אם יספיק כל הנדרש בשתי דרישות הקודמות בסדר ענינם או נצטרך אל טעמים אחרים, ולזה נאמר כי אחר שטבע המציאות לא נברא אלא להנות האדם, והאדם לא יתנהג אלא ע"י השתלשלות המדרגות זו אחר זו והתפשטותם אל הבחינה הזו, מה זו שאלה מה הכוונה במציאותם, התפשטות המדרגות והנהגת השפלים היא הכוונה. ואני אומר מה זו שתיקה, כי אחר שהאדם טבע מציאותו בהיותו זך ונקי יתנהג על ידי הכסא כפי מה שפירשנו לעיל, ולזה לא נצטרך אל היצירה ולא אל העשיה, ובהיותו ישר וקדוש אף אם לא ייטב כל כך יתנהג על ידי היצירה ולא על ידי העשיה, ובלי ספק ששאלה זו לא יפול בעת מציאות העולם כמו שהוא עתה שחלק ה' עמו והנחיל עליון גוים, אמנם יפול ויצדק השאלה הזאת אל הקודם בעת הבריאה, וצריכים לידע כוונת בריאתם מתחילה, ולא נרצה לתקן הדבר בפסוק נורא עלילה על בני האדם ח"ו אלא יהיה הכל על צד היושר. והנה חקירה זו בנויה על הקדמה שנודה שכל המציאות לא נמצא אלא לצורך האדם, וזה אפשר שיכחישה השכל, כי למה לא נאמר שנברא המלאך מצד עצמו להודות שמו, וכן הנברא והנוצר והנעשה, ובזה נתבטלה כל הדרישה הזאת מעיקרא. וראוי שנחזיק בסיבה זו כל האפשר מכמה טעמים, הא', שמי שנברא מצד אחר צריך שיקדם לו האחר קדימת מעלה אחר שהוא סיבתו, וכשנבוא לחקור על המינים התחתונים נמצאים גרועים תכלית הגירעון, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, והנה האדם ראש להם לכל הנבראים התחתונים בלי ספק מפני שהוא מבחר המינים החיים, כל שכן הצומח והדומם וכל שכן היסוד הפשוט, והוא גרוע מהמדרגה התחתונה שבכל העשיה, אין צריך לומר מלאך אלא אפילו גלגל אפילו ככב נאות ויפה בבריאתו כמה פעמים ממנו, אם בקיומו שהוא קיים והאדם הוה ונפסד, ואם בנקיותו ובהירותו מצד עצמו, אם במצב מקומו הוא רם עליו ושולט בו והוא מטרה לחצי גזרותיו, אם בשבחו ועבודתו לקונו לא ישנו את תפקידו, והאדם חצי ימיו לפחות הם הכנות לקיום גופו בשינה ובמאכל ובמנוחה מעמלו והשאר תלויים לבחירתו, וכיון שכל אלו המעלות לקטן שבעשיה על גדול שבשפלים איך נאמר שיהיה האדם סיבה למציאותם כלל ועיקר. הב', שמעולם לא מצינו המסובב נותן חיים והשפעה לסיבתו אלא כמו שהיא סיבה למציאותו כך הוא סיבה לכל קיומו והשפעתו, אם כן אחר שהאדם חי ומתקיים באמצעות השפעת המערכות, נברא נוצר נעשה, והם אינם חיים על ידו אלא מקבלים שפעם וקיומם זו מזו, נעשה מנוצר ונוצר מן נברא ונברא מהבורא, היאך אנחנו נאמר שיהיה האדם סיבה לא למערכה הכוללת ולא לאיש פרטי מאישיהם. הג', מהתועליות הנמצאות לזולת הנה כפי המועיל לזולת יורה על רוממות המעלה, ולזה הבורא מועיל לכל הנבראים ואין מי שמועילהו, הוא רם על כל, והנברא מקבל תועלת מהבורא ומועיל לנוצר, וכן הנוצר מקבל תועלת מהבורא והנברא, והנעשה מקבל תועלת מהבורא והנברא והנוצר, והאדם מקבל תועלת מכל הנעשים וכל שכן מכל הנוצרים ומכל הנבראים, ואין מי שיקבל ממנו, והלואי שלא יזיק שהוא הממעט לצרכיו הדומם והצומח והחי, נמצא מקבל תועלת ובלתי מועיל ובאיזו מעלה ישובח אדם על אחד מהנמצאים כדי שניתן לו מעלה עליהם. ואני אומר שאם הטעמים האלה אמתיים וצודקים ראוי שינתן המעלה לאדם על כל זה. הא', בלי ספק לאדם קדימת מעלה על נברא ונוצר ונעשה, אחר שנתאמת אלינו בכמה מקומות היות בו בריאה יצירה ועשיה ורוכב על הכל נשמה דאצילות, הרי מצד נשמה זו רוכב על נברא ונוצר ונעשה, ומה שראינוהו מתלבש בחומר עכור אדרבה זו מעלה ומשובחת מן הכל, שאם תתן מרגלית בטיט היון לא ילכלכוהו הטיט אלא אדרבא יאיר ויבהיק אורו וזיוו, יורה על מעלה יותר ויותר מהמרגלית המאיר השקוע בזהב כי משבצות הזהב יבהיקיה ויעודדיה להאיר אורו, וזה טעם ממש למעלת האדם בנשמתו הניתנת בחומר ומאיר על הדרכים שנפרש בע"ה, ומה שנתנו מעלה לכוכב וכיוצא על האדם מצד נקיותו אין ראוי שישפט האדם בהיותו מלובש בחומר לבהיקות אלא אחר התפשט החומר הזה, שאם היה מתלבש בו הככב היה עכור ממנו, כמו שנראה בפועל בעזא ועזאל, כדפי' בזוהר ובדברי רז"ל בפסוק ויראו בני האלהים, ומצד זה ידמה גם כן טענת קיומו ומקומו רם על כל רמים בסוד גן עדן תחתון ועליון ואבי"ע, וענין שבחו לא יועיל ולא יזיק, כי שבח הככב לא יפעלו ולא ישפיעו, ושבח האדם ימשיך השפע בכל הנמצאים בהיותו בעל בחירה ורצון, כאשר נרחיב הענין בע"ה. הב', אין ספק שהאדם נותן חיים ושפע בנברא ונוצר ונעשה וכולם מתקיימים על ידו בסוד נר"ן דאבי"ע, ואם ח"ו האדם יעות דרכיו יקלקל בכל המדרגות חוץ מהבורא שעליו נאמר אם צדקת וגו', אמנם שאר המדרגות תלויות במעשיו וביושר צדקתו, וזה פשוט. הג' אדם הוא המועיל האמתי לכל הנמצאים, שהוא מושך להם השפע מרוחניותו ודקותו והם משפיעים אליו בבחינת עביותם, כיצד האדם מייחד וקושר הספירות באין סוף על ידי נשמה דאצילות והם משפיעות בבריאה, הרי הוא השפיע להם בדקות והם השפיעוהו בעביות לבריאה, ודרך זה מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה וזה טעם שאמרו בתיקונים אורייתא איהי טפילה לגבי נשמתא. הנה בחקירה הקודמת פירשנו מעלת האדם, אמנם לא הכרחנו שיהיו כל הנבראים בסבתו ואפשר שיבראו מצד עצמם, ר"ל כמו שהאדם נברא בבחירה ונדבה ורצון הבורא, כן הבריאה עצמה, והיתה הכוונה להמציא נמצאים יכירו חסדו ורחמיו וגבורתו ופעולותיו הנסתרות יושפעו לזולתו וירוממהו, כי שבח העולה מהכסא אל הבורא לא יוכל שכל לדמות ולערוך, והחשק ותשוקה אשר לכסא ליהנות מזיו הבורא אין לו שיעור, והעדן המושג לנברא בהיות הבורא מושך אורו אליו אין לו גבול ולא דמיון, ויהיה הענין לשעות ידועות ולרגעים כי לא יפנה האור אל הכסא בבחינה אחת תמידית, כי הזמן התחתון נחלק לפי השעשוע המושג לעליונים, עם היות שאינם תחת גזרת זמן הזה הנמצא מחמה ולבנה הגשמיים הם תחת הזמן הרוחני הנמצא מחמה ולבנה רוחניים, ובאותה שעה המגעת פניית האור והעידון להתעדן הכסא משפע וזיו שכינת הבורא יתמלא החלק ההוא מהכסא אורה ושמחה ויאדר ויהדר ויפאר כבוד מלך מחופף עליו, וכן יתעדנו אחד לאחד למצוא חשבון, וסוד מהלכי הכבוד בפרקי הכסא להשפיעו להמשיכו לא יושג לנוצרים, ועל זה יאמרו איה מקום כבודו להעריצו, שאינם יודעים איה בחינת פניית האור ובאיזה מקום מהכסא שוכן וחופף להעריץ, וזהו שאלתם איה מקום, כי המקום הוא אבר המרכבה שבו הפנייה וההשגחה אל הכבוד, שהוא סוד שכינת אורו הבא ומתפשט, ואלו השיגו בחינה זו והיו מעריצים ויונקים מאותו אבר היו נהנים מאור עליון המתלבש, וזה נסתר מעין השגתם, אמנם יושג ענין זה לכסא בעצמו, שהוא ידע האבר שבו שוכן וחופף כבוד עליון, ויפנו כל האיברים ויסכימו אל האור השוכן את האבר ההוא להיותם נהנים מהכבוד העליון. ולכך אינה אומרת איה מקום, וכמו שיש עידון נפלא אל הכסא בהיות הכבוד שוכן וחופף עליו מפני שמקבלת הטוב מהמטיב העליון, כן המטיב העליון מתעדן והכבוד מתעלה ונח בהיותו מטיב ושוכן וחופף על כסאו מפני שזה דרכו להטיב לזולת, והטוב הגדול אינו מושפע אלא לנברא, שאין ערך הטוב והכבוד המתגלה לתחתונים נערך אחד מאלף אלפי אלפים חלקים אל הטוב והכבוד המושפע ומתגלה לכסא, והוא משתעשע בהטיבו המאורות הנפלאים אשר בכסא מאור הטוב המתנוצץ ממנו, פעמים באור החכמה פעמים באור הבינה פעמים באור האהבה פעמים באור הגבורה ויראה פעמים באור ת"ת, וכן מכל בחינות הספירות, שהכסא יונק מכולם כדפי', ולפי השפעתם בכסא כן עידון לכבוד העליון, וקודם הויית הכסא היה השעשוע לפניו בכבודו בעצמו ויתעדן הוא בכבודו בהיותו מתאחד ומתבחן הוא בעצמו ומשתעשע בחכמתו ובינתו שהכל אחד מיוחד, וכמו שזהוא בלתי בעל תכלית כן שעשוע זה הוא בלי תכלית ובאין גבול ולא ישיגהו אלא הוא בעצמו, ובחינות כבודו בעצמו לא ידעהו אפילו הכסא כל שכן וקל וחומר נוצר ונעשה, מפני שלא נשיג ממנו אלא הנמשך אל זולתו ואוה למושב לו הכסא הנברא, ורצה הוא בנדבה להשתעשע בזולתו ולכך הוא משתעשע בכסא, ועתה השעשוע אשר לו בכבודו ובעצמו לא החסיר ולא העדיף אלא שהתנדב להטיב ושעשע עצמו בהטיב לזולתו, ושעשוע הכסא בעצמו בהשגת האור לא יהנה ממנו נוצר ונברא ולא ישיגהו, אמנם יושג אל הכסא בעצמו שהוא משתעשע בכבוד החופף עליו, ולכך שואלים בעלי היצירה איה מקום כבודו להעריצו, שרצונם להשתעשע בכבוד ולא יוכלו שיתרבה האור עליהם ויחשיך מאורם וימעיט השגתם ולא יהנו מן השעשוע כלל, אמנם יהנו מהשעשועים הנז', לא משעשוע כבודו בעצמו אלא משעשועו עם הכסא בני ישראל בשתי בחינות, בבחינת הגוף עתה בהיותם מתלבשים בגוף יהנו בשבתות וימים טובים מהשעשוע הנזכר, לא משעשוע כבודו בעצמו אלא משעשועו עם הכסא מפני שהם מקבלים האור מהכסא, כדפי' בתיקונים כי בשבתות וימים טובים ישראל מושגחים בעשר ספירן דאצילות על ידי התלבשם בבריאה, וימי החול שהם היצירה בטלים וכל שכן העשיה, וישראל נקשרים בסוד עולמות הכסא וקונם משתעשע עמהם באותו השעשוע שהוא משתעשע בהשפעתו אל הכסא והטיבו אליו, ולכן ישראל נחים ושובתים ומתענגים ענג נפשיי מהכסא, וזה סוד אומרים ממקומו יפן ברחמיו וגו', כי אותה הבחינה שאינם משיגים איה מקום כבודו יושג לישראל עם היותם תחתונים, ונוסף על זה לישראל תוספת מעלה על הנברא כי אותם שזכו לנשמה דאצילות בהיותם מקיימים המצות בעולם הזה על צד האצילות בהסתלקם מהעולם הזה וגם בהיותם בו בהעלם ישתעשעו בשעשוע הנפלא המיוחד אל עצמותו, וזו מעלה נפלאה לנשמתן של ישראל הקדושים לא יערכנו שכל נברא, וכהפלא השעשוע הקודם אל הנוצר והנעשה ואומרים איה מקום כבודו להעריצו ואומרים ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו, כן יפלא אל הנברא השעשוע הקודם ואומרים פרקי הכסא הנברא איה מקום כבודו להעריצו ואומרים ממקומו יפן, ניתוסף השעשוע בנשמתן של הצדיקים ויסוד נשמתן על בחינת השעשוע ההוא קודם שנברא העולם דבר לא ישיגהו רעיון, וזהו יחוד הספירה שאנו אומרים, וזה סוד השם שאינו שלם והכסא שאינו שלם שיחסר תוספת השעשוע שהיה נוסף בנשמתן של ישראל באצילות ובבריאה. ועוד אוסיף ביאור ב"ה. הנה בהחקירה הקודמת פי' היות הבורא המטיב משתעשע בהטיבו לזולת, ונחת רוחו בהתפשטות מדת טובו וחסדו לזולתו וגילוי מדותיו ופעולותיו כדי שישיגוהו הנעדרים ויתפלאו מרוממותו ויהדרוהו ויאדרוהו ויכירוהו ויאמירו גדלו, ולזה לא נתפייסה מדת טובו בהמציא הנבראים מפני שהם במעלה נפלאה, שאחר גמר צורת צלם הכבוד העליון הוא האצילות שהגיע עד מדת המלכות, והיא בכלל מה שנתהווה ונמצא למטה שהוא הכסא דהיינו הבריאה אינה בירידת מעלה וקלת השיעור ומיעוט הערך אלא מה שבין בריאה לאצילות לבד, ואין הכוונה כך אלא אחר גמר צורת הבריאה שהוא הכסא הנעלם ימצאו עוד נמצאים תחתונים פחותי ערך שיעור גדול למטה מהאצילות, מה שבין יצירה לאצילות שהוא ירידה גדולה, וכל שכן הנעשה הרוחני כל שכן הגשמי, והטעם שאלו יתרחקו מהאצילות שיעור רב, ויתרחק ההשגה מהם בכבוד העליון רוחק גדול, ויהיו משיגים מיעוט השגה ויתפשט, מדת הטוב אליהם יותר ויותר, כי כל שיתפשטו ויתרחקו ימעט השגתם ויהנו מהכבוד הנאה מועטת מפני מיעוט הכנתם, וזו התפשטות מדת הטוב יותר היותו מטיב לפחות כזה עם היות שיקבל מהטוב חלק מועט שלא ישיג בכבוד השגה גדולה, וזה מפחיתותו והרחקו, לא מפני חולשת הטוב ח"ו, ואלו לא ימצאו אם לא יקדם אליהם הכסא הנברא, והכסא אליהם סיבת הרחקם וסיבת השגתם, כיצד שאם לא היה הכסא הנברא אמצעי בין הנאצל והנוצר היה הנוצר קרוב אל הנאצל והיה נברא ולא היה נוצר, אחר שאין אמצעי בין הנוצר והנאצל, ואלו לא היה הנברא עתה לא השיג נוצר בנאצל כלל מפני הרחק הנוצר מן הנאצל יצטרך אל אמצעי, כדפי' בסוד איה מקום כבודו וגו' שלא ישיגו ליהנות מן הנאצל כלל והכבוד העליון אינו מתגלה אליהם אלא הבחינה המתפשטת מהכסא אליהם, וזהו סוד והחיות רצוא ושוב, שהם רצים להשיג בכבוד העליון ואלו ידמו לצאת ולהפריז ממחיצתם יפלו ויתבטלו כרגע יספו ויתמו, כאומרו אל יהרסו לעלות אל ה' וגו', ולכך שבים אל מציאותם, והיינו רצוא כאומרו איה מקום כבודו, ושבים כאומרו ממקומו יפן כדפי', בענין שאינם משיגים בכסא הכבוד העליון ממש מה שנמשך אצילות לבריאה אלא מה שנמשך מבריאה ליצירה, ולסיבה זו היתה הבריאה צורך גדול להמשכת הכבוד אל הנוצרים והנעשים, בענין שהבריאה אל היצירה והעשיה סיבה למציאותם וסיבה להשגתם.עוד טעם מצד ישראל, שהנשמות הקדושות לא ישיגו השעשוע הנזכר בחקירה הקודמת בהיותם למעלה קודם בואם לעולם העשיה כדפי' בסבא, והנה לרדת הנשמות ולהשתלשל למטה להשיג המעלה הנפלאה ההיא יצטרכו אל הבריאה להתלבש בו האצילות לרדת ליצירה ועשיה והגוף כאשר נבאר, בענין שעתה יתרבה השפע בבריאה בג' בחינות, הא' מצד עצמה דהיינו שעשוע הבורא עמה, וזה לא יחסר ולא יעדיף, הב' מצד זולתה כי היא כלי למעבר הכבוד לזולתה, וזה יחסר ויעדיף, כי קודם היות היצירה והנמצאים התחתונים לא היה שעשוע זה לבריאה אלא דווקא מה שיהנה מהכבוד לעצמו לבד, ועתה ישתעשע במה שיתוסף בו להשפיע גם לזולת, והיינו סוד היצירה והעשיה הנמצאים בסוד פרק שירה כאשר אבאר בע"ה, וגדולה מכולם היא השלישית אשר אין לה שיעור, ירידת הנשמות באמצעותה, שהם הגורמים תוספת שעשוע אפילו באצילות וכל שכן בבריאה כדפי' בחקירה הקודמת, והם למטה מהכל והם גורמים תוספת או גירעון, ועל כזה נאמר צור ילדך תשי ח"ו או רוכב שמים בעזרך שישראל מהפכין מדת הדין למדת רחמים, ועתה בזה ידענו כי הפגם הנעשה על ידי הרשעים לא יפגום אל השעשוע הנהוג שהבורא משתעשע בעצמו, ולא בשעשוע שהבורא משתעשע בכסא מצד עצמו, וכן בנשפע לנוצרים מצד עצמם, אמנם יפגמו בשעשוע העליון בתוספת הנוסף מצד הנשמות כדפי' וזה יהיה אפילו למעלה מהבריאה, והיינו אומרם אין השם שלם, כי השם הוא ממש עשר ספירות, וכמו שהארכתי בפרשת ויקרא סימן ז', וכך יפגמו בשעשוע הנוסף בכסא מצדם שהשפע יושפע להם בהיותם תחתונים מצד נפש רוח נשמה דבריאה יצירה ועשיה וגו', וזה יחסר בהיותם מרשיעים, והיינו אומרם אין הכסא שלם, ולא לבד יפגמו בחסרון השעשועים הנז' אלא גם יגרמו ח"ו יהפכו מדת הרחמים למדת הדין וזה בהכרח יושפע הדין למעלה, וכמו ששמחה ושעשוע לפניו בכבוד עצמו בהפעל הרחמים והתפשט מדת הטוב למטה כן ח"ו תוגה בהפעל הדין ומדת הטוב שבה לאחור כאמרו השיב אחור ימינו, והיינו סוד ובן כסיל תוגת אמו, ובבחינה זו פוגם גם בשעשוע הקודם קודם הויית המציאות, והוא משל אל אדם שלא נולד לו בן והיה שמח נולד לו בן והוסיף שמחה על שמחתו, מת בנו נהפכה שמחתו לאבל ואפילו השמחה הקודמת, וזהו ענין במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, וכן ויקרא ה' לבכי וגו', ועל דרך זה יפגמו גם בשעשוע הרוכב היורד בכסא מצד עצמו כי בהכרח יושפע הדין והחרבן על ידי שהיא אמצעית לפעולת האצילות בתחתונים ואגב דידהו דידה בטל, וזה סוד אומרו אין הכסא שלם עד כי יבא שילה, וזה סוד הן אראלם צעקו חוצה, וכן אומרו שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אין ספק שמצד נדבת טובו להתפשט להטיב בזולת הוסיף בהתפשטות על הנבראים ויצר הנוצרים, הם המלאכים וכחותיהם, שמצד הרחקם ממנו יותר מן הנברא יתראה הטוב בהם יותר, ושעשוע שמשתעשע הבורא להשפיע בנברא יתוסף בהשפיעו בנוצר, והם מהללים ומהדרים למלך רם רוכב על הכסא משפיעם ומחיה אותם ומקדישים ומעריצים, יש מהם אומרים קדוש ויש מהם אומרים ברוך, לפי בחינת הטוב המושג אליהם ולפי השגתם באלהותו כן בחינתם בשבח ובקדושה, וזה טעם מציאותם והוייתם, ואלו הם הטעמים הקודמין שפי' בבריאה בארוכה. עוד מתגלה עליהם התפשטות ההשגחה, והוא ניצוץ האלהות המתפשט בהם, ובעת התפשט הם נקשרים ומתאחדים אלו באלו ומתרוממים להדר למלך מהודר, ואז בטוב הכנתם משתעשע האלוה במדת טובו להתפשט בהם, ולזה הם אומרים קק"ק ה' צבאות להמשיך הקדושה העליונה בעצמותם, ואז בסיבתם הכסא מתעלה ונוסף בו הקדושה יותר על הנהוג ומשתעשע לפני קונו אין מי שידמה ולא מי שיערוך, והנה יעוררו השעשוע הזה המלאכים בעונת קדושתם כדפי' נוסף על מה שיתגלה אליהם ושעשוע הבורא להאירם ולקיימם תדיר כדפי', ולזה הוא סוד חשמל ופירשו פעמים חשות פעמים ממללות, כשהם חשות דרך אחד בהתפשטות הטוב אליהם, כשהם ממללות דרך שני אל מדת הטוב אליהם, והם מתנועעים לפי מה שהטוב המתפשט בהם מנהיגם וכפי הבחינה, ודרך זה גם כן לישראל הנשמות הקדושות המתפשטות למטה שישתנו ויתנועעו לפי הבחינות הנמסרות אליהם כהתפשטות מדת הטוב במציאות, ולזה פעמים יושבים וממללות תפלה מיושב בקול, פעמים עומדים וחשים תפלה בחשאי, פעמים תפלה נאה בחול, ומהודרת ממנה ביום שבת ומתקדשת כפי שינוי הימים, והיינו כפי התפשטות מדת הטוב שגלה האלהות בנמצאים כדפי', וימצא השעשוע העליון בהם כדרך המלאכים כמוהם כמו מלאכי השרת, וזה סוד אומרם מלא כל הארץ כבודו, כי הכבוד העליון המתפשט בהם כאומרו ה' צבאות, דהיינו המתפשט כצבאותיו, הם מורים על צבא מטה כאומרם מלא כל הארץ כבודו, והחיות בהשיגם כי נפלינו אנחנו בהשגת מדת הטוב והשעשוע הם אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו, כי לא ידעו לו מקום ואי אפשר להם לומר ברוך אתה ה' אלא ברוך כבוד ה', ואינם אומרים ברוך ה' אלא ברוך כבוד ה', כי אי אפשר להם לכרך לנוכח להסתר הכבוד, ולא להאלהות עצמו להעלמו, ואנחנו עמו ועבדיו מברכים לנוכח לאלהות בעצמו ולא על ידי הכבוד, וזהו שאנו אומרים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, להורות על סוד השעשוע המתגלה לישראל בתוספת מעלה, שהם אינם אומרים קדוש וברוך אלא פעם ביום בהיות מדת הטוב מתפשטת אליהם והם מתעוררים כדפי', וישראל אינם כך אלא כל עת וכל שעה וכל רגע שירצו הם יעוררו מדת הטוב לשבח ולהדר ותמיד קבוע בפיהם הברכה לקורבת מדת הטוב וקשרו עמם, ואינו לעתות ידועות כנמצאים העליונים, נמצאו ישראל מתעלים על סוד המלאכים בבחינת מדת הטוב המתפשטת והאלהות המתגלה, מפני שהמלאכים יש להם עונה קבועה וישראל בכל עת ובכל רגע, ושעשוע הנמצא להאלוה בהתפשטות מדת הטוב בזה קבוע וישתעשעו תמיד עם ישראל, והנה כל המלאכים ביחד יעוררו השעשוע ההוא ואם אחד מהם ימנע יתחייב מיתה כדפי' בפרקי מרכבה וכמו שהעתיק ר' מנחם כפירוש התפילות ביוצר, וישראל בהיותם יחד יעוררו הזווג והיחוד בתפלתם, ואם אחד לבדו ירצה גם יעורר לעצמו היחוד ולא יצטרך לרבים אלא לתוספת קדושה ומעלה, וזה להורות כי ישתעשע האלהות ביחיד תחתון כרבים המלאכים, וזה טעם ברכה ביחיד ולא קבעוה ברבים, אלא אותם העניינים הידועים שלא יתעוררו אלא על ידי הרבים, ועם כל זה כל עשרה מהם יעוררו בכל כתות המלאכים יחד כדפי', וזה יורה על מדת הטוב הנמצא בהם, ולא זו בלבד אלא גם זו כי המלאכים לא ינתן להם רשות לעורר מדת הטוב אל השעשוע אלא הטוב יעוררם, ויש עתות לא יעורר כלל אל סיבה ידועה כאומרו מעשה ידי טובעים בים ואתם מבקשים לומר שירה, וישראל לא יצטרכו שיעוררם מדת הטוב אלא הם יעוררהו, ולזה לא ימנעם סיבה מלהקדיש ומלברך, וזה יורה על תוספת מעלה, ולזה הברכה והשיר קבוע בפיהם תדיר כרצונם ישבחו ויפארו ולא ימנעם סיבה כלל, ונוסף על כולנה שלא ישנו את שבחם מיום ליום לפי הזמן מפני שלא יכירהו מדת הטוב המתפשט בחילוף הזמנים אלא התפשטות האלהות בהם יום ביום תדיר בשוה, ולישראל אינו כן אלא יכירו שינויי הזמנים וקדושה יתירה על יום משאר הימים כגון יום שבת ויום טוב וכיוצא והם יברכו ויוסיפו בקדושה כפי הימים, לא כן המלאכים הם תמיד לא ישנו את תפקידם ולא יתוסף בהם הקדושה, והם אומרים קדוש וברוך כל ימי היותם בשוה, מורה היות ישראל מעוררים השעשוע למעלה בחילוף הבחינה כפי חילוף הזמנים, וזה מפני שהם משיגים איה מקום כבודו ומעריצים כפי בחינת הכבוד המתגלה ושינוי סדר הזמנים. כבר פי' שמדת הטוב כל עוד שתתפשט ביותר שפלים יורה על התפשטותה יותר והנהגתה בעולם כדפי' בחקירה השלישית, ולזה עלה רצון לפניו להמציא נמצאים תחתונים שהם העשיה שבהם הטוב מתנהג היותם חיים מכחה יותר מהיצירה, ולזה נבראת הבריאה והיצירה, שאי אפשר להשתלשל הנמצאים ולרדת אל מקום העשיה זולתי בהמצא שתי הבחינות, כי איך ירד המסובב מסיבתו ירידה גדולה אם לא יפרידו בינו ובין מסבבו סיבות רבות, ולכך נמצא הבריאה, וממנה ירד מדרגה אחת דהיינו היצירה, וממנה ירד מדרגה אחרת דהיינו העשיה, נמצא לפי זה שימצא הטוב מתפשט ביצירה בב' בחינות חלק עצמו וחלק מה שיושפע לעשיה, ובבריאה ג' בחינות חלק עצמו וחלק היצירה וחלק העשיה, וכן עדן השעשוע העליון ימצא בבחינו' הנזכרות, שעשוע הבריאה בעצמה בהשגתה חלק הטוב הנשפע לקיומה ושעשועה בהמסר אליה מה שיושפע ממנה אל היצירה ומשם אל העשיה, ואם ח"ו ימנע העשיה ימנע השעשוע הזה בבריאה וכן לבורא במה שמדת הטוב הוא מתפשט בעשיה, ובזה יובן אומרם מעשה ידי טבועים בים וגו', דהיינו סוד פרק שירה העולה מהעשיה כאשר אפרש בע"ה, והיא עולה דרך עולם המלאכים והם אומרים גם כן אותה שירה מפני שדרך בם יעלה שירת התחתונים כאשר נבאר, ונמנעו אז מפני ששעשועם תלוי בהמצא העשיה כדפי', וכל שכן שימנע מהיצירה כדפי', וזה סוד לסוסתי, דהיינו המרכבה ברכבי פרעה בהיותם טובעים בים, דמיתיך שלא תאמרי שירה, וימצא עתה אל היצירה סיבות מצד מעלה ומצד מטה, מצד מטה שהתחתונים לא ישיגו הכבוד מהכסא אם לא ישתלשל דרך היצירה וכן לא ירדו הם וכן לא ישיגו מדת הטוב, ומצד מעלה שהעליונה דהיינו הכסא לא ישפיעה כלל ולא יגלה הכבוד אליהם ולא ימציאם מפני הרחקם אלא על ידי אמצעיים. ולזה יובן דברי הרשב"י ע"ה בפרשת פקודי כמה הפליא בהיכלות ומה גם בהיכל זכות היותם דנים אל התחתונים בעולם המלאכים, וגם היותם מוכנים אלו להטיב ואלו להציל וכיוצא מהפעולות הנמשכות למטה להיותם מעבר למדת הטוב הנפעל בתחתונים, לכך הם אמצעיים בין זה לזה כדפי', ואל היצירה ב' דרכים, הא' היותה פועלת ממש בתחתונים בכל פרטיהם, והיינו סוד ל"ב נתיבות חכמה, המתפשטות במדת הטוב המתפשטת בעולם בעובדם דרך היצירה ושם פעלו מה שפעלו והשרישו שם העשיה וירדו אל העשיה ופעלו מה שפעלו, כי כל מעשה בראשית הם צורות בתל"י גלג"ל ל"ב, שהם משל אל בריאה יצירה ועשיה כדפי' במקומו, ואז גם האדם יפעל בעולם העשיה על ידי היצירה, והיינו בתי דינין שפירשו בזוהר בפרשת פקודי, ושם פירשו היות ז' היכלות משתלשלים עד ז' רקיעים שבהם ז' כוכבי לכת להשפיע כחם בהם, ואולם באומה הקדושה לא יהנו לא הם ולא פרטיהם מזה אלא יהיו בעלי היצירה מושכים כחם אל העשיה שהיא ארץ ישראל למטה, והעשיה הזאת היא הנמצאת תחלה, ולזה נחלקו בית שמאי ובית הלל אם שמים נבראו תחלה או אם הארץ נבראת תחלה, כי אחר שנקודת הארץ היא ציון וממנה הושתת העולם והיא היונקת מפתח היכל לבנת הספיר פתח השפעת היצירה בעשיה ומשם נמשך לארץ ישראל, ולחנם עומדים הרקיעים והמזלות בארץ ישראל שאינם פועלים כלל כאשר נבאר, אם כן ראוי שנאמר שהארץ נבראת תחלה, ועם כל זה יש אומרים שמים שמשמשים להוציא שחרית ולהכניס ערבית וכיוצא דהיינו ז' רקיעים, שהם אחד לענין זה כדפי' לעיל, אם כן הארץ תחתונה במעלה ולכך שמים הם קודמים במעלה ונבראו תחלה, והפשרה ששניהם כאחד נבראו מפני שהם כאחד יונקים מפתח היכל הנז', וישראל בארץ ישראל שוים אל העשיה כולה יחד, וזה דוקא לפרטי המציאות, אמנם האדם בעצמו בהיותו בארץ ישראל לעתים כגון יום שבת ויום טוב וכיוצא, כדפי' לעיל בחקירה הו' מהדרישה השנית, הנה אז הם מושגחים מהבריאה, והיצירה מסתלקת מלמעלה ומשתעשעת בהתפשטות מדת הטוב אליה מצד עצמה ומצד זולתה בבחינת ישראל, לא מפני שהם מקבלים מלמעלה מהם, ולגירעון השעשוע הזה רע בעיניהם דחייתם מהשעשוע הנזכר ומהיות השגת ישראל על ידו, ולזה אמרו בפסוק שר צבא ה' עתה באתי, שאמר לו משה רבך לא רצה בי עתה באתי לא תדחה אותי כמו שדחני משה רבך, כי הם בתוספת מעלה ותוספת עדון בהיותם מנהיגים לישראל שהם עיקר העולם, וכל מאויים וחפצם להיות מדת הטוב מתפשטת על ידם, כמו בהיות הבריאה גם בהנהגה והכשר לא יצטרך אליהם, וזהו גם כן מה שפי' בפסוק והנה ה' נצב עליו, שהיו מלאכי השרת עולים ומסתכלים בצורתו החקוק בכסא ויורדים ומסתכלים בו היו רוצים להזיקו, אלא והנה ה' נצב עליו לשומרו, כי היו רואים צורתו חקוקה בכסא הכבוד ועל ידי דיוקן נשמתו החצובה משם המשתלשלת היא בעצמה בסוד נשמה בריאה רוח יצירה נפש עשיה מתלבש בגוף ומקבל ההשגה בלתי אמצעותם ומבטל שעשועם רצו להזיקו, וכן במשה רבינו ע"ה באומרם מה לילוד אשה בינינו, שהוא מהעשיה ורוכב על היצירה, ונאמר לו אחוז בכסא כבודי, שהוא סוד השתלשלותו מהכסא ומשם נשפע כדפי'. עם היות שאמרנו למעלה שאין עם בני ישראל תחת העשיה כלל בהיותם בארץ ישראל אלא יונקים מפתח לבנת הספיר, עם כל זה גופם העשוי נהנה מהדברים העשויים הנמצאים למטה הנעשים ובזולת זה העשיה בעצמה לצורך נבראת, וזהו אומרו כל פעל ה' למענהו, ופירשו רז"ל למענהו מלשון ותען להם מרים, כלומר לשירתו שישבחוהו וישוררוהו, והענין כי העולם הגשמי שמים וארץ וכל אשר בהם להם חיות וכח רוחני אלהי המעמידם, והוא סוד השתלשלות האלהות באופנים אל התחתונים, וזה סוד אומרו אופן אחד בארץ אצל החיות ופירשו רז"ל בפרק אין דורשין זה סנדלפו"ן שגבהו מן הארץ עד השמים, והכוונה היא סוד כחו בהתלבש האלהות בו להשגיח בתחתונים הנמצאים הגשמיים, וזה סוד העשיה, והם כחות רוחניים משתלשלים מבחינה אל בחינה ובהם ממונים על ד' יסודות ועל הככבים ועל המזלות ועל הצומח למינהו, ועל החי למינהו, וזה סוד דפוס ל"ב נתיבות מתפשטים בעשיה והגשמם, וזה סוד פרק שירה אומרם כלבים מה הם אומרים חתול מה הוא אומר עכבר מה הוא אומר, והנהגתם במזונותם אלו מאלו כעכבר מזון לחתול ושממית לעקרב וזבוב לשממית וכיוצא אפילו בדגי הים, הכל הוראת שריהם העליון היות זה מזון לזה וזה נמצא מזה וזה נגדיי לזה וזה נבלע בזה מרוב כח זה על זה, ושבחם ותפלתם לקונם עולה כפי עניינם, ורז"ל הלבישו הענינים והסתירו הסוד באומרם פלוני מה אומרו כי זו כחו לאלהיו, והיינו למענהו, לשבחו נלפארר ולרוממו לסוד התפשטות מדת טובו בהם לרחם עליהם לזונם לפרנסם אחר הווייתם, והיינו סוד התלבשות ל"ב נתיבות חכמה מבחינה אל בחינה עד הגיע אל הבריות הגשמיות השפלות התחתונות הפחותות, ולזה כפי תפיסתם וחלקם מהצורה העליונה הנדפסת מבחינה לבחינה עד רדתם אל המדרגה הזאת כן תהיה צורתם שלימה, ויש חסירה, יש בלי עינים, יש בלי רגלים, ויש בלי ידים, יש בלי פה, יש בלי להוציא מותר וכיוצא לרבוי הבריות כולם בחכמה, וסוד נתיבותיה ברואים, ואדם בו שלימות כל הצורה מפני שהוא נברא בנתיב שבו נתקבצו כל הנתיבות, אמנם שאר הנבראים יש רבים וחיילים המונים המונים כלם נבראים בנתיב אחד, וכפי מה שיתחלק חלק הנתיב בבריה ההוא כן תשתנה צורתה מחברתה, וזה ריבוי הצורות ושינוי מציאותם בהעדר להם איברים ידועים וכיוצא, ודרך המצאם ולהיות שעשוע אל החכמה בהמשכת הטוב אליהם לזה נאמר ורחמיו על כל מעשיו הברוך הוא רוצה שיהיה האדם מרחם על כל נברא בלתי אם יהיה מזיק, לא מזיק ממון ולא מזיק נפשות, שזה וראי רוח הטומאה שורה עליו, והוא הטמא המורד בקונו ויצא ממחיצת נתיבו שממנו נברא, ופיתה אדם הראשון במרדו בנתיב מציאותו, וביטולו מותר ואפילו בשבת, אמנם שאר הבריות ורחמיו על כל מעשיו, וראיה מהני כרכושתא דרבי והעגל כדפירשו בגמרא, והיינו כל פעל ה' למענהו, ושבחו עולה מבין כולם, וזה סוד אדם ובהמה תושיע ה', ופי' אדם בשביל בהמה, וזה סוד נינוה באמרו ובהמה רבה והיינו התפשטות הנתיב בהם, וזה דרך כח הרפואות הנמצא בהם.ועתה אפרש, דע שהנתיבות הם יסודות לכל הנמצאים, ובהם כל כח האלהות נתון, ומתפשטים למטה בכל בריאה ובריאה, נותן כח בה כפי כח הנתיב, ולא זו בלבד אלא כל נתיב ונתיב כלול מכחות הרבה לאין תכלית, ולזה יבראו על ידי כל נתיב ונתיב בעלי חיים מרובים ובהם כחות ידועות לכל בעלי חיים ובעלי חיים, ולא זו בלבד אלא גם כח וסגולה ידועה בכל אבר ואבר מאיבריו, וכן בנתיב שבו נבראו הצמחים ובהם מינים לאין תכלית, ולכל מין ומין מהצומח סגולות ידועות ועניינים ידועים, מהם חיים ומבריאים ומהם מחליאים וממיתים, הכל כפי צד הבחינה שממנו נבראו מהנתיב, וזה טעם לפעולתם, מהם מצד הדין ומהם מצד הרחמים, וכמו שצד הגבורה נהפכת לחסד על ידי החסד בסוד ויעקוד את יצחק בנו, כן גם צמחים מתקנים מה שכנגדו מקלקל, ועל דרך זה לבעלי חיים והדומם ולכל הנמצאים, ולזה בהם כח הרפואה, וזה היה חכמת הרפואה שנתגלתה לשלמה בדרך סגולות ועניינים התלויים בכל הנמצאים מהנתיבות, ודרך זה ברדתה אל הגשמיות.ואמנם יש דרך אחרת קודם הגיעם אל הגשמיות, והיינו בסוד ספר המלבוש וקצתו בספר ברית מנוחה, דהיינו להשתמש בכח העשיה קודם העבותה, והם הכחות שהנתיבות נתנו בהם ומתחלק אליהם למיניהם, ויש דרך מורכבת משניהם והוא בהתאחד שתיים אלו שהם לחשים וקמיעות של עיקרים כדפירשו בתלמוד בכמה מקומות, וכמדומה לי שזה סוד שיחת עופות שהיה יודע שלמה, לא שהעופות ידברו או יצפצפו ענין המדובר או מסופר לבני אדם, אלא רמיזות וחכמות בתנועותיהם וצפצופם שהוא שקוע בהם מכוח נתיבות החכמה שממנה נבראו, ועל דרך זה יהיה שיחת דקלים שפירשו בתלמוד וכן שיחת שדים וכל כיוצא, המורה התפשטות נתיבות החכמה בנמצאים מצד העשיה הוראת כח יוצרנו ושעשועו ברחמיו עליו ומדת טובו כאומרו מה רבו מעשיך וגו', וכתיב מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, דהיינו השפע הנשפע אליהם. בזולת שנמצאו בהשתלשלות המדרגות והתפשטות הנתיבות למזון לפרנסת והכנת האדם, ואין דבר ריק שלא יהיה בו צורך מה ואפילו השטות, וכדפי' רז"ל בדוד המלך ע"ה שהוקשה לו בקצת ונצרך אליהם, ולזה נברא האדם אחרון לכל נמצא להיותו בא על שלחן ערוך והכל לצורך גופו, ואי אפשר ימצאו הנבראים הגשמיים אם לא יהיו משתלשלים מבחינה אל בחינה, ולזה נמצאו המערכות כולם ואפילו שדים הכל לצורך, ויוסיף שידא יוכיח שהיה משועבד לעבודת הישר וכיוצא לא במחיר ולא בשוחד אלא להכירו כי שלימותו בהיותו עובד עבד ה', וזה היה תועלת הנחש כדפי' רז"ל זולתי שממרד, וזהו תועלת יצה"ר שהוא משועבד להשתמש בו האדם למה שהוא צורך הבורא, כגון יצר תשמיש לקיום מצות פריה ורביה, ויצר חמדה לחמד לאצור מצות ומעשים טובים וחכמה, ויצר קנאה לקנאות לנקום נקם כקנאת פנחס, וכיוצא יצר עצלות שלא יהיה אץ ברגלים חוטא, ולזה ימצאו כל המדות המגונות יפות בעתם, וה' עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים והוציאו היצר ממדתו וקלקלו השורה מעת חטא אדם ועד אשר יתוקן בע"ה, ואם ברעים תועלת במועילים כמה וכמה, וזה שאמר הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ועל דרך שהם משועבדים לאדם בגוף הגשמיים, כן העשויים צורך האדם בעשיה, רוצה לומר בסוד הנפש הם נהנים בסוד בחינה בעשייה, והם הם הרקיעים והגלגלים והככבים אל עולם הנפשות, כי כמו שהעשיה הגשמית צורך אל הגוף כן העשיה הרוחנית צורך אל הנפש בעולם הנפשות, והם הם הורדים והאילנות שבבחינת מנוחת ועדן הנפשות, ורוחניות המזלות והרקיעים והגלגלים הוא רוחניות העולם שהם שרויים בתוכו, כמו שגוף האדם הגשמי ממבחר הנתיבות המתגשמים בעשיה ומשתמש במוגשמים כן הנפש יהנה מרוחניותו, ויותך הכל אל מבחר הנתיבות. ועתה היה מסתכל בנועם ה' בסוד הנתיבות, כל נתיב ונתיב משתלשל מזולתו, וכל אחד סיבה ועילה לחבירו, ונתיב לא ידעו עיט ראש לכולם כדפי' בספ"ר, והוא הנתיב הנעלם בסוד בראשית ברא אלהים את והוא מאמר ראשון, ויש מונים במספר המאמרים ויאמר אלהים הנה נתתי וגו', והוא אחרית כולם ראש כולם כלל כולם ובו נברא אדם הראשון, וכולם יוצאים מנתיב זה, ולזה אדם תחלת המחשבה וסוף המעשה כנתיבו ממש, ולזה כל הנתיבות נכללות בו, ולזה יתהפך כל נברא לאדם, דומם לצומח, צומח לחי, חי למדבר, ולזה הותר לאדם להשתמש בכל נעשה להפכו אל טבעו, ולהיות הנתיבות נכללות ומתהפכות מזו לזו ונכללות זו בזו עד בואם אל נתיב עליון. ועל דרך זה יהיה התהפכם כולם לנפש, שהוא העשיה הרוחנית, תהנה הנפש השכלית בסוד מנוחתם בכל הנמצאים הרוחניים שבעשיה הרוחנית, יוכללו כולם בנתיב בריאת נפש האדם הרוחנית כסודם בגשמיים, ועל דרך זה יהיה השתמש הצדיקים בגן עדן בעולם היצירה אל הרוחות באילני דגן עדן. ושאר צמחים אשר שם רוחניות אל רוחניות העשיה, ויתהפכו כולם וישתעבדו לאדם הרוחני, וזה הסוד כל שתה תחת רגליו.