עוד נתגרשנו ביום ו', ח' ימים לחדש אדר, ונתעסקנו בפסוק "כי עד צדק ישוב משפט" וגו'. ופי' בהקדמה ר"ש בספר הזוהר בפ' "נפלה לא תוסיף קום". ופי' כי עד עתה השכינה היתה חוזרת מאליה. אבל בגאולה הבאה, לא תחזור מעצמה אלא ילך בעלה להביאה אל היכלו. וזהו "נפלה לא תוסיף קום" מאליה, עד שיקים אותה הת"ת. כדכתיב "אקים את סוכת דוד הנופלת". ופי' בו ב' טעמים. הא', כי עד עתה אעפ"י ששכינה היתה עם ישראל בגלות, לא היתה היא גולה ממש גלות שכינה, אלא היתה באהל לשמור את ישראל. אמנם בגלותינו זה הוא ממש גלות שכינה (כ"י) [כביכול] דאיהי מתתרכה. וכבר האריך בזה מורי בפי' ההגדה שיש לו. ועתה לפי' זה בגליות (העוברים) [שעברו] היתה השכינה חוזרת מעצמה, כהתם שעת הגלות והיא היתה הגואלת. אבל בגלות זה שהיא בגלות, אין בידה לגאול ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". ולא תקום מאליה אלא שיקים אותה בעלה. עוד טעם שני בהקדמה זו, והוא כי אם היתה השכינה חוזרת מאליה היה מורה ח"ו שנפסלה לבעלה ו[נ]בעלה באונס וברצון וזה הפך מן האמת, כדכתיב "אני ה' וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". ולכן להורות על זה אמר "לא תוסיף קום" מאליה, להורות שהיא בתולת ישראל, פירוש שהיא בתולה מעותדת לישראל ולא זנתה ולא נאנסה, והיא בתולה עדיין. וכן אמר הכתוב "כי כאשה עזובה" וכו'. והנה כאשר יבא בעלה להוליכה ולהקימה, אז [יש בכך] עדות ברורה שבטהרתה היא עומדת, והעד על בעלה ממש שלא זזה ידו מתחת ידה כל ימי הזירה. ואל ענין זה פירשו בתיקונים כי טבעת של קדושין הוא י', ואצבע הוא ו', וטבעת בראש אצבע מורה על יו"ד ועל ו', שהיא (ה' אשת חיל) [האשת חיל] עטרת בעלה, תרין עדים תרין ההי"ן. ולפי האמת דבר זה קשה תכלית הקושי. מי ראה החתן מצד הכלה, והכלה מצד החתן, כי החתן מביא הטבעת שהוא י', והכלה זוקף אצבעה שהוא ו', והראוי היה להיפך. ועוד תרין ההי"ן תרין עדים נמצאו הנשים מעידים כי תרין ההי"ן הם שתי נקבות. אלא הענין מורה על מה שאמרנו כי החתן, שהוא הת"ת, והכלה אשר להם רמז החתן והכלה (תחתונו') [תחתונים], הנה החתן מעיד על הכל[ה] דא ה', לפני זקני העיר העומדים עליהם, שהכלה בתולה ושמורה לבעלה ולא נבעלה. וזהו ענין טבעת שאין לו כניסה אלא גדר מוקף בסוד יו"ד שהוא גולם בלי צורה, שעדיין לא נבעלה ולא נעשתה כלי, שהוא מציאות הה"א על דרך שפירש הרשב"י ב"נער" "נערה". כי הה"א מורה עליו שהיא בעולה. ולהורות החתן על טהרת הכלה הביא בידו הטבעת, להראות שהיא צנועה ונגדרת בענינה ושמורה לבעלה. והכלה נותנת אצבעה להראות שאעפ"י שעמדה כמה שנים שלא נבעלה, ותלד, אין חשש מפני זה לומר שזנתה, כההיא עובדא דאתתיה דרבא שהשיבה, "דעתי עלך הוה". וכן הכלה משיבה, כי דעתה על בעלה היתה, וזהו זקיפת אצבע. וענין ה' ה' תרין עדים הוא כענין "ויקח (בועז) עשרה אנשים" וכו'. כי אין לקדש הכלה בלי עשרה והם באים עם החתן להקים הכלה. וזהו שאמר "כי עד צדק" שהיא המלכות קודם שנבעלה שלא נקראת עדיין "צדקה" כי היא בתולה, נאמר "כי עד צדק ישוב משפט" , שהוא הת"ת, ישוב עמה להקימה ולקדשה לו לאשה. ולא יבא לבדו, אלא "ואחריו כל ישרי לב". ל"ב נקרא הבינה. ול"ב נקרא מלכות שהם שני ההי"ן. והענין הוא "חמשה בריחים לקרשי צלע המשכן האחד, וחמשה בריחים". והם י' אצבעות, ה' מימין וה' משמאל. והם נקראים "ישרי לב", פירוש ישרים שבכל אחד מהלבבות, שהם ה' שבבינה, ה' בריחים, ה' שבמל' ה' בריחים, והם ממש עשרה: