וידבר ה' וכו' אשה כי תזריע וכו'. ענין סמיכות הפרשיות וגם כי ר' שמלאי ביאר טעם הדבר אך עכ"ז מה טעם סמיכותיהן דין יולדת ולא שאר טומאות אדם כמצורע וזב וכו'. והנה קרוב אל מה שבארנו למעלה נקשר עם הפסוק האחרון ולהבדיל וכו' ובין החיה הנאכלת אשר דרשו רז"ל כי אם הוא להבדיל בין הטמא והטהור כבר מפורש למעלה אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט חציו של קנה לרובו של קנה. ובין נולדו לה סימני טרפה כשירה וכו'. והנה הכתוב הרגיש כי בשלמא היות נבראים בעולם טמאים זטהורים ניחא כי גם את זה לעומת זה עשה אלהים אמנם היות טומאה וטהרה בגוף בהמה אחת איך נתערב כ"כ הטוב ברע לזה הביא ראי' מן האדם שהוא מובחר הנבראים אשר מן הראוי ששבעים אומות יהיו טמאים ובני ישראל חלקו ונחלתו ית' יהיו טהורים. ועכ"ז בבני ישראל עצמן יש בהם טומאה וטהרה בגוף אחד דם טומאה זדם טוהר וגדולה מכל זה כי אדרבה בני ישראל מעמאין ביולדת ובנידה ובזבה והגויים טהורים מן התורה וזהו ענין דבר אל בני ישראל אשר יש בהם דין הנ"ל אשה כי תזריע וכו' ול"ג יום תשב על דמי טהרה וכו' ובזה יובן סמיכות הפרשיות וגם יתיר אוערו דבר אל בני ישראל ללא צורך. והנה עדיין מלת לאמר היא מיותרת זאמנם בא לתרץ התמיהא הנ"ל והיא איך הי' זה שבני ישראל מטמאין בנדה עם היותם עם סגולתו ית'. ולז"א דבר אל וכו' והתחיל בלשון דיבור הקשה וסיים באמירה וירמוז אל משז"ל כי במתן תורה היו ישראל כמלאכי מרום כי פסקה זוהמת הנחש של אדם הראשון מן העולם וכמ"ש חרות על הלוחות חרות ממלאך המות. ואם המיתה פסקה מכ"ש הטומאה שהיא בכלל תשע קללות שנתקללה חוה וכמש"ל על פ' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכו' שנאמרה אחר מעשה העגל שחזרה הזוהמא לקדמותה וז"ש דבר אל בני ישראל בלשון קושי כי עם היותם בני ישראל מיוחסים עשו את העגל וסיבת דיבור הקשה הזה הוא לאמר להם דיני טומאת היולדת והנידה והזב וזבה והמצורע הכתובים בפרשה זו כי הם גרמו להביא עליהם אלו הטומאות ועתה בא לתת טעם אל היות היולדות טמאה כי נראה זר מאוד כי בשלמא הנדה הרואה דם נפסד ונשחת ראוי היא שתטמא אך היולדת פר בטן בנים זכרים למה תטמא ואין לומר כי הטומאה היא בשביל הדם השותת ממנה שהרי אפילו נפתח הקבר בלא דם טמאה ולכן הזכיר ענין ההזרעה ואמר כי תזריע ללא צורך אבל ירמוז אל מה שנודע כי האיש בשכבו עם האשה אם הערה בה ולא הוציא זרע הוא טהור וגם צריך שיצא הזרע לחוץ עד פי האמה ואמנם האשה גם אם לא הזריעה היא טמאה מפני גזירת מלך לסיבת האיש השוכב עמה שהוא בעל קרי וכן כשתחזור לפלוט ש"ז תטמא ביום הפליטה כי יצאתה שכבת זרע לחוץ ואמנם היולדת אי אפשר לה להתעבר עד שתזריע גם היא מיין נוקבין ואינה מקבלת היא טומאה רק לסיבת זרע האיש שיצא ממנו לחוץ וניתנה בה אבל זרעה עצמה כל זמן שלא יצא לחוץ אינו מטמא אותה עד שתלד כי אז כבר השכבת זרע שלה עושה ולד ויוצא לחוץ כעין הפולטת ש"ז ואז טמאה. וז"ש אשה כאשר תזריע כי אז וילדה זכר ויצא הזרע לחוץ לכך וטמאה וכו' כימי נדת דוותה שיצא דם ממקורה כך עתה אע"פ שלא יצא דם רק הוולד שנעשה מן הזרע הרי הוא כאלו יוצא ממנה דם ממש. ולכן תטמא וז"ש כימי נדת דוותה וכו' להשוות דין היולדת אף בלי דם אל נדת דוותה הרואה דם. גם השווה אותה בבחינה אחרת והוא כי כיון שסיבת טומאתה הוא מפני הזרעתה עצמה שיצאתה עתה לחוץ א"כ לא היה ראוי שתטמא רק יום אחד כדין כל פולטת ש"ז אבל עתה שהזרע שלה חזר להיות דם גמור כדי שיצטייר הוולד ממנו יש לו דין דם ממש אשר בצאתו חוץ למקור טמא שבעה ימים וכן יהיה עתה טמאה ז' וז"ש וטמאה האשה ז' ימים לסיבת שהזרע שלה נהפך להיות וולד כימי נידת דוותה שהיא ראיית דם וטמאה ז' ימים ולא יום אחד בלבד. וזהו שחזר לאמר תטמא לרבות טומאה ארוכה של ז' ימים:וביום וכו' הפסוק הזה אין כאן מקומו אצל דיני טומאה וטהרה ועוד כי כבר נתארך ענינו בפ' לך לך אבל בא ליתן טעם אל שני הדינין הנזכרים אם למה היתה טמאה כלל בענין היולדת או בענין הש"ז ועוד למה הטומאה שבעה ימים ולא הספיק יום אחד ולכן הביא כאן דין מלת הזכר כי יש בה ב' ענינים הנזכרים ממש. הא' הוא מאין באה טומאת הערלה בוולד הזה עד שצריך להעבירה. והב' למה ימתין למול הערלה ז' ימים גמורים ונניחהו בטומאת הערלה ההיא עד יום השמיני ולא נצטווינו להיות זריזים מקדימים להקדים למול הערלה הטמאה מיום שנולד. והנה כענין טומאת הנולד כך ענין טומאת אמו שילדתו שתטמא וגם שיהיה שבעה ימים. והנה ענין הנולד עצמו הטעם הוא בקיצור במה שנודע כי אדם וחוה נצטוו על ז' מצות הנרמזת בפסוק ויצו ה' אלהים על האדם וכו' ובחטא עץ הדעת עבר על כולן כנודע לחכמי האמת והוא סוד כי שבע יפול צדיק וקם ועי"כ נמשכה זוהמת הנחש בהם ובוולדות הנולדים מהם והוא ענין בא נחש על חוה ואדם עצמו הוליד שדין ורוחין ונדבק היצה"ר לעולם בהם ובכל תשמיש וזיווג יש תערובות ניצוץ היצ"הר ההוא להנחילו להוולד הנולד. וז"ש הכתוב הן בעון חוללתי מצד האב ובחטא יחמתני אמי מצד האם וכל זה לסיבת היות האדם מורכב מטוב ורע ובעל בחירה לקבל שכר ועונש וזהו סוד היות היולדת ושכ"ז מטמאין והזוהמא ההיא נקראת ערלה כלולה מז' עבירות הנ"ל בסוד אדם מושך בערלתו היה ולכן נדבקת ערלתו בו ז' ימים שלמים וביום השמיני בבוקר ימול וכו' וממנו נמשכה הטומאה לאמו ז' ימים כמוהו ממש:ושלישים וכו' אחר שטמאה ז' ימים על ז' עבירות כנ"ל עדיין יש בידה עון שגרמה לכל הנבראים שימותו ואע"פ שגם אדם חטא כבר נתבאר למעלה כי חוה היא שהחטיאה לבעלה ולכל הנבראים ולכן אדם עצמו שהוא הולד הזכר הנולד יהיה טמא בערלתו ז' ימים אך האשה תהיה טמאה ז' ימים הנ"ל לסיבת חטא עצמה שאכלה מעץ הדעת אך להיות עוד בה עון שהחטיאה את אחרים ונודע כי כל העולם נתקלל בארבעים קללות כנגד מלקות ארבעים כנודע ואע"פ שאינם אלא ט"ל הכתוב קראם ארבעים יכנו לסיבה ידועה אצל החכמים ובהסירך ז' מן הארבעים ישארו ל"ג ולכן הז' ראשונים שהה כנגד חטאה עצמה החמור היא טומאת נדה גמורה אפילו לבעלה אך הל"ג ימים נקראים ימי טהרה לבעלה אבל בכל קודש לא תיגע ואל המקדש וכו' אפילו אם לא ראתה דם בהם כמו שטומאת ז' ימים ראשונים היו אפילו אם נפחח הקבר בלא דם ולכן קראן דמים כמ"ש תשב בדמי טהרה יען כי שפכה דמי כל הנבראים זולת דמי עצמה שהיו דמי טומאה גמורה כנ"ל. ולהורות כי לסיבה זו נתגרשו מקדושת מקדש ג"ע ומאכילת קדשי ג"ע לכן בכל קודש וכו'. משא"כ בוולד הזכר שהוא כנגד אדם עצמו שאין בו רק כריתות הערלה אחר ז' ימיה גמורים כנ"ל:ואם וכו' כבר נתבאר ענין הזכר ואמנם אם נקבה תלד ואין שם כריתות ערלה ביום הח' והי' מהראוי שהולד עצמו הנקבה תטמא כמו אמה ז' ימי טומאה ול"ג ימי טוהר ואמנם להיותה קטנה אין דיני הטומאה וטהרה ניכרין בה ולכן תטמא אמה את טומאת בתה לשיהי' ניכר ענין טומאת בתה והטעם שאין האב טמא טומאת בתו היא לסיבת הנ"ל כי חוה היא עררית אל הטומאה כנ"ל ולכן טמאה כפלים י"ד וס"ו שהם פ' כי הם טומאת עצמה וטומאת בתה ועכ"ז הבת עצמה בטומאת נדה עומדת כמ"ש ז"ל הבת מטמאה בנדה משום לידה לפי שאז הטומאה יוצאה מגופה בדם נדה אבל אם לא ראתה דם אינה טמאה כי אמה תקבל טומאת בתה כנ"ל. ובמלאת וכו' למעלה אמר תשב בדמי טהרה להורות כי גם שתראה דם באלו ימי טוהר מותרת לבעלה ואינה אסורה אלא בקדשים. וכאן הוצרך להורות דין הפכיי כי לענין קדשים אינה צריכה. להיות רואה דה כי אפילו לא ראתה כלל בימי הטוהר אסורה לענין קדשים וכן לענין הבאת. קרבן אינה תלויה אלא בימים ולא בדמים. וז"ש ובמלאות ימי טהרה בין ראתה דם בהם או לאו תביא כבש וכו'. ועתה צריך ג"כ לחת טעם. מהצורך בהבאת קרבן שלא ע"י חטא. וא"ת. שאינו רק כעין תודה הרי הכתוב אומר וכפר עליה ואפשר שהכתוב בעצמו ירמוז אל טעם. רשב"י שאמר מפני שכשכורעת לילד נשבעת שלא. תזקק עוד לבעלה. וזה נרמז במה שאינה את טעמו כי בראשונה כתיב זכר ונקבה וכאן כתיב. בן או בת. והענין כי בהודיענו שינוי מספר ימי' הטומאה הזכירם בשם זכר ונקבה כי היותה זכר או נקבה גרם שיעור ימי הטומאה כנ"ל אך עתה שמדבר בענין הקרבן אשר סיבתו היא מפני שנשבעת מפני הצער שלא תזקק עוד לבעלה ואחר שילדתם חוזרת בדעתה ורואה כי בניהם הם ושוכחת כל הצער שעבר לסיבתם ומתחרטת ולכן קראם בשם בנים כמ"ש לבן או לבת ועוד אחרת כי שמחה יתירה יש לה בלידתה בן משתלד בת זלכן תיכף אחר הארבעים יום תביא קרבנה על שמותרת היתה לזקק לבעלה שכבר חטאה ונזקקה לבעלה בימי טהרה וז"ש וכפר עליה מלמד שכבר חטאה לשעבר על שנזקקה לבעלה וזה מפני השבוע' בלבד לא מפני איסור נדה כנ"ל ושבועתה יש לה אז היתר רב מפני השמחה יתירה שיש לה בלדתה בן ואלו כך חשבה בהיותה על המשבר לא היתה נשבעת. ומהראוי הי' להביא קרבן אחר שבעה ימים אלא שהוצרכה להמתין עד מלאת מי טהרה שהיתה אסורה ליכנס למקדש וז"ש ובמלאת וכו'. אך בלדתה בת שאין לה כ"כ שמחה תמתין עוד עד שמונים יום כי אז ודאי תתחרט והרי כל זה הוראה אל טעם הרשב"י כנ"ל עוד הוראה שלישית מפשט הכתוב שאמר ובמלאות ימי וכו' תביא וכו' והל"ל ובמלאת כל הימים הנ"ל אך במה שהזכירם בשם ימי טהרה עם היות כי בין בארבעים בין בשמונים יש בהם ימי טומאה וימי טהרה ירמוז כי הבאת הקרבן אינו אלא על ימי טהרה אשר אז כבר נזקקה לבעלה וכבר עברה על שבועתה ואלו בשבועת ביטוי יביא אשם אחד לבד לפי שנעלמה ממנו השבועה כמ"ש שם ונעלם ממנו וכו' אבל כאן שעברה במזיד תביא שנים חטאת ועולה. גם ביאר טעם הנ"ל למה נתאחר קרבנה עד מלאת הימים האלה כיון שכבר הותרה לבעלה אחר ימי הטומאה לז"א חביא אל פתח וכו', וכיון שצריך להביאה היא בעצמה אל פתח אוהל מועד תמתין עד מלאת כל ימי טהרה. ואז וכפר עליה טצמה על שנזקקה לבעלה ואינו לסיבת טהרת הטומאה כי זהו דין אחר בפני עצמו כי וטהרה ממקור דמיה לענין אכילת קדשים כי אז אינו תלוי לענין היתר להזקק לבעלה רק לסיבת היותה טמאה מחמת היותם זכר או נקבה כנ"ל וז"ש זאת תורת היולדות כנ"ל זאת ענין טהרת הטומאה היא לסיבת הזכר או הנקבה כי ענין הכפרה אינו רק להזקק לבעלה:ואז נקרא בשם בן או בת כנ"ל:ואם וכו' אז ולקחה שתי תורים וכו' וכפר עליה הכהן לסיבת השבועה וגם נטהרה מטומאת מקור דמיה לענין קדשים כנזכר ועדיין צריך לבאר כי בשלמא אם לא תמצא ידה תביא שתי תורים וכו' אבל בקרבן עשיר למה תביא בן יונה או תור לחטאת ולא הי' כבש כענין העולה אבל גם זה ירמוז אל טעם רשב"י כנ"ל כי גם כי תחילה נשבעה אין להענישה בחטאת עשיר של בהמה כי אנוסה היא כי היתה עיניך יונים האוהבת לבעלה אהבה עזה כנודט ולכן גם חטאתה תהיה בן יונה או תור להורות על זה:אשה כי תזריע וכו' צ"ע א' דהל"ל אמור ולא דבר בלשון קושי. ב' מלת לאמר שהיא מיותרת. ג' הל"ל אשה כי תלד זכר כמ"ש ואם נקבה תלד. ה' מה טעם אל טומאה זו אחר שנכנסה בו נפש קדושה טעם אל שבעת ימים ולא בו ביום לבד. ז' מה צורך לתלות טומאה זו וימיה אל ימי נדת דוותה. ח' מאי תטמא יתירה. ט' למה נולד האדם ערל. יו"ד משז"ל זריזין מקדימין בבוקר וא"כ יזרז גם מתחילת ליל שמיני. י"א מה הפסוק וביום השמיני ימול אצל טומאה זו ובפרט כי כבר נתבאר זה בפ' לך לך. י"ב מה ענין מספר ג"ל ימים אלו. י"ג למה חומרת הנדה דמה בז' ימים וענין בכל קודש לא תיגע הוצרך ג"ל ימים. י"ד הל"ל ואם תזריע ותלד נקבה. ט"ו למה עמאה שבועיים. ט"ז איך אומר וטמאה שבועיים כנדתה כיון שאין נדה יתירה על ז' ימים. י"ז ענין וששים יום מה טעם אליהם. י"ח למה הוכפלו ימי טהרה של נקבה. י"ט למה הוצרכה להביא קרבן ובפרט במ"ש וכפר על זה ומה כפרה שייכא כאן כי אינה אלא טהרה טומאה בלבד:)התשובה(:דבר אל בני ישראל בקושי שלא יתגאו ולא יחטאו כי מטיפה סרוחה באים וז"ש אשה כי תזריע ולא עוד אלא שמעמאה אמה בעת לידתה ולא עוד אלא שהיא מעותד לצרעת ולשחין וזבה וכל הדינין של טומאה שיזכרו מכאן ולהבא וז"ש נאמר ירמוז אל כל העתיד לאמר ג"כ. או ירצה תירץ תימא גדולה איך בבני ישראל הקדושים יפול בהם צרעת וזיבה וכו' שיתבאר להלאה לזה הקדים דבר אל בני ישראל ענין כי תזריע איך הוא בא מטיפה סרוחה טמאה בכדי שאח"כ באמורך להם מאורעות הצרעת אל יתמהו וז"ש לאמר. והודיע כי אלו הוולד היה מזרע האב לבדו לא תפיל בו טומאה אבל אפילו בולד הזכר א"א אלא בהזרעת האשה ג"כ אשר בא עליה נחש והטיל בה זוהמא ומשם נמשך לה טומאת לידה במספר עשר קללותיה וז"ש אשה כי תזריע אפילו כאשר וילדה זכר לכן וטמאה ולכן לא הוצרך להזכיר ענין הזרעתה באם נקבה תלד כי פשוט הוא וכנגד ז' מצות שנצטוו אדה וחוה והיא היתה גרמא לעבור עליהם לכן וטמאה ז' ימים. וז"ש כימי נדת וכו' כי מאז הטיל בה זוהמא פרסה נדה ומאז נמשכה טומאתה בעת לידתה וכו'. וז"ש שנית תטמא כי ב' טומאות יש בלדתה הא' כי גם אז תפרוס נדה כמשז"ל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ועוד כי בעת הלידה תחזור לבא בה זוהמת הנחש כמ"ש לפתח חטאת רובץ וזה עצמו סוד היצה"ר הנכנס באדם אז. והודיע כי מכח זוהמא זו נמשכה הערלה בולד ז' ימים כנ"ל וצריך זריזים להקדים בבוקר וביום השמיני ימול וכו'. אך בלילה זמן שליטת החצונים ואין לכורתרה אז ולפי שצורך הולד הוא ע"י זוהמא זו שמקומה בטיפת חומר הזרע ונמשך טד מ' יום יצירת הולד אך עיקר הזוהמא הם ז' ימים הראשונים ולכן יש אז טומאת נדה לבעלה אחר שלילי"ת קשורה בה בכח ושאר הל"ג ימים אין בלילי"ת כח להתחבר בבעלה אבל מפני כבוד קודש ומקדש תמנע עד מ' יום. ואם נקבה תלד ואז כולה מצד האשה ולא מצד הזרעתה בלבד כמו בזכר אז טומאתה כפולה אם זוהמת האשה ואם זוהמת הולד הנקבה ולכן הם י"ד לענין נידות ופ' לענין קדשים וז"ש וטמאה שבועיים כנדתה כלומר כענין נדות האשה הנ"ל שהם ד' ימים כן היא הנקבה הנולדת עתה כי כאמה כן בתה. וכיון שכל אלו הטומאות נמשכו בה מחמת חטא חוה וכל נשמות הנקבות התלויות בה לכן צריכה כפרה בעת הלידה לכפר חטא הנ"ל אשר ע"כ נתרחקו ונתגרשו מגן עדן אשר שם מדור השכינה. ולכן תביא קרבן לקרבה אל השי"ת כבתחילה. ומכיון שתקריב קרבן זה יספיק קרבן זה אל האשה ובתה מכאן ולהבא. אף אם יפריסו נידות משא"כ בלדתם ויולדות נשמות אחרות שהזוהמא שהיא חלקם תחזור להתדבק ביולדת וזה סוד שאין קרבן בנידה רק בלידה. וכנגד חטא חוה עצמה דכפרה בעיקר ברצון עצמה ובמחשבתה תביא קרבן עולה. וכנגד מה שהחטיאה לבעלה תביא קרבן חטאת:אשה כי תזריע וכו' מה שחזר שנית לאמר דבר אל בני ישראל לאמר ירמוז אל משז"ל ג' דברים חייב אדם לאמר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתן ערבתן הדליקו את הנר ואמנם לא נתחייבו האנשים להדליק את הנר הם בעצמם כי אם לזרז את נשיהן יען הם כבו נרו של עולם כמשז"ל ומצינו במשנה הקודמת לזו על ג' דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. וזה לדרוש בהיקש אל תת סיבה וטעם למה יחוייב האדם להזהיר את אשתו בע"ש הדליקו את הנר כנזכר במשנה של אחריה. ולכך נסמכו יחד שני משניות ההם וכבר רז"ל נתנו טעם אל ג' המצות האל' היא כבתה נרה של עולם וכו'. היא שפכה דם אדם הראשון ישפוך דם נדתה. ונמצא לפי זה כי כמו שהאדם מחוייב לזרז את אשתו במצות הדלקת נר שבת בבא זמן הדלקתה לפי שעי"כ יגרום חיים לעצמו ולנשמתו כמ"ש נר ה' נשמת אדם ולא יתכבה נרו על ידה כבתחילה. וא"כ ג"כ יתחייב לזרז ולהזכיר את אשתו תמיד ענין איסור הנדה ואופן שמירתה כדי שלא ישפוך דמו כבתחילה באדם הראשון. וז"ש דבר אל בני ישראל דברים קשים ותודיע להם את כל הרעה אשר מצאתם מפני חוה אם כל חי אשר שפכה את דמו כדי שעי"כ יזהירו הם תמיד לנשותיהן דיני היולדת והנדה כמ"ש אשה כי תזריע וילדה וכו' כימי נדת דוותה תטמא. ובזה יתורץ ג"כ מה צורך לתלות טומאת היולדת אל טומאת הנדה מכיוון שכבר ביאר מספר הימים כמ"ש וטמאה שבעת ימים אך הענין לרמוז אל זהירות טומאת הנדה של האשה. ולפי שנודע כי אחר שבא אדם אל חוה בע"ש נתקנא בהם הנחש ונתאוה והטיל זוהמא בחוה ומכח הזוהמא ההיא נתעורר דם הנדות ודם היולדת בחוה בו ביום בשעה אחת כנודע וכמו שיתבאר בעזה"י לכן סמך פה טומאת הנדה והיולדת יחד לרמוז ענין טעם איסורם שהוא על מה שקדם בבריאת העולם בהטלת הטומאה וזוהמא וכמו שיתבאר בעז"ה:או ירצה כי הנה תלי תניא בדלא תניא כי הנה טומאת הנדה עדיין לא יתבאר ענינה עד פרשת מצורע ואיך יאמר כי היולדת תטמא ז' ימיה כימי נדת דוותה לז"א דבר אל בני ישראל בתחלה דיני הנדה כדי שתוכל לאמר להם אחר כך דיני היולדות ותשווה אותם לדין הנדה כמ"ש כימי נדת דוותה תטמא. ואעפ"י שענין הנדה לא נכתב עניינה עד פרשת מצורע תקדים אתה עתה לאומרה להם פה קודם דין היולדת וירמוז פה אל מ"ש שנודע כי אין מוקדם ומאוחר בתורה:או ירצה באופן אחר ובו יתורץ מה ענין פסוק וביום השמיני ימול בשר ערלתו להפסיקו באמצע' דיני היולדת עצמה ודיני טומאתה. אמנם הכוונה היא כי ירצה להורות ענין שני דינים ומצות שיש בעת הלידה הא' באם הוולדו והוא ענין דיני טומאה וטהרתה. והב' בוולד הנולד עצמו כי אם יהיה זכר ימול ביום הח' ערלתו ושתי דינים אלו שוין ביחד כי בשניהם יש ענין חיוב כרת ושניהם הם ענין זמן הלידה ועוד היקש שלישי הלא היא כמו שנבאר סוד טעם טומאת היולדת וטעם ערלת הנולד מהיכן נמשך זה להם. וז"ש דבר אל בני ישראל ענין טומאת היולדת היא אמו לאמר להם אח"כ דין' הנולד והוא וביום השמיני ימול וכו' כי מכח ערלתו של הנולד נמשכה הטומאה לאמו כמו שנתבאר:או ירצה כי בא לתת טעם אל מה שהיינו יכולין לאמר כי כאשר האשה תלד נקבה כיוצא בה ראויה ליטמא בלידתה כי כאמה בתה כי זרע האשה גורם ללדת נקבה אבל כאשר תלד זכר שאינו כיוצא בה וגם שאינו נולד אלא מטיפת זרע האיש אין ראוי שהאשה תטמא בלדת אותו לז"א דבר אל בני ישראל בתחילה ענין הלידה וההזרעה איך נמשכת כדי שעי"ז תוכל לאמר להם אח"כ ענין דין טומאת האשה שבעת ימים גם בנדתה זכר וז"ש לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה ז' ימים פירש כי הדיבור הראשון הקודם אל האמירה הוא זה אשה כי תזריע אז וילדה זכר כי גם הזכר נולד מהשתתפות הזרעת האשה וכיון שכן הוא ראוי הוא אל וטמאה שבעת ימים וכמשז"ל כי אפילו הזכר אביו ואמו שותפין בו כי העצמות והגידין וכו' נוצרים מלובן האיש והדם והשחור שבעין וכו' נוצרים מאודם האשה האמנם בנקבה שיש בה תגבורת זרע האשה תטמא י"ד יום ובזכר שיש בו תגבורת זרע האיש מטמא ז' ימים בלבד ובזה נתבאר למה לא אמר גם בנקבה ואם תזריע ותלד נקבה כענין שנאמר בזכר ולכאורה יוכל לתרץ כי מ"ש אשה כי תזריע חוזר אל הזכר ואל הנקבה ואמר כי כאשר ילדה זכר וטמאה שבעת ימים ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים אבל קצת קשה דהכי הל"ל אשה כי תזריע אם זכר תלד וטמאה שבעת ימים ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים. ועם הנזכר נתבאר' היטב כי בענין הנקבה אין צורך להזכיר ענין הזרעת האשה כי פשוט הוא שעיקר הנקברה מהזרעת האשה באה אבל בענין הזכר שהיינו חושבים שאינו בא מהזרעת האשה רק מהאיש לכן בו הוצרך להודיע כי גם לידת הזכר א"א. להיות אם לא בהקדים הזרעת האשה. וז"ש כי תזריע וילדה זכר:או ירצה במה שנבאר טעם אל סמיכות הפרשיות כי הרגיש הכתוב בענין מצוה זו שאין בהה טעם כמשז"ל מעיין אחד הוא והתורה טמאתו וטהרתו כי בז' ימי הלידה תטמא לבעלה כנדה ובל"ג ימים תשב על דמי טהרה ומותרת לבעלה ואינה אסורה אלא לענין אכילת קודש ומקדש ולזה נסמך אל פ' שמיני אשר נודע כי הכל היא מהעפר וא"כ איך בכל הנבראים מהאדמה יש בהם מיניה טמאים וטהורים וכמו שתראה מה שבכולם הזכירה התורה ורמזה תמיהה זו כמו שכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כלומר עם היות שכולם נבראו מן הארץ את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וכן ואת זה תאכלו מכל אשר במים וכו' כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וכו' במים וכו' עם היות כולם נבראים מן המים. וכן וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ וכו' וכמו כן גם שהדמים האלה ממעיין ומקור אחד הם יש בהם דם טוהר ודם טמא וז"ש דבר אל בני ישראל בתחילה ענין הפרשה הנ"ל כדי לאמר אחרית ענין האשה שיש בה טומאה וטהרה אף כי שופעת דם מן המקור עצמו וגם בזה יתורץ מה שהוקשה לרז"ל למה נכתב טהרת האדם וטומאתו אחר דיני טומאת וטהרת הבהמה והחי' והעוף והשרצים עד שהוצרך ר' שמלאי לתרץ כשם שיצירתו של אדם היתה אחר יצירת בהמה חי' ועוף כן תורתו מתפרשת אחר תורת בהמה חי' ועוף וכפי דרכינו נתבאר טוב טעם אל האמור:או ירצה היפך מן הדרך הנ"ל והוא כי הכתוב הרגיש בפרשה הקודמת למה עשה הקב"ה מן עפר אחד של האדמה כ"כ מינים שונים של בהמה חיה ועוף ושרצים ורמשים ובכל מין מהם:דף קלה ע"ב:כי היתה שם קצת אחיזה אל הקליפה דבר מועט טומאת ערב בלבד אבל אם ההזרעה ההיא היתה ממנה הולדה ממש יש שם אחיזה יותר גדולה מאוד ואם ילדה זכר יש שם אחיזה גדולה כענין הנדה פעם אחת בכל שלשים יום וטמאה ז' ימים. זאם ילדה נקבה יש שם אחיזה כפלים מימי הנדה ולכן וטמאה שבועים כנדתה כנ"ל כי עיקר האחיזה היא בנקבה יותר מבזכר וכמו שנבאר בעז"ה:וז"ש אשה כי חזריע אשר מאז התחיל להתאחז בה הקליפה כנ"ל וכאשר אח"כ מן ההזרעה ההיא בא לידי גמר הלידה זכר וחזרה הקליפה להתאחז בה מאוד כמ"ש בעצב תלדי בנים וכמ"ש לפתח חטאת רובץ היא הקליפה הנקרא עצב וחטאת ואז וטמאה שבעת ימים גמורים יען כי אז הקליפה נתאחזה בה כמו כימי נדת דוותה ואע"פ שלכאורה היה נראה שהם מן הקצה אל הקצה כי בשלמא בימי נדת דוותה שאז נפרשת מבעלה מפני דוותה והחולי שבא לה אז ונקבע בגופה כל שלשים יום מפני הקללה שנתקללה חוה לסיבת חטא עץ הדעת וכן נתאחזה בה הקליפה אבל בעת לידתה או בעת הזרעתה כי אז מקיימים מצות פריה ורביה החמורה מכל המצות לא הי' ראוי שתטמא ולכן הודיענו כי ההזרעה והלידה בשתיהן יש ג"כ דיבוק הקליפה כמו שיש דיבוק בימי נדת דוותה ממש ונודע כי מן העשר קללות שנתקללה חוה השלש מהן הן אלו טומאת הנדה וההזרעה והיולדת ולכן וטמאה ז' ימים כימי נדת דוותה שהם ז' ימים יען כי באשה עצמה נתדבק הקליפה כנ"ל. ואמנם לבחי' מה שנאחזה הקליפה בוולד עצמו כנ"ל כי גם באדם היתה התדבקות וכנגד זה וביום השמיני ימול בשר ערלתו של הוולד הנולד ויהיו גם ההוא ערל וטמאה ז' ימים כטומאת אמו ז' ימים וביום הח' ימול בשר ערלתו ותוסר ממנו הזוהמא לגמרי בכל ימיו משא"כ באשה שכל ל' יום בא נדתה כנ"ל ואמנם אמו כיון שילדה זכר לא הי' בה התדבקות טומאה מפני הוולד רק מפני עצמה. אמנם אה נקבה תלד וטמאה שבועיים טומאה כפולה טומאת עצמה ז' ימים ועוד ז' ימים אחרים לסיבת הטומאה כפולה שקבלה גם מסיבת הוולד שהיא נקבה אשר בה זוהמא ממשית ואינה מוסרת ממנה כענין הזכר בהמולו בשר ערלתו כנ"ל אשר לכן לא קבלה אמו טומאה אחרת מסיבת הוולד הזכר הנולד לה. ואמנם היות מספר הטומאה ז' או י"ד הענין הוא לכמה סיבות הא' הוא במה שנודע כי כל מה שברא הקב"ה בז' ימי בראשית הי' לצורך האדם כמ"ש כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא בעבור זה ולכן כאשר חטא נחקלל כל העולם ויצוריו אשר נבראו בז' ימיה וכנגד זה וטמאה ז' ימים כנגד מה שחטא אדם ואם נקבה תלד וטמאה י"ד ימים כנודע כי אדם חטא הוא לבדו אמנם חוה חטאה בתחילה לעצמה ואכלה מן העץ ואח"כ החטיאה גם את אדם בעלה והכריחתו לחטוא והאכילתו מן העץ וכנגד זה טומאתה כפולה בלדתה נקבה. הב' הוא כי בחינות מדרגות הקליפות הם שבעה בסוד ויסרתי אתכם שבע על חטאתיכם ובסוד כי שבע יפול צדיק וקם ובסוד ושבע תועבות נפשו ובסוד ובשבע לא יגע בך רע ובסוד ז' היכלות הטומאה שהם שבע מדורות גיהנם וכולן המשיכן עליו אדם ועל זרעו בחטא עץ הדעת וכנגד ז' שמות שיש אל היצה"ר וכנגדן וטמאה שבעת ימים אם ילדה זכר ואם נקבה תלד וטמאה' שבועיים כפללים כנ"ל. ואמנם בז' הימים מתדבקת הקליפה באשה תכלית הדיבוק כנ"ל ולכן אסורה גם לבעלה אבל מאז ואילך אם עדיין ראתה דם זה יורה כי עדיין יש בה קצת אחיזת הקליפה ואין כח אל סטרא דקדושה שתחול עליה כבתחילה וע"כ בכל קודש לא תגע וכו' אמנם טומאה ממש כענין הנדה אין בה כיון שעברו ז' ימים וטבלה מנדתה ואין בה כח לטמא עוד את בעלה ולכן היא טהורה לבעלה אך עדיין אסורה בקדשים כי אין הקדושה שורה עליה מחמת תוקף הטומאה ששרתה עליה בז' ימי לידה והמשך ימי טוהר האלה הם עד תשלום מ' יום שהם ז' ימי טומאה ול"ג ימי טוהר והסיבה היא כי הזכר נוצר למ' יום ומכיון שהתחילה הקליפה להתאחז שם בעת ההזרעה אינה זזה משם עד שנגמר ציור גופו החומרי אשר בו הוא מקום אחיזת היצה"ר ולא בנשמתו. ואם נקבה היא הנגמרת לפ' יום יהיו ימי טוהר שלה כמספרם. ולכן בזכר שאין באמו טומאה מסיבתו רק מסיבת עצמה כנ"ל לכן כתיב ביה תשב בדמי טהרה כלומר תשב גם על טומאה אחרת זולת מה שתשב בדמי טהרה עצמה:ובמלאת וכו' בהיותה יושבת על דמי טהרה בסיבת בניה אשר תלד אשר גרמו לה טומאה זו לא קראם בניה רק זכר או נקבה אך במלאת ימי טהרה והוסר ממנה הנזק הנמשך לה בסבתה וקראם בן ובת כי בנים הם עתה וז"ש לבן או לבת. ואמנם אחר שחזר לכלול דיני היולדת מיום הראשון עד מלאתם חזר לקוראם בשם זכר ונקבה כמתחילה. ואומרו לזכר או לנקבה והל"ל זאת תורת היולדת זכר או נקבה ירמוז אל מה שבארנו כי זאת התורה הנמשכת אל היולדת אירע לה לסיבת הזכר או הנקבה שילדה כי מחמת עצמה אין לה רק בימי נדת דוותה טומאת עצמה ממש ולא מסיבת זולתם. והנה הקרבן שלה כולו רמז אל מה שבארנו כי כל הטומאה הזו אינה טומאה מקרית כשאר הטומאות כנגיעות שרץ ומת וכיוצא אשר ע"כ אין חייבין קרבן רק טבילה וטהרה בלבד אבל טומאת היולדת נמשכה על חטא עץ הדעת שחטאה חוה כנ"ל ולכן נתחייבה בקרבן כשאר החטאות והנה לפי שאז התחילה במחשבה הרעה כמ"ש ותרא האשה כי טוב העץ וכו' ואח"כ ותקח מפריו ותאכל במעשה גמור לכן תביא עולה כנגד ההרהור הקודם ואחריו תביא חטאת הבא על המעשה ולכך פה הקדים הכתוב העולה אל החטאת היפך מפ' שמיני קח לך עגל בן בקר לחטאת ואח"כ ואיל לעולה. ובזה נתבאר טעם קרבן היולדת ע"ד הסוד זולת טעם רשב"י במדרש מפני שכשכורעת לילד נשבעה שלא תזקק ואם אינו אלא מפני זה בלבד הי' לה להביא קרבן עולה ויורד הכתוב בשבועת ביטוי בפ' ויקרא לא עולה ולא חטאת ומכש"כ להביא שניהן עולה וחטאת. גם יתורץ אומרו וכפר עליה הכהן וכו' מה כפרה שייכא כאן אבל הענין כי הנה הטומאה נמשכה לה עתה מחמת חטא אדם וחוה. וע"י הקרבן הזה וכפר עליה הכהן כבתחלה ענין חטא אדם וחוה ובהתכפר החטא ההוא שהוא סיבה אל דם היולדת וטומאתה כנ"ל יסתלק המסובב וטהרה מטומאתה ואלו היה חטאה עתה ממש היתה עולתה איל גדול אבל זו היולדת לא תטמא היא בעצמה כי אם חוה אם כל חי. וע"כ תהי' עולתה כבש בן שנתו כי היתה תמה ככבש תם ולא במזיד כעז וכאיל והשעיר ולפי שבא נחש על חוה ומן הזוהמא ההיא נמשכה טומאה אל היולדת ההיא לכן החטאת שלה תהי' בן יונה או תור שאינם נזקקין לזולת בעליהן כמ"ש ז"ל על פ' עיניך יונים היפך האשה שעיניה גרמו לה כמ"ש ותרא האשה וכו'. ונודע מ"ש בפרקי ר"א שהנחש נזדמן בפתח ג"ע כזקן שואל חומץ ושם הסית את חוה וגרם לה להתגרש ולצאת מפתח ג"ע לכן עתה תביא קרבנותי' אל פתח אוהל מועד:ואם לא תמצא ידה וכו' תהי' החטאת וגם העולה שתי תורים וכו' כי מכאן ואילך לא תחטא כמו חוה. אכן תהי' צנועה לבעלה כענין התורים ובני יונה כנ"ל:סליק פרשת תזריע: