ליל פסח נתעוררנו כל החברים בבית מורי וחדשתי בענין "והיא שעמדה לאבותינו". ופתחתי בפסוק "זאת תורת העולה היא העולה". ופי' כי עולה ומנחות שתיהם מורות על היחוד, שהם "קרבן לה'" דהיינו קירוב האותיות ויחודם. אלא שהעולה בסוד הזכר ולעולם אינה באה נקבה. וחטאת קריבה נקבה, להיות שזה מורה על יחוד הזכר בנקבה ר"ל שהזכר בא אל מקום הנקבה. והיסוד הוא למעלה כענין "באתי לגני" דהיינו שהחתן בא לבית נקבה. ועיקרי היחוד הוא הנקבה ולכן נקרבת [החטאת] נקבה, להורות על עיקר היחוד בנקבה. ועל זה נאמר "וירד מעשות החטאת", ירידה. אבל [קרבן] עולה הוא זכר ונאמר בו עלייה, "ויעל מהעלות העולה" להורות שהנקבה עולה אל מקום הזכר ומתיחדת עמו בבית החתן. וזהו שאמר הכתוב "זאת תורת", פי' "זאת" שהיא מל' בהתיחדה ב"תורה" שהוא הת"ת אז הוא עולה. ופי' שהעולה זו היא למעלה מבחינת החטאת והיחוד הזה משובח ממנו. וזהו שאמר "היא" שהיא השכינה בבחינה זו הנעלמת מבעלה, שאז נקראת "היא" על דרך נסתר, לא "אתה" לנוכח, אז היא "העולה על מוקדה" וכו', פי' למעלה מבחינתה שהיא מוקדה דהיינו אש יוקדת שהוא דין. וכאשר נקראת "היא", שהיא עולה על מוקדה, הוא למעלה ממקוריה. ועתה אחרי שראינו בגאולת ישראל היה אחריה גלות, הייתי אומר שלא היתה גאולתם בבחינת היחוד המשובח הזה שהוא בהיות השכינה נקראת "היא", אלא בבחינת היחוד של החטאת. שאם בבחינה הנעלמת הזה היתה גאולתם היה מן הראוי שלא תהיה אחרי גאולתם שעבוד וגלות כלל. לזה אמר "והיא שעמדה", פירוש גם כן הגאולה היתה מצד היחוד המתעלם, דהיינו שהמלכות בבחינתה העולה למעלה שהיא נקראת "היא" שעמדה וקמה ועלתה להתיחד "לאבותינו" דהיינו גג"ת שע"י הוא היחוד. לא שירדו הם למטה אל מקומה, אלא שהיא עלתה אל מקומם. ומפני שלזה יקשה, כי ד' גאולות הם נצח הוד יסוד מל' כמבואר בזוהר פ' אמור. א"כ נראה היות היחוד למטה בנצחים והיא למטה מהם. ולמה אמר "ולנו", דהיינו ג' ענפים המתגלים שהם בנים לאבות, ואמר שאחר שעלתה אל האבות, משם נשפעה הגאולה אל הנצחים דהיינו "לנו". ומפני שמזה ימשך שהיה היחוד למעלה באבות ולא למטה, (לז"א) [לזה אמר] "שלא א' בלבד עמד עלינו", פי' אין כוונתינו לומר שלא היה היחוד התחתון כלל, אלא שלא היה הוא לבד(ם) אלא שניהם. וזהו "שלא א' בלבד עמד עלינו". ואח' [ואחר כך] פי' "אחד", דהיינו הת"ת הנקרא "אח" והוא כלול מט' ספירות מתיחד ומשתלם עם המל' שהיא הד', העשירית. וקוץ של ד' הוא יסוד המיחד ד' עם "אח". וזהו מורה על יחוד א' למטה בד' שהוא בסוד החטא [ת]. וזהו שאמר "שלא א' בלבד עמד עלינו" אלא שג"כ היה היחוד העליון. אם כן הדרא קושיא לדוכתיה, "אם כן למה היה אחריו שעבוד וגלות,". לזה אמר "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". פירוש "דור ודור" הם ת"ת ומל'. ואמר שבכל אחד משני מקומות האלה בקשו לאבדנו. והענין כי הגאולות הם ג'. או גאולת המלכות שהיא נקראת גאולה ע"י היסוד. או גאולת הת"ת שהוא ג"כ "גואל", או גאולת (היום) [הבינה]. והנה המצריים לא בקשו לאבדנו, כל אחד לפי כוונתו, כי אם בשני מקומות, כי בשלישי אין להם אחיזה כלל. לכן בשתי המדות האלה בקשו להכרית תקונינו. "אלא (שבעבור) הקב"ה", כי "קדוש" הוא ת"ת, ו"ברוך" הוא המלכות, "והמלך שלמה ברוך", "הוא", הוא הבינה. והנה ע"י שלשתם "מצילנו מידם": ועתה אם תרצה לראות, "צא ולמד מה בקש לבן". ראשונה [ממה שביקש] רצה לאבדו (במ"ש) [במה שאמר] לו "נקבה שכרך [עלי ואתנה"], פירשו בזוהר שאמר לו, "באיזה נקבה נתת עיניך," כדי ל[ה]טעותו בנשים נכריות. ולא עלה בידו. שאמר לו [יעקב] "לא תתן לי מאומה". פירוש, לא תוכל לתת בי מום מצד זה. כי ד' נקבות אלה הם מצד הקדושה כולם, ולפיכך נשתמשתי בהם. אבל השאר אסורות וכו'. ואח"כ כיוון שראה [לבן] שלא יכול לו מצד זה, רצה "לעקור את הכל". "את" (וכל) [כולל] זכר ונקבה. כשבא פרעה אמר, "סכל היה לבן". כי הקליפה יניקתה מצד הנקבה העליונה, ואם יעקר נמצא מאבד הקליפה שאין לה קיום. לפיכך אין זו הכוונה, אלא "כל הבן" [הילוד], דהיינו כנגד זכר "היאורה תשליכוהו". דהיינו לא גזר להכרית מן העולם אלא הזכרים, אבל "הבת תחיון", ר"ל תשפיע לה שפע וחיות, דהיינו מצד הקליפות מצד השמאל מצד המותר. הנה שכיוון לחטוא ולהרשיע בנקבה, להשפיע מצד הטומאה. והקב"ה ברחמיו כשנגאלו בזכות בנות ישראל שהיו מתקנות במה שהיו יוצאות השדה ויולדות תחת התפוח. דהיינו "כתפוח בעצי היער" וגו' נמצא הזכר מתיחד בנקבה כדפי' רז"ל "תחת התפוח עוררתיך", פי' התעוררות הזכר עם הנקבה. ושם היו נבלעים בארץ, להורות שהארץ העליונה היתה מקבלת אותם עד שמתגדלים בשדה ונעשים עדרים עדרים. ומה היה מזונם, דבש וחלב כדפי' רז"ל משני (סלעי') [עיגולים] וכו', שהם זכר ונקבה להורות על הזכר ותקונו. ולכן נגאלו, וגאולתם היתה בסוד הנקבה, שקדמה להם גאולה ואח"כ תורה כדפי' בסי' ז'. ובגאולת בבל שהיה מצד הזכר, שקדמה להם תורה ואח"כ גאולה, שהיה מורה על מציאות הזכר, החטיאם בנשים נכריות וקלקלו בברית הזכר. ונמצא גאולתם אינה שלימה מצד שמקום הגאולה היה פגום בעוונות. וכן פי' בזוהר שאלמלא לא חטאו בנשים נכריות היה ראוי שיעשה להם נסים יותר ויותר מיציאת מצרים. אלא שחטאו בנשים נכריות וקלקלו (מקו') [מקום] הגאולה. אבל בגאולה שתהיה במהרה בימינו תהיה גאולתינו בשופר גדול דהיינו מצד הבינה ואין פגם מגיע אל מקום זה. ולכן תהיה גאולה שלימה, גאולה שאין אחריה שעבוד כלל ח"ו. ואמר שטעם שלבן בקש לעקור [הכל], מפני שהוא לבן הארמי דהיינו לבן זקן וכסיל. אר"ם, רם מקטרג נבואה. ולכן דוד המלך הלך לארם לאבד הקליפה ההיא. ומטעם זה אברהם ארמי היה, "טהור מטמא", קדושה מתלבשת בקליפה הזאת העליונה מהם. ואמר "אובד" לשון הוה, כי ג"כ (לבן) [בלעם] בן בנו של לבן היה [היו בניו] מערב רב שעשו העגל. וב' בניו של בלעם היו יונו"ס וימברו"ס כדפי' בזוהר. הכל להורות על הקליפה הבאה לעולם לקטרג במקום גבוה, ה' ישמרנו: