עוד נתעסקנו בפסוק "אמת מארץ תצמח". ופי' עם מה שכבר הקדמנו למעלה פעמים רבות בענין אור המתהפך וחוזר ממטה למעלה. ולכן אמר שאחר ש"צדק ושלום נשקו" שהוא היחוד, אמר ש"אמת" שהוא מציאות הת"ת, ו"ארץ" שהיא המלכות, צומח ועולה כדמיון האור החוזר ממטה למעלה. וזהו מלת "מארץ תצמח". ו"צדק" שהוא המלכות, ו"שמים" שהוא הת"ת, "נשקף" כלפי מטה בסוד האור החוזר. עם מה שפי' בזוהר בפסוק "שימני כחותם על לבך" וכו'. ועניינו כחותם שכאשר יוסר ממקום שחתמו בו, עם כל זה ישאר שם מציאותו. כן הת"ת והמלכות אעפ"י שכבר נתיחד[ו] וחזרו כל א' אל מקומו, עם כל זה נשארו מציאותיהם מציאות הת"ת במלכות. ועליו נאמר "צורתו של יעקב [חקוקה] בלבנה". ודוק שאמר "צורתו", שעניינו ציור החותם, ולא יעקב ממש. "חקוקה", כענין חקק החותם שנשאר שם מציאות החותם חקוק. וכענין הזה המלכות חקוקה בת"ת. ועם הדבר הזה יובן איך אעפ"י שלפי האמת הדו פרצופים עיקרם מיוחדים, וא"כ אחר המיעוט נמצאו שניהם חסרים כי אין שלמותם אלא בהיותם יחד. וא"כ לקה השמש ג"כ, וא"כ איך דרשו "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", שלא יובן [אלא] עם מה שפירשנו שמציאות המלכות נשאר בת"ת, ומציאות הת"ת במלכות. עם כל זה אינם שלמים בעצם א', שמציאותם העצמי אינם ביחוד, אלא כונת עליית המלכות למעלה ואז ישתלמו. ועתה לפי זה "אמת", שהוא צורתו של יעקב, "מארץ תצמח", בסוד אור המתהפך וחוזר אל מקומו. הת"ת מאיר במלכות, וחוזר אורו ומתהפך ומאיר מתוך הארץ אל הת"ת. וכן "צדק משמים נשקף", בסוד האור העולה ומאיר בת"ת, וחוזר ומתהפך ומאיר מן הת"ת אל המלכות. עד כאן הגיע העסק ביום ההוא: