עוד נתעסקנו בפסוק "שמחה לאיש במענה פיו [ודבר בעתו מה טוב]". שמחה הוא שפע הבינה שהיא הנקראת "שמחה". "לאיש", ת"ת. ונקרא "איש" בסוד הדין כענין "איש מלחמה". וכאשר יתייחד ויהיה במענה (איש) [פיו] שהוא מיין תתאין, שהוא נשמתו של צדיק שהיא מראה כלפי מעלה, שבזכותם היא שואלת על היחוד. הנה על ידיהם שהם "מענה פיו" פי' עניית המלכות ושאלתה, הנה יתהפך דינו לשמחה. כי דינו מצד הבינה, והשמחה מצד הבינה. "ודבר בעתו", בשתי מלות אלה הם היחוד ממטה למעלה, וממעלה למטה. "ו' דבר" הם ת"ת קודם, ואח"כ מל'. "בע"ת ו"' הם מלכות, ואח"כ ת"ת. "מה טוב", פי' בהיות המלכות היחוד השלם הזה אז הוא מ"ה בסוד החכמה שהוא שם בן ד' במילואו. ו"טוב" מצד החסד או מהכתר, ששניהם טוב: