חכמה נקראת אוירא דכיא, ובינה אשא דכיא. והסוד הוא, כי הגשם מציאותו הראשון הוא אור, והם הברקים שנראים, וכן הוא אומר, "ברקים למטר עשה". אח"כ מתלבש באויר הזה ונעשה מאור - אויר. ואח"כ יורד עוד למטה ונגשם יותר, ונעשה גשם שהוא ממש גשמיות. כן הוא באורות המאציל ב"ה, ההארה הראשונה שהוציא היא בחי' אור, וכן הוא אומר, "פתח דברך יאיר", והוא כתר. אח"כ ירד עוד ונעשה בחי' אויר והוא חכמה. ולפי שיש דעת שנק' גם הוא אויר (שהוא קו אמצעי) ובו אוחזים הקליפות, לכן זו נקרא דכיא, כי הוא עליון, טהור מכל אחיזה של קליפות. ואח"כ יורד עוד ונעשה מים והוא חסד. אבל הגבורה - האשא יוצא מפי העליון, כך - כי גם האש הוא אור, וזו היא בינה שהיא אשא דכיא בלי שום הדרגה אחרת, אלא זו מציאותה הראשון. וכן הוא אומר, "ואש מפיו תאכל". ולפי שיש גבורה שהיא אשא ובה אחוזים הקליפות, לכן נקראת זו דכיא: הזיווגים הנעשים בג' תפילות וחצות לילה ענין האור והחשך, הוא המוחין דגדלות שבאים בז"א ומאיר בכל תקפו, כן השמש הזה יוצא ומאיר על הארץ, ואז נעשה הזיווג של יעקב ורחל. ובחצות מתחילים המוחין להסתלק, ואז יוצאות הגבורות בתוקף גדול, כי הם רעבים מן הבקר, ולכן מתפללים תפלת המנחה, שהוא במקום קרבן, לקרב המדריגות שלא יתרחקו יותר. וכמו כן השמש מחצות ואילך מתחלש כחו ואינו מאיר בתקפו כמו בבקר, והולכים ומסתלקים המוחין עד הערב, ואז נשאר החשך כי אין השמש מאיר עוד. ואעפ"כ נשאר רשימו מן האור שנסתלק, וצריך לקרב זה הרשימו, וזו היא פעולת תפלת ערבית. ואח"כ בחצות לילה חוזרים הדינים להתמתק, כי היום הולך ומתקרב, ואז נעשה הזיווג של יעקב ולאה, שיעקב ממתק את דיני לאה. ותראה שבבקר ששולט החסד - הזיווג הוא עם רחל. ומחצות יום ואילך ששולטים הגבורות - ולכן כל הזיווגים בין של מנחה וערבית וחצות לילה הם לאה: במנחה מזדווג ישראל, כי לאה יורשת מקום רחל ועומדת לאורך כל ז"א. ועוד - כך צריך, כי אז הגבורות יוצאות בתוקף גדול כמ"ש, והיא לאה, וצריך שיזדווג ישראל עמה למתקה: כל"ך סעפ"ה יאעוצ"ה - שמות השולטים בחצות לילה. כי אז נעשה הזיווג של יעקב ולאה ונמתקים הדינים קשים של לאה השולטים בלילה - ע"י יעקב. וכללות הדינים הוא מנצפ"ך, ועולה כמנין הב' שמות הראשונים, ונמתק ע"י השם הג' שהוא כמנין יעקב: