן שלשים שנה ועד בן חמשים לעבוד עבודת אהל מועד כל משפחה כפי עבודתה. ולכן נתחיל לפרש מנין השני הזה מתחלתו הלא הוא בפרשה הקודמת והוא באומרו נשא את ראש בני קהת וכו'. הנה כאשר נדקדק בשני המנינים האלו נמצא בהם שנויים לאין קץ. ראשונה כי במנין ישראל נאמר שאו את ראש ובמנין הלוים הראשוו נאמר פקוד את בני לוי ועוד כי שם נמנו מבן עשרים שנה ובלוים מבן חודש ועוד כי בישראל כתיב למשפחותם לבית אבותם ובלוים נאמר פקוד וכו' לבית אבותם למשפחותם. שנית כי במנין ראשון של הלוים נאמרה לשון פקידה בכולן ובמנין השני שינה בהם כי בקהת נאמר נשא את ראש בלבד ובמררי נאמר פקידה לבד בני מררי וכו' תפקוד אותם ובגרשון הוזכרו שניהם נשא את ראש וכו' תפקוד אותם וכו' ועוד כי שם נמנו כסדרן גרשון קהת ומררי וכאן הקדים קהת לגרשון. ועוד שלישית במנין הזה השני כי בבני קהת אמר מתוך בני לוי ולא נאמר כן בגרשון ומררי ועוד כי בגרשון אמר גם הם ולא כן בקהת ומררי. ועוד כי בקהת ומררי נאמר למשפחותם לבית אבותם ובגרשון לבית אבותם למשפחותם. ועוד כי בקהת ומררי נאמר ועד בן חמשים ובגרשון נאמר עד בלתי וא"ו. ועוד בקהת ומררי נאמר כל הבא לצבא ובגרשון לצבא צבא. גם בקהת נאמר לעשות מלאכה ובגרשון ומררי נאמר לעבוד טבודה. גה בקהת נאמר כל בא ובגרשון ומררי נאמר הבא. גם בגרשון אמר לעבוד עבודה באהל ובמררי לעבוד את עבודת אהל. גם בקהת לא נאמר תפקדם ובגרשון אמר תפקוד אותם ובמררי תפקוד אותם ותפקדם. וכאלה רבות שנוייה לאין קץ למי שיסתכל במקראות. והענין יובן במשרז"ל במדרש רבה למה נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל לפי שצפה הקב"ה שעתידין ישראל למות במדבר וכו' גם אמרו שם רומם גדל לא נאמר אלא שאו את ראש שאם יזכו יחיו כמד"א ישא פרעה את ראשך והשיבך וכו' ואם לא יזכו ימותו כמד"א ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה וכו'. וכבר בארנו מאמר זה בפ' במדבר ע"ש כי שם בארנו כי לשון נשיאות סובל ב' פרושים רעה וטובה. ולכן הזכיר לשון שקול ואמנם הלוים שלא חטאו בעגל ולא במרגלים שהרי לא שלחו נשיא הזכיר לשון פקידה ולא לשון שקול לטובה או לרעה ובזה יובן ענין הפרשה כי הנה בישראל שהיו עתידין למות מבן עשרים שנה ומעלה יען כי אין מענישין בב"ד של מטלה פחות מבן עשרים לכן נמנו מבן עשרים וכמו שבארנו בפסוק כל יוצא צבא אבל הלוים שלא הי' עתידין למות נמנו מבן חודש כי כבר יצאו מתורת נפלים כנודע. גם השינוי האחר הוא ע"ד שבארנו בפ' במדבר כי לבית אבותם הם הי"ב שבטים ולמשפחותם הם המשפחות הפרטיות לכל שבט ושבט ולכך בשבט לוי רצה להזכיר לבית אבותם בתחלה שהוא לוי אב המשפחות כולן לרמוז ולתת טעם למה נאמר בהם פקידה ולמה הי' מן בן חודש ולמה לא נמנו עם בני ישראל ותירוץ שלשתם במה שהקדים לבית אבותם כלומר לפי שהם משבט לוי אשר מעולם לא חטאו בעגל ובמרגלים והם שבט ובית אב בפני עצמן ואין למנותן עם שאר השבטים כי לא נתדמו להם כלל. ועתה נבאר השינויים שיש בין מנין הראשון ומנין השני של הלוים עצמן וזה כי בראשון לא נאמר בהם שאו או נשא כי לא הי' עתידין למות במדבר אשר לסיבה זו נמנו מבן חודש שאינו בר עונשין אבל בנין השני שהי' כבר מבן שלשים ומעלה ראויין לעונשים ואף אם לא הי' עתידין למות במדבר בעון המרגלים יש עונות אחרים כמו שיתבאר ולכן במי שהי' בו ספק עונשין נאמר בו נשא את ראש והם בני קהת, והענין ע"ד שפירשו רז"ל בשאו את ראש בני ישראל לשון שקול והענין כי הנה בני קהת הי' משפחה שני' כי כך סדרן גרשון קהת ומררי ורצה הקב"ה לבחור בהם יותר מכולן ולהרים את ראשם בשתי בחינות הא' היא שבתחלה ימנו את בני קהת ואח"כ את בני גרשון וז"ש נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי כלומר אע"פ שהם בתוך בני לוי ובאמצעם כי הוא האמצע שבשלשתה הקדימהו למנותו בתחלה והרים את ראשו בכך. והב' היא שהעבודה שלהם היא היותר חשובה שהיא קודש הקדשים הארון והמנורה ומזבח הזהב וכו' והרי זו הרמת ראש גדולה שנית כי מהראוי יותן עבודה זו לגרשון הבכור ואחריו ותחתיו יבא עבודת קהת יריעות המשכן וכו'. ומה שהי' שפל הרימהו ותן לו עבודת קודש הקדשים והרי נדרש נשא לשון הרמת ראש אם יזכו ואם ח"ו לא יזכו יהי' נשא לשון מיתה והסרת ראש וז"ש אח"כ וכלה אהרן ובניו לכסות וכו' ומתו. וכתיב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וכו' ופירושו כך אם יזכו נשא את ראש קהת למעלה מן ראש גרשון הבכור ואם לא יזכו ויגעו אל הקודש לא די שלא ירום ראשם על גרשון אלא אפילו כמנהגו במדרגתו שהי' אמצעי בין גרשון ומררי ימות ויכרת משם וז"ש אל תכריתו וכו' מתוך הלוים. וע"כ נאמר בו נשא לשון שקול ולא פקידה כלל ע"ד הנזכר במשפר שאר השבטים שאו את ראש כל עדת בני ישראל. ובזה יובן פסוק אך את מטה לוי וכו' כלומר בין מנין ראשון שלהם שנכתב בו לשון פקידה ובין מנין שני שנכתב בו לשון נשיאות לא יהי' עם בני ישראל וז"ש לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך וכו'. ואחר שאמר נשא את בני קהת לשון מסופק או גדולה והרמת ראש או לשון מיתה ולא הזכיר לשון פקידה כלל להורות כי לשון נשא הנ"ל הוא לשון מסופק אמר נשא את ראש בני גרשון וכו' מבן שלשים שנה וכו' תפקוד אותם. לרמוז כי עיקרו הוא לשון פקידה ומנין אלא שבצד מה יש בו קצת נשיאות ראש כל שהוא. וזה רמז באו' גם .הם והענין כי היינו חושבין שמכיון שנדחה גרשון הבכור מפני קהת אולי לאיזה גרעון וחטא הנמצא בידם או לשעבר או לעתיד וא"כ כיון שנדחה נדחה להתאחר גם אחר בני מררי בבחינות המספר או על הפחות יהי' שוה לו בבחינה האחרת והיא אופן העבודה כמו שנבאר. לז"א נשא את ראש בני גרשון גם הם כי כמו שנשאת ראש קהת אפי' עליו לסיבת כי יצאו ממנו כל זרע הכהונה הגדולה ומשה ע"ה גם הם תן להם מעלה ונשיאות שתקדימם לבני מררי להתחיל המספר בהם וגם לתת להם עבודה יותר מיוחסת כמו שיתבאר. וביאר הטעם באומרו לבית אבותם וכו' ירצה בבני קהת הקדמת אותם לסיבת משפחותיהם שהיו יותר מעולות כנ"ל אם משפחת משה ע"ה כי עם היותו לוי כמותם ראוי להקדימו ואם משפחת אהרן הכהן אשר הלוים הם משרתים אותם כמ"ש וילוו עליך וישרתוך ולכן הקדים בהם למשפחותם ואח"כ לבית אבותם כי לסיבת האבות אין ראוי להקדימם כי אדרבה גרשון הוא הבכור אך לסיבת משפחותם תן להם מעלה יתירה. אבל בני גרשון אין טעם מעלתם למשפחותם אלא לבית אבותם כי גרשון אביהם הי' הבכור כנ"ל ולכן התחיל לבית אבותם כי זו היא סיבה אל מלת נשא הנ"ל ואח"כ אמר למשפחותם ואמנם בבני מררי חזר להזכיר כסדר למשפחותם בתחלה כי כן סדר המספר פלוני בן פלוני שהוא המשפחה ואח"כ עד האב שהוא גרשון וגם לסיבה זו לא זכר במררי נשיאות ראש ולא אמר גם הם כי הנה הוא נמנה אחרון לכולם כמשפטו וגם עבודתו היתה גרועה מכולם כמו שיתבאר:מבן שלשים שנה וכו'. הנה בני גרשון היתה עבודתם קלה מאד כנזכר בברייתא במלאכת המשכן והם יריעות וקלעים ומיתרים ואין צריך לעבודה זו כ"כ כח ולכן שוין הם מבן שלשים וכו' כמו בני ארבעים עד חמשים כולם במדריגה אחת הם מתחלת שלשים עד שנת החמשים ולכן אמר עד בלתי וא"ו אבל בבני קהת היו משאם כבידה מאד הארון והכפורת והשולחן והמנורה ומזבח הזהב כולם זהב כבד בתכלי' וכן במררי הי' קרשים ועמודים ובריחים ויתדות נחושת לכן היותר מובחרים הם בני שלשים שנה כמ"ש בן שלשים לכח ועוד מדריגה שנית משם ולמטה וז"ש בוא"ו ועד בן חמשים וכו'. וענין תפקוד אותם כבר נתבאר למה בקהת לא נזכר פקידה ובגרשון ומררי הוזכרה פקידה. ואומרו כל בא לצבא יש בו ב' פרושים הא' הוא במה שנדייק כי בבני ישראל נאמר כל יוצא צבא וכאן נאמר כל הבא לצבא והענין כי צבא בני ישראל הוא צבא המלחמה להלחם עם האויבים ולזה נזכר בו יציאה כי יוצאים ממקומם לקראת האומות להלחם בהם. אבל צבא הנזכר בלוים העובדים את עבודת המקדש והמקדש והמשכן אינם יוצאים למלחמה על האויבים .אבל רמז כאן ענין צבא מלחמתה עם בני ישראל עצמן בכמה מקומות אם בעגל מי לה' ויאספו אליו כל בני לוי שימו איש חרבו וכו' ואם כשאמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה נלחמו בני לוי עם בני ישרא.ל והרגו בהם שמונה משפחות וכו' ולזה אמר בהם לשון ביאה כל הבא לצבא כי ישראל והלוים ביניהם יישבים ואין צורך בהם יציאה וכפי זה יהי' ענין הכתוב תדע למה אני אומר נשא ראש גרשון קהת ומררי לעבודה זו ולא לבני ישראל הוא לפי שלהיותם בני לוי באיה לצבא על קנאת ה' לכן זכו לעבוד עבודת אהל מועד עבדי ה' ומשרתיו:וז"ש כל הבא לצבא לעבוד וכו'. גם בזה יתורץ כי בגרשון ומררי נאמר כל הבא כלומר הכל הם באים אבל בקהת חסר אות ה"א ואמר כל בא לצבא יען הי' בהם קצת פגם בענין צבא זה של העגל והוא כי נעשה ע"י אהרן מבני קהת ולא די שלא נלחם אז בהם אלא שעשה אותו ולא בא גם הוא לצבא ענ ישראל כשאר בני לוי. גם ירמוז אל העתיד כי קרח ועדתו שהי' מבני יצהר בן קהת לא די שלא עזרו את משה אלא נקהלו לצבא עליו להלחם בו כמ"ש ויקהלו על משה וכו'. וזה רמז בחסרון אות ה"א זו חסרון ביאה טובה לצבא לעזור את תורת משה. הפי' הב' ירצה כל הבא להיות מכלל צבאותיו של הקב"ה כדי לעבוד עבודה באהל מועד ואינו צבא מלחמה אלא צבא עבודה וכמ"ש ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגם כפי זה נתרצו השאלות הנ"ל כי צבא זו ביאה היא לבא לעבוד באהל מועד ואינה יציאה למלחמה ולזה לא נאמר כל היוצא אלא כל הבא לצבא וגם לטעם זה אמר בקהת כל בא בחסרון הה"א אם לסיבה כי לא כל בני קהת באים לצבא זו כי הרי משה ע"ה לא הי' עובד עמהם. סיבה שנית ירמוז אל היות משפחתו נחלקת לשתים כהונה ולויה וכל הכהנים אינם עובדים אלא חצי משפחתו הלוים משא"כ בגרשון ומררי. סיבה שלישית ירמוז אל מ"ש אח"כ ולא יבואו לראות כבלע את הקודש כי גרשון ומררי היו באים ביאה גמורה ועובדין בידם עבודה גמורה. אכן בני קהת היו אהרן ובניו מתחילין העבודה לכהות את הארון והשלחן וכו' ובני קהת נשארין חוץ לאהל עד אשר גמרו עבודתם אהרן ובניו ולא היו בני קהת נכנסין ובאים בתוך האהל כבני גרשון ומררי אשר היו באים ביאה גמורה אל תוך האהל ומסירין בידם הקלעים והיריעות והקרשים וכו'. ואומרו לעבוד וכו' הנה בארנו כי קהת הי' לו נשיאות ראש כי עבודתו מעולם להוליך הארון והכפורת והכרובים ושני לוחות העדות וז"ש זאת עבודת בני קהת בקדש הקדשים לפני ולפנים ירמוז על הארון וכו' כנ"ל גם היו מוליכין את כלי השרת עצמן המנורה והשלחן והמזבח אשר במדרגה שנית והם באהל מועד הנקרא קודש גם כי אינו קודש הקדשים ואמנם הם כלים ממש של זהב כי הם עיקר קדושת המשכן אבל גרשון ומררי הם נושאים המשכן עצמו שהם טפלים אל הכלים הנ"ל אשר בתוכו והוא כדמיון הבני בית של המלך הנושאיה את אוצרות המלך וכספו וזהבו. ואמנם העבדים הם הנושאים את האוהלים עצמם ואת העמודים והמקבות להכות ולתקע היתדות והם החוזרים ליטע את האהלים בארץ ולהעמידם וזה עבודת גרשון ומררי ולכן אמר בהם לעבוד עבודה באהל מועד כי עבודת עבדיה ממש היא אבל בני קהת אמר בהם לעשות מלאכה באהל מועד כי הולכת האוצרו' וכלי הכסף וכלי הזהב של המלך והחזרתן למקומן כבתחלה ולא יתעסקו בתקיעות אהלים והעמדתם מלאכה נקראת ולא עבודת עבד:ואמנם בגרשון ומררי עצמם עם כי הצד השוה שבהם שמלאכתם נקרא' עבודת עבד יש שינוי בהם כי בני מררי היו נושאין כל המלאכה הכביד' כגון הקרשים והטמודים והאדנים והיתידות וכו' שהוא עבדו' יתיר' אבל בני גרשון מוליכין מלאכה קלה היריעו' וכו' כנ"ל. שנית כי גרשון היו מוליכין את אהל מועד עצמו שהם יריעות שש משזר הנקראים המשכן עצמו ויריעו' עזים ותחשים כו' הנקראים אהל מועד כמ"ש בהם לאהל על המשכן כנודע וכן קלעי החצר עצמו שהם עצמות החצר הנעשה ע"י קלעים. אבל מררי לא נגע באהל ובמשכן ובחצר עצמם אלא במשרתים אותם כמו הקרשים שתחת המשכן והאוהל גם העמודים אשר הם נופלים אל הקלעים התלויה בהם והם החצר עצמו נמצאו כי גם בענין אופן העבודה עצמה יש בה נשיאו' ראש ומעלה לגרשון על מררי כנ"ל כי לכן אמר נשא את ראש בני גרשון גה הם משא"כ בבני מררי. וגם בזה יובן כי בגרשון אמר לעבוד עבודה באהל מועד כי העבודה והשירו' והמשא היתה באהל מועד עצמו שהם יריעו' הנק' משכן ויריעו' עזים הנקראי' אהל כמ"ש והקלעים הנקרא חצר המשכן עצמו אבל עבודת משא מררי היא בקרשים ובעמודים הטפלים אל האהל עצמו ואינם האהל או המשכן או החצר עצמן. ולזה אמר בהם עבודת אהל מועד ולא באהל מועד גם אמר את לשון ריבוי ועפילה אל אהל עצמו וז"ש לעבוד את עבוד' אהל מועד, זאת עבודת וכו', הרגיש הנה כל המספר הזה וכל המעלה הזו אינה רק ימי מספר בהיותם במדבר ובפרט עתה שעדיין לא נגזרה גזיר' המרגליה להתעכב שה ארבעים שנה ואמנם בכניסתן לארץ יבנה בית המקדש ואין להם משא בכתף עוד וכל הגדולו' האלה אינם אלא לפי שעה לז"א זאת עבוד' בני הגרשוני לעבוד ולמשא והנה לעבוד הוא ענין השיר בחצוצרות במצלתיים ובכל כלי זמר וגם שוערים להגפת דלתו' ולשמירו' השערים והרבה מלאכו' כאלה ואדרבא המשא בכתף עתה בדור המדבר היא טפילה אל העבודה כנ"ל וז"ש לעבוד ולמשא כמ"ש אח"כ לעבוד עבוד' עבודה ועבוד' משא ודרשו רז"ל עבוד' עבודה זה השיר ונעיל' השערים וכו' ועבוד' משא כמשמעה וביאר הנשיאו' ראש שיש בעבוד' משא זו על משא מררי ואמר ונשאו את יריעו' המשכן כלומר היריעו' שהם עצמם נקראים משכן וכו' כנ"ל:על פי אהרן וכו'. לא נזכר כן לא בקהת ולא במררי והענין כי בקהת לא הוצרך יען כי אהרן נשיא הקהתי כנודע כי מזרעו הוא אבל בגרשון הבכור היינו סבורים כי בעודחם תהי' מתחת יד נשיא הגרשוני אליסף בן לאל לז"א גם כי הגרשוני הבכור עבודתם תהי' עפ"י אהרן ובניו והנה אחר שגם בגרשון הבכור אמר שתהי' עבודתו על פי אהרן ובניו לא הוצרך לכותבו במררי הקטן שבכולם:ועל דרך הרמז נודע כי כללו' כל ישראל נכללין מג' בחינו' הנקראים חסד גבורה ורחמים ממוצעים והכהנים הם חסד גמורים והלוים גבורה גמורים. וזהו סוד וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך הוא אהרן הכהן איש פרטי מובדל מהם בבחינ' זו ויצא ממך וז"ש וללוי אמר תומיך ואוריך ועוד יש בך חלוקה שנית הם הלוים שנאמר עליהם ארור אפם כי עז והם דין גמור קנאים. האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וכו' וכיון שהם חכלי' הדין והגבורה צריך שלא תהי' לחורבן העולם אלא אדרבא לבנינו ומהו יורו משפטיך וכו' יהי' עוסקים במלאכת שמים בבית המקדש עבדי ה' ועי"כ לא יהי' להם חלק ונחלה בארץ וכל היום יעסקו בתורה ומהם יהי' הסנהדרין מורים המשפטים לישראל כמ"ש ובאת אל השופט ואל הכהנים הלוים וכו' וכל הדין והגבורה שלהם תהי' במלאכ' שמים ובתורה ע"ד שאמרו רז"ל האי ת"ח דרתח אורייתא היא דקא מרתחא בי' באופן כי להיותם מדת הדין והגבורה נבחרו להבדל עבודתו ית' וגם לשיר וזמר להמתיק מדת הדין כנודע בספר הזהר ונבדלו בזה ממספר בני ישראל ונספרו בפני עצמן. והנה השבט עצמו נבחר מכולם וכמ"ש כי בו בחר ה' וכו' ולכן הי' שלישי כי כל שלישי שלם וחשבון זה התחיל מן האבו' אברהם יצחק ויעקב השלישי שלם מכולה בחיר האבו' ואחריהם ראובן שמעון ולוי השלישי עלה בגורלו ית' והעלהו גבריאל למעלה ואמר לפניו ית' זה חלקך וכו' כמשז"ל גם שמו ג' אותיו' בלבד לוי. גם פשט ביאור שמו לוי לשון לויה שהוא מתלווה עם שנים אחרים והוא שלישי להם. גם הי' לו שלש' בנים גרשון קהת ומררי והבן האמצע הוברר לחלקו ית' הוא קהת גם הוא בעל ג' אותיו' כלוי אביו גם השלישי לקהת הוברר מכל ישראל הוא משה ע"ה קהת עמרם משה. גם משה עצמו בו ג' אותיו' בלבד ואל זה רמזו רז"ל באומרם כי לוי ג' אותיו' ונצח חשמונאי מזרעו את יו"ן הרשעה שגם הוא ג' אותיו' אח"כ נתן משה תורה כלול' מתור' נביאים וכתובים שלשה ובחודש השלישי ולישראל הכלולים משלשה כהנים ולוים וישראלים, ונחזור לענין ג' בני לוי כי כולם גבורו' ודינים כנזכר ואמנם קהת המובחר שבהם ושמו מוכיח שהוא גבורה אלא עם רחמים כי בהתעוררו בעולם הגבור' מתעורר' בעולם שיעור מיעוט להקהות שיני הרשעים ואחריו גרשון מתגבר יותר לגרש את הרשעים ואחריו גבורה גמורה מררי מר כלענה אל הרשעים. והנה כל מה שהגבור' נרמזת ברחמים הוי יותר מעולה לכן נבחר בתחלה קהת ואח"כ גרשון ואח"כ מררי כי כמו שכל ההתנהגו' נכללו' בשלש' חסד גבור' רחמים כן כל אחד יש לו ב' קצוות ומצוע הרי ג' מדרגות של הגבור' גרשון קהת ומררי:ויהי ביום כלות משה וכו' בספר הזוהר דרשוהו מלשון כלה שנכנס' לחופ' גם תביט כי ר"ת להקים את המשכן הוא לאה וסוד הענין כי שני בתי מקדשים בית ראשון ובית שני וכמ"ש לשני הם בתי ישראל. ונודע כי אין בית אלא אשה הלא הם שתי ההי"ן שבשה ה' ראשונ' וה' שני' וכנגדם לאה ורחל נשי יעקב הנקרא ישראל סבא בסוד ואלה שמות בני ישראל הבאים את יעקב והמשכן ג"כ כנגד לאה הנרמז בר"ת כנ"ל. והיא כלת משה. והנה ברחל חסר בה אות ה' כמו בלאה וזלפה ובלהה לרמוז אל בית שני שחסרו בו ה' כמשז"ל על 'וארצה בו ואכבד' ואכבד כתיב. ולכן רחל מבכה על בניה בחורבן שני שע"י אדום. וזהו סוד תפלה למשה איש האלקים ר"ת לאה הוא כלת משה. ונודע כי פסוק אחרון של זה' המזמור הוא ויהי נועם וכו' נאמר ביום שהוקם המשכן ויברך אותם משה ומה ברכם ויהי נועם וכו'. גם כל המזמור הזה נדרש עליו. וז"ש תפלה למשה בעת שהוקם המשכן הרומז לב' מקדשים ראשון ושני והם הראשון כנגד לאה הנרמזת בס"ת כנ"ל ועליו אמר מעון אתה היית לנו כמ"ש ושכנתי בתוכם וזה הי' בדור ודור ב' דורות שבהם נבראו ב' מקדשים, ולפי שצפה שעתידין ליחרב התפלל עליהם שיחזו' לבנותם וזה בכח התשוב' ולזה הקדים ואמר בטרם הרים יולדו וכו' ותאמר שיבו בני אדם והענין אל תתיאשו כיון שחטאתם לאל אדיר כמוני כי הרי אתם נבראים מחומר עפר מן האדמה אשר על שם זה אתם נקראים בני אדם ולכן יש' לכם מחילה ע"י התשוב', או ירצה שובו בתשוב' כי אפי' לאדם הראשון עצמו יציר כפו ועכ"ז חטא ובפרט שחטא מאד כמשז"ל במס' סנהדרין שעבר על ז' מצות שנצטווה וכופר ומין ואפיקורס ומושך בערלתו הי' וקבלתיו בתשוב' ואתם בניו של אדה תלמדו ממנו לשוב בתשוב' ואקבל אתכם במכש"כ. וביאור מה תועל' הי' לאדם הראשון ע"י תשובתו ואמר כי נענש ביום אכלך ממנו מות תמות וע"י התשוב' חי' אלף שנה ונחשבו לו ליום א' וז"ש כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול ר"ל כאותו יום שגזרת עליו אתמול טרם יום שבת הוא יום הששי אתמול ליום שבת אבל שבת אינו נקרא אתמול כי אין אחריו יום אחר ואז אמרת לו שימות באותו יום שיאכל ממנו ואח"כ על החטא ההוא נתגלגלו בכמה גלגולים הדומים לערב ובוקר כי בבוקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש. והנה תקותינו היתה בבהמ"ק ראשון הנרמז בפסוק מעון אתה היית לנו כנ"ל וכבר אני רואה שיחרב אבל ידעתי קיצו שהה ע' שנה וע"פ שפלוני מנה וטעה וכפי מספרו עברו יותר משמונים שנה וז"ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה כלומר בסיבת עונותינו הנ"ל אשר שתה לנגדך הנה בסבתם ובהם הי' ימי שנותינו בגלו' בבל ע' שנה כפי האמת אך כפי הטעו' הי' יותר ובגבורו' האפשר יותר שמונים שנה היו ואז רהבם וממשלתם של הכשדים הי' עמל ואון כי גז ופרח חיש לפתע פתאום ונשאר' המלכו' למדי ופרס. ועי"כ ונעופ' אל ירושלים לבנו' בית שני כמ"ש מי אלה כעב תעופנה וכיונים אל ארובותיה' בהמ"ק שני. אבל עתה בבית שני הי' רע לאין קץ כי לא נתגלה קיצו ומי יודע עוז אפיך כמה יהי' נמשך. והנה כפי מנין ימינו נודע לנו באיזה יום תהי' הגאול' כמבואר אצלינו כי ואו ימי בראשי' רומזין אל כל העתיד בשיתא אלפי שני וביום הששי שנברא אדם באלף ששי יברא המשיח האמנם עדיין צריכין אנו לידע באיזה זמן פרטי באלף הששי עצמו תהי' הגאולה. ואמנם ענין זה שמור בלב כמ"ש כי יום נקם בלבי ולכן אין שום נברא יכול להתנבא עליו אא"כ יהי' הנביא ההוא מתנבא מלבב חכמ' הוא לבו ית' הנקרא לבב חכמה ולא לבב חכם שקנה חכמ' כי הלא הוא עצמו מקור החכמ' וכיון שכן הוא צריכין אנו להתפלל ולומר שובה ה' עד מתי ירצה אתה אומר לנו שובו בני אדם ואנו אומרים כי הכל תלוי בך ואתה תשיבנו וז"ש שובה ה' כי אם תמתין לתשובתינו אין תקוה כי הרי עד מתי תמתין לתשובתינו ואם אין בנו מעשים עשה למענך כי אנו עבדיך וז"ש והנחם על עבדיך ושבענו בבוקר האלף הששי חסדך חסד חינם למענך ולא יהי' עוד גלות אחר כלל אלא ונרננה ונשמח' בכל ימינו, ואחר אשר התפלל על שתי הגליו' הנ"ל הכוללים של הד' גליו' חזר והתפלל על קיום והעמד' שתי בתי מקדשים עצמן וכנגד הראשון אמר ויהי נועם ה' אלקינו עלינו כדי שע"י כן המקדש הראשון שהוא מעשה ידינו ולא מעשה ידיו ית' כמו שעתיד להיו' הבית האחרון שנאמר בונה ירושלים ה' ועכ"ז כוננה אותו עלינו וכנגד המקדש השני שגם הוא מעשה ידינו אמר ומעשה ידינו כוננהו. ולפי שבמקדש שני תמיד הי' המקדש בקיומו אלא שישראל היו משועבדים למדי ויון ואדום לז"א כוננהו לו לבית עצמו אבל במקדש ראשון שגם ישראל עצמן היו במלכותם קיימת אמר כוננה עלינו כי גה אנחנו נתכונן על ידו ג"כ. והנה זה ענין עצמו נרמז בפסוק הזה ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן הזה התחתון נתכון גם אל המשכן העליון שבשמים המכוין כנגדו הנרמז בר"ת לאה כנ"ל וימשח ויקדש אותו וכו' והי' כל זו ההקמ' והמשיח' והקידוש ע"י משה ע"ה ואז גם הקב"ה הסכים על ידו והמשיך נועם ה' עליו והמשכן התחתון הזה אשר הוא מעשה ידינו הוא וכליו והמזבח וכליו וימשחם הקב"ה ויקדש הקב"ה אותם הוא ג"כ וזהו שחזר ואמר שנית וימשחם ויקדש אותם. גה בזה יתורץ היכן נזכרה הגזיר' וזה שיעור הכתוב ומה שהי' ביום כלות משה וכו' הוא כי הקב"ה ג"כ וימשחם ויקדש אותם. ובראות הנשיאים כי הקב"ה הסכי' למשוח ולקדש אותם מן המשכן והמזבח העליוני' אז ויקריבו הנשיאי' וכו' ע"ד מה שפרשנו בריש פ' בהעלותך עיין שם היטב איך ע"י קרבן חנוכ' המזבח התחתון גרמו גם שפע המזבח העליון וזה שאמר למטה זאת חנוכ' המזבח ביום המשח אותו סתם כלומר ע"י הקב"ה כמו שרמזנו באומרו וימשחם ויקדש אותם וז"ש זאת כלומר זאת התחתונ' היתה כנגד העליונ' ולכוונ' זו נכתוונו הנשיאי' כנזכר שם ביאור סוף פרש' זו וע"ש:וידבר וכו' דבר אל בני וכו'. איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר וכו' ענין הנזירו' יש בו אופני' שונים אם כוונתו לשמי' כההיא דשמעון הצדיק שפחז עליו יצרו נודר בנזיר לגלח את שערו קווצותיו תלתלים וטוב רואי עליו נאמר קדוש הוא לה' ואם נודר על שאר דברי' כאדם האומר הריני נזיר אם אוכל אם אשתה וכו' עליו נאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש כסבר' ר' אליעזר הקפר שציער עצמו מן היין וכמ"ש טוב אשר לא תדור וכו'. וע"כ הזכיר בו דיבור לשון קושי למי שנודר לצורך עסקיו ואמיר' בחשאי לנודר לשם שמים. ולכן הזכיר היות הדיבור הזה לבני ישראל כי ראוי אל הבנים ילמדו להיותם כאביהם ישראל אשר הי' מפחד מלידור פן ידור ולא ישלם כי עליו כתיב שארי' ישראל לא ידברו כזב וכו' ובמצוא את עצמו בצרה הי' נודד כמ"ש וידר יעקב נדר וכו' מכאן אמרו רז"ל שמצוה לידור בעת צרה. או לענין מצוה כמ"ש נשבטתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכתיב נדרו ושלמו לה' אלהיכם וכו'. גם לכן לא הזכיר אדם או נפש כענין אדם כי יקריב מכם נפש כי תחטא ולא איש הנודע כי הוא כינוי אל איש צדיק כי הוא לבדו יוכל לידור בעת צרה ולא זולתו פן יעבור על נדרו, ורצה הכתוב לבאר הוא בעצמו בפירוש מי הוא זה הנודר אשר עליו נאמר נזר אלהיו על ראשו ואמר כי אין זה אלא האיש אשר יפליא ויפריש עצמו מן העביר' וע"כ ינדור נדר בנזיר באופן כי אין כוונתו רק להזיר ולהפריש עצמו לה' לשם שמים אשר ע"כ לא נדר נדר אחר רק נדר נזיר שהוא להפריש עצמו מן היין הגורם כמה עבירו' וכמו שדרשו רז"ל על סמיכו' הפרשיו' סוטה נזיר כי כל הרואה סוטה בקלקול' יזיר עצמו מן היין וז"ש לנדור נדר נזיר גם זה ענין חזרתו לאמר להזיר לה' כנ"ל:ואנחנו נלך בעקבו' רז"ל ונדרוש ג"כ כי כל הרואה סוטה בקלקולה ונדר להזיר לה' יבורך מפי עליון ולכן נסמכ' לזה פרש' ברכת כהנים יברכך ה' וישמרך. או נוכל לבאר באופן אחר ע"ד משרז"ל כי הכהן גדול והנזיר השוו לכמה דברים כנזכר במס' נזיר ולכן נסמכה פרש' הנזיר ופרש' ברכת כהנים יחדיו. ולהיו' כי ג' מינים אסורים בנזיר ומשלשתם ראוי להזיר ולהפרש והם היין והתגלח' והטומא' לכן בכל מין מהם חזר להזכיר כל ימי נזרו וכו'. האמנם יש קצת שינוי בלשונם כי בזה נאמר כל ימי נזרו ובתגלח' כל ימי נדר נזרו ובטומאה כל ימי הזירו ובסוף שלשתם חזר פעם רביעי' לכוללם יחד כל ימי נזרו קדוש הוא לה' וכמו שנבאר סיבת כל אחד בעז"ה. והתחיל ביין כי עיקר גרמא בנזקין הוא היין המגבר את היצה"ר עליו וממנו עיקר הנזירו' וההפרש' וז"ש מיין ושכר יזיר כלומר עיקר מלת הנזירו' הנ"ל אינו אלא מן היין והשכר משא"כ בתגלח' ובטומא' כי הם דברים נכריים נמשכו על האדה ע"י נזירותו מן היין כי ע"י סור מרע הנמשך מהיין ימשך עליו הקדוש' ונזר אלהיו על ראשו שהוא השיער כמ"ש גדל פרע וכו' ומכיון שנמשכה עליו הקדוש' ראוי אליו אח"כ להמנע מטומא' ולכן הוזכרו בפרש' על הסדר הזה יין ותגלח' וטומא'. גם לכן לא נאמר בשניהם שיזיר עצמו מן התער ומן הטומא' רק ביין לבדו הזכיר נזירו' כנז' מיין ושכר יזיר ובב' האחרים אמר חער לא יעבור על נפש מת לא יבא. ובזה ג"כ יתורץ למה לא התחיל גם בענין היין בענין כל ימי נזרו מיין ושכר יזיר ע"ד מה שהקדים בשני האחרי' כל ימי נזרו תער וכו' כל ימי הזירו על נפש מת לא יבא לרמוז כי היין הוא עצמו עיקר הנזירו' להזיר ממנו ואח"ז כל ימי הזירו פירוש מן היין הנ"ל ראוי לו כי תער לא יעבור וכו' כנ"ל. האמנם אחר שהקדים פסוק מיין ושכר יזיר לרמוז אל הנ"ל חזר בפסוק השני והתחיל באומרו כל ימי נזרו מכל אשר יצא וכו' כי גם בענין היין ראוי להזכיר ענין אסורו בהשווא' א' בשיעור המשך כל ימי נזרו ע"ד התגלח' והטומא'. והנה לא רצה לכלול כל אסורי היין ביחד מיין ושכר וחומץ ומשר' ענבי' וענבי' לחים ויבשי' יזיר כי רצה להודיע מה שביארנו והוא כי אין נזירו' אלא מן היין כי הוא הגורם אל היצה"ר משא"כ בחומץ ובענבי' ובמשר' הענבי' טרם יתחזק לטעם היין וז"א מיין ושכר לבדם יזיר כי בהם יפול לשון נזירו' ממש ולעשו' סייג לזה ראוי שירחיק אף מו החומץ וכו' וז"ש חומץ יין וכו' כמשז"ל לך לך אמרין נזירא סחור לכרמא לא תקרב עם היות כי אין חשש חיזוק גירוי היצה"ר באלו. ויען היות )היות( הזה כליל מכמה הרחקו' הזכירם ע"ד מדריג' לא זו אף זו כמו שיתבאר. ותחל' הזכיר החומץ אשר כבר נכנס במדריג' היין אלא שלקה. אח"כ הזכיר משרת ענבים כי גה הם דומין אל היין בהתחלתו יותר מאכיל' הענבי' עצמן כמו שהן האמנם עדיין לא נכנסו במדריג' יין כמו החומץ ואח"כ הזכיר הענבי' כמו שהן רחוקין מן היין לגמרי כי זה שתיה וזה אכילה וגם בהם עצמן התחיל בלחים הראויים לסחוט מהם היין ואח"כ היבשי' שאין יין ראוי לסחוט מהם כמו שהן לולא ע"י שריה במים כנודע. ואחר שביאר מציאו' הנזירו' בעצמו ממה הוא חזר לכלול הכל יחד וגם ביאור המשך זמן אסורם וז"ש כל ימי נזרו מכל אשר יצא מגפן היין וכו' שהם כל הפרטיים הנ"ל. גם רצה לתרץ כי היינו אומרי' דא"כ נעשה סייג יותר גדול כי העלין והלולבים יהיו אסורי' ע"ד הנז' סחור סחור לכרמא לא תקרב לזה בא להודיע כי אינו כן כי הגפן עצמה שהם העלין והלולבין מותרים. אמנם אינו נאסר אלא בכל היוצא והנולד מהם שהם הפירו' שהם הענבי' בעצמה ודי לנו בהרחק' זו כי ענין הענבי' בעצמן כל בחינותיהם ראוי לאסור והוא מנקוד' פנימיו' שלהם שאינ' רק פסול' והם החרצנים ועד זג שהם הקליפ' החיצונ' אע"פ שאינם ראויין לאכול וזה מפני האוכל עצמו אשר בין שניהה מחרצני' ועד זג והוא אוכל הענבי' עצמו אשר ממנו נעשה היין משא"כ בעלין כי אין מהם נמשך שום יין וזהו שרמז באומרו מגפן היין ולא אמר מן הגפן כי טעם האיסור אינו אלא בדומ' אל היין שהוא מחרצני' ועד זג אשר שם מושב היין וז"ש מחרצני' ועד זג ולא אמר ענבי' סתם הכולל הכל חרצני' וזג ואוכל ויין:כל ימי נדר נזרו וכו' כבר נתבאר כי התער נמשך מחמת הנזירו' שהוא מן היין בלבד אשר בו כתיב כל ימי נזרו כי מן היין הוא ניזור אבל בתער כתיב נדר נזרו כי איננו הנזירו' עצמו רק שהוא בכלל הנדר אשר עיקרו הוא היין הנקרא נזירו' ועל כן נתלה התער ביין שהוא העיקר וז"ש עד מלאת הימי' אשר יזיר לה' כי זה מיותר רק נכתב לרמוז אל הנ"ל כי התער תלוי ביין אשר הוא עיקר ימי נזרו אשר יזיר לה' ולא כתיב אשר ינדור להזיר לה'. ומכיוון שאינו עיקר הנזירו' א"כ למה נאסר לז"א קדוש יהי' גדל וכו' כי הנודר מן היין ראוי הוא שתחול עליו הקדוש' שלשי' ימי נזרו כמנין יהי"ה וז"ש קדוש יהי' והיכן מרכב הקדוש' הנה הוא בפרע שער ראשו כל זמן שלא נחתך כנודע כי האדם עץ השדה העליון הוא וע"כ שרשם הם שערו' ראשו נשרשי' למעל' כלפי שדה העליון של תפוחי' ואין ראוי לכרות השרשי' ההם. ואחר השראת הקדוש' עליו ראוי הוא שלא יטמא למתים וז"ש כל ימי הזירו לה' וכו' כי גם זה איננו עיקר הנזירו' עצמו כנ"ל ולכן לא אמר נזרו רק הזירו פועל יוצא כי כיון אשר הזיר עצמו מן היין לשם שמים לה' כנ"ל ולא לצורך עצמו וזה יורה היותו מגדל פרע להשראת הקדוש' כנ"ל א"כ ראוי הוא שלא יטמא למת וע"כ שינה פה להזכיר מלת לה' הוא ענין השרא' הקדוש' עליו כנ"ל ורצה להודיע ענין אומרו לה' מה ענינו וביארו באומרו אח"כ כי נזר אלהיו על ראשו הוא ענין גדל פרע כי משם נמשך ענין מניעתו מן הטומא'. וירמוז אל הנ"ל כי בגדלו פרע הוא כתר ונזר נמשך מן אלהיו על ראשו להורו' כי משם נשרש כענין שרשי האילן כנ"ל:כל ימי נזרו וכו' מכיון שנתבאר שעיקר הנזירו' איננו אלא מן היין היינו אומרי' כי כאשר יארע שנטמא באונס יביא קרבן טומא' אך לא יסתור הנזירו' כיון שלא שתה יין לזה חזר לכלול שלשתם כל ימי נזרו קדוש הוא לה' כי כיון ששלשת' קשורי' יחד אשר ע"י שלשתן נקרא קדוש לה' א"כ. וכי ימות עליו וכו' ונקמא הוסר' הקדוש' מעליו וראוי שהימי' הראשוני' יפלו ויחזור למנות ימי נזרו. ועוד דייק יותר באומרו כל ימי כי לא נאמר א"כ די לו במה שיום הטומא' עצמו יפול אך לא שאר הימי' לז"א כל ימי נזרו כלומר בהיות כל ימי נזרו בהשווא' אחת כמנין קדוש יהי"ה סתם נזירו' שלשי' יום אז קדוש הוא לה' ובהחסר אחד מהם כל הימי' הראשוני' יפלו:ועל דרך רמז נוכל לתת עוד טעם פנימי אל כל הנ"ל וגם בו יתבאר קשר הפרשיו' האלה והוא כי הנה למעל' אמר איש איש כי תשטה אשתו וכו'. והענין כי מקרה זה קרה אל האדם ואשתו חוה בהיותם בגן עדן כי כאשר הסית הנחש אל חוה והטעימ' מעץ הדעת הוא גפן היין אשר נותן באדם דעת טוב ורע אם לטוב הנה אמר רבא חמרא וריחני פיקחין ונקרא עץ הדעת טוב וכאשר ירבה לשתותו להשתכר אדרבה יש לו דעת רע וחסרון השכל ומשליך עצמו באשפות וכיוצא ועי"כ גם היא סחטה ענבים והשקתה את בעלה אדם ועי"כ בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא כמשז"ל. הרי כי היות חוה שותה יין וגם אדם בעלה זה גרם שבא נחש על חוה וסטתה מבטל' אדם ולא קינא את אשתו ועון זה גרם מות לו ולכל הדורות ואלו לא הי' רק אכילת עץ הדעת לא הי' ראוי לעונש הזה הגדול והבן זה וע"כ לא כתיב אדם כי תשטה וכו' שלא להזכיר עונו רק איש אשר הוא איש צדיק ולא כאדם שכאשר חטאת אשתו לא קינא אותה וזה כפל אומרו איש איש. ועי"כ ונקה האיש מעון והאשה ההיא לבדה תשא את עונה ולא כאדם ששטתה אשתו והיא נשא את עונה ומת גם הוא. והנה כל זה גרם לאדם שתיית היין שלא נטה דעתו לקנא אותה ע"כ התיקון הוא שיזיר עצמו מן היין וישתנה שמו מן אדם לאיש וז"ש איש כי יפליא עצמו מעץ הדעת אדם הראשון שנטה אחר הנחש אלהי' אחרי' ועתה ידור נדר נזיר להזיר עצמו מן הנחש ויחזור להדבק עצמו בה' כי הוא אלהי אמת ולכן מיין ושכר יזיר שהוא עיקר העון, אך לפי שהתחלת הפיתוי הי' לפי שנכנס הנחש אצל חוה כזקן שואל חומץ וסוד הדבר הוא כי החומץ הוא היוצא מן היין הנהפך מטבעו החזק ונתרפה עד קצה האחרון ורצה להתחיל לדבר לה אם יש לה חומץ שאין בו נזק כנ"ל ועי"כ חשיב שאם היין עצמה נאסר לה מהיכן יהי' לה חומץ אם אין יין אין חומץ ומזה נמשך עוד להטיב היין בעיניה כי נחמד העץ להשכיל ועי"כ נתפתית ועי"כ גם חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ולפי שהיין ההוא לא הי' חזק כי סחטה ענבים ולשעתו שתתה ולכן כל משרת ענבים הרפה בטבעו כיין מגיתו לא ישתה ויען לא המתינ' עד ירדו שמרי היין למטה רק תיכף אחר סחיטת' הענבים בידיה שתתה עם שמריו שהם גוף הענבים עצמן לכן גם ענבים עצמן לחים ויבשים לא יאכל. והנה ע"י עון עץ הדעת וניאוף חוה גרמה שתתעטף את ראשה כאבל ותגדל פרע ראשה לעולם כמקוללת בארור מפי הגבורה וטתה תער לא יעבור על ראשו לא מחמת בזיון כמו חוה רק אדרבא לכבוד ולתפאר' כי נזר אלקיו על ראשו. והנה שער האשה טמא והוא ערוה אך זה קדוש יהי'. ומכלל סוף הקללות הוא המות לכן בזה על נפש מת לא יבא ולא יטמא בו כי כבר הוא הביא טומאת המת בעולם ולכן יתרחק עתה ממנו. ולפי שכל זה היתה ע"י הקלל' שנתקללו מפי הגבור' ועתה תחול עליו הברכ' כנ"ל על סמיכת פרש' ברכת. כהנים לפ' סוטה ולפי שיעקב הנקרא ישראל שופרי' מעין שופרי' דאדם כי בו נתגלגל ואז יצא מן הקללה ונכנס לברכה כמו שביארנו בפ' תולדו' כי זהו טעם קבלות יעקב הברכו' ע"י רמאות וע"ש לזה הקדים דבר אל בני ישראל כי ראויים בזה להדמות אל ישראל אביהם להתברך ולא להתקלל ח"ו. וז"ש ג"כ בברכת כהנים כה תברכו את בני ישראל:וידבר וכו' כה תברכו וכו'. י"ל שני פעמים לאמר שבזה הפסוק מה עניינם ואף אם הראשון יתיישב כפירוש רז"ל לאמר לאחרים לאהרן ובניו. הנה לאמר השני אינו מתיישב ואם כוונתו לאמר לישראל הברכו' כבר נאמר כה תברכו את בני ישראל. ב' גם מאי כה תברכו והל"ל ברכו את בני ישראל ואמרו להם יברכך וכו'. ג' גם דהל"ל דבר אל אהרן ובניו מאי ואל בניו. ד' גם דעדיין לא הזהירם על הברכות כדי שיזהירם על סדר שלהם. והל"ל ברכו את בני ישראל וכה תאמרו להם ה' גם דהל"ל אמרו להם ולא אמור להם. ו' גם כי ישמרך חוזר לשמירת גופם ולא לשמירת נכסיהם וא"כ יקדים וישמרך אל ויברכך. ז' גם פי' ברכות אלו מזולתן. ח' גם דהל"ל ויזכירו את שמי ולא ושמו ט' גם למי חוזר ואני אברכם לכהנים או לישראל:י' גם סמיכות פרשת כהנים לפ' נזיר:והענין הנה ענין הסמיכות סוטה ונזיר נתבאר למעלה בכמה אופנים ועוד יש לאמר כי היינו יכולין לאמר כי אין זה נוהג אלא בבית המקדש קיים ויש כהן גדול דוגמת אהרן וכהן הדיוט דוגמת בניו ולז"א ואל בניו בהפסק ואל כלומר אף אחר החורבן שלא יש אהרן ובניו רק בניו בלבדם נוהגת מצוה זו וז"ש כה תברכו כלומר כמו שתברכו בזמן שיש כה"ג הנקרא אהרן כה תברכו כשאין שם אלא ואל בניו וכמו כן כמו שכשבהמ"ק קיים נאסרו לשתו' יין קודם ברכת כהנים כמ"ש יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם וכו' כלומר שיש בניך אתך שאתה כה"ג וזהו בזמן שמתקיים בבואכם וכו' כן אחר החורבן כה תברכו ג"כ כמשפט הזה שהוא בלתי יין וסמך בזה אל פרש' נזיר שגם אתם תזירו עצמכם מן היין וז"ש לאמר כלומר מה שאמרתי ואל בניו בלשון הפסק כנ"ל הוא להודיע ולאמר להם כה תברכו ע"ד הנ"ל. עוד יש לאמר שהרגיש בדבריו כי הרי לשון יברכך הוא ברכתו ית, ואיך אומר כה תברכו שנראה שהם המברכיה הול"ל כה תאמרו ולז"א דבר וכו' לאמר כלומר מה שצויתך שתדבר אל אהרן כה תברכו במשמע שהם המברכי' הוא מה שאני עתיד לאמר לבסוף ושמו את שמי וכו' והי' ראוי לאמר ויזכירו אלא לרמוז כי בפועל גמור הם ממשיכים את שמי הנ"ל בברכות אלו ומשימין אותו על בני ישראל ואין לך ברכה גדולה מזו כי השם הנ"ל הוא מקור הברכות א"כ הכהנים עצמן הם המברכים אמנם אני המברך כמ"ש יברכך ה' וז"ש ואני אברכם. עוד י"ל במה שאמר ושמו ירמוז אל נשיאות כפי הכהנים שלא הוזכר פה אלא בפסוק וישא אהרן את ידיו ויברכם והודיענו כי זה נוהג תמיד בכהנים כי נושאין כפיהם בדוכן גבוהים על ראשי בני ישראל והיא שימה ממש על בני ישראל. ועי"כ ואני אברכם. וכבר ידעת כי שם הוי"ה במלואו הן יו"ד אותיו' כמספר יו"ד אצבעו' הידים וז"ש ושמו את שמי שם "י. גם ירמוז כי ג' הויו"ת פשוטו' יש בברכת כהנים שבהן י"ב אותיו' כמספר בני ישראל סבא י"ב שבטים וז"ש ושמו את שמי בני ישראל ועוד יש לאמר דבר אל וכו' כי כשיש אהרן ובניו שהוא כשבהמ"ק קיים כה תברכו ממש בשם הוי"ה ובהזכר' השם בפה ובאמיר'. וז"ש אמור להם ולא יספיק במחשב' אבל אחר החורבן או בגבולין שאין שם אהרן שהוא הכהן הגדול אז ושמו את שמי שהוא שם אדנו' הנרמז במלת את ולא שמי ממש זה שמי לעלם כתיב אלא וזה זכרי שם אדנו' לדור ודור ואז ואני שהוא עצמותי שהוא שם הוי"ה אברכם ע"י מחשבתם בו ולא באמור להם אמיר' ממש כנ"ל. והנה בענין לאמר הראשון נוכל לפרש כי אפשר שיתמה משה ויפלא בענין זה איך ברכת כהן הדיוט ועם הארץ גורמ' המשכ' ברכ' על בנח ישראל כולם אפילו גדולים כמשה עצמו ויהושע וזולתם ולכן הוצרך השי"ת להודיע למשה תחל' סוד הזה איך אין ברכ' עליונ' נמשכ' לישראל אלא. ע"י הכהן איש החסד כמ"ש כשמן הטוב וכו' זקן אהרן וכו' וכתיב כי שם צוה ה' את הברכ' כנודע בארוכ' לחכמי האמ' ומ"ש וידבר ה' אל משה דברי סוד ענין הברכ' איך נמשכה ע"י הכהנים:והקדמ' זו הית' לסיבת צווי זה שהי' רוצה לאמר' לי דבר אל אהרן וכו' כה תברכו וכו' שהוא פלא. בעיני משה כנ"ל. ועוד י"ל במ"ש אמור להם שארז"ל שישראל יאמרו ויקרו לכהנים מלה במלה סדר יברכך וכו' והכהן אומרו אח"כ לישראל וז"ש אמור ולא אמרו דהוי קאי לכהנים עצמם שהם יאמרו, והענין במ"ש כי יש להפליא איך יש יכולת לכהנים לברך את ישראל ועוד קושיא אחר' כי הנה הכהנים עצמן לא זכו להתברך ולז"א אמור להם יברכך וכו' כי כאשר ישראל מקרא את הכהן מלה במלה יברכך וכו' גורם המשכת ברכה לישראל אל הכהן עצמו ואמר שנתברך הכהן אז חוזר ואומר יברכך וכנ"ל לבני ישראל לברכם אחר שכבר נתברך הוא על ידי המקרא כנ"ל וז"ש אח"כ ושמו הכהנים את שמי על בני ישראל כשאומרין להם יברכך וכו' ולא תאמר כי הכהנים עצמן לא נתברכו כי הנה ואני אברכם בתחל' ע"י המקרא אותם כנ"ל באמור להם יברכך וכו':ועתה בפ' הברכו' עצמן יברכך וכו' ירצה כי ג' דברים הה צורך הגוף וז"ש בכל לבבך' וצורך הממון בכל מאודך. וצורך הנפש ובכל נפשך. והשתים הראשונים הם בעוה"ז והשלישי' בעוה"ב, והתחיל בראשונ' העקרי' שהוא בעוה"ז ואמר יברכך ד' שתחול ברכתו עליך ממש בגופך בעניני החיים והבריאו' וישמרך מהפכם שהם חולאי הגוף' ושאר יסורין הטפיל' אליה, השניה בעוה"ז הוא הממון וז"ש יאר ה' פניו אליך שהיא השגחתו ית' בהארת פניו אליך לשמחך בעושר ונכסים המסירים דאג' ומביאין שמח' והאר' פנים וכמ"ש ההוא' מטרוניתא לר"י בר אלעאי פניך דומים למלוי' בריבי' ומגדלי חזירים ולז"א אליך ולא לך כי הממון אינו לעצמותו של אדם ואף אם אינך כ"כ. ראוי ויחונך במתנ' חנם כמשז"ל על וחנותי את אשר אחון. השלישי' היא בעוה"ב ענין הנפש ואמר ישא ד' פניו אליך וכו' כלומר יסלק חרון אפו מעליך על חטאיך כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וכפי' רש"י יכבוש כעסו. או יהי' כפירוש התרגום יקבל שכינתי' לוותך ואח"כ יוליכך עמו לג"ע ומקום מנוחתך ויאמר לך יבא שלום ינוחו על משכבותם וז"ש וישם לך שלום. או ירצה כי ג' זמנים באים על האדם הלא הם כי בתחל' צריך האדם להכין לו מלאכ' או סחור' שירויח מזונו כדי שיהי' פנוי ללמוד תורה כמשז"ל וכל תורה שאין עמם מלאכ' סופה בטיל' וכו' וכתיב הכן בחוץ מלאכתיך וכו' וכמ"ש אביי הרב' עשו כר"י ועלת' בידם וכו'. זז"ש יברכך ה' בממון רב וכמ"ש ברכת ה' היא תעשיר. וכתיב יצו ה' את הברכ' באסמיך והודיע כי גם יהי' נשמר מכל פגעים וחלאים רעים המטרידין האדם מללמוד וז"ש וישמרך. ועי"כ יוכל לעסוק בתור' ואז יאר ה' פניו אליך בתור' הנקראת ותורה אור וכתיב חכמת אדם תאיר פניו ולא יאמר בו במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי וכו' וכמ"ש ומגלין לו רזי תורה בגילוי גמור ואגב 'אורחי' רמז כי נבין כל ע' פנים שבתור' וז"ש פניו. ובאמת כי למעל' מזו צריך שיהי' מתנת חנם בתורת חן וז"ש ויחונך כמ"ש יותן אל משה ככלותו וכתיב כי ד' יתן חכמ' וכו':ואחר שלמד כל צרכו יזכה למדריג' הג' והוא כי כל בני דורו יזונו בזכותו כמ"ש כל העולה ניזון בשביל חנינא בני וכו' ואף אם יש בהם חטאים הקב"ה נושא פנים לדורו כמ"ש ז"ל על זקן ונשוא פנים כגון ר' חנינא ור' אבהו שנושאין פנים לדורם בזכותם. וז"ש ישא ה' פניו אליך כלומר בעבורך ולכן לא נאמר לך אלא אליך וגם ע"ד הפשט יסלק חרון אף מישראל בעבורך ואדרבא וישם על ישראל שלום לך בעבורך כמ"ש על או יחזק במעוזי שלום יעשה לי וכו' בפמליא של מעלה וכו'. גם רמז במ"ש ואל בניו לאמר כה תברכו כלומר כי כמו שאהרן נתמלא זקנו כמ"ש זקן אהרן ואז בירך ברכת כהנים לבדו כך אל בניו צריך שיתמלא זקנם אם הם יחידים וז"ש לאמר וכו' כלומר הכוונה באל בניו לאמר. לאמר להם כי כה תברכו בניו כדמיון אהרן אביהם במילוי זקן: