ונתעסקנו בפסוק "אל תסתר פניך ממני ביום צר לי" וגו'. ופי' "אל תסתר פניך" וכו' הם דברי השכינה המדברת ברוח הקדש, והיא מדברת כנגד הת"ת בעלה. ורצתה לומר "ביום צר לי" כי בהיות השכינה משפעת אל הקליפה, היא אז פורשת נדה. והענין כי בהיות השפע נשפע מלמעלה על ישראל, הקליפות הם מקטרגים לומר "אלו עובדי ע"א, ואלו עובדי ע"א" וכו' ומקטרגים על ישראל. ואז אוחז במשכן לינק, והירח נפגם ויונקת מצד הצנור החיצוני שביסוד, ונעשתה תועבה הזאת בעונותיהם של ישראל. ואז יונקים הקליפות ממנה מצד המרירות ההוא כמו שהארכתי בענין זה בספ"ר בשער הצנורות. והנה בהיות הת"ת מאיר פניו אל המל', כח הקליפה נמנעת ונסתרת בנוקבא דתהומא רבא. כי (אף) [אם] היא נקרבת אל הקדושה תאכלנה האש הגדולה. כי מטבע הקדושה לטהר ולכלות כל מיני קליפה שבעולם כדפי' לעיל. ולזה אמר "אל תסתר פניך" כמתפללת ומתחננת לדודה שלא יחסיר שפעו והשגחתו. ואמנם ביום בא הצר הטמא לאכול ולאחוז בכנפי המשכן, באופן שלא תוכל הקליפה והצר להתקרב ולטמא ולטנף המשכן. ואמר "פניך" לשון רבים, לאחד משתי סיבות. אם מפני שבחינת הפנים הם רבים מצד הכללות. אם מפני שהם פנים של ת"ת המתיחדים בבינה, והפנים המביטים במל', באופן שיהיה מקבל מהבינה ומשפיע השפע ההוא למטה, שאז לא יוכל הקליפה להתקרב אל המשכן מפני כח הבינה המשפעת. "הטה אלי אזנך", פי' חלה עוד פני אל ענין א', כי בהיותה רוצה להתיחד שישפיע אליה תכף כח הגבורה המעוררת כח הזווג. וזהו "אזנך" שהשמיעה והאזנים הם מצד הגבורה, ולכן אמר אזנך א' לבד. והענין שישפיע לה כח הגבורה שלו מעת היחוד. והיינו "ביום אקרא", פי' ארצה להתיחד לקבל, דהיינו לשון קריאה כמו "וקרא זה אל זה" שתרגם אונקלוס "ומקבלין דין מן דין". וכן ענין "תהום אל תהום קורא" וכו' דהיינו יחוד. "מהר ענני" פי' אחר, התעורר אל תתעכב [מ]להתיחד, אלא "מהר ענני", דהיינו היחוד. ונתקרבה אליו ונמצא השכינה שואלת ממנו ג' דברים זה אחר זה. הא' שלא יתקרבו הקליפות, ואחר זה שעוד יעורר הזווג. ואחר זה שיזדווג מהר, ואל יהי בעכוב ח"ו: