היום נחלק לד' חלקים, ערב, ובקר, חצות לילה, וחצות יום. ובאלו הד' זמנים שולטים הד' רוחות כמו שידוע, ונעשים ד' זיווגים. ועל כן נתקן שבכל אלו הד' זמנים, ישראל יעסקו או בתפלה או בתורה. בערב ובבקר ובצהרים יש הג' תפלות, ובחצות לילה תיקנו לקום ולעסוק בתורה. והנה צריך לידע הקדמה א' עיקרית מאד. שכל מה שיפול תחת סוג הזמן יהיה תמיד נחלק לג', ראש תוך סוף. (וזהו מה שאמרו בתיקונים, רישא דמזלא גופא דמזלא זנבא דמזלא, כי לכל יש מזל, אך מי שעומד ברישא דמזלא יהיה מעולה ומצליח, ומי שיהיה בגופא דמזלא יהיה בהעמדה וקיום - לא גבוה הרבה ולא שפל הרבה, אך בדרך האמצעית. ומי שיעמוד תחת זנבא דמזלא, יעמוד בשפלות, ולא יעשה ולא יצליח): ונמצא שכל א' מאלו הד' חלקים של היום נחלק לג', והיינו חלק הראשון מן הד' חלקים הוא מן הבוקר ועד חצי היום, והם שש שעות, ונחלקים לג' כמ"ש. הראש הוא כשמתחיל הבקר להאיר, האמצע הוא בסוף ג' שעות ביום, והסוף הוא סוף השש. והנה תיקנו התפלה בנץ החמה שהוא הראש הזה, ולפחות יאמר אותה בג' שעות, שהוא האמצע. וזה - כי הראש עומד בכח גדול. והאמצע גם הוא - אבל פחות מן הראש ודאי. אבל הסוף אין עוד זמן לתפלה, ולא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ותפלת המנחה תיקנו אותה בתשע שעות שהוא האמצע של החלק השני. והנה זאת לא תיקנו אותה בראש כמו בשחרית, כי כבר ידוע שאז יוצאים הדינים בתקפם, ואין ראוי לעמוד ולהתפלל באותה שעה, ומתפללים באמצע: ותפלת ערבית זמנה בצאת הכוכבים, שהוא הראש של החלק השלישי, כמו שאומר בז"ח פרשת בראשית, שבזמן שישראל מסיימים תפלת ערבית מתחילים מלאכי המשמרות לומר שירתם. וזה כלל גדול שמועיל הרבה, שכל מה שהוא זמן בין רב בין מעט, יתחלק לג' חלקים, ותמיד יהיה כח הראש גדול מכלם, וכח האמצע גדול מכח הסוף: