יסודן - היסוד בא מהן והם סבתו, ויסודן של ג' אמות הוא הבינה. ואלה הדברים לא הזכיר אלא סבות נראות מתוך סבות שאינן נראות, ולכך קוראן אמות, ואחר כך קוראן אבות: כף - ממש, ופעמים אדם שוקל בכפי ידיו, כעניין שכתוב [תהלים ע"ח, ע"ב], "ובתבונות כפיו ינחם". והכפים מקבלים הברכה: אמ"ש סוד מכוסה - מן הנביאים, ומופלא - שהוא מתעלה למעלה והם דברים שלא היתה להם ירידה, וחתום בשש - אמ"ש, מש"א, שא"ם, אש"ם, שמ"א, מא"ש, שהם בשם כמו שכתוב בפרק הראשון שבו נחתמו ששה קצוות שהשם חתום בכל והכל חתום בו. טבעות - מה ענין טבעת האצבע נכנס בתוכו, והוא דבר שהוא חשוק בדבר חושק דבר אחר והדבר החשוק בו משם כחו, שכל זמן שאותו טבעת החותם באצבעו מקבל תוספת בהחתמו בהם. וכל אלו כלם כחות נוראים אלו מתוך אלו, והפנימיים שבם מן הפנימיים להם, זה מזה וזה מזה: ומתחלקים זכר ונקבה - לפי האותיות שפוגעות אלו באלו לפי סדרן גמר מלאכתן אם רוב הנקבות מצד אחד המיעוט בטל במיעוטו בעבור רובו, שהשי"ן היא אש יש בו נקבות, וכשהיא פוגעת סמוכה לרוח שיש ממנה זכר ונקבה אז הנקבות מתגברת. וכשהרוח והמים סמוכין הרוח רובו זכר והמועט נקבה, ולכך הזכרות מתגבר על הנקבות. והפוך אותיות אלו כחזרת הגלגל מענג לנגע ומנגע לענג. ומורנו אומר כי הכל חקוק בגלגל וכיוצא בו מכל המינים שבעולם, וכן בכל האותיות כלם יש בכל אחת ואחת מהן חקיקה אם לטוב אם לרע, פעמים שפוגע אותיות חקוקות לטוב ופעמים מוצא האותיות שהן חקוקות לרע, שאין הדבר תלוי בפגע הפוך האותיות אלא האותיות עצמן כל דבר ואות חקוק במקומו לעשות פעולה, פעמים משתנית האות עצמה מטוב לרע ומרע לטוב: מ"ם דוממת - חשיות דממה דקה, כדכתיב [קהלת ג' ז'], "עת לחשות ועת לדבר". זהו חשמל שאמרו בו [חגיגה] עתים חשות עתים ממללות, כי החשיות קודמת לשריקת הדיבור, מלמעלה למטה ח"ש מ"ל, וממטה למעלה מ"ל ח"ש. וכל האותיות נחלקו לחשיות ולשריקה והכרעתם. ובכל אחת מן האותיות כל האותיות, אבל כל אחת יש לה עיקר בפני עצמה. וכל עשר ספירות בכל אות ואות, ולכך אמר אל"ף עם כלן וכלן עם אל"ף, בי"ת עם כלן וכלן עם בי"ת - כי היאך יהיה השקול אם לא אות אחת מכלן כוללת הכל, כגון האל"ף עשר ספירות הראשונות, שנחקקו ברוח מרוח. ובכל אחת ואחת כמין הויות דקות פנימיות מכוסות בלימה, כל מה שהיה עתיד ליחצב מהם היה בהם, כמו שהיו באדם כל תולדותיו. וכן בכל אות בתוך עמודי האותיות, שזו היא חקיקתם בתוך צורת האותיות הגדולות היה סתום בהם ומכוסה ומופלא כל מה שעתיד ליחצב מהם ולהתאצל מהם, כדרך ההויות הנתונות בחכמה כאשר פירשנו כי כל הדברים כלם הלכו דרך בינה בחכמה, כדכתיב [דניאל ט' ב'] "בינותי בספרים": אל"ף חק - התעלות החק ורוממות כתרו: שלשה אבות - מענין האמות ולהם זוגות בהמרה, לא תמורה שיתבטל זה ויבא זה אלא זה פועל כחו וזה פועל כחו, כמו שאמ"ש במקום אחד ומשם פעולה אחת ובמקום אחד אש"ם וממנו יוצא פעולה אחרת. ומכל תמורותיהן יוצאה פעולה שאינה דומה זו לזו כפי התמורה: בעולם - הוא או' מן הנפרדים ולמטה, אך הדברים אינם זזין ממקומם: ושנה - למטה מן העולם, והם י"ב חדשים המתנהגים בהנהגת העולם, והחדשים משתנים זה מזה. ובשנה יש בה יסודות משתנים: שלש אמות - דברים הנאצלים והמתאצלים והמתקבלים אלה מאלה, אבל כשהגיע לעולם הנפרדים לא נקראו אלא אבות שמהם תולדות. כי מתחלה אמר אבות שהאבות עצמן נקראו כן כמו השלהביות מן הגחלים, וכשהגיע לנפרדים נעשה הפועל היוצא מכל האמהות. ומכל החבורים שאמרנו נעשו אבות לעשות חבורים בהפרד כל הדברים שעשו תולדות, אף על פי שאנו מדברים בנפרדים אינו זז מן המחוברים, שהכל יונק משם. ולכך חתום בכל דבר אלו האבות, ויאמר היאך עולם שנה ונפש נעשו בהם. ואותן החבורים כלם נבראו ונאצל מהם [האדם], והאדם עצמו נבנה באותיות. וכשהוא נבנה אותו בנין רוח עליון שמנהיגו מנהיג את הכל, ונמצא הכל מחובר בעליונים ובתחתונים והוא מן עולם שנה ונפש, כי כל מה שיש בעולם יש בשנה, וכל מה שיש בעולם ובשנה יש בנפש. והנשמה מכרעת את הכל, והדברים מתפרשים זה מזה שהם הויות מתוך הויות. אבל מתחלת העולם הנפרד הן תולדות מורגשות צוריות שיש בהן תכלית: חום נברא מאש - אינו רוצה להזכיר חום נברא משמים שנבראו מאש תחלה, ואינו מזכיר אלא האבות בלבד ותולדותיהן, ותולדות תולדותיהן עד עולם: ורויה מרוח - מאויר שהוא רוח, אבל לא רצה להזכיר רק האבות בלבד כדי לבאר ראש כל תולדה ותולדה, ולכך אמר לשון תחלה, כי האדם חותם גדול שיש בו תחלה וסוף כלל כל הנבראים, וכן שמים נבראו תחלה שהוא תחלת הנפרדים. ולא רצה לדבר אלא מן ההתחלה שהם האמות, כי כל תולדה ותולדה בכח החתימה שהם חתומות באבות יעשו תולדות, אבל אם יפרדו מן האבות אפילו יחתמו בתולדות האבות לא יעשו תולדות, כי כל הדברים חוזרים לשרש עיקרם: וחתם בהם - אחרי העשות הצרור תחתום בו אות אחת כדי להעמיד הכל שלא ישתנה בעולם זכר ונקבה, וכן בשנה וכן בנפש מקבלין זה מזה, כי זה למטה מזה. ולכך כל התולדות נחתמות באבות, כי כל אות ואות יש לה גוף ורוח ונשמה. ומקבלת כח מפנימיות תכלית המחשבה המכתירה להעמידה בחזקתה, ולהוסיף חזוקה תוספת לקבל כח שתמשול בו. וגוף האותיות שאמרנו הגוף הוא רוח, ותכליתן כפי תכלית דעת מוצאם: זכר באמ"ש - זהו כשהאשה מזרעת תחלה שיולדת זכר, כי תולדת האש קודמת, ואחרי כן באה טפת הזכר ומתגבר עליה, והנשמה נכנסת בטפה באותיותיה כפי השעה שהיא אש. והאיש מביא מים שבו רוח שזהו אמ"ש. הסבה שהוא משתמש בה, כי הזכר מביא מים על השי"ן של הנקבה, ולכך יולדת זכר: ונקבה באש"ם - כי מי טפת האיש קודמת בה בהזריעו תחלה, ואש הנקבה מטפל עליו עם הרוח הנטוע בו. וכפי הפוך האותיות תשתנה היצירה מזכר לנקבה ומנקבה לזכר. ופעמים שהנולד הוא טומטום או אנדרוגינוס כפי השתנות הפך אותיות אמ"ש: המליך כל - המליך שבצורה שביצירה זווג, כי הכל היה בבינה והוא המליך, כי המלך הוא נמלך, וכל דבר שבעצה יכול לדבר ולמשול בו: