עוד נתעסקנו בפסוק "ה' אלהי צבאות מי כמוך חסין י"ה, ואמונתך סביבותיך". ופי' כי "ה"' הוא הת"ת, ו"אלהי" הוא המלכות. ונקרא בסוד נטייתם הת"ת אל החסד, והמלכות אל הגבורה. הרי בשם "ה"' נכלל חסד עם הת"ת. ובשם "אלהי" נכלל גבורה עם המלכות. "צבאות" הם ג', נצח הוד יסוד. כי הוד ונצח הם נקראים "צבאות" והיסוד "אות הוא בצבא שלו" . הרי שם צבאות כולל שלשת הנזכרים. נמצאו ב"ה' אלהי צבאות" הם ז' ספירות. וכיון להעלות אל הבינה. ואמר כי כמו שהוא הבינה הוא נעלם מצד הכתר, וזהו שאמר "מי כמוך חסין י"ה". ופי' "מי" שהוא הבינה הוא נעלם כמו חסין י"ה, שהוא הכתר. ונקרא "חסין יה" פי' שנותן כח וחוסן לי"ה, שהוא חכמה. והכונה לומר כי כל האצילות אינו מתגלה אלא ע"י "אלהים צבאות" שהם ז' ספירות, שהבינה ג"כ היא נעלמת עדיין כמו הכתר, ולכן לא יושג ממנה כלל. וענין "מי כמוך חסין" פירש הרשב"י בתיקונים בפי' הנקודות של שם בן ד', כי הכתר הוא נעלם ומתגלה קצת ע"י החכמה, וחוזר ומתגלה ע"י הבינה. ולכן אמר "מי" שהוא הבינה נעלם ג"כ. מי כמוך חסין י"ה שהוא הכתר, וכתבתיו בספ"ר בשער שם בן ד'. "ואמונתך סביבותיך", פי' ו' שהוא ו' קצוות. "ואמונתך" שהיא המלכות, הם העלם והסתר בבינה, שבה היא מתעלמת. כי כן פירשו בזוהר פרשת וישמע יתרו ריש תוספתא וכו'. ואמר "סביבותיך" לשון רבים להורות הן' שערים מתעלמים בז' ספירות הנזכרים, והם כסוי וצפוי אליהם והיא נעלמת: עוד פי' אותו על תרעומת השכינה לפני הקב"ה על הגלות, כמו שאמר במקום אחר הנביא "למה תהיה כאיש נדהם, כגבור לא יוכל להושיע" וגו'. ופי' למה תהיה כ"איש", שהוא נקרא כן מצד הדין שבו. כן פירשו בזוהר פרשת תורת המצורע. ולא "כאיש" לבד אלא "כאיש נדהם", שמראה על ענין חולשה ח"ו, "כגבור לא יוכל להושיע". אמר, הקב"ה הוא מתלבש בתוקף הגבורה ומצדו נקרא (גבורה) [גיבור]. ולענין הישועה אלינו, מראה עצמו שלא יוכל להושיע. והם דברים הפכיים. "ואתה בקרבנו ה"'. פירוש, דע שכל ו' ספירות בנשמותם הטהורות הם גוף ולבוש של הת"ת. והת"ת מתעלם ומתלבש בהם כנשמה המתלבשת בתוך הגוף. וזה שאמר "ואתה בקרבנו". פי' בקרבנו ומעייננו הגוף, ואתה הנשמה. ואם כן, אם אין אתה עושה בשבילנו, עשה בשביל עצמך. והנה תשלום תרעומת שלו באומרו "ושמך עלינו נקרא". ו"שמו" של הת"ת היא השכינה. "אל תניחנו". והענין הזה כי אנו ממש השכינה, כי השכינה נשמתו של ישראל, והכל דבר אחד. וזהו שאמר "והכרית את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול". כי כמו שאי אפשר לעולם בלא שכינה, כן א"א בלא ישראל (אבינו). וכן בפסוק זה היה מדעתם על הת"ת. ואמר "ה' אלהים צבאות", פי' "ה"' הוא חכמה, "ואלהי" בינה, ו"צבאות" ת"ת. וכן להורות בתוך התרעומות שהוא מיוחד עם החכמה והבינה. וכן אמר "מי כמוך חסין יה", פי' "חסין" חזק. ע"י השפעת שם י"ה שהוא חכמה ובינה בו. ואמר (למה) "אמונתך" שהיא השכינה, "סביבותיך" סובבת על יחודך שאינו נמצא אלינו: