שער שמנה עשר: (א) י"ב פשוטות באותיות ואלו הן, הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק. יסודן ראי"ה שמיע"ה רי"ח שי"ח לעיט"ה תשמי"ש מעש"ה הילו"ך רוג"ז שחו"ק הרהו"ר שינ"ה: כבר פירשנו לעיל כי י"ב פשוטות - הם י"ב הויות, הם י"ב צורות קדושות שיש בת"ת ובמלכו"ת ובבינ"ה דהיינו עול"ם שנ"ה נפ"ש, ופי' עניינים אלו בארוכה בספ"ר בשער פרטי השמות. ואולם הם י"ב כוחות בנפש והם הנזכרים. וכמו שבכח שבעה כפולות הנזכרים בפרק הקודם נבראו שבעה דברים בעול"ם שנ"ה נפ"ש, וכן בכח שלשה אמות כנזכר בפרק שלישי, כן בכח אלו הי"ב הנזכרים הנה נבראו י"ב כחות בעולם והם י"ב מזלות, וי"ב בשנה והם י"ב חדשים, וי"ב אברים בנפש. וזה בכח י"ב אותיות בסוד צירוף ומשקל ותמורה כדמסיק לקמן: והטעם שי"ב אותיות אלו נקראים פשוטות - מפני שהם מתפשטין והולכים עד עדי עד, שהם י"ב מקורות בכתר עליון, ועם הכח הכולל אותם הם י"ג, והיינו י"ג מדות של רחמים. והם י"ב הויות והכח הכולל אותם שהם י"ג, והם כזה יהו"ה יהה"ו יוה"ה - וכן שלשה של ההי"ן כזה ההי"ו ההו"י הוי"ה - ושלשה של ואוי"ן כזה ויה"ה והי"ה והה"י - ושלשה של ההי"ן כזה היו"ה היה"ו הוה"י - הרי י"ב. ושם יהו"ה עצמו שהוא מקור להם שמאות י' שבו יוצאין שלשה מקורות, ומאות ה' ראשונה יוצאין שלשה, ומאות ו' יוצאין שלשה, ומאות ה' יוצאין שלשה הרי י"ב, והמקור י"ג. והנה לא בא מציאות המקור באותיות מפני שהוא השם שבו נברא הכל, ולכך אותיות אלו אין בהם כח לצייר שום דבר ולא להמציא, אם לא בהשתתפם אל אותיות השם כדפרישית לעיל בפרק שלישי. ובענין סדר הבריאה על ידי האלפא ביתות הוא כפי ביאורם באותיות הקודמות אלו כאלו ממש: וי"ב כחות אלו בנפש אינם כשאר האברים הנזכרים לעיל, כי האברים הנזכרים בנפש שהם שבעה, שתי עינים שתי אזנים שתי נחירים פה אחד, הם אברים גשמיים, ואף כנגדן י"ב אברים גשמיים בנפש נבראים על ידי י"ב אותיות אלו. אמנם י"ב כחות הנפש הנזכרים הם רוחניים כחות נפשיות, והם ראי"ה חוש הראות וכו'. והם כחות בנפש והם כחות נאצלות מכחות עליונים. ושמנה מאלו פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים שהם בסוד שם יאהדונה"י - ארבע אותיות השם יהו"ה הם ארבעה רוחניים, וארבעה אותיות שם אדנ"י - הם ארבעה גשמיים. והארבעה רוחניים הם ראי"ה שמיע"ה רי"ח דבו"ר הם דקים, ואף אם קצתם בנפש הבהמית, אין ספק שלא ישתווה כח הריח והשמיעה והראיה שבבהמה ככחם באדם שהוא בכח השכל. ודיבור יוכיח על כולם שדיבור שבבהמה שהוא הגעיה והצניפה והנעירה בחמור ובסוס וכיוצא רבים שבהם ישכילו אלו את אלו, לא ישתוה אל דיבור האדם המשכיל, עד שכח הדבור ייחוס אליו ולא אל השאר מפני יתרון מעלת דבורו על שאר דבור הבעלי חיים. ואף כן הוא בכחות האחרים. והנה הראיה והשמיעה יתייחס אל החכמה והבינה בתיקונים, והריח אל הת"ת שהוא החוטם ודאי, והדבור אל המלכות שהוא הפה. וזהו בבחינתם למעלה בראש. וארבעה אחרים הם גשמיים, והם נמצאים יותר בבעלי חיים עד כמעט שישתוו. והם פעולות גשמייות קצת בשיתוף הנפש עם הגוף, והם לעיטה שבו חוש הטעם, תשמי"ש מעש"ה הילו"ך, ואלו הן פעולות גשמייות משותפות אל הנפש עם הגוף. והם בשם אדנ"י, כי הטעם אל החכמה וחיך יטעם לאכול, והיינו חכמ"ה חי"ך מ"ה. מעשה היינו בבינ"ה שבה העשיה והיא מעשה בראשית, וזה אין ספק. תשמי"ש על ידי הת"ת שבו הגוף, וגוף וברית חשבינן חד. הילוך הוא במלכו"ת והיא ברגלים כנודע: ויש ד' והם רעים בקצת פעולות גשמיות בלתי שתוף נפש המשכלת בהם כלל, והם רוג"ז שחו"ק הרהו"ר שינ"ה. הרהור הוא בלב, והם הרהורים לא מחשבה, כי מחשבה היא יפה והיא בחכמה. אמנם הרהור למטה ממחשבה כי המחשבה במוח והרהור הוא מה שיעלה על הלב, ותקדם ההרהור ההוא אל המעשה. וזה ימצא בו טוב ורע, הרהורי עבירה דיצר הרע, או לטוב. רוגז הוא הכעס מן המרה, והשחוק מן הטחול, והשינה גם כן משם או מהאסטומכא. ואלו הם רעים, אמנם יש בהם קצת לטוב. והנה אלו הם סוד כח אל י"ב הויות שהם שלשה שמות יי"י הה"ה וו"ו הה"ה - כדפרישית בארוכה בספ"ר בשער הנזכר. והם שם אחד רחמים פשוטים בראש ודאי שהוא שלש ראשונות, ושם אחד למטה בשאר הגוף והם בסוד שש קצוות, ושם אחד במלכות שהם עץ הדעת טוב או רע. והיינו שנת עולם או ישנתי אז ינוח לי, או שחוק הכסיל או עת לשחוק, או רוגז הכסיל או רוגז לעבודת שמים, וכן הרהור כדפרישית. ולכך אלו יסוד ורוחניות ונשמה אל הי"ב אותיות אלו להמציא בעול"ם שנ"ה נפ"ש י"ב אברים בכל אחד מהם, וי"ב אברים אלו מזוגים בהמזגה זאת הנזכרת לעיל, קצתם לטוב קצתם לרע כאשר יתבאר. ולכך אמר כי י"ב אותיות יסודן - דהיינו הרוחנייות שהוא יסוד אליהם ונשמה אליהם, לתת טבע בהם שהם ימציאו במציאותם ובכחם האברים בעש"ן, הם י"ב כחות נפשייות אלו כדפרישית. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ב) י"ב גבולי אלכסון מפוצלין לששה סדרים מפסיקין בין רוח לרוח, גבול מזרחית דרומית, גבול מזרחית רומית, גבול מזרחית תחתית. גבול מערבית צפונית, גבול מערבית רומית, גבול מערבית תחתית. גבול צפונית מזרחית, גבול צפונית רומית, גבול צפונית תחתית. גבול דרומית מערבית, גבול דרומית רומית, גבול דרומית תחתית: בפשט משנה זו נבוכו כל המפרשים, ואיש לדרכו פנו. ולפיכך עם היות שכבר פירשנו אותה בארוכה בספ"ר בשער פרטי השמות, לא נאסוף ידינו מלפרשה הנה קצת. ונאמר כי כל גוף בעל ששה קצוות, והם מזרח מערב צפון דרום מעלה ומטה. והם גבולים ישרים אל הגוף הנרצה להגביל, ומאלו הששה גבולים יוגבל בהם עוד י"ב גבולים הם הנקראים גבולי אלכסון, נחלקים לששה גבולים ששה קצוות ששה רוחות הנזכרים. וזהו שאמר במתניתין מפוצלין לששה סדרים - . וזה על דרך הפשט, כי אחר כך נפרשה על דרך הסוד. והענין כי כאשר תחבר ששה דפנות ששה לוחות הם ששה צלעות, ותבנה מהם ענין מרובע, אותם ששה צלעות הם מוגבלות י"ב זוייות שהם נגדיים ששה נגד [ששה] באלכסון, כמו שהם נגדיים ששה קצוות שלשה נגד שלשה ביושר. והענין כי צלע מזרח יתחבר אל ארבע צלעות מהששה לבד, והם מזרח מתחבר במטה ובמעלה הם שנים, ומתחבר בדרום וצפון הם שנים. הרי הוגבל הגשם הזה באלכסון ארבעה גבולים, האחד גבול מזרחית רומית שהוא מעלה, והשנית גבול מזרחית תחתית שהוא מטה, והשלישית גבול מזרחית דרומית, והרביעי גבול מזרחית צפונית. וכן אל צלע מערב ארבעה גבולים כיוצא בהם שאינם אחר מהקודמין, מפני שהמערב לא יתדבק אל אחד מצדדי המזרח אלא נגדו. בענין שיתהווה ממנו ארבעה גבולים, האחד גבול מערבית רומית, והשני גבול מערבית תחתית, והשלישי גבול מערבית דרומית, והרביעי גבול (דרומית צפונית) [מערבית צפונית]. והנה כמוהם אל הצפון וכמוהם אל הדרום. אמנם גבול דרומית מזרחית היינו גבול מזרחית דרומית שפירש למעלה, וכן גבול מערבית דרומית היינו גבול דרומית מערבית, בענין שלא נשאר לנו למנות אלא שנים שהם גבול דרומית רומית וגבול דרומית תחתית. וכן אל הצפון שנים מן הטעם הנזכר, שהם גבול צפונית רומית גבול צפונית תחתית. והרי י"ב גבולים. ודרך זה ודרך המשנה שוים. ועם היות שיש גירסא אחרת במשנה בדרך הגבולים, בסדר שמנינו אנחנו עתה הכל ענין אחד ודרך אחד: ואחר שכבר פירשנו ענין הגבולים כפי הפשט, עתה נפרש אותו כפי הנסתר. ונאמר כי כמו שי"ב גבולים אלו הם תולדות משש קצוות הגשמיים כדפרישית, כן י"ב גבולי אלכסון העליונים הרוחניים הם תולדות משש קצוות רוחניים. ועוד נאמר כי שש קצוות רוחניים כפי המתבאר בזוהר ובתיקונים, הם מזרח ת"ת, מערב מלכות או יסוד, צפון גבורה, דרום חסד, מעלה נצח, מטה הוד. ועתה נאמר כי כמו שהגבולים הגשמיים ענין אחד הוא צלע מזרח וצלע מטה, ומבין שניהם יתהוה גבול חדש שהוא אלכסון וזוית שניהם, כן בענין הספירות אחר שהששה הם מהם חסד ומהם גבורה ומהם רחמים ומהם חזקים ומהם [לא] כל כך, לכך בהתייחד המזרח שהוא הת"ת עם הדרום שהוא החסד, יתהווה מהם בחינה אחרת ומציאות נחמד וזה יקרא גבול מזרחית דרומית, ירצה פעולה שבחינתה ענין רוחנייות מה שבין חסד ות"ת. אם כן הם י"ב לדרך זה, האחד מבין חסד ות"ת, והשנית מבין ת"ת וגבורה, השלישי מבין תפארת ונצח, הרביעי מבין ת"ת והוד. הרי ארבעה בחינות בלתי שוות, מפני שאין בחינת הרחמים אל הת"ת עם החסד כבחינתו עם הנצח, שהחסד רחמים יותר מנצח. וכן בהיותו מתייחד עם הגבורה אינו דין רפה כהיותו עם ההוד שאין דינה חזק כל כך. עוד ארבעה אל המלכות או יסוד כזה, האחד מבין מלכות עם הנצח, השני מבין מלכות עם הוד, השלישי מבין מלכות עם גבורה, הד' מבין מלכות עם החסד. עוד שנית אל החסד, האחד מבין חסד ונצח, השני מבין חסד והוד. עוד שנים אל הגבורה, האחד מבין גבורה והוד, השני מבין גבורה ונצח. הרי הם י"ב גבולים, והם ממש מציאות ששה ספירות, ונקודה שעליהם תסוב הגלגל הנזכר היא המשלמת י"ג. ואלו הם י"ב הוייות הנרמזות לעיל כדפרישית: ואלו הם ממש זה כנגד זה כדפרישית כיצד, כמו שבגשמי גבול מזרחית דרומית נגד גבול צפונית מערבית באלכסון, כן בחינה המתהוה מחסד ות"ת רחמים, נגד מה שמתהוה מגבורה ומלכות שהוא דין חזק. וכן גבול מערבית דרומית הפך ונגד גבול צפונית מזרחית באלכסון, כן בפנימייות מה שמתהוה מבין חסד ומלכות הפך מה שמתהוה מבין הת"ת וגבורה. וכן גבול מזרחית רומית נגד גבול מערבית תחתית באלכסון, כן מה שמתהוה מת"ת ונצח הפך מה שמתהוה מהוד ומלכות, שזה דין וזה רחמים. וכן גבול מערבית רומית נגד גבול מזרחית תחתית באלכסון, כן מה שמתהוה מבין ת"ת והוד הפך מה שמתהוה מבין מלכות ונצח. וכן גבול דרומית רומית נגד גבול צפונית תחתית באלכסון, כן מה שמתהוה מבין נצח וחסד הפך מה שמתהוה מבין גבורה והוד. וכמו שגבול צפונית רומית נגד גבול דרומית תחתית באלכסון, כן מה שמתהוה מבין גבורה ונצח הפך מה שמתהוה מבין חסד והוד: ועתה נאמר כי י"ב הוייות הם בצירופם ממש זו הפך זו כדרך הגבולים, ראשונה יהו"ה נגדה הוה"י, שנית יהה"ו נגדה והה"י, שלישית יוה"ה נגדה ההו"י, רביעית ויה"ה נגדה ההי"ו, חמישית והי"ה נגדה היה"ו, ששית הוי"ה נגדה היו"ה. והם ששה נגד ששה כדפירשנו. ושאר דברים הצריכים אל שמועה זו נתבארו בספ"ר בשער הנזכר: (ג) י"ב פשוטות, י"ב ולא י"ג, י"ב ולא י"א. חקקן חצבן צרפן שקלן המירן, וצר בהן מזלות וחדשים ומנהיגים: כבר פירשנו במשנה הקודמת ענין י"ב פשוטות וכחותם. ואולם בטעם היות המקור שהוא סוד עצם השם והוא נעלם בלתי בא בעצם האותיות לרוב העלמו, אמר י"ב ולא שלשה עשר - כי המקור בלתי נכלל בי"ב אלו כלל אלא הם י"ב בזולת המקור, שהמקור אינו עמהם שאינו בא באותיות. ואם יבא יהיה בסוד יהו"ה המצטרף עם האותיות כדפרישית לעיל בשער הקודם. ומפני שאפשר לומר שהם י"ב עם המקור, כי הענפים יהיו אחד עשר והמקור י"ב עליהם, לזה אמר י"ב ולא אחד עשר: חקקן וכו'. חמשה מלות אלו מבוארים בפרקים הקודמים. מזלות חדשים ומנהיגים - הם סוד צורות עליונות בבינה בת"ת ובמלכות, שהם סוד עול"ם שנ"ה נפ"ש. דהיינו י"ב צירופים שהם נמצאים בשם אהי"ה, כזה אהי"ה איה"ה אהה"י האי"ה האה"י היא"ה יהא"ה יאה"ה יהה"א ההא"י ההי"א היה"א, הם י"ב. וכן הם י"ב גבולים שבבינה, והם מזלות - שנוזל השפע מהם אל הספירות, והם מציאיות נמצאות משש ספירות. וכן הם י"ב בת"ת, והם חדשים - מתחדשים בהקף הסדר זמנים, ויונקים מהי"ב עליונים. ובמלכות הם י"ב מנהיגים - שכן שם אדנ"י מצטרף י"ב צירופים שני פעמים, שהם י"ב זכרים וי"ב נקבות, והארכנו בעניינם בספ"ר בשער הנזכר. והצירופים הם עשרים וארבע בענין שהם סוד מנהיגים העולם מכח י"ב עליונים כנודע. ואפשר שלזה הם ארבעה ועשרים כחות מהם בנפש, דהיינו י"ב הנזכרים במשנה הקודמת וי"ב שיתבאר לקמן, הם שנים עשר כחות ושנים עשר אברים. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ד) שנים לועסים, שנים לועזים, שנים עליצים, שנים עליזים, שנים נועצים, שנים טורפים, שנים ציידים. עשאן כמין מריבה, עשאן [נוסח אחר - ערכן] כמין מלחמה, גם את זה לעומת זה: בקצת הספרים לא נמצאת משנה זו כלל, ובה קצת חילוף הגירסא. ועם כל זה נפרש בה כפי אשר מצאנו באמתחות הראשונים. שנים לועזים - המרה והכבד שהם מביאים לעז. שנים עליזים - המסס והטחול שהם משמחים את האדם. המסס באכילה ושתיה, וטחול בשחוק כי ממנו יולד השחוק. שנים עליצים - קורקבן ובטן, שהם מעליצים את האדם בבליעה, ובטן בהוצאת מי רגלים. שנים נועצים - שתי כליות שנאמר אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי. שנים טורפים - שני ידים. שנים ציידים - שתי רגלים: דברים אלו מצאתי בדברי הקדמונים, ולדידי קשה דהא משנה זו על מציאות י"ב פשוטות נאמר סתם, בין אותם שהם בעולם בין אותם שהם בשנה בין בנפש, ואם כן איך פירשו אותם באברי הנפש. לכן נראה לי לומר שהיה הכוונה בזה לפרש טבע י"ב הויות אלו, שהם ששה נגד ששה. ואמר שהם שנים לועזים - הם מצד הגבורה שבה הדין, ובה באים כל המלמדים קטיגוריא ומוציאי לעז ודבה נגד ישראל, והם כחות הדין ודאי. שנים עליזים - הם מצד החסד שכנגד הגבורה, ואין בהם כעס ודין אלא שמחה. שנים עליצים - מצד הת"ת שגם הוא נוטה אל הרחמים, מטה כלפי חסד. שנים נועצים - מצד הנצח שבה העצה, כליות יועצות. ואף אם הם שתים יהיו דוקא מצד ימין. שנים טורפים - הם מצד הוד שהוא מן השמאל, שגם משם הטריפה. שנים ציידין - הם מצד המלכות או היסוד, שהם צדים צייד מלמעלה להשפיע לתחתונים: עשאן כמין מריבה - שהטביע באלו טבע הדין ובאלו טבע הרחמים ובאלו טבע החסד, בענין שהם לוחמין אלו עם אלו בסוד הדין והחסד והרחמים, כדפרישית בספ"ר בשער המכריעין. ערכן כמין מלחמה - שהם אלו נגד אלו ממש, שלשה גבולים מהם גובר בהם צד המזרח שהוא סוד האויר חם ולח, ושלשה מהם גובר בהם צד הדרום שהוא מים קר ולח. ושלשה מהם גובר בהם צד הצפון שהוא גבורה אש חם ויבש, ושלשה מהם גובר בהם צד המערב שהוא עפר קר ויבש. והם זה לעומת זה, עפר קר ויבש לעומת הרוח חם ולח, הפכיי בשני פנים. מים קר ולח לעומת אש חם ויבש, הפכיי בשני פנים. והם סובבים העגולה ונקשרים במערכה אלו עם אלו, כי המים בין העפר והרוח, משתוים אל העפר בקרירותו ואל הרוח בלחותו, וקושרם מצד זה. וכן האש משתוה אל העפר ביבשותו ואל הרוח בחמימותו, וקושרם מצד זה. וכן הרוח והעפר קושרים עד"ז האש והמים. וכן ימצא בספירות כמו שפירשנו בספ"ר בשער המכריעין: וענין זה ממש ימצא בעולם שנה נפש הגשמיים. כיצד, י"ב מזלות הם, טל"ה ארי"ה קש"ת הם א"ש, שו"ר בתול"ה גד"י הם עפ"ר, תאומי"ם מאזני"ם דל"י לרו"ח, סרט"ן עקר"ב דגי"ם למי"ם. בענין שהם ממש ארבעה בחינות אלו, והם באין מערכה מסודרים מעורבים אלו עם אלו. והארכנו בעניינם בספ"ר בשער הכנויים. החדשים הם נחלקים לארבע תקופות, והם ניס"ן איי"ר סיו"ן רו"ח, תמו"ז א"ב אלו"ל א"ש, תשר"י חשו"ן כסל"ו מי"ם, טב"ת שב"ט אד"ר עפ"ר. והם ארבעה תקופות ארבעה חלקים ממש כד' אותיות שבשם, כמבואר בשער הנזכר מהספ"ר. האיברים שבאדם הם גם כן לדרך זה, שתי כליות וכבד לאש, המסס הקיבה וקרקבן למים, טחול ושתי רגלים לעפר, שתי ידים ומרה לרוח. הם ממש כקודמין. ואף האותיות הם נחלקות לחלקים אלו כפי כח בריאתם, כאשר נבאר לקמן: וידעתי כי יקשה אל המעיין מזה כמה וכמה עניינים שאינם מתייחסים אלו עם אלו, לא החדשים עם המזלות ולא המזלות עם האברים ולא כלם עם האותיות, כי ימצא אות(ה) שכחה המים ממציאה אבר שכחו האש ומזל שכחו העפר יחדש שכחו הרוח. הא לא קשיא, כי זה מגדולת היוצר בכללות האותיות, מכלם נראה שאם היה כח המזל שיסודו מים מאות שיסודה מים לא היה מזיגה במציאות, ודרום שהוא נגוב ושורשו חסד יוכיח, וכן צפון שהוא לח ושורשו גבורה. וכמו שפירשנו בזוהר והארכנו בספ"ר בשער הכנויים בס"ד. ואולם לערוך מערכות הככבים אלו נגד אלו, וכן האברים בטבעם להבין בהם עניין המריבה והמלחמה, האריכו בהם בעלי מלאכתם, התוכנים במזלות והרופאים באברים, וזה אינו ממלאכתינו ולא הורגלנו בהם גם כן. ובזה נתבארה משנה זו [בס"ד]: (ה) י"ב אותיות פשוטות, חקקן חצבן צרפן וצר בהן י"ב מזלות ואלו הן, טל"ה שו"ר תאומי"ם סרט"ן ארי"ה בתול"ה מאזני"ם עקר"ב קש"ת גד"י דל"י דגי"ם. ואלו הם י"ב חדשים בשנה, ניס"ן איי"ר סיו"ן תמו"ז א"ב אלו"ל תשר"י חשו"ן כסל"ו טב"ת שב"ט אד"ר. ואלו הן שנים עשר מנהיגים בנפש, שתי ידי"ם שתי רגלי"ם שתי כליו"ת כב"ד מר"ה המס"ס קיב"ה קרקב"ן וטחו"ל [ואית דמסיימי הכא עשאן כמין מריבה וכו' כדלעיל]: כבר פירשנו במשניות הקודמות שהי"ב אלו שבעול"ם שנ"ה נפ"ש תחתונים, שרשם בעול"ם שנ"ה נפ"ש עליונים שהם בינה ת"ת ומלכות, והענפים האלו יורו על כח שרשם העליון. וזה היה כוונת בעל הספר הזה להורות קשר העולמות תחתונים בעליונים, ועליונים נראים ומושגים מתוך התחתונים כנודע. ולכך אחר שפירש העליונים פי' השתלשלות התחתונים מהעליונים, נמצאים מכח האותיות שהם רוחנייות מצויירות בעולם שפל היכלות אל רוחניותם. ופירשו המפרשים ביחס האברים בדרך זה ושנו אותם בלשון המשנה, ועתה נעתיק לשונם: ה' - המליך אות ה' וקשר לו כתר וצר בו טלה בעולם, ניסן בשנה, יד ימין בנפש. ו' - המליך אות ו' וקשר לו כתר וצר בו שור בעולם, ואייר בשנה, ויד שמאל בנפש. ז' - המליך אות ז' וקשר לו כתר וצר בו תאומים בעולם, וסיון בשנה, ורגל ימין בנפש. ח' - המליך אות ח' וקשר לו כתר וצר בו סרטן בעולם, ותמוז בשנה, ורגל שמאל בנפש. ט' - המליך אות ט' וקשר לו כתר וצר בו אריה בעולם, ואב בשנה, וכוליית ימין בנפש. י' - המליך אות י' וקשר לו כתר וצר בו בתולה בעולם, ואלול בשנה, וכוליית שמאל בנפש. ל' - המליך אות ל' וקשר לו כתר וצר בו מאזנים בעולם, ותשרי בשנה, וכבד בנפש. נ' - המליך אות נ' וקשר לו כתר וצר בו עקרב בעולם, וחשון בשנה, וטחול בנפש. ס' - המליך אות ס' וקשר לו כתר וצר בו קשת בעולם, וכסלו בשנה, ומרה בנפש. ע' - המליך אות ע' וקשר לו כתר וצר בו גדי בעולם, וטבת בשנה, והמסס בנפש. צ' - המליך אות צ' וקשר לו כתר וצר בו דלי בעולם, ושבט בשנה, וקיבה בנפש. ק' - המליך אות ק' וקשר לו כתר וצר בו דגים בעולם, ואדר בשנה, וקרקבן בנפש: ואולם אין לספק כי י"ב הוייות הנזכרות הם ששה זכרים וששה נקבות, והיינו סוד ששה קצוות ממטה למעלה וששה ממעלה למטה. אותם שהם ממעלה למטה זכרים שהם חסד בסוד הזכר אור ישר, ואותם שהם ממטה למעלה הם דין בסוד הנקבה אור חוזר. והענין כי ששה גבולים שהם מזרח ודרום שהם ימין הם ממעלה למטה, וששה גבולים שהם מערב וצפון שהן דין הם ממטה למעלה. ובענין זה הם י"ב הויות, ששה מהם ראשם יו"ד וא"ו שהם יו"ד חכמה על חסד דרום ו' מזרח ת"ת הם זכרים אור ישר רחמים. וששה הויות הם ראשם ה' ה' הם בינה בגבורה ומלכות דין אור חוזר נקבות ודאי. ועתה בדרך זה ממש היו המזלות והחדשים והאברים, כי מעשה השרשים יעשו הענפים. וכן הסכימו החוזים בככבים כי טל"ה שו"ר ארי"ה מאזני"ם קש"ת דל"י הם ששה מזלות זכרים ומכחם בעולם השפל הם הזכרים בכל דבר, ותאומי"ם סרט"ן בתול"ה עקר"ב גד"י דגי"ם הם נקבות ומכחם בעולם השפל הנקבות בכל דבר. ודרך זה ממש אל החדשים אחד מלא ואחד חסר, כי זה יורה על זכר ונקבה, והם בהיות השנה כסדרן ששה מלאים וששה חסרים, ניס"ן סיו"ן א"ב תשר"י כסל"ו שב"ט הם מלאים זכרים, כי השלימות יורה על הזכר והחסרון יורה על הנקבה. ואיי"ר תמו"ז אלו"ל מרחשו"ן טב"ת אד"ר הם חסרים נקבות. וכן האברים בנפש כיוצא בזה, כי שלשה ימניים שהם יד ימין ורגל ימין וכוליא ימנית הם זכרים ודאי, וכן כבד ומרה הכבד זכר והמרה נקבה, וכן פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים. ועוד פירש שם שטחול זכר וקיבה נקבה ודאי. ומסס וקרקבן האחד זכר והאחד נקבה, שזה מקבל מזה, והם קיבה ומסס וקרקבן שלשה מעיים שבאדם זו למטה מזו כנודע לבעלי הנתוח: והנה האותיות גם כן הם ששה זכרים וששה נקבות, ופירש כן הרשב"י ע"ה בזוהר בשיר השירים. והנה ה' נוקבא, ו' דכורא, ז' דכורא, ח' נוקבא, [ט' נוקבא], י' דכורא, למ"ד דכורא, נו"ן נוקבא, ס' נוקבא, ע' דכורא. וק' וצ' הם זו לזו כדמות זכר ונקבה, עם היות שתיהם דכורים בבחינה אחת או נקבות. והיינו כענין שתי חדשים שפעמים הם זכרים פעמים הם נקבות כדפרישית לעיל, והם בסוד שנה סדורה או חסירה או שלימה כנודע. וקרוב לזה באברים במסס וקרקבן. ודבר זה תלוי בנטיית י"ב הוייות אל הימין כולם, ואז רובם זכרים או רובם נקבות. וכבר פירשנו במשנה הקודמת טעם למה לא נברא זכר בזכר ונקבה בנקבה, וכן אש באש ורוח ברוח על דרך ההמזגה. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ו) שלש אמות שבע כפולות י"ב פשוטות, אלו כ"ב אותיות שבהם יסד י"ה יהו"ה צבאו"ת אלהים חיים אלהי ישראל אל שדי רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו: רוב משנה זו נתבאר בפרקים הקודמין, ועם כל זה נבאר הנה עניינה בקצרה בע"ה. כבר פירשנו כי שלשה אמות - שהם אמ"ש הם שלש ראשונות, ושבעה כפולות - שהם בג"ד כפר"ת הם שבע מדות גדול"ה גבור"ה ת"ת נצ"ח הו"ד יסו"ד מלכו"ת. וי"ב פשוטות - הם י"ב ענפים שהם שש קצוות מתפשטים ומסתעפים, והם מטעם רצון קוניהם ומאצילם לתת כחם בעולם השפל אל ההנהגה ומציאות הדברים מכחם קשר רוחנייות בגוף מצוייר אל האדם ציור גשמי עם היותו לפי האמת רוחני, והיינו האותיות שהם בשלשה מקומות כת"ב לשו"ן רו"ח, ומחשבה נשמה אל שלשתם. כת"ב הוא גשמי, ואין ספק שבציור האות במכתבה יורה על רוחנייותה כדפי' המקובלים הראשונים והאחרונים בפירוש עוקצי האותיות ותגי האותיות וכיוצא, ועם כל זה זה הוא המציאות היותר גס ונגלה שיש אל האותיות. המציאות השני הוא לשו"ן, דהיינו מה שאמר לעיל קבועות בפה והיינו מוצא האותיות, והם עדיין גשמייות נפעלות על ידי הכלי הגשמי, ותנועתה בלי ספק יורה על רוחניותה ככתיבתה ויותר, מפני שתנועת הפה בנפש דקה אל אשר בכתב. ואף אם יראה הרואה כי אין בתנועת הפה קוץ ותג אלא תנועה פשוטה שוה, עם כל זה יש בכחה כל מה שבכח האות הנכתבת ויותר, והאות הנכתבת הוא גוף וגשם ומרכבה אל האות הנזכרת בפה. וזה טעם למה תורה שבכתב שהיא דקה למעלה נכתבת בכתיבה, כי מפני רוחנייותה ודקותה אין ראוי שתהיה ציורה בלשון להיות ערומה בלי לבוש. המציאות השלישי הוא חקוקות ברו"ח, דהיינו אחר צאת תנועת האותיות מהפה מתמצא מהם עניין דק רוחני לא ישפטהו אלא מחשבת המשכיל, וזה דק מכלם נשמה אל מציאות הקודמין. והיינו קלין ודבורין דאורייתא דרכבין בהון נשמתין שפירש הרשב"י ע"ה בתיקונים: והמציאות המצייר בשכל ובלב משכילי עם בני ישראל לקשור האותיות בשרשם העליון משובח מהכל ונשמה אל הכל ודאי. וזה רצה אדון כל להמציא באדם כח זה לקושרו עם שרשיו, ועל ידו יהיו השרשים העליונים נקשרים בדברים התחתונים בסוד אותיות גשמיות רוחנייות אלהייות שהם שלשה מציאייות שפירשנו לעיל בפרק שני: ונמצא כי באמצעות התפשטות האותיות והשתלשלותם מרוחניותם אנו משיגים איך מהפשוט הראשון שאין שני לו, באו ההוייות אל מציאות עב ורחוק מהשורש כזה ונתרבו הם. ועם כל זה לא יורו רבוי בו חלילה, וגם אין להקשות איך מהאחד הפשוט נמצאו רבוי המציאייות. וגם אין להכחיש היות האדם נברא מחדש מתהוה מהעפר, הפך דעת הכופרים שהאמינו שאדם מאדם לעולם והעולם קדמון, וזה יוכחש בעין החוש כענין רבא ברא גברא, ומה לי אדם דהיינו נפש ומה לי שנה ומה לי עולם, הכל עניין אחד ומציאות אחד ודברים אחדים. וזה יראה ממש לעין המשכיל ויובן אליו בראותו סדר ההשתלשלות אל האותיות שהם כ"ב והם אמו"ת וכפולו"ת ופשוטו"ת, ובהם יסד עול"ם שנ"ה נפ"ש י"ה ה' וכו' - ורצה בשמות אלו לומר כי אף אם נעלה ברוממות המאציל ועשר ספירות ברוממות הראוי לו כפי השגת לשונו, עם כל זה לא נכחיש שבהם יסד כמו שהכחישו כת האפיקורסים, אלא אדרבא נאמין בקשר העולמות והשתלשלותם זה מזה וקשר הספירות: ועשר שמות אלו הם עשר ספירות. אלהים חיים - בכתר, שבו מקור החיים אין סוף טמיר וגניז בכתר שהוא המחיה עשר ספירות דאצילות ובריאה ויצירה ועשיה, והוא מחיה את כלם. אלהי ישראל - חכמה, דתמן סליק ישראל סבא כדאמרינן ישראל עלה במחשבה. אל שדי - בינה, שעל ידה בניין העולם בסוד ל"ב אלהים שבה, והוא שאמר לעולמו די ולאצילות די ולבריאה די ולכל הבא בגדר די. רם ונשא - גדולה וגבורה. שוכן עד - ת"ת ויסוד, שהת"ת שוכן עליו, ויסוד נק' עד כדפירשו בזוהר. מרום וקדוש - נצח והוד, נצח מרום מגדולה שהיא רם, והוד קדוש מצד הלויים הקדושים והנשאים. שמו - מלכות כפשוטו. ואלו הם בפרט, כי בכלל הם נכללים בשמות הקודמים י"ה יהו"ה צבאו"ת, וזה פשוט ופי' בפרק ראשון במשנה ראשונה. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ז) עדים נאמנים שלשה הם, וכל אחד ואחד לבדו עומד, ומעידין על האל כי הוא אחד ואין לו שני. ואלו הן, עול"ם שנ"ה נפ"ש: הנה במשנה הקודמת הכריח היות מציאות כל הנמצאות מאתו ושהוא המציאם מהאפס המוחלט. אמנם לא יכריח משם אלא זה, והטעם במה שנבחין הנמצאות סדר השתלשלותם מאתו בכח האותיות והשתלשלות האותיות ברוחנייותם מעילה לעלול כדפרישית. אמנם עתה במשנה זו בא להכריח על אחדות המאציל. והנה המתחכמים אחר דעתם הסכל לא רצו להאמין בנמצאות היותם מאתו מפני אחדותו והרחקתו מהדברים הגשמיים, וסלקו השגחתו מהפרטים ונתנוה תחת הכחות. והוא אמר כי אדרבא היודע באמתות הנמצאות מאתו ידע וישכיל איך הם מכריחות מציאותו ואחדותו, וזה במה שנבחין עול"ם שנ"ה נפ"ש כל אחד לבדו, לא כולם יחד כמו שעשינו במשנה הקודמת. וזהו שאמר עדים נאמנים שלשה הם וכל אחד לבדו עומד - לא שנבחין כלם יחד, ואז נמצא שמעידין על האל. פירוש אחד - מציאות סבה אחת שנית אחדותם, וזה לא על דרך החייוב שנשיגהו אלא על דרך השלילה ואין לו שני. ויאמר עליו מלת אח"ד על דרך זה, כי אחד על דרך החייוב לא יצדק כי אם בספירותיו. וזהו שאמר כי הוא אחד ואין שני לו -: והעדים הם עול"ם שנ"ה נפ"ש - פירוש כאשר נבחין עולם בפני עצמו או שנה בפני עצמה או נפש בפני עצמו, נמצא עדותם שוים עדים נאמנים שלא יוסיף זה על דברי זה ולא יפחת זה מזה, אלא מה שיש בזה יש בזה. והיינו שיש בהם י"ב עניינים, והם מנהיגים בנפש וחדשים בשנה ומזלות בעולם. וכאשר נרדוף אחר סבתם נמצא להם סבה שבעה עניינים, והם ימים בשנה ככבים בעולם אברים בנפש. וכאשר נרדוף עוד אחר סבתם נמצא להם סבה שלשה עניינים, והם אמ"ש בעולם ובשנה ובנפש. וכאשר נרדוף עוד אחר סבתם נמצא להם סבה אחת לבד, שהוא מסבב כל הסבות ועילת כל העילות, והרי זה יורה על מציאותו ואחדותו ודאי. ונמצא אדרבה הטעם שרצו החצונים כדי לדחות מציאות עולם חדש, היא היא סבה שנאמין בסבה הראשונה ואחדותה. בכאן הניח הרב ז"ל חלק, נראה שעדיין לא השלים הפירוש של המשנה: