זאת תהי' תורת המצורע וכו' בכל המצות והמשפטים מזכיר ענין ההוה באדם ואח"כ יבאר דינו כמו אשה כי תזריע וכו' וכי יהיה באיש וכו' ולא אמר שם זאת תהי' תורת האשה כי תזריע כנאמר פה ולא עוד אלא שהוסיף מלת תהי' והל"ל זאת תורת המצורע. וכמ"ש זאת תורת היולדת והענין הוא כי הנה הצרעת חולי נודע יקרה אל האדם כשאר החולאים ומה נשתנה חולי זה אל כמה עניינים ודינים לאין קץ שיטמאהו הכהן ולא זולתו ושיביא קרבנות ושיסגור או יחלט וכיוצא בזה ודי להצריך שיראנו הרופא אם יש לו תרופה אם לאו לטהרו או לטמאו כדרך שביום הכפורים ולענין חילול השבת סומכים על הרופא ודי בשיהי' עמא או טהור ומה הוצרך ענין ההזאת והקרבנות וכו' אשר הם חוקים שאין להם טעם לזה התחיל ואמר דע לך כי זאת התורה אשר נכתב למטה היא אשר צריכה להיות בהויה גמורה במעשה כגון הזאות וקרבנות. ולא יספיק באמירת דברים בלבד טהור אתה או טמא אתה וגם שצריך להיות ע"י הכהן ולא הרופא וז"ש והובא אל הכהן וכמו שנבאר הטעם בנוי על דרך רז"ל שענין הצרעת איננה מקר' אמנם בא על עון הוצאת שם רע. וכאשר ישוב בתשובה יתרפא ואם לאו יהי' נשאר צרוע ובזה יתבאר הפרשה היטב בעזה"י:או ירמוז אל משז"ל כי מכיון שצרעת באה על חטא לשון הרע ולכן אם שב בתשובה יתרפא א"כ אם הי' חוזר לקלקול הראשון היתה חוזרת עליו כבראשונה אף אם כבר נטהר וז"ש זאת תהי' תורת המצורע שבאה עליו בדין ובמשפע על עונו זאת עצמה תהי' עליו עוד לעתיד עם היותו כבר ביום טהרתו שכבר נטהר ועכ"ז תחזור לבא עליו כבראשונה ויתטמא והוצרך אל ויבא אל הכהן לראותו כבתחילה כמ"ש נגע צרעת כי תהי' באדם והובא אל הכהן. ובזה יובן אומרו והובא כי איך אפשר להיות כן והלא כתיב סמוך ויצא הכהן אל מחוץ למחנה אמנה אמר והובא כי אחר שכבר נטהר וחזרה עליו הצרעת אז והובא אל הכהן כמתחילה כנזכר משא"כ אם כבר נשתלח מחוץ למחנה ובא לטהר ביום טהרתו כי אז הי' צריך הכהן לצאת אל מחוץ למחנה:או ירצה כאלו אמר והובא ענינו אל הכהו כי יספרו לו אופן הנגע איך הוא וכי כבר ראוי הוא לטהר. או ירצה כי היינו יכולין לאמר כי מאחר שכבר החולה הרגיש בעצמו שנרפא מן הצרעת וחכמים בקיאים ראוהו שנתרפא מה צורך אל הכהן לצאת לראות אם נרפא אם לאו כי בשלמא בראשונה לא יטמא כי אם ע"פ כהן כנודע אבל עתה די לו במה שיבא מעצמו ויביא קרבנותיו ויקריבן ויטהרנו הכהן ע"פ הכהן עצמו. לז"א דע לך כי זאת התורה שנתבארה למעלה בפ' תזריע בענין המצורע לטמאו ע"פ הכהן כמ"ש נגע צרעת כי תהי' באדם והובא אל הכהן זו עצמו תהיה תורתו גם ביום טהרתו שתהי' גם ע"י ראיות הכהן כי שני הזמנים שוים כי בתחילת טומאתו והובא אל הכהן ואח"כ ביום טהרתו ויצא הכהן וכו' ובזה נתרצה היטב קושייא הנ"ל שאין והובא אל הכהן יכול להיות ביום טהרתו כנ"ל. ומעתה צריכין אנו לבאר מפני מה היתה טומאת' וטהרת' ע"י כהן והטעם בזה כי אהרן הכהן מה שזכה להנתן לו הכהונה ולהסירה מן הבכורות כבתחילה הי' על כי הי' אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כנזכר בפרקי אבות וכנגד מדות הללו זכה לכהונה כי היא המטלת שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י הקרבנות שהי' מקריב לכפר חטאתם וזה כנגד היות אוהב שלום ורודף שלום וגם כנגד היותו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנקרא טץ חיים זכה להמשיך חיים אל החוטאים שגרמו מיתה לעצמם ע"י עונותם ונתחייבו מיתה לשמים היפך מן הברזל שמביא מיתה לאדם וע"כ נצטוו לא תניף עליהם ברז"ל כי חרבך הנפת עליה היפך מענין אהרן. וכנגד שתי אלה אמר הכתוב בריתי היתה אתי החיים והשלום לרמוז אל ב' מדותיו של אהרן הנזכר בפרקי אבות. והנה המצורע הי' בו שתיים אלה להיפך כי בהוצאותו שם רע גורם מיחה לאדם שיהרוג האדם לחבירו כמשז"ל שלשה לשון הרע הורגת האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו ומכ"ש שעל הפחות הנה הוא מעורר שנאה בין הבריות. ולכן ניתנה לו צרעת שהיא כענין מיתה כנודע אל נא תהי כמח וכו' ולכן טהרתו ע"י הזאה שבע פעמים כענין טומאת מת ואין בהם הפרש אלא שהמיתה באה על עון העגל אשר חזרה המיתה בעולם בסיבתו כי בתחילה היה חירות ממלאך המות כנודע ולכן תבא פרה ותקנח צואת העגל בנה ולכן אין טומאת המת נטהרת רק באפר פרה כנודע אך הצרעת תבא על לשון הרע נטהר ע"י צפרים המצפצפים כמשז"ל וכמו שיתבאר בעז"ה לקמן וכנגד מה שהטיל שנאה בין הבריות והפרידם זה מזה לכן בדד ישב מחוץ למחנה מושבו מרוחק מן הבריות. ולכן יבא הכהן שיש בו המדות העובות הנ"ל ועל פיו תהי' טומאת או טהרת המצורע שהי' הפכו ממדת אהרן הכהן ולכן והובא אל הכהן ויצא הכהן ונחזור אל ענין הצרעת כי ע"י חטא היא באה כנ"ל וכפי טעם רז"ל נוכל לתת טעם למה בפ' תזריע קראו הכתוב צרוע כמ"ש איש צרוע הוא והצרוע אשר בו הנגע וכאן קראו בתחלה מצורע ואח"כ חזר לקרותו צרוע כמ"ש והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע אמנם כיון הכתוב כי שמו האמיתי הוא צרוע אמנם קראתיו מצורע לרמוז כי על חטא לה"ר הי' כי כן מצורע נוטריקי"ן מוציא שם רע. ולכן אחר שנרפא לא קראתיו מוציא שם רע כמ"ש נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ואומרו נגע צרעת הענין הוא במ"ש בספר הזוהר כי החולי עצמו נקרא צרעת ואותו רוח הטומאה הנמשך מפני העון של לשון הרע והוא המביא הצרעת על האדם נקרא נגע וזהו סוד כנגע נראה בבית בכ"ף:דף קלז ע"ב:יזרע לבטלה נקרע כענין ויהי ער בכור יהודה רע וכו'. גם פה העליון הרוחני נאמר בו מות וחיים ביד לשון אם לטוב בהיותו מדבר בתורה הנקרא לקח טוב ואז מוציא מפיו ניצוצי חלקי נשמתו ומהם נבראיה מלאכים קדושים כנזכר בספר התיקונים ונקרא שם טוב ואם לאו יש בו שני חלקים הא' הם דברי בטלה כענין הוצאת זרע לבטלה ודומה אל העורב המזריע מפיו. והב' הם דברים אסורים כענין דיבור לשון הרע וכיוצא ודומה אל הביאות האסורות כענין אשת איש ועריות וכיוצא. ואז נקרא מוציא שם רע כי חלקי ניצוצי נשמתו יוצאת מפיו ונהפכות למלאכים רעים ונקרא שם רע כי הם חלקי נשמתו מצד הרע כנזכר והרי נתבאר גודל עון המוציא שם רע מה ענינו. ונתבאר עתה עונשו הלא הוא ענין הצרעת כנ"ל. וזה יובן במ"ש בספר הזוהר על פסוק ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי הצרעת הוא כח א' דסטרא מסאבא והוא רוח רעה השורה בבית מיום הוסדה ביד הכנענים ורצה הש"י לבערא רוח מסאבא מההוא ביתא ומשלח לתוכו רוח אחד הנקרא דינא קשיא ונלחם בההוא רוחא דמסאבא ומגרשו משם וזה נקרא נגע והראשון נקרא צרעת. וכענין זה הוא בצרעת האדם תוך האדם יש נשמה רעה הנקרא צרעת שהוא נוטריקון יצר הרע ונקרא ג"כ שם רע כנזכר ובספרו לשון הרע גורם שיחול עליו דינא קשיא הנקרא נגע ומגרשו לחוץ ונקרא מצורע מוציא שם רע חוץ מגופו ובהיותו בחוץ נקרא נגע צרעת. גם לסיבה אחרת נקרא צרעת מלשון צרעה כי כמו שהשרץ הנקרא צרעה נושכת ועוקצת את האדם והעוקץ נעוץ בבשר האדם והצרעת מתה בלי ספק כנודע וכמו כן המספר לשון הרע עוקץ את חבירו בעוקץ לשונו ומפני כך נצטרע ונקרא חשוב כמת כענין הרשע שבחייו קרוי מת והטעם לזה במ"ש ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כי מלאך המות הוא הנקרא מלאך הרע ולכן המוציא שה רע נענש במיתה והיא הצרעת כנ"ל. ונבאר אופן כפרתו וטהרתו. והענין כי המצורע הזה חטא במחשבה הקודמות לו להביאו לידי העון ההוא ואח"כ חטא במעשה ללכת לבית חבירו כמ"ש הולך רכיל ובדיבור בעת עקימת שפתיו שאז נכללין דיבור ומעשה יחד כנודע כי עקימת שפתיו הוי מעשה וכנגד עון זה הכלול מג' בחינות יביא קרבן אחד הכלול מג' כבשים והשנים מהם היו כבשים זכרים כנגד המחשבה והדיבור שהם חטא הנשמה והרוח הנזכרים וכן כנגד המחשבה בא העולה המכפרת על הרהור העולה על הלב פי' כי המחשבה מדרגתה במוח למעלה מן הלב שממנו הדבור וכנגד הדיבור בא האשם כנגד מה שאשם בדבורו שהוא העיקר מה שאשם בסיפור לשון הרע וכנגד המעשה שהוא חטא הנפש הנקרא נקבה כמ"ש ואם נפש תחטא ועשתה וכו' באה כשבה נקבה וגם היא חטאת ככל עבירות לא תעשה שיש בהם מעשה ואמנם הי' שלשתן כבשים לרמוז כי הי' לו להיות תם ככבש שנאמר בו יכרחל לפני גוזזיה נאלמה אלם ולא דברן איש לשון מוציא שם רע. והיו שוחטין אותן תמורת מה שהוא נתחייב מיתה כי עון לשון הרע חמורה כע"ז וג"ע וש"ד. ולוקח מדמם ונותן על תנוך אזנו כנגד לשון הרע אשר תחילה שמע אותו באזניו ואח"כ סיפרו לאחרים והי' לו לכפול התנוך תוך האוזן ולסוגרה כענין ר' ישמעאל שאמר מפני מה נבראת האלי' שבאוזן וכו' ולכן נותן הדם על התנוך ולא באוזן עצמה. והנה הרכיל מורה באצבעותיו ברמיזה כי מתיירא לדבר בפרהסיא ולכן יתן מן הדם גם על בוהן ידו הגדול שבאצבעותיו. ולהיותו רכיל הולך ברגליו יתן גם על בוהן רגלו ומהראוי הי' שיתן גם על לשונו כי הוא העקרי בחטא הזה לולי כי אסור הוא מן הדין לטעום טעם דם. והנה ע"י ענין כל הנ"ל נתבטל השם רע שהוציא ונתקיימה חלוקת סור מרע. ולכן אחר זה צריך ענין ועשה טוב. הלא הוא המשיך עליו השם טוב הנמשך מן השמן הטוב כנזכר היפך השם רע ולכן אחר כל הנ"ל ומן השמן יזה שבע פעמים לפני ה' לקבל שפע שבע ברכות הנמשכות מאת ה' על הנשמה הטובה הנקרא אברם כנזכר בספר הזוהר במדרש הנעלם על פסוק ואעשך לגוי גדול ואברכך וכו' ואח"כ ימשח מן השמן הטוב הניזה ממנו לפני ה' על הג' מקומות הנ"ל שהם אוזן ויד ורגל המקולקלים ע"י העון ואח"כ יצוק על ראשו בסוד כשמן הטוב על הראש וכו' ובסוד ושמן על ראשך אל יחסר היא הנשמה הקדושה הנקראת שמן כנ"ל. ואם דל הוא ואין ידו משגת להשלים בשלימות לא ימעיט מן העיקר הלא הוא כבש אחד לתקן המחשבה העליונה מכולם ע"י כבש העולה. וכנגד הדיבור והמעשה ענפי המחשבה יספיק בהביאו שתי תורים או שני בני יונה הנק' יונת אלם רחוקים אשר אליה נמשלו ישראל ליונה שפושטת צוארה על קידוש השם והמצורע הזה הי' צריך להיותו יונת אלם ולא לספר לשון הרע רק לספר בדברי תורה שהם שתי תורות שבכתב ושבע"פ. ולכן יביא שתי תורים כנגד מה שהיה ראוי לספר בהם או שני בני יונה כנגד מה שהי' לימנע מלספר בלשון הרע אלא יהיה יונת אלם כנ"ל:או ירצה כפי הפשט ואם דל הוא וכו' הפסוק הרגיש למה בג' עבירות הנ"ל בפ' ויקרא שהם שבועת ביטוי וכו' יש בהם קרבן עשירות וקרבן דלות וקרבן דלי דלות עם שהן עבירות חמורות והמצורע שאין בו עון רק חולי לא די שנצטווה להביא קרבן אלא גם קרבן דלי דלות לא הי' בו. וזה תירץ הכתוב במה שלא אמר ואם לא תשיג ידו אמנם הוסיף לאמר ואם דל הוא. והענין כמשז"ל כי עונש המצורע הי' על שהוציא שם רע ונודע כי לשון הרע חמור מכל העבירות ג"ע וש"ד וע"ז. ולכן נצטוה שביום טהרתו יביא קרבן ויתכפר כמו שבארנו בתחילת הפרשה. גם אמרו רז"ל אין נגעים באים אלא על גסות הרוח וכו' ושתי עבירות אלו קשורות יחד כי אם יהיה האדם עשיר יגיס לבו עליו ומזה יביא לבזות את בני אדם ולהוציא שם רע עליהם וכמו שאמר הכתוב ועשיר יענה עזות. ואמנה אם יהיה עני בטבעו להיותו שפל רוח ולא יוציא שם רע על בני אדם ואם ימצא מי שהוא דל ועכ"ז יגיס רוחו עליו הלא הוא שנוי לפני הקב"ה מאוד כמשז"ל ג' הקב"ה שונאן דל גאה וכו'. ולכן יש בו ב' צדדים הפכיים הא' הוא להקל עליו מפני דלותו והב' הוא להחמיר עליו יותר מן העשיר כיון שהוא דל גאה כנ"ל. ולכן היתה הפשרה שהאשם יהיו כבש והשתי תורים יהי' לחטאת ועולה וזה נקרא דלות אך דלי דלות שהוא עשירית האיפה ראוי להחמיר עליו ולא יספיק לו וז"ש ואם דל הוא כלומר המצורע הנזכר אשר עונו הוא גסות הרוח והוצאות שם רע ועם היותו דל חטא ומן הראוי להחמיר עליו שיביא קרבן עשיר כיון שמתנהג כעשיר בעבירות כנ"ל ואמנם יש סיבה אחרת להקל עליו ואין ידו משגת ולכן ולקח כבש וכו'. אך דלי דלות אין בו כנ"ל. גם אפשר שנרמז באופן אחר כי באומרו ואם דל הוא ירמוז אל היותו דל בלבד וגם אין ידו משגת אפילו אל קרבן הדלות הנזכר כי זה נקרא דלי דלות עכ"ז ולקח כבש אחד לאשם לכפר עליו להיותו דל גאה הנז' בתחילת הפסוק ואם דל הוא וכנגד דלי דלות הנרמז במ"ש אח"כ ואין ידו משגת יביא שתי תורים:וכו' אשר תשיג ידו אבל עשירית האיפה אין בו לטעם הנזכר. ולרמוז זה כתב אשר תשיג ידו שהוא מיותר מאחר שכתב או שתי תורים או שני בני יונה כנודע במשנה כי שקולים הם כי פעם אחד מקדים תורים ופעם אחד מקדים בני יונה. ועוד קושיא אחרת כי לא שייך לאמר אשר תשיג ידו אלא בין כבש לתורים ובני יונה אבל תורים ובני יונה דמיהן שוין. גם בזה יתורץ יתיר מה שאמר לכפר עליו כיון שעתיד לכתוב בסוף לכפר עליו לפני ה' בענין המעשה כי כן נכתב למעלה באשם העשיר:וצריך להעיר למה הוזכר פה ג' פעמים אשר תשיג ידו ועוד למה תחלה אמר מאשר תשיג שענינו הוא מאשר ולא כל אשר ואח"כ אמר את אשר תשיג בתוספת את שהוא לרבות יותר מאשר תשיג ידו. ועוד כי בתחילה לא הזכיר רק האחד לבדו כמ"ש ועשה את האחד מן התורים וסמך אליו אומרו מאשר תשיג ידו ואח"כ חזר להזכיר את אשר תשיג ידו ואז הזכיר את שניהם כמ"ש את הא' עולה ואת הא' חטאת והל"ל ועשה מן התורים או בני היונה מאשר תשיג ידו את הא' חטאת ואת הא' עולה. ועוד למה אמר הא' בה"א הידיעה והל"ל א' לחטאת וא' לעולה. ואמנם לקושיא הראשונה דרשו רז"ל בתורת כהנים הנקרא סיפרא שבא ללמד כי בין אם תמיד היה עני או אם הי' תחילה עשיר ואח"כ העני או אם היה תחילה עני ואח"כ העשיר קורא אני בשלשתם את אשר תשיג ידו. והנלע"ד בשנים האחרונים במשרז"ל נאמר זכר תמים בבהמה ולא נאמר כן בעוף וכו'. ונמצא כי כפי הדין אין לחוש שיהי' בדוקא תור א' זכר לעולה ותור שני נקבה לחטאת כדין הבהמה כי בין יהי' שנים זכרים או שניהן נקבות יקריב הא' חטאת והא' עולה משא"כ בבהמה. וז"ש תחלה והקריב אחד מן התורים איזו אופן שיהיה זכר או נקבה כיון שלא השיגה ידו לגמרי כראוי זכר ונקבה רק שניהם זכרים או שניהן נקבות וז"ש מאשר תשיג ולא כל אשר תשיג. כי לא השיג רק אל היותם שנים ולא השיג אל היותם א' זכר וא' נקבה והמקרא חסר כאלו אמר אחד חטאת וא' עולה וסמך על סיום הפסוק כנודע ואחר שדיבר כפי הדין חזר לדבר במה שיהיה מצוה מן המובחר והוא כי אם השיגה ידו בכל הפרטיים שיהי' שנים ושיהי' א' זכר וא' נקבה אז טוב הוא שהאחד המיוחד לחטאת היא הנקבה יוקרב לחטאת והא' המיוחד אל עולה הוא הזכר יוקרב עולה ואז את אשר תשיג ידו לגמרי כנזכר אז יקריב הא' המיוחד לחטאת והא' המיוחד לעולה אבל לעיכובא אינו פוסל. אמנם אשר תשיג ידו הראשון איצטריך לגופי':או ירצה זאת תהי' תורת המצורע וכו' רמוז אל משז"ל על פסוק מרפא לשון עץ חיים כי תשובת בעל לשון הרע הוא שיעסוק בתורה הנקרא עץ חיים ויתכפר לו וז"ש זאת תהי' וכו' ירצה ע"ד שארז"ל על זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת וכו' ואמר התורה שנאמר בה וזאת התורה אשר שם משה זאת עצמה היא תורת המצורע לשיטהר בה ביום עהרתו כי אין לו טהרה אחרת אלא עסק התורה הנקראת זאת. ולפי שנאמר כי יפלא ממך דבר וכו' ובאת אל הכהנים הלוים לפי שרוב הסנהדרין היו מן הכהנים הלוים שלא הי' להם עסק בנחלת שדה וכרם רק בעסק התורה וכמ"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ולכן המצורע הזה שהוציא שם רע תרופתו הוא והובא אל הכהן הם הסנהדרין כנ"ל וילמוד תורה מפיו ביום טהרתו כנ"ל ללמוד ממנו דרכי התשובה והתורה והמצות. ונודע כי כל הטמאים אינה עולים מטומאתם אלא במים חיים ובו נטהרים והנה התורה נקראת מים חיים וכמשז"ל על מקוה ישראל ה' מה המקוה מטהרת את הטמאים וכו' וז"ש ביום טהרתו כי בזאת התורה יטהר המצורע במים חיים הנ"ל וז"ש וביום טהרתו:או ירצה במ"ש ביום טהרתו ולא אמר ביום שנטהר לרמוז כי אלו חולי הצרעת הי' מקרה לא הי' רשות נתונה בידו לטהר א"ע. אבל מכיון אשר הוא הביא העון עליו בידיו לכן גם בידו הוא לטהר א"ע ע"י התשובה. וז"ש טהרתו שהוא יעהר עצמו. ונודע משז"ל כי לשון הרע שקול ככל העבירות וטורד לאדם מן העולם הזה ומן העה"ב כמו שמצינו בדואג אביר הרועים ראש הסנהדרין ונטרד משני העולמות ואמנם העוסק בתורה בפיו ובלשונו יורש ג"ע הנקרא ענ"ג אז תתענג על ה' כי ר"ת ענ"ג הם ר"ת עדן נהר גן בסוד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן והמספר בפיו ובלשונו לשון הרע נדחה מן ענג העדן והנהר והגן ונפל בגיהנם הנקרא נגע בסוד תמורת ענג נגע כנזכר בספר יצירה ובזה תבין טעם וסוד הנ"ל בספר הזוהר למה אותו רוח הטומאה ודינא קשייא המביא הצרעת על האדם נקרא נגע כנ"ל וכשחוזר בתשובה ועוסק בתורה אז נרפא אותו נגע הצרעת מן הצרוע ונהפך לענג כנ"ל. וציוה הכהן ולקח למטהר ונסתלק שמו הצרוע כמתחילה וכיון שהרהר בתשובה ובא ליטהר כמ"ש למטהר לכן הכהן מסייע אותו וז"ש וציוה הכהן ולקח למטהר כמ"ש הבא ליטהר מסייעין אותו. ויען חטא בפטפוט לשון כמו הצפרים יקח צפרים כמשז"ל. ואבל היו שתיים לרמוז אל מ"ש אותו החכם אלו היית בעת שברא השי"ת את האדם הייתי אומר לו שהי' מן הראוי לברא אותו בשתי פיות האחד לעסוק בתורה והב' לשיחת חולין והשיבוהו חבירו כי אדרבה מוטב הוא במה שנברא בפה אחד להודיע שאין רשות לאדם לדבר רק בדברי תורה ולא בשיחת חולין ולזה ירמוז לקיחתו שתי צפרים חיות כי שתי מיני שיחה שיש לאדם כנ"ל צריך ששתיהן יהיו לעסוק בתורה הנקרא עץ חיים וז"ש חיות. וכמ"ש שצריך ליזהר שלא לנבל את פיו בדברי טומאה וכנגד זה אמר טהורות. ויען אין האדם מוציא שם רע על הבריות אלא א"כ יש בו גסות הרוח וחושב שכל האדם זולתו מאפס ותוהו נחשבו לו ומתגאה כארז לכן יקח עץ ארז לרמוז כי עבירת גהות הרוח שהיתה בו בתחילה הביאוהו לידי עבירת לשון הרע ותרופתו הוא לשוב בתשובה מן העבירה הראשונה שהיא גסות הרוח שהיא גרמה לו עבירת לשון הרע. גם המוציא שם רע אין כחו אלא בפיו כמו התולעת והי' חטאו אדום כשני כמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים. ובפרט עון לשון הרע ההורג שלשה ושופך דמים אדומים כשנים. ולכן יביא תולעת שני וישפיל עצמו כתולעת דומה אליו כי הנה התולעת גם שאין כחו אלא בפיו כנודע הנה איננו אלא היותר קל ושפל שבכל הנבראים וכמו כן אתה אל תחשוב שבדברך שם רע טל הבריות בפיך כמו התולעת שני תשאר אתה רם וגבור ואדרבה לחולעה ורימה תחשב עי"כ. גה תמורת מה שגבהת לבך כעץ ארז תמעט ותשפיל עצמך כאזוב השפל שבכל האילנות אז וציווה הכהן ושחט הצפור האחת הרומזת אל שיחת עסק התורה וישחטנה בכלי חרש לרמוז כי אין התורה מתקיימת אלא בפחות שבכלים כמ"ש ר' יהושע בן חנניה לבת קיסר כשאמרה לו חכמה מפוארה בכלי מכוערה וכו' ובו תתקיים מים החיים היא התורה בכלי חרס ולא בשל זהב וכסף רק במי שמחשיב גופו אל כלי חרס לעשות בחינת קנקן לקבל בו מי חיי התורה כנ"ל וישחוט את גופו בבחינת פיו ויחשב כמת אלם משיחת חולין כמ"ש זאת התורה אדם כי ימות באהל ימות וישחוט א"ע משיחת חולין והבלי העוה"ז לשיח בד"ת הם החיים הניצחים האמיתים מים חיים. ולכן הצפור האחת שכנגד שיחת חולין יסירנה מלבו ויחברנה אל שיחת התורה וטבל אותה בדם הצפור השחוטה הנ"ל כי שפך את דמו והמית עצמו על עסק התורה וציפור שיחת החולין ישלחנה על פני השדה ולא ישתמש בה כלל ובזה יתבאר משרז"ל כי אם צפור השלוחה היתה חוזרת אל בית המצורע אחר טהרתו היתה חוזרת עליו הצרעת והענין כי אלו זה הנטהר חזר אל סרחונו לשיח שיחת חולין הנרמז אל הצפור המשתלחת. עבירה גוררת עבירה לדבר גם שיחת לשון הרע והיתה חוזרת הצרעת טליו כאשר בתחילה משא"כ בצפור השחוטה הרומזת בעסק התורה כנ"ל:חסלת פרשת מצורע: