עוד נתעסקנו בפסוק "והחכמה מאין תמצא" וגו' "לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים" וגו'. ופי' כי כוונת הכתוב לבאר לנו שאין השפע והאור הבא אל שלש ראשונות ממש ביד בני אדם כדרך שהוא בשאר הספירות. ולזה אמר "והחכמה מאין תמצא". פי' השפעתה והארתה הוא מהכתר, ונקרא "אין" להורות על ענין השפעתה שמשפיעים בו, כדי שישפיע לבינה. שזהו ענין "אין", כולל חכמה ובינה וכתר על גביהן. וזהו "מאין". "ואי זה מקום בינה", פי' א"י כתר וחכמה, א' וי'. ואמר כי "אי" הוא מקום חיותו של בינה, ואין הדבר הזה תלוי במעשה בני האדם. ולזה אמר "לא ידע אנוש ערכה". פירוש, ערך מצוה שעל ידיהם ישפיע בספירות ההם אינו נודע לבני אדם. ונתן טעם לדבר, "ולא תמצא בארץ החיים" הוא מקום אצילות נשמתו של אדם הוא מהבינה. והרי נודע שענין המצות תעלה עד מקום שהנשמה מגיע, ומשם ולמעלה אמת הוא נשפעות דרך צנורות הנשמות, כדפירשנו בשער נשמה. אבל למעלה בג' [ראשונות] אין נשפעים ע"י צנורות נשמות אלא ע"י הבחינות הנז'. וזהו "ולא תמצא בארץ החיים" מקום שהנשמות עולות, שהוא עד בחינה אחרונה של הבינה, דהיינו שהיא נקראת "ארץ" ששם שוכנות הנשמות הזוכות לחיים הנצחיים חיים אמתיים. לכן לפי שאין להם מציא' נמצא, לכן אי אפשר לפעול שם בעון או במצוה אם לא מטעם "שכינה בתחתונים צורך גבוה", הידוע אל הלומדים. ולא תרחיק ענין זה שכן פירש הרשב"י ע"ה באדם הראשון ואמר מאתר דאתנטיל נשמתיה באורח אצילות, תמן תב. וזה ביותר עליון שאפשר להיות, והוא בבינה. ואע"ג שתמצא שחטא במחשבתו וכו'. וקרוב לעניינים אלו הכל למטה, באחרונה בהכרח: