בל"ב נתיבות חכמה - הבי"ת היא רמז החכמה וההשכל. ונרמז בה כל מה שהשגת המחשבה משגת עד אין סוף, וכל שכן מה שנכלל בעצמה. ומאותן הנפלאות המפליאות הנתיבות, הן כעין חוטי השלהביות שהם נתיבות לגחלים. ועל ידי השלהביות אדם רואה הגחלת כדרך הפקעת, שעל ידי החוט אדם הולך למקום הפקעת. וכן באילן, על ידי העלים והסעיפים והבדים והפארות והגזעים הרבים אדם מוצא מחלות העיקר ודקות מציאות השרש שאינו נראה מרוב דקותו ופנימיותו. כל תיבה שיש בי"ת בתחילתה, מורה בה ובמה שבתוכה. וכן בי"ת בשלשים ושתים - שבהם חקק - פירוש מה שאין המחשבה משגת. חקק - שתי אותיות שהם ל"ב שנחלקו לשלשה חלקים: בשלשה ספרים - הם שלשה שמות שהם בשלשה אותיות, המקבלות והמתקבלות מהן. ותחלת ההויות הניתנות להחשב, הן הפליאות בתוך החכמה, שהנתיבות הן פליאות בה. ועל זה נאמר [איוב כ"ח, כ"ג], "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה", כלומר הבין הדרכים והנתיבות שבה. ועל ידי ההויות הקבועות החקוקות בו, יש בו כח להתבונן בהויות הקבועות הדקות שאין להם גבול. והנתיבות הם אמות הדרכים, כי הנתיב אם הדרך, והנתיב כלל ועיקר שהדרכים מתפזרים ומתפרדים ומתפשטים משם. והנתיבות הפליאות הן כמחלות שהן בתוך עיקר האילן. והחכמה היא השרש, והן הויות פנימיות ודקות, אין בריה יכולה להתבונן אלא היונק ממנה, שהוא דרך התבוננות דרך יניקתו ולא דרך ידיעה: ספר - כלל הספר, וספר - כלל הסיפור. הספירות - הם יסוד והם פנימיות. ויסוד הבנין הנעשה בהן הן האותיות, כמו האבנים מן ההר. ובהר יש כמה גידים, כעין חוליות הארץ העשויה חוליות חוליות. ולכך, [ברכות ג' ע"ב] אין הבור מתמלא מחוליתו, כי בהתמלא המקומות החלולים, נשארו המקומות המלאים חסרים מן העפר, ואין החסרונות מתמלאות בהוייתן. כך ההויות הן דקות, עד שאדם מגלה אותן ורושם בהן וחוקק החקיקות וחוצב החציבות, אז נראה בהן המחלה באיזה מקות מתחלת: בלי מה - הם תולדות כולם. הלמ"ד בחכמ"ה היא אות יו"ד בכולם, ונעשים המ"ם והה"א כח היוצא מהם, המנהגת תולדותיהם: אותיות - אותיות ואותות יש בהם הפרש, כי האותות פעמים שאין בהן דמיון אלא מראה כגון מראה הלובן והאודם וכיוצא בו, כי האות הוא מראה השתנות הענין שנשתנה מצבעו ומהויתו, כענין שנאמר [יחזקאל ד', ד'], "שכב על צדך השמאלית", וכתיב [שם], "אות היא לבית ישראל", סימן מבלי שינוי הבריאה והצורה, שאין שם צורה נפרדת ומשתנית מחברותיה אלא דבר אחד שהוא מתהפך לכמה גוונים. וכן קול ומראה הם אותות, אבל אותיות הם הדברים הבאים מסבתם מלשון באות, שהאות הוא דבר הנהוה והמצטייר והמתקבל מהמקום אשר חוצב משם: יסוד - אינו אומר אלא למה שהוא עתיד להיות מהן והסבה התחלת היסוד. וכן ההר הוא התחלת כל הבניינים שממנו, כי הוא התחלת הרשימות. ואחרי הרשימות חקק החקיקות שמהן החציבות שמהן הבנין. ושלש אמות נחתמות ביו"ד, ואין החותמות נחתמו ברוב ביו"ד. וכשנחתמו ביו"ד ניתנו בשמו הגדול ונעשה בנין אחד. הם בשם והשם בהם, פנים בתוך פנים, הויות מתוך הויות: מספר עשר - מה שהזכיר בשתי פסקות שהזכיר, הם נתיבות ואותיות שמהם הויה מושגת. לכך אחר עד הנה לומר מספר עשר שפירושן ההויות המושגות המתקבלות בהתעלותם בעילוי ידיהם למעלה. חמש הם, נצח הוד תפארת חסד חכמה הרי חמשה, העטרה עם צדיק שהם כח מדת הפחד ועם הפחד והבינה והחכמה מכרעת בכל, הרי חמש כנגד חמש - וזה שאמר וברית יחיד - יו"ד שהיתה זקופה ונכפפה, מכוונת באמצע - למעלה בלשון - , ולמטה היא כפופה בברית - . והן באמצע זו כנגד זו, דוגמת יו"ד שיש במוח הראש בשביל החכמה שהיא אמצעית וסובבת הכל, וכן המוח באמצע הראש ומשם מתקבלים מכאן ומכאן, מכל צד ומכל פנה יש ממנה יניקה לכל. על כן הוזקק לומר אחר הפסקה זו עשר ולא אחת עשרה - , שאינן אלא עשר שהחכמה נמנית עם כולן, כמו שנמנה שם שתחלתו אל"ף ה"א עם כולן. מכוונת - כשתקח שני יודי"ן זו כנגד זו סובבת הקו שביניהם והכל משם יונק: עשר ולא תשע - אף על פי שהחכמה עם הכל לא תאמר, היאך אומר שהיא ספירה, ולא אחת עשרה - שמא תאמר, אחר שהחכמה התחלת [מחשבת] הדיבור, היאך לא אומר אחת עשרה, לא תאמר כך ולא תפריד החכמה מן הכתר, כי הכתר מחשבת תחלת הדיבור, אף על פי שלא תשיג מחשבת הסופר המחבר להתבונן ולהתפשט בסבת מחשבת תחלת הדבור שאינם אלא עשר. ולא תאמר תשע, מאחר שאין סוף לסבת מחשבת תחלת הדבור, איך אשים אותה בספירה, לא תאמר שהם אחת עשרה ולא תשע אף על פי שהדיבור באין סוף, מכל מקום סבה דקה או הויה דקה יש, שהמחשבה משגת בה בהתבוננות רמז ממנה. לפיכך היא ספירה במחשבה שהיא הויה דקה שרש העשר, והדיבורים יש להם מדה ושיעור, אך המחשבה אין לה שיעור. ולכך הולכות בעשר עשר. לפיכך מן הדקות הרשומות, כי עשר מעשר דקות מפנימיות הדקות. ומכירים אנו מכח רמז המחשבה מה שאנו משיגים ומה שיש לנו להניח, מפני שאין השגת מחשבת הרמז משם ולהלן. כי אין כח הנברא להשיג באין סוף, שכל התבוננות בחכמה מן השכל היא דקות רמז מחשבתו באין סוף. ולפיכך אמר עשר ולא תשע - כי אין מחשבה משגת לתת שיעור למעלה מן החכמה ולא בחכמה אלא על ידי התבוננות, כמו שאמר הבן בחכמה - והבן אינו אלא מקור, ואם הוא צווי אינו אלא למשכילים. ולא אמר הבן חכמה ולא דע חכמה אלא הבן בחכמה, שהחכמה באה על ידי הבינה כי הבינה היא התבוננות בחכמה, ולא התבוננות החכמה אלא להתבונן התבוננות שיש בחכמה. והיאך הוא התבוננות: הבן בחכמה וחכם בבינה - שהן הויות נסתרות שאין בהן רשימה, ואין כח להתבונן בהן אלא לדבר הנאצל מהם. ומהן התבוננות לדבר ההוא או למשכיל המתבונן בו, כי מתוך ההויות הרשומות התבוננות בשאין רשומות, ומתוך פנימיות השגת מחשבתן התבוננות סיבתן באין סוף: בחון בהם - בחון הבינה בהם כי אין לשון בחינה אלא בדבר [אחר], לא יאמר אדם, בחנתי ממנו אלא בו בסבה, לכך הבחינה על ידי דבר אחר שיבחון בחכמה הבינה: וחקור מהם - מזכות וחובה כענין שכתוב בהם אין חקר, לכן לא אמר חקור בהם. ופירוש חקור מהם בנה הבנין - המושג בהרגש, ושער אותו במדות, הסבות הנאצלות מהן והבנויות בהן: דבר על בוריו - כסאו, תרגום על משענתו בורייה, מלשון, "שבטך ומשענתך" [תהלים כ"ג]. הוא הקו המכוון באמצע שהוא יסוד עולם. והשב - תפארת היוצר על מכונו - מכונו נצחו והודו שהם למטה ליחד בבינה המביט עליהם: מדתן עשר - כל דבר מדה, ומה שלמעלה ממנו מלואה, כי מדה היא כח הנאצל ממדת המודד, הויות מדה ואצילות הויה באין סוף: עומק - הוא ההשכל עד אין סוף. ראשית - אצילות כח עומק והיא חכמה, והעומק מאין סוף והכל אחד. ומפני שאין המחשבה משגת, נאמר עשר ולא אחת עשרה. והעומק הוא סוף השגת מחשבה לאין סוף. אחרית - היא הבינה שהיא תחילה הנקראת ה"א, כמו סוף השם. וכל ההויות והנתיבות אין בהם רשימה מושגת בחכמה, שמה שאנו מזכירים הן ראשי המדות, תחלות התחלת סבות הנפרדים, כי אלה המדות הנזכרות כולן באין סוף, אין בלשוננו רק ראשי מדות, פשיטותם בלי הפרד שהם תחלות סבות הנפרדים. עומק טוב ועומק רע. רום - הוא המעמיד הכל, לכך הושם באמצע, ולפי שהיה לו לדבר מן המכריע המתעלה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שהוא חתום ומתעלה עם הכל ברום עד אין סוף. תחת - דין [נ"א, צדיק], מזרח - תפארת, מערב - נצח, צפון - צדיק. [ויש אומרים] עוז הגבורה, דרום - הוד. ולזה בא הכתוב לומר [דה"י א' כ"ט י"א], "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש". (והעושר) ולא [בא] לסדר הרוחות אלא לסדר הכחות בהתכוונם להתפלל למערב. וסדר התפלין ממזרח למערב, שהשי"ן של ד' ראשין החכמה והבינה החסד והפחד זה ביום, ושי"ן של שלשה ראשין לימין המניח שזהו מזרח כשהוא עומד בדרום, והשי"ן של ד' ראשין למערב. ובלילה ד' אלו הן לדרום הם נצח הוד תפארת חסד, ושי"ן של שלשה ראשין לצפון צדיק עטרה חכמה [נ"א, פחד]. והמתפלל למערב שמאלו לדרום ימינו לצפון שבו שי"ן של שלשה ראשים, וזהו ימינך ה' שתי פעמים, הראשון אומר לתשובה על התפארת שהיא מימין כמו מנורה בדרום, השני אומר לתפארת על העטרה שהיא ימינו כשפונין למערב. ולשון מזרח הוא המקבל אור לזרוח שאינו אומר מזריח אלא מזרח, סבת אור מקבלת זריחת האור, ומפני שפניו בכל עת למערב והוא בו נקרא מערב מבוא השמש. מערב הוא דבר המתקבל בערבות מן הדברים המעורבים שאין בהם רשימה. דרום די רום המקבל מתעלה ברום עד אין סוף. התפארת שהוא מתקבל בתפילה ופועל מה שנתן לה במשמרת. צפון הוא דבר צפון מן הפונה אליו והיא מדה שיש בה מצפנות רצון הדברים הפונים לה. ושולחן היה בצפון, הוא רמז כי מלפני השם ית' ינתן לכל גויה וגויה די מחסורה: ואדון יחיד - מושל (וא"ו אל"ף מושך) עד למעלה בכל. יחיד - שהוא מיוחד בכל והכל מיוחד בו. מושל בכולן - היא הממשלה הכלולה בכל המדות הנזכרות באין סוף. ממעון קודשו - הם האבות, ועד עדי עד - התעודדות עמידה, התיצבות קימה לדבר שהוא עדיין מלשון עוד, כלומר שעוד הוא עומד: צפייתן - הצפייה היא התבוננות דבר מתוך דבר, כענין שנאמר [חבקוק ב', א'], "ואצפה לראות", מה שהיה הדבור נראה אליו. והצפיה היא שכל סבה וסבה מתקבלת ומתעלה וצופה מסבה עליונה ממנה, כי מדה שואבת ממדה חצובה, וחצובה מן החקוקה, וחקוקה מן הרשומה, והרשומה מן הנעלמת, הכל זה בתוך זה וזה מתוך זה, והכל קשור זה בזה וזה עם זה. והיאך הם מקבלים, דרך קבלתם דבר דק והויה: כמראה - התבוננות שאין בו ממש, והמראה הוא זוהר דקות זכות השגת המתקבל. ועל זה נאמר [ישעיה ו', ג'], "וקרא זה אל זה ואמר", ותרגומו ומקבלין דין מן דין. כמראה הבזק - הוא דקות זכות השגת המתקבל. תכליתן - אינו כמדתן, כי המדה הוא דבר המתקבל לנפרדים, כי הנביאים ראו מדות כפי השגת כחן, ועל ידי קבלת כחם [נ"א, החכמה] היו מרחיבין מחשבתם יותר משאר בני אדם שהיה להם בשביל זה רחב הנפש להתפשט בפרטים באין סוף. אבל תכליתן תכלית מחקרם כי כל מדה יש לה תכלית וכל תכלית יש לה קץ, כענין שנאמר [תהלים קי"ט, צ"ו], לכל תכלה ראיתי קץ, אבל מצותך אף על פי שהתחלתה יש לה תכלה, מתרחבת היא והולכת מאד עד אין סוף. ואם לכל דבר שהוא כלה יש לה קץ, מצותך תכלית ההשגה אין אדם יכול להכנס כי אין אדם משיג אלא ראשי מדות: דברו בהם - תפארת התעלות הדבר בכולן, כי במעט רצון הדבר מתעלה, כדכתיב, "אל נערץ בסוד קדושים רבה" וכן, "ושמך נורא". ברצוא ושוב - לא אמר רצוא כי הוא יותר פנימי מחיות הקדש: ולמאמרו הם משתחוים - השתחויה היא כמי שמניח מדותיו ואינו עוסק כי אם במחשבה בלבד, ומחבר במחשבה ומרומם המחשבה ומשפיל הגוף להגביר נשמתן: נעוץ - דברים המתיחדים שהם נסמכים על הצדדים ולמעלה מעצמם הם מתרוממים, כדבר שהוא מתרומם מדבר, כמו אבן שואבת מלמעלה ואבן שואבת מלמטה, מוצב תרגום נעיץ, דבר המוצב והנסמך בדבר: סופן בתחלתן - מעיין המתפשט, כל מה שמתפשט, הכל מן המקור, ואם המקור פוסק, הכל פוסק. ומפני שבכל עת הם מתפשטים, תחלה אין לה סוף, לכן אמר סופן בתחלתן, שהרבה חוטין הם נמשכים מן הגחלת שהיא אחת, שהשלהבת אין יכולה לעמוד בעצמה אלא על ידי דבר אחר בלבד, כן כל הדברים והמדות שהן נראות שהן נפרדות, אין בהם פירוד שהכל אחד כמו ההתחלה שהוא מיחד הכל במלת יחיד: שאדון יחיד - עתה רומז מדה באין סוף, שאין סוף לה משום צד: מלהרהר - מן הנסתרות מן המחשבה פן יטרד. כי מתוך מה שהוא משיג, יכול להכיר מה שאינו משיג. ולכך נעשו המדות, שאין הלשון משיג אלא מה שהוא בא ממנו, שאין אדם משיג מדת הדבור והאותיות אלא מדתה בעצמה, ואין חוץ מן האותיות מדות. וכל המדות הנוראות נמסרו להתבונן, כי כל מדה ממדה שהיא למעלה, ונמסרו לישראל להתבונן מתוך המדה הנראית בלב להתבונן עד אין סוף, כי אין דרך להתפלל אלא על ידי הדברים המוגבלים, אדם מתקבל ומתעלה במחשבה עד אין סוף. לכך נאמר רצוא ושוב - וגו': שוב למקום - שהדברים במהירותם מתעלים בסודותם, ושבים אל מקומם אחרי התקבלם. נכרת - ונקצב הדבר ונעשה שיעור ונקרא ברית - שהכל נברא ונברר: אחת - תחלת ההויות. אחת רוח אלהים חיים - כי מן הרוח הכל. ברוך ומבורך - שזהו רוח כי הקול ברוח והוא נעימות המשכת הרוח, ועל ידי הקול החציבה כי המשכת הקול פנימית. ברוח חקק - חקיקה בקול וחציבה ברוח על ידי הקול. וקול יש בו ממש ואינו זולתי כלי. וחצב - בה ברוח עצמו יש בה חקיקה וחציבה. לפי דקותו דקות חציבתן ולפי גסותו גסות חציבתו. ורוח אחת מהן - היא התשוב"ה שבה נחקקו כ"ב אותיות, לא שתהינה האותיות דבר זולתי הרוח, כי מן הרוח עצמו נחצבו ואות הדבר עצמו, אותיות שמן יצאו החקיקות. מים - חס"ד. רפש - יותר קל מטיט - הנצוק מכלי אל כלי, כי טיט הוא עב. ערוגה - דמה מים לערוגה הנעשית כיפה על גבי כיפה. ויש עפר לבד ויש אבנים ויש גידי מים שהם מאבנים מפולמות, שהארץ יש לה דרך זכרות ונקבות. ויש גידים מקבלי השקאה מכאן ומכאן על ידי המחילות. והאותיות נחקקו ונחצבו וסככו מהן כמין מעזיבה. - יש אות שנחקקה כמין ערוגה, ויש אות שסוככה כמין מעזיבה, ויש שחוצבה כמין חותם. ולכן בשעה שכרה דוד שתין ובקש התהום להציף העולם, למדו אחיתופל שם בן מ"ב לדוד, וכתבו בחרש והשליכו לתהום כדי שלא יציף את העולם, עד שיבש כל העולם והוצרך לאמר ט"ו מעלות שבתהלים כנגד ט"ו מעלות פנימיים. ועל כל מעלה עלה מעלה וחזר העולם כתקונו. אש ממים - פחד מחסד. שמנה פעמים שמונה הם ס"ד שהם כל הבנין, וזה חס"ד. מעונו - כל הבנין. רום - כמו קדש ורום יותר מרום. רום חתם - ביו"ד שזהו בחכמה ונחתמו בה ג' אמות שהם בינ"ה חס"ד פח"ד. וקבען בשמו הגדול - בשם. וחתם בהם שש קצוות - ופנה למעלה עשה פנים - למעלה, כי בכל צד אדם מוצאן שאין למעלה אלא פנים, שהחכמה מקפת מכל צד. אבל יש כחות פנימיים למעלה למעיין יותר מן שאר המקבלים, אבל האחור - לפי מעוט הקבלה שהוא מקבל ואותו הדבר הוא פנים למקבל הקרוב לקבל ממשך שלו. צפון ודרום הצפון בא לדרום: סליק פרקא קדמאה: