ויקרא אל משה וכו'. ענין סמיכות הפרשיות וענין אלף זעירא של ויקרא ומה ששינה פה להצריך ויקרא אל משה ומ"ש מאוהל והל"ל באוהל כי הש"י ומשה שניהם עומדין בו. והענין במ"ש למעלה ולא יכול משה לבא וכו'. אז הוצרך לקראו ואח"כ דיבר עמו האמנם בהיותו בחוץ עם ישראל באה אליו הקריאה בקול נמוך הנרמזת בא' זעירא שבעת הקריאה כדי שלא ישמעו ישראל את הקול וכי אינה ראויין לנבואה ואחר שנכנס אז וידבר ה' אליו בקול גדול כדרכו הנרמז במלת וידבר היפך מלשון אמירה שהיא בחשאי כמ"ש ואמרת בלבבך. או ירמוז ענותנות משה כי עם היות שדרסו רגליו ערפל ויהי שם עם ה' בהר כי ויט שמים וירד בהר שם כנודע ומה גם באוהל מועד הארציי ומה זה לא בא אל האוהל והודיענו הכתוב כי אין ולא יכול מחולשתו רק כי שכן עליו הענן ואין ראוי לאורח הקדוש הבא לשכון כבוד בארצו לכנס שם תיכף עד חנותו שם בקבע ויהיה בעל הבית וכשיתן לו רשות יכנס כי הוא ביתו ואהלו של הקב"ה לא של משה וישראל. אעפ"י שמשלהם נעשה ואין זה רק ענותנות גמורה. ונודע כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וזה יורה א' זעירא כי משה הנקרא וועד מיוחד שבישראל שהוא סוד א' רבתי הקטין עצמו ונעשה א' זעירא ולכן זכה כי ויקרא אל משה וידבר וכו'. ונתן לו טעם ואמר לו כאשר אדרבה מסיבת שעשה האוהל מועד הנקרא כן על שם ונועדתי שמה לך ודברתי ואם כל עצמו של האהל לא נעשה רק לתכלית היותו מועד בית אחד אל ונועדתי כנ"ל איך אינך נכנס לדבר עמו וז"ש מאוהל מסיבת טעם היותו נקרא אהל מועד לאמר ולדבר לך וז"ש לאמר:או ירצה במ"ש בספר הזוהר וכן במדרש כי משה הקדוש בחר בו הקב"ה וחפץ בו לשיכנס בהיכל לדבר עמו באורך אך בלעם הטמא יוצא הש"י חוץ מהיכלו ויקר אל בלעם כאדם הפוגע במקרה בדרך עם האדם ושם מדבר עמו שלא יטמא היכלו ח"ו. ואמנם עם שהדבר כן עכ"ז מפני כבודו ית' ובפרט בז' ימי המלואים עד ימלא כבוד ה' את המשכן וינוח כבעל הבית לא היה מהראוי ליכנס שם משה רק יצא הש"י חוץ לאוהל לדבר עמו ע"ד ויקר לא ויקרא לשיכנס בפנים לכן כתיב ויקר אותיות כמנהג והיתה שם א' זעירא כי קראו בצנעה שלא ירגשו בו המלאכים ובני ישראל וכאלו אינו אלא ויקר אז וידבר ה' אליו מתוך האוהל עצמו ולא יצא לחוץ האמנם היו הדיבור אליו לעצמו ולבדו בצנעה ואין שומע את הקול כלל לז"א אליו למעט כנ"ל. ולהורות כי ראוי הוא לכנוס בפנים לכן האמירה הזאת היתה בענין הקרבנות וז"ש לאמר אדם כי יקריב וכו'. וזה לעשות ק"ו גדול אם איזה אדם מכם יהיה מי שיהיה כיון שהוא מבני ישראל אע"פ שאינו ראוי ולא עוד אלא שחטא ובא להקריב קרבן ועי"כ מתקרב לה' כי ע"כ נקרא קרבן לה' ממש. ומכ"ש אתה משה רבן של ישראל שראוי אתה להתקרב אצלי ליכנס באוהלי לדבר עמי ע"י התורה והמצות לצוות את בני ישראל:או ירצה כי בראות משה וישראל קדושה יתירה ההיא לאין קץ כי אפילו שהוא עלה לשמים וקיבל הלוחות שם מידו ית' לא יכול לבא אל אהל מועד כי שכן שם עליו הענן שכינה מעשיות ובעבור כן לא יכול לכנס וזה יורה התמדתו כי א"א ליחרב וישלטו בו ידי האומות לכן לא המתין עד יוסר משם הענן רק אז ממש קרא אותו והורה לו כי עתידה הקדושה של הקב"ה הנקראת ה' אחד אות א' להתמעט ולהיות זעירא ועי"כ יחרב וזהו מה שדיבר לו שם מענין אהל מועד עצמו שעתיד ליחרב וז"ש מאוהל ולא באוהל כי הרי שמו מוכיח עליו שיש לו זמן קצוב הנקרא מועד כמו כי בא מועד וז"ש מאהל מועד ולא יתמיד וכפי זה אל יבטחו ישראל בו כי ברגע קטן יסתלק משם אם יחטאו עכ"ז היכל ה' המה כנודע וא"ת א"כ לשוא כלינו כוחינו במעשה המשכן כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אז הוצרך הש"י לאמר לו אדם כי יקריב וכו' והודיעו ענין הקרבנות כי אע"פ שיחטא האדם יתקרב לה' כמ"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך ולא יתרחק מהם וז"ש לאמר אדם וכו'. ואגב אורחי' הודיעו כי כל זמן שימשך קרבנן שני התמידין לא יחרב כנודע מפסוק ומעת הוסר התמיד וכו' שנתבטל התמיד כ"כ זמן ועי"כ נחרב הבית:א או ירצה כי רצונו ית' להודיעם עתה ענין הקרבנות מכיון שכבר נבנה המשכן ולא תהי' בנינו לבטלה האמנם כל השומע יצחק ויפלא הפלא ופלא כי יחטא אדם ויעבוד ע"ז ושאר עבירות בשגגה ויתוקן ע"י קרבן ולא עוד אלא שמתקרב לגמרי עמו ית' כי לכך נקרא קרבן לה' ואין זה רק ע"י קרבן בהמה אחת כנודע כי זה מהדברים התמוהים. לכן נסמך אל הפרשה הקודמת. כי ראינו פלא יותר מכל זה שאפילו במשכן הנעשה מהזהב וכו' הניח השמים ושמי השמים ושכן שם בקביעות עד כי לא יכול משה לבא שם כלל וזה היה בפרהסיא כמ"ש ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל ואז בשוכנו שם במראה הגדול ההוא ויקרא אל משה וידבר אליו והביא לו ראיה מענין אהל מועד שהוא מן הדומם וז"ש מאוהל ולא באוהל והראי' הזו היתה כדי לאמר לו ענין הקרבן אדם כי יקריב וכו' שהוא ממדרגת בע"ח הגבוה ג' מדרגות מן הדומם ואל תפלא אם נקרא קרבן לה' ממש:או ירצה במה שנודע כי אות א' ראשונה של הפר דברי הימים שהיא א' מן אדם שת אנוש היא רבתא וזו של ויקרא זעירא וסוד הענין כי אדם הראשון ע"י חטאו גרם שתסתלק השכינה מן העולם בסוד וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך הי' מסתלק ולא אמר הולך או מהלך ועי"כ נתמעטה קומת גופו ונשמתו והיה ראוי ליענש בב' עולמות וזהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות שתי מיתות ואף כי הקריב קרבן לא הועיל רק עה"ז שיאריך קרוב לאלף שנה ווחטאו הי' כי ערב טוב ברע נשמות ישראל קדושות ושל אומות העולם טמאה. ועתה אשר נתקנה זוהמת הנחש ונתייחדו ישראל לנחלתו ית' והובררו אומות העולם שהם הסיגים הרעים נתקן החטא ההוא ונקראו ישראל אדם כמ"ש אדם אתם כי כולם איבריו וענפיו וזרעו הטובים ואז חזרה השכינה בתחנונים ומה שנתמעטה א' דאדם שהיתה רבתי והיתה זעירח נרמז א' זעירא של ויקרא כי קראו' לתקן הא' ההיא של אדם הראשון וזה ע"י מצוות הקרבנות הנקרבים באהל מועד שבו שוכן שכינתו ית' משא"כ בקרבן שהקריב אז אדם וז"ש וידבר ד' אליו מסיבת אהל מועד שנטשה עתה והגיע זמן לאמר לישראל שיתקנו עון אדה"ר אביהם וז"ש לאמר אדם כי וכו' ובזה יתורץ שהל"ל אדם מכם כי יקריב אך רמז הקרבן שתקריבו אתם יחשב כאלו אדם הראשון הוא המקריב אע"פ שהקרבן הוא מכם ממוניכם:ב או ירצה במה שכתוב בספר הזוהר ענין מה שנאבד ממשה מן הזיו שקבל בהר סיני כאשר נאמר לו לך רד כי שחת עמך וכו' וע"פ דרכינו נבאר פסוק זה. והענין לתרץ מה שהקשינו ענין ולא יכול משה וכו' שהרי דשו רגליו ערפל בהיותו בשמים עם הש"י אך הענין כי זה היו בלוחות ראשונות אך אחר שחטאו בעגל הוסר עדיו ולא נשאר מהעדי ההוא רק א' מיני אלף בלבד והסוד הוא כי משם אל שדי שהוא בגי' משה נמשך לו העדי ההוא. והשם הנזכר במילואו עולה בגימטריא אלף שהוא סוד תכלית מספר האות הראשונה של האלפ"א בית"א בסוד אי"ק בכר עולה מא' ליו"ד ומיו"ד לקו"ף ומקו"ף לאל"ף ואז היא א' שלימה במילואה היא בסוד איכה ירדוף א' אלף יען על ידו נתנה התורה שהיא כלולה מכ"ב אותיות ועקרה אות א' ונתמעט זיוו בסוד א' של אחדים שהיא סוד א' זעירא בתכלית ובהיותה במילוי אלף נקראת א' רבתי. ולכן ס"ת ויקרא אל משה הוא אל"ה כי לסיבת אלהיך ישראל שאמרו לעגל נתמעט בסוד א' זעירא של ויקרא ולכן נתירא מן הענן ולא יכול לבא באהל והוצרך שיקראהו ה' ואז ויקרא אל משה וידבר וכו' ירצה שאל תחשוב כי כיון שנתמעט בבחי' א' זעירא בעון העגל שאינך יכול ליכנס כי הרי נתכפר העון ההוא ונתקן ע"י בנין אהל מועד כנודע וז"ש וידבר ה' אליו מאהל מועד כי מסיבת שנבנה אהל מועד נתקן הדבר ויכולני לדבר עמך בהיותך תוך האהל ולסיבה זו ג"כ אני אומר לך אדם וכו' וז"ש לאמר אדם וכו'. ירצה כי ע"י עון העגל רציתי לעלות השמים למקומי ועתה אני שוכן בתוך שני הכרובים וראי' לזה כי כאשר תקריבו איזה קרבן אני קורא בו קרבן לה' וזה יורה כי אני קרוב לכם ושוכן בין בדי הארון ומתקרב ריח ניחוח הקרבן עד למקומי הקרוב בין בדי הארון ואלו עלית לשמים היתה בתכלית הריחוק ולא נקרא קרבן לה':ג או ירצה במה שנודע כי ע"י ה' זעירא של בהבראם נבראו שמים וארץ והיא ה' אחרונה שבשם הוי"ה הנקראת שכינת עוזו ובחינה זו לבדה שנכנס בתחתונים ונודע כי המשכן היא תבנית שמים וארץ ומה ששוכן בו איננו רק אות א' זעירא שבמילוי אותה הה"א זעירא של בהבראם וביאר הכתוב כי הקורא אל משה איננו שם הוי"ה רק אותה אלף זעירא השורה שם באהל מועד ואחר שנכנס אז וידבר אליו שם הויה כלו כנודע כי המצוה התורה והחוקים הוא שם הויה. אך לענין שכינתו בתחתונים אינושוכן רק אות העשירית שבשם הוי"ה דמילוי אלפי"ן הנקרא אלף זעירא כנזכר. ובזה יתורץ דהל"ל ויקרא ה' אל משה וידבר אליו והבן זה וגם יתורץ שאפי' בחינת אומרו ויקרא הוא מיותר. אך כוונתו והודיע איזה בחינה שרתה באהל מועד ונרמזה באל"ף זעירא של ויקרא כנ"ל. ונודע כי הויה הנזכר שבמילוי אלפי"ן הוא הנקרא אדם העלון שהוא בגימטריא מ"ה ואליו רמז נעשה אדם תחתון כצלמינו העליון הנזכר גה זה הוא סוד דמות כמראה אדם עליון מלמעלה והוא העושה אדם התחתון בצלמו ואמנם אדם תחתון החומרי אניננו רק דה בסוד כי הדם היא הנפש ועל הוי"ה דא לפי"ן אדם העליון ובהסתלקו מעליו נשחר חדם התחתון דם לבד וע"ז ירמוז שנפש דם האדם באדם ואז ימות. וזה כאשר יחטא ויפריד מעליו א' זעירא. ולכן תיקנו להקריב קרבן ממש לה' שיקריב הדם לה' ואז יתחבר אליו אותה הא' זעירא כבראשונה וז"ש אדם התחתון כי יקריב קרבן לה' שהוא אדם העליון לחזור ולהשרות ולקרב אליו א' זעירא ע"י דם הקרבן הנזרק על המזבח ויהיה אדם כבתחלה. והנה יש בזה שני מדרגות הא' היא כאשר האדם החוטא יקריב קרבן מכם ממש שגם שהביא קרבן הבהמה יצרך לזה החרטה והוידוי והתשובה וההכנעה ויקריב עצמו אל ה' ממה שנתרחק ממנו כאשר חטא הנה זה נקרא קרבן לה' יקבלנו בשמחה וברצון. אבל אם אין הקרבן הזה רק מן הבהמה וכו' ואין האדם עצמו מקריב עצמו בתשובה כנ"ל. אז נקרא קרבנכם כי לא לרצון יהו לפני ה':או ירצה כי הנה האדם החוטא בזמן שאין בהמ"ק קיים מה יעשה ויתכפר לכן הודיע כי כאשר יהיה בהמ"ק חרב יקריב את דמו עצמו ואת חלבו ונמצא כי מכם ומבשרכם אתם מקריבים ע"י התענית כנזכר בספר הזוהר וזה הקרבן והתענית שהוא מכם דמכם וחלבם הוא יותר חשוב ונקרא קרבן לה' כי קרבן מן הבהמה וכו' בזמן שבהמ"ק קיים הוא גרוע מאוד ונקרא קרבנכם ולא קרבן לה' כמו קרבן התענית. והטעם הוא כפי מה שהקדמנו כי בהקריב דם האדם עצמו תשכון עליו א' זעירא הנ"ל ויהיה אדם שלם הכל מבחינת דם אדם ולא מבחינת דם בהמה:או ירצה אדם וכו' כפי מה שנודע כי פרשה זו איירי בעולת נדבה ולא ע"י חטא כמ"ש יקריב אותו לרצונו. ולכן הטיל תנאי ואמר אם זה המקריב הוא אדם המורה על שהוא צדיק הנקרא אדם שהוא יותר מעולה מהאיש וגבר וכיוצא אע"פ שמביא קרבן בהמה יחשב כאלו עצמו הוא מקריב וז"ש אדם כי יקריב מכם וכיון שהוא חשוב נקרא קרבן לה' שעולה עדיו יתברך כי לכן נקרא קרבן עולה שעולה למעלה ריח ניחוח לה' כיון שאין קרבן זה על חטא אלא רצה להקריב נדבת מנחה לה' אבל אם בא על חטא שאז עשה מעשה בהמה כמ"ש ואדם ביקר וכו' יען כי הולך אחר מראה עיניו כענין הבהמה אז נקרא קרבנכם יען שאינכם מביאים אותו אלא לתועלתכם לכפר חטאתיכם וז"ש מן הבהמה וכו' תקריבו את קרבנכם ואין הוא קרבן לה' כי לא לתת לו ריח ניחוח הקרבתם אותו ואדרבה יותר היה שתרצה במה שלא תחטאו ולא תביאו קרבן כמ"ש החפץ ה' באלים הלא שמוע מזבח טוב וכו' וכנודע מ"ש בספר הזוהר כי זו נקראת עולה אך החטאת נאמר בה וירד מעשות החטאת:או ירצה אדם וכו', ובזה יתורץ מה שהקדים דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שהוא מיותר וגם בכפל ענין ומלות שנות דבר ואמרת. והענין סוד גדול בענין הגלגול נרמז בפסוק ואדם ביקר וכו'. כי כאשר האדם חוטא כבהמה יורד ומתגלגל במדרגת בעלי חיים כיון שחטא כמוה. והנה הלינה רמז אל המיתה ואמר כי כאשר האדם שהוא הגבוה מכל המדרגות בל ילין באותו שייך לעיל סימן א' וכפי הדרך הד' מ"ש דבר אל בני ישראל וכו' ירצה דבר אליהם קשות והודיעם כי עתיד אהל מועד ליחרב ואמרת אליהם בלשון רכה כי יש להם תקומה ע"י הקרבנות כנ"ל:סימן ב' וכפי הדרך הו' ורצה דבר אל בני ישראל דברים קשים על מה שחטא אדם הראשון אביהם ואמרת אליהם דברים רכים כי בידם הוא לתקן החטא ההוא ולהם נוגע הדבר כי הם הם עצמם בחינת אדם כנ"ל:סימן ג' וכפי הדרך הז' דבר אל בני ישראל דברים קשים כי לסיבת מה שחטאו בעגל נתמעט זיווך בסוד א' זעירא כנ"ל ואמרת אליהה דברים רכים כי ע"י אהל מועד שעשו נתקן העון באופן שיכול אתה לכנוס בו לדבר עמי כנ"ל:ונודע כי יש מרז"ל אמרו שהעולה הזו באה לכפר על עשה ועל לאו שניתק לעשה וע"ז אמר ונרצה לו לכפר עליו ואמנם ר' שב"י אמר שהעולה באה על הרהור הלב כמ"ש והעולה על רוחכם וכו'. וכפי דבריו דייק מ"ש הכתוב יקריב אותו לרצונו לפני ה' והל"ל יקריב אותו לפני ה' לרצונו וגם כי פשיטא דהוי לרצונו. ודוחק לפרש מרז"ל בשנתערב בפסולין שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. גם מ"ש ונרצה לו לכפר עליו פשיטא והל"ל ונסלח לו מאי ונרצה לו. והענין כי בתחילה חטא על הרהור הלב שהוא רצונו הרע שאינו ראוי לעשות לפני ה' ועתה היפך רצונו הרע אל רצון הטוב שראוי לעלות לפני ה' וז"ש יקריב אותו לרצונו אותו שעולה לפני ה' וכאשר יקריבנו לרצון טוב אז כאשר יסמך ידו עליו טרם שיעשה בו שום מלאכה שחיטה או קבלת דם או זריקה תיכף ונרצה לו הרצון הטוב הנ"ל לכפר עליו על הרצון הראשון שהיה רע וז"ש וסמך ידו וכו' ונרצה לו וכו'. והענין היא מדה כנגד מדה. כי הרצון הוא המחשבה העולה במוח אשר בראש האדם ובסומכו ידיו על ראש העולה ונרצה לו ובזה נתבאר ענין הסמיכה על מה היתה:שייך לעיל סימן ב' ובזה יתבאר מה שרז"ל שו"ר שהקריב אדם קרו א' הי' לו במצחו. כי שני קרניים הי' ראוי להיות לו הם ב' כחות בעוה"ז ובעוה"ב כי כן קרן הוא לשון מלכות כמ"ש גדע בחרי אף כל קרן ישראל. קרנו תרום בכבוד וע"י הקרבן ההוא תיקן קרן האחד ולא שניהם ובאהל מועד נתקנו שניהם ולכן ותטב לה' משור פר מקרין. שתיטב לה' לעתיד באהל מועד ובבית המקדש יותר משור פר שהקריב אדם כי לא הי' לו רק קרן א' מקרין מפריס מקרן חסר כתיב:ויקרא אל משה וכו'. דע כי הבע"ח נקרבים במזבח הארצי נשמות הצדיקים נקרבות במזבח שברקיע ערבות וענין זה הודיע הקב"ה למשה עתה ויקרא אל משה בא' זעירא היא השכינה שם ב"ן בהיהי"ן כמנין בהמ"ה בסוד בהמות בהררי אל"ף הרבוצה על אלף הרים ונק' א' זעירא ואליה מקריבין קרבן הבהמה. וידבר ה' שם הוי"ה ת"ת מאהל מועד מאהל מועד העליון כי הוא המקבל קרבן נשמת האדם. והתחיל במאי דסליק מיני' אדם כי יקריב מכם ממש ולא אמר אדם מכם כי יקריב ונודע כי א' דאדם שת אנוש דדברי הימים היא היא א' רבתי היפך א' של ויקרא והיא כנגד שם הוי"ה דאלפי"ן מ"ה כמנין אדם הנרמז בוידבר ה' אליו ואח"כ חזר אל הקרבן א' זעירא ואמר מן הבהמה וכולי תקריבו קרבנכם אבל אינו ממש מכם מעצמיכם כמו הראשון וגם בזה יובן יתיר מה שחזר לאמר תקריבו את קרבנכם אבל בראשון אמר קרבן לה' הוי"ה דאלפין קרבן אד"ם. וזש"ה צדקתך כהררי אל וכו' הרגיש מרז"ל סוף אדם למות ולא זכה להקריב קרבן וסוף בהמה היא חשובה מן האדם כי היא לשחיטה על גבי המזבח כי כך היתה רצונו יתברך כי לכן נאסר הבשר למאכל אדם אלף תרי"ו שנים מאדם עד נח ולא נבראת אלא לשחיטת הקרבן ובא דוד ותירץ תימה זה ואמר כי השי"ת מתנהג במדת בית דין הצדק שלא בשום ותרנית כלל אלא בשורות הדין עם האדם יען הוא מצוה ובעל בחירה ועבר בעץ הדעת ונקנסה עליו מיתה בגופו ולא דחה לקרבן אבל עכ"ז הוא לשלמותו כי עתידה נשמתו להתקרב במזבח ערבות של ירושלים העליונה הבנויה על ז' הרים הטליונים הנקראים הררי אל כדמיון ירושלים התחתונה שכתוב בה ירושלים הרים סביב לה ולא כתיב בה הרי אל סביב לה וז"ש צדקתך כהררי אל. אבל הבהמה נוהגת עמה במשפט שיש בהם רחמים והיא שגם שתמות על שאכלה מעץ הדעת אמנם אינה בחיריית ולא נצטוותה ולא עוד אלא שאכלה באונס ע"י חוה שהאכילתם ולכן היה משפטה ברחמים שבמיתתה תתקרב גופה ממש קרבן לה' אמנם יש בה גרעון כי נקרבת במזבח התחתון שיש לה שיתין הנקובים עד התהום וז"ש משפטיך תהום רבה כמ"ש קהלת מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה פי' שנקרבת קרבן עולה ממש למעלה במזבח העליון אבל רוח הבהמה נקראת יורדת לפי שנקרבת יותר למטה מן הארץ וז"ש למטה לארץ והוא ענין השיתין שרמזנו כנ"ל היורדין אל תהום רבה. ושני דינין הנ"ל צדקתך ומשפטיך הי' להועיל ולהושיע אל האדם והבהמה הצריכין תשועה לנפשותם יען כי חטאו בעץ הדעת וז"ש אדם ובהמה תושיע ה'. באופן כי האדם עונשו רב מן הבהמה. אבל התועלת הנמשך אח"כ הוא לאיי קץ לאדם גדול מן הבהמה כנ"ל:וידבר וכו' נפש כי תחטא ומעלה וכו'. יש לעורר למה לא אמר נפש כי תמעול מעל ע"ד שכ' לעיל בענין המועיל בקדשים, ב' כי בשלמא בענין הקדשים שייך ומעלה מעל ב"ה אבל לא בגזל בין אדם לחבירו. והל"ל נפש כי תחטא וכחש וכו'. ג' מהו ומעלה מעל ב' מעילות. ד' למה אמר ומעלה בלשון נקבה וכחש בלשון זכר. ה' דהל"ל בקצרה וכיחש בעמיתו בכל מיני ממון. ו' למה חזר להזכיר בענין האבדה וכחש בה והל"ל או באבידה שמצאה ותו לא. ז' דהל"ל ונשבע לשקר ולא על שקר. ח' כי כיון שחילק ופרט מלת או בכל פרט מהם למה הוצרך שנית לפרט על אחת וכו' כי כל זה מיותר. ט' למה בתחילה הזכירו בלשון נפש ואח"כ מכל אשר יעשה האדם. יו"ד מ"ש והי' כי יחטא ואשם הוא מיותר. י"א כי בתחילה פרט ה' מיני פרטים ואח"כ פרט הד' בלבד והא' כללם באו מכל אשר נשבע וכו' והביאור כי הנה כל הקרבנות הנ"ל הי' על עבירות שבין אדם למקום. אך עתה הוא בין אדם לעמיתו. אלא שנתחבר בו ענין השבועות שקר וא"כ יקשה כי אם הקרבן בא על הממון עצמו מה נשתנה זה משאר מצוה שבין אדם לחבירו והע' די לו בהשבת הממון לבעליו. ואם בא על השבועה מה נשתנה השבועה זאת מכל שחר השבועות הנ"ל ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה כי קרבנותיהן משונין כנודע. לזה הקדים ואמר ונפש כי תחטא למעלה וכו' ירצה כי הנה העניו הזה כלול משני בחינות כי תחטא בין אדם לחבירו לכפור בממונו ומעלה מעל בה' בענין השבועה ולהיותה חטא מורכבת להשי"ת. ולעמיתו עונשו חמור אשם ודאי ולא עולה ויורד כשאר השבועות. גם יש בזה חומרות יתירות הלא הם כי ענין כפירת הממון עם שהוא לעמיתו גם היא אל השי"ת לפי שבשלמא במה שבין אדם למקום הנפש היא החוטאת כי הם עניני שכל ודעת אך חטא גזל הממון החומרי אינו נאות אלא אל הגוף החומרי לא הנפש השכלית. וז"ש נפש כי תחטא הרי שענין הגזל לבדו הוא חוטא לאדם וגם אל השי"ת כי לא בטח בקונו שישלח את הברכה באסמו וגזל את ממון חבירו דבר שאין לו בו שייכות עם הנפש השכלית. וגם בענין השבועה עם שהוא מעילה בהשי"ת לישבע לשקר גם יש בה מעל לחבירו כי הוא לגזול ממון חבירו וז"ש ומעלה מעל ב' מעילות אעפ"י שעיקר' היא בהש"י. נמצא כי כל חטא משניהן מורכב משתי הבחינות אל השי"ת ואל עמיתו ולכן הוא חמור משאר שבועות כנ"ל. ותני והדר מפרש כי מ"ש נפש כי תחטא היא וכחש בעמיתו ומ"ש ומעלה מעל בה' הוא ונשבע על שקר ובזה אין אנו צריכין לדרשת ר' עקיבא כנזכר בפירש"י כי הפשט לא יופשט. והנה ענין המעילה שהוא חטא רוחני אל השי"ת בענין השבועה ייחס אותה אל הנפש כי היא גם כן רוחניות וזה שכתוב ומעלה לשון נקבה והענין כחישת הממון הגופני בייחסו אל האדם עצמו וז"ש וכחש בלשון זכר ולהיות כי כחשת הד' פרטים הראשונים הם ברי ולא שמא כי הפקדון או הלואה או הגזל המפורסם כמשרז"ל שאיננו גניבה בסתר וכן עשק שכר שכיר הם דברים ברורים לעמיתו ולכן הם הכחשה גמורה לעמיתו עצמו ולכן אמר בארבעתן וכחש בעמיתו. ולכן גם בסוף הרביעית חזר להזכיר שם עמיתו. וגם שכולן נאמרו בפסוק א' כי הה מסוג אחד ואח"כ בפסוק נפרד הזכיר הפרט החמישי להיותו מסוג אחר ולכן חזר להזכיר בה שנית וכחש בה. אלא ששינה בזה ולא אמר בעמיתו כי הוא לא ידע בזה שמצאה ולא כיחש בעמיתו אלא בה באבידה ואינו חטא כ"כ חמור כראשונות גם רמז סיבה שנית באומרו בה כי הראשונות כולן גזל גמור אבל בענין האבידה מורה היתר לעצמו כי אינה גוזלה מיד עמיתו והוא כי שבועות שוא היא אמת אלא שהיא לבטלה זכה בה מן ההפקר. ונתן טעם בשינוי הקרבן הזה משאר השבועות באומרו ונשבע על שקר כי נשבע על הזהב שהיא זהב וכיוצא בו אך זו היא על שקר ממש והיא יותר חמורה. גם שבועות ביטוי בעת שנשבע אינה שקר אלא אח"ז עובר עליה כגון שאוכל ושלא אוכל כמ"ש במס' שבועות דאזהרה דיליה מן לא תשבעו בשמי כדי לשקר לא"ז אבל זו אינה לשקר לעתיד אבל על שקר כי בעת שנשבע היא שקר וכבר שיקר בה והיא יותר חמורה גם שבועות העדות אינה על ששיקר אלא מפני שביטל מצות אם לא יגיד ונשא עונו והי' הביטול ע"י שבועה אבל זו היא על סיבת היותה שקר והיא יותר חמורה. והרי רמז אל כל הנזכר במ"ש על שקר דרך רמז. ולכן חזר ופירש הענין בפירש"י ואמר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה שתהיו מאחת מאלו הנזכר פה וז"ש בהנה. למעט שבועות העדות ושבועות שוא וביטוי כנ"ל. גם רמז הטעם ג"כ בתבנית האלו כי אלו הם דברים כאשר יעשה אותם האדם תיכף נכלל בו לחטוא בהנה ובאומרו לחטוא מיעט שבועות שוא וביטוי שאינו חוטא ממש בעת שבועות או שאינו משקר ממש כנ"ל. ובאומרו בהנה מיעט שבועות העדות שאין עיקר החטא השבועה עצמה אלא במצותה אם לא יגיד וכו'. גם סיבה אחרת באומרו כי ג' שבועות הנ"ל הרי חטא להשי"ת ולא אל האדם אך זו היא מיוחסת אל האדם עצמו 'גם כן שרוצה לגזול לתועלת הנאתו זולת מה שחוטא אל הש"י:והיה וכו' אמר כי הנה הענין זה מורכב משני עבירות כנ"ל הא' כי יחטא והיא ענין הכפירה בעמיתו והב' היא ואשם אל הש"י בענין השבועה וא"כ מן הראוי היה שכל חטא מהם יתכפר בפני עצמו ואם ירצה להביא קרבן על שבועתו יתכפר לו עון זה לבדו וכאשר ירצה להתכפר מעון הגזל ישיב את הגזילה ואין זה תלוי בזה והודיעו הכתוב כי לא כך הוא אלא זה תלוי בחבירו כנ"ל במה שבארנו על פסוק נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ולא עוד אלא שלא יספיק בשיתכפר על איזה מהן תחילה אלא תחילה יקדים והשיב את הגזילה ואח"כ יקריב את אשמו על השבועה וז"ש ואת אשמו כלומר כי השבת הגזילה תקדים ואח"כ שניה לו ואת אשמו יקריב וזה כמ"ש במשנה אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. והטעם הזה כי שורש החטא היא הגזלה ובזה נמשך אל השבועה לכן תחילה נקדים כפרת הגזל. וזהו רמז במה שחזר ואמר אשר גזל ואשר עשק. ירצה תדע למה יתחיל בהשבת הגזילה לפי שכל כוונתו היתה על כך וז"ש אשר גזל וכן ע"ד זה אשר עשק אשר הפקד אשר מצא אך השבועה היתה לקיים כוונת הראשונה לגזול ולא להשבע ממש לשקר. גם ירמוז במ"ש אשר גזל וכו' אבל ענין התשומת יד שהוא הלוואה לזמן אין כוונתו מוכרחת לגזול ואפשר כי כיוון שלהוצאה ניתנה אפשר שהוציאה ואין בידו עכשיו ולהשמט ממנו לפי שעה נשבע על שקר וכשיהיו לו מעות יפרעהו וכמ"ש במסכת מציעא אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע וכו' ולכן נכתבה בפסוק אחר בפני עצמו או מכל וכו' והוא ענין התשומת יד. גם לכן הזכירה בלשון משונה כמ"ש או מכל אשר ישבע עליו לשקר כי בדבר זה אינו על שקר ממש ונשבע על שקר אלא ונשבע לשקר כי בעת השבועה כוונתו טובה לפרוע לו ואם כה יעשה איננו שקר למפרע זולת אם ישקר לעתיד ולא נפרע לו עוד כלל והודיע כי עכ"ז ענשו שווה להראשונות והנה אם היו חטא הכפירה לבדו הי' די אם ישלם אותו בראשו אבל עתה שגם היתה עמו שבועה כנ"ל בענין נפש כי תחטא נמצא כי גם בלשון כפרת מה שבינו לחבירו ותיכף ענשו כי וחמישיתו יוסף עליו ואגב אורחי' רמז עוד עונש אחר כי כיון שהי' חטא הגזל משותף עם חטא השבועה לכן יתורץ עוד בו עונש אחר ג"כ והוא משרז"ל הגוזל את חבירו ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי וז"ש לאשר הוא לו יתננה תיכף ביום אשמתו ולא ימתין ימים רבים אולי יביא הנגזל מן מדי:ואת וכו' כמו שעון הממון הזה החמיר בו לסיבת היות משותף עמו עון השבועה כנ"ל כמו כן עון השבועה זו ראוי להחמיר בה משאר השבועות להיות משותף עמה עון הגזל כנ"ל ולכן ואת אשמו לא יספיק בקרבן עולה ויורד כשאר השבועות. כי אשמו של זה חמור משאר השבועות ולזה לא אמר ואת האשם אלא ואת אשמו וכו' ולכן יביא איל וכו'. והנה גם בזה יש כמה מיני עונשים כדרך שזכרנו בעונשי הגזל כנזכר ואלו הם כי שבועות האחרות הם קרבן עולה ויורד בדלות ובדלי דלות כנ"ל וזו היא אשה וודאי של עשיר. וגה כי אפילו קרבן העשיר אשר שם הי' שעירה או כשבה בת שנתה וגם שהיא נקבה וכאן היא איל זכר וגם שהוא בן שתי שנים כנודע כי דמיו יקרים יותר:וכפר וכו' אמר כי בהיות הקרבן הזה יקר וחשוב כנ"ל לכן וכפר עליו ונסלח נו אע"פ שהעון עצמו חמור יותר משבועות האחרות לפי שזה הוא כוונתו רעה מתחלתו. וז"ש על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה. כי בעת שבועתו כיונתו לאשמה בה. כדרך שבארנו לעיל בפסוק או מצנו אבידה וכו' על אחת מכל וכו':דרך רמז נפש כי תחטא האדם יש בו ב' בחינות נפש רוח נשמה חי' יחידה. והנפש התחתונה מכולן הנזונת מהדם כמ"ש כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ולכן היא החוטאת ולא האחרות וז"ש נפש כי תחטא וכו'. והנה כשחוטאת הנה כביכול פוגמת בשם הוי"ה עצמה כי בה דבקים וממנה נשתלשלו כנודע כי היחידה תלויה בקוצו של יו"ד וד' אחרות בד' אותיות הוי"ה וז"ש ומעלה מעל בה' ממש. ולכן עונשה רב מאוד כמ"ש ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ממש ולא לי אלא בי ולולא זה מאי אכפת ליה להקב"ה אם תחטא או לא. והודיע מאין נמשך לנפש לחטוא והוא כי לולא ידעה ושמה כנגד עיניה כי הוא בראה לא היתה חוטאת לפניו ית' אמנם נראה בעיניה כי הש"י עמיתו הוא ואין לו יתרון עליה לשתתחייב לעובדו וז"ש וכחש בעמיתו ובפרט במ"ש הכתוב ריעך וריע אביך וכו'. וכתיב למען אחיי וריעי וכו'. ונמצא כי כחש ח"ו בהש"י לאמר כי הוא לא בראו אלא עמיתו הוא כנזכר. וביאר הכחשה זו מה היא ואמר כי הלא היא בפקדון ירצה כי הוא הרוכב על הנפש לתקנו ביראת שמים ונתנו השי"ת באדם כענין פקדון כי בו שייך לשון פקדון כמ"ש בידך אפקיד רוחי משא"כ בנפש שהיא קשורה וצרורה בתכלית בגוף האדם באמצעות הדם אבל הרוח שעל הנפש אינו ציור וקשור בגוף האדם אלא בדרך פקדון ובו מכחש האדם כאלו לא קבל הפקדון ההוא מעולם. ועי"כ הוא חוטא כי הרוח הוא המדריך האדם בדרך טובה כמ"ש אכן רוח הוא באנוש וכתיב ורוח נכון חדש בקרבי.או בתשומת יד זו הלואה בסוד מי הקדימני ואשלם כי מעולם לא יספיק האדם לפרוע לקונו מה שמקדים לו בחזרת הלוואה ואלו יכיר האדם ענין זה לא הי' חוטא מעולם. או בגזל בסוד גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע כי ידוע שהוא רשע ואינו רשאי להיות מהעוה"ז לולא שיקנהו בדמים והם המצות וגם ברכת הנהנין ואינו חושש כלל וגוזל את קניניו בפרהסייא והרי כל אלו הם מין אחד. עוד יש הקב"ה שאין ביכולת ברוח האדם עצמו להדריכו כי הוא לבדו אינו מספיק מרוב חליו ונגע חטאתיו אז מתעבר בו בחינת רוח איזה צדיק אחר אשר נפטר זה כמה שנים וצריך שיהי' ביניהם קורבה וחברה ואהבת נפש כדי שירצה לעוזרו ולסייע וחז חותו הרוח האחר נקרא עמיתו עם שאתו כמשרז"ל ופי' כי הוא עם שלו וקרוב שלו כמ"ש ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ועוד נוסף עתה כי גם נתעבר עמו יחד בזה הגזל ולהיות הרוח העקרי של הגוף הזה או נפשו רעים מאוד לא יכול עמיתו הנ"ל לעוזרו ואדרבה זה עושקו ומחטיאו בעל כרחו. כי זה יורה לשון עושק לשון הכרח מאונס וז"ש או עשק את עמיתו. עוד יש בחינה ג' וז"ש או מצא אבידה וזה סוד נמרץ כי זה הראשון הי' שנתעבר בו רוח אחר טוב לסייעו וזה היא להיפך כי יש איזה רוח רשע גמור שנאבד מן העולם בסוד והאבדתי את הנפש ההיא והוא קרובו של זה הרוח החי ומתעכב בו כדי שזה הרוח החי יסייע ויעזור לזה רוח האבוד. וזה נקרא מציאת אבידה כנזכר בספר הזוהר ובספר התיקונין. ואם יטרח זה החי ויתקנה נקרא משיב אבידה ואם לא יחוש לתקנה מן אותו העון אשר סבתו היה אובד הנה זה נקרא מכחש באבידה שאינה רוצה לתקנה כדי שתוכל לשוב אל בעלה הראשון וז"ש או מצא אבידה וכחש בה. והנה מלבד כי כל אחד מהבחינות הנ"ל נקרא חוטא כמ"ש נפש כי תחטא הנה ג"כ נקרא נשבע על שקר וז"ש ונשבע על שקר פי' כי כל הנפשות קודם שיצאו לאויר העולם ממיעי אמן משביעין אותם ואומרים הוי צדיק ואל תהי רשע שנאמר כי לך תכרע כל ברך וכו'. וכשמשביעי' אותו מלמדין אותו כל התורה כולה ימשביעין אותו שלא יחטא אפילו באחת מכל המצות שבתורה וז"ש על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה:והיה וכו' בתחילה חטא כמ"ש נפש כי תחטא בעולם הזה. והי' לעתיד כשנפטר מן העולם כי אז יתוסף בו ידיעתו היותו אשם ממה שחטא בעוה"ז הנה אז הוא זמן קבלת השכר והעונש בעוה"ב. ואז והשיב את הגזילה אשר גזל מאת קונו כנ"ל שהוא ענין החטאות עצמן כל מה שחטא בעוה"ז ונהנה מן העוה"ז דרך גזל מאת קונו. וגם צריך שיתקן כל אחד מג' בחינות הנ"ל שהם עושק ופקדון ואבידה ג' מיני רוחות שנתנו בגופו או זה או זה או זה. עוד יש עונש אחר על כל מיני מצות עשה או לא תעשה אשר נשבע עליו ביציאתו לעוה"ז כנ"ל ואח"כ הי' לשקר. וא"ת וממה יוכל לפרוע כל הנ"ל אחר פטירתו והנ' אין שם ממה לפרע לז"א ושלה אותו בראשו ירצה ע"ד מ"ש הכתוב ישיב עמלו בראשו וירד לגיהנם ושם ישלם עונשו בראשו של עצמו כשיעור הנכזר עליו. כפי מה שחטא בעוה"ז ופגם באותן הרוחות כנ"ל. וגם ינכו לו ממה שעסק בעוה"ז בה' חומשי התורה וז"ש וחמשיתיו לשון רבים. או ירצה ושלם אותו בראשו הוא הגוף וזה ע"י עונש המיתה וחיבוט הקבר ודין רימה ותולעה עד שישוב אל העפר כמו שהי'. וגם בעוה"ב בגיהנם יוסיפו להענישו את נשמת הכלולה מה' שמות כנגד ה' פעמים שאמר דוד ברכי נפשי את ה'. וז"ש בלשון רבים וחמשיתו יוסף עליו. והנה בבא יום הנכר אשמתו שהוא יום הפטירה אז הוא זמן הפרעון והתשלומין ולכן אחד מבעלי חובותיו יתן ונפרע לו מה שהי' חייב לו וז"ש לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו:ואת וכו' אחר שקיבלה נפשו עונשה בגיהנם על אשמו כי הלא הנפש עצמה היא החוטאת ונקראת אשמו של האדם כמ"ש ואשמה הנפש ההיא ואז את אשמו עצמו היא נפשו יביא לה בג"ע העליון ומה שהיתה תחילה נפש נקבה חלושה מעונש גיהנם ובעלי מומין מן החטאות עתה תהי' כבחינת איל זכר וחזק מלשון ואת אלי הארץ לקח וכו' ויהי' תמים ושלם ולא בעלי מומין וחסר. ותכנס עם נפשות כל צדיקי ישראל שעליהן נאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי וז"ש מן הצאן. וזה יהיה אחר שכבר קבלה ערך עונשה בגיהנם כפי הערך האשם שחטאה. וז"ש בערכך לאשם וכו'. וטרם שיגיעוה לפני ה' יקריבוה קרבן אל הכהן גדול. מיכאל כנודע ואחר אשר תקרב קרבן על ידי הכהן הנ"ל. אז יכפר עליו הכהן הנ"ל ואז יקריבוהו ויעליהו לפני ה' עצמו כשאר הצדיקים ונודע כי אם ישאר עליו מום כל שהוא עליו נאמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב ואמנם זה ונסלח לו אפילו על אחת מכל אשר וכו'. ולא ישאר בו מום אפילו מעבירה אחת כלל. וזה לפי החטא פוגם בנפש עצמה וז"ש ואשמה בנפש עצמה ולכן צריך שתהי' נקיה מכל מום כי אם החטא לא הי' פוגם ממש בנפש עצמה לא היתה הקפדה על דבר מועט כי העולם נידון אחר רובו:ויקרא וכו'. צ"ע א' ענין אלף זעירא. ב' דהל"ל ויקרא ה' אל משה וידבר אליו. ג' משרז"ל אליו למעט את אהרן למה נכתב זה המיעוט פה. ד' מה צורך לכתוב מאהל מועד. ה' דהל"ל באהל מועד. ו' יתיר לאמר. ז' הל"ל איש או נפש מאי אדם. ח' הל"ל אדם מכם כי יקריב. ט' בתחלה כתיב קרבן לה' ואח"כ את קרבנכם. יו"ד הל"ל מן הבהמה וכו' תקריבו כי מלת את קרבנכם מיוחר. י"א מלת לרצונו מיותרת כי עולת יחיד בנדבה היא באה. י"ב התחיל ביחיד אדם כי יקריב וסיים ברבים תקריבו את קרבנכם:הביאור במ"ש הרמב"ן ז"ל כי ראיית מלאך נקרא גילוי עינים כמ"ש ויגל ה' את עיני בלעם ולמעלה מזה הוא נבואה של ה' ע"י מלאך ולמעלה מזה הנבואה בלי אמצעי. כמ"ש וידבר ה' אל משה. וכאן הקריאה היתה על ידי מלאך ולכן א' זעירא ואח"כ הדיבור מאת ה' עצמו שלא ע"י המלאך הנ"ל וזו מדרגה ד'. וז"ש אליו כלומר בלא אמצעי כלל. ונתן סיבה אל הקריאה ע"י מלאך ואמר כי הסיבה היא מסיבת אהל מועד שנאמר לעיל ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וז"ש מאהל ולא באהל. ולפי שראה הקב"ה עלבונו שלא יכול לבא הוצרך לפייסו תחלה בדברים וז"ש וידבר ה' אליו כלומר דברים הנוגעים לו ואח"כ אמר לו ענין הקרבנות. וז"ש לאמר אדם כי יקריב וכו'. או ירצה כי ב' מיני נביאות הם הא' כי תתעלה נפש הנביא ותעלה למעלה לדבר עם הש"י ואז אף אם יהיו אנשים עמו לא ישמעו קול הנבואה. הב' כי ירד הש"י למטה לדבר עמו ואז יצטרך להמשיך הקול באורח צר כשופר תוך ענן הכבוד כאשר היה עתה כי מעת שקרא למשה היתה קריאה קטנה בצימצום בא' זעירא ועי"כ אף בהיות אהרן תמיד עמו לא שמע הדיבור וז"ש וידבר ה' אליו למעט את אהרן אשר לא הי' נפרד ממנו וכדי למעטו היתה קריאה זעירא כנ"ל וכל זה לסיבה כי ירד ה' שכינתו באהל מועד ומשם היה מדבר וז"ש וידבר אליו מאהל מועד ולכן הוצרך המיעוט הנ"ל. גם ירמוז כי ענין הקרבנות הוא דבר זר למאוד כי הם ריח ניחוח לו ית' ולהיותם דברי סתר גילה לו תחילה סתריה וז"ש וידבר וכו' כדי לאמר לו אח"כ פשטיהם והוא אדם כי יקריב וכו':או ירמוז במה שנודע כי וידבר הוא לשון קושי כי הודיעו שאע"פ שעתה שרתה שכינה באהל מועד להיותם עדה קדושה סופם לחטוא וז"ש וידבר לשון קושי שעתידין לחטוא אע"פ שעתה עשו אהל מועד וז"ש מאהל מועד וכו' ולכן יצטרך להעלותם רפואה על ידי הקרבן ואז ירצו בחידה באמירה בחשאי וז"ש לאמר אדם וכו'. גה ירמוז כי ב' מיני קרבנות הם א' בנדבה וא' לכפרת חטאות וכנגדם הזכיר תחלה דיבור ואמירה ופירש ענין שניהם וכנגד הא' אמר בלשון יחיד ובלשון נכבד אדם כי יקריב כי אדם מעולה מאיש ואנוש וגבר. ולפי כי מועטין ויחידים הם אשר לא יחטא אמר אדם כי יקריב לשון יחיד וגם לכן ימאסו לשנתבאר כמ"ש קרבן לה' וכנגד הב' הבא על החטא אמר קרבנכם לתועלתכם. ובלשון רבים כי רבים יחטאו. גם ירמוז כי הא' הקרבן הוא שלכם ואתם נותנין אותו להשי"ת לכבודו עולת נדבה ולזה סמך מכם קרבן לה'. אבל הב' לעולם הוא קרבנכם שלכם ואינו מכם נתון לה'. גם ירמז כי יש קרבנות יחיד וכנגד זה אמר אדם כי יקריב וכנגד קרבנות ציבור אמר תקריבו קרבנכם לשון רבים. והתחיל במשובח שהיא בנדבה ולא ע"י חטא ואמר אם עולה קרבנו וכו' לרצונו כלומר שאינו ע"י חטא אלא ברצון ודרך נדבה וזה חשוב לפניו ית' וז"ש לרצונו לפני ה':או ירמוז כפי דרך רשב"י שהעולה באה על הרהור ורצון הלב וז"ש לרצונו כלומר שהיה רצון רע ובזה יהיה לפני ה' כלומר רצון טוב:סליק פרשת ויקרא: