אמור אל הכהנים וכו' רז"ל פרשו סמיכת הפרשיות על שאול המלך ששאל באוב וגם הרג נוב עיר הכהנים ומפני כך נהרג, ואפשר כי למעלה הזכיר ענין ביאת העריות מה משפט נואפיהון בד' מיתות ב"ד ויראה מזה היות להם קרובה גדולה עם האיש כנודע כי מפני כך מתחייב מיתה הבא עליהם וא"כ לענין היות הכהנים מחוייבים או מותרים להטמא להה הי' נראה כי כל אלו שנקראים בשם עריות וקרובה יהי' חייב להטמא להם מפני כך סמך ואמר אמור אל הכהנים לנפש בעולם לא יטמא אעפ"י שלענין עריות נקראים עמיו וקרובותיו כי אם לששה אלו שהם כ"א לשאירו הקרוב וכו' שהם יותר קרובות מכולם כמו שנבאר וז"ש בעמיו. או ירצה ע"ד מ"ש פ' שופטים כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו וכו' שהוא ענין האוב והידעוני הנזכר בפסוק הקודם וחובר חבר ושואל אוב וכו' ואתה לא כן וכו' נביא מקרבך וכו'. וז"ש כאן והייתם לי קדושים וכו' ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב וכו' וא"ת איר נעשה כשנרצה לדעת איזה דבר וגם טעם למה נאסר האוב מאחר שאינו ע"ז אלא חכמה שאר חכמות לדעת עתידות וכיונח ל"זא חמור וכו' ירצה לשאלה הרחשונה חיך נודע חמור אל הכהני' הלובשים באורים ותומים שהיא מדרגה ממדרגות רוחהקודש כנזכר להרמב"ן ז"ל וכמ"ש ע"י יהושע הנביא המוסמך ע"י משה רבן של הנביאים. ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וכו'. ולא תצטרך אל אוב וידעוני וכיוצא וכמ"ש נביא מקרבך וכו' והרי זו אמירה אחרת 'ואמרת אליהם אמירה אחרת לנפש לא יטמא בעמיו וכו'. ולשאלה הב' באה האמירה השנית ואמרת אליהם וכו' דע כי הנבואה הזו השואל באורים ותומים היא קדושה נפלאה להדבק בשמי אשר אלי' רמזת במה שאמרת והייתם לי קדושים. וכיון שהבדלתי אתכם מן העמים אין ראוי לטמא לנפשותיכם הקדושה בענין האוב כי הוא טומאה גדולה המטמאה את הנפש עצמה של המת ולא הגוף שלו בלבד כנודע בספר הזהר פרשת שלח ובספר הרזים כי לוקחים גלגולת המת ומשב עין ע"י שמות הטומאה וע"י הקטורת ומכניסין שם נפש המת ומטמאין אותה טומאה גדולה כטומאת הע"ז ומכריחין ומכניעין הנפש ההיא תחת הסטרא אחרא ומגדת העתידות בעל כרחה וזה רמז באומרו לנפש לא יטמא כי הנפש עצמה מקבלת זו הטומאה אשר גם זה הוא טעם חיוב הכהנים ליטמא לקרוביהם מפני הטומאה שקבלה הנפש בעצמה של המת כמו שיתבאר וטעם א' לשתי המצות האלו:באופן כי הדרך הזה השני מורכב משני דרכים הא' הוא א"ת אחר שנאסר האוב איך נדע העתידות לז"א אמור אל הכהנים וכו' והב' הוא א"ת למה נאסר שאלה באוב כיון שאינו אלא חכמה והשיב אמור וכו' לנפש לא יטמא בעמיו וכו' ומטעם טומאת הנפש נאסר האוב כנ"ל:או ירצה דרך ד' במה שנעורר הכפל אמור וכו' ואמרת וכו' וגם הוסיף לאמר בני אהרן והוא כי הנה היות האדם מטמא למתו וקרובו ומשתדל בקבורתו הוא רחמנות וחסד גמור שעושה עם המתים ובפרט קרוביו וא"כ הכהנים בני אהרן רודף שלום איש החסד הי' יותר מן הראוי שיטמאו למתים מזולתם ואדרבה יראה בכך אכזריות גדולה. לז"א אמור אל הכהנים כי מה שיראה להם שלהיותם בני אהרן ראוי להם ליטמא יותר משאר בני ישראל אדרבה היותם בני אהרן היא טענה להיפך שלא יטמאו כי קדושתם גדול' ואין ראוי להם שיחללוה כמ"ש קדושים יהיו לאלהיהם וכו' וכמו שנבאר אח"כ טעם למה להיותם בני אהרן נמנעו מלטמא להם כי אהרן מביא חיים לעולם ע"י הקרבנות המצילין מן המיתה א"כ למה יטמאו למת וז"ש בתחילה אמור אל הכהנים והגיד להם שבחן. כי הלא הם בני אהרן המביא חיים לעולם ואח"כ ואמרת אליהם וכו':או ירצה ע"ד הנזכר אמור להם בתחילה הענין של בני אהרן נדב ואביהוא השקולים ככל ישראל וכמשה ואהרן כנודע והם בניו ממש של אהרן ועכ"ז נמנע אהרן אביהם הכהן הגדול ואלעזר ואיתמר אחיהם כהנים הדיוטים מנהטמ' להם אלא מישאל ואלצפן הלוים נקרבו וישאום מחוץ למחנה אך לאהרן ובניו נאמר ומפתח אוהל מועד וכו' ומעתה אל תתמהו אם תאמר להם לשאר הכהנים לנפש לא יטמא אעפ"י שהוא מעמיו ומקרוביו. וזה אומרו לנפש לא יטמא בעמיו:ואמנם רז"ל פרשו כאשר יש לו עמיו שיקברוהו פרט למת מצוה וכו' וכפי דרכינו יאמר כי אין צ"ל שהכהן לא יטמא לשאר מתים ישראלים או לווים אלא אפילו כהנים כמוהו וגם שיהיו קרוב לו ממשפחתו ומעמיו לא יטמא לו אלא דוקא לאלו הששה מתים שהם תכלית הקורבה כמו שנבאר וז"א כי אם לשאירו וכו' כי הרי לאהרן לא הותר ליטמא אפילו לבניו:או ירצה במה שנבאר כי חסד גדול הוא שעושין טם המת ליטמא לו להשתדל בקבורתו ובשאר צרכיו וא"כ בשלמא אם המת ההוא הוא רשע שעליו נאמר ונכרתה הנפש ההוא מעמיו אין ראוי לכהן שיטמא עצמו בעבורו אבל אם הוא צדיק מאותם שנפשותם חוזרת אל עמיו ממקום שחוצבה ראוי לכהן שיטמא לו לז"א לשום נפש לא יטמא אפילו לאותו נפש שחוזרת אל עמיו שהוא צדיק ולרמוז אל חזרת הנפש אל האלהים אשר נתנה לא אמר למת אלא לנפש:או ירצה באומרו לנפש כי נתן סיבה אל מניעת הטומאה והוא במ"ש בספר הזהר כי הגוים בחייהן טמאים וכשמתים נסתלקה נפשם הטמאה ולכן קברי גוים אינם מטמאין אבל ישראל נפשם קדושה וכשמת אין טומאת מלאך המות שורה על נפשו הקדושה אבל שורה על גופו שנסתלקה ממנו הנשמה הקדושה ולכן קברי ישראל מטמאין הרי כי טומאת המת היא בסיבת הטומאה השורה אז על הגוף ולא על הנפש וז"ש לנפש וכו' ירצה לסבת הנפש של המת שאינה מקבלת טומאה לכן לא יטמא לגוף המת אפילו שהוא מעמיו וקרוב לו ואלו גה הנפש נטמא היו ראוי אל הכהן להצטער על הנפש ההוא שנטמאה וליטמא לה להשתדל בצערה כמו שיתבאר:או ירצה לנפש ממש והענין יובן בטעם חיוב האבילות ז' ימים הלא היא כי הנה המת במיתתו שבעה עדנין יחלפין עלוהי הם ז' זמנים של דין כנזכר בס' הזהר וכנגדן ראוי להקרוב להצטער ז' ימים כנגד זו עדנין של עונשין שנענש המת ולפי שהם קרובים ונמצא כי שתי הנפשות שהן קרובות זו לזו ולכן היו יונקות שפע שלהם מדרך צינור וענף אחד וכאשר נפש מהם נפטרה ונטמאה ע"י סטרא אחרא מוכרח הוא כי גם הנפש האחרת הקרובה אליו תקבל קצת טומאה גם היא ולכן ראוי להתאבל על זה:עוד טעם אחר כי הנה נפש האדם הוא כלולה מז' בחינות ה"ה ד' כחות תחתונות והם כח הדומם והצומח והחי ומדבר אשר בו ועוד ג' כחות עליונות הנקראים נפש רוח ונשמה הרי הם ז' וכל ז' אלו יוצאות מן הגוף ההוא ונשאר הגוף חסר מהז' ההה ולכן הקרוב של הגוף ההוא ראוי לו להתאבל ז' ימים כנגד ז' אבדות אלו שאבד גוף קרובו ואמנם בכל ז' כחות אלו שאין שליטת מלאך המות לסטרא אחרא עליו רק במה שנקרא נפש להיות תחתונים ולא ברוח ובנשמה וכמ"ש נפש כי תחטא וכתיב הנפש החוטאת היא תמות אבל הרוח והנשמה מסתלקין בקדושה ע"י מלאך גבריאל או ע"י השי"ת עצמו כנזכר בספר הזוהר פ' צו ואין די זה אלא אף בחלקי הנפש העליונה הנקרא נפש השכלית אין לסטרא אחרא שליטה בו אלא בנפש דסטרא אחרא הנקרא ערפה שהם ד' כחותיו התחתונים שהם כנגד דומם וצומח חי מדבר וזהו סוד ענין האו"ב כי אינו מעלה ע"י רוח הטומאה אלא את הנפשות ההם הנ"ל כנזכר בס' הזוהר פרשת בלק ואם כן הכהן שנפשו בקדושה יתירה אינו מקבל טומאה בנפש קרובו המת כמו שנבאר וז"ש לנפש לא יטמא כלומר כיון שאין הטומאה רק בחינת נפש התחתונה ההיא אין ראוי לו ליטמא בעדו:והרי נתרץ קשר וסמיכות ענין זה אל איסור האו"ב כי גורם לטמא נפשות ישראל ולהכניען תחת סטרא אחרא והוא דבר קרוב אל עבודה זרה:ונחזור אל ענין היות זה דווקא בכהנים והוא במה שנזכר בס' הריקנט"י ובס' הזוהר בתיקונין כי נשמה ורוח ונפש הה סוד כהן לוי' וישראל והם סוד ראש וגוף ורגל וכיון שהכהן הוח כנגד הנשמה הוא הראש אין לו להטמא על גרוע ממנו כי אין נמשך לו נזק וטומאה במותו אא"כ הוא מא' מז' קרובים אלו שהם תכלית הקירוב ומוכרח שיקבל טומאה ומונעת שפע ע"י מיתת הקרוב הוא אשר נשמותיהן יונקות מצינור אחד ומענף אחד הראשונה הוא דבר רחוק אלא שנתקרב וה"ה אחרים קרובים תמיד אלא כי עכ"ז אחר שהראשונה נתקרבה עמו היא יותר מוקרבת ומחוברת מכולם והיא הראשונה היא שארו זו אשתו ובתחילה היתה בת פלוני וכשנשאת. לו נתקרבה לו וז"ש הקרוב אליו ואז אשתו כגופו דמיא כמ"ש בגמרא וכמ"ש והיו לבשר אחד ולכן נטמא היא כשהיא נטמאת ע"י המיתה וכן אביו ואמו נודע כי עובר ירך אמו וברא כרעא דאבוה מגוף אביו ואמו נעשה גופו ואין קירוב גדול מזה וכן בנו ובתו יצאו ממנו והוא תכלית הדיבוק כנ"ל גם אחיו ואחותו הנולדים מאביו ואמו הלא הם שוין אל גופו עצמו כי כולם גוף אחד של האב והאם שנתחלק לגופות בניהם האמנם אחותו דומה לאשתו כי בהיותן בבית אביהן נחשבות לגוף אביהה ובהתדבקם עם בעליהן נפרדים מאבותיהם ואמותיהן ונדבקות בגוף בעליהן כמ"ש על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו וכו' וז"ש ולאחותו הבתולה אותה שקרובה אליו והיא אותה אשר לא היתה לאיש כי אם היתה' לאיש נתרחקה מבית אביה ונתקרבה לבעלה. והנה גם ענין שארו זו אשתו שעם היותה דיבוק גמור יותר מכל השאר עכ"ז הוא אחר שנתקרבה אצלו בנישואין וא"כ צריך שכיון שכל הדיבוק אינו מאליו אלא ע"י מעשה הנשואין א"כ אם הנשואין עצמן אינם כהלכתם אינו נקרא דיבוק וז"ש לא יטמא בעל באשתו הנק' עמיו כשאר הנשואין ההם אינם ראוים אלא הם להאלו שיש בהם איסור נשואין כמשז"ל ואע"פ שקדושין תופסין בה כיון שאינם באים לידי נשואי היתר לא קרינן בה כי אם לשארו הקרוב אליו:ואמנם כל שאר הקרובים אינם דבקים בגוף אחד כמו אלו הששה כנ"ל כי האדם עם אשתו ועם אביו ועם אמו ועם אחיו ועם אחותו ועם בנו גוף דבוק ומקושר להם כנ"ל:לא יקרחו קרחה בראשם וכו' ענין פאת זקנם וכו' לא שייך בענין המת וגם קושיית רז"ל כי כל הפסוק הזה נאמר לישראל. אבל הענין כמ"ש הכתוב כשמן הטוב על הראש וכו' כי הכהנים נמשחים בשמן המשחה הנקרא קודש כנ"ל פ' פקודי ותחילה ירד על הראש ומשם ירד אל הזקן ומשם ירד בשאר הגוף על פי מידותיו א"כ מראשו ועד רגליו קדוש לכן באו ג' אזהרות אלו לא יקרחו בראשם ופאת זקנם ובבשרם כיון שנתקדשו בשמן המשחה שנאמר בסוף המזמור חיים עד העולם כנודע כי קדש ושמן וחיים הם בחכמה בחשאי משא"כ היין שהוא בקלא מדת הדין שמשם המות והרע ולכן לא יקרחו על המת ומה שהוצרך להשמיעו גם בכהנים כי הייתי אומר בשלמא ישראל יוצאין ידי חובתם בהטמאם למתים לקוברם ולכל צרכיהם ואין צורך גם לקרוח ולשרוט אבל הכהנים שנאסרו לטמא למת צריכין להראות קצת דאגה לקרוח ולשרוע לז"א לא יקרחו וכו'. עוד רמז במה ששינה באומרו בראשם ובישראל נאמר בין עיניכם כמו שהקשו רז"ל וזה לרמוז אל הנ"ל כי הכהן ולוי וישראל ראש וגוף ורגלים וכיון שהם מבחי' הראש שהם ג' ראשונות אשר שם אין כנגדם קליפות כנודע לכן לא יקרחו וכו' וז"ש בראשם:קדושים וכו' א"ת כי גם בישראל נאמר קדושים תהיו וכו' א"כ מה הוספה בכהנים לז"א ולא יחללו וכו' ירצה כי ישראל הוזהרו להיות קדושים בקום עשה ואם לא ירצו ביטלו מצות עשה זו אבל לא מפני זה נאמר בהם שהם מחללים אלא לא קדושים ולא חללים אבל הכהנים הוזהרו בקדושים תהיו ואם לא ירצו הרי הם מחללים שם אלהיהם וז"ש ולא וכו':אשה זונה וכו' אחר שנאמר לא יטמא בעל לאשתו להחלו ר"ל כשהנשואין אינם בהיתר הוצרך עתה להודיע איזו אשה מותרת לכהן הדיוט לשיוכרח להטמא לה ואח"כ יחזור לפ' דיני כהן גדול בענין הטומאה ובענין האשה המותרת לו כי זה תלוי בזה. ולפי שהגרושה אינה בהשואה אחת עם הזונה והחללה לפי שהן טמאות ופסולות בעצמן כי רצו ליזנות או לינשא לאסור להם משא"כ הגרושה כי בהיתר היתה נשואה עם בעלה הראשון לכן הפרישה בשני לאוין לא יקחו לא יקחו וגם לכן בכל אחד מהם נאמר אשה בפני עצמה. ואמנם על כל זה נאסרה הגרושה כי בצד מה דומה אל הזונה כי הזונה נתנה עיניה באיש אחר גם זו היתה נשואה לאיש שנתנו לה מן השמים אשר טליו נאמר יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ולא יכלה לסובלו ולהכנע תחת ידו כפי הראוי ונתנה עיניה באחר ונתגרשה ממנו וז"ש מאישה אע"פ שהיא מיותר וז"ש בפ' תצא לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה הרי כי כשתנשא לשני אע"פ שהוא בהיתר נקר' טומאה א"כ איך ישאנה הכהן הנק' קדוש. והנה בהיות הציוי אל הכהן עצמו נתן טעם כי קדוש הוא לאלהיו של הכהן כי עמו מדבר ואח"כ ציוה אל כלליות ישראל וקדשתו וכו' ירצה אם הכהן ירצה לקחת אשה זונה וחללה ויש כח בידך למונעו וקדשתו בעל כרחו והטעם כי את לחם אלהיך שלך הוא מקריב את קרבניך לאלהיך והוא שלוחך ואם הוא מחלל שמו ית' הפגם הוא לך עצמך ולז"א עתה לחם אלהיך ולא אמר אלהיו וא"כ קדוש יהיה לך ר"ל לתועלתך כי הרי קדוש אני ה' מקדשכם לכם עצמיכם כמ"ש קדושים תהיו וכו' א"כ גם אתה מצוה וקדשתו בעל כרחו:לעיל בענין טעם האבילות ז' ימים כי הש"י רוכב ערבות למעלה מז' רקיעים נפח הנשמה באפו והורידה לטמטה מן ז' הרקיעים בעל כרחה כמ"ש ועל כרחך אתה נוצר ואח"כ נתן לו הבחיר' ובחרת בחיים ובבחירה עצמ' חטא והורידה בז' מדורות גיהנם שבז' ארצות תחתונית ונידון שם ולפי שאין נודע מי צדיק ומי רשע מתאבלין ז' ימים כנגד החמור שבכולן יום למדור:אמור אל הכהנים רז"ל פירשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וקשה שהרי ואמרת אליהם חוזר אל בני אהרן הנז' עצמן וכולם הם גדולים. גם דרשו בעמיו פרט למת מצוה וקשה דא"כ הל"ל לנפש בעמיו לא יטמא אבל עתה משמע לא יטמא בעמיו של המטמא ועוד דאטו לא ידעינן עד השתא דהכהנים הם בני אהרן. ועוד שאם הכהנים מרוב קדושתן הוזהרו מן הטומאה מה נשתנו אלו הששה מזולתם כמ"ש כי אם לשאירו וכו' ומה צריך לכתוב הקרוב אליו. ומה ענין לא יקרחו וכו' כי אינן עניני טומאה. ומה נשתנה הכהן הגדול משאר הכהנים אם הטעם משום קדושים יהיו לאלהיהם וכולן הושוו לזה ואף אם קדושתם גרועה מעט, וגדולה על כילם מה ענין הטומאה הזאת במיתי ישראל הקדושים ולא עוד אלא שטומאת הבהמה היא טומאת ערב וטומאת המת טומאת שבעה. וזו קושיא היא אם היא טומאה מיוחסת אל הגוף אבל כפי הכתוב לנפש ולא כתיב למת ע"ד ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת קשה במאד מאד כי הנפש האדם דכתיב בה ויפח באפיו נשמת וכו' תטמא טומאת ז' וטומאת הבהמה טומאת ערב:והענין הוא כי הטומאה היא זוהמת הנחש שהטיל בחוה והיא היא הטומאה והמיתה כמ"ש ואת המות ואת הרע וכל הנשמות כלולות באדם וחוה ונטמאו אבל אין מדרגת קבלת כי הכהנים לא קבלו טומאת הזוהמא יתירה כישראלים כי הם מדת החסד הנקראים מים שהטובל בהם נטהר וז"ש אמור אל הכהנים כי הלא הם בני אהרן הקדוש אשר בחר בו ה' וזה אמירה א' וכיון שכך הוא ואמרת אליהם אמירה שנית שא"כ ראוי להם שלנפש לא יטמא בשביל עמיו של המטמא עצמו שהן כהנים בני אהרן הקדושים. ואמנם הגוף אינו מקבל טומאה כי אם מפני הנפש המחטיאה בדרך רע ומשכה עליה הזוהמא הנקראת מיתה כמ"ש ואת המות ואת הרע ואין זו הנפש השכלית אלא הנפש הבהמית וז"ש לנפש נקוד הלמ"ד בשו"א ולא בקמ"ץ דהוה משמע הנפש השכלית הידועית. וז"ש הנפש החוטאת היא תמות וכתיב היא למעוטי השכלית. והנה הכהנים מכפרים חטאות האדם ע"י הקרבן ומושך טליו חיים וא"כ לנפש לא יטמא כי אם לשארו זו אשתו אע"פ שאינה כהנת כמוהו מעמיו נתקרבה אליו בחד רוחא דשרי בגוה והיתה כמוהו ממש ובשרות הטומאה עליו מוכרח שיקבל טומאה כי מן מקור אחד שואבים וע"ד זה ברא כרעא דאבוה ודאימי' כי כמו שאביו ואמו מזריעין אודם ולובן מגופם כן נותנים בו ניצוץ מנפשם וכן כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ונפשות האחים זה בזה ונפשות האבות והאמהות עם בניהם ובנותיהן מעורבות ומקבלין טומאה זה מזה. ואמנם הכהן לסיבת היות מחצב נשמתו גדול משאר אחיו הכהנים וזה לסיבת אשר יוצק על ראשו שמן המשחה כיתרון השמן על המים שהם שאר כהנים כי עולה על כל המשקין ואינו מתערב בהם כלל אינו מתערב בטומא' שאר אחיו הכהנים זולת למת מצוה שאין לו קוברין ומקבל טומאות הכולל מסיבת כל ישראל ערבים זה לזה כי כולם כלולות באדם הראשון האמנם אפילו שאר הכהנים כיון שבאים בטענת קדושת היותם בני אהרן שנמשח בשמן המשחה וזקנו כמ"ש כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וכו' לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם וכו' לרמוז לזה נכפלה מצוה זו בהם אע"פ שכל ישראל נתחייבו בה לרמוז קדושתן בסיבת שמן המשחה של אהרן אביהם עוד יש קושיות חזקות בזה מענין נדב ואביהוא בפ' שמיני נתבטלה מצוה זו וע"ש כי שם נתבאר ענין נחמד נקשר עם זה:אמור וכו' רז"ל דרשו סמיכת הפרשיות על מיתת שאול וצריך לדעת כי בשלמא חטא אוב וידעוני נזכר בפסוק אבל רציחת הכהנים אינו מפורש בפסוק רק שלא יטמאו למת. ב' כי ענין אוב הי' אחר חטא נוב ואיך הקדימו הכתוב פה. ג' כי רז"ל פירשו שמשה שאל למה נהרג שאול והשי"ת השיבו אמור אל הכהנים והם ישיבוך והרי מענין אוב התחילה התשובה זו:והענין כי רז"ל הוקשה להם ענין סמיכת הפרשיות. ב' כפל אמור ואמרת. ג' אומרו כי יהי' בכם אוב .והל"ל כי יקסמו באוב לכן פירשו דאגב אורחי' דקרא אתא לאשמועינן ענין מיתת שאול כי יש להקשות בה למה נהרג שאול אם בעון אוב הרי אינו אלא שואל והיא באזהרת לאו בלבד. ב' ואם בענין עון הכהנים לא הרגם בידו אלא ע"י שליח וקיי"ל אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור ממיתה ועוד דדינו בסקילה ולא בחרב. ועוד למה הוצרכו ב' עונות אוב והכהנים ויספיק בא' מהם כיון שכל א' מהן חיוב מיתה. ולכן הודיענו דעיקר עונשו היא החטא האחרון של אוב וידעוני שהיא בעצמו הסיר האובות מן ישראל והוא בעצמו ציוה לאשה שתדרוש באוב והי' מלך וגרם קיומו בישראל וז"ש כי יהי' בכם אוב כי הוא קיים להיות נמצא האוב בבני ישראל וראוי לעונשו יותר מאלו הוא עצמו עשאו אמנם יען הי' אז בצער גדול הי' דומה קצת לאנוס וע"ז שאל משה למה נענש על האוב אז אמר לו השי"ת אמור אל הכהנים שקדם לזה שציוה להורגם ולא הי' אז אונס ואע"פ שהי' על ידי שליח כנ"ל נצטרפו שניהם יחד והספיקו לשיענש עתה באחרונה ובזה יתורץ למה נהרג בחרב כי מאז הרג הכהנים רוצח היא ומיתתו בסייף ובזה יתיישב אומרו אמור אל הכהנים של נוב ובזה יתורץ קושייתך ואח"כ חזר לענין ואמרת אליהם דין זה לנפש לא יטמא וכו':חסלת פרשת אמור: