עוד נתעסקנו בפסוק "לדוד אודך בכל לבי" וגו' "אשתחוה אל היכל קדשך" וגו'. פי' "אודך" בסוד השפעת קו האמצעי, כמו שאמרה לאה "הפעם אודה את ה"' בסוד יהודה שהוא קו סוד האמצעי, לפי מה שפי' בזוהר בההוא עובדא דההוא סבא. ואמר שההודאה הוא סוד ההשפעה מצד האמצעי. אמר עוד "בכל לבי" ולא אמר בלבי, שמשמע לב א', אלא "בכל לבי" שהוא יצה"ט ויצה"ר. והן הנה חסד גבורה כדרך שפי' סי' ב'. ומפני כי מצד ההשפעה הזאת יוכרח היות דין מפני השפעת הגבורה, אמר "נגד אלהים אזמרך". מה שכנגד הגבורה שהיא נקראת "אלהים", "אזמרך" שהוא השפעת החסד, באופן שגבר שפע החסד על הגבורה. או ירצה "אזמרך", אבסם הדין ואמתק אותו, בסוד רנת וזמרת הלויים. וזהו "נגד אלהים" פי' מה שכנגד הגבורה נתקן אותו בסוד הרנה, דהיינו "אזמרך". "אשתחוה אל היכל קדשך", פי' אחר שכבר השפיע בה מן הג' קוים, קו החסד וקו האמצעי וקו הדין, בא להשפיע לה מג' ראשונות. והיינו "אשתחוה", כי אשפיע ממקור הברכות שהיא הכתר. "אל היכל קדשך", דהיינו בינה היכל אל הקדש שהיא (הבינה) [החכמה] ולהשפיע אל שתיהם, כך אי אפשר אם לא שהיה כתר בתוך החכמה, והחכמה בתוך הבינה. מאיר הכתר בחכמה, והחכמה בכתר. ואח"כ "ואודה את שמך". פי' אשפיע למלכות דהיינו "שמך". ואמר שמך פי' השם הנעלם במלכות שהיא בחינתה הנעלמת, השם והנשמה של הספירה. ולכן אמר "ואודה את שמך". פי' אשפיע לשמך. "על חסדך ועל אמתך", מאותם שהם על החסד והאמת, דהיינו ג' ראשונות שהם למעלה מחסד ומאמת. "כי הגדלת על כל שמך אמרתך". נתן טעם לדבר איך אפשר שהמלכות תהיה יניקתה למעלה על החסד ועל האמת, ואמר הטעם מפני "כי הגדלת על כל שמך", פי' הגדלת והתעלית על כל שמך. היינו "שמך" מלכות, "כל" יסוד, "על" ת"ת. ונמצא המלכות בחינתה למעלה מהת"ת. והבחינה עליונה הזאת נקראת "אמרת", בסוד שהיא יושבת בראש אמיר, עטרת בעלה. ולכן קראה "אמרתך". עוד פי' פסוק זה באופן אחר. ואגב אורחיה חדשתי בענין שאלה למה הקב"ה בהיותו שלם בכל [מיני] שלימות ברא החסרון הגדול שבחסרון, והיא הקליפה בעולם, יצה"ר באדם, ותירצתי לענין שאלה זו ואמרתי כי כאשר עלה ברצונו הפשוט להאציל אצילות טהור וקדוש, האציל בהם בנאצלים שורת הדין אשר הטביע בה להיותה פועלת דינה בעליונים ובתחתונים, וזה מעלותיה ויתרונה כאומר "יקוב הדין את ההר". וכראות המאציל כי הדין מושפע והרחמים (מושפעים) [משפיעים], כי כל דין נקבה ומושפע מהרחמים, והוא תחת הרחמים, כענין חסד על גבורה, ונצח על הוד. והנה בהיות הדין פועל, פעולות הדין מתרבה, והרחמים מתמעטים, והקדושה מתמעטת. ולכן הוצרך להיות האדם מוטבע ונברא ביצה"ר וביצה"ט שהם כח הדין וכח הרחמים. והנה כל הדברים העליונים תלויים בהתעוררות התחתונים. בהתעורר האדם בהגביר יצה"ט על יצה"ר, הנה יגביר החסד על הגבורה. ובהכניע האדם הקליפות בעבודת קונו אז למעלה יכניע הגבורה והדין תחת הרחמים, והשפע נשפע והקדושה מתרבה. ונשגב ה' צבאות בעת ההיא. והטעם דבאתערותא דלתתא [אתערותא] דלעילא. וזה טעם בריאת הקליפות ויצה"ר באדם, והכל צורך גבוה. וזהו "אודך בכל לבי", כלומר ביצה"ר וביצה"ט. ומזה ימשך כי "נגד אלהים אזמרך", יהיה השפע ג"כ בסוד הגבורה. כי כמו שהיצה"ר מודה בברכה ועונה בעל כרחו אמן ונכנע אל יצה"ט, כן הגבורה אל הגדולה. וזהו "נגד אלהים אזמרך", כי הוא נס: