עוד נתעסקנו בפסוק "מים קרים על נפש עייפה". ופי' "מים קרים" הוא סוד השפע מצד החסד. וקראה "קרים" בסוד שאין בהם חמימות הדין כלל. כי החסד יסוד המים קר ולח. "על נפש עייפה" היא המל' בסוד תוקף הדין, ולכן צריכה אל המים. והמים מכבים (אשה) [אש שלה] וממתיקים דינה. אמנם להיות "שמועה" שהיא המלכות, בסוד "שמע" להיות "טובה" ומאירה אי אפשר אם לא מכח חכמה ובינה. וזהו "מארץ מרחק" בסוד יחוד בינה שהיא הנקראת "ארץ", עם החכמה היא נקראת "מרחק". עוד נתעסקנו בפסוק "אלהים יחננו ויברכנו". ופי' "אלהים" בבינה. "יחננו" מצדה, שהיא מתנת חנם, ועליה אמר [ה'] "אוצר א' יש [לי] שבו אני נותן מתנת חנם, שנאמר "וחנותי את אשר אחון"', כדרז"ל. והנה ה"חנם" הזה הוא מצד הדין ומצדו צריך אל האוצר הזה, שאם לא כן הרי החסד הוא לת"ת, לרעים ולטובים. ואמר שהחנינה היא מצד "ויברכנו", מצד ה"חסד" ששם ברכת כהנים. "יאר פניו" הם שתי פנים, פני הת"ת ופני המלכות, והם קו האמצעי. ועל זה נאמר "יאר פניו אתנו". ופי' "אתנו", כמו "אלינו". "סלה" פי' מהחכמה ולמעלה, כי בזוהר פי' "סלה" אתר דעתיקא קדישא שריא. ואפשר לפרשו על פנים שונים, ולכולהו פרושי הוא בג' ראשונות. עוד פי' "אלהים" מל', "יחננו" מצד היסוד ששם החן, ומצדו נקראת היא "חנה". "ונח מצא חן", והיא חן ה'. "ויברכנו" מצד הת"ת, כי הוא המברך אותם ומשפיע בה ועושה בריכה. "יאר פניו אתנו", פי' "אתנו" א"ת ו"נ שהם ת"ת ומלכות. "סלה" כדפי', ג' ראשונות. "ופניו", פני סלה: "לדעת בארץ דרכך". פי' "לדעת" אפשר על יסוד, והת"ת ג"כ. והוא עיקר כמו "דרך כוכב מיעקב". והכונה ליחד המלכות שהיא נקראת "ארץ" (דלכך) [עם דרכך], ת"ת. "בכל גוים ישועתך". פי' נודע כי השכינה היא עמנו בגלות כביכול. והנה בכל מלכיות שאנו ביניהם, שם [יש] ניצוץ א' אל השכינה גולה כ"י עמהם. הנה כל שר ושר וקליפה שישראל שם, ניצוצה של שכינה גולה כ"י. והנה בהיות היחוד הנראה והגאולה, אז ישועת ה' שהיא השכינה תהיה נושעת בכל הגוים, ומתוך כל אותם קליפות. "יודוך עמים אלהים", פי' דבר זה עם מה שנאמר, "כי אז אהפוך אל עמים וכו' לקרא כולם" וגו'. והנה עד עתה היו כהורסי גדרות הגן לרומסה. ואז אדרבא "יודוך", ישפיעו בך. כענין "כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך". פי' אותם שיש להם נשמה מצד הקליפה. ונתן טעם לדבר, "יודוך עמים כולם" פי' כשיודוך השרים למעלה, יודוך הם למטה. כי כפי הנהגת העליונים, כן הנהגת התחתונים. ואמר בשרים "כולם", להורות אפילו הקליפות המקטרגות [ו]השרים, כענין "בלע המות לנצח". "בלע מלאך המות" אין כתיב כאן, אלא "בלע המות", כח הטומאה. והוא יהיה טהור ויתקיים. "בלע המות לנצח ומחה" וגו':