עשרים ושתים אותיות - לא הוצרך להזכיר עשר ספירות שכבר הזכירם, ולכך לא בא להזכיר אלא כ"ב אותיות בלבד. פשוטות - כל אחת מתפשטת בפני עצמה ואינה מתהפכת, ואף על פי שאנו מוצאים תמורת ריחה תתרנות, תמורת שיחה אלמות, וכן מכל הפשוטות, אף על פי כן אינן דומות לכפולות, כי האלמות והתתרנות וכיוצא בהם אינם כי אם העדרות והסרה, כמו החשך שהוא בהעדר האור. אבל הכפולות, הרפויה והדגושה, כל אחת יש לה סבה בפני עצמה: ולשון חק - תפארת נקרא חק, כדכתיב [תהלים פ"א, ה], "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב", אבל אל"ף ח"ק התעלות החק ורוממות כתרו כשהוא באל"ף מתעלה עד למעלה, ולא הזכירו באותו העילוי עד פרק שלישי שהזכיר פנימיות זכות וחובה, והואיל והזכיר כאן כ"ב אותיות הזכיר ג' אמות ואף על פי שלא היה צריך: חקקן בבינה [נ"א, בתשובה] - עשה הגולם, אבל לא רצה לדבר מן הרשימה אף על פי שמצינו הרשום בכתב אמת, כי הרשימה איננה צורה עד היותה תחלה בכתיבה. וחצבן - מן האותיות שהיו יסוד תחלה חקוקות בבינה אחרי העשות הגבולים בחקיקה שאחרי הרשימה. שקלן - זו כנגד זו ושקלן כדי לזווגן לעשות פירות, שאי אפשר להתאצל דבר מדבר בלי משקולת. והמירן - התמורה בכלל החילוף, דכתיב [שה"ש ב', י"א], "הגשם חלף הלך לו", כי הגשם הוא המשתלח מן הסבה והוא שב, כדכתיב [ישעיה נ"ה, י"א], "כי אם עשה את אשר חפצתי". ולכך כתיב חל"ף כי הוא חוזר לגלמו. ואפשר שעושה שליחותו פעם אחרת בחלופין, אם הגשים גשם עב מגשים גשם דק, אבל אין חילוף בכלל תמורה, כי החלוף הוא דבר משתנה מעיקרו, כדכתיב [תהלים ק"ב, כ"ז], "כלבוש תחליפם ויחלופו", "חליפות שמלות". כל בני חלוף שהן משתנים מעיקרן, אבל השנוי הוא השתנות הדבר ממדה למדה ומצבע לצבע וממקום למקום. והתמורה היא דוגמא למלך שהגיע עת תכלית ממלכתו, ויסירוהו ממלכותו, וימלוך תחתיו טוב ממנו או כיוצא בו, כי התמורה הולכת מסבה לסבה ומדור לדור, כגון דוד שניתן עליו הוד מלכות, ואותו הפועל פעל עד הגיע תום גורלו, אחרי כן התחיל מלכות בנו שלמה שנתן עליו הוד מלכות שנתן לאביו עד תום מלכותו, והומר זה בזה. וכן ענין האותיות המתנענעות המתפשטות, ולכך אמר המירן ולא אמר החליפן: צרפן - עד כאן דבר מן העולם העליון, עכשיו נדבר מאיזה מקום נפעלו הנפרדים מפשיטות האותיות. צרפן זיווגן פעמים רבות. ושנה הלשון לומר שקלן צרפן ששניהם ענין זיווג כפי פנימיותן, כענין רשימה שהיא פנימית מחקיקה וחקיקה היא פנימית מן החציבה. וכן השקול פנימי מן ההמרה, וההמרה מן הצרוף כענין השלהביות, כי כל עוד שהן מתפרדות אין יכולת לעשות מעשה עד שיתחברו כולם בגחלת. וכן באילן, אין הבדים חזקים כל אחד ואחד אלא בהצטרפם זה על זה וזה לפנים מזה. והצרוף עצמו שהזכיר הוא אומר על כל מה שהזכיר שאין דבר מתחבר מבלי צרוף, כי רצה לדבר דבריו במדרגות וסדר תחלה כי בתחלה עשרה אנשים ואחרי כן נשים, ועשה תחלה יעקב ועשו אשה מכאן ואשה מכאן, ושקל מי ראוי להיות בן זוגו של זה ובן זוגו של זה. וזה הוא השיקול - אחר זה יהיה זה, ואחר זה יהיה זה. כך מתחלה נבראו כל הנשמות העתידות להיות, וכל הצורות העתידות לקבל רוח: וצר בהן - מלשון ציור וצורה. בהן - באותיות בעצמן עשה בהן צורה כדי שתצטייר צורה אחרת ממנה למטה. וכן כל דבר ודבר סבה מסבה עד הגיעו אל הנפרדים שהם למטה מעשר ספירות, והנפרדים יונקים מהם כפירות האילן עד תכלית גמר בשולן, ובהגמר בשולן יפלו ממקום יניקתם ויתחדשו במקומם אחרים תחתיהם. ופעמים יפלו הנופלים במקום שיעשו אילנות גדולות שיוציאו פירותיהן. וכן בפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם, כל אחד כפי מעלת מקום יניקתו אשר היתה סבתו משום חשיבותו וחשיבות פירותיו: העתיד לצור - הם הרוחות שהם הויות דקות וצרורות במקום אחד וכלן עשויות מבראשית, אך חיות צורות הנשמות נוצרות מכה פנימי מדבר שאין הלב יכול לחשוב בו. וכן הצורות המורגשות הם מכח הסבות הנוראות המושגות בהרגש שהם כלי הנשמות הפנימיות המיוחדות: חקוקות בקול - בהמשכת נעימות הקול נאצלו האותיות ונחקקו, כדכתיב [תהלים כ"ט ז'], "קול יי' חוצב להבות אש", כי הקול מחלק אות אחת להרבה אותיות בהמשכתו, והקול פנימי כי עניינו דק מאד ואין משיגו: חצובות ברוח - בכח התשובה נחצבו והם בתשובה. והאותיות יש להם גוף ונשמה קבועות בגידי הראש וברוח האותיות כלם והרוח קבוע בפה, כי הפרש יש בין תנועות הלשון לתנועות הפה, כי כלי הרוח הענוע המדברים המתנועעים בהם, ויש להם מקום קבוע שאי אפשר לזוז ממקומו: גלגל - דבר המתגלגל כגלגל כגלגלת הראש, והוא מן הנפרדים. וכשהוא חוזר מחזר הכל בחזרתו. ומחצית צירוף האותיות בגלגל שהם רל"א שערים, וחצים הנשארים שהם רל"א למעלה מן הגלגל, תשס"ב אלפא ביתות הם ושתים מהם נקראות שער: פנים ואחור - כסימן הדבר פנים ענג - , ואחור נגע. וכל הדיבור - אם אין יצירה מדברת אינו כלום, כי השלמת הדבור אינו אלא ברוח. ואם רבא ברא גברא השיבו לעפרו מפני שלא היה יודע להכניס בו רוח שידבר ושיתקיים בו: בשם אחד - שרשם בשם אחד, כי האותיות הם הענפים הנראים כמו השלהביות המתנועעות שיש בהם תנועה מחוברים בגחלת, וכמו בדי האילן וענפיו ופארותיו ששרשם באילן, וכן השקול מן החציבה והתמורה מן השקול ומתוך התמורה הצורה. וכל הדברים נעשים צורה וכל הצורות אינם יוצאים אלא בשם אחד, כמו הענף היוצא מן השרש, נמצא כשהכל הוא בשרש הוא שם אחד לכך אומר בסוף שם אחד: תהו - הוייה שאין בה צורה נאצלת מתוך הזמנת התשובה, שממנו חשך יוצא. ולכך נאמר [שה"ש ז' ו'], "ודלת ראשך כארגמן". ותהו הוא מלשון תוהא על הראשונות, מוחה מה שהיה. וכן תהו רשימת ההויות שאין בה צורה, ונעשית מדקות ההויה שהיא ממשות אויר עב שממנו חושך של ממשות, שזהו חומר שהוא ממש. לכך נאמר [דברים ד' י"א], "חשך ענן", ודוגמתו חשך של מצרים. ולכך ידעו שכל החשך מסבה עליונה. ואפלה יותר מחשך, שאין שם אפילו רוח. ועלטה מורכבת מבין שניהם: עמודים - גדולים מן הכפולות, שהם מתוך הגדולים שהם שרשים והשרשים הם הויות פנימיות, שהם בכלל עשר ספירות שהם ו' קצוות והזמנת התשובה שהיא חביון עזו. ואותן שבע כפולות שהם עמודים גדולים, הם הם שנאמר בהם [שה"ש ב' ט"ז], "הרועה בשושנים". והבי"ת רמז המתנשא עד השרפים וכתיב כי כל זה יסוד עולם, שהוא מו' קצוות, והוא קבוע בדין ולכך נאמר, "הרועה בשושנים", הרועה באלו ששה דברים את עולמו, שהם אבי אבות כל התולדות: שאינו נתפס - חשך שהוא דק והוא אויר כל כך דק שהוא עובר אחרי הגלגלים והרקיעים ובתוכם מרוב דקותו ואינו נתפס. אבל האויר הנתפס בתוך הנאד הוא עב, כי הרוח העליון הדק לא יעכבנו שום מונע כי הוא דק, וכפי דקותו כן תקפו, כי באותו דקות יש בו תוקף שלא יעצרנו כותל ומחיצה שאינו נתפש, והוא מהויות פנימיות רוחניות שאינן נתפשות הנראות ללב חצב מהן ונאצלו מהם גופניות שהם נתפשות: י"ב פשוטות - בענינם י"ב עמודים, כי כל הדברים הויות מתוך הויות פנים בתוך פנים, פנים מתוך פנים: צופה - כמו שאמרו היה מביט בתורה. וסימן לדבר - אמר לשון סימן להעלים דבר: שנים ועשרים חפצים - כל אחת מכ"ב אותיות חפץ גדול. מהו חפץ חומר שהוא עושה כלי, והוא עושה כלי כמו אבני המגדל שיש בו הרבה אבנים, וכל אחת ואחת הוא שם בפני עצמה, וכלן נקראות בשם אחד והוא מגדל: