עוד נתעסקנו שם בפסוק "תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני" וגו'. ופי' בהקדמת הזוהר החילוק שבין "מזמור לדוד" או "לדוד מזמור". ש"מזמור לדוד" עניינו שהקדימה שכינה ושרתה על דוד קודם שיתבודד דוד אל הענין. וכן בפסוק זה "תפלה לדוד", "תפלה" שהיא השכינה, הקדימה לדוד. והענין מפני צורך הזמן שנצטרכה השכינה אל היחוד, ולכן שרתה על דוד שעל ידו תתיחד ותקבל שפע. וזהו "הטה ה' אזנך ענני" וכו'. פי' כבר ביארנו שהיחוד ע"י התעוררות הגבורה שהיא האזן. ומפני שאפילו שבהתעורר הזווג יושפע דין ביותר, ויתבלבל השמחה מפני רוע העונות, לכן אמר "הטה ה' אזנך", פי' תטה אותה קצת אל הרחמים באופן שיושפע דין ולא כל כך אלא בדרך הטיה קצת. והענין שיחבקנה בזרועו השמאלי שמשם תחלת הזווג, "וענני" היינו ענין הזווג. "כי עני ואביון אני", נתן טעם אל צורך הזווג על כל פנים, מפני ש"אני" שהיא השכינה, היתה "עני ואביון". ובשתי המדרגות האלה נאמר ש"עני" היינו שאין בעל הבית שהוא הת"ת נותן לו. אמנם כבר יש לו שפע ממקום אחר. אבל אביון דרשו ז"ל "תאב לכל". ופי' א' משני הפירושים והכל א', ל"כל" היינו יסוד. או "לכל" פי' לכל הספירות. והכל א' כי היסוד נקרא "כל" בערך שהוא מקבל מהכל. ועתה אמר שהיא "עניה" שאין לה שפע מצד בעלה, וכן היא "אביון" מצד היסוד, דהיינו קיומה מצד כל הספירות. וזה טעם שהקדימה לעורר אל דוד, שעל ידו תתיחד ותקבל שפע. ונכנסו מקצת החברים תוך המערה והתפללנו תפלה קצרה. ויצאנו השדה אל הסלעים להתגרש: