עוד נתעסקנו בפסוק "למנצח על אילת השחר" וגו'. ופי' כי להיות שלמות אסתר ומרכבתה היתה בסוד החוט של חסד הנטוי עליה שהוא הנצח, חוט של חסד ולא חסד ממש. לכן כאשר באה נגד עמלק הוצרך להמשיך עליה חוט של חסד. וזהו "למנצח על אילת השחר", פי' נצח על המלכות, שהיא נקראת אילת השחר מצד הנצח שהוא נקרא "שחר". ועוד טעם אחר מפני כי עמלק הוא מצד שרו העליון, מסטרא אחרא. ופגימתו בסוד "הוד" [הנהפך אל] דו"ה, בסוד "והוא צולע על ירכו". לכן הוצרך להשפיע מצד הנגדי, והוא מהנצח בסוד הימין. וזהו "למנצח על אילת השחר מזמור לדוד". פי' מהיות הנצח על המלכות נמשך היות "מזמור" שהיא מצד החסד, אל דוד שהוא סוד דלותה כדפי' בסי' נ"ו. "אלי אלי למה עזבתני", פי' כי "אלי" [ה]ראשון בבינה שהוא כמנין א"ם. ועניינו ל' בינה, א' כתר, יו"ד חכמה. והוא כולל ג' ראשונות בסוד הבינה. והנה היסוד מיחד המלכות והבינה. שכן פי' הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים בענין "אברם אינו מוליד, אברהם מוליד", בסוד דם הברית שפי' שם. והנה נמצא כי מה שאז"ל שנסתלקה מאסתר רוח הקדש הכוונה שנסתלק ממנה השכינה שהיא נקראת "רוח הקדש", בסוד החכמה שנקראת קדש שכן פירש בזוהר. ובמקום אחר פירש כי מצד היסוד נקרא "רוח הקדש" ולא פליגי. דברתא לא ינקא מאבא אלא ע"י האם. שכן דרך הבת לשאול מאביה ע"י אימא, שבושה ממש לשאול מאביה. ולכן היא נקראת "רוח הקדש" מצד החכמה ע"י הבינה, ויחודה עם הבינה הוא ע"י היסוד. נמצא שזהו "אלי אלי למה עזבתני". ופי' שנסתלקה ממנה רוח הקדש ואמרה אלי אלי ב' פעמים בסוד ב' אימות, אם תחתונה ואם עליונה, בינה ומלכות שנסתלקו ממנה כאחד. ומפני כי עיקרה היתה אימא תתאה, ועל ידה היתה סוככת עליה אם עליונה, אמרה "עזבתני" לשון יחיד, ולא "עזבתוני" לשון רבים. "רחוק מישועתי דברי שאגתי". הנה הישועה היא בסוד הימין, נאמר כי דברי שאגותיה שיהיה יחוד המלכות עם החסד, דהיינו "ישועה". אמר שהיתה רחוקה מן החסד אחר שנסתלקה ממנה, שאם היתה מיוחדת בחסד לא היתה מסתלקת. ולזה אמרה "אלהי" שהיא המלכות, "אקרא", פירש איחד אותה עם החסד שהוא נקרא "יומם", יום דכליל כל יומין. ועם כל זה "לא תענה", פי' לא תתרצה מלשון "נעניתי לך, מחול לי" שהיא מענין ריצוי. ולשון קריאה לשון יחיד, כענין "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך". "ולילה" פי' מה שהוא "ליל" אני עושה "ולילה", שהוא יחוד ו' עם לילה. ועם כל זה "לא דומיה לי", פי' דומיה היא הנחה והרווחה, כענין "נאלמתי דומיה". וקרוב לענין זה פי' בתיקונים: "ואתה קדוש יושב". אמר שאם נתרעמה, נגד השכינה נתרעמה. וזהו שאמר "ואתה קדוש" שהוא הת"ת. "קדוש" פי' יושב למעלה בסוד הקדושה שהוא למעלה בסוד החכמה. "יושב תהלות ישראל", פי' עומד למעלה מתעלם ג"כ בסוד ה"תהלה" שהיא הבינה, ונשאר העולם הזה בדין, בסוד "למה ה' תעמוד ברחוק?":