כי תשא וגו' נסמכה פרשה זאת אחר פ' ועשית מזבח מקטר קטורת כי קטורת הסמים תועלתו לבטל הנגף אחר שהחל הנגף בעם כנזכר בפרשה קרח ויזכיר עתה ענין מחצית השקל יועיל מעיקרא לשלא יהיו בהם נגף מעיקרו עוד אחרת כי כמו שבכל יום הכפורים יכפר עליו אהרן אחת בשנה על מזבח הזהב לגמור כפרת החטאות מבני ישראל כמו כן מחצית השקל נקרא גה הוא כסף הכפורים לכפר על נפשותיכם כמ"ש ולקחת את כסף הכפורים וכו' ואמנם ביאור ענין הסרשה עצמה קשה מאוד להולמה כפי פירש רש"י משם רז"ל כי תרומה זו הוא האדנים ועכ"ז נרמזו בה ג' פעמים תרומת ה' כנגד ג' תרומת וכו' ועל תרומת הקרבנות נאמר בה העשיר וכו' לכפר על נפשותיכם כי הקרבנות לכפרה הם באים וכו' וקשה לזה כי הרי גם בתרומת של האדנים כתיב ולקחת את כסף הכפורים לשון כפרה וגם חזר לכתוב בה לכפר על נפשותיכם זולת קושיות מדיוקים אחרים יתורצו בכלל דברינו ובפרט שצריך לפרט ולפרש כל פעם מהג' פעמים שכתוב בהם תרומת ה' איך הם מעין ענין כל תרומה מהה. וזה החלי בעז"ה על דרך רז"ל ופירש"י כנ"ל: כי תשא וכו' יתנו וכו' תרומה לה' הוא ענין תרומת האדנים כל העובר וכו' יתן תרומת ה' זו תרומת המשכן: העשיר וכו' זה תרומת התמידין ולקחת את כסף וכו' חוזר לענין ראשון תרומת האדנים כי היא עקרית בפרשה זו, כי בה התחיל כי תשא וכו' כמו שיתבאר בע"ה: והנה תרומת האדנים ותרומת התמידין הושוו בשני דברים הא' כי שתיהן היו ע"י מנין ושתיהן מחצית השקל בלבד לכאו"א והב' כי שתיהן באין לכפרה כמו שיתבאר משא"כ בתרומת המשכן שאינה לכפרה ואינה ע"י מנין וכל אחד נתן נדבות לבו ולכן התחיל בתרומת האדנים ואמר כי תשא וכו' כיון שהיא יותר עקרית מתרומת המשכן כי זו היא לכפרת עון העגל כמו שנבאר הטעם בפסוק ולקחת את כסף הכפורים וכו'. ואחריה זכר תרומת המשכן אעפ"י שאינה לכפרה ממש כנ"ל להיות שתי תרומות אלו בשנה ראשונה במוצאי יוה"כ בזמן אחד וגם כי שתיהן לצורך בנין המשכן ועליה נאמר כל העובר וכו' ואחריהן הזכיר העשיר לא ירבה וכו' ואעפ"י שגם היא לכפר כעין הראשונה על כל זה אחרה לבסוף לפי שזו היתה בשנה שנית באחד באייר וגם כי הקרבנות אינם באי' רק באחרונה אחר שהוקם המשכן כנודע ואמר כי תשא וכו' כלומר הנה בנ"י חטאו בעגל וכבר נפלו רבים מהם על ידי בני לוי ומהם על ידי המגפה ויגוף ה' וכו' ומהם בהשקאת טחינת העגל וצריך אני לדעת את צאן מרעיתו כמה נשתיירו אז מן הנופלים בעבור העגל ועוד אחרת כי גם ע"י המספר זה יסופר עון העגל ויורם ראשם ממה שנפלו אז וזהו שאמר כי תשא ולא אמר כי תפקוד לרמוז ב' עניינים הנ"ל כי תרצה לדעת מנינם וגם תרצה לשאת ולהרים ראשם שיחיו ולא ימותו ע"י מספר הזה וזה ע"י שיכופר להם עון העגל ולכן צריך שבעת שתפקדם שיתנו כפר נפשם ויושלמו ב' הדברים הנ"ל המנין וגם נשיאות ראשם שיחיו ומ"ש לפקודיהם ר"ל שביציאתם ממצרים מנאם הכתוב כמ"ש ויסעו בני ישראל מרעמסס כשש מאות אלף וכו' ובעגל כתב ויגוף ה' את העם ועתה תרצה לישא את ראשם ולדעת אם פיחת מניינם ממה שהיו מקודם ביציאת מצרים ובזה יתורץ כי מ"ש כי תשא אינו רשות שהרי חובה היא כדי לעשות מהם האדנים עתה כמ"ש ולקחת את כסף הכפורים וכו' אבל פירושו הנה אתה מצווה לשאת ראשם לתרומת האדנים ולכן הזהיר שכאשר תקיים המצוה הזו ותבא לישא את ראשם הזהר שיתנו איש כופר נפשו לה' וכו' על דרך אם כסף תלוה את עמי וע"ד כי תבא אל הארץ ואמרת אשימה עלי מלך הנדרש ע"ד שבארנו ויען כי הנשים לא חטאו בעגל כי האנשים הם שנתנו את נזמיהם כנודע לכן כי תשא את ראש בני ישראל הזכרים ולא הבנות. כי הה הנופלים וצריך לדעת מספרם וכן בעת נתינת הכפרה ונתנו איש כופר נפשו לא האשה כי לא חטאה כנ"ל וכיון שהאנשים חטאו יש פחד פן בשעת הסכנה בשעת המספר יזכיר השטן את: עונם שחטאו בעגל ונתחייבו כליה בעונש הנגף שכבר הוחל וכמ"ש ויגוף ה' וכו' ועתה ימותו כולם במגפה בבואך לפקוד אותם לכן זה יתנו וכו' כדי שלא יהיה בהם נגף באנשים שחטאו בעגל ולא בנשים בפקוד אותם בעת הפקודה כי היא שעת הסכנה כנודע בענין דוד המנך ע"ה ונודע כי זכר ונקבה בראם ויקרא אותם אדם נמצא שהם שני חצאין וכיון שחצי האדם לבדו הוא שחטא שהוא הזכר לכן זה עצמו כיוצא בענין החטא שהי' בחציו כן השקל הניתן לכפרה יהיה מחציתו לבד וז"ש זה יתנו כל העובר על הפקודים שהם הזכרים בלבד מחצית השקל פלגא דגופא בלבד או ירצה במה שנתרץ קושיא אחת הלא היא כי מאחר שנתרצה הקבה"ו. לישראל ואמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו למה הוצרך עוד תרומת האדנים ומעשה המשכן לכפר על עון העגל וגם אחרת כי גם שם חזר הקבה"ו לאמר וביום פקדי ופקדתי וכו' הרי שלא ניחם על הרעה ואם הענין לאמר שיאחר פורענותם הל"ל וינחם לעשות עתה רעה לעמו אך הענין הוא כנודע כי ע"ז שקולה ככל התורה כולה ונתחייבו ישראל ח"ו כלייה בגוף ונפש וז"ש בפ' עקב הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם וכו' והנה ואשמידם הוא בעוה"ז ענין השמד הגוף ואמחה את שמם היא מיחוי הנשמה כנודע כי שמו של האדם היא בחינת הוראת נשמתו ואמנם פה פ' תשא אמר ויחר אפי בהם ואכלם וכו' שהוא כילוי הגוף ואז התפלל משה למה יאמרו מצרים להרוג אותם ולכלותה שהוא כליון הגוף הנ"ל אשר בזה יש חילול השם כי הוא ניכר ונתגלה אל מצרים משא"כ בכליון הנשמה הנסתרת מהם ומפני חילול ה' כנ"ל הודה לו השי"ת וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו והוא עונש הגוף כנ"ל אמנם הנפש לא תמלא ועדיין צריכין כפרה אחר המיתה וז"ש וביום פקדי המוכרח הוא ענין המיתה ופקדתי עליהם חטאתם ולא אמר להם רק עליה מה שעל גופם השולטת עליהם והיא הנשמה וגם רז"ל נתכוונו לזה במ"ש אין לך פקודה בכל דור שאין בה מעון העגל יען כי הנשמה מתגלגלת מדור דור וסובלת עון והיא העגל משא"כ בענין עונש הגוף כי הגופי' של דור המדבר הם לבדם חטאו והם יקבלו ענשם וז"ש כי תשא את ראש וכו' היא הנשמה שנקראת ראש בערך הגוף כמ"ש ושמן על ראשך הם חיי הנשמה לא ותשא יסבול שני פירושים הא' לשון מספר ולשון כפרה כמו נושא עון והיא כפרת הנשמה הנקראת ראש ולכן עתה תבא תרומת האדנים ממחצית השקלים להיות כופר נפשם ולא גופם וז"ש ונתנו איש כופר נפשו ולא כתיב כדקאמר התם לא יתן לאלקים כפרו כי כבר נתכפר עונש גופו כמ"ש וינחם ה' על הרעה וז"ש ולא יהי' בכם נגף וכו' כלומר נגף גופם שנהם נודע שלא יהי' בהם כי כבר נתכפר אעפ"י שהיא בפקוד אותם ועין הרע שולטת והנה הנפש והגוף שקל שלם ומכיון שהוא כופר נפש לבד יתן רק מחצית השקל וז"ש זה יתנו וכו' ונודע אשר עשרה שליטים אשר הי' בעיר זה הגוף הנקרא עיר קטנה כמ"ש ז"ל שהם טשרה דברי' המשמשים את הנפש וכדוגמתם עשרה שליטים בנפש עצמו ולכן יהי' מחצית השקל עשרה גרה בנבד ולא עשרים או ירצה קרוב לזה והוא במה שנודע כי הערב רב הם העושים העגל במעשה ופרקו נזמיהם אך ישראל לא חטאו אלא במחשבה בלבד כשראו ענין העגל והנה הנפש חוטאת במחשבה והגוף גומרו במעשה וע"י שניהן נגמר העון כמ"ש הוי חושבי האון וכו' לאור הבוקר יעשוה וכו' וכל אחד משניהם גורם מחצית העון וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל אשר לא חטאו במעשה כמו הערב רב רק בהרהור מחשבתם התלויה במוח אשר בראשם וזה רמז באמרו לשון המספר בלשון נשיאות ראש כי שם הי' חטאם במחשבה התלויה בראש והיא הנשואה מכל הגוף כמ"ש והמתנשא לכל לראש ולכן ונתנו כופר נפש כי שם היא במחשבה ולא כופר גופו כי לא חטאו במעשה ולכן זה יתנו וכו' יען עברו על הלוחות שנאמר בהם מזה ומזה הם כתובים וכתיב בתחלתן אנכי ולא יהי' לך שהם תלויין במחשבה כנודע כי לא תעשה לך פסל וכו' היא במעשה ולכן גם הכופר שיתנו הוא מחצית השקל כי המחשבה היא מחצית העון אמנם יען שתים אלו שמענום מפי הגבורה והם שורש לכל יו"ד הדברות כנודע לכן מחצית זה השקל יהי' עשרה גרה כנגד עשרת הדברות והנה אלו גם חטאו במעשה ופרקו גם הם נזמי הזהב כמו הערב רב אפשר מי שהי' עשיר נתן אז זהב הרבה לעגל והעני נתן זהב מועט וגם עתה תרומה זו יהי' כענין תרומת המשכן כפי נדבת הלב העשיר ירבה והדל ימעיט אמנם כיון שלא חטאו רק במחשבה השוה כולם עשיר ועני לכן העשיר לא ירבה וכו' מחצית השקל בלבד כנגד המחשבה כנ"ל ולהיות זאת תרומת האדנים שהיא לכפר על עון העגל שכפרו באנכי ה' אלקיך לכן נאמר בו תרומה לה' בלמ"ד כלומר תרומה זו תהי' לה' אותו שכפרו בו בתחילה והאמינו בעגל וזהו לה' לסיבת מה שכפרו וחטאו לה' ית' ולא כתיב תרומת ה' בלי למ"ד כמו שתיים האחרות כמו שיתבאר: כל העובר וכו' עתה ירמוז תרומת המשכן כי גם היא באה קצת להורות כי נתכפר להם העגל ובא להשרות שכינתו במשכנם והוא הוראה איך כבר נתכפר להם ע"י תרומת האדנים לבדה כמו שיתבאר ולכן גם היא אינה רק מהאנשים כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ולמעלה כי הם האנשים בב"ד של מעלה כנודע וכן מצינו ויקחו לי תרומה מאת כל איש ולא אשה ואמנם הנשים מעצמן גם כי לא נצטוו בכך הביאו נדבה לתרומת המשכן להוסיף שבח על שבחו כי לעגל לא נתנו נזמיהם ולנדבת המשכן נתנו נדבה וכמ"ש ויבואו האנשים על הנשים וכו' אמנם לא נצטוו כנ"ל זולתי בענין כיור הנחושת וכנו וכמו שיתבא' בע"ה וזה ענין סמיכת פרשת ועשית כיור נחושת וכו' והענין כי נעשה הכיור וכנו מן מראות הצובאות הצדקניות להיות להן זכר טוב בתרומת המשכן שלא רצו ליתן נזמיהן לעגל והי' כלי אחר בפני עצמו להיות להם לזכרון שלא הוצרכו כפרה כמו האנשים כי לכן לא השתתפו עמהם בנדבת כל המשכן כי לא הי' ניכר ההפרש שלהן וכמו שתיקח כסף הכפורים מאת בני ישראל מהזכרים ונתת אותו על עבודת אוהל מועד שהם האדנים כנודע והי' לבני ישראל לזכרון איך כיפר על נפשותיהן כמו כן ועשית כיור נחושת וכנ"ל ממראות הצובאות להיות להם לזכרון חשוב מזכרון האנשים כי זכרון האנשים הוא כי חטאו בעגל אלא שנתכפר להם וזכרון הנשים הוא לשבח כי לא די שלא רצו לתת נזמיהם לעגל אלא שאף גם בנדבת המשכן שלא כצטוו נתנו מעצמן מראותיהן וז"ש ועשית בתוספת וא"ו כי שניהם שווין בענין היותו זכרון כנ"ל: ונחזור לענין כי כל העובר היא נדבת המשכן שנצטוו בה האנשים ולא הנשים האמנם אין בה פקודה מחדש כי לא נתנו מחצית השקל אמנם אותם שכבר עברו על הפקודים אז לענין תרומת האדנים הם האנשים הם עצמן חזרו לתת תרומת ה' בנדבת לבם למשכן בזמן אחד כנ"ל ונכן לא נזכר בפסוק זה מחצית השקל כלל כמו בפסוק זה יתנו וכו' או בפסוק העשיר לא ירבה: העשיר וכו' עתה ירמוז ענין תרומת התמידין האחרונה בשנה שנייה כנ"ל ולכן חזר להזכיר בה העשיר לא ירבה וכו' כי הנה היא ע"י מספר וכולן שווין בענין מחצית השקל וז"ש ממחצית השקל לתת את תרומת ה' היא תרומת התמידין אשר גם הם באים לכפר על נפשותיכם בחטאות שאדם חוטא כל ימות השנה ומתכפר על ידי הקרבנות וכיון שגם הם כפרת הנפש ולא הגוף וכמ"ש נפש כי תחטא והקריבה וכו' לכן כל הנפשות שוות כי אין בהם עשיר ועני כי קטון וגדול שם הוא וכולן שוין לתת מחצת השקל ולכן הוצרך לחזור ולהזכיר כאן ענין העשיר לא ירבה וכו' עם שאינו צריך וגם טעם לכפר על נפשותיכם לפי שאין כפרה זו ככפרת תרומת האדנים הנ"ל בפסוק ראשון כנזכר: ולקחת וכו' אחר שהזכיר ענין ג' התרומות כנ"ל חזר לענין ראשון הוא תרומת האדנים העקרית בפ' זו וביאר ענין כופר נפש הנ"ל בפסוק כי תשא וכו' כי אינה כענין הנ"ל לכפר על נפשותיכם שבפסוק העשיר וכו' שהיא כפרת הקרבנות כנ"ל אבל ענין כופר נפשו הנזכר בפסוק כי תשא היא באופן אחר וזה שאמר ולקחת את כסף הכפורים מאת מי הנ"ל באומרו ונתנו איש כופר נפשו שהוא כפרת עון העגל על בני ישראל ולא לנשים הנ"ל בפסוק כי תשא את ראש בני ישראל וכו' ומהם תעשה האדנים וז"ש ונתת אותו על עבודת אוהל מועד ופירושו הוא תמשה מהם האדנים שהם עובדי' כל העבודה של כל אוהל מועד כי יריעות המשכן ויריעות העיזים הנקראי' אוהל מועד וב' המכסאות של העורות אלים מאדמים ומכסה עורות תחשים הכל נסבלים על הקרשים והקרשים סובלים אותם האדנים הרי כי כל עבודת אוהל מועד האדנים הם עובדים אותם כעבד הנושא את אדוניו ועתה נבאר איך האדנים הם לכפר עון העגל בפרטות וכיוון שנתכפר בא המשכן והאוהל להשרות שכינתו שם כנ"ל. ולקמן בדרך השני יתבאר עניינו יותר בארוכה אבל קיצורו הוא כי היריעות והקרשים הם כדמיון גג השמים וד' רוחות השמים העשוי כמין אוהל כמ"ש וימתחם כאוהל לשבת כנזכר בפרקי ר' אליעזר ובהם כתיב השמים כסאי אך האדנים העומדים בקרקע המשכן הם סוד והארץ הדום רגלי מושב השכינה הנקראת אד"ני ועל שמה נקראים אדנים והנה בעשיית העגל לא כפרו בשם ההויה עצמה אשר בשמים הנקראת זה שמי לעולם רק בזה זכרי היא השכינה הנקראת אד"ני ונקראת אלקים השליט בארץ כמבואר אצלינו בפסוק קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו ר"ל בארץ וכמ"ש אלה אלקיך ישראל אשר העלוך היא השכינה ולזה לא אמרו סתם אלה אלהיך ולכן בעשותם האדנים להיות הדום רגליו ית' היא השכינה יספיק ואח"כ בעשותם שאר המשכן ישכון ג"כ מאליו שם ההויה אשר לא חטאו כנגדו ואין צריך להם כפרה בעבורו רק במה שחטאו בשכינת עזו שהיא לפני ה' בינינו ובינו ואינה נקראת ה' עצמו וז"ש והי' לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכ' שחטאתם בשכינה שהיא לפני ה' כנ"ל: או ירצה באופן אחר עפ"י דרכינו והוא כי שתי התרומות נרמזו בה וגם תרומת התמידין והאדנים אשר שתיהן הי' שוות בענין היותם מחצית השקל ולא כתרומת המשכן שנאמר בה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו וכו' כנודע ואמנם תרומת האדנים היתה בתחילה והיא במוצאי יום הכפורים של שנה הראשונה והמשכן הוקם באחד בניסן של שנה השנית ותרומת התמידין היתה פ"א לחודש השני של אייר בשנה השנית והוא המספר שנמנו שנית בפ' במדבר כנודע בפירש"י ז"ל ופה בפ' כי תשא נמנו בפעם ראשונה לצורך האדנים ובזה נבוא אל הביאור: כי תשא וכו' הוא המנין השני של במדבר סיני לצורך התמידין ויען כי תרומת המשכן ותרומת האדנים שווין בענין אחר הוא כי משתיהן נעשה המשכן בעצמו ואמנם תכלית עשיית המשכן איננו רק לצורך הקרבת התמידין והקרבנות כי הם העיקר לכפרת בני ישראל ולכן הקדים ענין התמידין לענין האדנים אעפ"י שהם האחרונים כנ"ל ולהיות המספר הזה עתיד להיות לאחר זמן בשנה השנית אמירה הזו היתה במוצאי יוה"כ כנ"ל לזה לא נאמר בה נשא את ראש בני ישראל כמ"ש נשא את ראש בני קהת אבל אמר כי תשא ירצה בהגיע זמן נשיאת ראשם שהוא באחד להחודש השני בשנה השנית אז ונתנו איש כופר נפשו לה' ונמצא כי לא נתכוין לאמר שיהיו המספר הזה ונתינת השקלים רשות כי חובה הה ומ"ש כי תשא איננו היראה על היותו רשות כי פירושו הוא כאשר יגיע זמן חיוב נשיאות ראשם אז ונתנו ומה שלא פירש הדבר לגמרי ויאמר נשא את ראש הי' לסיבה הנז' שטדיין לא הגיע זמן איוב המספר הזה י' עוד שנית רמז בזה והוא כי אילו אמר נשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר וכו' היה נראה שכאשר יהיה מספר הרשות כענין דוד המע"ה שלא יוכרחו לתת כופר נפש וזה אינו כי אפילו אז במספר הרשות מחוייבים ליתן ולכן אמר כי תשא לשון עתיד לרמוז לב' הבחינות הנ"ל כי יגיע זמן חיוב נשיאת ראשם והוא באחד לחודש השני בשנה השנית כמבואר חיובו וצוואתו בפרשת במדבר דע כי צריך אתה אל נתינת כופר נפש וכמו כן כאשר תרצה לישא את ראשם באיזה זמן שיהיה לרשות ולא לצורך חיוב ג"כ ונתנו איש כופר נפשו ואמנם עיקר מצוה זו אינה רק חיוב מספר הנזכר בפ' במדבר וזה הורה במה שאמר לפקודיהם כמו שיתבאר ונתחיל בדיוק מילת הכתובים אמר בני ישראל ולא מן הערב רב שחטאו בעגל במעשה ואין להה כפרה וריצוי במעשה המשכן כנ"ל על ויקחו לי תרומה וכו' אבל בישראל ונתנו איש כופר נפשו לכפר' ולנקות' מעונותיהם ע"י התמידין הבאין מתרומה זו כנ"ל ועי"כ תהיה שררה גדולה ונשיאת ראש לישראל שלהם ניתנה כפר' הקרבנות ולא לערב רב וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל ולכן לא אמר כי תפקוד כמ"ש פקוד את בני לוי לרמוז כי פקודה זו נשיאות ראש הוא להה ולהורות כי זו פקידה השנית של השנה השנית לצורך התמידין אמר לפקודיהם כלומר אעפ"י שכבר נמנו ונפקדו במוצאי יוה"כ לצורך האדנים חזור לפוקדם בשנה השנית עם שכבר ידעת פקודיהם כמה הם בתרומת האדנים. גם הורה בזה כי אין ענין פקודתם לדעת מניינם כי אין התכלית רק אל שיתנו איש כופר נפשו לצורך התמידין ואגב אורחיה תפקדם כדי להוציא הגבאים מידי חשד שלא לקחו השקלים רק במספר נכון ואמתיי' כמ"ש והייתם נקיים וכו' לא שהוצרכו הפקידה לצורך ישראל עצמן וז"ש כי תשא וכו' הכוונה היא לאשר ונתנו איש כופר נפשו אלא שלהוציא הגבאים מידי חשד תהיה נתינה זו משותפת בפקוד אותם נמצא שהנתינה היא העיקר והפקידה טפילה אליה וזהו שחזר ואמר בפקוד אותם והרגיש ואמר מכיון שאין הפקידה מוכרחת ואיננו רק מפני טעם ניקל לבטל החשד מעל הגבאים א"כ מוטב שיתנו איש כופר נפשו לה' ושלא ע"י פקידה כי ע"י הפקידה שולט בהם הנגף וזו רעה עצומה ביתר שאת אין קץ על רעת חשד הגבאים על ספק לזה אמר מבטיח אני אותך שלא יהיה בהם נגף אם תהיה נתינת הכופר בפקוד אותם ע"י מנין וז"ש פעם שנית בפקוד אותם ומכיוון שנתבטלה סכנת הנגף מוטב לפקוד אותם מפני החשד ואין כוונת הכתוב לשיתנו הכופר נפש לסיבה שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם שנמצא שתכלית הדבר איננו רק הפקידה ולא כופר הנפש כי הפקידה מוכרחת אלא שיש חשש נגף ולכן יתנו כופר נפש כי זה אינו כי הרי זו היא תרומת השקלים לצורך הקרבנות שהם מוכרחים וממילא אתיא ענין הפקידה והמספר: זה יתנו וכו' הרגיש כי בתרומת האדנים שייך לאמר לכפר על נפשותיכם שהיא כפרת עון העגל אבל תרומה זו שהיא לצורך ב' התמידין שבכל יום איך אתה אומר בהם ונתנו איש כופר נפשו והרי התמידין אינם לא חטאת ולא אשם הבאים על עבירות לז"א זה יתנו וכו' ובראותך שיעור הנתינה תדין איך הם כופר נפשו ולכן נבאר תחילה ענין שיעור הנתינה הזאת דע כי הקב"ה נתן לישראל לוחות הראשונות ולוחות: השניות אחר עון העגל והנה אעפ"י שיש בהם ראשונות ושניות איו בהם שינוי ופירוד כלל ח"ו וקדושה אחת שוה הם כי ז"ש ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים כנזכר בספר התיקונין וביאור הענין הזה הוא כך כי הנה הלוחות היו ב' אבני ספיר כל אחת היתה ששה על ששה טפחים וזהו אבני שיש כי מיעוט אבני שניים והם שני לוחות אבנים ויען הי' מספרם שש טפחים נקראים אבני ש"ש ויו"ד היתירה שבמלת שיש רומזת אל עשרת הדברות שבהם בשתי הלוחות ונחצבו ממקום קדוש מן השמים כמ"ש והלוחות מעשה אלקים המה ומשם ירדו ולכן הם נקראים אבני שיש קדוש ואמנם ב' לוחות השניות נחצבו מן הארץ מתוך אהלו של משה כמ"ש ז"ל על פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים אבל כתיבתם הי' ע"י השי"ת משא"כ הואשונים שהן ומעשיהן וכתיבתן מעשה אלהים המה ולכן שני לוחות השניות אינם אבני שיש קדוש רק טהור שאינו כ"כ שבח כמו קדוש כנודע בענין הכהן שנקרא קדוש כמ"ש לקדשו לכהנו לו וכתיב וקדשת אותם וכו' אך בלויים הגרועים העובדים אותם נאמר בהם וטהר' אותם וע"כ הוצרך ר"ע להזהיר לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור כשתגיעו בעיון מחשבתם בענין לוחות השניות הנקראים אבני שיש טהור ולא קדוש אל תחשבו כי כמו בלוחות עצמן יש בהם קצת שינוי שכמו כן בענין עשרת הדברות והתורה שבהם הנקראים מים שיש בהם שינוי ויהיו שני מיני מים וז"ש אל תאמרו מים מים כי התורה והעשרת הדברות שבהן בין בראשונות בין בשניות תורה אחת הוא ומים אחדים הם בלי שום שינוי' כלל ח"ו: ונבוא לעניינינו כי הלוחות ודברות הראשונות עם הלוחות השניות ודברותיהן נקראים שקל הקודש אחד שלם נמצא ששניהן קודש וקדושהה אחד להם ולא זה קדושה וזה טהרה ע"ד הנ"ל גם שניהן יחד שקל אחד הם. וכל אחד מהם הוא מחצית השקל ולכן השקל השלם הוא עשרים גרה ונחלק לשני חצאין חצי השקל שהם עשרה גרה הם עשר דברות ראשונות וחצי האחרון של. השקל שהם עשרה גרה האחרת הם עשרת הדברות השניות ואמנם אלו היה כסדר זמנים כי מחצית השקל הראשון הוא כנגד תרומת של האדנים. הקודמין ומחצית האחרון של השקל הוא תרומת התמידין שהיה באחרונה בשנה השנית אלא שלסיבת מעלתן הוזכרו פה בתחלת הפרשה כנ"ל ולהורות כי זו התרומה של התמידין היא כנגד מחצית האחרון לכן אחר שכבר אמר זה יתנו מחצית השקל וכו' עשרים גרה השקל חזר עוד לאמר מחצית השקל תרומה לה' כי המחצית האחרון הוא התרומה לה' הזאת שהיא של התמידין ואמרו תרומה לה' הענין במה שנתבאר אצלינו כי ענין הלוחות והדברות ראשונות ושניות הכל נרמז בשם הויה וזה כי אות ראשונה היא יו"ד ווהיא כנגד י' דברות הראשונות ואם תמלאנה במילוי יו"ד תהי' בהם י' עוד אחת כמספר ו"ד של המילוי והם כנגד עשרת דברות השניות הרי כי אות ראשונה של הויה נקרא שקל הקודש שלם כמ"ש ברעיא מהימנא אבנא למשקל בהדה דא יו"ד כי צורת אבן המשקל עגולה כצורת י' כזה י. כמ"ש בפשוטה ובמילואה מנין עשרה יו"ד ונחלקת לשני חצאין כי אות י' פשוטה מחצית השקל הראשון ואותיו' וד' בגימטריא י' היא מחצית השני ונקרא שקל הקודש כנודט כי כל קדושה בסוד י' בסוד אין קדושה פחות מעשרה ובסוד פרשה ראשונה של התפילין שהיא קדש לי כל טפחים שבכל לוח משתי לוחות השניות והרי נתבאר איך ענין הלוחות והדברות ראשונות ואחרונות הנרמזים בשקל הקודש שלם נרמזו בשם הויה וז"ש תרומה לה' אל מה שחזר להזכיר מחצית השקל פעם שנית שהוא תרומת התמידין כנ"ל. לרמוז כי הלוחות הראשונות שהם מחצית הראשון כתיב בהן וישלך את הלוחות מידיו ונפלו אך השניות שהם מחצית השקל לא נפלו ונשארו בהרמה בידו ולכן סמך אליהם ואמר תרומה לה'. ולא הזכיר מלת תרומה במחצית הראשון ובזה נבא אל הביאור אומרו ונתנו איש כופר נפשו כי התמידין היה לכפר על מה שחטאו בני האדם בכל השנה בעשרת דברות השניות הכוללים כל תריג מצות כנודע במה שבארנו בפסוק וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכמו שאמרו ז"ל לא לן אדם בירושלים ועון בידו כמו שנאמר צדק ילין בה וע"ז באו תמיד של שחר ושל ערב לכפר עבירות היום והלילה וע"ז נאמר ונתנו איש כופר נפשו וכו' כי הוא לכפרת כל יחיד ויחיד בפני עצמו אבל בתרומת האדנים שהם לכפר עון העגל שהי' בכללת ישראל אמר לכפר על נפשותיכם בלשון רבים כמו שיתבאר ולהיות כי התמידין לכפר חטאת האדם אשר משהגדיל ונעשה איש חייב חטאת לזה אמר ונתנו איש כופר נפשו ולא אמר בה זה יתנו כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה כי כונתו הוא כל העובר על הפקודים מאותם שנקראו איש גדול ולא קטן משא"כ בתרומת האדנים שכתוב בה מבן עשרים שנה כמו שיתבאר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות שקלים וכן בפירוש המשניות במסכת שקלים כי כיון שהגדיל והביא שתי שערות נתחייב בשקלי התמידין ובזה לא נצטרך אל מה שנדחק רבינו עובדי' בפי' המשניות במסכת שקלים לתרץ קושיא זו ואמר כי אעפ"י שהגדיל והביא שתי שערות אתקרי קטן כיון שלא הגיע לבן עשרים שנה ולא ירד לתירוץ הזה לחלק בין תרומת האדנים ותרומת התמידין: כל העובר על הפקודים וכו' אחר שביאר תרומת התמידין כנ"ל בא עתה להזכיר תרומת האדנים ובזה יתורץ למה חזר לכתוב שנית כל העובר על הפקודים אחר שכבר נזכר למעלה גם לכן חזר שנית להזכיר תרומת ה' כי זו תרומה אחרת היא גם לכן שינה בה ואמר כל העובר על הפקודים וכו' מבן עשרים וכו' משא"כ למעלה כנ"ל כי הם דינין חלוקים זה מזה גם לכן הוצרך להזכיר בה העשיר לא ירבה וכו' אחר שכבר זכר לעיל ונתנו איש כופר נפשו מחצית השקל והענין כי בתרומת התמידין במ"ש זה יתנו מחצית השקל יספיק יען הוא לכופר נפשו על החטאות וכל הנפשות שוות א"כ פשוט הוא כי העשיר לא ירבה אבל בתרומה זו של האדנים היינו טועים לאמר כי כמו ששאר תרומת המשכן היתה דרך נדבות לב כאו"א גה תרומת האדנים שהיא לצורך המשכן תהי' על דרך נדבה העשיר ירבה והדל ימעיט ולכן הוצרך להזכיר בתרומה זו העשיר לא ירבה וכו' וביאר הטעם שהוא לכפר על נפשותיכם שהוא חטא העגל כי לכן נאמר בלשון רבים משא"כ למעלה כופר נפשו לשון יחיד וכיון שגם תרומה זו כפרת נפשות כדמיון התמידין לכן גם בזו העשיר לא ירבה וכו' ולא עוד אלא שכפרה זו מוכרחת וגדולה מכפרת התמידין כמו שיתבאר בפסוק ולקחת את כסף הכפורים וכו' ואמר בה העשיר לא ירבה וכו' ממחצית השקל הענין כי תרומה זו באה לכפר עון העגל שכפרו בעשרת הדברות הראשונות כנ"ל והנה הם היותר חשובות כי מעשה אלקים המה יען הם מד' אותיות עצמן הפשוטות משם הוי"ה כי השניות הם מן מת האדנים שהיא לצורך המשכן תהי' על דרך נדבה העשיר ירבה והדל ימעיט ולכן הוצרך להזכיר בתרומה זו העשיר לא ירבה וכו' וביאר הטעם שהוא לכפר על נפשותיכם שהוא חטא העגל כי לכן נאמר בלשון רבים משא"כ למעלה כופר נפשו לשון יחיד וכיון שגם תרומה זו כפרת נפשות כדמיון התמידין לכן גם בזו העשיר לא ירבה וכו' ולא עוד אלא שכפרה זו מוכרחת וגדולה מכפרת התמידין כמו שיתבאר בפסוק ולקחת את כסף הכפורים וכו' ואמר בה העשיר לא ירבה וכו' ממחצית השקל הענין כי תרומה זו באה לכפר עון העגל שכפרו בעשרת הדברות הראשונות כנ"ל והנה הם היותר חשובות כי מעשה אלקים המה יען הם מד' אותיות עצמן הפשוטות משם הוי"ה כי השניות הם מן המילוי וז"א העשיר וכו' ממחצית השקל הנודע שהוא מחציתו העליון העקרי כי תרומת התמידין הם מחצית התחתון של השקל ולא עוד אלא שעון העגל הוא דבר של ע"ז שהוא חמור מאוד וגם שהוא ודאי משא"כ בתמידין שהם לכפר חטאות שוגג של האדם ולא עוד אלא שבאין על הספק אם חטא אם לאו וז"א ולקחת את כסף הכפורים היא תרומת האדנים שבאין לכפרה ודאית כי תרומת התמידין אינה לכפרה ודאית כנ"ל ונתת אותו על עבודת אוהל מועד הם האדנים הנקראי' עבודת אוהל מועד כי הם עומדין תחת הקרשים והאוהל לשרתו כעבד המשרת לרבו ולכן לא אמר ונתת אותו על אוהל מועד ובזה ג"כ יפורש מהיכן למדו רז"ל שזו היא תרומת האדנים עם שיש להם ג"כ קצת ראי' אחרת ממ"ש וכסף פקודי העדה מאת ככר ויעש בה את אדני וכו' כנודע זעדיין אנו צריכין לתת עעם מה שייך כפרת העגל אל ענין האדנים ובפרט מה ששינה בה לאמר העשיר לא ירבה וכו' והענין במה שנתבאר אצלינו בפרשת תצוה כי המשכן הוא דוגמת שמים וארץ וכל צבאם והענין בקיצור כי היריעות הם נגד השמים שכתיב בהם נוטה שמים כיריעה והקרשי' הם כנגד מ"ש הכתוב עמודי השמים ירופפו כנודע מבריאות מעשה בראשית (אפשר יהיה מבריאות רק בגוף הכתב כתוב מבריתות) איך עמודי השמים יורדים ונסמכים בארץ והאדים הם בחינת הארץ עצמה שנאמר עליה והארץ הדום רגלי וכנודע כי גם הארץ עליונה נקראת אדנ"י כי לסיבה זו נקרא אדון כל הארץ "והנה שם אדני בגימטריא ס"ה ובמילוי המילוי יש בה ל"ה, הרי הכל מאה וע"כ הי' האדנים מאת אדנים כי שם אד"ני יש בה בחינת מאת ועל שמה נקראים כפרו בעשר דברות הראשונות בעון העגל נסתלקה שכינתו יתברך הנקראת אד"ני השוכנת בארץ וכיון שבה חטאו גם הכפרה תהי' בה להחזיר השכינה בארץ ע"י אדני המשכן שהם כנגדה וז"ש והיו לבני ישראל לזכרון ירצה כי התרומה של האדנים הנ"ל תהי' מזכרת אל השכינה שתשכון הארץ ע"י האדנים וכבר ידעת כי שם אדני נקראת זה זכרי ולכן נקרא לפני ה' כי עומדת כעין מסך בינינו לבין שם הוי"ה וז"ש לפנ ה' וביאר מה צורך הי' לזה והרי כתיב והארץ הדום רגלי ובה שוכן תמיד ואמר לכפר על נפשותיכם מעון העגל כי לסבתו נסתלקה השכינה ותרם מעל הארץ ועי"כ תחזור למקומה ואגב אורחי' רמז אל מה שנודע כי השכינה נקראת נפש בסוד נשבע ה' בנפשו כי שם הוי"ה רוח ושה אדני נפש הנקראת בת שבע כי שם ענין השבועה בסוד חצבה עמודיה שבעה כנודע וז"ש לכפר על הפגם אשר פגמתם בשכינה הנקראת נפשותיכם כי משם הם נפשותיכ' בסוד בנים אתם לה' אלקיכם ואמנם היתדות והמתרים שבקלעים הם כנגד עמודי הארץ התקועים בתהומות התחתונים שעליהם נאמר ועמודיה יתפלצון ואינם אלו עמודי השמים כי אותם נאמר עליהם עמודי שמים ירופפו כנ"ל. וע"ד רמז ירמוז כי תשא וכו' ירמוז אל ענין ראש השנה יום הדין כי אז מגיע זמן נשיאות ראשם לפקוד אותם כבני מרון כנודע וז"ש כי תשא כאשר יגיע זמן אשר תשא וכו' והנה ז' ראשי שנים על התבואה ועל פירות האילן ועל המים אבל נשיאת הראשים עצמן שהם חיי האדם אינם אלא בא' בתשרי ואז כולם עוברים לפניו כבני מרון וז"ש כי תשא את ראש שהוא ענין חיי האדם כי אז נאמר בו ופוקד כל יצורי קדם וז"ש לפקודיהם ואינם נפקדים כולם יחד בכללות רק כל אחד בפני עצמו כבני מרון א' לאחד תחת השבט ולכן כל איש ואיש צריך לבקש וליתן כפרת נפשו בפרטות כפי חטאו וז"ש ונתנו איש כופר נפשו לא כשאר ג' ראשי שנים שהעולם נידון אחר רובו בענין התבואה והפירות המים ובקשת כפרתם תהי' בחודש אלול הסמוך ליום ראשון של תשרי שאז זמן הפקידה וז"ש בפקוד אותם ועי"כ ולא יהי' בהם נגף ע"י מלאך המות וח"ו יכתבו למיתה בפקוד אותם ביום ראש השנה אבל יכתבו בספר החיים ונודע מ"ש בספר הזוהר בהיכלות פ' פקודי ובספר התיקונין כי יש מלאך המות לכל מלאך המות מבן עשרים ומעלה ויש מלאך המות לקטנים ונקרא אסכרה ויש מלאך המות לאותם שהם מבן י"ג טד בן עשרים שאינם ראויים לעונש לא מפני אבותיהם ולא מחמת עצמן ועליהם נאמר ויש נספה בלא משפט ולכן נקרא נגף כי הנגף איננו מבחין בין צדיק לרשע ונספה בלא משפט וז"ש ונתנו איש כלומר משהגיע לי"ג שנים עד בן עשרים כי אז מתחיל ליקרא איש והגיע לכלל עונשין בב"ד שלמטה ומי שמת אז נקרא נגף שנספה בלא משפט ב"ד של מעלה ולכן יתן כופר נפשו כנ"ל לשוב בתשובה כי הפחות מבן י"ג אינו נקרא איש ואפילו בב"ד של מטה לא הגיע לכלל עונשין ובפסוק האחר ירמוז אל כפרת מי שהוא מבן עשרים שנה כמו שיתבאר במקומו ואמר זה יתנו כל העובר ענ הפקודים ביום ראש השנה ליפקוד והוא מבן י"ג שנה ומעלה הנה תשובתם האמיתית בראשי' הכל צריך שיאמינו שיש שם אלוה שעליו נאמר זה אלי ואנוהו זה ה' קונני לו וז"ש זה יתנו וענין הזה הוא כנגד הדיבור הראשון אנכי ה' אלקיך ואח"כ כיון שהאמינו היסוד שיש אלוה אז יאמינו כל העשר דברות ששמעו מפי האלוה הזה הלא הם נקראים מחצית השקל עשרה גרה עשר דברות הנקראים שקל הקודש כי אין קדושה יתירה יותר מהם ונקראים שקל שהם עשר חמש כנגד חמש והם ה' דברות בלוח הא' וה' דברות לוח הב' והם כעין שתי כפות המאזנים והשקל כי כף יש בה ה' אצבעות ימינם וכף שמאלית ה' אצבעות שמאלי' ונודע כי התורה הם תרי"ג מצות אך המובחר והמורם מכולם הם עשרת הדברות וז"ש תרומה לה' גם ירמוז באופן אחר כי הנה גוף האדם עצמו נקרא שקל הקודש כי ראש האדם כנגד לשון המאזניים הנקראים ראש השקל ומכריע בין שתי כפות ידיו כנגד ב' כפות השקל וכן ב' כפות רגליו ונמצאו כף יד ורגל הימנים הם עשרה אצבעותי וכנגד בצד שמאל והם סוד עשרת הדברות הכף בשקל הקודש כי כף בפשוטה הם עשרה ובמילויה הם עשרים שהם עשרה עשרה הכף וכנגדם עשרים גרה השקל ועשרה הה מחציתו וראש האדם שבו הפה והלשון כנגד לשון המאזניי' המכריע כי כן מות וחיים ביד הלשון וכל עמל אדם לפיהו להטות אל הימין או אל השמאל טוב ורע והנה מחצית השקל הימני הטוב כי שם מושב יצר הטוב איננו צריך כפרה אבל מחציתו השמאלי שם מושב היצה"ר וצריך כפרה ולכן יתן מחצית השמאלי של השקל וירימהו לה' כי עד עתה הי' נכנע ומושפל תחת היצה"ר ובשובו אל ה' ירימהו תרומה לה' ויורם בסוד ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך. כל העובר על הפקודים עתה מבאר תשובת שאר בני אדם שכבר נכנסין בעונש ב"ד של מעלה ועליהם אמר כל העובר על הפקודים מאותם שהן מבן עשרים שנה ומעלה יתנו גה כן תרומת ה' ע"ד הנזכר מחצית השקל וגם אם יהי' עשיר או דל מן המצות לא יוסיף ולא יגרע ממחצית השקל כי אינם יכוליה להוסיף ולגרוע מן המצות להשלי' מחצית השקל השמאלי כי בעשות המחצית השמאלי יושלם השקל ואינו צריך להוסיף עוד ואם לא יתן המחצית הנ"ל ויפחות ממנו לא יהי' השקל שלם באופן כי הכל צריכין להשלים השקל ועליו אין להוסיף או לגרוע או ירצה על דרך מה שפירשו רז"ל על והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון זה עשיר מן התורה ואמר כי העשיר בתורה אם אין בו יראת חטא במחצית השמאלי של השקל לא מפני תורתו ירבה מעלתו וכן הדל בתורה ונתן המחצית השקל מיראת חטא לא מפני חסרון התורה ימעיט לפניו יתברך כי הרי נאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' וביאר כי כל שני מיני כפרות הנ"ל של העובר טל הפקודים מבן י"ג שנה או מבן כ' שנה צריכין לשוב ביום של ראש השנה כדי שכשיבא יום הכפורים יהי' מעותד לכפרה וז"ש לכפר על נפשותיכם כמ"ש כי ביום הזה יכפר עליכם וכו' כי הכל תלוי עד היום ההוא וז"ש לכפר לעתיד: ולקחת וכו' לא די במה שיכפר עליכם מכל חטאותיכם כי גם יתן לך השי"ת שכר טוב בעמלך גם עושר גם כבוד מאז ואילך ואז ולקחת מיד השי"ת את השכר הגונים לך הנקרא כסף שהוא מצד החסד הניתן לך ביום הכפורים והזהר אל תפזרהו בעניני הבלי עולמיך לאכול ולשתות כ"א ושמת אותו על עבודת אוהל מועד בסוד לעבדה ולשמרה מצות עשה ולא תעשה ולעסוק בתורה בבית המדרש הנקרא אוהל מועד ושם תפזר ממוניך לעבוד את קוניך והנהה תרויח בזה כי אם תוציאהו בהבלי העולם אתה מאבדו ממך אך תתנהו לעבודת אוהל מועד איננו נקרא נתינה לאחרים רק תשימהו שם מונח קיים לעולם הבא כמ"ש מונבז המלך אני גנזתי במקום שאין היד שולטות וכו' וז"ש ושמת ולא אמר ונתת ועי"ז והיה לכם לזכרון לפני ה' לשנים הבאות יזכור אתכם לחיים טובים מאז ואילך בכל שנותיך: או ירצה במה שנודע כי יום הדין הגדול והנורא היא יום הפטירה במאד מאד יותר על יום ר"ה הנקרא יום הדין הקטן כי אז מדקדק הקב"ה עם האדם לנקות כחוט השטרה ואין שם אריכות אפיים כענין יום הדין של ר"ה שע"י תשובה מתכפר להם ואמר כי ע"י נתינתך כסף הכפורים בעבודת אוהל מועד ע"ד הנ"ל יהיה לך לזכרון לפני ה' שהוא עולם הבא שלאחר פטירת האדם כי שם נקרא לפני ה' ואז יכפר על נפשותיכם כפרה גמורה שלמה בכל ניקיוו כנ"ל וזהו שחזר לאמר שנית לכפר על נפשותיכם. ואתה דבר וכו' אך את שבתותי תשמרו וכו' מצות שבת שקולה ככל המצות ולכן לא תהי' אתה מדבר אל אהרן ובניו הזקנים ואחר כך הם יאמרו לבני ישראל כנודע בכל המצות שאעפ"י שכתוב בהם דבר אל בני ישראל היה ע"ד הנ"ל משה שונה פרקו לאהרן וכו' אבל ענין השבת אתה בעצמך בפיך דבר אל בני ישראל כולם מפה אל פה וביאר הטעם יען כי אות היא וכו' וז"ש לדעת כי אני וכו' ונמצא כי מ"ש כי אות היא הוא נתינת טעם אל מ"ש למעלה ואינו טעם אל הסמוך לו את שבתותי תשמרו רק אל ואתה דבר כנ"ל ועוד כי דיניה ופרטיה רבים לאין קץ מקרא מועט והלכות מרובות ועוד כי הוא מן החמורות שחייבין עליהה הקילה וכמ"ש אח"כ מחלליה מות יומת וכאשר יראו בני ישראל שינוי הזה שאתה בעצמך מלמד להם דיניה ירגישו חומר עניינה ולא יזלזלו בה. ובזה יתבאר מ"ש אח"כ בפ' האחרת ויקהל משה וכו' והוא שינוי גדול משאר המצות האמנם הודיענו כי לא שינה מאשר ציווהו השי"ת והקהיל את כל עדת בני ישראל ולכולם בהקהל דיבר ואמר אלה הדברים וכו' בענין השבת כמו שנצטווה בפ' זו הקודמת אליה והודיען כל פרטיהן כמו שרמזו רז"ל כי במלת אלה הדברים נרמזו כל הט"ל מלאכות כמספר אלה עם הג' אותיות הן ותולדותיהן ופרטיהן עוד אחרת תעשה והיא שלא תאמר אליהן אך את שבתות ה' תשמרו כיון שאתה הוא המדבר וכמ"ש מלבד שבתות ה' אמנם חאמר אך את שבתותי כאילו אני בעצמי פי המדבר אליהם וגה זה להגזים הדבר ע"ד הנ"ל כדי שלא יזלזלו בה ולז"א פעם שנית לאמר ירצה דבר אל בני ישראל ולא תאמר אך את שבתות ה' תשמרו אבל לאמר ר"ל אמור להם בלשון הזה אך את שבתותי ומעתה נבא אל ביאור הכתובים ונבאר פי' אחר במילת ואתה וגם מ"ש דבר אל בני ישראל ללא צורך אבל הענין במה שהקדימו רז"ל לבאר מלת אך שבא למעט את השבת ממלאכת המשכן והענין כי הנה בארנו בפ' תרומה כי אמר השי"ת אל משה דבר אל בני ישראל ולא אל הערב רב כי הם יקחו לי תרומה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולא בתוך הערב רב וזה יורה חיבתו יתירה נודעת להם לאין קץ שיניח העליונים וישכון עמהם בארץ ולא עוד אלא שאף הערב רב שנתגיירו לא ישכון גם עמהם וא"כ ראוי למהר את הקץ בהשתדלות נמרץ בחפזון לעשות המשכן ביום ובלילה ואפילו בשבת כי התועלת רב לקבל אלהותו ית' עמהם כי זה הוא יותר יתרון ואות נמרץ בינו לבין ישראל וראוי לחלל את השבת מפני כך ולכן ואתה עצמך אשר דברת לבני ישראל על מלאכת המשכן מאתם ולא מן הערב רב צריך שאתה שלא ע"י אהרן והזקנים תדבר עליהם ענין השבת והלואי שיאמינו ויקיימו השבת מרוב תאוותם לגמור המשכן שאשכון בתוכם כי כיון שהפה שלך אסר הוא עצמו יתיר ותהיה נאמן אצלם ואמנם צריך ג"כ שתאמר אליהם באופן נאות כדי שיקבלו דבריך וזהו האופן שתאמר אך את שבתותי תשמרו וז"ש לאמר אך את וכו' והענין אף אם צויתי אליכם ענין המשכן שהוא שבח גדול לכם ממטט אני את השבת במלת אך ממלאכת המשכן לסיבת רבות כמו שנבאר, הא' היא כי שבתותי הם כי אני צויתים אתכם על שמירתם ואני ג"כ הוא שצויתי על המשכן ומי שציוה זה ציווה גם את זה והכל מרועה אחד נצטווית' וכבר נודע כי אין השכר על קיום המצוה בעצמה רק על היותם מקיימים מצותו יתברך וכמו שמצינו ציוה להתענות ביום הכפורים וציוה לאכול בשבת וכ"כ שכר יש לאוכל כמו בשבת כמו למתענה ביום הכפורים וז"ש שבתותי ועוד כי ענין השבת כבר הקדים מששת ימי בראשית ומאז אות הוא ביני וביניכם כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ברא את השמים ואת הארץ בו' ימים וביום הז' שבת מכל מלאכתו להניח להם אות ביני ובין בני ישראל שנקראו ראשית לדעת כי מאז אני ה' מקדשכם ואין ראוי לבטל הדבר המוקדם אל המצוה המאוחרת ולא עוד אלא שהמצוה המוקדמת ניתנה לאות ברית ביני וביניכם לכל המצות הבאות ואיך יתבטל ח"ו האות ההוא כי כל שאר הבנין יפול וז"ש בלשון נתינת טעם כי אות היא וכו': עוד שלישית כי אות השבת קיימ' לעולם ביני וביניכם לדורותיכם הבאים פעם אחת בכל ז' ימים חוזר חלילה ולא כן מלאכת המשכן שאינה רק לכם ולא לדורותיכם ואפילו לכם איננה תמיד כי בחודש אחד יוגמר מלאכתו ואין עוד בו מלאכה לענין המשכן בעצמו רק לענין התמידין כמו שיתבאר עוד רביעית רמז במלת שבתותי כי ראוי לכם ללמוד ממני כי אני בראתי שמים לכסאי והארץ להדום רגלי לשכון בעליונים ובתחתונים כדמיון המשכן שאתם עושין וגמרתי מלאכתי בששת ימים וביום השביעי קיימתי מצות שבת וכליתי מלאכתי מלאכת שמים וארץ שהם יותר מוכרחים גדולים מן המשכן אשר עשית' אתם ונמצא כי אני קיימתי מצות שבת בתחילה ושבתותי נקראים יען כי אני שבתתי בהם ומכ"ש אתם שתשמרום ותמנעו ממלאכת המשכן גם רמז במלת שבתותי בלשון רבים ולא כמ"ש למטה ושמרו בני ישראל את השבת והענין כי השבת יש בה ג' מצות לג' קדושות שבו שהם הלילה והבוקר והמנחה כי הם ג' מיני קדושות הנרמזים בפסוק אכלוהו היום כי שבת היום וכו' כנודע כי לכך תקנו ג' סעודות כנגד ג' פעמים היום והם חיוב גמור כנודע ושלשתן קיימתי אני ונקראים שבתותי ונרמזו בג' פעמים אלקים בפ' ויכולו ובג"פ ויכל וישבות ויברך וכו' כנודע לחכמי האמת וז"ש את שבתותי כי שבתותי מיעוט רבים שנים ומלת את לרבות ליל שבת כנזכר בס' הזוהר על פסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו וא"כ אין ראוי לבטל קדוש' ג' שבתו' לקיום קדושה א' של המשכן שנאמר בו ועשו לי מקדש וכדקיי"ל לא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה עוד חמישי' רמז במל' שבתותי כי הלא כל גופו של משכן אינו רק לכפר עון העגל שבו בטלו מצוה ראשונה של עשר' הדברות אנכי ה' אלקיך ואיך תבטלו שתי מצותי זכור את יום השבת לקדשו בלוחות הראשונות ושמור את יום השבת בלוחות שניות ואל זה רמז שבתותי אל זכור ושמור כנודע לרז"ל ותהיה ח"ו ככלב שב על קיאו לחזור ולבטל ב' מצות של שבת שבעשרת הדברות עצמ' שאי אפשר לעקור אות אחת מהם והנה במלת את שבתותי תשמרו ירמוז אל דברו והפכו כי כבר פרשנו ע"ד רז"ל כי אך למעוטי את השבת ממלאכת המשכן ונתן טעם מפני שהם שבתותי כנ"ל וגם ירמוז אל היפך זה והיא כי תאמרו כיון שכ"כ חמיר יום השבת שנבטל בעבורו מלאכת המשכן שהוא העיקר להשראת שכינתו א"כ מכ"ש שאין לחלל השבת כדי להקריב תמידין ומוספין שאינם להשראת שכינה לז"א אך אעפ"י שאני מצוה אתכם את שבתותי תשמרו ממלאכק המשכן אך ימעט ענין הקרב' תמידין ומוספין שאינן בכלל זה והטעם הוא לפי שהם שבתותי שלי וכמו כן מלאכת המשכן לי להשרות בו שכינתי ידחה ענין המשכן ולא השבת לסיבות הנ"ל ומכיון שהשבתות גם הם לי להורות שבראתי שמים וארץ אחפוץ בו יותר ממעשה המשכן ואמנם ענין קרבנות תמידין אינם שלי רק לתועלת ישראל שיהיו נקיים מכל חטא כנ"ל על פסוק צדק ילין בה כי לכך בתרומ' התמידין אמר ונתנו איש כופר נפשו ומוטב לכם שתהיו נקיים ומלובנים מחטאותיכם יותר מקיום שבתות שהם דבר הנוגע לכבודי ואני מוחל על כבודי כדי שתהא לכם כפר' כל הימים ואם בימי החול אתם נקיים מחטא מכ"ש שהוא ראוי שתהיו נקיים ביום השבת גם מילת אך בא למעט פיקוח נפש וסכנת נפשות שדוחה את השבת ונתן טעם במ"ש שבתותי לשון רבים ירמוז אל מ"ש רז"ל מוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור הרבה שבתות אה יחיה וז"ש אך למעט שבת אחד לבד כד ששבתותי הרבים תשמרו כמ"ש וחי בהם עוד טעם שני כי הלא אות היא ביני וביניכם ואם תמותו בעבור השבת תתבטל ענין האות אשר ביני וביניכם כי אם תמותו בעבור קיום השבת במי ישאר האות ההיא קיימת: או ירצה המיעוט כי שכר מצות השבת בהאי עלמא ליכא ועכ"ז את שבתותי תשמרו הם סוד קיום ג' שבתות שאליה' רומזת ג' סעודות כנ"ל כי שכרם שמור לעתיד אות היא ביני וביניכם להנצל מג' הפורעניות שלבסוף שיתא אלפי שני דהוי עלמא שכנגד ששה ימי בראשית והם חבלי משיח ומלחמות גוג ומגוג וגיהנם האחרון שלעתיד כנודע ונמצא כי קיום השבת הוא אות ומופת המורה על אשר עתיד להמשך העולם והם שיתא אלפי שני ובסופם ינצל מהנ"ל והכל הוא לדעת אח"כ לעתיד באלף השביעי שהוא כנגד השבת שאז אני ה' עתיד להיות מקדשכם קדושים רוחניים כמלאכים מלאכי השרת משא"כ מקודם שהייתם בעלי חומר וגוף ואינה קדושה שלמה כעין השי"ת שברא העולם בששת ימי המעשה בשביעי שבת וינפש כמו שנבאר לבסוף שהוא שביתה ממלאכת החומר ולא נשאר רק הנפש לבדה וז"ש וינפש ולא נצטרך אל דוחק רז"ל שכביכול וינפש מצער קוצר הנשימה שע"י המלאכה כדרך ב"ו. ואחר שביאר כי שכר שבת בהאי עלמא ליכא כנזכר בא לבאר כי עונש ביטוי כפול בהאי עלמא ובעוה"ב ושמרתם את השבת מחלליה מות יומת בעוה"ז ע"י מיתת ב"ד זולת עונש עוה"ב כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה הנפש וכו' ולכן מכל הצדדים צריך שתשמרהו: ושמרתם וכו' כבר נתבאר מה צורך את שבתותי וכו' כי כבר נצטוו בעשרת הדברות זכור וכו' שמור את יום וכו' אמנם עוד חזר כמה פעמים ושמרתם ושמרו וכו' גם בענין המלאכות הרחיב במאד מחלליה מות יומת וכו' כי כל העושה וכו' ולא עוד אלא ענין כי נתינת טעם היא והנה היא מכריע הדבר בעצמו מחלליה מות יומת והטעם כי הרי כל העושה בו מלאכה וכו' ולא עוד אלא שאדרבה ממעט העונש כי בתחלה אמר מות יומת בסקילה והטעם כי כל העושה וכו' ונכרתה שאינו רק כרת וזו קושיא עצומה גם כי פעמים מזכירה בלשון נקיבה העושה בה קדש היא מחלליה ואח"כ בלשון זכר העושה בו מלאכה. גם פעם אומר קודש לה' ופעם קדש היא לכם ואין זה אלא בי"ט כנודע כי הוא לכם לאכול ולשתות והענין במה שקדם בספר הזוהר כי שני שבתות הם יום ולילה כנגד זכור ושמור וז"ש אך את שבתותי מיעוט רבים שנים והם סוד אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן וכו' וחזר ופרטן והתחיל בענין הלילה כענין ויהי ערב ויהי בוקר ואמר ושמרתם את השבת הא' היא הלילה יען כי קודש היא נקבה ולכן קדושתה היא לכם לאכול הסעודה ולישן כל הלילה ולשמוח בביתך שמחת מצוה כנודע מע"ש לע"ש ולהיותה קודש תשה וחלישה החטא יכול כביכול לפגום בה ולחלל קדושתה ולכן מחלליה לזו הקדושה הנקבה מית יומת בסקילה ביד ב"ד ונודע כי השוגג איננו מחלל רק המזיד ולהורות בין שוגג למזיד הוצרך להיות שם עדים והתראה ואז נק' מחלליה בפרהסיא בפני עדים ובמזיד ואף על פי שהוא בלילה ונראה שאין בזה חילול מפורסם כי לכך נתכוון בעשות מלאכתו בלילה שלא יראוהו המון עם עכ"ז מות יומת בסקילה כי נודע כי כל העושה בה מלאכה בלילה אפילו בצנעה אין רואה ונכרתה בכרת בידי שמים ועתה שהיו בפני עדים ובהתראה הנק' מחלליה ודאי שיש. בזה עונש חמור כי מות יומת בב"ד ולא בכרת לבדו ולכן בענין הלילה אמר ושמרתם כי היא כנגד שמור כנודע ובזה לא נצטרך במה שנדחק רש"י ז"ל לפרש מחלליה הנוהג בה חול וכפי דרכינו הוא מחלל ממש יען הוא במזיד והתראה בפרהסיא ומחלל את השי"ת שנתן את השבת וגה כמ"ש כי קדושת הלילה קלה ויכול לפוגמה ולחללה וכנגד יום השבת שהוא כנגד זכור לא הזכיר בו שמירה אך אמר ששת ימים וכו' וביום השביעי וכו' כי זה ביום ממש ולא בלילה וע"כ שבת שבתון מכל הפרטי' ולכן איננו קודש לכם רק קודש לה' קדושה נפלאה כולו לה' לעסוק בתורה בסוד וקראת לשבת עונג כי לא אמר והתענג בשבת לרמוז כי איננו עונג גופני רק. עונג בקריאה בתורה שהוא להשיג העונג הנפשות ר"ת ענ"ג עדן נהר גן לנשמה ולרוח ולנפש וכנגד ג' סעודות וג' שבתות הנרמזים במילת שבתות כנ"ל ולהיותו קדושה עצומה אין כח ביד העושה. מלאכה לפגום אותו ולחללו ממש וכמ"ש אם חטאת מה תפעל בו ולזה לא זכר בו מחלליה רק. כל העושה בו מלאכה ויען הוא יום זכר אמר בו ולא בה כבתחילה וכנודע ממה שתקנו לנו עזרא ובית דינו וינוח בה בליל שבת וינוחו בו ביום שבת ובשבת ש.לישי שהוא המנחה וינוחו בם גם טעם ע"ד הפשט כפי הנ"ל כי להיותו יום פשוט הוא כי כל העושה בו מלאכה הוא לתכלית חילול אף אם יראוהו אינו חושש ואין צורך לאמר בו מחלליה אך בלילה שכל העם בבתיהם הייתי אומר שאיננו נקרא חילול אף אם יהי' בעדים ולכך הוצרך לאמר בו מחלליה שהיא בעדים ואז כשיאמר בו כל העושה בה מלאכה הוי שלא בעדים אבל ביום שלא הזכיר מחלליה פשוט הוא כי מ"ש כל העושה בו מלאכה הוא בעדים כדרך כל שאר מיתות ב"ד שאינם אלא בעדים והתראה כנודע ובפט כי דבר הכתוב בהווה כי העושה מלאכתו ביום אינו חושש אל העם הרואים אותו ושמרו וכו' עד הנה דיבר בדור המדבר וז"ש לנוכח ושמרתם וכו' כי להם הוצרך להזהיר על השבת שלא יראוהו לסיבת מלאכת השבת כנ"ל על ואתה דבר אך את וכו' ועתה דיבר בזרעם אחריהם וז"ש ושמרו שהוא שלא לנוכח וגם שהוא לעתיד וז"ש לעשות את 'השבת לדורותיכם ובפסוק הקודם אמר ושמרתם אתם את השבת ולא אמר לדורותיכם ונוכל לפרש כפי זה כי ושמרו איננו ציווי כי כבר קדם בעשרת הדברות רק הוא סיפור כי לכם הוצרכתי לחזור ולצוות ושמרתם וכו' שלא תטעו לדחותו לסיבת מלאכת המשכן מש"כ לזרעם כי יודע אני שישמרו בני ישראל את השבת לדורותיכם כי אין שם טענת מלאכת משכן וכמו שבהם הזכיר שמירה לנילה ושבתון קודש לה' ביום כנגד זכור כך לזרעם הזכיר ושמרו בני ישראל את השבת של הלילה הנקראת שמירה ולעשות את השבת כנגד 'היום ולכן אמר השבת השבת שני פעמים ולהיות כי זכור כנגד היום שהוא זכרהו בתפלות היום לחתום מקדש השבת וזכרהו בקידוש על היין וכל זה במעשה לז"א לעשות את השבת עשייה ממש: או ירצה ע"ד מ"ש בספר הזוהר פ' יתרו ובשלח על פסוק לסריסי' אשר ישמרו את שבתותי מלשון ואביו שמר את הדבר שממתינין הזווג על ליל שבת יען כי אז הנשמות הם יורדות בקדושה גמורה וע"ז נאמר והתקדשתם והייתם קדושים בשעת תשמיש וע"י זוכה שבניהם אחריהם יהי' קדושים גם הם וז"ש ואתה תדבר כי הנה מנעת עצמך לגמרי מתשמיש אפילו בליל שבת כמשז"ל על ואתה פה עמוד עמדי ולכן תוכל לאמר להם לא יקשה בעיניהם מצוה זו כי הרי אני מנעתי לגמרי ואתם ראוי לכם שעל הפחות תמנעו עצמכם מתשמיש בימי החול ואת שבתותי תשמרו ותמתינו מליל שבת זה לליל שבת האחר וז"ש שבתותי ולא אמר השבת ואך מיעט זיווג ששת ימי המעשה. וטעם לדבר כי אות וכו' כי אני ה' מקדשכם כי כמו שאני ה' קדוש רוצה אני שגם אתם תתקדשו וכמ"ש והתקדשתם וכו' כי קדוש אני וכו' ואחר שביאר כי הזיווג משבת לשבת כמ"ש שבתותי לשון רבים כנ"ל חזר לבאר כי אין זה רק בשבת הלילה ולא כן ביום אעפ"י שגם הוא קודש וז"ש ושמרתם את השבת היא הלילה הנקראת שמור כנ"ל נותן הטעם יען כי קדושתה קלה וקודש תהי' לכם לתענוג מצוה לכם על ידי קדושה אמנם ביום השביעי יום ממש היא שבת שבתון אפילו מתשמיש מצוה וז"ש שבתון יען כי הוא קודש לה' ואין בו שום תשמיש גופני כלל. ואחר שביאר ענין והתקדשתם שהוא קדושת עצמן בתשמיש ביאר שכרם והוא והייתם קדושים שהזרע הנולד מתשמיש ההוא יהי' קדוש בתכלית וזהו שחזר ושמרו שלא לנוכח לעשות את השבת לדורותיכם וגם הבנים יתנהגו מנהג האבות מעצמן כי מקדושה הם באים והיא ענין ההבטחה על דרך הנ"ל בדרך שקדם לזה ולרמוז כי שמירה זו היא ענין זיווג נרמז בר"ת בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותיכם ר"ת ביאה לאוהל בסוד לך אמור להם שובו לכם לאהליכם אין אוהל אלא אשה שהותרו בתשמיש אח"כ ביאר ענין שלישי והוא מ"ש כי קדוש אני ה' וז"א ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם וכו' ירצה כי נשמות או"ה הן חצובות ממקומו חולין טמאים אבל נשמות ישראל הם יוצאים ממני בסוד בנים אתם לה' אלקיכם וביני ובין בני ישראל יש אות לעולם שהם בני ישראל כי הרי כן עשיתי אני כי ששת ימיה עשיתי שמים וארץ מלאכת חול של טוב ורע וביום השביעי שבת מלאכת חול של מעשה ועשיתי מלאכת בריאת נפשות קדושות וז"ש וינפש וכנודע כי כן באלף השביעי יתחדשו רוחין קדישין להפליא והם נקראין חדשות כנודע וזהו סוד וינפש והבן מאוד זה וובזה תבין מ"ש ויכל אלקים ביום השביעי והל"ל ביום הששי אך הענין סוד כי מלאכתו אשר עשה במעשה גופני וחומרי בששת ימי החול ובפרט בערב שבת בבריאת אדם כילה הדבר ביום השביעי כי אז גמר לתת בו הצורה והנשמה הקדושה כנודע כי זה חטאו של אדם שנזדווג לחוה ביום הששי ולא המתין לקדושת ליל שבת ולכן יצאו קין והבל טוב ורע הנקרחים חולין ושניהם מתו ונמחו מן העולם הם וזרעם עד שנולד שת מתשמיש ליל השבת וממנו הושתת העולם ולכן ש"ת וב' אותיותיו הם שבת גם ש"ת בגימטריא ז' במ"ק כנגד יום השביעי שבת קודש וקרוב מזה רמזו בספר הזוהר בפ' בראשית למבין נמצא כי וינפש שבח גדול הוא ליוצר בראשית ולא נצטרך לדוחק פירש"י: ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי וכו' הקושיות בפ' זו עצמו מספר ולכן אפרשנה ובכללה יתורצו הקושיות הקושיא היותר מבוארת היא למה כשא"ל בפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך שתק ולא מיחה בדבר ולכאורה נוכל לתרץ מה שבארנו בפ' תרומה ועי"ש כי שם הי' אפשר שהוא יתברך ילך עמהם ואמנה גם ילך מלאכו לפניהם דרך כבוד השי"ת שלא יצטרך הקב"הו עצמו לשומרם אמנם כאן דיבר בלשון שלילה ושלחתי לפניך מלאך וכו' כי לא אעלה בקרבך וכו' אז נצטער ואמר אם אין פניך הולכים זכו' ואמנם נבארו באופן אחר ובו יתורצו קושיות אחרות ודיוקי הכחובים הנה בראשונה נאמר לו הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכו' ולא אמר אמור או דבר לבני ישראל רק הנה אנכי וכו' כמדבר עם משה עצמו כמ"ש לפניך ואז משה מרוב ענוותנותו לא השיב כי חשב אולי עד נתינת התורה שיאמינו ישראל אמונה שלמה דיבר עמו זנתראה גם לישראל שלא ע"י מלאך למען יאמינו באלוהותו יתברך ומאחר שכבר נתפרסם הדבר אצלם יספיק שליחות מלאך לפנינו אם לשמירת ישראל ואם לדבר עמו נבואה ע"י המלאך כי אינו מן הראוי יניח השמים ושמי השמים לשכון כבוד בתחתונים ולדבר טמדי פנים אל פנים וחשב כי גם הוא עצמו איננו כדאי לכך וזה מרוב ענוותנותו ואלו השיב לדבר הי' חל גסות הרוח כנראה שהי' חושש על עצמו ואז וידבר ה' אל משה לך עלה מזה דיבר אתו קשות על מה ששחק ולא התפלל על מה שנוגע לענין ישראל כדרך שמסר עצמו בתחילה עליהם ואמר ואם אין מחני נא וכו' וכוונתו ית' כאן על דרך ועתה הניחה לי וכו' כי אז מצא משה מקום להתפלל כמ"ש ז"ל גם עתה מצא מקום להתפלל ויאמר וכו' ראה אתה אומר וכו' והענין כי משה ראה דבריו סותרים זה את זה ולא הבין דבריו וביקש לו שיבאר לו את אשר אמר לו וזה כי ודאי שענין העגל גדול מאוד וכמ"ש אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וכו' ולא הי' ראויים לסליחה כלל ולא ידע אם נתרצה להם מעון העגל לגמרי וכמ"ש וביום פקדי ופקדתי וכו' ואם כך הוא זדאי לא יעלה בקרבם בשום אופן כי לא השיבו סלחתי כדבריך כמו בעון המרגלים רק מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ועתה וכו' וביום פקדי וכו' וזה יורה שלא סלח את עון העגל ואמנם אחר שאמר קום לך עלה מזה וכו' יש בו כמה צדדין לטובה ובריצוי וצדדים אחרים שלא בריצוי ולכן ביקש שיודיענו אמיתות כוונת דבריו וז"ש ראה וכו' ירצה כי בתחילה אמרת לי ואמחה את שמם וכו' ועתה לא די שלא מחית שמם מתחת השמים ולכלותם מעל פני האדמה אלא אדרבה אתה אומר אלי עתה בזה הדיבור העל את העם הזה וכמ"ש קום עלה מזה וכו' שהוא קצה האחר וזה יורה אהבתך אותם עוד אחרת כי אמרת אל הארץ אשר נשבעתי וכו' לזרעך אתננה וזה יורה כי עה בני ישראל זרע האבות אתה מדבר ולא עם הערב רב וזה לפי שהם עשו את העגל ולא בני ישראל וא"כ גם זה יורה שישראל לא חטאו ויש לך אהבה קדומה וחזקה עמהם וזה רמז באומרו העל את העם הזה למעוטי ערב רב ולא אמר העל את העם סתם כדרך מ"ש השי"ת בראשונה ועתה לך נחה את העם סתם עוד אחרת כי מאחר שרצונך הי' לשלוח מלאך הן לענין העלאת ישראל לארץ הן לענין הנבואה שלא תדבר עמי אלא ע"י המלאך ההיא כנ"ל א"כ למה אתה בעצמך אומר אלי פנים בפנים שלא ע"י המלאך העל את העם הזה וכמ"ש ויאמר ה' אל משה קום עלה מזה וכו' וז"ש ראה אתה אימר אלי העל וכו' כנראה שלא מלבך ורצונך דברת ושלחתי לפניך מלאך רק מן השפה ולחוץ והגזים הענין לשאתפלל לפניך על זה וכל זה ענין הנוגע להעל את ישראל וגם מה שנוגע אלי שאינך רוצה לדבר עמי רק ע"י מלאך אינו כן כי הרי אתה אומר אלי פה אל פה עוד אחרת כי אף גם ענין העלאת ישראל רצונך שתהי' על ידי עצמו ולא על ידי מלאך כי הי' לך לאמר קומו עלו מזה בלשון משותף אבל אמרת קום עלה מזה אתה כנראה שאני אעלה את עצמי בתחילה שלא ע"י מלאך ואח"כ אני אעלה אותם לישראל וז"ש העל את העם הזה כי אני אהי' ראש עליכם להעלותם ולא יהי' המלאך שליח להעלות אותי ואותם גם לא ראיתי שציויתה אל המלאך קום העלה אותם רק אותי ציוית קום עלה אתה וגם העם יעלו אתך כמנהגי עד עתה שהייתי מעלה אותם מפיך ע"י דבורך שלא ע"י מלאך ואמנם יש צדדין הפכיי' כי הרי אמרת אח"כ ושלחתי לפניך מלאך ולא די זה אלא בלשון שלילה כי לא אעלה בקרבך וכו' כנ"ל וזה יורה שעדיין אתה עמהם בכעס ואמנם גם בזה יש קצת הוראה טובה כי הרי אתה לא הודעתני עדיין את המלאך אשר תשלח כנראה כי עדיין לא נגמר הדבר של הדין והגזירה תלויה עוד אחרת כי בודאי כדי שדבריך לא יהי' הפכיים נראה ליישב שניהם כי כיוון שאלי אמרת העל את העם וגם אמרת ושלחתי לפניך מלאך נראה הכל אמת ורצונך שההעלאה הזאת תהי' בשיתוף שישתתף המלאך עמי וע"י שנינו תהי' וזהו אומרו אשר תשלח עמי ולא אמר לפנינו אלא עמי כלומר בשיתופי וזו חלוקה שלישית ואם כך הוא למה הדבר תלוי ועומד כי עדיין לא הודעתני מי הוא אשר תשלח עמי א"כ נראה כי גם זה לא יהי' ולא יקום כיון שעדיין לא הודעתי והנה אנחנו תלוים ועומדים מונחים במדבר הזה ואינו מן הראוי ואיך אתה אומר אלי לבדי העל את העם הזה וזה אי אפשר עד שתודיעני את אשר תשלח עמי הרי מכל הנ"ל הוכחתי כי אוהב אתה את ישראל ומחלת להם עון העגל א"כ לך אתה עמהם ונחה אותם וא"ת כל זה בנוי על יסוד תוהו כי תחשוב שהסיבה היא בעבור ישראל ואיננו כך רק לסיבתך כי כך אמרתי לך לך רד כי שחת עמך וכו' יען הוצאת הערב רב שלא מדעתי והחטיאו את ישראל נחלתי ע"י העגל ולכן אמרתי ושלחתי לפניך ממש מלאך ולא אמרתי לפניכם או לפניהם לז"א ואתה אמרת ידעתיך בשם ירצה כי הנה בנח כתיב ונח מצא חן בעיני ה' וארז"ל מצא חן שלא מחמת סיבה רק כאדם הנושא חן בעיני המלך לא מסיבת היותו ראוי לכך והנה אם כך בלבד אמרת לי מצאתי חן בעיני הייתי אומר כן אמנם אתה אמרת בתחלת דברך ידעתיך בשם ר"ל ידעתיך בסיבת שמך הטוב שאין כמוהו בכל הארץ מרוב חסידותיך ומכח זו הידיעה נתוסף אח"כ כי גם מצאת חן בעיני לסיבת ידיעת שם הנ"ל וז"א וגם א"כ מוכרח הוא כי הצד השוה שביני ובין בני ישראל כי אהבת עולם אהבת את כולנו לי ולהם ואין רצונך גומרת לשלוח מלאך שליח כלל: ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וכו' הרי הכרחתי כי אוהב עתה אותי ואת ישראל בראיות ברורות וחזקות ואמנם עתה אעפ"י שהאמת כך לא אחזיק טובה לעצמי כמו שאמרתי בתחלה כי ראוי אני לשאמצא חן בעיניך יען ידעתני בשם אמנם אומר כי גם אם איני צדיק גמור ולא ידעתני בשם רק שמצאתי חן בעיניך על חנם ללא סיבה כדרך נח כנ"ל ראוי הוא שהודיעני נא את דרכיך וכו' ובזה יתורצו מלת ועתה ומ"ש אם נא מצאתי וכו' ולא אמר אם ידעתני בשם ומצאתי חן ומ"ש הודיעני וכו' ירצה הנה בשר ודם מתיירא אולי לא תצא מחשבתו לפועל ולכן מעלים ומכסה את הדברים עד אשר יעלו בידו כרצונו אמנם אתה שליט בכל ואין מידך מציל למה אתה מסתיר דבריך וכונתיך וראוי לך להודיעני ידיעה גמורה את דרכיך שיהיו דרכים דרוכים וכבושים לכל עובר לא ארחות ונתיבות סגורים לא ידעה עיט וכאשר אדעך את אשר בנבך אם עדיין משטים אתה בלבך את ישראל מפני עון העגל אז אח"כ אמצא חן בעיניך לעתיד ע"י שארבה בתפלה ובתחנונים לפניך משא"כ עתה בהעלים כוונתך ממני כנ"ל ובזה יובן אומרם למען אמצא חן והרי הוא עצמו אמר שכבר מצא חן לשעבר והל"ל כיון שמצאתי חן כנ"ל ואם כן חלוקה רביעית הרי היא כי אוהב אני אותך ואת ישראל וכבר מחלת להן עון העגל לגמרי ומה שאמרתי ושלחתי לפניך מלאך לטובתם אני מתכוין כי לא אעלה בקרבך וכו' כי עם קשה עורף אתה ותחזור לחטוא חטא אחר ופן אז אכלך בדרך לז"א וראה כי עמך הגוי הזה וכו' ירצה הנה אתה בפיך אמרת לך רד כי שחת טמך הם ערב רב שאני הוצאתים שלא מדעתך והם אשר שחתו ועשו את העגל אבל עמך ישראל לא שחתו לכן ראה כי עמך ישראל הם הגוי הזה אשר אני מתפלל עליהם והם .לא שחתו ואיך אתה אומר כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך והרי לא חטאו בעגל אלא עמי שהם הערב רב כנז"ל. או ירצה וראה וכו' לו יהי' כדבריך שעם קשה עורף. הוא למה אמרת פן אכלך בדרך ראה כי עמך הגוי הזה .ואם השבעים שרים שבשמים מליצים זכות בכל כוחם להטיב כל אחד מהם אל העם אשר ת"י ומעבירים על פשעם עם היות שאין בהם כח להציל' שלא ברשותו ית' ומכ"ש אתה שהיכולת בידך לסלוח פשע' ואין מי שימחה בידך נאה לך למחול כי כבודך היא להעביר חטאתם כי עמך הם ועל שמך נקראים: ויאמר וכו' הודה לו על אחת משתי שאלותיו כי ענין העלאת ישראל תהיה ע"י המלאך כמ"ש ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני וכו' האמנם ענין נבואתך תהיה על ידי ולא על ידי מלאך כי פני ילכו כדי שהוניחותי לך כנודע משאז"ל שהנבואה נקראת מנוחה כמ"ש ומנוחה לא מצאתי ושריה שר מנוחה כי אתה מצאת חן בעיני אבל לישראל עדיין לא מחלתי להם עון העגל לגמרי כמ"ש וביום פקדי ופקדתי וכו' ונמצא כי פני ילכו לענין והניחותי לך וגם אשלח המלאך לפניהם בגלוי ופני יסתרו אבל כיון שהם עמי ונחלתי אשלח לפניהם המלאך. ויאמר אם אין פניך הולכיה סתם לי ולישראל אל תעלנו מזה כלל אפילו ע"י מלאך ולא תטיל תנאי ותאמר פני ילכו בתנאי שהניחותי לך לבדך ולא לישראל כי כמו שתתרצה עמי ראוי שתתרצה גם לישראל עמך ונחלתך ולא יארע לי כענין נח שאמרת לו ומחיתי את כל היקום אבל לך אציל ועשה לך לבדיך תיבת עצי גופר וז"ש ובמה יודע וכו' אני ועמך שווין בדבר הלא בלכתך עמנו בהשואה אחת ונפלינו אני ועמך ולא אני לבדי. וביאר כמה טענות בזה הא' היא כי בהיותך הולך אל עה ישראל כמו בתחלה שנאמר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד וכו' ניכר הדבר ונודע לכל אומות העולם כי גם אני גם עמך מצאנו חן בעיניך כמשז"ל על פסוק מי זאת עולה מן המדבר וביאורו כך כי האמת הוא שאומות העולם וגם הערב רב לא היה ראויים ליהנות ולהסתכל בזיו השכינה ההולכת לפניהם וע"כ מבחוץ היה אותו עמוד הענן כתמרות עשן להכהות עיניהם שלא יסתכלו ומבפנים היתה מקוטרת מור ולבונה מכל מיני בשמים שברא השי"ת וז"ש מכל אבקת רוכל הוא השי"ת רוכל האמיתי בעל כל הבשמים שבעולם שבראם בגנו כמ"ש הפיחי גני יזלו בשמיו ועכ"ז בראות כל העולם ממזרח למערב את עמוד הענן כתימרות עשן עולה מן המדבר עד לרקיע יודעים היו כי ה' הולך לפני ישראל נחלתו האמנם אה לא תלך עם ישראל רק עמי לבדו לצורך הנבואה כנ"ל לא יודע כי מצאנו חן בעיניך לא ישראל ולא אני כי מי יודע ומי שומע בדברך עמי כי אפילו ישראל ההולכים עמי אינה שומעים קול הנבואה כי בחשאי הוא וכמ"ש וישמע את הקול מדבר אליו למעע כי אפילו אהרן הכהן הגדול לא היה שימע כלל ובזה יתורץ שהל"ל ובמה יודע כי מצא עמך חן בעיניך אמנם אמר אני ועמך כי גם שפשוט לי שאני מצאתי חן במה יודע לכל העולם וא"ת שהכעיסוך במעשה העגל לא למענם בית ישראל כי אם למענך ראוי שתמחול להם כי לשמך תן כבוד אשר נקרא שמך עליהם וז"ש ונפלינו אני ועמך וכו' ראוי הוא שנהיה פרושים ומובדלים במעלה זו יותר מכל הע' אומות שאל"כ נמצא כי עמך ושבעים עמים אשר תחת השרים יהיה שוין וזה גרעון כבוד לך ח"ו ולכן גם כי עם קשה עורף הוא מחול להם כי כבודך הוא: או ירצה ע"ד רז"ל שאמרו ז"ל באותה שעה בקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם וזה כי למעלה אמר לו השי"ת והניחותי לך שהוא ענין הנבואה כנ"ל אז השיב לו משה שגה ישרה שכינתו על ישראל כדי שגם הה יתנבאו כמוהו ולא הוא לבדו כי במה יודע איפה כי אני ועמך גם הם מצאנו חן בעיניך הלא בלכתך עמנו כולנו ולא עמי לבדי כי ע"י כן ונפלינו אני ועמך גם בענין הנבואה והשראת השכינה מכל העם אשר על פני האדמה כי הם אף שיהיו ראויים לא תחול נבואתך עליהם אבל עמך אף אם יחטאו מחול להם והשרה שכינתך עליהם לנבואה: ויאמר ה' וכו' בתחלה אמרתי והניחותי לך לבדיך ועתה גם את הדבר הזה אשר דברת שלא אשלח מלאך להעלותם אעשה גם את זה ואמנם לא למענם כי אם למענך שהתפללת עליהם והנה כדאי והגון אתה לקבל תפלתך כי מצאת אתה חן בעיני וכו' אעפ"י שישראל לא מצאו חן בעיני ואגב אורחיה הודיע הסיבה על מה מצא חן בעיניו לרמז זה במה שעתה מזכיר שבחיו בהיפך כי תחלה אמר ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ופה אמר להיפך כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם והענין לרמוז כי לסיבת ענוותנותו זכה לכל זה כי הנה אני אמרתי לך ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ואתה כדי שלא תחזיק טובה לעצמך לא אמרת רק ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך כמו שבארנו ואמנם האמת הוא כי מצאת חן בעיני כמו שאמרת אתה וגם אמרתי יש בך והוא ואדעך בשם. והנה הזכיר פה שם הוי"ה ויאמר ה' ולא ויאמר סתם כבתחילה והענין במה שנודע בס' הזוהר בסבא דפ' משפטים כי בשם אלקים משפיע על כל העמים בסוד מלך אלקים על גויים אבל כה חמר ה' מלך ישראל וגואלו יען כי חנק ה' עמו זה התפלל משה ואמר כי מצאתי חן אני ועמך ונפלינו אני ועמך אז שם הויה הנ"ל ראה כי הדין עמו ויאמר לי גם את הדבר הזה וכו' כי עמי הם כמו שאמר' ואמנם לא יספיק טענה זו יען כי חטאו בעגל ולא מצאו חן בעיני אבל כיון שאתה מצאת חן בעיני ישתתף טעם זה עם הטענה האחרת כי עמי ונחלתי הם ואעשה גם את הדבר הזה אשר דברת: ויאמר הראני נא וכו' כשמוע משה כי לא די שהודה לי השי"ת בכל מה ששאל כי גם אמר לו שכל זה בזכותו כי הוא אשר מצא חן בעיניו ולא מציאת חן על חנם רק בכח הזרוע כי ראוי אליו מן הדין יען ואדעך בשם אזר כגבר חלציו ובא במשפט עמו כיון שזכאי הוא כ"כ למה יסתיר פני כבודו ממנו בדברי עמו ומכוון לו והניחותי לך לענין הנבואה כנ"ל א"כ יתראה אליו כבודו ית' בעת דברו אתו וז"ש הראני נא ר"ל עתה שהצדקתני בפיך הראני את כבודך בדברך עמי ואף כי הפסוק אמר לעיל ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכתב פה אל פה אדבר בו הכתוב עצמו ביאר את עצמו גם כי שפה אל פה ופנים בפנים ידבר אליו לא יהיה יכולת במשה לראות פניו רק הדמיון הוא ע"ד כאשר ידבר איש אל רעהו דרך מסך או ע"י כותל מבדיל בינותם כי גה שפה אל פה ידבר אליו לא יכול לראותו כי לכך לא נאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר יראה איש את רעהו רק כאשר ידבר כי קול דבורו ישמע ואת כבודו לא יראה וא"כ עתה הראני את כבודיך כי הדיבור כבר אתה מדבר עמי פה אל פה ולא השויתני לשאר הנביאים כולם כמ"ש לא כן עבדי משה וכו': ויאמר אני אעביר כל טובי וכו' שתי אמירות היו ויאמר אני וכו' ויאמר לא תוכל וכו' והענין כי אמר לו השי"ת יכול הייתי לדחות את דבריך כרגע בטענה מוכרחת והיא לא תוכל לראות פני כי לא יראני וכו' כמו שיתבאר אמנם כיון שבאת אלי בדין ובמשפט כמבואר על ויאמר הראני נא את כבודך אכנוס עמך לפנים מן השורה ואטיב עמך יתר שאת מאשר היו לך בראשונה וכנגד זה אני אומר לך אני אעביר כל טובי וכו' כמו שיתבאר ענינו כי היא אמירה לטובתו ואמנם להפיק כל רצונך במה שאמרת הראני נא את כבודיך זה הוא מהנמנע ואומר אותה לך באחרונה אמירה בפני עצמה כיון שאיני מפיק בה כל רצונך יען כי הוא דבר נמנע וז"ש ויאמר לא תוכל לראות פני כמו שנתבאר. והנה אמירה הראשונה שהיא לטובתו היא ויאמר אני אעביר כל טובי וכו' ירצה כמה הטובות אטיב לך עתה מבראשונה הא' הוא כי גם שהייתי מדבר לך בשם הויה שהיא מדת רחמים הנה היה זה מקצת טובי שהוא היותר מדת רחמים אך עתה אעביר כל טובי הם שלש עשרה מדות פרטיות הכלולות בשם הויה כמו שיתבאר בפסוק ויעבור ה' וכו' כי שם נזכר רחום שהוא מדת הרחמים עם י"ב מדות אחרות עמה. עוד אחרת כי גם שהייתי מדבר עמך בשם הויה מכיוון שלא ראית בעיניך לא היה הענין מתאמת לן בודאי שכן הוא אבל עתה וקראתי אני בשם ה' לפניך ואזכור בפי את שם הוי"ה כמ"ש אח"כ ויעבור ה' ויקרא ה' כמו שיתבאר ובזה יתאמת לך כי בשם הויה אני מדבר עמך משא"כ לשאר הנביאים והרי הטבות אלו הם נוגעות לעצמך בענין נבואתך וגם אטיב עם ישראל יותר מבתחלה בעבורך כמו שהבטחתיך גם את הדבר הזה אעשה יען כי מצאת חן כנ"ל וביאר גם את אשר ייטיב לישראל ואמר וחנותי את אשר אחון וכו' ירצה כי בתחלה אמרתי פן אכלך בדרך ואתה אמרת לי שאף שלא יהיו ראויים לכך מחול להם וראה כי עמך הגוי הזה כמו שנתבאר והנה כן אעשה כדברך וחנותי את אשר אחון במתנת חנם אף אם לא יהיו ראויים כמו שהראו אוצר אחד ואמר לו זהו לכל מי שאין לו אתן לו ממנו ומכיוון שלא מחל להם במתנת חנם אף אם אמנם הגונים הרי נסתלקה טענת כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדבר ואין אני שולח מלאך כי אם אני בעצמי אעלה אותם אל הארץ והרי כל אשר שאלת ממני הן לך הן לישראל עשיתי כדבריך ובכמה אופני הטובות כנ"ל ואמנם האמירה האחרת שאינה כרצונך הנחתיה לבסוף אמירה בפני עצמה וז"ש ויאמר לא תוכל וכו' והנה יש לדקדק כי מפסוק נראה ששאלת הראני נא את כבודך נמנעת בלתי אפשרות כמ"ש לא: תוכל כנראה שאין לו יכולת מצד עצמו לראותו כלל לבסוף הפסוק נתן טעם כי לא יראני האדם וחי ר"ל כי אשר יראהו מוכרח הוא שימות והרי שיכול לראותו אלא אחר שיראהו ימות אבל הראיה עצמה יכול הוא לראותו אלא שחייב מיתה ואם כי כוונת הפסוק לאמר כי לא יראני האדם בעודו חי הל"ל כי לא יראני האדם החי ואז הוא משמע שבהיוחו חי אין בו שום יכולת לראותו אבל באומרו וחי נראה כי לא יראני האדם ואח"כ ישאר חי אמנם ימות אח"כ ואם אומרו לא תוכל אינו מחולש' היכולת רק שימות אח"כ כדמשמע טעמא כי לא יראני וכו' כנ"ל כבר ענין זה היה יודע משה ועכ"ז שאל ממנו על צד החסד לפי שמצא חן בעיניו שיניחהו לראות ואל ימיתהו אח"כ ומה השיבו לא תוכל וכו': אך הענין הוא כי השיבו השי"ת אלו היה יכולת לראותו אעפ"י שהדין נותן שתמות לא הייתי מענישך כי מצאת חן בעיני יותר מכל הנבראים והראיה בזה מה שאמרתי אני אעביר כל טובי וכו' אך הטעם היא כי הראיה עצמה נמנעת לגמרי ובלתי אפשריות לפי שגם כי מצאת חי בעיני סוף סוף אדם אתה נברא עפר מן האדמה ואיך הגוף הנברא מן היסוד היותר עכור שבד' יסודות שהיא העפר ומכ"ש שהוא עכור מן השמים וצבאם איך יוכל לראות אותי שאני תכלית הרוחניות כי אפילו המלאכים הרוחניים אינם יכולים לראותי ושואלים איה מקום כבודו וכו' מכ"ש האדם בעיני בשר איך יביט ברוחניות וז"ש כי לא יראני האדם בבחינת גופו הנקרא אדם ע"ש שניצר מאדמת עפר כנודע ואעפ"י שהאדם הזה יש בו נשמת חיים רוחניות איך יראה בעיני בשרו הגופיים וז"ש וחי כלומר ואף אם יש בו רוח חיים אשר לסיבתה נקרא חי: או ירצה כי גם כי אתה מבחר הנבראים וגופך מזוכך מכל גופות בני אדם סוף סוף בן אדם אתה וילוד אשה מטיפה סרוחה ואם אביך אדם הראשון הנקרא האדם המיוחד שלא היה ילוד אשה אלא יציר כפי ולא עוד אלא שהיה נתון בגן עדן הארציי ועכ"ז לא יכול לראותי כי הרי כתיב וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום ולא כתיב ויראו וכמ"ש את קולך שמעתי ולא אמר אותך ראיתי מתהלך ואירא ק"ו אתה שאתה בנו של האדם הנז' וגה שאתה נוצר מטיפה סרוחה וגם שאתה בעולם סזה החומרי ולא בג"ע: או ירצה כי הנה הבטחה האמיתית שישאל הצדיק בעולם הזה הלא השארת הנפש בעוה"ב לראות באור פני מלך חיים וכמ"ש דוד בתפילותיו אחת לבדה שאלתי מאת ה' כי היא תכלית תקות הצדיקים ולכן אותה אבקש הלא היא שבתי בבית ה' לחזות ולראות בנועם ה' פניה בפנים מה שלא יכולתי לראות בעוה"ז בגוף ונפש: ועל בטחון הזה סובלין הצדיקים כמה מיני יסורים, ואחר הכל עונש צער המיתה וכל זה לחזות אחר מיתתם את כבודו ית' מה שלא זכו בחייהם ואם האדם הידוע והוא הצדיק הנקרא אדם ולא איש ולא גבר וכיוצא כמ"ש אדם אתם וכו' אתם קרויין אדם וכו' ואם האדם יראני ועדיין הוא חי בעוה"ז מה יתרון יהיה לו בעוה"ב ולמה יסבול אח"כ צער המיתה על חנם כיון שבעוה"ז ראני וזה תכלית השכר שהוא מקוה ומפני זה צריך שלא יראני האדם וחי עד אחר פטירתו: או ירצה במ"ש רז"ל ויוצר רוח אדם וצורר רוח אדם כי אלמלא היתה צרורה היה האדם שומטה ממנו וכו' כנודע ענין על כרחך אתה נוצר וכו' כי הלא נשמת האדם חוצבה מפיו יתברך כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל אין אדם נופח אלא ממה שיש בו כי זהו סוד היות ישראל נקראים בנים אתם לה' אלקיכה ואינה רוצה ללכת מאור החיים מפי אלוהים ולהתקשר תוך הגוף הזה החומרי ולכן הוצרך השי"ת לצור אותם בגוף הזה בעל כרחה ותענה השי"ת בעל כרחה עד כי כמעט נראה מעט עול בדבר ח"ו כמ"ש נורא עלילה על בני אדם והנה לא תקום פעמיים צרה ולכן השי"ת מונע עצמו מלהתראות אל האדם בחייו כי בראות הנשמה את יוצרה תצא תיכף מן הגוף ותתקשר בנשיקות פיהו כבראשונה למקום שחוצבה ואינו מהראוי לענות' פעמים ושלא לקבלה וזה בטחון הבטיח השי"ת את הנשמה שכאשר חראה את יוצרה שיניחה להתקשר עמו ותצא מן הגוף וזהו סוד משז"ל כי לא יראני האדם וחי בחייהם אבל במיתתם רואים וא"כ לא תוכל לראות את פני יען כי אם יראני האדם בהיותו חי מוכרח שימות ואינן מן הדין שאחזור לענותה כבראשונה ולמונעה שלא תתקשר עמי ותצא מן הגוף וע"כ אף אם אתה משה תאמר לי כי אתה רוצה להטיב את גופך שיראה את כבודי בעיני בשר הנה עיקרך אינה אלא בחינת הנשמה הקדושה שבך שלסיבתה אתה נקרא אדם כי הגוף נקרא בשר אדם וא"כ אותה העקרי שהיא בחינת הנשמה לא תוכל לראות פני בהיותה תוך הגוף כי תיכף תמות ותסתלק וא"כ למה תבקש טובת הגוף הנכרי ומכריע את הנשמה שהיא בחינת עצמך שבעבורה נקראת אדם וז"ש לא תוכל וכו' כי לא יראני האדם באופן שאדרבה להראות כי מצאת חן בעיני איני רוצה להראותך את כבודו כנ"ל: ויאמר ה' וכו' יען כי הפסיק ואמר אמירה שנית לא תוכל וכו' ולא ביאר אמירה הראשונה אני אעביר כל טובי וכו' חזרה אמירה שלישית לבאר ענין האמירה הראשונה שלא נתבאר ענינה וז"ש ויאמר וכו' והיה בעבור כבודי וכו' והוא ביאור אל מ"ש בתחלה אני אעביר כל טובי וכו' כמו שיתבאר והנה גם שאמרתי לך אני אעביר כל טובי אין כבודי שאעבירנו מכל מקום אשר תראה כי אם במקום המיוחד לי שכבר נתקדש בראשונה והוא הר סיני כמ"ש וירד ה' על הר סיני לדבר עשרת הדברים ואעפ"י שנסתלקתי וחזרתי לעלות השמים אחר נתינת התורה לא זזה שכינתי משם והנה כבר מתחלה אותו המקום מיוחד בהר ההוא מקום שעמדו רגלי שם נקשר אתי ולא זזתי משם וז"ש הנה מקום אתי ולכן שם אני רוצה לעבור ולא במקום אחר וזה לסיבת כבודי כנ"ל ואף גם לתועלתך כי שם זכית לקבל התורה ממני וע"י זכות הגדול ההוא יהיה לך התייצבות חזק ונצבת שם על סיבת הצור ההוא כי בו קבלת התורה וז"א ונצבת ולא אמר ועמדת כמ"ש באליהו צא ועמדת וכו' והוא מלשון יציב חלמא ומהימן פשריה וע"ד ויתייצבו בתחתית ההר ומהראוי היה שתיכף אכניסך בנקרת הצור כמו שיתבאר אבל לרמוז אל הזכות הנ"ל תתייצב בתחלה על הצור ממש במקום הנ"ל אשר בו קבלת התורה ולא תוך נקרת הצור ואח"כ והיה בעת עבור כבודי לפניך כמו שהבטחתיך אני אעביר וכו' אז ושמתיך בתוך נקרת הצור נחבא שם כדי שלא תראה את פני בעוברי משם ותסתכן ותמות כנ"ל ואמנם אני אמרתי שאעביר כל טובי על פניך ממש רק שאתה לא תראה ולא תסתכל בו וירא אני אולי מרוב חשקך ותאותך הגדולה לראותי תשגיח בי דרך פתח נקרת הצור בעוברי ממש דרך שם על פניך כמו שהבטחתיך ולכן ושכותי כפי עליך עד עברי הוא ענן כבודי הנקרא כף כמ"ש בכפים עלו וכו' והרי נתקיים מה שאמרתי אני אעביר וכו' אמנם לא תראה פני כנ"ל והנה בזה יספיק אל מה שהבטחתיך אמנם יען אמרתי לך לא תוכל לראות את פני כי הוא מהנמנע ואתה יען חשבת שאינו נמנע הקושיות לשאול גם ראיות הפנים וידעתי כי אתה עתה תתבייש לשאול מדרגה הקטנה ממנה כיון שדחיתי שאלתך לכן אני אשים את הדבר בפיך כי אעפ"י שבחינת ראיית הפנים מנעתי ממך הנה מדעתי ומרצוני אני מרוצה להטיב עמך להראותך את אחורי כי ענין מה לא ראית בתחלה מן היום אשר דברתי עמך וז"ש והסירותי את כפי וכו' ירצה ושכותי כפי עד עברי ואז טרם אתרחק לגמרי מפתח נקרת הצור אסיר את כפי היא ענן כבודי ועל ידי כן וראית את אחורי כיון שבחינת פני לא הודתי לך וז"ש אח"כ ופני לא יראו אעפ"י שהוא מיותר שכבר אמר לא תוכל לראות פני: או ירצה במה שנדקדק עוד דהל"ל ופני לא תראה לנוכח כמו שהתחיל וראית את אחורי ולא אמר ואחורי יראו וגם נדייק מ"ש למעלה כי לא יראני האדם והל"ל כי לא יראה האדם אתדם את פני כמו שהתחיל לא תוכל לראות את פני. אבל הענין כי הנה משה שאל ממנו משפט כי כיון שמצא חן בעיניו יותר מכל הנבראים לסיבת' מעשיו כמ"ש ואדעך בשם א"כ למה יהיה שוה אליהם כי כמו שהם אינה רואים פניו גם הוא לא יראה בעיני בשר שגופו הטהור מכל שאר הגופות ראוי שיזכה לראות את כבודו לז"א וראית את אחורי והענין הוא כי מדרגת האחוריי' היא הבחינה שנקראת שכינת עוזו ית' אשר היא המדרגה הנקראת רוח הקודש והיא אשר נגלית לצדיק בעת פטירתו בסוד תוסף רוחם יגוועון אבל בחינת הפנים עצמו אפילו בעת הפטירה אינם נראים כלל עד היותם בג"ע עצמו וכנודע וז"ש לו הקב"ה לא תוכל לראות פני כי הרי אפילו בחינת אחוריים לא יראני כלל שום צדיק וחי כלומר כ"א דווקא בעת הפטירה ואיך אתה רוצה לעלות כ"כ מדרגות לראות הפנים עצמן ואף בהיותך חי בעוה"ז לכן אמר לו עתה די לך שתעשה מדרגה א' על כל הנבראים והיא כי בחינת האחוריים שאין שום נברא יכול לראותם רק בעת פטירתם וראית את אחורי בתה בהיותך בחיים אבל לא בחינת הפנים ג"כ כי הרי ופני לא יראו לשום צדיק כלל ואפילו בעת פטירתה ודי לך שגופך יראה בעיני בשר את אשר לא יראו כל הצדיקים כ"א בעת פטירתם ולא תבקש שעיני גופך יראו את אשר אפילו נשמות הצדיקים לא יראו בעת פטירתם וז"ש ופני לא יראו ולא אמר לא תראה ואחר שהודיעו אשר יעשה בענין אני אעביר כל טובי בכל הפרטים הנ"ל בא להשלים הדבר במעשה ואז ויאמר וכו' הודיעו עוד ענין אחר הלא הוא כי להיות לו זכות וכח אל וראית את אחורי מה שלא זכה שום נברא כנ"ל צריך שיבא בזכות קבלת לוחות התורה שנית. וז"ש ויאמר פסל לך וכו' ובזה יתבאר מ"ש למעלה ונצבת על הצור באופן אחר והוא ונצבת על הצור לקבל לוחות שניות ועי"כ יהי' לך התייצבות לראות את אחורי כנ"ל וזה שחזר אח"כ ואמר פסל לך וכו' ונצבת לי שם על ראש ההר טאז ויפסול וכו' ועי"כ זכה אל ראיית אחוריים וירד ה' בענן והוא כנגד מ"ש למעלה ושכותי כפי הוא הענן וכנגד מה שאמר ונצבת על הצור אמר כאן ויתייצב עמו שם וכנגד אני אעביר כל טובי וכו' והי' בעבור כבודי וכו' אמר ויעבור ה' על פניו וכנגד וקראתי בשם וכו' אמר ויקרא ה' ה' וכו' כי הקבה"ו היא שקרא ה' וזהו שהוזכרו ב' פעמים ה' ה' והושם פסוק ביניהם לדרוש ויקרא ה' ומה הוא שקרא ה' אל רחום וכו': או ירצה כי הנה משה כאשר אמר לו ושלחתי לפניך מלאך אמר לו ראה אתה וכו' ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ירצה שותק אני על שליחות המלאך אלא שהייתי חפץ שתודיעני שם המלאך ההוא שאדע אם הוא מלאך עליון מאוד או גרוע במעלה וזה אני שואל לכבודי שלא תשליט עלי מלאך גרוע וז"ש את אשר תשלח עמי כי הרי אתה אמרת ידעתיך בשם וכו' ואינו מהראוי לשלוח עמי אלא הגדול שבמלאכים כי לבחינת ישראל שחטאו לפניך אין קפידא אם יהיה גדול או קטן והנה אעפ"י שכבר אני מתרצה במלאך אלא שיהיה הגדול שבהם א"כ: ועתה צריך אני שכיוון שכבר מצאתי חן בעיניך כפי דבריך אלא שבראותי עתה שאתה שולח המלאך גם לפני לכן אני מסופק אם מצאתי חן אם לאו והנה אם כן הוא כי גם נא ר"ל אתה אחר שאמרת ושלחתי לפניך מלאך עדיין אני מוצא חן בעיניך אלא שבעבור ישראל נענשתי גם אני כמ"ש לך רד כי שחת עמך הודיעני נא את דרכיך כי בתחלה שהיית אתה מדבר עמי לא הייתי צריך זה אבל עתה שאתה מתרחק ממני צריך אני שתודיעני את דרכיך נא ר"ל עתה שנתרחקת מעמדי כי כאשר היית עמי לא הייתי חוטא והייתי מוצא חן בעיניך ועתה שנתרחקת ממני ירא אנכי פן אחטא ולא אמצא חן לעתיד בעיניך ולא אחטא במזיד ח"ו רק מחסרון ידיעת דרכיך ולכן הודיעני נא את דרכיך ועי"כ אדעך ולא אחטא כמ"ש דוד לשלמה בני דע את אלהי אביך ועבדוהו כי לא ע"ה חסיד ואמנם הנוגע לענין ישראל שחטאו לפניך אין לי פה להשיב אך ברמיזה אומר אני לך וראה כי עמך הגוי הזה וצריך אתה שתשגיח עליהם מעצמך אעפ"י שאני לא אתפלל עליהם ויאמר וכו' מאשר נוגע לך אל תצעער כי שמענותנוך נתרצית במלאך ולכן שאלת הודיעני את דרכיך אין אתה צריך לכל זה כי פני ילכו והניחותי לך שמה שאמרתי ושלחתי לפניך מלאך על ישראל אמרתי ולא עליך כי והניחותי לך אעשה לך נחת רוח ככל אשר תרצה ובזה יתורץ כי משה טענו חטים הודיעני וכו' והשי"ת הודה לו בשעורים פני ילכו ויאמר וכו' הנה אה נתרצית בשליחות המלאך גם לי היה כיון שהיה בא לפני ישראל נתרצתי גם אני בו אמנם שנהי' מחולקים אי אפשר כי אס פניך הולכים יהי' עמי ועה ישראל ואם לא אל תעלנו אתה מזה אלא הכל יהי' ע"י המלאך כי גנאי הוא לי להתרצות במה שאני לבדי מצאתי חן בעיניך ולא ישראל כי הרי ובמה יודע איפה כי מצאתי חן אני ועמך הלא בלכתך עמנו עמי ועמהם ביחד ועי"כ ונפלינו גם אני גם עמך מכל העם וכו' אבל אם ישראל עמך ונחלתך לא ימצאו חן בעיניך הוא ח"ו חסרון לך ולי כי יאמרו עם בני ישראל חלק ונחלת ה' הנה הנם ככל המון שבעים אומות ואין זה כבודך ולא כבודי אז הודה לו גם בזה ויאמר וכו' גם את הדבר הזה אעשה. ללכת גם עם ישראל אבל לא עבורם כי אם בעבורך כי מצאת חן בעיני וכו'. או ירצה ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי וכו' עם הקדמה אחת נודעת אצלינו הלא היא בקיצור נמרץ כי שם הוי' משגיח בעמו ישראל לבדם כי חלק ה' עמו וכתיב כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ועליו נאמר זה שמי לעולם האמנם וזה זכרי לדור דור היא שם אדני והיא הנקראת שכינת עוזו והוא המשגיח על כל הנבראי' כולם כמ"ש יהושע הנה ארון הברית אדון כל הארץ כי לכך נקרא אדני וכמ"ש בספר הזוהר במדרש הנעלם בפסוק וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא המשגיח בכל הארץ והנה שם הוי"ה נקרא פנים ושם אדני נקרא אחור כי זה פנימי אינו נזכר וזה חיצון ונגלה בסוד זה שמי וזה זכרי ומשה הי' מתנבא בשם הוי"ה הנקרא אספקלרייא המאירה שהי' פנים המאירים ושאר הנביאים ניבאו בכה אמר ה' שהיא האחוריים אספקלריי' שאינה מאירה גם נודע כי כשישראל חטאו בעגל חטאו בבחינת האחוריים וכנגדה אמרו קום עשה לנו אלהים וכנזכר בספר הזוהר פ' תשא בפסוק ועתה הניחה לי ויחר אפי וכו' ובזה נבוא אל הביאור הנה קודם עון העגל וה' הולך לפניהם יומם הוא ובית דינו שהוא הפנים והאחוריים הנ"ל ויען ישראל נסתפקו בזה ואמרו היש ה' בקרבנו שהיא בחי' הפנים אם אין אלא האחוריים לבד לכן נענשו ויבא עמלק. ולא די שהיה הולך לפניהם אלא גם בקרבם הי' שוכן והי' ישראל בחינת מרכבה וכסא אל בחינת הפנים והאחוריים וז"ש היש ה' בקרבנו כי נסתפקו אם ג' ה' בחי' הפנים מלבד התהלכו לפנינו היש גם בקרבנו ממש וכמ"ש ושכנתי בתוכם. האמנם עם היותו שוכן בקרבם גם בבחינת הפנים כנ"ל עכ"ז לא הי' יכולים לראות אף גם בחינת האחוריים כי אלו ראוהו בעין לא הי' מסתפקים היש ה' בקרבנו וכשחטאו בעגל ירדו למדרגה התחתונה כי לא די שלא הי' רואים כלל רק אפילו בחינת האחוריים לא רצה ללכת כלל עמהה אפי' לפניהם וכ"ש בקרבה ולז"א ושלחתי לפניך מלאך ירצה ראויים אתם לשהמלאך ילך בקרבכם ממש אלא שאין זה כבודי שעבדי יהי' מלך עליכם בקרבכם תמורתי ח"ו אמנם ילך לפניכם כעין שלוחי ועבדי וא"ת א"כ אעלה אני בקרבך ממש כמלך והמלאך ילך כעבד לפניהם ויקויים גזרתך ושלחתי לפניך מלאך זה אי אפשר כי לא אעלה אני בקרבך וכו' פן אכלך בדרך באופן שירדו עד מדרגה התחתונה כי לא פנים ולא אחוריים ילכו בקרבם אף לא לפניהם רק מלאך בלבד ולא בקרבם רק לפניהם כנ"ל ועתה משה היתה דעתו לשאול מאתו ית' שיחזירם למדרגתם הראשונה לגמרי אלא שנתבייש כי ראה כי גדלה חטאתם במעשה העגל ולכן התחיל מן המדרגה תחתונה ואח"כ עלה במדרגות עד רום המדרגה העליונה כענין דהמע"ה באמרו שגיאות מי יבין שהמשילו רז"ל אל הכותי השואל בצל ואח"כ פת ואח"כ מלח ואח"כ מים וכו' כן דוד שאל על כפרת השגגות הקלות ואח"כ על הנסתרות מאחרים והוא עשאם בזדון ואח"כ על הזדונות הגלויות ואח"כ על כל הפשעים החמורות שהם להכעיס ולא לתיאבון וז"ש ונקיתי מפשע רב שהוא רב וחמור מן הכל ולפי שלהכעיס אינו מצוי הזכירם בלשון יחיד פשע משא"כ בשגגות ובזדונות לתאבון שהם מצויים לכן הזכירן בלשון רבים והענין כי הקבה"ו אמר לו. וידבר ה' אל משה לך עלה מזה וכו' ובשם הוי"ה הי' מדבר אליו ואמר לו ראה אתה וכו' ירצה אתה שם הוי"ה הוא האומר אלי העל וכו' ולא בשם אדני ונראה מזה כי עדיין השגחתך עליהם כי הם חלקך ונחלתך ואתה שם הויה כאשר אמרת לי ושלחתי לפניך מלאך לא הודעתני מי הוא זה המלאך אשר תשלח עמי כי הנה גם שם אדני נקרא מלאך ושליח של שם הויה כמ"ש בס' הזוהר על המלאך הגואל אותי וכו' כי בו נרמזו שני שמות הויה ואדנות כמנין מלאך לרמוז אל הנ"ל כי שם אדני מלאך ושליח של שם הויה ואילו שם אדני הי' המדבר עמו ואומר ושלחתי לפניך מלאך הי' מלאך ממש דאילו על שם אדני עצמו נאמר הי' לו לומר ואני אלך לפניך אבל עתה שאתה שם הויה אומר אלי ושלחתי לפניך מלאך יש להסתפק אולי על מלאך ממש אתה אומר וכפי זה ירדו ישראל במדרגה התחתונה ככל הע' אומה"ע או אפשר שכוונתך הוא על שם אדני הנקרא גם הוא מלאך שלך וכפי זה אינו כ"כ גרעון כי גם אשר בתחלה אתה עצמך בשם הוי"ה היית הולך לפניהם יומם לא ירדו רק מדרגה אחת אשר עדיין יש להם יתר שאת על כל העמים שנמסרו ביד מלאך ממש גרוע. ואמנם אמת הוא שכיון שאתה אמרת ושלחתי לפניך מלאך ואין בו כח לבטל דבריך הנה על הפחות הייתי רוצה שהמלאך ההוא יהי' שם אדני ולא יהי' כ"כ גרעון לישראל למוסרם ביד מלאך ממש והאמנם רצוני אינו אפילו בכך רק ששם הויה עצמו ילך עמנו כבתחילה וזה לכמה סיבות אם בעבורי ואם בעבור ישראל כמו שיתבאר והתחיל בו בעצמו ואמר ואתה אמרת ידעתיך בשם כלומר אני שם הויה כבר ידעתיך באמצעות שם אדני הנקרא שם סתם כנודע בסוד ברוך שם כבוד מלכותו ובסוד ברוך הוא וברוך שמו וז"ש ידעתיך בשם סתם וזה הי' בתחילת נבואתי ואח"כ זכיתי יותר ועליתי במעלה העליונה עד שם הוי"ה ואז אמרת לי וגם מצאת חן בעיני אני שם הויה הדובר עמך ואם כן: ועתה אשר זכיתי ועליתי גם אל מדרגת שם הוי"ה למצא חן בעיניך בלבד אך לא לידיעה גמורה כמו אל שם אדני שאמרת לי עליה ידעתיך בשם ידיעה גמורה משא"כ בשם הויה שלא זכיתי רק למצא חן ולכן אם נא מצאתי חן בעיניך שם הויה תעלני עוד למדרגה אחרת שאדע גם את שם הויה כמו לשם אדנ"י וז"ש הודיעני נא את דרכיך של שם הויה הדובר עתה אתי למען שאדעך ממש ידיעה גמורה וז"ש ואדעך וזה יהי' למען אמצא חן בעיניך שם הוי"ה כי מציאת חן בלתי ידיעה אינה מתקיימת וז"ש למען אמצא חן בעיניך והרי גליתי לך את רצוני בענין תועלתי וגם לתועלת ישראל אני שואל ג"כ כי הרי וראה אתה שם הויה כי עמך ישראל הם הגוי הזה כי כך אמרת בי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וראוי שאתה בעצמך תלך עמהם והנה רצוני הוא זה אבל על הפחות יהי' המלאך ההוא שם אדני ולא מלאך ממש: ויאמר וכו' ירצה ששאלת על עצמך הודיעני את דרכיך פני ילכו ובלכת פני שהוא שם הוי"ה ודאי כי עי"כ תדע את דרכי וז"ש והניחותי לך ר"ל אעשה לך נחת רוח במה ששאלת הודיעני את דרכיך כי אין רוחך נוחה עד שאעשה מבקשך הנ"ל כי אם לא אעשה רק מה שאמרת בתחלה ואתה לא הודעתני וכו' שאשלח לפניך את שם אדנות כבר גלית דעתך שאינך מרוצה בכל אלה שבהכרח היית מת מתרצם בכך ויאמר וכו' בתחלה העלמתי כוונתי מפני הבושת שנתביישתי שלא. לבטל רצונך כנ"ל וע"כ נתרציתי בהליכת שם אדנ"י שהם בחינת האחוריים אבל עתה הסרת המסוה מעל פני במה שאמרת פני ילכו וכו' והרי אני מגלה לבי כי אם אין פניך הולכים בשום אופן לא הייתי מתרצה לשתעלינו מזה וכ"כ הייתי מפציר בך עד שתודה לדברי האמנם כפי תשובתך שאמרת פני ילכו והניחותי לך נראה שנתכוונת ע"י חועלתי לבד ואמנם תועלת ישראל לא הזכרת כנראה שעדיין לא מצאו חן בעיניך מפני עון העגל ולפי שאין משיבין על הקלקלה סתמת דבריך ולכן אני רוצה לפרשם ולחלות פניך גם עליהם וז"ש ובמה יודע איפה וכו' ירצה אם אני לא אוכל להכריחך שתלך גם אתה שם הויה. עמנו בשותפות עמי ועם ישראל נמצא כי גם אני לא מצאתי חן בעיניך וכבר אמרת שמצאתי חן בעיניך וזה לא יתאמת רק אם למעני ימצאו' ישראל גם הם חן בעיניך ובמה יודע זה כי אני ועמך שנינו מצאנו חן בעיניך שם הוי"ה הלא בלכתך עמנו אני וישראל יחד ועדיין לא אמר רק עמנו ולא בקרבנו כי הוא מעלה יתירה כמו שנבאר להלן ב"ה ויאמר וכו' גם את הדבר הזה אעשה שפני ילכו עמך וגם עם ישראל ולא למענם. כי עדיין הם לא מצאו חן רק לאמת ולהודיע לכל העולם כי מה שאמרתי לך שמצאת חן בעיני' ואדעך בשם הוא אמת וז"ש כי מצאת חן וכו' כמו שהשבת לי שכיוון שאתה מצאת חן צריך אני לעשות רצונך בזה אמנם החלוקה האחרת והיא שישראל ימצאו חן בעיני עדיין אי אפשר עד שיחזרו לקבל לוחות שניות כמו שיבא עניינם אח"כ פסל לך וכו' ויאמר הראני וכו' כיוון שראה שהדין עם השי"ת שעדיין לא חזרו לקבל. לוחות השניות פנה מענין ישראל וחזר לשאול בענין הנוגע לו כיוון שאליו אין שום מניעה כי' כבר אמר שמצא חן בעיני וכו' ואמר הראני נא. וכו' ונתכוון לאמר במילת נא לאמר הנה בתחלה' זכיתי לידיעת שם אדנ"י למציאות חן לפני שם. הוי"ה ואח"כ הודית לו להודיעני גם ידיעת שם ההוי"ה כמו שבארנו על והניחותי לך והרי זכיתי' לידיעת שם אדני והוי"ה ואמנם ראיי' ממשית. עדיין לא זכיתי לא בזה ולא בזה ולכן נא עתה שכבר זכיתי לידיעת שניהם כנ"ל אעלה עוד מדרגה אחרת והיא הראני ראי' ממש את כבודיך ונוכל לפרש בזה שני דרכים הא' הוא כי לא שאל רק ראיית מדרגה אחת התחתונה והיא ראיית כבודיך היא שם אדנ"י הנקרא כבוד סתם כנודע בסוד ברוך כבוד ה' ממקומו כבודו מלא עולם ואמנם נודע כי גם כי אדני נקרא אחוריים בערך שם הוי"ה אמנם בו עצמו יש פנים ואחור כנודע כמה פנים לפנים הנוראים וכמה אחוריים לאחוריים הנראים והנה משה רצה לראות שם אדנות בבחינת הפנים והאחוריים שבו וז"א את כבודיך לרבות ענין אחוריים וגם הפנים שבו ויאמר אני אעביר וכו' כאשר שאל ראיית כבודו זהיא שם אדנות השיבו שם אדנות הנ"ל ויאמר אני אעביר וכו' ולכן לא אמר ויאמר ה' רק ויאמר סתם כנודע בספר הזוהר על פסוק ואל משה אמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך כי כל ויאמר סתם היא השכינה הנקראת אדנ"י ואמר לו שם אדנ"י הנ"ל אני אעביר כל טובי כל לרבות גם בחינת הפנים שבו כי הוא בחינת כל טובי אעבירנו לפניך כדי שתראה אותי כמו ששאלת וגם מה שהבטיחך שם הוי"ה להודיעך דרכיו כן יהי' על ידי כי אני שלוחו ואני קראתי בשם ה' לפניך ובקוראי בפי את שם הויה הוא להודיעך דרכיו שהם סוד י"ג מידות של ויעבור כנודע אבל לא תראהו ממש כמוני והרי זה הודאות שאלת תועלת עצמך וגם מה ששאלת על ישראל במה יודע איפה וכו' כן אעשה כי וחנותי את אשר אחון הם ישראל שאעפ"י שאינם ראויים למציאות חן בעיני שה הוי"ה כנ"ל על גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה אמנם בעיני אני שם אדנ"י ימצאו חן וחנותי את אשר והרי זו תועלת אחר לישראל ואחר שרוצה בדבריו בתחלה דרך סתם שלא להעציבו חזרה לו אמירה שנית ויאמר לא תוכל וכו' ירצה אני אמרתי אני אעביר כל טובי על פניך אפילו בחינת פנים של שם אדנ"י ומאתי לא אמנע עוב ממך אבל דע לך כי המניעה תהי' מאתך כי בחינת הפנים אפילו שהם משם אדנ"י לא תוכל לראותם עד אחר הפטירה בסוד תוסף רוחם כנודע כי לא יראני וכו' וא"כ מה יש בידי לעשות לך ויאמר ה' וכו' הוא שם הויה חזר לדבר עמו ואמר לו הנה שם אדנ"י הנקרא כבודי אין בידו לשנות הטבע ולכן השיב לך לא תוכל וכמ"ש אבל אני שם הויה שליט בעולם להפוך כל הטבעיים כרצוני משא"כ שם אדנ"י שאין בידו כח רק כפי מה שמקבל ממני ולכן כיון שמצאת חן בעיני כנ"ל אני אתן בך כח לשתוכל לראות כל בחינות שם אדנות פנים ואחורים והודיעו באיזה אופן יהי' ואמר לו הנה השכינה שם אדנ"י הנקראת מקומו בסוד ברוך כבוד ה' ממקומו ברוך המקום שנתן תורה לישראל הנה הוא נקשר אתי וטפל אלי ובידי לעשות בה רצוני להראותך גם בחינת הפנים שבה וז"ש הנה מקום אתי ולכן איעצך את אשר תעשה והוא ונצבת על הצור התחזק והתייצב על המקום הנ"ל הנקרא הצור תמים פעלו בסוד משה איש האלקים במל' ומטרוניתה ואני אתן לך חוזק והתייצבות להביט בצור הנ"ל כרצונך אעפ"י שהיא לא נתנה לך רשות כנ"ל ואז כאשר תעבור כבודי כמו שהיא הבטיחך אני אעביר כל טובי וכו' וצריכה היא לקיים מוצא שפתיה ואז ושמתיך בנקרת הצור וגה שכותי כפי עליך עד עברי אני בתחילה כדי לתת בך החוזק וההתייצבות הנ"ל בסוד ויסמוך משה את ידיו עליו ואחר שאעבור אני שם שם הויה והסירותי את כפי וראית את אחורי את לרבות כל מיני בחינות הגם שהיא אמרה לא תוכל לראות פני וכו' וא"ת כיון שכ"כ מצאת חן בעיניך לשנות הטבע לתת בי כח לראות אפילו פני הכבוד א"כ הוסף עוד להחזיקני וכשתעבור אתה תן בי כח לראותך לז"א ופני לא יראו ולא אמר לא תראה והכוונה לאמר כי אפילו למלאכי מעלה ולחיות הקודש לא יראה לעולם ומכ"ש לילוד אשה ובפרט בהיותו בגוף העכור הזה בעוה"ז: הדרך הב' ויאמר הראני נא את כבודיך ירצה כיון שהודת לי ואמרת פני ילכו שהיא שם הוי"ה והניחותי לך להודיעני דרכי הפנים. א"כ תעלני עוד מדרגה אחרת להראות אותי את פני כבודיך כי כבודיך הם האחורים ואת כבודיך רבה גם את הפנים שהוא שם הויה ויען עדיין לא ראה מימיו אף גם האחוריים הנקראים כבוד לכן לא אמר הראני נא את פניך רק שאל ראיית הכבוד עצמו שהם האחוריים ועשאן עיקר לשאלתו ומשם עלה עוד לשאול גם ראיות הפנים הנרבים במלת את כנ"ל והעלימם במלת את כי נתבייש לשאול שאלה הגדולה הזאת בפירוש כי הרי אף גם קודם העגל לא כתיב אלא וה' הולך לפניהם אמנם היה מתלבש בעמוד הענן לבל יראוהו אמנם עתה היה שואל ראיית שם הוי"ה בלתי התלבשות עמוד הענן עם היות שהוא אחר מעשה העגל וזה לא יעלה בדעת ואמנם נתן קצת טעם לדבריו במלת נא כמ"ש הראני נא והוא משז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין להסתכל בזיו השכינה אין צדיקיה גמורים וכו' והנה אז קודם מעשה העגל היו ישראל צדיקים ועתה שהם בעלי תשובה ראוי שיוסף אשר בראשונה ויתראה שלא ע"י עמוד הענן ואעפ"י שלישראל היא מדרגה שלא יוכלו לסובלה לפחות הראני לי אני את כבודיך נא ר"ל עתה שזכו ישראל להיות בעלי תשובה כי בשלומי יהיה להם שלום כאלו הם עצמן יראו. ויאמר אני אעביר וכו' ע"ד שנתבאר בדרך הראשון אני מעצמי אעביר כל טובי אם בחי' שם אדנות שהם האחוריים הנקראים טובי ובמלת כל ריבה גם שם הויה שהיא הפנים וכל ההבטחות הראשונות אשר נדרתי אשלמה ואני בעצמי קראתי בשם הויה לפניך לשתדע את דרכי כנ"ל כנגד הודיעני נא את דרכיך גם וחנותי לישראל את אשר אחון כנגד מה שאמרת ובמה יודע איפה כי מצאנו חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו אני והם וזו היא אמירה אחת לטובתך האמנם אחזור לאמר לך אמירה שנית כי ממך תבוא המניעה כנ"ל וז"ש ויאמר לא תוכל לראות וכו' אבל מצדי לא תהיה המניעה כי אני אעביר כל טובי על פניך ואתה הוא שלא תוכל לראות אף אם אני אעביר לפניך ואמנם לא תאמר כי א"כ תהי' העברתי על חנם כי כבר תוכל לראות אחורי ולכן אומר לך אמירה שלישית ובה אודיעך איך תעשה לראות אחורי. וז"ש ויאמר ה' הנה מקום אתי על דרך שנתבאר בדרך הראשון ואז וראית את אחורי ויהיה לך כח לראותם ועי"ז לא תהיה העברת טובי על פניך לחנם אעפ"י שפני לא יראו שכבר הועלת במה שראית את אחורי שלא ראית מעולם ואחר אשר נתרצה משה בזאת האמירה השלישית ולא חזר להשיב אז חזר לו אמירה רביעית. ויאמר וכו' פסל לך וכו' כנ"ל בדרך הראשון כי כל זה שהבטחתיך לא אפשר להיות עד שישובו ישראל בתשובה ואני אחדש להם שנית נתינת לוחות שניות כי הראשונות נשתברו על שכפרו באנכי ה' אלקיך ועתה אחזור לכתוב לכם כתיבה שנית כדרך החתן שחוזר וכותב כתובה שנית לאשתו כשנאבדה כתובתה הראשונה ויחזרו לקבל עליהם עשרת הדברות מחדש ועי"כ גם אני אקיים המוטל עלי לשמור מוצא שפתי וכן עשה עד אשר וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו כמשז"ל שעתה הראהו קשר של תפילין הנקרא אחוריים כנודע ליודעי האמת: ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא וכו' כיון שכבר עלה במדרגה זו לראות עין בעין את האחוריים הנקראים אדנ"י כנ"ל ועלת' בידו ראה כי שעה עומדת לו ושאל מדרגה יותר גדולה לישראל כי הוא כבר השיג כל האפשר כנ"ל וחזר להעלות את ישראל למדרגה אחרת והוא כי גם שהשי"ת הודה לו כי אף בחי' פנים ילכו עם ישראל עצמן אמנם לא הודה להשרות תוך קרבם רק עמהם לבד כמ"ש הלא בלכתך עמנו ובלכתו לפניהם רחוק מעט מהם יספיק אך לא בקרבם ממש שהוא ענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולא אמר בתוכו לרמוז כי לא ישכון בתוך המשכן בלבד היושב רחוק ונפרד מהם אמנם ושכנתי בתוך ישראל עצמם אותם העושים המקדש הנז"ל בסוד האבות הן הן המרכבה על דרך שדרשו ז"ל בספרי על פסוק עד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו שהוא מלשון קרבים ובני מעיים ודרשוהו על המן הנבלע באבריהם וכן בגמרא א"ר אלעזר לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש בבני מעיו שנאמר בקרבך קדוש וכו. וסוד הענין כי כל העולמות הם מרכבה וכסא זה לזה כי הגוף אל הנשמה והנשמה אליו יתברך השוכן בתוכו ובקרבו של האדם וזהו סוד האבות הם הם המרכבה וזו היתה שאלת דור דיעה באומרם לומר כן כפשוטו ונחזור אל ענין הפסוק כי בתחלה קודם שחטאו במעשה העגל היתה שם הוי"ה עצמה שוכנת בתוך בני ישראל כי ע"ז לענשו כשנסתפקו היש ה' בקרבנו אם אין ואח"כ ע"י מעשה העגל נסתלקו כל המדרגות מהם ורצה שמלאך בלבד ילך עמהם עד אשר משה בתפילותיו העלם ממדריגה למדריגה עד אשר הודה לו ששם הויה הנקרא פנים ילך עמהם אך לא בקרב ממש כבתחילה ונמצאו שאותה המדרגה לבדה נמנעת מהם. ועתה התחנן משה ואמר אם נא ר"ל עתה אחר שכבר זכיתי לראות האחוריים הנקראים אדנ"י פנים בפנים א"כ עתה ילך נא אדנ"י בקרבנו ממש באופן ששם ההויה ילך עמנו שהוא בחינת הפנים ושם אדני שהוא האחורים ילך בקרבנו ממש שאינו כ"כ מעולה כמו שם הויה ויתורץ בזה אומרו שני פעמים מלת נא וגם הזכיר שם אדני ולא אמר ילך ה' בקרבנו וגם שאם נא לשון בקשה הל"ל נא אם מצאתי חן בעיניך נא ילך וכו' וגם למה לא שאל זה אחר שאמר לו השי"ת כי מצאת חן וכו' וגה כי מה אמר ילך נא וכו' וכבר הבטיחו ע"ז שני פעמים ויאמר פני ילכו והניחותי וכו' גם את הדבר וכו' גם אומרו בקרבנו ולא אמר עמנו. ואמנם מה שנסתפק באמרו אם נא מצאתי חן וכו' וכבר אמר לו כי מצאת חן וכו' יובן עם הנ"ל כי אפשר שלפני שם הויה מידת רחמים מצא חן על צד החסד והרחמים ואולי כי אדנ"י מדת הדין המדקדק כחוט השערה לא ימצא חן בעיניו כי עמי היה מדבר עתה ובזה יתורץ מה שהזכיר ב' פעמים שם אדנ"י הא' למציאת החן כנ"ל והב' לשילך בקרבם ולכן נקשרה שאלה זו אחר גם את הדבר הזה כי מצאת חן וכו' כי שם היה מדבר עם שם הויה ועוד כי עדיין לא זכה לראיית האחוריים ואחר שראה את שם אדנ"י אז דיבר עמו והתחזק לשאול ממנו שאלה זו אעפ"י שהוא מדת הדין. ואמנם מה שאמר ילך שלא לנוכח ולא אמר תלך כי עם שם אדני היה מדבר עתה הענין הוא במה שנודע ענין מ"ש בספר הזוהר על קשה זיווגים לפני השי"ת כקריעת ים סוף כי אין שם אדני עושה דבר בלתי רשות שם הוי"ה כנודע בסוד מה תצעק אלי ולכן ענין אם מצא חן בעיני אדנ"י דבר עמו לנוכח אך שאלת ילך נא אדנ"י בקרבנו החזיר פניו אל שם הויה וממנו נטל רשות ואליו התחנן והבן זה מאד ונתן טעם כי עם קשה עורף הוא וכו' ולכאורה הוא טעם הפכיי כי אדרבה אמר לו השי"ת כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה וכו' ואה כוונתו להשיב אל מה שאמר לו השי"ת כי לא ישא לפשעכם ואתם עם קשה עורף ולכן אמר לו ילך נא בקרבנו כי עם קשה עורף הוא ואם יחטאו אין כח במלאך לכפר אבל עתה וסלחת לעונינו וכו' א"כ הל"ל וסלחת לפשענו כי הנה המלאך אינו יכול לישא הפשעים החמורים שהם להכעיס אבל השוגג או המזיד לתיאבון יכפר א"כ מה להזכיר עתה שינוי שבחו של השי"ת אשר בידו לסלוח החטאים והעונות ולא הזכיר הפשעים שהם החלק שאין יכול המלאך לסלוח גם למם במלאך אמר כי לא ישא ובהשי"ת אמר וסלחת. ויותר מכל זה כי לא ימנע אם ישראל ישובו בתשובה אף בלי שילך ה' עמהם יסלח להם הוא בעצמו ואין צורך לסליחת המלאך כלל ואם לא ישובו אף אם ילך ה' עמהם לא יסלח להם וגם כי בתחילה כלל עצמו עמהם באומרו בקרבנו ואח"כ הילק עצמו באומרו כי עם קשה עורף הוא ואח"כ חזר להכניס עצמו באומרו וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו. ואם אין חטא אין סליחה וגם מה ענין ביאור ונחלתנו כנראה כי זה לא היה להם בראשונה. והענין כי צורך גדול הוא שתלך בקרבנו ממש יען כי עם קשה עורף מלהאמין עד אשר יראו בעיניהם כי הרי בתחלה גם שה' הולך לפניהם יומם נסתפקו ואמרו היש ה' בקרבנו כ"ש עתה אם לא תלך בקרבינו ממש כי יחשבו שכיוון שחטאו בעגל לא תקרב עוד אליהה ולא די שיאמרו כי אינך הולך בקרבם אלא כי גם עמהם אין אתה הולך כלל: גם ירמוז אל משז"ל כי נח שהי' צריך סעד לתומכו כתוב בו את האלהים ממש התהלך נח והנה עם הזה הם קשה עורף והלואי שתלך עמם ויהיו צדיקים כדי שתעזרם ותסייעם וא"ת איך אלך ממש בקרבם אחר שכבר בעטו בי ואמרו אנה אלהיך ישראל ודחו אותי מאצלם ולא רצו בי והנה העון ההוא עדיין לא אמרתי בו סלחתי כדבריך כמו בענין המרגליה ואדרבה אמרתי וביום פקדי ופקדתי וכו' לז"א וסלחת וכו' ירצה הוא הדבר אשר דברתי אליך לך נא ה' בקרבנו כדי שעי"כ וסלחת לעונינו כיון שעדיין הסליחה לא נתרצית לסולחם כנ"ל. והנה בענין חסרון האמונה לא כלל משה עמהם ולא אמר כי עם קשה עורף אנחנו אלא הוא אבל בענין סליחת העון כלל עצמו עמהם כי גם הוא גרם לכל זה יען הוציא את הערב רב מאמ"צ והחטיאו את ישראל במעשה העגל והראיה לזה מ"ש לו הקב"ה לך רד כי שחת עמך וכו' וארז"ל מלמד שח"ו נתנדה משרע"ה אז בב"ד של מעלה ולז"א לעונינו ולחטאתינו שלי ושלהם האמנם לפי שישראל חטאו במזיד הנקרא עון ומשה חטא בשוגג כי לשם שמים נתכוון ולא להחטיא אלא שגרם החטא לכן הזכיר פה עון וחטא כי עון העגל וחטא הוצאת הערב רב כולנו שותפים בהם אני וישראל ולכן מבקש אני שתלך בקרבנו כדי שתסלח לעונינו ולחטאתינו כולנו אנחנו אני וישראל. והנה ישראל היו חבל נחלתו ית' קודם עון העגל כמ"ש בהנחל עליון גויים וכו', כי חלק ה' עמו וכו' וכמ"ש להם במתן תורה והייתם לי סגולה וכו' ובמעשה העגל דחית אותם מהיות נחלתך ועתה כשתחזור ללכת בקרבנו תהיה הוראה כי אתה בחרתנו אותנו מכל העמים וחזרת לקרוא אותנו נחלתך כבראשונה וז"ש ונחלתנו והנה אפילו ישראל לא חטאו רק במזיד הנקרא עון לתיאבון כמ"ש כי זה משה האיש לא ידענו וכו' ולחסרונו בקשו את העגל שילך עמהם אבל להכעיס הנקרא פשע לא היה בהם ולכן לא הזכיר פשע ואמנם מ"ש הקב"ה למעלה כי לא ישא לפשעכם הכוונה היא אם תעשו פשע להבא ורמז על עון המרגלים שמאסו בארץ חמדה להכעיס ולא האמינו לדברו יתברך וכמו שאירע אחר כך ואמר כי המלאך אפילו נשיאות פשע אין בו שהוא אריכות אפים לזמן רב ואחר כך יקבלו את עונשם כענין מאריך אפיה וגבי דיליה כי זה עצמו מ"ש לעיל נושא עון ופשע וכו' ר"ל סובל אותם עד הזמן שירצה כמו שפי' הרמב"ן ז"ל כי כל נשיאות עון צריך אחריו נקיון שהוא מלת לוקה והוא מלשון אני עשיתי ואני אשא מכ"ש שאין בידו לסלוח לגמרי אבל הקבה"ו מלבד שהוא נושא עון וכו' יש בו כח לסליחה גמורה בלי צורך נקיון וז"ש וסלחת לעונינו אך במלאך אמר כי לא ישא וכו' וכמ"ש כי עמך הסליחה וכו': ויאמר הנה אנכי כורת ברית וכו' ענין כריתת ברית אם הוא כדברי רז"ל על י"ג מידות שלא יחזרו ריקם למה המתין עד מה שאמר משה ילך נא וכו' והי' ראוי לסומכו אחר ענין הי"ג מידות גה מילת הנה לשון הזמנה הוא וצריך לידע מה עניינה ומה ענין נגד כל עמך וכו' עם שאלת ילך נא ה' בקרבנו ולמה פה ייחסם אליו במ"ש נגד כל עמך ואח"כ אמר וראה כל העם ולא אמר עמך גם קושית הרמב"ן ז"ל כי אדרבה נפלאות הראשונות הי' קריעת ים סוף ונתינת התורה מן השמים בקולות אשר לא נבראו בעולם כמותם לא להבא ולא לשעבר ואיך אמר כי מכאן ואילך יעשה נפלאות אשר לא נבראו ולא מצאנוה ולא ראינוה ועוד שנראה מזה שהראשונות כבר נבראו ונעשו בכל הגויים וגם שהל"ל וראה כל העם את מעשי ידי אשר אני עושה כי הוא ית' המדבר עמו ואיך יאמר את מעשה ה' כנראה שהוא ית' אינו המדבר ולא עוד אלא שחזר להזכיר את עצמו כמ"ש אשר אני עושה ולא אמר אשר הוא עושה וגם שהל"ל אשר אני עושה עמהם ומהו עמך אמנם כל זה יתבאר במה שהקדמנו כי בפסוק שקדם היה מדבר משה עם שם אדנ"י הוא בחינת האחוריים שראה אז אשר אליו שאל כל השאלות הנ"ל ילך נח אדנ"י בקרבנו וכו' כמו שבארנו באריכות כי תכלית הליכת שם זה עמהם היו לתכלית סיום דברי' וסלחת לעונינו וכו' והי' מתחיל הקל הקל תחלה וסיים ביותר עקרית ולכן הקב"ה עשה בהיפך כי ראה שהי' מתבייש מלשאול בראשונה את העקרית ולכן השיב לו מסוף דבריו לראשם אחת ואחת כמו שיתבאר והנה התחיל ממה שאמר משה ונחלתנו כנ"ל ולזה השיבו הנה אנכי כורת ברית עתה מחדש על מה שאמרת ונחלתנו כדי שתהי' נחלה וירושה שאין לה עוד הפסק אף אם יחטאו כי יען כי התחלה הראשונה בהנחל עליון גויים וכו' לא היתה ע"י כריתת ברית לכן בקשתי לדחותם כשחטאו בעגל וכנגד וסלחת לעונינו וכו' נגד כל עמך אעשה וכו' ובכן יכירו כי סלחתי ומחיתי כעב פשעם כי אלולי זה לא הייתי עושה להם נפלאות מחדש גדולות מן הקודמות אל מעשה העגל והנה בקשת שאסלח עון ישראל בעון העגל ואסלח חטאתך במה שהוצאת את הערב רב ממצרים ולכן כנגד הערב רב שהוא החטא שלך אסלח בראשונה כמ"ש נגד כל עמך וכו' הם הערב רב הנקראים עמך ולא עמי כמ"ש כי שיחת עמך ובזה תכיר כי נתרצתי לך בהעלתם ואח"כ אסלח את עון ישראל וז"ש וראה כל העם הם ישראל שאינם נקראים עמך ומה שהקדמתי סליחתך בראשונה לפי שאפילו סליחתם אינה אלא בעבורך כי מצאת חן בעיני וז"ש אשר אני עושה עמך ולא עמהם רק בעבורך כמו שנבאר והנה להיות כי הנפלאות הראשונות נעשו לישראל ולא על הערב רב כי לטעם זה בקשו הערב רב לעשות העגל שילך לפניהם כי עמוד הענן לא הי' הולך אלא לפני ישראל כמבואר אצלינו שם וז"ש אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו משם מדעת הקבה"ו לא ידענו מה הי' לו וא"כ קום עשה לנו בלבד אלקים אשר ילכו לפנינו לעצמינו ואח"כ הוסיפו לחטוא את ישראל ואמרו אלה אלקיך ישראל וכנודע כי גם נס ענני כבוד לישראל בלבד הי' כי הערב רב מחוץ לעננים הי' וכן נתינת התורה לישראל היתה כמבואר אצלנו על פסוק וכל העם רואים וכו' גם נס המן לישראל הי' כי הערב רב לא אכלוהו רק אכלו הפסולת הנשאר ברחיים אחר טחינתו וכבר הוסר ממנו שמנו ודובשו כנזכר בס' הזוהר בפסוק שטו העם ולקטו וכו' ולכן הנפלאות אשר אעשה הי' יהי' גם נגד כל עמך וזה להודיעך שסלחתי חטאתך כנזכר במה שנתרצתי אל עמך כנ"ל ואמנם גם שנפלאות הראשונות הי' גדולים לא הי' רק נגד ישראל בלבד אבל כל הגוים וכל הארץ לא ראו את מעשי ה' בעיניהם כי אם לשמוע אוזן כמ"ש וישמע יתרו וכו' שמעו עמים ירגזון וכו' נמצא שלא נברא שם בכל כללות הארץ ובכל הגוים רק במדבר במקום שהי' ישראל הולכים והם לבדם הרואים אבל הנפלאות שאעשה אח"כ יהי' כל הגויים רואים אותם ויבראו שם ועיניהם רואים כנודע מטנין העמדת חמה ולבנה למשה בפ' האזינו וליהושע בהיותו בגבעון וקריעת מי הירדן שקמו נד אחד עד שראו אותם כל מלכי מזרח ומערב כדאיתא פ"ה ממס' סוטה גם כל מלחמות מלכי כנען אמרו רז"ל כי אותם אחד ושלשים מלכים שהיה שם הי' המשני' של כל המלכים שבכל העולם שכולם הי' להם חלק מועט בארץ כנען כמ"ש ז"ל בענו על מי מגידו ובפסוק ואראה בשלל אדרת שנער פורפירא בבלאה כי משנה מלך בבל הי' מעונה ומלך על יריחו וכנגד מה שאמר כי עם קשה עורף להאמין לא כך הוא כי וראה כל העם הם עם ישראל שאינם נקראים עמך רק העם אשר אתה בקרבו כאחד מהם שאתה והם הם נקראים עמי ואני מלך עליכם כולכה ועי"כ יאמינו בי לגמרי ובפרט כי הערב רב גם שנגדם אעשה נפלאות אין בהם הבחינה להבחין פרטות הדברים ולהאמין אמונה שנמה כי כולם הם מעשי ידי אבל ישראל עם חכם כשיראו הנפלאות יכירו ויאמינו כי כולם מעשה ה' הם ויכירו גודל נוראותיו בדקדוק כי נורא הוא וידעו כי אני הוא העושה אותם ולא זולתי באמונה שלמה וז"ש אשר אני עושה ולפי שכבר ביארנו בענין ילך נא אדני בקרבינו כי אין המעשה נמסר בידו רק בשם הוי"ה וכמו שבארנו על ואתה לא הודעתני את וכו' כי שם אדני הוא מלאך ושליח של שם הוי"ה אלא שהכל נעשה ע"י שם אדני ולכן אף כי שם אדני המדבר עמו עתה אמר את מעשה ה' כי מן שם הוי"ה נמשכים כל המעשים אלא שאני שלוחו לעשותם וז"ש אשר אני עושה ובכלל מה שאמר אשר אני עושה השיב לו על שאלת ילך נא אדני בקרבנו כי כן יהי' ולכן הוא יעשה הנפלאות וכנגד מה שאמר אם נא מצאתי חן בעיניך כמסתפק אמר עמך כלומר וכל זה איני עושה עמהם כי אם עמך כי אתה הוא אשר מצאת חן בעיני ולא הם והרי השיב לו הקבה"ו על כל פרטי שאלותיו כולם ממטה למעלה כנ"ל כי התחיל בעקריות וסיים בענפים כנ"ל: עוד אפשר לפרש שני הפסוקים אלו האחרונים על לעתיד לבא וכמו שרמז בדבריו אעשה נפלאות אשר לא וכו' וזה במשז"ל כי אילו נכנס משה לארץ לא שלטה אומה ולשון עוד בישראל והי' להם אז גאולת עולם ובשביל זה הפציר משה בכניחת הארץ בפ' ואתחנן וע"כ רצה הקבה"ו להשלים קצת מרצונו והוא כי הוא הגואל הראשון והוא האחרון כנזכר בספר הזוהר על עד כי יבא שילה דא משה בגימטריא כנזכר בפ' משפטים ואל זה רמזו רז"ל כגואל ראשון כד גואל אחרון גם דורו של משה עצמו הוא דורו של משיח כמ"ש אראנו נפלאות ולא אמר אראך לנוכח כמ"ש צאתך לנוכח לרמוז אראנו לאותו הדור עצמו היוצא ממצרים כי יחזרו לבא בעולם ולהתגלגל בדורו של משיח לראות נפלאותיו ית' כימי צאתך מארץ מצרים ולכן עתה אחר שכבר הודה השי"ת לכל שאלותיו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וכו' שהן תועלות ישראל וגם תועלותיו עצמו לדעת את דרכיו וגם לראות את כבודו כנ"ל שאל את אשר יהי' באחרית הזעם כי כבר ידע משה את כל העתיד וכמ"ש ז"ל על אהיה אשר אהיה וכו' אהיה עמהם בגלות זה של מצרים וגה אהיה עמהם בשאר גליות ולהיותו נאמן כמ"ש ויזכור ימי עולם משה עמו וכו' ביקש תפלה על ישראל גם על כל העתיד יקרה אותם באחרית הימים הן בגלות אחרון הן אחר ביאת המשיח וכמו שיתפאר בעז"ה ונתחלל בענין הגלות האחרון אשר לכולם נתפרש קצם ונודעה זמן גאולתה ולא כן גלות אדום האחרון שעליו נאמר כי יום נקם בלבי ולהיותו ארוך מאוד יש לחוש פן יתיאשו ח"ו מן הגאולה ויחטאו ויאבדו בארץ אויביהם ולכן אם הוא כמו שהבטחתני ואמרת כי מצאת חן בעיני ואם לא ר"ל עתה אחר שהבטחתני הוא כן כי מצאתי חן וכו' מאלה אני פניך ילך נא לשון בקשה אדני בקרבנו היא השכינה הנקראת כן ההולכת בגלות תמיד עם ישראל כמ"ש על בכל צרתם לו צר גלו לבבל ולאדום שכינה עמהה וכו' ובפשעכה שולחה אמכם וצורך בקשה זו היא יען כי עם קשה עורף ואף כי הכיתם זה שלש רגלים בגלות בבל ומדי ויוון הכיתם ולא חלו מאני לקחת מוסר כי עם קשה עורף הם וירא אנכי אותו פן יאבדו בגלות האחרון הארוך כי ע"י הליכתך עמנו וסלחת לעונינו וכו'. כדרך האם המרחמת על בניה בל יבלו בגויים מחמת חטאתם וכנודע מ"ש בספר הזוהר כי משה עצמו עתיד להתגלגל בדרא בתראה ולזה כלל את עצמו באומרו בקרבנו לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו ויען בהיות השכינה בגלות עם ישראל מסתרת עצמה כמ"ש ואנכי הסתר אסתר וכו' כדי שלא לעשות להם נפלאות טרם זמן הגאולה לכן אמר בקרבנו נסתרת בקרבנו ולא נגלית לפנינו כי מי יציאתנו מארץ מצרים גם יפורשו הכתובים האלו בזמן הגאולה עצמה האחרונה ילך נא אדנ"י וכו' וזמן הגאולה ההיא תחיש ותמהר אותה כי אז תלך אתה ה' בקרבנו משא"כ בזמן הגלות שהסתרת פניך ממנו אבל אז כתיב כי הולך לפני כי ה' הוא שם ההוי"ה ומאסיפכם לעשות אתכם אסיפה וקהל אחד לשרות בקרבכם הלא הוא אלקי ישראל הוא שם אדנות הנקרא שכינה וכן כתיב ויעבר טליכם לפניהם היא אדנ"י מלכותא דרקיע וה' שם הוי"ה בראשם של כולם שה אדני וישראל הנ"ל וטעם בקשתי זאת הוא לסיבת כי עם קשה עורף הוא וירא אנכי אולי גם אחר גאולה הרביעית יוסיפו לחטוא ותחזירם בגלות חמשי ח"ו ובהיותך בקרבנו' אף אם נחטא אז וסלחת לעונינו ולחטאתינו אם נחטא אז כמ"ש והחוטא בן מאה שנה יקולל וכתיב כי אסלח לאשר אשאיר וכו' ועי"כ ונחנתנו לא תחזיר להוסיף עוד להגלותינו כבתחילה אבל ונחלתנו נחלה וירושה שאין לה הפסק עולמית משא"כ בתחילה שנתת לנו הארץ במתנה שיש אחריה הפסק כמ"ש כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל וכו' ונתתי לזרעך וכו' אז השיבו השי"ת על כל מה ששאל ואמר הנה אנכי כורת ברית על כל מה שאמרת להיות שכינתי עם ישראל בגלות האחרון כמ"ש עמו אנכי בצרה וכן אחר ביאת המשיח כנ"ל ותהי' אז גאולה שאין אחריה גלות כמו ששאלת ואמרת ונחלתנו נחלה בלי הפסק ועל זה אני כורת מעתה ברית עמך קשר של קיימא בלתי מוט עולם ועד וכנגד מ"ש וסלחת לעונינו אמר נגד כל עמך וכו' הם הערב רב עמו של משה כנ"ל. והבטיחו כי כיוון שטרח וייגע בהם לא יגע לריק ולבהלה כי כולם יתגלגלו בדרא בתראה ויתוקנו אז בזכותו כמ"ש בספר הזוהר ובהרבה מקומות ובזה נסלח חטא משה שהוציאם ממצרים וכנגד חטאת ישראל בדור המדבר אמר וראה כל העם אשר אתה בקרבו כמ"ש משה טצמו שש מאות אלף רגלי העם אשר אני בקרבו וגם רמז אל משרז"ל כי סיבת מיתת' משה במדבר היתה להבטיח את דור המדבר שנקברו שם שכולם יחיו בזמן תחיית המתים ויבואו עם משה בזכותו והוא לפניהם כמ"ש עלה הפורץ לפניהם וכו' וז"ש וראה כל העם אשר אתה קבור בקרבו עמהם וגם אותיות קרב"ו וקב"רו שווין לרמוז אל הנ"ל: וגם הם יראו את מעשה ה' הנורא שהוא תחיית המתים שהם הנפלאות אשר לא נבראו וכו' הנזכר למעלה' והענין כי אע"פ שכבר היו תחיית המתים בבקעת דורא בזמן יחזקאל היתה שם בלבד באותה הבקעה ולא בכל הארץ אבל תחיית המתים העתידה תהיו בכל הארץ בכל מקום שיש בה מתי ישראל קבורים שם עוד אחרת כי אז היתה התחיי' בבני אפרים לבדם או היו מבני ישראל שהרגם נבוכדנצר בבקעת דורא כמשז"ל אבל תחי' העתידה תהיו בכל הגויים ובכל שבעים אומות כמ"ש ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו'. אלא שאח"כ אותם שאינם הגונים כלל יחזרו למות וילכו לחרפות ולדראון עולם כנודע כי כל האומות יקומו בעמק יהושפט לידון זולת דור המבול ואנשי סדום ודור הפלגה שלא חיים ולא נידונים וכנגד שתי בחינות אלו אמר אשר לא נבראו בכל הארץ וגם לא .בכל הגויים כנ"ל ויכירו וידעו כי כל המעשה הנ"ל שיחיו הערב רב וגם הם דור המדבר הם הכל בזכותך כנ"ל וז"ש אשר אני עושה עמך כלומר בזכותך כי לכן נקברת עמהם במדבר כמ"ש בספר הזוהר על פסוק ויתן את רשעים קברו זה משה שמת במדבר עם הערב רב: או אפשר כי מה שאמר את מעשה ה' אינו חוזר אל עשיות הנפלאות הנ"ל אלא הכוונה כי דור המדבר היתה להם תרעומות על משה כי הוא גרם להם את כל רעתם ומיתתם במדבר על שהוציא עמהם את הערב רב כי הם החטיאם תמיד כנודע ולכן וראה אז כל העם הם דור המדבר כנ"ל את מעשה ה' אשר עשה את הנפלאות לפני הערב רב גם הם כי החייה אותם והנה נורא הוא ופלא המעשה הזה שהחי' את הערב רב גם הם כדי שיראו את הנפלאות ההם באופן כי מעשה ה' אינם הנפלאות. רק את אשר עשה להחיותם גם הם למען הראותם את הנפלאות ויכירו וידעו כי בעבורך עשיתי זה וז"ש אשר אני עושה עמך ויכירו כי הסמכתי על ידך באין הוצאות הערב רב כי סוף סוף יתוקנו היטב ויזכו לחזות בנועם ה' כי יהיו אז גם הם צדיקים גמורים: ועשית כיור וכו' כבר נתבאר ענין סמיכתו בפסוק כל העובר עיי"ש ועדיין צריך שנבאר למה נעשה הכיור ממראות הצובאות ולא כלי אחר שבמשכן והענין כי היו האנשים יגעים בעבודת פרך רחוקים מתאוות המשגל ובפרט כי ציווה פרעה להרוג הזכרים כנודע וביום הגעת זמן טבילתם היו מוליכות אצל בעליהן בשדה את המראות ומעוררות תאותם ונותנים להם רשות ללכת לטבול מטומאתם ושם בשדה עצמו היו מתעברות הם כמ"ש תחת התפוח עוררתיך עוררתי תאוותך ושם חבלתך אמך ושבח גדול הוא להם אע"פ שלשאר בני אדם הוא גנאי כנודע מענין מי שהטיח אשתו תחת התאנה והלקוהו ב"ד נמצא שע"י אותם המראות היו רוחצות מטומאת' ונזקקות לבעליהן בקדושה כמ"ש והתקדשתם קדש עצמך בשעת תשמיש ולא היו נותנים עיניהם במצרים ולכן מדה כנגד מדה תעשה מהמראות כיור נחושת לרחוץ ממנו הכהנים ידיהה הטמאות וע"י כך יבואו אל אוהל מועד הקדוש או יגשו אל המזבח לשרת בקדושה בסוד והתקדשתם וכו'. וע"כ היתה רחיצה זאת נקראת קידוש ידים ורגלים: ויתן אל משה וכו' רז"ל קצתם אמרו כי מ"ש כי בושש משה שאמר להם בתוך שש שעות של יום הארבעים אני בא וטעו ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות וכן נזכר בספר הזוהר והתיקונין קצת מרז"ל אמרו כי הטעות הוא לפי שיום שעלה בו לא היו לילו עמו אינו בכלל הארבעים והם חשבו שהוא מכללם והמתינו עד שש שעות ולא בא וטעו בזה החשבון וכמו שפי' רש"י ז"ל ואמנם לדברי כולם קשה שהיה לו להשי"ת שהוא יודע העתידות שכדי שלא יחטאו לא יביאם לידי טעות ויוריד את משה כדי שלא יבואו לידי העון העצום ההוא שלא הי' לו כפרה וכמ"ש וביום פקדי וכו' כנודע כי לפיכך חזרה המיתה ושעבוד מלכות בעולם ומוטב לחלל שבת אחד ולא שבתות הרבה ולכן בא הכתוב עצמו לתת התנצלות ואמר ויתן אל משה וכו' אעפ"י שמקומו הי' ראוי לכותבו אחר ויקומו לצחק קודם פסוק לך רד כי שחת וכו' ירצה כי אל תחשיך כי לא עלה משה רק לקבל הלוחות כי זה ברגע אחת יספיק אבל נודע כי העשר דברות הכתובים בלוחות כל התורה וכל העולמות עבר ועתיד כלול בהם והנה משה ילוד אשה הי' והיא מהנמנע שילמוד כל זה אפילו בדרך נס לולא עד אשר יזדכך החומר הנוצר בארבעים יום של יצירת הולד והנה אין תכלית זיכוכו עד סיומו שלא ישאר אפילו רגע אחת ובאותן ארבעים יום הי' הקב"ה מלמד למשה היקל נקל בתחלה כפי מה שהי' חומרו מזדכך והיותר עולם בחכמות סתימות לא הי' יכול לקבלם עד לבסוף וז"ש ויתן אל משה פי' את הלוחות שנזכיר אח"כ לא נתנם עד ככלותו לדבר אתו כל התורה כולה וזה אי אפשר עד סיום הרגע האחרון של ארבעים יום כי בהיות התורה חסירה אפילו כחוט השערה הוא חסרון גדול שאפשר כי לאותה סבה לא יבינו סודות נפלאים כנודע כי כל מה שלמד ברגע האחרון היותר עמוק וכולל כל התורה כולה והנה אחר שכלה לדבר אתו כל הצורך לא הי' ריוח בינתיים אפילו רגע אחת כי תיכף. נתן לו הלוחות א"כ לא יחליף האל ולא ימיר דיבור קטן מתורתו בשביל כל העולמות כולם ובפרט כי אפילו המ' יום האלה לא הי' יכול משה ללמוד והי' לומד ושוכח עד שהוצרך ליתנה לו במתנה וז"ש ויתן אל משה וא"ת א"כ יתננה לו ביום הראשון כבר נתבאר שבפחות ממ' יום הוא מן הנמנע ואף גם זה הוצרך ליתנה לו במתנה וא"ת והרי אין זה רק טעות כמ"ש וירא העם כי בושש משה ואפילו חטא קל אינו לז"א בהר סיני כי אלו משה הלך לו למקום רחוק או שעלה לגמרי בשמים אפשר שיחשבו שמת ואין בידם לבקשו אמנם כל העם ראוהו כשעלה אל הר סיני אל ראש ההר וישראל סביבות ההר ונכנס תוך הענן ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל כל אותם מ' יום ומ' לילה ובסוף הארבעים לא נסתלק הענן משם ולא ראו את משה יורד כלל א"כ אם נאמר שחשבו כי ה' המיתו היו לו להסתלק עם ענן כבודו בשמים למעלה וגם כי יראו את משה מת שם אלא ודאי שאיזה עיכוב הי' והיו להם להמתין עם הסתלק הענן כנ"ל. ואף אם נאמר כי טעו שהראה להם השטן דמות חושך ואפילו כמשז"ל הנה זה הי' למטה במחנה ישראל כי בראש ההר אין בו יכולת בזה כלל א"כ היו להם להמתין עוד אמר עוד שני לוחות העדות וכו' בא לתרץ קושיא אחרת באופן אחר והיא כי כיון שעשיית העגל היתה בששה עשר בתמוז למה השי"ת נתן לו הלוחות ביום המחרת בי"ז בתמוז ובפרט כי סוף סוף שברם משה והל"ל למשה לך רד כי שיחת עמך אתמול ואיני רוצה לתת לך את הלוחות לפי שעשו את העגל וכאשר ישובו בתשובה יתנם לו אז ולא שיתן לו אלו עתה וישתברו בלי תועלת ואח"כ יצטרך ללוחות שניות כנודע לזה אמר שני לוחות העדות וכו' ירצה כי הנה אלו הי' יורד בלתי לוחות היו אומרים למשה שקר אתה אומר שבשביל העגל לא הורדתם כי בשלמא אם עשינו העגל תוך הארבעים יום היו כדבריך אמנם אם אנו טעינו בחשבון כנ"ל למה לא הורדתם ונכיר האמת ומכ"ש שעתה אנו אומרים כי לא טעינו כלל אלא כבר עברו הארבעים כולם ונבואתך היתה שקר להוריד לנו לוחות אבן חומריית מן השמים הרוחניים כי זה מן הנמנע ועתה אתה תולה ההרחון בנו ואמנם היות השי"ת מדבר עמנו עשרת הדברות אין אנו מכחישין ח"ו כי כבר ראינוהו בעינינו וגם כי אינו כ"כ רחוק מן השכל כי מה לי שידבר עם נביא יחיד או עם אנשים רבים והנה הורדת אלו הלוחות הוא מופת ועדות נפלא יותר מן עשרת הדברות ששמענו כי הרי הם שני לוחות העדות נקראים כי הם עדות גמורה כי הם ניתנין מן השי"ת מן השמים והנה הם לוחות אבן גמורים מעשיות וזה מופת גדול כנ"ל במעשה הלוחות עצמן עוד מופת נפלא בענין כתיבתם וז"ש כתובים באצבע אלקים כי הי' סנפירינון שאין כח ביד אדם לכתוב עליו כנודע וכמו שיתבאר בפ' והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב וכו'. גם נרמז במ"ש חסר לחת העדות לחת אבן לרמוז כי עם שהי' שתי לוחות הי' נראין כלוח אחד ובכל לוח הי' כתוב כל עשרת הדברות ולא עוד אלא שמכל עבריהם הי' האדם יכול לקוראם כנזכר בתלמוד ירושלמי ולכן קרינן לוחות ונכתב לחת חסר ולכן רצה השי"ת ליתנם לו להראותם כי משה אמת ונבואתו אמת והם הם שחטאו: וירא העם כי בושש משה וכו'. עם הקדקת ספר הזוהר כי סתם העם הם ערב רב יאמר כי ישראל הגם שראו כי בושש משה חשבו כי אולי על איזה סיבה נתעכב כנ"ל ולא עוד אלא שגם אם נאמר כי ודאי מת הנה כבר שמעו קולו ית' בעשרת הדברות ונכנסו בברית ושבועה עמו ולא נפטרו מידי כך מפני מיתת משה כי האלקים חי וקיים לעולם ותורתו קיימת אבל אנחנו לא דיבר ה' עמנו בהר סיני וכמו שנתבאר אצלינו בכל פרשיות הקודמות אם בענין וה' הולך לפניהם של ישראל בעמוד ענן וכו' אם בפרשת יתרו כה תאמר לבית יעקב ולא לערב רב ולהם אמר ואתם תהי' לי וכו' אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ולא אל העם הם הערב רב כנודע והי' כנודט רוצים להסתופף תחת השכינה ואם ידחם ויחזרו לסורן יהי' חילול השם בעיני כל העולם ויהי' עונו גדול מנשוא שאין לו כפרה גודל חלול ה' כמה הוא גם כי ידחה רבי רבבות גרים הם וזרעם עד סוף הדורות והסתכל כי עון העגל קל מאוד כפי דבריהם כי לשם שמים הם מתכוונים לכן בחר לו בחטא הקל ולא בעונות חמורים שאין להם כפרה עולמית ולא עוד אלא שאפשר בין כך ובין כך יבא משה ולא יעשה אפילו זה החטא הקל לכן ויאמר להם פרקו וכו' אני אעשה כדבריכם אבל פרקו וכו' כדי שלא יפרקו עול מעליהם תיכף ח"ו אם יאמר שאינו רוצה אמנם פרקו כו' וביני ביני יבא משה מן ההר עד שיתפרקו ועד שיעשה העגל ועד שיציירם לאט לאט ועדיין אין בזה רק לאו לא תעשה לך פסל אך טרם שיעבדוהו ממש כי זה עון פלילי יבא משה והנה שאל מהם כפי דבריהם שהי' שואלים שם אלקים מידת הדין שהיא כנקבה אבל הזכר שם הויה מדת הרחמים גם העגל פני שור מהשמאל כנקבה אצל כרובים פני אדם לכן כדי שיהי' הצלחה בענין זה צריך שיהיה נזמי זהב אשר באזניהם של הנשים והטף הטפלים אל הדם ואהרן חשב לעכבם כמ"ש ז"ל ויתפרקו כל העם וכו' כי ראו כי הנשיה מתעכבות וגם כי חשבו אולי נתכוון אהרן לדחותם כנ"ל. כראותו כך שאמרו להביא ולא ידע של מי הנזמים ויקח מידם כי הוא לא ציווה אותם שהנשים עצמן יביאום אלא אתם והביאו אלי ולכן כיוון שהביאוהו בידם לא חשש כי לא ידע וז"ש מידם כי כן ציוום אז הוכרח לעשותו ויעשהו וכו' לסיבה הנ"ל וכיוון שראו שהצליחו נתפרקו יותר ואז ויאמרו אל ישראל אלה הה אלקיך ישראל אשר העלוך ואינו שם הוי"ה לכם לבדכם כי כולנו שווין יחד ולכן עבדו אותו גם אתם כי הרי אתם רוצים הצלחתו ובפרט במ"ש ז"ל כי יצא העגל מאליו גועה ואומר אנכי ה' אלקיך וכו' ואמנם שם אלקים הוא אשר העלוך ומכש"כ אותנו שאין שה הוי"ה מושל עלינו ואמר אלה והעלוך בלשון רבים ירמוז אל מה שנתבאר בפסוק אשר ילכו לפנינו בלשון רבים ועיי"ש: וירא אהרן כי כבר נעשה העגל עם היות שאינו כך לאו אחד של לא תעשה פסל וכו' ועדיין לא פנה היום ובאולי יעבדוהו ממש טרם יבא משה ובפרט כי כבר התחילו ברעה כי אמרו לישראל אלה אלהיך ישראל אמירה בפה ובאולי גם יעבדוהו במעשה ויתחייבו כליה וגם הוא אהרן עצמו יהי' עונו גדול לכן נתעסק בבנין מזבח הוא לבדו כמ"ש ז"ל כדי שיתארך הזמן והם בראותם טוב לבו לבנות מזבח אף שהם לא אמרו לו דבר נתרצו והמתינו כדבריו ולכן ויקרא ויאמר חג לה' מחר ירצה כי לעשותינו חג גדול על הפלא הגדול הזה צריך שנכין עולות ושלמים של שמחה ומשתה יום שלם בפני עצמו כנ יוה המחרת אבל עתה כבר הוא ערב כנודע כי אחר שש שעות היום נעשה כל הנזכר ואין שהות לשמוח וגם אם הי' זמן אינו מן הראוי ששעה א' יהי' חג ושאר היום חול אלא כל היום קודש גם אמר לה' ולא לאלקים לב' סיבות הא' להטעותן שהזכיר שם הויה כנראה שיש בו ממשות והב' שלא להוציא רע מפיו ולכן הזכיר שם הויה לה' ולא לעגל: וישכימו הם ממחרת טרם ישים אהרן איזה תואנה ולא חיכו לעצתו ויעלו עולות וכו' ויקומו לצחק עבודה זרה גמורה ואהרן לא נמצא שם כלל: וידבר וכו' ביום אתמול אעפ"י שנעשה העגל לא אמר לו דבר לב' סיבות הא' כי היה מוכרח להתעכב שם ארבעים יום גמורים והב' כי עדיין לא עבדוהו לשם ע"ז כנ"ל אבל עתה שכבר עבדוהו ע"ז וגם כי כבר נשלם הארבעים יום אמר לו לך רד וכו' וז"ש וישתחוו לו וכו' והנה יש להרגיש על משז"ל לך רד ר"ל מגדולתך מנא להו ואולי לך רד מן ההר הוא ועוד בשלמא אם הרועה לא הנהיג את הצאן כשורה ראוי להורידו אבל אם היה בשמים ממעל מ' יום בתענית לקבל התורה והיה ראוי לשכר אין קץ לא די שלא נתנוהו לו אלא אף גם יורידוהו מגדולתו גם כי תחלה נאמר וידבר לשון קשות ואח"כ נאמר ויאמר לשון רך ואדרבה שם נאמר ועתה הניחה לי ויחר אפי וכו' גם שהל"ל להקדים ויאמרו אלה אלהיך ישראל ואח"כ וישתחוו לו וכו' כי כך אירע סדר המעשה כנ"ל וגם שאם העם הם ערב רב כדברי רז"ל איך אמר אח"כ זכור לאברהם וכו' וגם שאם שיחת עמך מדבר בערב רב איך אמר ויחר אפי בהם בישראל ואכלם בלי פשע כלל. גה למה הפסיק בדבריו ית' במ"ש ויאמר ראיתי וכו' ולכאורה נוכל לאמר במשז"ל כי בני בלעם היה ראשי הערב רב ומצאו טם זהב שהשליך משה ארונו בנילוס להעלות ארונו של יוסף שהיה כתוב בו עלה שור ועי"כ יצא העגל הזה מאליו וכפי זה פשע משה פשע גדול שלא שמר הטס ההוא לבל יקחוהו הערב רב וז"ש לך רד כי שחת עמך בני בלעם ראשי הערב רב בעשותם העגל ואתה גרמת בניזקין כנזכר כי בטס ההוא עשו את העגל ואין לאהרן שוה עון כי מאליו יצא מדבר ע"י כח הטס ההוא ועי"כ וישתחוו לו וכו' וז"ש עשו להם ולא אהרן עשאו כי אם הם ע"י הטס הנזכר ואולי היה בכח אדם לא היו בו שום רוחניות ולא היו מחשיבין אותו כלום להשתחוות ולזבוח לו רק כשראו שהוא עלה מאליו מן האש מצוייר בצורת עגל כמו כן האמינו כי הוא המעלה את ישראל ממצרים ולכן ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וכו' כמו שהוא העלה עצמו מן האש או ירצו כי דייקו רז"ל שהל"ל או לך או רד והיה ביאורו כי כיון ששלמו הארבעים יום לך לך או רד מן ההר אך באומרו לך וגם רד ירמוז לך לך למען שלמו הארבעים יום. והנה הליכה זו ירידה היא לסיבה אחרת והוא כי שחת עמך ועבדו ע"ז ממש כמ"ש פן תשחיתון וכו' שהוא לשון עבודה זרה כי ביום הראשון עדיין לא עבד.ו ע"ז מד ביום הזה כנ"ל ולכן רד מגדולתך כי הנה מי ששחת הוא עמך הערב רב אשר אתה העלית ולא ברשותי ולכן רד ולפי שהם מעצמן יצאו ממצרים לא תלה במשה רק העלית אשר עלו מאחר צאתם עד עתה כנודע כי ממצרים לארץ ישראל נקרא עליה ולזה לא אמר אשר הוצאת וביאר מה היה ההשחתה ואמר: סרו מהר כלומר ראה גודל רעתם כי לא רצו להמתין יום או יומיה עדי יראו אם ירד משה אלא מהר תומ"י כיוון שלא ירד משה מהר ביום ההוא עצמו סרו מן הדרך אשר ציווית' והנה כתיב ציוויתם וקרינן ציוויתים ושלא יאמר משה אם כדבריך שאני העליתים ולא אתה אינם ראויים לשום עונש לז"א הנה אתה צוויתם ללכת בדרך ההוא ומכיוון שלא מחיתי הרי הוא כאלו אני עצמי צוויתי וראויים לעונש גדול. והודיע הדרג' חטאתם. הראשונה כי סרו מהר מן הדרך ולא רצו להמתין כנ"ל גם בענין המעשה עצמו הנה תחילה עשו להם עגל מסכה ועברו על לאו לא תעשה פסל אך עדיין לא עבדוהו גם אחרת כי להם עשאוהו לא לישראל כמ"ש אשר ילכו לפנינו לכתוב קום עשה לנו אלקים ולא לישראל ולרמוז אל משז"ל כי ע"י הטס הנזכר נעשה לז"א עשו להם כי אהרן לא עשה כלום כמ"ש ואשליכהו באש ויצא העגל מאליו אח"כ ביום השני עבדוהו ממש וישחחוו לו ויזבחו לו כי זו עבודת ע"ז ממש וכל זה הוא להם עצמן. עוד אחרת כי אחר שחטאו לעצמם גם החטיאו לישראל ויאמרו להם אלה אלהיך ישראל וכו' ולהיות ענין זה לישראל הזכירו לאחר הכל אעפ"י שהקדים אל וישתחוו לו יען כי יותר חמור המחטיא את הרבים מן החוטא לעצמו ועוד אחרת כי אם אמרו על עצמם אלה אלקינו אינו כל כך חטא כי שם אלקים הוא המנהיג אותם אך גם לישראל אמרו כי הוא העלם ואינו כך כי אם וה' הולך לפניהם יומם וכו' וא"כ לך רד וכו' כיון ששיחת עמך הם בעצמן וגם השחיתו לישראל כי אמרו להם אלהיך ישראל וישראל שתקו ולא מיחו בידם ושתיק' דמיא כהודאה ח"ו וע"כ כתיב בתחילה וידבר ה' לשון קשות כי גרם רעות הרבה כנ"ל. ויאמר וכו' עתה מדבר בענין ישראל עצמן אשר ה' העלם ואין למשה אשם בזה לכן לא כתיב וידבר קשות אלא לשון אמירה גם ירמוז אל מ"ש אח"כ ואעשה אותך לגוי גדול ולזה כתיב אמירה. גם בזה יובן למה הפסיק דבריו ית' לשתי חלוקות ואעפ"י שהעם סתם הם ערב רב הנה העם הזה הם ישראל. וזה לב' סיבות כי כיוון שבתחילה לא אמר כי שחת העם אלא עמך ואח"כ את העם נראה כי העם הזה הם ישראל וגם במ"ש את העם הזה ולא אמר העם סתם יורה העם הזה ישראל ואינו העם סתם שהוא ערב רב והנה רואה אנכי כי עם קשה עורף הוא מלהאמין בי כיוון ששמעו את הערב רב אומרים אלה אלהיך ישראל ושתקו ולא מיחו וכהודאה דמיא וא"כ ועתה הניחה וכו' כיון שגם עד עתה עדיין אינם מאמינים אעפ"י ששמעו בסיני את קולי שוב אין בהם תועלת ולכן הניחה לו וכו' וא"ת והלא כל מה שהוצאתם ממצרים אעפ"י שלא היו ראוים כמ"ש ואת ערום ועריה ולא היה אלא מפני שבועות האבות כמ"ש כמבואר אצלינו ריש פ' וארא לז"א ואעשה אותך וכו' כי בך אקיים מה שהבטחתי לאברהם ואעשך לגוי גדול גם אתה זרעך הוא ובך אקיים השבועה. ועתה צריך שנבאר ענין אחד והוא כי איך עלה בדעתו לכלות ח"ו שלא כדין והרי אמרו רז"ל על ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' וא"כ אנוסים הי' כשקבלו התורה ואינם ראויים לשום עונש וכמ"ש ז"ל בעצמם מכאן מודעא רבא לאורייתא ועוד קושיא אחרת כיוצא בה למה שיבר משה את הלוחות וארז"ל כדי שלא ידונו כאשת איש אלא כפניות וכיוון שהם אנוסים כנ"ל פניות המה אף בלתי שבירתם. ועוד גדולה מזו שאף כפי דבריהם הנה לא הועיל בשבירתם לדונם כפניות כי הרי נידונו ב' מיני עונשין כמשז"ל הא' ויגוף ה' את העם מיתה בידי שמים והב' מיתות ב"ד כה אמר ה' עברו משער אל שער ושימו איש חרבו על יריכו וכו' והג' ויטחון אתו העגל וישק את בני ישראל ובדקן כסוטות בצביית בטן ונפילת ירך ואמנם תירוץ הקושיא הראשונה והב' כבר נתבאר במדרש תנחומא בקיצור ואנחנו נבארה באריכות והוא כי תורה שבכתב כולה וגם עשרת הדברות קבלום ברצונם הפשוט כי הרי כתיב כה תאמר לבית יעקב וכו' ועתה אם שמוע וכו' רק שתלה הדבר בבחירתם והם ענו יחד כולה ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע והל"ל נשמע ונעשה אכן הכוונה נעשה תורה שבכתב. ונשמע תורה שבע"פ וראו דקדוקים הרבים רצו לחזור בהה ממנה בלבד אז כפה עליהם ההר שיקבלוה כי כיוון שקבלו תורה שבכתב ברצונם ודאי כי גם כירושיה קבלו והנה ענין העגל לא די שגם הם מחוייבים בחושבע"פ אלא כי תורה שבכתב היא ונוסף על זה כי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום: אמנם לתרץ קושיא הג' לכאורה נוכל לומר כי שמעתם את עשרת הדברות היה כענין הקדושין שעדיין היא ארוסה בלבד. וכמ"ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי הם העשרת הדברות ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. והלוחות במכתב אלקים היה כענין שטר הכתובה שאז היא נשואה גמורה וכן נראה מלשון רז"ל כי שבירת הלוחות היא שבירת שטר הכתובה וכנודע כי גם הארוסה קודם הנשואין חייבין עליה כאשת איש גמורה ולכן נדונו במיתות הנ"ל אלא שכפי זה אין תועלת בשבירת הלוחות כלל כי ארוסה ונשואה עונשן שוה אך הענין כי כל שבעים אומות בני נח אין להם רק ז' מצות והם כענין הפניות שעונשן קל מאוד אבל נקראים אשת איש להקב"ה כמ"ש וארשתיך לי וכו' וכתיב הן ישלח איש אשתו וכו' וכתיב איזה ספר כריתות אמכם וכו' שהוא הגט ואמנם הכתובה היא הלוחות כנ"ל והנה בני נח אף כי הם כפניות הנה הן חייבין מיתה על הע"ז אלא שאם היה בעדים והתראה חייבין מיתת ב"ד ע"י בני לוי ובעדים שלא בהתראה חייבין מיתה בידי שמים ע"י המגפה כנ"ל אך לאותן שהי' מהרהורים בלבם נבדקו כסוטות ושאר כללות כל ישראל פטורין מכולם אבל אם היו נדונין כנשואה גמורה שהם בני ישראל הנה כולם ערבים זל"ז משא"כ בבני נח וחייבין כולה ח"ו כלייה אך עדיין קשה קצת כי בני נח אינן צריכין התראה: ויחל משה את פני ה' שם הוי"ה אלהיו של ישראל כי אם יכלם ח"ו על מי יחול שמו וכמ"ש בספר הזוהר ועל והכריתו את שמינו ומה תעשה לשמך הגדול. או ירצה אלהיו של משה ירמוז אל משז"ל כי אמר לו אתה אמרת בלשון יחיד אנכי ה' אלהיך ולי אמרת ואין עליהם חטא: ויאמר למה וכו' אמת הוא שראוי לשיחרה אפך בהם אבל אחר שהם עמך ואינם כמו עבדים שהאדון עושה בו כל רצונו כי אינו חושש על חייו אבל ישראל הם בניך ועמך כי ברוב כעסך לא תמות אוחם ולא עוד אלא שעל תנאי זה הוצאתם ממצרים עם שהיו ערום ועריה מכל מצות ומעשים טובים כנזכר אצלינו בפ' וארא עיי"ש והבטחתם להאריך אפך עמהם עד אשר תביאם אל הארץ אשר נשבעתי ואגב ארחיה אמר בעמך כי ב' דבורים דברת לי הא' בענין הערב רב והב' בענין ישראל כמ"ש ראיתי את העם הזה וכו' והנה אני איני מחלה פניך על הערב רב אף כי עליהם דברת עמי בראשונה וזה לפי שהוא נוגע לכבודי אך מה שאני מחלה פניך הוא על ישראל עמך כי כבודך חביב עלי יותר מכבודי והנה בערב רב שמעצמן יצאו אמר לו השי"ת אשר העלית ועתה בישראל אמר אשר הוצאת כי לא מעצמן יצאו עוד טעם ג' כי הרי הוצאתם בכח גדול וביד חזקה להגדיל שמך בעולם ועתה אם תכלם ח"ו אדרבה יהיו חילול שמך ח"ו בעולם גדול מאד וז"ש למה יאמרו מצרים לאמר כי הם העקרים בענין הזה ומהם ימשך לשאר האומות שיאמרו כדברי מצרים ויתחלל שמך בכל העולם וז"ש לאמר. או ירצה כי למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם מתחילה אדעתא דהכי ולא היה שנתחדש על מעשה העגל כי הרי הם עצמם כבר נתנבאו כך טרם צאתם במכת הארבה ראו כי רעה נגד פניכם וז"ש לאמר ברעה הוציאם וכו' והראי' עוד בזה בראותם חרי האף הגדול להרוג אותם בהרים באכזריות נמרץ בלי קובר אותם ולא עוד אלא שלא הניח את בניהם אחריהם כבענין המרגלים אלא לכלותם לגמרי בכילוי בניה מעל פני האדמה ואם הם חטאו בניהם מה חטאו ובפרט כי בתחילה הוציאם בכח גדול כנ"ל זה יורה כי מתחילת הוצאתם ברעה הוציאם וכל מה שעשה האותות ההם לכבודך הי' שאמר לא ידעתי את ה' ולא בשביל כבוד ישראל ולכן אעפ"י שהדין עמך לא יהי' בכליון נמרץ אבל שוב מחרון האף ויספיק באף עצמו ועי"כ והנחם על הרעה הנזכר שהיא הכליון וכמ"ש ברעה וכו' ולכלותם וכו' ויספיק ביסורים אחרים וכל זה איני מתפלל רק על עמך כי מה שדברת אלי בראשונה בענין הערב רב אעפ"י שנוגע לכבודי איני חושש ועשה בהם כרצונך. זכור לאברהם וכו' א"ת כי אדרבה אין הערב רב ראוין לכ"כ עונש כי אינן עמי ואינם מצויים אינו כך כי גם כי הם הרעו בעצמן זכור לאברהם וכו' כי הרי נשבעת להם בך ואי אפשר לעבור השבועה ובפרט כי כל מה שהוצאחם לא עשיתי בזכות עצמם כי אם בזכירת ברית שבועת אבותיהם. כמ"ש ויזכור אלקים את בריתו וכו'. ואזכור את בריתי. וא"ת הרי אמרתי ואעשה אותך לגוי גדול והרי אני מקיים שבועתי ולז"א ותדבר אליהם ארבה את זרעכם הם כולם ולא לי לבדי קצת מזרעם א' משש מאות אלף רגלי וכו' שהם כמספר כוכבי השמים כנ"ל בספר התיקונין וכבר קיימת בהם ואיך תחזיר להורגם ותגדל אחרים במקומם. אז וינחם ה' על הרעה הנ"ל לכלותם כנ"ל אבל ודאי שייסרם בלי כליון וחרץ כמו שמצינו שנגפם ומתו על ידי בני לוי ובדקו כסוטות וגם התנחומין הי' על עמו ולא על הערב רב כדברי משה למעלה לעמך וכן אמרו בספר הזוהר כי כולם מתו במדבר ולא נותר איש: או ירצה זכור וכו' במה שיקשה כי כיון שעבדו ע"ז ועשו העגל נתבטלה השבועה ועוד אומרו ותדבר אליהם והלא כבר הקבה"ו ביטל טענה זו במ"ש ואעשה אותך לגוי גדול ובו תקוים אמירת ארבה את זרעכם. ועוד כי בכל מקום שמזכיר שיתוף ג' האבות יזכירהו בשם יעקב וכאן בשם ישראל והענין במה שנפרש תחיחה שתי קושיות האחרונות והוא כי הנה אתה נשבעת הרבה את זרעכם ונודע כי אין זרע א"א זרע כשר ולא פסול והנה מצינו כי לאברהם פסלת ישמעאל ובני קטורה ויצחק לבדו נקרא זרעו ולא כולו אלא יעקב לבד כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. ואמנם ליעקב לא פסלת שום זרע לפי שמטתו שלמה והראי' ע"ז כי שנית שמו וקראתו ישראל וא"כ כשנשבעת להם ואמרת להם ארבה את זרעכם על כל זרע יעקב אמרת שהם הי"ב שבטים ועליהם נשבעת ואלו היתה כוונתך בתנאי שיהי' זרע כשר איך אמרת כי אין פסול בזרע יעקב אלא ודאי שעל הסתם נשבעת לכל זרע יעקב בכל אופן שיהי' אפילו שיחטאו ועוד כי איך תפסול עתה י"א שבטים ולא תיקח רק חלק אחד מזרע לוי א' מי"ב בשבטים: כי תשא וכו' ע"ד האמ"ת כבר ידעת כי הה' חסדים שבדעת זעיר אנפין המתפשטין מחסד שבו עד הוד שבו מתקבץ כללות חמשתן ביסוד ומשם חוזרין ועולין בסוד אור החוזר והנה מב' חסדים של נצח והוד בעליתן בנון חכמה ובינה של נוקבא דזעיר העומדת אחוריהם מממש וכל חסד משניהן מתחלק לב' פרקים ונמצא משני פרקים עליונים דנצח והוד דזעיר נעשין חכמה ובינה דנוקביה. וז"ש כי תשא ותעלה את תרין פרקין עלאין הנקרא רש של נצח והוד הנקרא ישראל זעיר אנפין לעשות מהם שני פקודים הם חכמה ובינה של המלכות הנקראת חשבון ומספר כנודע בסוד עיניך בריכות בחשבון הם חכמה ובינה עיני מלכות אז ונתנו וכו' פי' כי נודע אצלינו כי ב' חסדים הנ"ז של נצח והוד הם סוד עץ הדעת טוב ורע להיותם אורות מגולים חוץ ממסך יסוד אימא והחסדים עצמן הם טובים לסיבת היותם תוך היסוד דזעיר הנקרא טוב אך בצאתם להאיר אל המלכות יכולין הקליפות הנקראים רע וסובבין המלכות לשלוט ליינק מהם ואין זה אלא כשעדיין לא נכנסו גם המוחין של אבא תוך זעיר וז"ש ונתנו וכו' כי כל א' משני חסדים אלו הזכרים הנקראים איש אותו האור שנותנין אל המלכות הנקראת נפש שלהם כנודע יתניהו לה' הוא יסוד של אבא המתפשט תוך זעיר. ונודע כי אבא ואימא הם הוי"ה ואהי"ה ולז"א שצריך שאלו שני החסדים שהם מצד אימא הנקרא אהי"ה והם כופר נפש של המלכות יתחברו עם יסוד דאבא הנקרא הוי"ה ועי"כ סטרא אחרא הנקרא נגף לא תשלוט בהם בעת שיעלו להאיר המלכות הנקרא מפקד וכו' וז"ש בפקוד אותם וזהו סוד מש"ל כי עין הרע שולט בדבר הנגלה והמנוי כי הקליפות הנקרא עין הרע הם שולטין בחסדים המתגלים להאיר במלכות הנקרא מספר. ונודע כי בהיות החסדים תוך היסוד מתערבות עם חמש גבורות אשר שם ואחר התערבם יוצא הכל להאיר במלכות ולכן נקרא כופר נפש כי כ"ו הוא בגמטריא שם הויה שהיא החסד שהוא זכר כנודע ופ"ר של כופר הם ה' גבורות מנצפ"ך בגימטריא פ"ר ושניהם החסדים עם הגבורות הם המאירות במלכות הנקרא כופר נפש ולכן נקרא כופ"ר נפש: ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי וכו' יש להקשות א' כי בפ' משפטים נאמר הנה אנכי שולח מלאך ולא נתרעם כלל ונתרצה בו ולמה נצטער עתה כל כך כשאמר לו ושלחתי לפניך מלאך וכו' ב' מה ראי' היא שאמר לו ראה ג' למה נזכר ג' פעמים אתה ראה אתה ואתה לא הודעתני ואתה אמרת ד' כי היכן מצינו שחמר לו ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ה' כי בתחילת דבריו אמר כי התרעומות היא על כי לא הודיעו אשר ישלח עמו ואח"כ שינה שאלתו לדבריה שונים והם הודיעני את דרכיך ואח"כ אמר אם אין פניך הולכים ואח"כ אמר הראיני נא וכו'. וכל זה זר אל משה וא"ו גם כמו כן השי"ת ערבב תשובותיו כפי שאלת משה ולא הוכיח על היותו נכנס מדבר לדבר אחר ז' מלת ועתה. מה ענינה ח' כי משה שאל שתי שאלות ואתה לא הודעתני וכו' והודיעני נא את דרכיך והשי"ת לא הושיבו כלל עליהם אלא ענין אחר והוא פני ילכו וכו'. ט' למה חזר משה לאמר אם אין פניך הולכים וכו' יו"ד כי הקבה"ו עצמו דיבר כאלו מתחילה לא אמר פני ילכו כי הנה אמר גם את הדבר הזה וכו' כאלו הוא דבר מחודש שלא נזכר תחילה י"א כי בתחילת דיבורו לא הזכיר שמו של משה כי סמך אל מ"ש ויאמר משה אל ה' וז"א ויאמר פני ילכו והניחותי וכו' ואיך עתה הוצרך לזכור שמו כמ"ש ויאמר ה' אל משה. וזו הקושיא עצמה תהי' בשם הויה ויספיק בשיאמר ויאמר גם את הדבר הזה וכו' י"ב למה הזכיר בתשובתו ית' ג' פעמים ויאמר והם ויאמר אני אעביר וכו' ויאמר לא תוכל כו' ויאמר הנה מקום אתי ולא עוד אלא שבו יאמר השלישי הזכיר שמו ית' ללא צורך ויאמר השם י"ג כי משה שאל הראני נא וכו' והי' לו להשי"ת להשיב בתחלה ויאמר לא תוכל לראות פני וכו' ואח"כ אני אעביר וכו': י"ד קושייא כפולה כי השי"ת מעצמו אמר נו פני ילכו וכו' ולא האמין משה ואמר אם אין פניך הולכים וכו' וחזר להודות גם את הדבר הזה וכו' וחזר לשאול בסוף דבריו ילך נא אדני בקרבנו: והביאור כי אם נפרש כדרך רז"ל פני ילכו פנים של זעם ילכו ואז והניחותי לך יתורץ קושייא י"ד וח' וט' ויו"ד כי עדיין לא השיבו כלל עתה עד יעברו פנים של זעם ואומרו פני ילכו אינו כפשטו. ונחזור לענין ראשון לקושייא הראשונה כי נוכל לתרץ לכאורה כי אז בפרשת משפטים כשאמר הנה אנכי שולח מלאך עירוב פרשיות שנו כאן ואין מוקדם ומאוחר בתורה ונאמרה תיכף אחר מעשה עגל וכן ג"כ פ' ושלחתי לפניך מלאך ולפי שראה משה את הקבה"ו בכעס גדול לא הי' לו פתחון פה להתפלל על ענין המלאך כי הלואי שיוכל להשיג שיכופר להם עון העגל עצמו העצום ולכן המתין עד עת רצון והוא אחר אשר לקח את האוהל וכו' והחשיבן כמנודין מפני כבודו של מקום אז נכמרו רחמיו ית' אל ישראל והתרעם על משה כמשז"ל על ודבר ה' עם משה פנים אל פנים הרב בכעס והתלמיד בכעס וכו'. ואז מצא מקום לבקש רחמים בענין המלאך או ירצה באופן אחר כי אמת הוא אשר הנה אנכי שולח מלאך הי' קודם מעשה העגל כפי' רש"י ז"ל בשם רז"ל ואמנם המלאך ההוא היא השכינה עצמה שם אדני שליח שם הוי"ה כנודע לחכמי האמת ועליו נחמר המלאך הגואל אותי מכל רע והראי' לזה כי שם נתן כל הממשלה בידו כמ"ש לשמרך בדרך ולהביאך וכו' וכמ"ש כי שמי בקרבו והוא כללות שם הוי"ה באדני ושניהם בגי' מלאך בסוד זה שמי וזה זכרי ולכן הזכיר השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו ואין ראוי לאמר כן על שום מלאך ובפרט אומרו כי לא ישא לפשעכם כנראה שאה ירצה בידו הסליחה עוד אחרת כי לכך לא מייחס שם שום עליה אל משה אבל כאן בפ' זו אמר לך עלה מזה אתה וכו' ותלה העלי' במשה וכן תלה היכולת בו ית' וגרשתי וכו' ולא אמר וגירש כנראה שזה הוא מלאך ממש ולכן לא ישר בעיני משה והתפלל אל ה' ואמר ראה וכו' הורה כל מה שבארנו והוא כי אילו ידעתי שזה המלאך הוא אותו של פ' משפטים החרשתי אבל כפי דבריך אלה נראה שזה מלאך הוא מלאך ממש. ואינו הראשון והראי' לזה הוא כי הרי אתה אומר אלי עתה העל את העם הזה כמ"ש לך עלה מזה מה שלא אמרת אז בפ' משפטים כי שם אמרת ולהביאך וכו' כנזכר ולזה אמר ראה וכו' כלומר ראי' לדברי היא שתראה אתה עצמך אותה ראי' שנית כי תחילה הודעתני מי הוא כי היא השכינה אך עתה לא הודעתני מי הוא מה המלאך המחודש כי הרי נשתנו סימנין מסימנין של הראשון כנזכר ובזה ידוע מילת טמי כלומר כי בתחילה הי' הוא לבדו המעלה והשומר והמביא אבל עתה השויתני עמו כי השליחות יהי' על ידו ועל ידי כמ"ש לך עלה מזה ושלחתי לפניך מלאך וזה שאמר את אשר תשלח עמי ולהורות שהם שתי ראיות וטענות הזכיר מלת ועתה ועתה בכל ראי' משתיהן עוד ירמוז כי הרי שתי אמירות אלו אתה אמרת אותם אלי מפיך ואיך נפל בהם שינוי מזה לזה עוד טעם ג' כי הרי לשתי סיבות תוכל להשיב כי גם ישראל נפל שינוי בהם כי קודם שעשו העגל נתרצית לשלוח השכינה ואחר שחטאו נתחרטת ושלחת מלאך ממש אבל יש טעם ג' סותר טענה זו ולכן חזר להזכיר בה ואתה וז"א ואתה אמרת ידעתיך בשם וכו' ירצה אם לא תעשה למענם עשה בשביל כבודי כי הרי כדבריך שליחות השכינה עמי הוא ולא עמהם כי כן אמרת בפ' זו ושלחתי לפניך לפניהם וכן במשפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך והנה אני לא חטאתי בעגל וככחי עתה כחי אז וככוחי אז כוחי עתה אחר שחטא ותמיד אמרת כי מצאתי חן בעיניך הן קודם מעשה העגל והן לאחר מעשה העגל א"כ גם ועתה ר"ל אחר שנעשה העגל אל תבט לישראל אלא לי ואם נא מצאתי אני חן וכו' ולא תשגיח למעשיהם והנה מ"ש ואתה אמרת וכו' הוא קודם מעשה העגל ואח"כ הוא כי במראה הסנה אמרתי מי אנכי כי אלך וכו' ואמרת כי אהי' עמך וחזרתי להפציר בך שבעת ימים ולא נתרצית לא בי שהייתי אז במדין וכבר הי' אהרן והזקנים וצדיקים רבים וזה יורה כי מצאתי חן בעיניך יותר מכולם וכן לא התרצתי עד שהכרחתיך לשתודיעני שמך שלא ידעוהו אפילו אבות הקדושים כמ"ש ושמי ה' לא נודעתי להם אלא לך והוא זה מ"ש זה שמי וזה זכרי וז"ש ואתה אמרת לי בפרשת וארא ידעתיך אותך בשם שלי ולא אל האבות יגה אחר העגל כיון שלא חטאתי וודאי שעדיין החן ההוא קיים לא עוד אלא שרמזת אותו בדבריך והוא כי גם בעת הכעס אמרת ועתה הניחה לי וכו' ואעשה אותך לגוי גדול כנראה שאינך רוצה להכעיסני כמ"ש ועתה הניחה לי זה יורה כי מצאתי חן בעיניך וגם אח"כ כשאמרתי זכור לאברהם וכו' נחמתי על עשות להם רעה הגדולה ההיא אשר דיבר לעשות לעמו. והוא למחות שמם ח"ו אבל לא הי' רוצה להנהיגם עוד עד אשר אמרתי ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וכו' אז מצאתי חן בעיניך ואמרת לך עלה מזה הפך לך רד מזה גם תלית הדבר בי ושלחתי לפניך מלאך ולא לפני העם גדולה מכולם ענין ודבר ה' אל משה פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו וכביכול קרא ריעי אהובי ואין מציאות חן גדול מזה לקוראי רעהו כביכול וכן אומרו פנים אל פנים זה יורה ענין ידעתיך בשם כי נראה אליו פנים אל פנים ודאי כי ידע שמו כאיש היודע שם רעהו א"כ סמיך לזה ואתה אמרת ידעתיך בשם כו': ועתה וכו' כבר נתבאר עניינו כלומר גם עתה אחר מעשה העגל יודע אני כי מצאתי חן בעיניך עדיין ולכן הודיעני וכו' כדי שאחזור כבתחילה להתחזק בשני הדברים גם עתה והם ואדעך ולמען אמצא חן בעיניך. או ירצה היפך מזה כי הנה ואתה אמרת קודם מעשה העגל ידעתיך בשם ואמנם עתה אחר העגל אפשר כי נתבטל ממני ענין זה ולכן ועתה שאתה בכעס על מעשה העגל איני רוצה לבקש שילכו פניך עמי ולא מלאך אבל אשאל בתחילה שתודיעני דרכיך איך אתה מתנהג בהם כדי שאפייסך תחילה ואחר שתתפייס אז אחזור לקדמותי כי אדעך וגם אמצא חן בעיניך וכל זה אני מבקש כדי לבקש אח"כ ממך שתראה כי עמך הגוי הזה וכמו שכל אומה ואומה יש לה שר עליון המשגיח עליה גם ישראל שהם עמך צריך שאתה בעצמך תנהיגם ולא שר ומלאך כשאר האומות ונמצא כי כל בקשתי אינה לתועלתי אלא לבקש רחמים על עמך ישראל שלא תשלח לפניהם מלאך ואמנה ענין הודעת הדרכים הנ"ז הם ענין י"ג מידות של רחמים הממונים על פיוס הכעס וריצויי' ית' והם הם אשר הודיעו בסוף ויעבור ה' על פניו וכו' ושם קיים הקבה"ו בקשת משה הזו הודיעני נא את דרכיך: ויאמר פני ילכו כמו שאמרת וראה כי עמך הגוי הזה שהיא תכלית בקשתך כנ"ז כי ידעתי כי כל מבוקשך הוא לתועלת ישראל ולא לתועלתך ובשכר זאת גם השאלה הראשונה והיא הודיעני וכו' למען אמצא חן בעיניך כן אטשה כי והניחותי לך אתן את חני לך כמ"ש ויחונך והנה חזר כאן לקיים אמירה ראשונה הנה אנכי שולח מלאך שהיא השכינה כנ"ל וזהו שתרגם אונקלוס על פני ילכו שכינתי תהך. ויאמר וכו' לא יספיק בזה כי פשוט הוא שאם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה ומה שאני רוצה הוא כי כאשר תלך עמנו יהי' שתעשה עמנו ניסים ונפלאות יותר גדולים מהראשונים קודם מעשה העגל כמו שתרגם אונקלוס ויתעבדן לנא פרישן וכו' וזה אני שואל לפי שכל העולם חושבין כי במעשה העגל מאסתנו לי ולעמך כי כן אמרת לך רד כי שחת עמך וכו' ובמה יהי' ידוע להם כי אני שלא חטאתי וגם עמך שחטאו מצאנו חן בעיניך אם לא ע"י שני דברים והם הלא בלכתך עמנו כמו שאמרת פני ילכו וגם נפלינו במפלאים מחודשים שיורו כי ענשיתם בשבילי ובשביל עמך גם הם אעפ"י שחטאו: ויאמר וכו' ירצה ענין ונפלינו אני ועמך אעשה וגם שאלת הודיעני נא את דרכיך אעשה ואמנם ענין פני ילכו אין צורך לחזור להבטיחני עוד עליו: או ירצה ראה אתה וכו' כלומר אם תסתכל בדבריך במה שאמרת תראה שהן דברים נמנעים כי הרי אתה אומר אלי העל כנראה שאני הוא המעלה אותם כי כן אמרת לך עלה מזה ולא תליתי העליו במלאך ואם לגרש את האומות ג"כ תלית בעצמך שאמרת וגרשתי וא"כ ענין המלאך מה צורך בו ועוד כי ענין העליו עצמה אינו יודע ענינה ואם שאסבול אותם כאשר ישא האומן את היונק הנה אם אתה בעל היכולת לא יכולת לסובלם ורצית למחות שמם מתחת השמים איך אתה אומר אלי שאין בי יכולת העל את העם וכו' וז"ש ראה כי אתה בעל היכולת אומר אלי שאין בו יכולת שאעל את העם הזה ואגב אורחי' ירמוז כי עם קשה עורף הוא ואין בי יכולת להנהיגם וז"ש את העם הזה ולא אמר חת בני ישראל ועוד אחרת כי לא הודעתני וכו' ירצה אם הוא מלאך קדוש שיכול להנהיגם אם לאו וכן אם הוא מצד החסד והרחמים שיכלכלם ברחמים אם לאו כנודע מפסוק המשל ופחד עמו עוד כי אתה אמרת ידעתיך בשם וכו' ועשה נא למעני: ועתה וכו' כלומר נניח עתה כל הטענות הראשונו' ולא תעשה רק מפני שמצאתי חן בעיניך והודיעני וכו' והענין כי דרך התשובה קדמה לבריאת עולם והנך מפציר מלסלוח להם ולכן הודיעני דרכיך איך הם מתנהגים כי פעם אתה עפציר למחות את שמם ופעם אתה נשבע חי אני כי לא אחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו וחי'. והרי ק"ו אם ליחיד אתה מקבל תשובתו כ"ש לאומה שלימה ובפרט כי הם עמך ונחלתך ולך נאה להודות לכפר להם וז"ש וראה כי עמך הגוי הזה או ירצה כי הנה הערב רב הם שהכעיסוך כנודע וא"כ ראה כי הגוי הזה למעוטי הערב רב הנה תמיד היו עמך ולא כפרו בך ולא מפני שלא מיחו בערב רב יספיק למחות שמם ח"ו וז"ש וראה כי תמיד היו נקראים עמך עובדים אותך הגוי הזה האחר שהם בני ישראל וכפי דרך זה השני יפרש באופן אחר ראה אתה אומר אלי ודקדק בדבריך שאמרת העל את העם הזה כי כן אמרת לך עלה מזה אתה והעם נראה אשר המלאך אינו בשביל ישראל אלא בשביל הערב רב ולכן חזור וראה ראי' אחרת כי הגוי הזה שהם ישראל ואמנם נקראים העם סתם אלא גוי כמ"ש ומי גוי גדול וכו' והנה הם עמך ובעבורם מוכרח שתלך אתה עמהם א"כ יהי' גם הערב רב בטלים עמהם. ותלך עם כולם ולא מלאך בפני עצמו עם הערב רב אז ויאמר וכו' ירצה כשאמרתי ענין המלאך על הכלל אמרתי וגם ישראל בכולם אבל בשביל שאמרת כי מצאת חן בעיני לכן פני ילכו סתם עם מי שמצא חן לפני בלבד והמלאך יהי' לישראל ולהערב רב וז"ש והניחותי לך אז שאל אם אין פניך הולכים אל תעלינו לכולנו ומכלל לאו אתה שומע הן שאם פניך הולכים תעלה לכולנו וז"ש ג"כ ובמה וכו' אני ועמך וכו' ונפלינו בלשון רבים או ירצה ע"ד רז"ל והניחותי לך לבדך כענין ומנוחה לא מצאתי זו נבואה אז התפלל ונפלינו אני ועמך וביקש שתשרה נבואה על כל ישראל כמשז"ל והשיבו השי"ת גם את וכו' ונודי כי אתיו"ן וגמי"ן רבויין הוויין לרבות כי יעשה כל השאלות ששאל והם ענין פניך ילכו וענין של הודעות דרכיו והשראת השכינה על ישראל ושלא תשרה על אוה"ע ושיהיו הבדל בין נביאי ישראל לנביאי אוה"ע ונפלינו וכו' ולפי דרך האמת היינו יכולים לפרש כי הקב"ה הודה ששכינתו שהיא שם אדנ"י ילך עמהם כתרגומו שכינתי תהך ומשה ביקש הלא בלכתך שם הוי' עצמה רחמים גמורים כי השכינה יש בה דין כמ"ש כי לא ישא לפשעכם וכו' אבל בשם הוי"ה כתיב כי עמך הסליחה: ויאמר וכו' אחר שבישרו על השראת שכינה ראה כי שעת הכושר הוא נתחזק ושאל עוד כי הנבואה הזאת תהי' יותר' בשלימות ובמורא גדול בגלוי יותר ובתחילה וז"ש הראני נא את כבודיך וז"ש נא שיהי' עתה תוספות מבתחילה: ויאמר וכו' מפני כי היתה עת רצון לא השיב לא תיכף על הקלקלה לא תוכל לראות וכו' ולכן התחיל בדברי ריצוי וסיים בריצוי והבליע הקללה בינתיים וזה עניינו הנה מה ששאלת לראות פני והיא השי"ת השם המיוחד שם בן ארבע בתכלית אמיתתו אי אפשר אבל זאת אעשה כי כל כוחותיו היוצאים ממנו תראם וז"ש אני אעביר כל טובי לפניך הם כחות הטוב והרחמים אשר בשם הוי"ה אך הוי"ה עצמה הנקראת פני א"א וז"ש אח"כ ויאמר לא תוכל לראות פני וכו' והרי הבטחתיך מצי שאלתך שהם כל כחות שם הוי"ה והנה תמורת חצי השאלה שהיא ראיית הפנים עצמה אקים עוד הבטחה אחרת והיא כי לא די שכחות שם אדנות תראה כי אם גם עצמות האחוריים שהם אדנות תראם בעין וז"ש ויאמר וכו' וראית את אחורי וכו' ולהורות הנזכר כי ראי' זו מחודשת ולא שאל משה אלא הוא נתנה עתה תמורת ראיית הפנים לזה חזר להזכיר ופני לא יראו אע"פ שכבר נזכר בתחילה לא תוכל לראות פני. גם בזה יתורץ ענין ג' ויאמר מה עניינם וזה כי האמירה הא' לא שאל ענינה משה והשנית היא מניעת שאלת משה והשלישית ההבטחה יתירה שגם היא לא שאל משה ויקח וכו' ויעשהו עגל מסכה וכו' כבר הודעתיך כי הם ובדים למזל טלה ראש המזלות וכיון שהכניעו השי"ת בענין הקרבן פסח בניסן נכנע עזבוהו ובקשו לעבוד לשור השני אליו היורש עתה מעלתו: ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם וכו' ירצה יודע אני בך כי צדיק גמור אתה. ולא ברצונך עשית להם העגל אלא שאנסוך לעשותו וא"כ הודיעני איזה מין ממיני האונס והכפיה עשה לך העם כי וודאי שצריך שיהי' אונס עצום לשיגמרו לך לעשות העגל הזה אשר הוא חטאה גדולה אין כמוהו. דאי שצריך שיהי' אונס עצום לשיגמרו לך לעשות העגל הזה אשר הוא חטאה גדולה אין כמוהו: ויאמר וכו' כבר אתה ידעת את העם כי ברע הוא ר"ל שופכי דמים ודוגמתו ראו כי רעה נגד פניכם כוכב מאדים הנקרא רעה על ששופך דם וזה כי כבר ראית את חור שהנחתי בהר כשעלית למרום ועתה הרגוהו כמשז"ל על ויבן מזבח לפניו מן הזבוח ואם הייתי מונע עצמי היו הורגים אותי ועוד כי אם הרגוני לא היתה להם תקומה עוד כי הרגו במקדש כהן ונביא וע"ד עבודה זרה וגדולה מכולן כי אני לא עשיתיו בקום עשה אלא הוא מעצמו בכח כשפיהם ויצא העגל הזה מאליו כנודע וכן על ברעה הוציאם פירשו רז"ל לשון שפיכות דמים וכמש"ה ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים או ירמוז אל מ"ה שפירשנו בפ' שמות כי הערב רב היו תערובות טוב ורע שצירפן הקב"ה בכור הברזל במצרים ולכן מל אותם יוסף בשני הרעב זלא היו עדיין מנם להוציאם כי לא פסקה רעה זוהמתם כמ"ש לך רד כי שחת עמך וכו' וז"ש אתה ידעת את העם הם הערב רב כי ברע הוא מעורב עדיין ברע הוא והם אשר חטאו: ויעשו בני לוי וכו' טעם אל החשבון הזה יובן במשז"ל אדם איש אחד מאלף מצאתי על עון העגל שא' מאלף חטאו אך הנשים אפי' א' מאלף לא רצתה לתת נזם לעגל והנה מספר האנשים היו ת"ר אלף רגלי הגברים הרי א' מאלף הם ת"ר וכתיב חמשה בקר ישלה תחת השור שהוא עון העגל נמצא כי ה' פעמים ת"ר הם שלשת אלפי איש: כי תשא וכו' הנה ישראל קודם עון העגל היו כמלאכים כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם והיו ראשם גבוה בשמים ואחר העגל שחה לעפר נפשם וחזרה המיתה וקבורת העפר לשלוט בהם כמ"ש אכן כאדם תמותון ואז ויגוף ה' את בעם וכו' וחסרו ממנינם ולכן כאשר תרצה למנותם שיחזרו לנשיאות ראש הראשון אם בענין מעלתם כנזכר וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל ואם לענין שלימות מספרה הראשון שנמנו ביציאתם ממצרים קודם שחטאו וז"ש כי תשא את מנינם שיהי' שלם לפקודיהם הראשון בצאתם ממצרים צריך כי יתנו איש כפרתו על עון העגל עתה בפקוד אותם ועי"כ לא יהי' בהם היכר חסרון הנגף הנז"ל בעון העגל ממה שיפקדו פקודה ראשונה במצרים וז"ש שנית בפקוד אותם כי הנה השי"ת יחזור להשלימם כמשז"ל ורש"י ז"ל בפ' מדבר סיני ויען חטאו באלה אלהיך ישראל הרבה אלהות זה יתנו וחד כנגד ה' אחד וכמו שהפרישו נזמי זהב תרומה לעגל יתנו עתה תרומה לה' וכמו שנזמי הזהב אשר באזניהם היו שוים במשקלם עשיר ועני כי פשיטא שהעשיר לא יכביד משקל נזמו מנזם העני כי לא יסבלוהו תוך האוזן כמו כן עתה העשיר לא ירבה וכו': ולקחת וכו' להיות כסף זה לכפירת העגל ונקרא כסף הכפורים קחהו ועשה ממנו האדנים שהם עבודת אוהל מועד כמשז"ל וזה להורות כי אז ירדתם לעפר כנ"ל. והנה המשכן הוראה לישראל כי נתכפר להם עון העגל נכן מזה הכסף הכפורים עשו ממנו אדנים שהם קצות המשכן ורגליו היורדים לעפר בקרקע המשכן מדה כנגד מדה ואחר שנתכפר חטאתם על ידי האדנים הנ"ל אז תנדבו נדבות לבבכם הטהור ולא ע"י כופר נפש קצתם כי כבר נתכפרתם ומן הנדבה תעשו שאר גובה המשכן קרשים ויריעות ושם ינוח ויתן משכנו בתוככם והנה העגל הי' לבני ישראל לזכרון מזכרת אין להענישם לדורות כמשז"ל על וביום פקדי ופקדתי וכו'. ועתה כסף הכפורים לאדנים כנזכר והיו לבני ישראל לזכרון טוב לכפר על נפשותיכם גם לעולם ולא יזכיר עון להתפש מעון העגל ולהורות כי ידבר לעתיד לא אמר לכפר עליכם רק לכפר על נפשותיכם כי הנפש מתגלגלת כנודע ובלי ספק כי על נפשות עושי העגל המגולגלות כתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם ר"ל עליהם עצמם דאל"כ לא שייך מלת עליהם רק ופקדתי בלבד ועוד שהרי כתיב ובנים לא יומתו על אבות: ויאמר אם נא מצאתי וכו' יש להקשות כי כבר למעלה אמר לו השי"ת בעצמו כי מצאת חן בעיני ואיך עתה אמר אם נא מצאתי חן וכו' כמסתפק על דברי ית' ב' כי כבר אמר לו פעם ראשונה פני ילכו וכו' ושני' אמר לו גם את הדבר הזה וכו' ועתה פעם ג' אמר לו ילך נא וכו' ג' למה תחלה הזכיר שם הוי"ה ועתה שם אדנות וגה דהל"ל בלשון רבים לעונותינו ולחטאתינו גם בראשונה אמר הלא בלכתך עמנו וכאן אמר בקרבנו גם בנתינתו טעם לסתור כי עם קשה עורף הוא וכו' ואדרבה מפני כך ראוי שלא ילך עמהם ורבי' ז"ל נדחק מאוד בפירושו גם מה צורך אל עונינו וחטאתינו ודי בא' מהם ובפרט כי הל"ל הק"ל תחילה ולאמר לחטאתינו ולעונינו וגם דהל"ל ולפשעינו גם מה ענין ונחלתנו גם הל"ל נגד כל עמי או העם ולא עמך גם שנותן את טעמו וראה כל העם ולא עמך או עמי גם מאי אשר בקרבו גם דהל"ל אשר אני אעשה עמהם גם מאי בכל הארץ וגם בכל הגויים בכל ענין במלות שונות גם מה הן הנפלאות אשר לא נבראו והרי כבר לשעבר נבראו קריעת ים סוף ומתן תורה שלא נעשו עוד לעתיד כמותם והענין במה שנודע כי זה שמי וזה זכרי הם הוי' ואדנית והם כדמיון השמש ואורו הנמשך ממנו. כי השמש עצמו אין יכולת להביט בו ומכ"ש לכהה מאור עיניו מכ"ש באורו אחר שהודה לו פני ילכו שהוא שם הוי"ה אשר אליו הי' אומר ראה אתה אומר אלי וכו' והיא אמר כי מצאת חן בעיני להיות משה נאחז שרשו בהויה כנודע הוא רחמים ובאולי שם אדנות שהוא דין לא ימצא חן בעיניו לכן חזר לשאול לשם אדנות אם גם בעיניו שהוא דין מצאת חן בעיניו גם בקש כי הוי"ה שהיא השמש המבהיק אמר פני ילכו וזה אי אפשר להיות בקרבם בגילוי רק לפניהם מתלבש בעמוד ענן ועתה ביקש כי אדנות אור השמש ילך גם היא ובזה ירויח שיהיו בקרבינו ממש בגלוי וא"ת הלא מוטב לך שילך עמכם שם הוי"ה משילך אדנות בקרבכם לז"א כי עם קשה עורף וכו'. ומוכרח הוא לחטוא והפגם עצום שם לאין סליחה משא"כ שם אדנות אשר גם אם נחטא ושלחתי וכו' וגם כענין הנמשל הנ"ל כי הכיהוי עינים הנמשל לחוטא הלואי שיוכל להשתמש באור השמש כי בשמש עצמו סתמאו עיניו לגמרי ואגב אורחי' ביקש שלא ישרה שכינתו במשכן אלא בקרבנו ממש כמפורש אצלינו על ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולא בתוכו והנה במתן תורה כתיב והייתם לי סגולה ונחלה גבוהה מכל העמים כולם יחד כי הם תחת ע' שרים גוי גוי ואלהיו ואתם סגולה לי אשר לי כל הארץ גדול מכל הע' כולן כאחד אך עד אתה אפילו תחת יד שר אחד כשאר הגויים לא הייתם רק עבדים אל אומת מצרים ובחטא העגל היו כפויי טובה כי תחת אשר הראם את מרכבתו ד' חיות עשו תבנית שור והלואי פני ארי' בימין אלא פני שור מהשמאל ולא עוד אלא שהאריה חי' ואוכלת בשר והשור בהמה אוכל עשב וז"ש וימירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב ירצה כי הכבד שלהם עצמן להיותם סגולה למנך הרוכב על הכסא והחיות אשר בהם נשרשים ע' שרים כנודע המירו כבודם לקלון להיותם סגולת פני שור בהמה אוכל עשב ובזה לא יצטרך אל משז"ל דיבר הכתוב דרך כינוי דהל"ל וימירו את כבודו ולז"א עתה וסלחת לעונינו שהוא העגל ועי"כ ונחלתנו כבתחילה כמ"ש יעקב חבל נחלתו ולז"א לשון יחיד עונינו וחטאתינו שהוא עון העגל הגורם הסתלקות היותם נחלתו ית' והי' בהם מי שחטא במזיד או בשוגג כמ"ש ז"ל כי ג' מיתות היו הא' ע"י בני לוי לאותם שהי' במזיד ובמגפה לשוגגים וכו' ולזאת הזכיר עון וחטאת ואמנם להכעיס הנקרא פשע לא היו בישראל אלא בערב רב כנודע לכן לא אמר ולפשעינו: ויאמר הנה אנכי כורת ברית כדבריך ואעשה נפלאות בגילוי כדרך שם אדנות כנ"ל על בקרבינו וז"ש כנגד וכו' וראה וכו' אמנם לא עמי הם למה שאעשה אינו אלא בזכותך וז"ש נגד כל עמך וז"ש ג"כ וראה כל העם לסיבת אשר אתה בקרבו ולא בזכותם כי הרי מה שאעשה אינו עמהם רק עמך וז"ש אשר אני עושה עמך וכבר נודע כי נשמות ישראל יש מהם לבושים חיצון ופנימי ונשמות פנימיות ויצוניות בסוד נפש רוח ונשמה ונשמת משה פנימיות לכולם וזהו סוד אשר אתה בקרבו ממש כנשמה שבתוך קרביו של אדם והנה קריעת ים סוף הי' במצרים אומה אחת אך העמדת משה החמה במלחמת סיחון כמ"ש ז"ל היתה בשמים נגד כל הגויים וכל הארץ וכללותיה וז"ש אשר לא נבראו בכל וכו' וכן נחלי ארנון שהארץ עצמה נתעשה ונתקרבה הרי ארנון הסלעים שבהר זה בנקרת צורכם שבהר שכנגדו להרוג האמורים לא נראה כן בכל הארץ עצמה. וז"ש בכל הארץ: ויאמר משה אל ה' ראה וכו' אעפ"י שהשויה אותם כמ"ש לך עלה מזה אתה והעם זכו' הכוונה היתה שאני אעלם שהרי אמרת זשלחתי לפניך מלאך להדריכני איך אעלם ולא אמרת לפניכם ומעתה יש בדבריך דבר והיפוכי ולכן ראה והבין בדבריך ההיפכיים הא' היא כי אתה בעצמך האומר אלי נראה שכונתך ללכת עמנו שאל"כ תהי' האמירה ע"י המלאך אשר תשלח לפנינו ועוד כי מה צורך לאמר אלי ודי שתאמר אל המלאך עצמו ועוד כי הלשון הוא העל א"כ מה צורך אל מלאך ועוד שהרי לא יש סביב כסאך רק ע' מלאכים כמ"ש יצב גבולות עמים ע' אומות למספר בני ישראל ואתם באמצעם מלך ישראל כמ"ש כי חלק ה' עמו ומעולם לא הודעתני שיש עוד מלאך יותר מן הם בעים ואם איננו נברא איך תשלחהו לשר על ישראל וז"ש ואתה לא הודעתני שיש מלאך לשתוכל עתה לשלחו עמי ואמנם היפך דבריך הוא מה שאמרתי העם הזה כנראה שאינם עמך רק כשאר האומות ווהל"ל העל את עמי כמ"ש במצרים והוצא את עמי בני ישראל מארץ מצרים וזהה יורה ששליחות המלאך שאמרת הוא להיות ישראל עמו של המלאך ההוא ממש והם אלו דברים הפכיים ומלבד כל זה עוד יש לי טענה אחרת כי גם אם בפירוש אתה אומר שתשלח מלאך אינו מן הראוי כי הרי אתה אומר אלי הע"ל שאני המעלה אותם והנה אתה אמרת ידעתיך בשם וגם וכו' א"כ למה תמסרני ביד מלאך שישלוט עלי משא"כ אלו הי' המלאך מעלה אותם שלא על ידי כי הי' גרעון להם ולא אלי א"כ ועתה אחר הטענות הנ"ל ראוי הוא שאעפ"י שאיני ראוי שאתגאה בשתי הדברים רק בקטנה שבהם והיא שמצאתי חן בעיניך הגם שלא ידעתני בשם שאינו כדאי משה עצמי הודיעני נא את דרכיך לשאתנהג בהם שלא אצטרך אל מלאך שינהיגני ועי"כ אמצא חן בעיניך אני מצד עצמי להיותי ראוי וכן ואדעך אני אותך שהיא מעלה גדולה משתודיעני אתה לי כמ"ש ידעתיך בשם עוד טעם אחר מצד ישראל וראה כי עמך הגוי הזה מימי הפלגה בהנחל עליון גויים וכו' כי חלק ה' עמו ואינו כבוד לך שכל השרים יחזיקו באומותיהם ואתה לא יכולת להנהיגם ח"ו: ויאמר וכו' בענין ישראל איני מתרצה אבל מענין עצמך נתרצתי ולכן פני ילכו והניחותי לך ולא לישראל אבל מלאך לא אשלח לכבודיך ויאמר אם אין פניך הולכים דרך סתם אפילו עם ישראל אל תעלינו לא לי ולא להם כי הרי במה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני וגם עמך הלא בלכתך עמנו שנינו ולא עמי לבדי כי בזה יקויימו שני מאמריך הא' לי כמ"ש כי מצאת חן בעיני וכמ"ש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה והב' לישראל כמ"ש ומי גוי גדול אשר לו אלקים וכו' וז"ש ונפלינו אני ועמך וכו' ולא תעשה דברי תורתך פלסתר ח"ו ויאמר גם את הדבר הזה שאתרצה לישראל ג"כ אעשה אבל ולא למענם כי אם למענך כי מצאת חן בעיני: ויאמר כיוון שכ"כ אתה מגדיל מציאת חיני בעיניך בזה יבחן כי כשתלך עמנו לא יהי' בהסתר פנים שכאשר תרצה תדבר עמי ואני אשמע רק הראיני את כבודיך כשתהי' נגלה אלי כנ שעה שארצה אוכל לבקש ממך כל מה שאצטרך להנהיג ולהעלות העם הזה ויאמר וכו' אינו נמנע מחסרון מציאתך חן רק שהדבר עצמו אי אפשר כמו שאומר אח"כ ולכן מה שאוכל לעשות הוא כי אני אעביר כל טובי וכו' ונקראתי בשם ה' וכו' אבל עצמותי אי אפשר וזהו סוד מ"ס בריך הו"א וברוך שמ"ו ודי לך שאודיעך ואראך את שמי אך לא מהותי כי היא נמנע וז"ש ויאמר לא תוכל לראות וכו' כי אפילו אביך האדם הידוע הראשון לא יכול לראותי עם היותו יציר כפי מכ"ש אתה בנו ילוד אשה וז"ש כי לא יראני האדם וא"ת כי זה הי' מפני שחטא בעץ הדעת וגרם לעצמו מיתה משא"כ אני לז"א וחי רק כי גם אם לא חטא ואכל מעץ הדעת וחי לעולם לא הי' יכול לראות פני ומהותי ועתה הודיעו איך נעשה לשיזכה לראיית שמו ית' וז"ש ויאמר הנה מקום מיוחד לי בכל העולם אשר תמיד הוא אתי והיא מערת הר חורב ובזכות קדושת המקום אוכל להראותך שם את שמי ואמנם להיותו את בחיבור כי לעולם לא תזוז שכונתי מתוכו אינך יכול לכנוס בו ולכן תחילה ונצבת על הצור ולא בתוכו וכמ"ש ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד וכו' והי' בעבור כבודי הנ"ל אסלק שכינתי משם ואז ושמתיך בנקרת הצור ממש ועכ"ז לא יספיק זה כי גם יצטרך אל ושכותי כפי עליך עד עברי לגמרי משם שלא תנזק ואז בסיום עברי מכנגד פניך לגמרי אשר כבר לא יראו פני כלל גם אם תרצה לראותם אז אין פחד לך מנזק ואז והסירותי את כפי וראית את אחורי כי פני לא יראו מצד עצמם כי כבר עברו ובזה יתורץ למה לא אמר ופני לא תראה כמ"ש וראית את אחורי ומזה יתבאר לך כי שמו ית' נקרא אחורי אך הויתו ופנימתו נקרא פני גם זה יובן ממנו המעשה שנאמר ונקרא בשם ה' שהוא מראת האחורים כמ"ש וראית את אחורי אבל פניו עברו מלפני משה כמ"ש לעיל ושכותי כפי עליך עד עברי וז"ש ויעבור ה' ר"ל מהותו ית' עבר מעל פניו של משה מפני מה שאמר ופני לא יראו ואז ונקרא ה' ה' וכו' שהוא ענין וראית את אחורי וכו' סליק פ' כי תשא: ויקהל משה וכו' מה שאמר אלה הדברים ולא זה הדבר כמ"ש אח"כ נוכל לתרץ במה שנקדים אומרו ויקהל ללא צורך כי לא עשה כן משום מצוה ויובן במה שבארנו למעלה בפ' תשא בפסוק ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי וכו' שלהיות מצוה זו חמורה בסקילה ושקולה ככל התורה וכמ"ש על שומר שבת מחללו מחל לו רצה השי"ת שלא יצווה אותה כשאר המצות לחהרן ובניו והזקנים שהם יתרגמוה לישראל רק ואתה בעצמך דבר מפיך אל בני ישראל אך את שבתותי תשמרו והודיענו כי כן עשה ויקהל משה את כל טדת בני ישראל ויאמר מפיו אליהם אלה הדברים וכו' ולא די לישראל כי גם את הנשים והטף הנכללים בריבוי את כל עדת הקהילה שגם הם ישמעום מפי' ולא מפי בני ישראל הזכרים גדולי הבית ולא עוד אלא שלא די שאמר להם מצות השבת בכללות רק בפרטות נמרץ בכל הדינים והדברים הפרטיים אשר בה וז"ש אלה הדברים ולא זה הדבר ואפשר כי בזה נבין דרשת רז"ל במסכת שבת כי אלה בגימטריא ט"ל עם ג' אותיותיו כמנין ט"ל מלאכות שבת והוא כי הרגשנו שהל"ל זה הדבר ותירצו כי כתב כן לרמוז אל ט"ל מלאכות ובזה יכריח פירושינו כי אלה הדברים חוזר אל מ"ש אחריו ששת ימים וכו' שהוא ענין השבת ולא לענין המשכן כי כבר' לענין המשכן נאמרה פעם אחרת אח"כ סמוך לו זה הדבר וכו' קחו מאתכם וכו' גם הודיע כי כל פרטי ט"ל מלאכות שבת פירשם משה מפיו לכל ישראל כנ"ז שלא ע"י מתורגמן. או ירצה ג"כ על דרך הנ"ז שהקהל זה הוא לענין שבת וזה על דרך מה שנתבאר אצלינו בכל פרשיות הקודמות כי השי"ת מאס בערב רב על שעשו העגל ורצה לפרוש אותם מכלל ישראל שלא יחטיאום כענין משרז"ל קשים גרים לישראל כספחת ולא רצה לקבל מידם תרומת המשכן ולכן גם בענין השבת רצה להודיע חבתו ית' עמהם וכמ"ש כי אות היא ביני ובין בני ישראל ולא בין ערב רב לכן עתה במחרת מוצאי יוה"כ כשירד מן הר סיני עם לוחות השניות רצה להקהיל את בני ישראל ולעשותם עדה בפני עצמם וז"ש עדת כדי שלא יתחברו עם הערב רב עוד שלא להחטיאם כמתחלה בעגל שהוא עון עבודה זרה והודיעם כי אין דבר לתקן רק מצות השבת כמ"ש ז"ל על אשרי איש יעשה זאת אפילו עובד ע"ז כדור אנוש ושומר שבת מחול לו ולכן התחיל בענין השבת לתקן עון העגל וז"ש אלה הדברים בלשון רבים כלומר ענין השבת אע"פ שאינו רק דיבור אחד של עשרת הדברות שקולה היא ככל התורה וככל אלה הדברים שהם עשרת הדברות ובזה ימחול לכם עון העגל גם נתכווין במלת עדת מלשון עדות והענין כי השבת הוא אות לעדות אל השי"ת שברא שמים וארץ בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש כנודע מענין הקידוש ויכולו שאומרים מעומד בליל שבת שהם שני עדים וצריך שיעמדו מעומד ונודע כי שנים עשר שבטי יה הם עדות אל סבא כי מעידין עליו שברא העולם והן עדים כשרים ראויין להעיד וז"ש עדת בני ישראל ולא כן הערב רב שאינן קרויין עדה ואינן ראויין להעיד: ששת ימים וכו' הנה ביום השבת אין בו מצוה מעשיות רק בשב ואל תעשה שום מלאכה מט"ל מלאכות כמו שרמזנו במ"ש אלה הדברים וא"כ קשה איך אמר אשר ציווה ה' לעשות אותם והל"ל שלא לעשות אותם ואע"פ שלכאורה נוכל לתרץ ע"ד משרז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה אמנם הכתוב רצה לתרץ הקושיא באופן אחר במ"ש ששת ימים וכו' קרוב אל הנזכר והוא במ"ש בגמרא ששאלו בני מקום פלוני לחכם אחד כגון אנו שרגילים בבשר ויין ותענוגים כל ששת ימי החול במה נקיים עונג שבת והשיב להם שאם אתם רגילים להקדים לאכול בבוקר בחול תאחרו בשבת ואם אתם מאחרים בחול תקדימו בשבת נמצא כי ע"י היכר קל יספיק כי רחמנא ליבא בעי וכאלו עשהו ממש דומה וז"ש כאשר ששת ימים אתם יושים מלאכה ואח"כ ביום הז' אתם בטלים הרי זה היכר גדול ומעלה אני עליכם היתר הדבר כאלו עשיתם מצות מעשיות כנזכר והנה כפי זה נפיק מניה חורבא במ"ש ששת ימים תעשה מלאכה שאינו רשות אלא מצוה להפריש בין החול ובין השבת כנזכר ולכן ניקדם אות ת' של תעשה בצירי ולא בפתח כי אז היתה מורה על היותו מצוה ממש תעשה אתה מלאכה האמנם להורות אל הז' כי קצת רמז מצוה יש בזה לא הטיל יו"ד בין ת' לע' כמו שכתב במנורה תעש"ה כי שם נכתב הנקרא והנקודה שווין להורות שתעשה מאליה בלי פעולת אדם כלל אבל כאן הנקרא לשון ציווי והמסורת שהיא הנקודה היא תעשה מאליה להורות שהוא רשות ולא מצוה אך עכ"ז יש בה הוראה והיכר אל מצות שבת כנזכר: או ירצה קרוב לזה ע"ד זה שהי' אומר שמאי הזמן מחד בשביך לשבתיך כי כל המלאכה שאדם עושה בוא"ו ימי החול תהיו לכבוד שבת להרויח בחול מה שיוציא בעונג שבת ובעשותו כן נמצא כי מצווה בקום עשה וכאילו אותה המלאכה שעושה בחול עשאה בשבת לכבוד שבת כמ"ש אשר ציווה ה' לעשות אותם או יתורץ באופן אחר ע"ד מש"ה ונשלמה פרים שפתינו וע"ד משז"ל על זאת התורה לעולה כל העוסק בפ' עולה כאילו הקריב עולה וכו' והענין במשז"ל כי הימים עובים נתתי לאכול ולשתות בהם אבל השבתות ניתנו לעסוק בתורה יען כי בימי החול זה רץ לכרמו וזה לשדהו ואין לו פנאי לעסוק בתורה וז"ש ששת ימים וכו' ואגב אורחי' רמז אל משז"ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון ולכן ששת ימים ראוי לך שתעשה מלאכה כדי שלא תצטרך לבריות או לגנוב ולגזול ובזה יתורץ מ"ש ששת ימים לא צורך כי הנה קצת חיוב ומצוה יש בכך וכמ"ש יגיע כפך כי תאכל וכו' ואם תאמר אם כל כך שבחו של הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים א"כ אעשה מלאכה גם ביום השבת ליהנות מיגיע כפי ולז"א ויום השביעי כו' כי אתם צריכין אותו לעסוק בו בתורה הקדושה כמשז"ל שנתרעמה תורה לפני הקב"ה ואמרם כשישראל יכנסו לארץ זה רץ לכרמו וכו' ובזה יתורץ דהל"ל ויום השביעי יהי' לכם קודש או וביום השביעי תהיו לכם קדושה אך הכוונה וביום השביעי יהי' לכם עסק בתורה הנקראת קודש כי ד"ת וקדש שווין בגימטריא ועי"כ נמצא שבעוסקיכם ביום שבת בעניני מצות שבת יחשב לכם כקיימי מצות ממש כמ"ש על זאת התורה לעולה ובזה נתיישב מש"ה אשר ציווה ה' לעשות אותם וביאר טעם יותר נכון בזה והוא כי הנה יום הז' נקרא שבת שבתון יען כי שבת וינפש השי"ת במעשה בראשית וכפי זה ראוי הוא והדין נותן כי כל העושה בו מלאכה אף שהוא לתכלית קצת מצוה להיותו נהנה מיגיע כפו כנזכר חייב מיתה ויומת וזהו ריבוי מלת כל והטעה כי הוא נראה ככופר באלקים חיים שברא העולם והנה העוסק ביום שבת בתורה הנקרא עץ החיים היא למחזיקים בה הוא היפך זה הנזכר שנתחייב מיתה כי אדרבה המדיך עליו חיים נצחיים בקום עשה ושפיר קאמר אשר ציווה ה' לעשות אותם בקום עשה כאשר יעסוק בתורהה ביום השבת ולפי שעדיין יש מקום אחיזה אל האדם לומר למה נאסרה עלי מלאכה ביום השבת כי גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים ואולי ח"ו אצטרך לבריות או לגנוב וכו' ולכן ניקדה אות ת' בצירי לומר כאשר יום הז' יהיו לכם קודש ותעסקו בו בתורה ישלח השי"ת ברכתו בששת ימי החול והמלאכה שתעשה בששת ימי החול תשיג ידך בה כאלו עסקת בה גם ביום השבת גם ירמוז אל משרז"ל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכן כאן כאשר ביום הז' יהיו לכם קודש לא די שלא תצטרכו לעשות מלאכה ביום השבת כי גם בששת ימי החול תעשה מלאכתכם מאליה ע"י אחרים ולא תצטרכו למעשה ידכם: לא תבערו אש וכו' כבר נתבאר תועלת עסק התורה ביום השבת תמורת מלאכה והנה: התורה נאמר עליה מימינו אש דת למו והנה נתבאר ענין ד"ת כי הוא קד"ש ביום קדש וביאר כי גם נגד היותה נקראת אש יש לה תועלת אחר והוא לא תבערו אש וכו' והענין כמ"ש ירמיה הנביא ואם לא תשמעו לי לקדש את יוה השבת והציתי אש בשערי ירושלים כי המחלל שבת גורם הבערת אש בין בעוה"ז כנזכר בין בעוה"ב בגיהנם וז"ש לא תבערו וכו' לא תהיו גורמים להבעיר אש בכל שתי מושבותיכם העוה"ז והעוה"ב וזה בסיבת חילול יום השבת. וז"ש ביום השבת ירצה בסיבת חילול יום השבת ואמנם המקיים ששת ימים עוסק בו בתורה הנקרא' אש גורם לכבות שתי אשות הנז' של העוה"ז והעוה"ב כמ"ש ז"ל תלמידי חכמים אין אש גיהנם שולטת בהם או ירצה אומרו ביום השבת כפשטו כלומר לא תחללו השבת כי עי"כ תהיו גרמא להבעיר אש גיהנם באותם מושבות וחלקים שיש לכם שם ביום השבת עצמו כי כל שאר הרשעים אש גיהנם יכבה ביום השבת זולתי המחלל שבת גורם להבעיר האש בגיהנם אפילו ביום השבת עצמ' כנזכר בספר הזוהר גם נודע כי כל אחד מישראל יש לו חלק בג"ע וחלק בגיהנם ואל זה רמז באומרו מושבותיכ' כי אם לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם ומושבות הרבה יש לו שם וזהו ענין מ"ש כתוב ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכו' ומ"ש ויצאו זראו בפגרי האנשים וכו' הנה עיסת גוף אדם הראשון היתה נקיה ממקום כפרתו ממזבח הר המוריה וכשחטא עירב רע בטוב הטיל שאור בעיסתו והחמיץ וזהו סוד אלא ששאור שבעיסה מעכב וזה השאור הוא זוהמת הנחש שהיטיל בחוה ובאדם ומאותה העיסה של שאור נמשכו גופות הרשעים ונפשם ונודע כי אין ביעור חמץ אלא שריפה וכשיחזור אפר מותר בהנאה וז"ש ועסותס רשעים אותה העיסה שממנה היו הרשעים תשרף באש עד אשר יהיו אפר אוז מותרין בהנאה לצדיקים ליהנות בהם להיות מפרס תחת כפות רגליהם ואמנה הצדיקים יש מהם גמורים ויש מהם שחטאו וחזרו בתשובה והגמורין עולים אחר מיתתם לג"ע העליון אבל אותם שחטאו קצת צריכין נקיון בגיהנם ימי מספר כאו"א כפי מדרגת' חטאו עד סוף י"ב חודש ואמנם בלילי שבתות ור"ח ויו"ט נכבה אש גיהנם והם עולין לג"ע וכיוון שאינם מנוקים לגמרי נשארים חוצה לג"ע באותן החומות של ג"ע שהן ג' חומות כאו"א כפי מדרגתו ומשם נהנים דרך פתחי ג"ע וחלונותיו ושם משתחוים נוכח השכינה שלפנים מג"ע ומתודים לפניו כי הם גרמו להם גיהנם לעצמם ומצדיקין עליהם את הדין ועליהם נאמר והיו מידי חודש בחדשו וכו' יבא כל בשר הם אותם שנמשכו קצת אחר החומר והבשר של הגוף בעוה"ז ושם ישתחוו לפני וכו' והנה שאר הצדיקים גמורים שכבר נתתקנו ונכנסו למקומם לפנים בג"ע אינם יוצאים עוד לחוץ אך אלו הנשארים בג' חומות ג"ע ונודע כי אין בין ג"ע לגיהנם אלא כותל אחד מפסיק ביניהם ויש שם חלון כדי שהרשעים שבג"ע שאשם כבה ביום השבת שתכלו משם בשכר הצדיקים שבג"ע ואמנם יש מי שאשם כבה לגמרי ביום השבת יש מי שאשם קיים אמנם מתכסה בשבת באפר שהם ענין עיסת הרשעים כנזכר וזהו סוד המשנה עד שיגרוף או עד שיתן את האפר אך המזלזלים את השבת נקראים הפושעים בי יען כופרים באלוהותם שלא בראתי העולם ולא שבתתי ביום השבת ואלו תולעתם שבגופם לא תמות בשבת גם אשם שבנפשם לא תכבה בגיהנם ואין שם לא גריפה ולא קטימה מדה כנגד מדה ואז רוח באשם וסרחונם בהיותם נשרפים שם עולה דרך החלון הנזכר ומגיע לאפרם וחוטמם של אותם שבחומות ג"ע יען עדיין לא קבלו ענשם ולא נתקנו לגמרי וז"ש והיו דראון לאותם הנקראים כל בשר ולא אל הצדיקים שבג"ע וכשמריחין ריח ההוא יוצאים תמוהים מתוך חומות ג"ע לראות הפלא ההוא מי הם הרשעים שגרמו להבעיר אש גיהנם בשבת וז"ש ויצאו וראו בפגרי וכו' וזהו מה שהזהירם לא תבערו וכו' לא תהיו גורמים להבעיר אש בגיהנם במקום מושבותיכם ביום השבת עצמו משא"כ כל שאר הרשעים שאש גיהנם נכבה להם ביום השבת. או נוכל לפרש ע"ד רז"ל כי האמת הוא שכמה פעמים נצטוו על השבת אם בהיותם במרה כמשז"ל שבת ודיין במרה אפקיד ואח"כ בעשרת הדברות ובפ' כי תשא אך את שבתותי וכו' וענין זה ההקהל היו לענין המשכן כי ענין השבת אגב אורחי' נקטיה כמו שיתבאר ובזה יתישב מ"ש אלה הדברים לשון רבים כי דברי המשכן רבים הם כמו שנבאר גם יתורץ אומרו לעשותן אותם משא"כ בשבת שאינם במקום עשה כנ"ל וזה יובן במ"ש בפ' תרומה על דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה כי יען שהערב רב עשו העגל בידם לא רצה לקחת מהם תרומה אל המשכן למען לא תהי' להם כפרה משא"כ בישראל שלא חטאו רק על שלא מיחו בידם ועכ"ז כמה טרח משה ארבעים יום בהר סיני עד שאמר לו סלחתי כדבריך וירד עתה במוצאי יוה"כ עם לוחות השניות לכן עתה ביקש להקהיל את ישראל לבדם לבל יתחברו בהם הערב רב ודיבר עמהם ענין מלאכת המשכן כי על ידי כן ישוב ה' להתרצות עמהם לשכון בתוכה וז"ש ויקהל משה וכו' אלה הדברים של המשכן אשר ציווה ה' לעשות אותם וגם נוכל לפרש כי אלה הדברים כולל ענין דבר המשכן וגם דבר השבת הסמוך לו כמו שיתבאר ולכן למשה אחר שהשלים ענין השבת והתחיל בדבר המשכן אמר זה הדבר ולא אלה הדברים והכונה כי אין מלאכת המשכן דוחה שבת כי הרי שני אלה הדברים אשר ציווה הנ"ל לעשות אותם שתיהן ואין אחת מהם דוחה חברתה ונתן טעם במה שדחה את הערב רב ואמר את כל עדת וכו' והענין במ"ש ז"ל על אלה פקודי המשכן משכן כי זה התחתון מכוון כנגד משכן העליון שעליו נאמר ירושלים הבנויה כעיר שחוברה וכו' ושם נאמר ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל סבא ולכן דוגמתי לא יעשה המשך התחתון הזה אלא מתרומת בני ישראל שבטי יה הנקראים עדות לישראל ולזה קראם כאן עדת בני ישראל לשון עדות כנזכר כי כן המשכן העושין נקרא משכן העדות כנזכר ולפי דרך הראשון שאלה הדברים הכל בענין המשכן כי הי' בדברים רבים כמ"ש את המשכן ואת אהלו ואת וכו' אם תסתכל תמצא כי ארבעים דברים הם את המשכן וכו' עד ואת בגדי הקודש אשר לאהרן והם בגי' אל"ה עם ג' אותיותי' והמלה כדרך שדרשוהו ז"ל על ט"ל מלאכות שבת כנ"ל גם ירמוז אל הנ"ל כי ענין המשכן היו לכפר על מעשה העגל ולכן כנגד ויקהל העם על אהרן לאמר קום עשה לנו אלהים וכו' ויקהל משה וכו' וכנגד אלה אלהיך ישראל אמר אלה הדברים אשר ציווה ה' וכנגד עון העגל שהוא ככופר בכל התורה כולה הזהירם על השבת ששקולה ככל התורה כולה ולכן היו במשכן מ' דברים כמנין אלה הנז' לכפר על עון אלה אלהיך ישראל כנ"ל: ששת ימים וכו' כפי הדרך הנזכר עיקר הזהרתו על המשכן ועליו אמר ששת ימים תעשה מלאכה הזאת של זה המשכן שנתבאר במ"ש אלה הדברים כנזכר וכפי דרך נרויח כי הוצרך לאמר ששת ימים וכו' כי אין זה רשות רק חיוב ומצוה ואגב אורחי' הודיע כי אעפ"י שבששת ימי החול הוא חיוב ומצוה לא כן הוא יום השביעי כי אין יום השבת נדחה בעבור המשכן אמנם יהי' לכם קודש וכו' או אפשר באופן אחר בא להזהירם אלה שני הדברים שבת ומשכן אשר ציווה ה' לעשות אותם ואין המשכן דוחה שבת ואתה הנה עון העגל שהוא ע"ז הוא ככופר בכל התורה כולה הוא והמשכן בא לכפר על זאת ולא עוד אלא שנעשה להשרות בו הקב"ה את שכינתו שהוא השבח הגדול שיש בכל העולם ושתי תועלת אלו שאין כמוהם למה לא ידחו שבת שהיא תועלת א' ע"ד אין שה דוחה לא תעשה ועשה וא"כ ראוי הוא למהר בחוש ככל האפשר לעשות מלאכת המשכן גם ביום השבת שהוא יחיד והן רבים ואם מפני הטעם שבפ' תשא כי אות היא ביני וביניכם וכו' אין אות גדול מזה שהשרה שכינתו בתוכם בפרהסיא לז"א ששת ימים וכו' ירצה אם מלאכת המשכן מלאכת הדיוט ניחא אמנם היא נעשית מאליה ועליונים ותחתונים מסייעין כנודע כי בצלאל הי' ראש כל החכמים העושים וע"י נעשה כל מלאכת המשכן ולא היו רק בן ד' שנים ואין זה רק סיוע אלהי כמ"ש ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וכו' ולא עוד אלא אף גם בכל מלאכה כי במעשה ידיו היו סיוע אלהי וז"ש ששת ימים תיעשה מלאכת המשכן מאלי' ע"ד והבית בהבנותו מאליו כי רק מה שציוותי אתכם לבנות אינו רק לשתקבלו שכר לשיתכפר לכם מעשה העגל אמנם אני ה' עושהו כל וכיוון שכן מה יתן ומה יוסיף אם תעשו מלאכת המשכן אם ביום השבת וא"כ וביום השביעי כיוון שאין צורך במלאכה הנעשית בו הי' לכם קודש וכו' וכל העושה בו מלאכה אפילו שהיא לצורך המשכן כי זה נרמז במלת כל גם הוא יומת כיוון שמחללו' שלא לצורך כנזכר ובכלל דבריו רמז עוד כי גם אין השבת יש בה תועלות המקדש והמשכן וז"ש יהי' לכם קודש ולא אמר ויום השביעי אלא וביום לרמוז כי השי"ת שהוא קודש האמיתי יהי' לכם ביום השביעי ר"ל שלכם כי ביום ההוא משרה שכינתו על ישראל אף אם אין משכן בנו כנודע מסוד ופרוס עלינו סוכת שלום הוא משכן השי"ת ששמו שלום בסוד ויקרא לו ה' שלום וכנגד תועלת השני לכפר מעשה העגל אמר שבת שבתון לה' וכשיקיימו השבת מעידין שהשי"ת שבת וינפש בבריאת העולם וז"ש שבת שבתון לה' וכופר בע"ז וכמ"ש לעיל על אשרי איש יעשה זאת כו': לא תבערו אש וכו' א"ת אחר שאמרנו כי השבת חמור ושקול יותר ממלאכת המשכן ומן השראת השכינה א"כ גם ענין התמידין והמוספין ראוי לבטלם בשבת לז"א לא תבערו וכו' ירצה כי ענין המלאכה הפרטיות שהיא הבערת אש להעלות עולת התמיד ביום השבת יצאתה מכלל כל העושה בו מלאכה שנתרבו כל המלאכות אפי' ממלאכת המשכן אבל הבערת אש בשבת לא נאסרה רק בכל מושבותיכם ולא במשכן וטעם הדבר יובן במה שבארנו בריש פ' תשא כי המשכן איננו רק הכנה להיות בו מקום מוכן לבנות בו מזבח ושם יקריבו הקרבנות כדמיון האוצר שאין תכליתו לצורך עצמו רק לגנוב בו הפירות נמצא כי הקרבנות הם התכלית כי לכן נקרא קרבן לה' כי על ידם מתקרב הקב"ה ומשרה שכינתו שם ולא ע"י המשכן לבדו כמו שמצינו בענין השבת שהמילה דוחה השבת ולא מכשירין ואין כורתין עצים לעשות פחמיה וכן בי"ט מלאכות אוכל נפש הותר בו ולא מכשירין: ויאמר משה וכו' למעלה אמר אלה הדברים וכאן נאמר זה הדבר וכן למעלה אמר חשר ציווה ה' לעשות וכאן אמר לאמר והענין כפי הדרך הנזכר הנה זה שאמרתי למעלה אלה הדברים שהם דיני השבת כבר נצטוותי בכמה מקומות לאמר אותה לכם כנ"ל ומה שעתה ציווה אינו לאמר כי כבר נאמרו אבל הוא לעשות אותם שהזהיר אותם לעשות מה שכבר נאמר לכם בפעמים רבות ולא הזהרתי אתכם עתה על העשי' רק אגב גררא שלא תעשו מלאכת המשכן בשבת האמנם עיקר כוונתי במה שהקהלתי עתה אתכם אינו אלא על זה הדבר הפרטי של מעשה המשכן כי מעולם לא נצטוותי לאומרו לכם רק עתה מחדש וז"ש זה הדבר אשר ציווה ה' לאמר ולא אמר לעשות קחו וכו' כבר בארנו כי הקפיד שלא יהיו חלק לערב רב במעשה המשכן וז"ש אל כל עדת בני ישראל וכן קחו מאתכם ולא מן הערב רב גם קחוה אתם מעצמיכם בבתיכם שלא ע"י גבאים בצינעה למען לא רגישו בזה הערב רב ויחזרו לסורם ואחר שהפרשתם אותה בבתיכם כל נדיב לבו יביאיה הוא בעצמו שלא ע"י גבאיס כנזכר שלא יהיו פתחון פה לערב רב על הגבאים למה לא גביתם מבתינו וישיבו להם הם התנדבו מעצמם והביאוה ואדרבה תרעומות יש לנו עליכם למה לא עשיתם כהם והכל הוא על דרך שבארנו בפסוק .ויקחו לי תרומה וכו' עיי"ש וכן כל חכם לב בכם ולא בערב רב יבואו מאליהם ויעשו וכו' ולא יצטרכו אל שלוחים לקרא אותם בפרהסייא: או ירצה ע"ד שבארנו בפ' תרומה כי להורות שאינו מן הבושה של הגבאים רק בנדבת הלב צריך שתקחו אתה לעצמכם בהיותכם בבתיכם וז"ש מאתכם וגם תביאוה אתם בעצמיכם להורות שהוא בנדבות לב בעין יפה וזהו כל נדיב לב יביאיה ובזה נבין באומרו אח"כ את תרומת בתוספ' את לאמר כי כאשר תקחוה מאתכם בעצמיכם ואין גבאים רואים אל תמעטו בה רק קחו אותה תרומה שתהיו ראויה כפי בחינת הקבלה. וז"ש תרומה לה' ואח"כ כשתביאוה אתם בעצמיכם ליד ראשי ישראל בצלאל ואליאב וכו' בהיות שתביאוה על ידכם בעצמיכם ולא ע"י שליח תפול עליכם 'בושתם וע"כ תוסיפו על מה שהפר.שתם וזה שאמר יביאיה את תרומת ה' מלת את להוסיף על מה שכבר הפרשתם כפי גדולתו ית' כנזכר וכמ"ש ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו והלואי וזהו שהוסיפו הוא להראות אל הגבאים שאתם נדבו לב וז"ש כל נדיב לב יביאה וכו': או ירצה במ"ש קחו ולא אמר הביאו מאתכם ולא הי' צריך אח"כ. לחזור ולאמר כל נדיב לבו יביאיה והענין כי בקהל רב כזה שישים ריבוי אנשים אי אפשר שלא יהי' בהם אנשים קמצנים צרי עין ואם נמתין לשהם יביאוה אולי לא יביאוה ולכן יצווה לישראל שימנו גבאים שיגבוהו מהם התרומה. כדי שיתביישו מהם ויתנוה ויען אין אתם יודעים מי הם הקמצנים לכן תמנו מאתכם גבאים לסיבת אותן קמצנים המעורבין אתכם ואינכם מכירים בהם וכפי זה מ"ש מאתכם אין פירוש ממוניכם רק מאותם הקמצנים אשר הם אתכם והעיד הכתוב כי לא הוצרך לכל זה כי כולם כאחד הביאוה בעצמן בעין יפה שלא ע"י גבאים ולכן בכל פרשה זו הוזכר לשון הבאה ולא לשון קיחה וכמ"ש ויבואו האנשים על הנשים הביאו בני ישראל והנשיאים הביאו: או ירצה הזהיר בזה כמה מיני אזהרות וציוויים כנודע כי תכלית המצוה אינה רק היותה נעשית כהלכתה לשם שמים ובפרט במצות המשכן שהיא להשרות שכינתו ית' שם כי צריך שתהיו בתכלית הדקדוקים וזה עניינה קחו מאתכם וכו' כי צריך שתהי' מאתכם ולא של גזל כי השי"ת שונא גזל בעולה כמ"ש הלא פרוס לרעב לחמך ולא של גזל כי הרי אפילו בתורים ובני יונה ציווה והסיר את מוראתו בנוצתה מפני הגזל ואפילו שתהי' משלכם צריכים שתפרישוהו בעין יפה וז"ש כל נדיב לבו וכו' כי הנותנה בעין רעה יותר טוב שלא יתן משיתן עוד התנה שלא ישרה הקב"ה שכינתו שם אלא א"כ יהיו כל מעשיכם לשמו ית' מראש ועד סוף כי תחילה בעת הפרשת התרומה תקחוה לשם ה' וכשתביאוה יביאה את תרומת ה' לשם ה' ובעת עשיית המלאכה וכל חכם לב בכם יביאו ויעשו את אשר וכו' לשם מי שציווה את המצוה הזאת או ירמוז במ"ש את תרומות ה' לרבות תרומה השלישית כי ג' תרומות היו כנודע ולפי שששת התרומות היו צריכין אז בתחלה ביחד שהיא תרומת המשכן ותרומת האדנים הוזכרו פה ב' פעמים תרומה קחו מאתכה תרומה יביאיה את תרומת ה' אך השלישי' שהיא תרומת התמידין שזמנה היתה בשנה השנית לא נזכרה רק דרך רמז בסובלי מלת את: ויקהל משה וכו' כאן רמז אל משרז"ל כי משה ע"ה תיקן להם לישראל שיהיו מקהילי' קהילות בכל שבת לדרוש והם תורת ה' כאסר .הוא עד היום מנהג פשוט בכל ישראל כי בימי החול עסוקים במלאכתם ולא די בני ישראל הזכרים כי גם הנשים והעף ראוי שיבואו לדרש' יום השבת ולרמז ובמלת כל שהוא מיותר וז"ש את כל עדת וכו' והודיע כי זולת מה שראוי להתקבל בכל יום שבת לדרשא עיקר המצוה לדרוש בפרטות מצות השבת בעצמה ובהשבותיה כי לא גרע יום השבת משאר ימים טובים שאמרו ז"ל משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת וכו' וזה רמז באומרו ויקהל משה וכו' ואמר כי הדרשא היתה בענין שבת ששת ימים תעשה מלאכה ולא אמר זה הדבר כמ"ש אח"כ בציווי המשכן רק אלה הדברים בלשון רבים לרמוז טעם למה נשתנה ענין השבת לפרש בהקהלה משאר התורה והוא במה שנודע כי שקולה שבת ככל התורה כולה וככל עשר הדברות וז"ש אלה הדברים כי כל עשר הדברים וכל דבורי התורה מתקיימים בקיום השבת ובקיומה מהי' כאלו תעשו כל הדברים כנודע כי מצוה זו עדות למעשה בראשית ויכולו השמים וכו' וכמו שנבאר במ"ש שבת שבתון לה': או ירצה כי בפ' תשא אחר עון העגל ויראו מגשת אליו ואפילו הנשיאים נבהלה דרין עד אשר נתן על פניו מסוה והי' דורש להם ההלכה מזה בזה כנודע אך כל העם היו יראים עדיין כי הם אשר עשו העגל ולא למדו התורה עם משה עצמו ובלי ספק שיתרון גדול יהי' להם בשומעם מפיו כמ"ש רז"ל על ותורה יבקשו מפיהו וכו' ולכן הוא עצמו ויקהל משה את כל עדת וכו' ודרש להם מפיו ויאמר אליהם וכו' ובזה יתבאר ענין סמיכות הפרשיות ואמר אליהם הנה מה שאתם מתייראין מגשת אלי היא מפני עון העגל ששקולה כאלו עברתם על כל התורה כולה ולכן אדרוש לכם מצות שבת שכל המקיימה כאלו קיים כל התורה כולה ויכופר לכם עון העגל וז"ש אלה הדברים וכו' בלשון רבים ע"ד שנתבאר למעלה: או ירצה במ"ש בגמרא ט"ל מלאכות הם אסורות כמנין אלה וג' אותיותיו והענין כי אמר להם משה אעפ"י שמה שנכתב בספר התורה הזה אינו רק לא תבערו אש וכו' כמו שאכתוב עתה אל תאמרו כי אינכם מחוייבים לשמור רק מלאכת הבערת אש לבדה כסברת הקראי"ם המכחישין תורה שבע"פ כי דעו לכם כי כמספר אלה הם מספר הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם בתורה שבע"פ אעפ"י שלא הורשתי לכתוב רק לא תבערו וכו' ותורה אחת ויצווי אחד הוא כולל כל הטל מלאכות שבת ושינו בכל ענינם ובכולן נצטוותי מפי הגבורה וכולם נתנו מרועה אחד והנה ראי' גדולה יש בזה כי הרי טעם מצות השבת ששמעתי מפי הקב"ה הוא כי ששת ימים וכו' כענין הקב"ה אשר בששת ימים עשה כל מלאכת שמים וארץ כולם ואח"כ ביום הז' שבת מכל מלאכתו ולכן נקרא שבת שבתון לה' כמו שיתבאר וכן שבת ענינו הוא שביתה מוחלטת ואם אין שביתה רק מהבערת אש איננה שביתה גמורה כשביתת הקב"ה כנזכר א"כ מוכרח הוא כי כל העושה בו מלאכה מכל מיני המלאכות יומת וז"ש כל העושה וכו' אבל מה שהורשתי לכתוב בפירוש אינו רק לא תבערו אש וכו' שהנה שאר המלאכות ילמדו ממנה בק"ו כי הרי אין בה רק איסור נגיעה בלבד כי בהגיע האש אצל העצים ידלקו מיד מאליהם בלי שום מלאכת האדם בעצמו כלל. ומכ"ש שאר המלכות מעשיות ע"י האדם כי ע"כ לא יצטרכו לכתוב ויתכן כי לרמוז לזה לא אמר לא תדליקו אש או לא תוציאו אש כלשון המשנה אין מוציאין את האור וכו' כי הי' מובן היציאה מחרש כי בזה יצטרך מלאכה ממש רק' לא תבערו אש שהיא הגדלת האש יותר ממה שהיא וזה ע"י נתינת עצים עליה כי אין בזה מלאכה כלל כמ"ש ובער עליה הכהן עצים שהיא הגדלת המדורה וכענין והנה הסנה בוער באש כי נגע אש העליון בהסנה והגדול בוערה כנ"ל: או ירצה במה שיקשה כי מניעת עשיית המלאכות הם בשב ואל תעשה ואיך אמר אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות והי' לו לאמר שלא לעשות אותם והענין כי אמר להם אעפ"י שמה שאדבר לכם עתה אינה מצות עשה רק מצות לא תעשה ואינם רק אזהרות ודברים בלבד שאין בהם מעשה עכ"ז אלה הדברים עם היותם דברים בלבד ציווה לה לעשות אותם במעשה גמור כי כל השומר שבת מעלין עליו כאלו עשה במעשה כל המצות וכמ"ש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת כי עם שאין בזה רק שמירה ומניעה מעלין עליו כאלו עשה את יום השבת וכן אשרי איש יעשה זאת במעשה ומי הוא זה זה אשר שומר שבת מחללו במלאכה וביאור זה הוא ע"ד משז"ל בספר הזוהר על פסוק אם בחוחותי תלכו ועשיתם אותם כי המחיים מצות שבת גורם להמשיך קדושה עליונה ממשיות הנ"ל שבת כנודע וכמו שנבאר במ"ש יהי' לכם קודש וכו' וכאלו בורא קדושה ממשיות וז"ש לעשות אותם ממש והוא ע"ד משרז"ל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט א' והענין יותר בביאור במשז"ל על בדבר ה' בשמים נעשו וברוא פי' כל צבאם כי מהדיבור של הקב"ה נבראים מלאכים ממש וזהו שאמר אלה הדברים כי מצות שבת הם קדושות מעשיות נבראות ביוצאם מפי' יתברך כנזכר ונקרא אז דברים וכנודע מפסוק וכל העם רואים את הקולות ורואים את הנשמע ולכן כיוון שביוצאם מפיו ית' הה נבראים ברוחניות דק הנקראים דברים וע"כ אלה הדברים הוא אשר ציווה ה' אתכם לעשות אותם במעשה גמור שיהיו נבראים בחומר וצורה שהוא תכלית גמר הבריאה: ששת ימים וכו' ירצה כי גם שהמצוה אינה רק בשמירת יום השבת עצמו עכ"ז גם בששת ימי החול יש ג"כ מצוה והוא לעשות בהם מלאכה והטעם כדי שתרויחו בחול כדי לאכול ביום שבת ועי"כ וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת וכו' וז"ש יהי' מאליו משא"כ אם לא תעשו מלאכה בחול להרויח מזונות השבת תהיו מוכרחים לחלל השבת ותתחייבו מיתה וז"ש כל העושה וכו': או ירצה במה שלא אמר ששה אלא ששת ע"ד מה שדרשו ז"ל בספר הזוהר פ' בהעלותך כי יומם ירמוז אל מידת החסד הכולל כל שיתא יומין כי לכן לא נאמר ביום אלא יומם וכן אמר כאן ששת ימים הוא יום הששי ערב שבת הכולל ששת ימי החול כי הוא אחרון לכולם וירמוז אל מ"ש הכתוב והי' ביום השישי והכינו את אשר יביאו גם ירמוז אל מה שנזכר בגמרא רבה חריך רישא רבא מלח שיבוטא וכו' כי גדולי החכמים גם שהי' להם עבדים ושפחות היו הם בעצמן עושין מלאכות ביום הששי לכבוד שבת מלכתא ויען כי כפי זה יפוק חורבא שהי' האדם מחוייב לעשות כל מלאכת ערב שבת ע"י עצמו לזה כתיב תעשה וקרי תיעש"ה כי יניח האדם המלאכות לעבדו ושפחתו וב"ב וזהו תיעש"ה על ידי אחרים ואמנם לכבוד שבת די לו כשיעשה איזה מלאכה פרטית כנזכר וזהו תעשה אתה בעצמך וכיוון שאתם בעצמכם טרחתם במלאכה להכין אל האורח הבא אז וביום השביעי יהי' לכם קודש כי תוספת השבת הנקראת נפש יתירה כנודע תהי' לכם מאליה ותבא ותשרה בבתיכם ובזה יתורץ שהל"ל ויום השביעי תקדשוהו: או ירצה אל תאמרו כדרך מ"ש הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וכו' כי התשובה שם היתה וציויתי את ברכתי בשנה השישית וכו' וכן הוא בכאן כי השי"ת ישלח ברכתו לכם בששת ימי המעשה בשני אופנים הא' כי יתן לך כח לעשות בהם מלאכה וז"ש תעשה והב' יותר מזה כי המלאכה תיעשה מאליה ותתברך כדי שתוכלו לשביום הז' יהי' לכם קודש וכו' וז"ש תיעש"ה: או ירצה כי אל תאמרו כיוון שאתה מצווה אותנו כי ששת ימים נעשה מלאכה לשנוכל לקייה את השבת כנזכר א"כ נפטר מן והגית בו יומם ולילה כי העוסק במצוה ובפרע במצות שבת השקולה ככל התורה פטור מכל המצות לז"א דע כי ששת ימים אם בקשת לעסוק בתורה אז תיעש"ה ע"י אחרים כמ"ש רשב"י על ועמדו זרים ורעו צאנכם כי מלאכתיך נעשית ע"י אחרים וזה וזה יתקיים בידך תורה ומלאכה להרויח מזונך ועוד אחרת שלישית כי ביום השבת אעפ"י שאינך טורח בששת ימי החול לכבודו הוא יבא אליך מאליו וז"ש יהי' לכם קודש וכו' אבל אם תרצה לעשות מלאכה בששת ימי חול לקיים את יום השבת להתענג בו לשם מצוה אין לך עונש בזה וז"ש תעשה ואמנם יהי' זה בתנאי כי וביום השביעי יהי' לכם קדש הויה ממשיית והיא עסק התורה הקדושה כנודע כי לא נתנו שבתות לישראל אלא לשיעסקו בהם בתורה ולכן קדש בגימטריא ד"ת באופן כי היות לכם השבת אינה רק שביתה ממלאכה אבל יהי' לכם שבתון לה' להתעסק בו לשם שמים בתורתו כי אם תשבתו גם מעסק התורה אינו שבת לשם ה' רק שבת לכם לנוח בו בגופיכם גם דרך רמז הודיע ענין השבת מה עניני ולכן לא אמר ויום השביעי רק וביום השביעי וגם לא אמר תקדשוהו רק יהי' לכם קודש ויובן במה שנזכר בספר הזוהר וזה ענינו כי בהגיע תחילת ליל יום השביעי יהי' לכם הויה מעשיית קדושת השבת וז"ש קוד"ש שב"ת ר"ל נפש הקדושה הראויה לבא עליכם ביום השבת הקודש ולא בימי החול והנה הקודש הזה נקרא שבת בסוד ש' ב"ת הנדרש בספר הזוהר והענין כי ש' יש בה ג' קווין כנגד ג' אותיות ראשונות של שם הוי"ה ובת היא אות ה' אחרונה שהיא אות כפולה היוצאות מאות ה' ראשונה שיש בה ב' ההי"ן כזה ה"ה ונקרא בת כנודע בתו של אברהם ונודע כי היא הנקראת נפש יתירה כי מן ד' אותיות הוי"ה נמשכות לישראל נשמה לנשמה ונשמה ורוח ונפש ולהיותה אות הרביעית נקראת קדש שהיא בגי' ד"ת אש תורה שבע"פ מידת הדין די"נא דמלכותא הנקרא אדנ"י וכן הוא ד' בסוד ד' אחדים ות' בסוד ד' מאות ונתן טעם למה זו האות היא נקראת קדושת שבת ואמר שבתון לה' ר"ל לשם ההוי"ה עצמה כי ביוה הזה שבת גם הוא כמ"ש ויכל וכו' וישבות ביום השביעי ולכן קדושת השבת תלויה בשם הזה ומה שהוא באות ה' האחרונה גם זה נרמז במ"ש שבתון לה' והענין במ"ש רז"ל בהבראם בה' בראם ה' זעירא האחרונה כי היא הנקראת' אלהים וזו האות עצמה שבתה בשבת קודש ממלאכת שמים וארץ וז"ש וביום השביעי שבת וינפש כי השביתה היתה אל ה' אחרונה הנקרא נפש שהיתה כביכול יגיעה בימי החול ועתה וינפש נפש יתירה אשר עליה כתיב בעמוס נשב"ע ה" בנפשו וגה נודע כי ששת ימי החול עשה ה' שם הויה את השמים ואת הארץ וזה ע"י האומן ה' תחתונה הנקראת נפש אות ה' שביעית אל אות וא"ו שבשם הוי"ה ולכן בה תלוי ענין השבועה כמ"ש נשבע ה' בנפשו וכן ענין' השבת הנקראת יום השביעי וז"ש וביום השביעי שבת וינפש וז"ש שבתון לה' ה' אחרונה של הויה שבה תלוי ענין השבתון בששת ימי בראשית והנה שם הוי"ה נקרא אלקים חיים וכמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים וכו' והוא הנקרא עץ החיים אך שם אלקים הוא ה' אחרונה נקראת עץ הדעת שגרמה מיתה לאדם וביום השבת עולה השכינה ממקום הארץ שעליה נאמר רגליה יורדות מות ועולה עם שם הוי"ה הנקרא חיים והמחלל שבת גורם לשתרד למקום שיש שם טוב ורע מות וחיים וכן כל העושה בו מלאכה יומת מדה כנגד מדה ולהיות אות זו מדת הדין אש עליונה קדושה לא תבערו אש בכל מושבותיכם כי אנו צריכין לשתעלה האש הזאת לשמים כנזכר: ויצאו כל עדת וכו' הגיד שבחן של ישראל כי' עם היותן ס' ריבוא לא היו דעות מחולקות נדיבים וקמצנים אלא כל עדת בני ישראל איש לא נעדר הושוו בדיעה א' לטובה ולנדבות לבם בכללות כולם כאיש אחד וזה רמז באומרו כל עדת בני ישראל ובאומרו מלפני משה רמז כי לא היתה יציאתם דרך רחוקה עד יחשבו בלבם מה שיתנדבו רב או מעט אמנם שיעור שהות ואיחור צאתם לא היתה רק לשיעור הרחקתן מלפני משה בלבד ותיכף ומיד ויביאו כל איש וכו' מרוב חפצם וחשקם קודם שיתקרר אש אהבתם והתלהבותם מהחפץ שהי' להם בהיותם לפני משה והפליג בשבח הזה באומרו ויביאו כל איש בלשון יחיד לומר כי כפי הטבע ודרך העולם הי' שהנשיאים היותר עשירים מכל המם יביאו תחלה קודם לכל העם כי הכל מזומן בביתם אך כאן מרוב החשק המתחילים להביא היו מכללות המון עם וז"ש כל איש וכו' כלומר כל מי שיהי' ואפי' היותר עני שבכולן לא יאמר תחלה יביאו הנשיאים ונחלק כבוד להם ברוב עושרן שיביאו ואחריהם אביא גם אני כפי עניי ודלותי אמנם אף שהי' כל איש מהעניים אשר לבם נשבר בקרבם הי' לבו נושא אותו ומגביהו כאלו הוא גדול שבנשיאים בלי בושה וז"ש אשר נשאו לבו וכענין הנאמר סיבה להיות הנשיאים אחרונים לכולם כמו שנבאר בחזקיהו ויגבה לבו בדרכי ה' והנה זאת היתה בפסוק והנשיאים הביאו וכו' עוד הפליג בשבחם כי הנה אף שהנשיאים נתאחרו כנ"ל עכ"ז כללות ההמון עם הי' השכל נותן כי מי שהוא בטבעו נדיב לב כל ימיו יביא תחלה ואח"כ יביא מי שבטבעו קמצן וכילי אך כאן הי' להיפך כי מי שהי' קמצן וכילי הי' רוחו נידב אוחו להפך את לבו מקמצנות אל נדיבות שלא מטבעו והוא הקדים להביא תחלה וז"ש וכל אשר נדבה רוחו אותו נמצא כי כפי טבע העולה הי' ראוי שהנשיאים יקדימו ואחריהם הנדיבים בטבען ואחריהן הנשים העשירות ואחריהן העשירים הקמצנים ואחריהן אחר כולם העניים נשברי לב וכאן נשתנה הסדר וז"ש כל איש אשר נשאו לבו כנזכר ואחריהן העשירים הקמצנים וז"ש וכל אשר נדבה רוחו אותו כי הרוח שבלבו גברה על לבו הקמצן ועשאו נדיב לתרומה הזאת ואח"כ הנשים העשירות כמ"ש ויביאו האנשים על הנשים כלומר על שכבר קדמו הנשים להם ולזה לא אמר עם הנשים ואחריהם האנשים הנדיבים בטבען בלבן ולא שגברה רוחם על לבן וטבען כנ"ל וז"ש ויביאו האנשים על הנשים הלא הן כל נדיב לב ולא נדיב רוח כנ"ל ואחר הכל והנשיאים הביאו כי חשבו שיתנהגו כסדר העולם ונמצאו כולן מוטעין בסברתם ולכן נשתנה הסדר כולו הנ"ל: ונחזור לבאר פרטות מלות הפסוקים. אמר הביאו את תרומת ה' וכו' הנה נתבאר כי אלו היו ב' כתות העניים והקמצנים כנזכר ואמר כי זולת שקדמו לכל גם באופן התרומה היתה לשבח שהביאו מכל מין ומין מן הי"ג דברים הראויים לתרומה הזו המפורשין בראש פ' תרומה וזאת התרומה וכו' זהב וכסף וכו' עד אבני השוהם וכו' עם היותן עניים או קמצנים אך את אבני שוהם וכו' זה לבד לא הביאו כי לא נמצא באוצרותם כלום אלא הנשיאים הם שהביאו' וז"ש הביאו את תרומת ה' הנזכר בפסוק וזאת התרומה וכו' כנזכר ולזה לא אמר את כל תרומת ה' כי האבנים לא יוכלו הם להביא אך כל השאר הביאו וז"ש למלאכת אוהל מועד עצמו כגון זהב וכו' שש ותכלת וארגמן ועצי שיטים וכיוצא ולכל עבודתו אחרי היותו אוהל מועד גמור והוא שמן למאור בשמים לשמן המשחה וכו' ולבגדי הקודש הם בגדי כהונה מה שנקרא בגדים עצמן אך האבנים שהם נוספים על הבגדים אלה הביאום הנשיאים אך שאר כל המנין הביאום גם העניים והקמצנין כפי יכולת' אלא שהי' מכללות כל מין ומין כנזכר ויביאו וכו' כבר נתבאר כי אלו האנשי' הם כל נדיב לב ולא רוח ואמנם הם באו אחר הנשים ומשום דרך ארץ לא הזכיר ענין הנשים בפני עצמן ועתה חזר לפרש גם באלו מה הביאו והתחיל בענין הנשים יען הם באו בראשונה ואמר כי הביאו תכשיטיהן הלא הוא חח ונזם וכו' וכל דבר שהוא כלי זהב יען כי היא ניכר לבעליהן ודאי שמדעתם הביאו הנשים ואלו היו זהב כעין מטבע או לשונו זהב שהם לסחורה ואינם כלים ותכשיטין אפשר כי גנוב הוא אתם זשלא מדעת בעליהם ונודע במס' בבא קמא שגבאי צדקה אינם רשאים לקבל מיד הנשים דבר שיש בו חשש גניבה מבעליהן ואח"כ ביאר מה שהביאו האנשים כל נדיב לב ואמר וכל איש אשר הניף וכו' להודיע כי הביאו חח וכו' הם הנשים ועתה מדבר בכל נדיב לב והם האנשים וזהו וכל איש וכו' להיותו איש לא הניף תכשיט רק הניף תנופה זהב כמו שהוא ואינו כלי ותכשיט כי אין התכשיט אלא לנשים גם רמז סיבה שנית הלא כי הנשים להראות שבחן לא הביאו זהב כמו שהוא להראות כי מה שלא נתנו נזמיהן לעגל לא הי' מפני שחסו על תכשיטיהן אלא לשם שמים נתכוונו והראי' לזה כי אז אפילו נזמים לא נתנו וכאן הביאו כל מיני התכשיטין חח ונזם וכו' אבל האנשים גם שהיו להם נזמים באזני עצמן נתביישו להביא שום מין תכשיט אלא זהב כמו שהוא ע"ד משז"ל כי הכהן גדול לא הי' נכנס בבית קדשי הקדשים ואף לא בכל ימי הכפורים בבגדי זהב שלא להזכיר עון העגל גם רמזו הנשים שבח אחר גדול כי אע"פ שהן לא חטאו בעגל אלא בעליהן רצו לתקן ולכפר עון בעליהם ויובן זה במה שנרגיש למה הזכיר פרט וכלל והי' די בשיאמר הביאו כל כלי זהב והי' נכלל בו חח ונזם וכו' והענין כי הדין הוא חמשה בקר ישלם תחת השור והנה לשור שהוא העגל נתנו נזם זהב ועתה נתנו הנזם עצמו וגם ד' מיני תכשיטין אחרי' הם חח וטבעת וכומז כל כלי זהב הרי ד' ולכן כל שאר המינין כללן בכללות אחד כי נתכוונו להיותם ה' מיני תכשיטין ואמנם מפני הבושה התחיל להזכיר החח ותיכף אחריו שני לו הזכיר הנזם שהוא העקרי ואמר כי להיות האיש הזה נדיב לב בטבע הניף חנופת זהב המשובח מכל המינין כמ"ש זהב וכסף וכו' וזו היתה עיקר הבאתו ואמנם התכלת והארגמן שהוא צמר צבוע ואינו נעשה בגד ולכן אינו נמצא ביד הכל אף שיהי' נדיב לב ולזה שינה 'בהם ואמר וכל איש אשר נמצא אתו וכו' כי הוא דבר שאינו מצוי לכלל ואמר באלו אף שהם דברים בלתי מצויים ובפרט לישראל שהיו עבדים במצרים וכל מה שהי' בידם דרך שאלה כמ"ש וישאלו ממצרים כלי כסף וכו' ושמלות גמורות אך לא תכלת וכו' ושש ועזים כי איך ישאלום מהמצריים באומרם כי הולכים כי חג ה' להם להתקשט בצמר והשש ההוא אמנם מי שנמצא אתו במקרה הביאו כלומר בעין יפה כאשר יוכלון שאת משא"כ בזהב שלא הי' רק תנופת זהב לבד לא בריבוי ולא עוד אלא שאפילו שיעור תרומה לא הביאו רק הנפה בעלמ' עוד היו אחרים שלא הביאו זהב כלל שדמיו יקרים אמנם הרימו תרומת כסף ונחושת ובאלו הביאו תרומה שהיא יותר גדולה מן הנפה אמנם לא כענין התכלת וכו' שהביאו בשופי רב אמנם הביאו את תרומת ה' בלבד ולהיות עצי שיטים בתכלית ההרחק להמצא כמשז"ל ציווה לבניו שיטעו עצי ארזים בצאתי ממצרים וכו' לכן הזכירם אחרונים מכולן ואמר וכל אשר נמצא אתו דרך מציאה הירא את דבר ה' לשמור צוואת ימקב אביהם הביאו ולא די שלא אמר את תרומת ה' אלא שגם הוסיף לאמר לכל מלאכמ העבודה לפי שמעיקרא לא נטעום אלא אדעתא דהכי ולכן כל מה שהי' נמצא אתם מעצי שטים הביאו הכל ולא שיירו מהם כלום לעצמן אלא הביאו לכל מלאכת וכו'. ועד עתה סיפר בשבח מביאי התרומה בלי שום עשיית מלאכה כלל ועתה הוסיף בשבח הנשים כי זולת מה שהביאו מכשיטי הזהב אשר להם גם הוסיפו לעשות מלאכה ממש בעניני התכלת והארגמן שהיו מביאין בעליהן וגה בזה היו שתי חלוקות יש בהם חכמת לב לטוות הצמר ההוא והשש ההם אחרי היותם תלושות מע"ג הצאן אלא שהיו לוקחות הצמר בידיהן בלבד ולא מע"ג הצאן ובזה יתורץ אומרו בידיהם טוו ללא צורך כי א"א לטוות בלי ידים אך אתא למעוטי שלא הי' עדין הצמר מחובר בצאן אלא כבר היו תלוש בידיהן ואז טוו אותו גם הי' בהם מי שנשא לבן אותנה בחכמה יותר רמה ונשאה הלא היא טוו את העיזים כי לא היו גוזזות הצמר וטוות אותו בידיהן בלבד כנז' אלא היו מניחין הצמר מחובר בעצים ובשעת הטוויה ושזירת 'החוט היו הצמר נתלש מאליו ולא מקודם ויהיו לשון נשא לא לשון נדבה אלא לשון נשיאות ותגבורת החכמהי והנה מצינו במדרש כי הי' ר"א אומר אין חכמה לאשה אלא בפלך וצריך לידע מאין דרש ענין זה והענין דהל"ל והנשים בידיהן טוו ויביאו מטוה אך אמר בלשון יחיד וכל אשה ולמטה שהיא חכמה מאוד אמר לשון רבים וכל הנשים ועוד כי למה הזכיר שם חכמת לב בענין הטויה שהיא מלאכת כל הנשים אפילו הטפשות ומכאן ילמוד כי אדרבה כוונת הכתוב להמעיט בחכמת הנשים כי אפילו האשה היחידה המעולה והחכמה שבהן אין לה חכמה רק במלאכת הטויה לבד ועדיין צריך לבאר דמאי נפקא מינה כי הכתוב אין מדרכו לספר בשום גנות ומכש"כ באלו הנשים הכשרות הטוות לצורך המשכן ולא עוד שאין לנו צורך כלל בזה אך הענין הוא כי נודע כי לא נעשה המשכן אלא לכפר על מעשה העגל והנה הנשים לא חטאו כלל בעגל ואמנם בשלמא הבאת הזהב שלהם חח ונזם וכו' מה שקנתה אשה קנה בעלה וכשל בעליהן הוא אבל אומנת המלאכה עצמה צריך שיהי' ע"י האנשים בלבד כי בעשית המלאכה נזכר בעלוי שהוא מלאכת המשכן מש"כ בהיותו זהב ממש וכיוצא בו כי עדיין ראוי למלאכת חול וא"כ איך מלאכת הטויה נעשית ע"י הנשים לז"א דע לך כי אין לאשה שום חכמה אלא בפלך בנבד והנה הטויה אעפ"י שהיא מלאכה איננה הוראה שהיא למשכן והרי הוא כאלו הי' עדיין צמר אז ומאז והלאה שאר המלאכות יש בהן היכר והוראה שהיא לצורך המשכן כגון האריגה בעוין יריעות או בגדי כהונה כנודע כי לא היו אורגין בגד ארוך וקוצצין ממנו חתיכות ותופרין אותו אח"כ רק היו אורגין המעיל או הכתונת או החושן ואפוד כמו שהן ולכן לא הוזכרו הנשים בשום מלאכה אחרת כלל רק בענין הטויה: והנשיאים וכו' שטעו וחשבו שלא יזדרזו ההמון עם באותו הזריזות ביום א' או בשני בקרים כמ"ש ז"ל על והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר והביאו כל הצורך לטרוח ולעשות הימנו מלאכה בהמתנה ובזמן ארוך אך אבני השוהם אם להיותן בלתי נמצאין אם לא ביד הנשיאים ואם שאין טורח במלאכתם רק לשקעם תוך משבצות הזהב וכן הבושם והשמן וכו' אין מלאכתן נעשית אלא באחרונה אחר גמר כל מלאכת המשכן ובגדי כהונה לכן לא נזדרזו להביאן תיכף אז הביאו אותם הנשיאים: כל איש וכו' הודיע כי אלו היו הבאת התרומה בעצלות הי' משה מזרז את החכמים האומנים להתחיל ולעשות מלאכה אך כאן הי' הדבר בכ"כ זריזות מופלג כי בשני בקרים הביאו הכל כנזכר והיו משה ואתמר כנזכר בפ' פקודי עסוקים לקבל ריבוי הנדבה ההיא ולכתוב פקודי פרטיות בפרטות רב משום והייתם נקיים וכו' כנודע מפ' אלה פקודי ולכן המתין משה עד אשר כל איש ואיש ואשה לא נעדר אחד שהביא בזמן מועט מה שהיו מספיק לכל המלאכה אשר ציווה ה' לעשות והכל ביד משה לבדו הביאוהו ישראל נדבה לה' ולכן היו לו טורח רב בקבלת התרומה ולכתוב פרטים מיד כל איש ואשה כמה הביא מפני החשד ואחר שנגמרה כל מלאכת ההבאה וקבלתה וכתיבת פרטים כנזכר. אז: ויאמר משה ראו קרא ה' בשם וכו' שהיא ענין מלאכת של ההבאה שכל המתנדב בין איש בין אשה יביא לפי שכולן הי' להם חלק בתרומת המשכן לכפר על עון העגל וגם לשיהיו לכל א' חלק בהשראת השכינה במשכן אבל במלאכת המשכן לא ניתן רשות לכל מי שיבא לעשות אף אם יהיו אומן בקי. וטעם הדבר סוד גדול כי לא תשרה שכינה רק על כוונה איך הם כדוגמת משכן העליון השמימיי וא"כ צריך לבחור אנשים ראויים לכך בב' תנאים הא' שיהי' אומן גדול חכם בקי בתכלית והב' שיהי' חכם גדול בכוונת מחשבת הרמזים כנ"ל ולכן לא הכל ראויין למלאכת המעשה הנז"ל ולכן הודיעם גם כי ימצאו בישראל אנשים משני התנאים הנ"ל לא כולן שווין אך ראו מה שאני אומר כי שנים בלבד הם היושבים ראשונה במלאכות ולהם לבדם קרא ה' בשם ואין בהם פקפוק הלא הוא בצלאל ואהליאב אכן שאר החכמים לא נקראו ממש מפיו ית' אמנם נטפלו לאלו השנים וז"ש ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב וכו'. והודיע כי גם. בשנים הנ"ל יש בהם הפרש כי העקרי הוא בצלאל וז"ש ראו קרא ה' בשם בצלאל והנה הל"ל דעו ולא ראו אך הכוונה לאמר מה שנודע על אשר שם שמות בארץ וכשתסתכלו בשמו תראו ממש ראי' גמורה כי כן הוא כי הרי קרא ה' את האיש הזה בשם הזה בצלאל הוא ראוי לעשות המשכן שהוא ית' ישב בצל המשכן ההוא וזהו בצלאל בצל אל גם אביו נקרא אורי ע"ש המנורה המאירה לכל העולם בסוד ה' אורי וישעי בן חור כי תרגום לבנון חיוור הוא המשכן הנקרא לבנון המלבן עון העגל כמ"ש אם יהיו חטאיכה וכו' גם ראש שבטו הוא יהודה היא אותיות ד' אותיות הוי"ה כי משבטו יוד מי שישרה שם הוי"ה במשכן: וימלא אותו לבד בכל הפרטים האלה הלא הי' רוח אלהים אשר האלהים עצמו כתיב בו ה' בחכמה יסד ארץ וכו' וכמו כן הי' יודע בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ בחכמה ובתבונה ובדעת וכיוצא בהם עשה המשכן בסודות ורמזים ההם והרי יש בו התנאי הא' בשלימות התנאי השני שהי' ממולא בכל מלאכה אומנות גשמי בכל מיני מלאכות גשמיות אין כמוהו, וביאר התועלות הנמשכות מהם הלא הם ולחשוב וכו' כי בקרבו אל המלאכה לעשותם הנה בתחלה הי' חושב המחשבות הרמזים הצריכי' אל המלאכה ההיא ואח"כ הי' עושה המלאכה במעשה וז"ש לעשות בזהב וכו' וכפי זה אין לימר לעשות מזהב אלא בזהב כי המחשבה הנ"ל היתה שורה בזהב ההוא ואז הי' מביאו לידי מעשה וכן בשאר המלאכות היתה קודמת המחשבה וז"ש ובחרושת וכו' מלשון מחשבה כמו אל תחרש על רעך רעה כי תחלה הי' חושב הכוונה והרמז בענין אותה האבן או העץ כדי למלאת אותה אח"כ במעשה ונמצא כי כאשר היו מכין עצמו לעשות מעשה כבר הקדים אליו המחשבה הנ"ל וז"ש לעשות בכל מלאכת מחשבת ולזה לא אמר ובמלאכת אבן וכו': ולהורות וכו' לא די כי היתה חכמה זו במה שהוא עושה לעצמו כי גם נתן בלבו חכמה ללמוד וללמד ולהורות לאחרים שיהיו כמוהו בשני התנאים הנזכרים ולזה לא אמר וללמד אלא ולהורות כי סובל שני הפירושים ללמד האומנות עצמו וגם להורות הוראות הרמזים והמחשבה הנ"ל, ואמנם עם היות כי גם אהליאב היתה בו ג"כ ענין שלימות הנ"ל בשני התנאים הנ"ל וגם ללמוד לעצמו ולהורות לאחרים ולא יצטרך אל בצלאל שילמדהו כמו שהם מלמדין לאחרים אמנם עכ"ז יתרון יש לבצלאל כי הוא העיקר ואתו טפילה לו הוא אהליאב כי גם ששניהן שוין רבנים מלמדין לזולתם אבל בצלאל יותר ממולא. מעט כנזכר ואמלא אותו וכו' וגם כי לו בלבד קרא בשם כנ"ל. וביאר הטעם למה גם אהליאב לא הי' צריך שילמדהו בצלאל והנה הוא כי גם שמו מוכיח עליו אהליאב אה"ל אב"י כי הוא. ראוי לעשות אוהל מועד לאבינו שבשמים ונודע כי בעון העגל נתמוטט העולם לנפול וע"י המשכן הנעשה לישראל אחים להשי"ת כמ"ש למען אחי וריעי וכו' נסמך העולם הנופל וז"ש בן אח"י סמ"ך ולולא המשכן היו ראויים ישראל להיות נדונין במעשה העגל וז"ש למטה דן ולסיבה זאת הושוה אל בצלאל. וז"ש מלא אותם בהשואה אחת חכמת לב לעשות הם בעצמן כל מלאכת המעשה כל מלאכת חרש וכו' והיו עושי כל מיני מלאכת מעשיות וגה חושבי מחשבות של הרמזים והסודות כנ"ל ואמר כי גם להורות נתן בלבם לאחרים וז"ש ועשה בצלאל ואהליאב הם בעצמן וגם כל. איש חכם לב שלמדו מהם כנ"ל. ולהודיע כי כל איש חכם לב הי' בכח מה שלמדו מהם לזה לא אמר ועשו שהי' חוזר גם אל כל איש חכם לב רק ועשה כי בצלאל לבדו הוא העיקר המעשהה והשאר טפלין לו כי למדו ממנו והרי זה בענין המעשה וגם בענין המחשבה כנ"ל וז"ש לדעת לעשות כי נתן להם תחלה חכמה ותבונה בהמה עצמן לא במלאכות רק לדעת בידיעת המחשבות והרמזים עצמן שהם חכמה ותבונה בבחינת עצמם בלבד לא בענין צורך המעשה ומשם נמשך גם לעשות את כל מלאכת וכו' וכל זה נרמז במלת בהמה שהוא מיותר: ויקרא וכו' תחלה רצה משה לספר בשבחם כפי מה שהוא. ולכן דיבר עם ישראל לבדם, כי אין מזכירין כל שבחו של אדם בפניו ואח"כ שלח אחריהם וז"ש ויקרא משה אל בצלאל וכו' ובזה יובן מה שלא אמר ויאמר משה אלא ויקרא משה כי שלח שליח לקראם מבתיהן ולחזק הענין ג"כ לא אמר לבצלאל אלא אל בצלאל כי לא קרא אותו עצמו אלא קרא אל השליח בסיבת בצלאל: ויקהל משה וכו' יש להקשות הא' למה היתה הקהל הזה בפר' הזה משא"כ בשאר פרשיות, ב' מאי אל כל עדת, ג' אומרו אלה הדברים מה הם אם הם ענין המשכן הכתוב אח"כ למה הפסיק עתה בענין השבת ואם הוא ענין השבת איך אמר אלה הדברים ואינם רק דבר א' כל העושה בו מלאכה יומת ועוד איך אמר לעשות אותם וענין מלאכת שבת אינה עשייה אלא שמירה ממעשה, ד' מהיכן תיסק אדעת לאהור מלאכה בששת ימי החול שיוצרך להתירה ששת ימים וכו' והרי שבת עצמו הוא חידש לאסור בו מלאכה, ה' דהל"ל יעשה ולמה כתיב תעש"ה, ו' מה ענין קדש ושבת שבתון, ז' אמאי נקט לא תבערו יותר משאר מלאכות ובכלל היתה כמשז"ל, ח' כי מאחר שהיו נקהלים כבר מה צורך לחזור שנית ויאמר משה אל כל עדת וכו', ט' למה אמר זה הדבר וכו': והביאור הנה לכאורה נפרשהו ע"ד רז"ל שאמרו שציוהו השי"ת למשה שיקהיל קהילות לישראל שיהיו דורשים בענינו של יום הלכות בשבת לדרוש וכו' מכאן אמרו משה תיקן להם פסח בפסח וכו' זה אמר כי בתחלה עשה משה כאשר ציווהו ה' ויקהל וכו' והכוונה היתה לדרוש להם בענינו של יום הלכות שבת והם ההלכות אשר יכתוב עתה ששת ימים תעשה וכו', וגם הודיענו הכתוב כי בהקהל הזה ציווה ג"כ משה לישראל שיעשו גם הם כמוהו להקהיל ולדרוש בכל שבת ובכל מועד וז"ש אלה הדברים ר"ל אלה הדברים שאני עושה עתה הקהל ודרשות הלכות רבות של שבת ומועדים כך ציווה ה' לעשות גם אתם אותם כמוני וביאר אימתי יעשו כן ואמר כי הלא בששת ימי החול אי אפשר לעשות כן כי הרי תיעשה בהם מלאכה הצריכה לכם ואלו אמר הי' יעשה נראה שמצווה להם לעשותם והנה אינו מצוה אלא רשות ולז"א תיעשה ואמנם ביום השביעי ראוי שיהי' לכם קודש ר"ל קדושת עסק התורה בהקהל ודרשה כנזכר לפי ששבת שבתון הוא לכם מכל מלאכה ואפילו 'מלאכה קטנה של הבערת אש מועט להתחמם כנגדו אסור וכיון שאתם שובתים ובטלים תוכלו לעסוק בתורה ביום השביעי, ולהיות כי אין דבר זה מסור אל העם רק אל חכמי הדור כי הם הדורשים לז"א אל כל עדת הם הסנהדרין שעליהם כתיב ואם כל עדת בני ישראל ישגו וכו' ולשלא נאמר כי לסנהדרין גדולה לבד הזהיר ולז"א אל כל עדת לרבות כל חכם פרטי שיש צבור ידרוש להם כנ"ל באופן כי אלה הדברים חוזר אל ההקהל לדרשת איסור המלאכות וההלכות ואח"כ הוצרכה אמירה שנית וגם זה הדבר וכו' להפסיק בין ענין ראשון לענין המשכן שלא יובן שהכל ענין אחד כמו שהקשינו בקושייא ג': או ירצה ע"ד רז"ל באופן אחר וזה כי הם שרשו שהקדים ענין שבת לענין המשכן לאמר שאין מעשה המשכן דוחה שבת וזה ענינו הנה להיות כי כל תכלית האמירה הזאת אינה אלא לצורך המשכן לכן הוצרך הקהל ולא עוד אלא גם לנשים וז"ש ויקהל משה אל כל עדת וכו' כדי להזהירן על נדבת המשכן ותרומתו לאנשיה ונשים כנודע גם בזה יתבאר מה שאמר הדברים בלשון רבים וז"ש לשון עשיה לעשות אותם כי מעשי המשכן רבים הם וטרם כל דבר הזהירם כי גם אשר בא עתה להקהילם על ענין נפלא כזה להשרות שכינה בתוכם ומהראוי למהר ולהחישה מעשיהם כל האפשר ובפרט כי מעשיו רבים למאוד וא"כ מוטב לחלל שבת כדי להשרות השכינה המצוה על שמירת שבת לז"א ששת ימים לבד אני מצווה אתכם על מלאכת המשכן ולכן הוצרך להזכיר מלאכת ימי החול אך ביום השביעי וכו', ואגב אורחי' הוצרך ג"כ לתת טעם אל הנז"ל למה לא יזדרזו במהירות מלאכת המשכן אף בשבת ולכן אף כי אומרו ששת ימים הוא ציווי עכ"ז הוציאו בלשון רשות תעשה כלומר הנה אל תחשבו כי מלאכת המשכן אתם הם העושים אותה כדי שתצטרכו למהר ענינה אמנם תיעשה המלאכה מאליה כמ"ש והבית בהבנותו מאליו נבנה א"כ אינכם צריכים לחלל שבת עליה למהר מעשיה ואם אני מצווה אתכם על מעשיהו אינו רק להראות נדבותיכם וכוונתכם הטובה כמו שיתבאר, וביום השביעי וכו' כבר נתבאר שאמר זה לשלא יעשו מלאכת המשכן בשבת כי מאליה נעשית וא"ת גם אם תרצת שאין צורך אל השבת למשכן ומה הפסד יש בעשיית מלאכה בשבת לז"א דע לך כי גם ענין השבת עצמו הוא ענין מעולה שקול כמעשה המשכן אשר יש בו השראת השכינה הלא היא כי בכל שבת יהי' לכם קודש בהויה גמורה שורה עליכם קדושתו ית' בסוד תיספות נשמה וכמ"ש ויברך אלקים את יום הז' ויקדש אותו א"כ בלי משכן חל עליכם קדושת שכינתו ית' וכיוון שכן הוא ראוי שכמו שלהשרות שכינה במשכן צריך לעשות מלאכתו גם להשרות קדושתו ביום השבת תהי' ע"י עשי' ממש ביום השבת תמורת מעשה המלאכה של המשכן, וענינ' נחלק' לג' בחי' הא' היא לעסוק בתורה ביום השבת כדי לקנות בלבבכם אמונות שלימות בחידוש העולה והשגחתו ית' כנודע מפסוק כי ששת ימים עשה ה' וכו' וז"א יהי' לכם קודש יכלול אל עסק קדושת התורה ואל קדושות המחשבות כנ"ל והב' היא לענג את יום השבת בכל יכולתו בתענוגים של מאכלים וכסות יקרהו ז"ש שבת שבתון לה' להורות כי בו שבת ממלאכתו וע"כ אתם מתענגים יום זה משאר הימים הג' הוא לשבות ממלאכה ע"ש ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו וכו' וז"ש כל העושה בו מלאכה יומת, וא"ת כי כל מלאכות ראוי לאסור מטעם הנ"ל ואמנם הבערת אש וזולתה שהם לצורך תענוג השבת לבשל ולאפות ראוי להתירה לז"א לא תבערו אש וכו' וזה ביום השבת ואם לצורך תענוגי שבת יכולין אתם להכין מע"ש כמו שציוותי והי' ביום השישי והכינו וכו' ועתה חזר לפרש במה שבארנו במלת תיעשה כי מלאכת המשכן מאליה נעשית וז"ש כל נדיב לב וכו' וכן לקמן כל אשר נשאו לבו לקרבו אל המלאכה לעשות אותה כלומר כי אין תכלית צורך ממעשיכם רק להורות נדיבות ונשיאות לבכם כי המלאכה מאליה נעשית כנ"ל: או ירצה במה שנבאר טעם אל סמיכות אלו הפרשיות וזה כי בפ' תשא סיפר עון העגל כי עצום הוא ומעולם לא חשבו לא משה ולא ישראל שיכופר להם כלל ועתה אחר אשר הקב"ה אמר למשה שיכפר להם רצה משה להראות את ישראל כי כך הוא בלי ספק ולכן עתה הקהל כולם יחד לשמוע בשורה טובה הנפלאה הזאת כי תועלת כפרה זו שוה לכולם אנשים ונשים וטף תמורת מה שאמר תחילה ואמחה את שמם מתחת כל השמים ואמנם הכריח להם כפרה זו מענין אשר נצטווה על מעשה המשכן אשר תכליתו הוא לשכון בתוכם ואין הוראה גדולה מזו, ואמנם קודם לכן צריך להראות בעצמיכם קבלת אלהותו תמורת מה שכפרתם בו ועשיתם העגל וזה יהי' ע"י שמירת שבת המורה על אלקותו ית' כי ששת ימים עשה וכו' ואחר שיראה כי חזרתם לקבל אלהותו ית' על ידי שמירת שבת כנ"ל אז אצווה אתכם על המשכן ועתה נבאר הפסוקים עצמן אמר ששת ימים וכו' ירצה ראו גודל מצות השבת כי בשכרה ששת ימים תיעשה כל מלאכתיכם ע"י אחרים כדי שיהי' לכם פנאי ויכולת לשביום השביעי יהי' לכם קודש, ויאמר משה אחר שהקדים ענין שבת הזכיר מלאכת המשכן והנה יש לדעת מה זה נזכר מעשיהו ג"פ הא' בפ' תרומה כשצווהו ה' למשה והב' בפרשה זו כשדיבר משה עם ישראל כמ"ש ויאמר משה וכו' הג' כפ' זו ובפרשת פקודי בענין סיפור מעשה המשכן והקמתו, ויתכן שירמוז אל המשכן ומקדש ראשון ומקדש שני כי שלשתן ע"י בני ישראל אך האחרון יהי' מעשה ידיו ית' כנודע ויתכן כי גם רז"ל נתכוונו לכך פ' שמות רבה פל"ז וז"ל ועשו ארון מה כתיב לעיל ועשו לי מקדש וכו' אמר הקב"ה לישראל אתם צאני וכו' עיי"ש: ויקהל וכו' קשה דהל"ל זה הדבר כמ"ש חח"כ ויאמר משה וכו' זה הדבר וכו' כי ענין שבת אחד הוא, גם מה שנודע כי כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ג' כי דיני שבת הם לאווין ואין בהם קום עשה כי אם זכור בפה ואיך אמר לעשות אותם, ד' מה מצוה יש לעשות מלאכה בששת ימי החול, גם דהל"ל תעשה ומאי תיעשה, וא"ו מה צורך לפרע לא תבערו אש מכל מלאכות שבת, ז' כמה פעמים נאמרו עניני שבת בלי הקהלת עדת בני ישראל ומה סמוכות ענין שבת לענין המשכן, התשובה כי שבת שקולה כתרי"ג מצות וכמ"ש אשרי אנוש יעשה זאת כמ"ש וזאת התורה וזהו שאמר אלה הדברים כי כל דברי התורה כלולים בשבת, עוד יש לאמר כי אלה פסל הראשונים בהשתחויה לזנבות וכו' במעשה העגל ודברי שבת כנגדם לכפר עליהם כי הוא קבלת אלהותו שברא שמים וארץ וביום השביעי שבת, עוד יש לומר על דרך העושה מצוה א' קונה לו פרקליט א' כי בורא מלאכים ממש ואין בשבת מצות עשה זולתי זכור בפה ואמר כי אעפ"י שהם דברים היוצאים מן הפה בקידוש ויכולו הנה יחזרו להיות עשיה וז"ש העשות אותן עצמן ע"ד בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם שהם המלאכים וכמ"ש בספר הזוהר על ועשיתם אותם, עוד יש לומר כי ההקהלה היתה עיקרה להודיע ענין המשכן והנדבה המוכרח להקהילם על זה ואגב זכר ענין השבת וז"ש אלה הדברים שבת ומשכן ובבואו לענין המשכן לבדו אמר זה הדבר לשון יחיד והטעם כי ב' מצות אלו הם לכפר עון העגל ולכן היו בהקהל לכפר על ויקהל העם על אהרן ושבת הוא האמנת אלהותו ית' היפך ענין העגל גם המשכן כתיב בו ושכנתי בתוכם היפך עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ועוד יש לאמר כי לכפר על אלה אלהיך ישראל אמר אלה הדברים אשר ציווה ה' כי הוא אלהינו וכנגד קום עשה לנו אלהים אמר לעשות אותם, עוד יש לאמר כי הוצרך לאמר אלה הדברים להודיענו מספר מלאכות שבת שהן ט"ל כמנין אלה וג' אותיותיו וכמו שנבאר טעם וסך הזה, עוד יש לאמר כי בא להודיענו כי על השבת מתקיים כל מעשה בראשית שנאמר בהם אלה תולדות השמים והארץ וכנגדו אלה הדברים ורמז כי התולדות ההם הם תיהו הנרמז בר"ת תולדות השמים והארץ לא יקויימו כי אה בשמירת שבת וז"ש לא תוהו בראה לשבת יצרה קרי ביה לשבת יצרה ולכן במלת בראשית נרמז מלת יר"א שב"ת שבשביל כך ברא אלהים את השמים וכו', ולפי שענין השבת והמשכן קשורים יחד לכפר על העגל לכן אגב אורחיה נרמז מלאכת המשכן בשבת וז"ש ששת ימים תעשה מלאכת המשכן כי היא מצוה ולפי שנעשית מאליה כמ"ש והבית בהבנותו אמר תיעשה מלאכה אך ביום השביעי אסור לעשות מלאכת המשכן לפי שיהי' לכם קודש קדושת נפש יתירה וז"ש לכם ממש ונמצא כי הנה שבת לכם ושבתון גם לה' ואמנם יש מלאכת הקרבנות והם דוחין שבת וז"ש לא תבערו אש בכל מושבותיכם אבל במקדש חובה לבער אש המזבח: סליק פרשת ויקהל: