עוד נתעסקנו בפסוק "אברכה את ה' בכל עת". ופי' אברכה פי' אשפיע אל המלכות והת"ת, והיינו "את ה"'. ואמר כי ההשפעה תהיה מהבינה שהיא נקראת "בכל עת", פי' כאותה שכל העתים תלויים בה כדפי' בסימן מ"ו. ואמר שמזה ימשך שתמיד תהיה "תהלתו בפי", שהיא הבינה מיוחדת עם המלכות. והטעם כי אחר שהם מיוחדים ת"ת ומלכות הנה השפעתה תהיה על שניהם ותהיה השפעתה על המלכות שהיא "פי". עוד פי' בו פי' אחר, והוא כי ראינו ענין הברכות והן ג', ברכת הנהנין, וברכת התפלה והבקשה, וברכת השבח וההודאה. וברכת הנהנין הן ג'. "בורא פרי העץ", ו"פרי האדמה", ו"שהכל", והם כנגד ג' בחינות שהם נשמות של זכרים שהם ביחוד הת"ת והמלכות, והזכר גובר, והנשמה מכח הזכר, והיא פריו של הקב"ה, ת"ת עם שתוף הנקבה. והב' נשמות של נקבות והם פרים בחינת המלכות המתיחדת עם הת"ת, והם נקבות מצד תגבורת הנקבה, והם פרי המלכות בשתוף הת"ת. חלוקה שלישית הם המלאכים שהם מצד האצילות, לא פרי ממש. והם כנגד ג' חלקים הללו הם ג' ברכות אלו. ברכת "פרי העץ" הם נשמות של הזכרים שהוא מצד בחינת הת"ת שהוא עץ. ו"פרי האדמה" נגד הנקבות שהם פרי האדמה מל'. והנה שתיהם נקראים פרי. מפני שהם נזרעים ביד בני אדם. פירוש שהם מיחוד ת"ת ומלכות, וזרע הזכר והנקבה. אמנם בחינת המלאכים אינה ע"י יחוד זכר ונקבה, וזו היא מעלת הצדיקים על המלאכים, שהם [הצדיקים] "בנים" ופרי של ת"ת ומלכות. והמלאכים נבראים (לא) [ואינם] "בנים". כי אין מלאכים נאצלים, שאין בהם אצילות, ואפילו בריאה אין בהם אלא יצירה, כמבואר בספ"ר בשער אבי"ע וזהו ענין [ברכת] "פרי העץ" שהוא נגד פרי האילן שהוא נגד בחינת הצדיקים, שהם מכח הזכר, והם פריו של זכר. ו"פרי האדמה" הם בחינת הצדקניות שהם פרי האדמה. ו"שהכל נהיה בדברו" הם בחינת המלאכים שעליהם נאמר "גבורי כח עושי דברו". והנה ענין ברכת הנהנין הוא למלאות חסרונו, ולתקן את אשר עוותו. פי' הנה ארז"ל "אין לך דבר מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה בו ואומר לו גדל". הנה ימשך מזה היות כל פרי וכל עלה, לו כח ומקור מלמעלה אשר כל עוד שתתרבה בעה"ז, תתרבה כחו. פי' אם יוסיף, מוסיף כחו. וזו היא מעלת הנוטע בא"י כי קנה לו פרקליט אחד, והוא מלאך אחד המגדל אותו. ומפני טעם זה אסור להכרית ולקצץ, וכל שכן בא"י. כי זה "כחו לאלוהו". ועוד יתבאר זה הענין בענין "שופך דם האדם באדם דמו ישפך". הנה ההורג ממעט הצלם והדמות של הנשמה ההיא. והאדם ההוא לו כח ומקור בשרשים העליונים. והנה בהרוג אותו, נתבטל הכח העליון ההוא. ואחר שהתינוק יונק השפע נתבטל(ו), השפע לא יושפע. והנה בזה ממעט "הצלם והדמות", אל המשכילים. ולכן נאמר "כי האדם עץ השדה". כי כמו שהאדם יש לו כח, כן עץ השדה יש לו מלאך וכח. והנה לפי זה נמצא כי האוכל או הנהנה מן העולם הזה [בלי ברכה] מעל כי הוא מכלה הדמות וממעט השרש. ועוד ארחיב הענין, כי "מזונותיו של אדם קצובים" כי השפע למזון העולם קצוב: והנה האיש הזה הנהנה מן השפע ההוא וממעיטו [בלי ברכה] גוזל אביו ואמו, ת"ת ומלכות. ולכן הוא מועל בקדשי שמים שממעט השפע. וזו א' ממעלות המתענה ששומר השפע ואינו ממעיטו. ולכן האוכל ונהנה לתקן את אשר עותו צריך לברך, ר"ל להשפיע השפע כאומר, "עם כל זה שאני נהנה מקדשי שמים, הרי אני משפיע קרן וחומש, ת"ת ומל' כדי תשלומי הנהנה מקדשים". והנה נמצא לפי זה כי ענין הברכה הוא לתקן את אשר הוא מעוות, ולהחיות הנפשות אשר הוא ממית. ולכן אין מצוה לאכול כדי לברך. כי אדרבה יותר טוב שלא לאכול כדי שלא להמעיט. ואחר שבא לאכול יתקן בברכה: ועם זה יתבאר למה ברכת "פרי האדמה" פוטר "פרי העץ", מפני שהשפע אל בחינת אדמה, מכל שכן שיושפע בחינת פרי העץ. ולכן ברכת "פרי העץ" אינה פוטר ברכת "פרי האדמה". ו"שהכל" פוטר כולם. כי אחר שהיא בחינה נגלית יותר, אחר שנשפע היא, מכל שכן שנשפע שתי הבחינות העליונות שהם בחינת פרי העץ ובחינת פרי האדמה. ואי תימא א"כ כיון שכן הוא, למה לא יברך על הכל "שהכל", ונמצאו כל הבחינות מתברכות יחד, זו אינה שאלה, כי מן הראוי להשפיע אל כל בחינה כפי בחינת[ה] (חברתה), כי בחינת "העץ" דקה ורוחנית ומשובח מבחינת האדמה, ובחינת האדמה מבחינת "שהכל". ולכן ראוי שיושפע כל אחד לפי דקותה, ולא שישפיע לבחינת העץ כעין בחינת "שהכל", ולחכימא ברמיזא. והנה נתבאר חלק ברכת הנהנין, כי ברכת התפלה והבקשה הם על דרך אחר. והוא כי הנצרך אל הדבר, ואותו הדבר הוא צריך מלמעלה, וע"י שיתקיים מעשהו הוכרח להשפיע שפע רב אל הת"ת והמלכות. ועל ידי כך יושפע ויקויים שאלתו, ועליו "תבא ברכת טוב". ולכן אמר "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו". והענין ע"י חדוש, שהוא להשפיע על הת"ת והמלכות מה שאין בהם, וע"י כך תיקון התפלה מרוצה לפני הקב"ה מפני התועלת. וכן אמר שהקב"ה "מתאוה לתפלתן של צדיקים" מפני שהם מיחדים יחוד ממש. וברכת הנהנין אינו יחוד אלא שפע. אבל ברכת התפלה הוא יחוד ממש. אמנם התפלה הוא היחוד ממטה למעלה ואינו כשבח. כי עיקר היחוד הוא מלמעלה למטה, וזה יושג ע"י התורה, שהוא התורה, ת"ת ע"י המלכות. ולכן צריך שיהיה [תורתו] אומנותו, שהמלכות היא אומנות המלאכה. ולכן מי שתורתו אומנותו הוא מיחד ת"ת ומלכות יחד מלמעלה למטה, תורה על אומנותו , והיינו "תורתו אומנותו". ובהיות תורתו אומנותו נמצא ת"ת ומלכות הכל מציאות א' וענין א', שאין להם חילוק. אבל התפלה אין לה שבח כ"כ מפני שענין יחודה הוא מלמטה למעלה, ואין היחוד נבחר. וכבר ידעת שהתפלה עניינה מלמטה למעלה עד הזווג, ולכן מי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה. ולהיות כי יחוד התפלה מפני היותו יחוד למטה, אף על פי שיפסיק אדם מתפלתו לא חסר היחוד ההוא אלא עומד ומתקיים כענין שפירש הרשב"י , כי תפלת שחרית היא בחסד, ומנחה היא גבורה. ובתר דאיהי בין תרין דרועין, מגרמא מתיחדת. והיינו טעם תפלת ערבית רשות כדפי' בזוהר פרשת (?). והנה אעפ"י שהתפלל תפלת ערבית ופסק תפלתו, לא פסק יחודו. אבל יחוד שהוא ע"י התורה מפני התעלותו, אם יפסוק ממשנתו יפסד יחודו. לכן צריך שתהיה תורתו אומנותו כדי שלא יפסיק. מאחר שהוא מפסיק היחוד, נמצא חסר מכאן ומכאן. לכן צריך שיתפלל שאף על פי שיפסיק היחוד, עם כל זה ישאר לו יחוד התפלה. והנה נתבאר חלק ברכת התפלה והבקשה. ברכת ההודאה היא משובחת על כלם ואפילו על התורה, ולכן מבטלין ת"ת מפני מקרא מגילה שקריאתה זו הלילא. והענין כי ההלל הוא סוד ההדלקה וההשפעה מג' ראשונות. ואעפ"י שיש הלל שאינו גמור שיש שפי' שהוא במלכות, אין חשש כי כל אחד ואחד כלולה מי'. ולעולם ענין ההלל וההודאה הוא מג' ראשונות והוא בא על הנס שהוא למעלה מן הטבע, למעלה משורת הדין, דהיינו מבינה ולמעלה. ומפני שאין היחוד וההשפעה זו בכל שעה אלא דוקא בהיות עת רצון ר"ל כאשר נעשה נס, כי אז הוא קודם היחוד והתעוררות בערכו. אם כן ראוי שיודה שביכולתו להשפיע מלמעלה. אמנם אם לא נעשה נס "הרי זה מחרף ומגדף", לפי שאין היחוד ההוא נשלם ופוגם ענין ההלל, אחר שהוא צועק עליו ואינו נענה. כענין שאמרו אין אדם רשאי ליפול על פניו אלא א"כ ראוי שיענה כיהושע. ופי' כי ענין זה על הצבור. ואמר כן להורות כי כיון שאין לו כח בתפלתו לתקן את אשר עיות רוב הצבור, נמצאת תפלתו פגומה וקראו "מחרף ומגדף", אחר שענין הפגם אינו נתקן, והתפלה לריק. ולכן אמר "כל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף", כי אין ראוי ליחד יחוד זה אלא אם כן נעשה לו נס. שאז אחר שהוא עת רצון יכול להשפיע מהנעלמות, ואדרבה נתחייב בברכה ובהודאה. ולהורות כי ההודאה למעלה משורת הדין, הנה דוד אמר כי בענין הברכה, עם שיהיה בכל עת, פי' אעפ"י שיהיה בתמידות, עם כל זה יהיה לו זמן קצוב ועתים קצובות. וזהו "אברכה את ה' בכל עת", בסוד התפלה. וזהו ברכת הנהנין, פי' ליחד אותה בסוד יחוד התפלה. כי זה אף על פי שיפסיק מברכתו, לא מפני זה יפסיק מיחודו כדפירש'. אמנם בענין יחוד התפלה יהיה תמיד שאין (צריך) [רשות] להפסיק, כדי שלא יפסיק אחר שהוא מקום גבוה. וענין תפלה זו הוא "תהלה" שיכול אדם להלל בכל יום, כענין "תהלה לדוד" ותפלות אחרות שהם על הדברים הנעשים בכל רגע ובכל שעה על דרך נס, ובהם לא נאמר "הרי זה מחרף ומגדף ח"ו, אלא אדרבה אמר "כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום הרי זה בן עוה"ב" וכו':