שער שבעה עשר: (א) שבע כפולות בג"ד כפר"ת מתנהגות בשתי לשונות, יסודן חיי"ם שלו"ם חכמ"ה עוש"ר ח"ן זר"ע ממשל"ה: הנה הסדר אל הפרקים הקודמים היה פרק ראשון בספירות, פרק שני באותיות כ"ב בכלל, בפרק שלישי בשלשה אותיות אמ"ש, בפרק זה בשבעה אותיות בג"ד כפר"ת. והן נקראות כפולות - שיש בהן שנים בכל אחד מהן, דהיינו או דגושה או רפויה. והכוונה בזה כי כאשר ירצה האדם לפעול בשם מן השמות או באות מן האותיות, אם ירפיה יפעול ברחמים ובנחת, ואם ידגישיה יפעול בדין ובחוזק. וקרוב אלינו הדבר מאד כי הדגש סודה חוזק הפעולה, כי הקל רובו בודד והכבד רובו יוצא מפני הדגש שמטבעו מורה חוזק הפעולה. והנה האותיות שהדגש יורה בהן רפיון או חוזק הם שבעה אלו בג"ד כפר"ת: ועתה נאמר כי הדגש סוד הדין והרפה סוד הרחמים, והטעם כי סוד הרפה רקיע כעין ו' והוא הת"ת שהוא יהו"ה רחמים ודאי, דגש נקודה כעין י' והיא המלכות שהיא אדנ"י דין ודאי, ובהגביר צד הנקבה יהיו האותיות בדגש ובהגביר צד הזכר יהיו האותיות ברפה, דסימנין נטלין בידיהון דג"ש ורפ"ה כדפירשנו. והאותיות האלו הם רמז לשבע הספירות מחסד עד המלכות שהם פועלות פעמים לדין פעמים לרחמים, ולכך נקראות כפולות שיש בה כח השוה לדבר ולתמורתו. ואין ספק שהם רמוזות באותיות אלו שהם ב' חסד, ג' גבורה, ד' תפארת, כ' נצח, פ' הוד, ר' יסוד, ת' מלכות, וסדרם כסדר המדות. ויש בידינו לייחסם על המדות, אלא שלא להאריך. ולהיות פעולתם כפולה כך מבטאם כפולה, שענין זה יורה על כפל הכח לדבר ותמורתו, והיינו שהם מתנהגות - בהנהגת העולם בשתי לשונות - שהם דין ורחמים כדפרישית: יסודן - רצה עם היות שאמר שיש בהן כח הדין והרחמים, עם כל זה פעולתם העיקרית אינה אלא רחמים וטובה, וזהו שאמר יסודן חיים וכו'. אמנם כאשר יגרמו התחתונים הסתר הפנים הם מתהפכין מדות רחמים לדין, אבל עיקרם לא היה אלא לרחמים. חיי"ם - זה בחסד שהחכמה עליה כדכתיב והחכמה תחיה בעליה, והחסד י' שהיא ביה, ומתמן אתקרי חסי"ד. שלו"ם - הוא מצד הגבורה ששם המלחמה, אמנם בזכותו היא שלום והיינו שהיא פועלת על ידי היסוד, ועל דרך זה פועלת גם כן היסוד החיים מצד החסד ומשם נקרא א"ל ח"י, ומהגבורה שד"י שיש בו לשדד הכח החיצון ולהכניעו בחוזק הגבורה. חכמ"ה - מצד הת"ת, כי הוא נק' דעת ויונק חכמה מהימין ובינה מהשמאל, ונמצאו בו חכמה ותבונה ודעת, ופחות משלשתן אין חכמה ודאי. עוש"ר - הוא מצד הנצח, ועם היות שעיקרו בצפון, בנצח הוא מצד התחברו עמה שמשם היא נוצחת בגבורה. ח"ן - בהוד, וזהו ונ"ח שהוא יסוד מצא ח"ן מהוד ודאי. זר"ע - יסוד, שהוא האבר הקדוש שדרך בו יוצא הזרע. וממשל"ה - היא מלכות, כאומרו ומלכותו בכל משלה. והם שבעה פעולות כוללות כל ענייני ההנהגה שבמציאות. והנה לפי זה הם חסד ב' חיים, גבורה ג' שלום, ד' ת"ת חכמה, כ' נצח עושר, פ' הוד חן, ר' יסוד זרע, ת' מלכות ממשלה: והנה אלו הם שבעה בעצם המדות, אמנם במלכות יהיו ארבעה עשר שהם שבעה נקביים ושבעה זכרים, והם י"ד עתים טובים שבקהלת, והם אלו: א. עת ללדת ב. ועת למות: ג. עת לטעת ד. ועת לעקור נטוע: ה. עת להרוג ו. ועת לרפוא: ז. עת לבנות ח. ועת לפרוץ: ט. עת לבכות י. ועת לשחוק: יא. עת ספוד יב. ועת רקוד: יג. עת השלך אבנים יד. ועת כנוס אבנים: טו. את לחבוק יו. ועת לרחוק מחבק: יז. עת לבקש יח. ועת לאבד: יט. עת לשמור כ. ועת להשליך: כא. עת לקרוע כב. ועת לתפור: כג. עת לחשות כד. ועת לדבר: כה. עת לאהוב כו. ועת לשנוא: כז. עת מלחמה כח. ועת שלום: הנה כ"ח עתים אלו הם י"ד טובים וי"ד רעים, הם סוד שבעה בשבעה ושבע בשבע, והם בסוד דבר ותמורתו אשר נבאר לקמן. ויורה על פעולת המלכות שהיא הנקראת ע"ת, ויש בה כ"ח עתים הללו שהם י"ד ימין וי"ד שמאל בסוד יהו"ה אל"ה ינ"ו יהו"ה, והם י"ד ימין, וי"ד שמאל כוז"ו במ"ו כס"ז כוז"ו, והם בסוד שבעה בשבעה. וכבר פירשנו ענין אותיות אלו במקומות רבים, והכוונה שיורו על שבעת המדות מימין ומשמאל ועל סוד שבעה בשבעה. ולכך כ"ח עתים למלכות, ועל אלו נאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש, עת לא יבא ועת יבא כפי העת. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ב) ומתנהגות בשתי לשונות ב"ב ג"ג ד"ד כ"כ פ"פ ר"ר ת"ת, רך וקשה, גבור וחלש, כפולות שהן תמורות, תמורת חיי"ם מו"ת, תמורת שלו"ם ר"ע [נוסח אחר - מלחמ"ה], תמורת חכמ"ה [נוסח אחר - חרוצ"ה] אול"ת, תמורת עוש"ר עונ"י, תמורת ח"ן כיעו"ר, תמורת זר"ע שממ"ה, תמורת ממשל"ה עבדו"ת: רוב ענייני משנה זו נתבארו במשנה הקודמת, והכוונה על כח השוה לדבר ותמורתו כדפרישית. ואמר כי הדגש והרפה סודו רך - מצד החסד וקשה - מצד הגבורה, והכוונה שמזה נמשכו הפעולות הגשמיות קצתם רכות, אם במזג כטיט וכמים שהם דקות ורכות ומקבלות [הצורה] בקלות ומאבדת אותה בקלות, ויש קצתם קשות כאבנים וכברזל וכיוצא שהם קשות לקבל הצורה ולא תאבד מהן. וזה קצת יסוד הארץ שטבעה קשה ולא תקבל צורה אחרת חוץ מזו על הרוב. וכן בבריות גבור וחלש - המשל בזה המים גבורים והאש חלש, שמבטלים המים כח האש בקורבתם זה לזה, ובהתרחקם זה מזה האש חזק וגבור שמייבש לחות המים ומתיכם, והמים חלשים. וכן בבריות יש קצתם חלשים וקצתם גבורים, ובכולם הגבורה בתגבורת האש והחולשה בתגבורת המים כנודע. ואמר כי זה ימשך מענייני דגש ורפה שבאותיות אלו, שמצד הדין הם חזקים וגבורים ומצד הרחמים והחסד הם חלשים רכי הלבב. והנה כל רך לבב בטבע הוא חלש ורחמן, וכן גבור בטבע הוא אכזרי: ואפשר שדקדק באמרו רך וקשה - לרמוז אל חס"ד וגבור"ה, גבור וחלש - לרמוז אל נצ"ח והו"ד. אמנם עם כל זה הנצחון למעלה לעולם אל צד הימין והרחמים אינו מן הדוחק שימצא גם כן למטה, כיוצא בו אל האריה שהוא רחמ"ן וגבו"ר: כפולות שהן תמורות. במלת כפולות דקאמר לעיל הוה משמע שהיה בהן כח להרע ולהעניש, לזה אמר שלא מפי עליון תצא הרע והטוב דבר ותמורתו, שהרי האולת והעוני והשממה וכיוצא הם פעולות שהן נעשות על ידי החצונים. לזה אמר שהכוונה באומרו כפולות הרצון בזה שהם תמורות, פירוש שהטוב פועלות על ידי עצמן וההפך על ידי זולתן. דהיינו בסילוק השגחתן נתן כח אל התחתונים כענין איוב הנו בידך וכו'. או ירצה כפולות שהן תמורות - כי בצד הרחמים יש דין ובצד הדין יש הרחמים, כענין שהם כפולות ותמורות, כיצד, בימין חיים ומות ובשמאל מות וחיים, והטעם, שיש מיתה לטוב וחיים לרע. וכן שלום ומלחמה בימין, המלחמה ושלום בשמאל, הכל לפי עניינו, כענין שהם כ"ח י"ד טובים וי"ד רעים. ואפשר שמהם כ"ח עתים שפירשנו: תמורת חיי"ם וכו'. אין ספק ששבעה אלו ותמורתם הם ימין ושמאל כדפרישית, והם פעולות נמשכות למטה, ושלשלת מציאותם משורש העליון בלי ספק כזה: ב' ג' ד' כ': חסד גבורה תפארת נצח: חיים שלום חכמה עושר: עת לרפא עת לאהוב עת לחשות עת כנוס אבנים: עת לבכות עת שלום עת לתפור עת לבקש: מות מלחמה אולת עוני: עת להרוג עת לשנוא עת לדבר עת להשליך אבנים: עת לפרוץ עת מלחמה עת לקרוע עת לאבד: פ' ר' ת': הוד יסוד מלכות: חן זרע ממשלה: עת לחבוק עת ללדת עת רקוד: עת לשמור עת לטעת עת לשחוק: כיעור שממה עבדות: עת לרחוק מחבק עת למות עת ספוד: עת להשליך עת לעקור נטוע עת לבנות: הרי ייחס דבר ותמורתו באותיות בספירות בעתים, ואלו תמורת אלו ודאי, והכי נמי נקט להו קרא זו תמורת זו, כדקאמר עת ועת. והם כ"ח מחנות ללבנה, י"ד מלאים וי"ד חסרים. וכן היו כ"ח מלכים בישראל, י"ד מלאים עד שלמה ששם עמד לבנה במילואה בלי ספק, וי"ד חסרים משם ואילך עד צדקיהו שנ' עליו ואת עיני צדקיהו עור, חשכו המאורות בצאתם. וכבר פירשנו יותר בענין זה בפרש' אחרי מות, ובספ"ר בשער פרטי השמות פי' ענין י"ד וי"ד שבשם כוז"ו במוכס"ז כוז"ו שהוא רמז לזה, והנה הקיצור יפה. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ג) שבע כפולות בג"ד כפר"ת, שבע ולא שש, שבע ולא שמונה. שש צלעות לששה סדרים כנגד שבע קצוות, מהן שש קצוות מעלה ומטה מזרח מערב צפון ודרום, והיכל הקדש מכוון באמצע, והוא נושא את כולן. ברוך כבוד ה' ממקומו: במשנה זו רבו הגירסאות בספרים, ועם כל זה בחרנו במבחר הכל. והנה אמר שבע ולא שש - כדרך שאמר בכל העשר יחד, ולא אמר כן בשלש שהן אמ"ש, מפני שכבר נודע עניין שלש ראשונות שאין חסד מהן, ולא הוצרך לומר ולא ארבע. וכן אין לנו להפריד שלשתן, ולכך לא הוצרך לומר ולא שתים. אבל בשבע מדות תחתונות הוצרך לומר ולא שמנה - מפני שעדיין יש בזמנינו זה מי שרצה למנות הבינה בכלל השבע, ואמר שהיא עם התחתונות ואינו מן הדוחק. עוד אמר ולא שש - כדי שלא נאמר שהמלכות אינה בכלל השבע, לכך אמר ולא שש שגם המלכות היא מכללם: ונמצא לפי זה שבע כפולות הם שבע מדות חס"ד גבור"ה ת"ת נצ"ח הו"ד יסו"ד מלכו"ת, והוצרך לזה מפני שגבול כל הוה בששה קצוות, ולכך נאמר שיסוד ההוייות הם ששה ספירות שהם נותנות גבול לכל הויה, לזה אמר ולא שש, אם כן כיון שאינם ששה נאמר שהם שמנה דהיינו ראש להויה וסוף ההויה וגבול שש קצוות שבאמצע בעניין שהם שמנה, לזה אמר שאינם אלא ששה. ואם כן הדרא קושיא לדוכתין שבע מאי נינהו, שאין יחס אלא אל הששה או אל השמנה. לזה אמר שש צלעות וכו' - הכוונה שכן הוא, ששה מהן הם שש צלעות שהם מגבלות כל הויה, וזהו שאמר לששה סדרים - כאלו תאמר תסדר צלע למעלה וצלע למטה יתרחב[ו] שני צלעות אלו עד הגיעם אל מקום צלע מזרח וצלע מערב וצלע צפון וצלע דרום, וכן ארבע צלעות הנזכרות יתרחבו ויתפשטו עד הגיעם אל מקום צלע מעלה וצלע מטה, הרי ששה צלעות לששה סדרים: האמנם שש צלעות אלו להם המשך ומבא בעצם ההוייה, אבל הם באים להתייחד אל נקודה אחת כזה: הרי ארבע צלעות מתפשטים אל תוך נקודה עד שהנקודה האמצעית יסוד אל שש צלעות, שמאותה הנקודה הצלעות מתחילין להתפשט ומגיעין אל גבול התפשטותם, והיינו שהם שש צלעות לששה סדרים - דהיינו היותם מסודרים אל סוף גבול ההויה. אמנם כולם הם שבע, דהיינו שש קצוות מעלה ומטה ומזרח ומערב צפון ודרום - ונקודה אמצעית היא היכל הקדש מכוון באמצע - דהיינו מקום כל הקצוות יחד, שהיא נקודה כוללת כל הקצוות וממנה מתפשטין עד עדי עד: ואולם על דרך הרמז ירצה כי שש קצוות הם מעלה נצ"ח, מטה הו"ד כדפירשו בתיקונים, ומזרח ת"ת ומערב יסו"ד, וצפון גבור"ה ודרום חס"ד כדפרישית שם. ואולם נקודה אמצעית היא המלכו"ת שהיא נקודה באמצע הספירות, והיא נקודה שהכל פונים אליה בסוד היתה לראש פנה, והיא נקודה הנק' היכל - דהכי סליק היכ"ל בחשבון אדנ"י. וקראו הקדש - כי מסטרא דחכמתא אתקריאת קד"ש, ומשם היא נקודה אחת י' אני שניה לחכמה כדפירשו בתיקונין. ואמר מכוון באמצע - ירצה שהיא אמצע לכל הקצוות, דהיינו מלכות שהיא מקבלת מכולן כנודע. וכשתרצה לעשות בחינה תקבל משש קצוות, לא תוכל אם לא שתצייר אותה מכוונת באמצע הקצוות בענין שתקבל מכל השש קצוות, כענין שש קצוות נותנים מקום וגבול להויה שבאמצעיתן, שבאמת היא הנקודה. וזה הפך הדעת שלכאורה עיקר ויסוד הקצוות היא הנקודה האמצעית, לזה אמר בא ולמד ממאציל הכל שהוא הנותן מקום לכל הספירות, (ונוציא) [ומוציא] אותן במציאות המקום שהמציא בעצמו כדפרי' בספ"ר בשער טעם האצילות: וזהו שאמר והוא - האין סוף נושא את כולן - פירוש כל הקצוות וכל הספירות. וזהו סוד ברוך כבוד ה' ממקומו - ופי' הוא מקומו של עולם ואין עולם מקומו. והענין שהמקיף מקום אל המוקף וכל עילה מוקפת מעילתו, ולכך האין סוף מקיף עלוליו ושש קצוות מקום וסיבה אל הנקודה, ולכך הם מקיפין אותה והיא עומדת בסבתם. והענין כי סבת המלכות הם שש קצוות שהם שש ספירות המשפיעות בה, לכך היא נקודה אמצעית מוקפת מכולם כדפרישית, והם סבות לה, מקיפין אותה בלי ספק שכן דרך העילה והעלול. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ד) שבע כפולות בג"ד כפר"ת, חקק"ן חצב"ן צרפ"ן שקל"ן והמיר"ן וצר בהן ככבים בעול"ם וימים בשנ"ה ושערים בנפ"ש, ומהן חקק שבעה רקיעים ושבע ארצות ושבע שבתות, ולפיכך חיבב השביעי תחת השמים: כבר פירשנו בפרקים הקודמים ענין החקיקה - שהיא פעולה רוחנית נעלמת, והוא הגלות הדברים והתהוותם מהעלם אל דקות יותר. וכן חציבה - . וכן פי' ענין משקל - לראות באיזה אות יבראו איזו בריה על מתכונתה והיותה מצטרפת בכל השם כדפרישית לעיל. צירוף - פירשנו לעיל ויתבאר יותר לקמן, ועם כל זה הכוונה כי בבריאת עניין אחד היה מגביר אות הראוי אליו ומצרפו בהגברת האות ההוא כל הצירופין שאפשר. והענין בג"ד כפר"ת - באות ב' נברא יום ראשון וכו', המליך אות ב' וצרף מלת בג"ד כפר"ת שבע מאות ועשרים פעמים, מפני שאות ב' אינה מצטרפת, נשארו ששה אותיות שהם מצטרפות שבע מאות ועשרים פעמים כו' כדמפרש לקמן, ובהן ברא ככבים בעולם ושערים וכו'. וכן בהמלכת ג' וכן בהמלכת כל אות ואות שבמלה. והמירן - ירצה תמורת שבעה אותיות בכ"ב אלפא ביתות כדי צורך הענין הנברא, על דרך שפירשנו במשקל בפרק שני. ואמנם הבריות היו בסוד עש"ן שפירשנו בפרק הקודם, ולכך בשלשה אלו הם הבריאה, ולכך בכח אותיות אלו ברא ככבים בעולם - שהם שבעה ככבי לכת שמם שבת"י צד"ק מאדי"ם חמ"ה נוג"ה כוכ"ב לבנ"ה הרי שבע. ושבעה ימים בשבוע - והם יום אחד ויום שני יום שלישי יום רביעי יום חמישי יום ששי שבת, ושבעה שערים בנפש - שהם עין ימין עין שמאל אף ימין אף שמאל אזן ימין אזן שמאל פה. הרי שבעה בעולם, שבעה בשנה, שבעה בנפש: ואולם יש לדקדק למה ימים בשנה אינם כככבים וכשערים, כי הימים ימצאו בקו"ר וחו"ם ורוי"ה שהם אותיות אמ"ש שבשנה כמבואר בפרק הקודם, ושערים שבנפש אינם נמצאים בגוי"ה ובט"ן שהם אותיות א"מ, אלא בראש שהיא אות ש' כנודע. וכן ככבים בעולם היה ראוי שימצאו כל השבעה באמ"ש, ואינו, שאויר ארץ אין בו אלא ענין אחד שהם אותיות א"מ, וש' שהם שמים שבהם היה ענין שבעה. וגם אפשר דהיינו דקא מסיק וקאמר ומהם חקק - פירוש אחר שנצטיירו שבעה רקיעים - בש' שהם שמים, מהם נחקקו אחרי כן שבעה גם כן (בא"ו) [בא"מ] שהיא הארץ, דהיינו שבעה ארצות. ואף גם כן כך היה ענין השנה שחקק שבעה ימים בשבוע ראשון שעדיין הוא באלול חום, ומשם הם מתפשטין אל כל שבוע ושבוע מתשרי ואילך שהוא רויה, וכן בשאר הימים שהם קור. אמנם נשאר לנו להקשות בבטן וגויה בנפש ואויר בעולם שאין שבעה. ועוד גם כן נשאר לנו לבאר לדרך זה אומרו שבעה רקיעים ושבעה שבתות - שאין לו ענין: ולזה נאמר כי גם באויר ימצאו שבעה, שאי אפשר שבעה רקיעים ושבעה ארצות שלא ימצאו שבעה אוירים בין רקיע לרקיע וכן בין ארץ לארץ, ואל האויר בחינה עם הרקיע ועם הארץ, לכך שבעה אוירים בין הרקיעים ושבעה אוירים בין הארץ. וגם בנפש נאמר שאפשר שימצאו שבעה שערים בגויה במדרגות הריאה ובחללי הלב, וגם כן יש כיוצא בזה בבטן כונניות ימנו בהם שבעה מדרגות. אמנם אמרו ושבעה שבתות לא ניחא לי: לכן נאמר כי מה שאמר ומהם חקק - ירצה אל שבעה שבעולם ואל שבעה שבנפש ואל שבע שבשנה, ואמר שמהם - מאלו המדרגות הנזכרות שהם כח שבעה אותיות הנזכרות, חקק שבעה רקיעים - בעולם משבעה ככבים, ושבעה ארצות - משכן אל שבעה מיני נפש, כדפירשו בזוהר במקומות רבים שבשבע ארצות יש בני אדם מראש אחד למעלה, ולמטה משני ראשים, ולמטה משלש, וכן עד האחרונה. ושבע שבתות - משכן לשבעה ימים שהם שבעה פעמים שבעה, והם נמשכים בשנה משבעה ימים, שיסודן שבעה ימים. וזהו הכרח לפיכך חיבב - כמו ששבעה שבתות אחריו יום טוב, ובשבעה ימים אחריהם שבת, וכן ארץ עליונה משובחת מכל הארצות שבה מקדש ושכינה, וכן ברקיעים שבע, למעלה ממנו כבוד ה'. על דרך זה כל מה שיהיה שביעי משובח וחביב לפני הקב"ה כדפירשו בפרשת בהר סיני בס"ד: ולענין מה ששאלנו כי הימים ימצאו בקור וחום ורויה, הא לא קשיא ולא מידי, כי עיקר השבעה אינם אלא בשי"ן דהיינו שמים וראש וחום, וראיה לזה כי ש' היא אש היא הבינה, ומבינה אחידן שבעה המדות התחתונות, ולכך בה בעצמה כלולים בגילוי ולא במ' ולא בא'. אמנם בימים עקר פעולתם שהם שבעה שבועות אינם אלא בחום שהיא ש', ומה שימצאו ברויה וקור הוא מפני שהשנה הוא אחוז בעולם, ונפש הוא אמצעי נכלל משבעה לעולם מצד ימין ומצד שמאל. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ה) המליך אות ב' וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו שבתי בעולם, ושבת בשנה, ופה בנפש. [(כאן נמצא מחוק בספר הרב, אבל הפירוש לא נמצא מחוק, ולזה העתקתי אותו)]: המליך אות ב' - כזה, בג"ד כפר"ת בג"ד כפת"ר בג"ד כתפ"ר וכו' עד תשלום תש"כ בתים שימצאו בששה אותיות כדמסיק לקמן. ובסוד מלות אלו שהם תש"כ צר בו וכו'. וענין המליך וקשר וכו' - פי' לעיל. ואולם ענין צירוף - זה יורה על כללות הכח אל כל השבעה בכל אחד מהן ורבוי בחינותיהם לאין תכלית. ופה הגשמית תוכיח מרבוי עניינים ל"ב שיניים הלשון השפתים הרכבתם מהעצמות והגידים הכל בכל האותיות הנז' וצירופם והמלכת הב' שהיא ראש לכלן. וכן כיוצא בזה אל שבתי - ואל ענין יום השבת. ואולם מה שצריך לדעת הוא יחס אות ב' בשב"ת ושבת"י ופ"ה. ואית דגרסי שבת באות ת' וניחא טפי, דהכי הוי שבת ש' ב"ת שהיא מלכות, וגם פ"ה היא המלכות, והיא נקראת פי ה' פי הגבורה. ועיקר אות ב' שהוא חסד הוא צדק ויום ראשון ועין ימין, וצודק יותר. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ו) המליך אות ג' וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו צדק בעולם, ואחד בשבת בשנה, ועין ימין בנפש (גם משנה זו נמצאת מחוקה בספר הרב, ומפני הפירוש גם כן שלא נמצא מחוק העתקתיה): (ז) המליך אות ד' וכו' [נוסח אחר - המליך וכו']: המליך אות ג' - כזה, גב"ד כפר"ת גב"ד כפת"ר וכו' עד תשלום תש"כ בתים, ובכח הבתים האלו צייר העניינים האלו, ועין יוכיח שיש בו כמה עניינים פרטיים מהגוונים וגלדים שיש בו לאין תכלית. ואולם עיקר הגירסא האמיתית הנה עין שמאל ויום ב' בשבת שהם בכח הגבורה ודאי, ומאדים שהוא אל הגבורה שבו שפיכות דמים, וזה עיקר. ועל דרך זה לכל האותיו'. ועל האמת ברוב הספרים לא נמצאו משניות אלו, אלא נראה דברי המפרשים. ועיקר הענין הוא באות ד' שהוא ת"ת נוצר חמה בעולם, שכן ת"ת נק' שמש כדכתי' כי שמש ומגן ה'. נחיר ימין, שכן בו הוא חוטם ויום שלישי בעולם, שכן פירש הרשב"י ע"ה שהוא יום שלישי ודאי. ולא אחוש לדברי המפרשים בענין זה כלל: ובאות כ' שהוא נצח נוצר אזן ימין בנפש ויום רביעי בשנה וככב נוגה בעולם. ובאות פ' שהיא הוד נוצר אזן שמאל בנפש ויום חמישי בשנה וככב בעולם. ובאות ר' שהוא יסוד נוצר נחיר שמאלי בנפש ויום ששי בשנה ולבנה בעולם. ובאות ת' שהיא מלכות נוצר פה בנפש ושבת בשנה ושבתי בעולם. והמפרשים דרכו בזה דרכים אחרים מפני שרדפו אחרי ראות עיניהם. וזה דרך נכון על דרך הקדמת הזוהר: ואחר שפירש ענין הבריאה אל כל המדרגות שבעה, סיפר דרך הצירוף ואמר כיצד צירפן, שתי אבנים בונות שתי בתים, שלש בונות ששה בתים, ארבע בונות עשרים וארבעה בתים, חמש בונות מאה ועשרים בתים, שש בונות שבע מאות ועשרים בתים, מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין העין יכולה לראות ואין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע. וכבר הארכנו בענין הצירוף בספ"ר שער בפני עצמו, והנה הקיצור יפה: ועתה נכתוב דרך המפרשים בבריאת שבעה אברים ושבעה ככבים: ב' ג' ד' כ' פ' ר' ת': שבתי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה: שבת יום ראשון יום שני יום שלישי יום רביעי יום חמישי יום ששי: פה עין ימין עין שמאל אף ימין אף שמאל אזן ימין אזן שמאל: ועם היות שדעתנו דרך אחרת כפי יחס האותיות, עם כל זה דרך זה דרכו המפרשים, ואין בזה מקום להוכיח. ובכל אות ואות מהם שנו משנה א' כדרך שהעתקנו למעלה שתי משניות מהם, המליך אות פלוני וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה וצר בו כך בעולם וכך בשנה וכך בנפש, וזה לשונם: (ה) ב', המליך אות ב' וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו שבתי בעולם, ושבת בשנה, ופה בנפש: (ו) ג', המליך אות ג' וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו צדק בעולם, ואחד בשבת בשנה, ועין ימין בנפש: (ז) ד', המליך אות ד' וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו מאדים בעולם, ושני בשבת בשנה, ועין שמאל בנפש: (ח) כ', המליך אות כ' וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו חמה בעולם, ושלישי בשבת בשנה, ואף ימין בנפש: (ט) פ', המליך אות פ' וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו נוגה בעולם, ורביעי בשבת בשנה, ואף שמאל בנפש: (י) ר', המליך אות ר' וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו כוכב בעולם, וחמישי בשבת בשנה, ואזן ימין בנפש: (י"א) ת', המליך אות ת' וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו לבנה בעולם, וששי בשבת בשנה, ואזן שמאל בנפש: