(א) עשרים ושתים אותיות יסוד, שלש אמות ושבע כפולות וי"ב פשוטות: כבר כתבנו במשנה זו בפרק הקודם בסימן ב' ובסימן ט', ועם כל זה נוסיף לקח במקום הזה בס"ד. והענין כי ל"ב נתיבות הם עשר ספירות וכ"ב אותיות, וחילוקם שלש ושבע וי"ב. והם ארבעה בחינות, האחד בחכמה המדבקת למעלה ששם בחינה זו עשרה נתיבות והם שורש אל עשר ספירות, ומפני קורבתם אל מקורם דבקות בכתר הם כולם שוות לטובה. השנית שלש אמות והם שלש ראשונות, והם נחלקות מהשבע מפני שכבר יצאו מהמציאות הראשון אל מציאות שני. השלישי שבע מדות הבניין שהם שורש אל המדות התחתונות שיש בהם דין ורחמים. הרביעית הם התפשטות הענפים משש קצוות אל י"ב גבולים והם י"ב פשוטות: האמנם יש לדקדק למה כ"ב נתיבות אחרונות באו במציאות אותיות ועשרה נתיבות קודמות לא באו במציאות אותיות, היה ראוי שיהיו האותיות ל"ב כמספר הנתיבות. ואין להשיב שלא היו במציאות מוצאות אליהם שכל המוצאות נכללות בכ"ב, שהרי האדם נברא באותיות ואם היו האותיות ל"ב היו המוצאות הברואות בהם מקבלות אותן. ועוד עדיפא מהא קשיא לי שהרי כל המציאות נברא בל"ב, ומעשה בראשית יוכיח כדפרשנו ריש פרק הקודם, ואם כן היה ראוי שיהיה הבריאה בכ"ב ועשר ואינו כן שלא יחסו בספר זה הבריאה אלא לכ"ב לבד כדמפרש במכלתין. לכך נראה לפרש כי הנתיבות הם ל"ב, אמנם העשרה הקודמים הם שרשים אל כ"ב. וראיה לזה שעשר שהם בחינה ראשונה הם דקות שוות כולם לטובה ואינם מתחלקות כלל, אמנם כ"ב יש בהם בחינות בסוד התפשטות אור עשר להאציל עד שהם מתחלקות אל שלשה בפני עצמן ושבע בפני עצמן ואחרי כן הסתעפם בי"ב כדפרישית, הוכרח היות הקודמות מציאות ראשון אל הספירות בחכמה ואחרי כן בעצם החכמה מסתעפות. ואין ספק שאלו הכ"ב הם מרכבה לעשר, והם סוד הנקודות שהם עשר - א א א א א א א א א א, הם עשר נקודות עשר ספירות דקות מנהיגות לכ"ב הנתיבות. ולכך עיקר גלגול האותיות הוא על ידי הניקוד כאשר נבאר לקמן בס"ד, להיות כוונת הבריאה שעשר מקורות עליונות ישפיעו וימשיכו השפע והמציאות אל הצורה הנרצת להבראות: אמנם קשה שנמצא לפי זה שאין בריאה מיוחדת אל עשר נתיבות אלא שהיו משפיעות בכ"ב, והא קשיא שהרי מצינו בפרשת בראשית שיש בריאה לכל נתיב ונתיב בפני עצמו. לכך נאמר כי כמו כאשר היה עיקר הנתיב א' הוצרך להיותו מצטרף עם ל"ב נתיבות דהיינו עשר נקודות וכ"ב אותיות ומתגלגל בהם ונכלל בהם ואחרי כן יוצא הבריא', כן הדבר אל הניקוד שמתערב עם כל האותיות ומתגלגל ומצטרף ואחר כך יוצא הבריאה, ועם כל זה הניקוד עיקר ומרוב דקותו לא נתגלה במבטא אלא על ידי האות. ועדין לא יצאנו מידי קושיא, שהרי בספר זה לא הזכיר אלא הנמצאות על ידי כ"ב מורה כי כל היצור הוא על ידי כ"ב, לזה נאמר כי כשנביט בעשר נתיבות הקודמות בפרשת בראשית לא נזכר מבריאתן בספר זה כלל, כי עד (אשר) [עשר] הוא בדברים הנעלמים שהם האור והרקיע העליון שבין מים עליונים למים תחתונים. אמנם מי"א ואילך הוא ויקרא אלהים ליבשה ארץ, היינו ענין העפר, ולמקוה המים קרא ימים, היינו ענין המים שהם תחלת סוד אמ"ש אוי"ר מי"ם א"ש. אמנם האורה מיום ראשון שהם חמשה אורות וחמשה רקיעים הם דברים נסתרים שלא דבר מהם בעל הספר הזה, ואין הכי נמי שעל ידי האותיות והנקודות נבראו ודרכם נשגבה: והנה קרא לכ"ב אותיות יסו"ד - להיותן יסוד כל בלי ספק, שמהם יסד הכל והכל מושרש בהם איש איש במקורו. ויותר מזה אני אומר שכאשר תדקדק במעשה עשר נתיבות הקודמות הם פעולות העולות במעשה נסתר, ואחרי כן נעשה ממנו עוד מעשה שני כגון האורה ומעשהו ואחרי כן נגנז. וכגון המים קודם ואחרי כן נבדלו, וכגון המים על הארץ ואחרי כן נקוו הכל פועל עליית מחשבה ואחרי כן יוצא ממנו פועל שני, בעניין שיש להקשות למה לא היה המציאות האחרון מתחלה, היה ראוי שיהיה מתחלה מעשה שהיה לבסוף. לזה אמר שאותם המעשים כלם הם על ידי עשרה נקודות דהיינו עשרה נתיבות שהם נסתרים בסוד החכמה, והם כמו עליית מחשבה ופועלים מציאות נסתר ואין העולם כדאי לסובלו. אמנם צורך העולם המציאות ההוא, מפני שכמו שעשרה נתיבות ראשונות נקודות נשמות לכ"ב אותיות כ"ב נתיבות האחרונות, כך המעשה הקודם נשמה אל מעשה בראשית, ולכך אלץ נעשה המציאות מתחלה יקוו המים מתחת השמים ואין מעשה עשר נתיבות מתגלה, לא היה קיום לשאר המעשה. אמנם אלו המציאות הנעלמות הם נשמה לאלו הנגלות, ואין הנגלות עומדות אלא על ידי אלו הנעלמות. ובזה נתבארה משנה זו: (ב) שלש אמות אמ"ש, תולדות השמים אש, תולדות הארץ מים, תולדות אויר רוח. אש למעלה ומים למטה ורוח חק מכריע בנתיים: משנה זו לא מצאתי ברוב הספרים ולא פירשו המפרשים, ועם כל זה נבאר בה. שלש אמות אמ"ש. אין ספק שנקראות אמות להיותם מקור לכל מפני שהם ג' ראשונות. וכמו שבעשר נעלמות נכללות ודאי כ"ב, כן בשלשה אלו נעלמות השאר שהן י"ט, והם מקורות אל כל הנמצא. או ירצה כי אש ואויר ומים אינם ממש בשלש שהם כת"ר חכמ"ה בינ"ה, אלא הם שורש להם, ועיקר המים בחסד ועיקר האויר בת"ת ואש בגבורה. תולדות השמים אש. עיקר הכוונה הנה ראשונה לחלק אותיות אמ"ש במציאות (אש) [איש] על מכונו, וכיוון שעיקר השמים הם מאות ש' דהיינו מהבינה, וזהו שאמר תולדות השמים אש, אם ממה שאנו רואים עקרם מן האש, וירצה תולדות פירוש הוייתם אש. וכן תולדות הארץ מים, אם כן הם מחכמה דהיינו מ' מים בלי ספק. וירצה כי הויית הארץ מן המים. וכן פירשו היודעים כי אם תרתיח מים בכלי ימים רבים יתהוה בהם עפר, ולכך הכריחו כי מכח האש במים נבראת הארץ. וכן מכח המ' שהיא חכמה נבראת הארץ. תולדות אויר רוח - ירצה שהאויר יקרא האויר הנח השקט שבין הארץ והאש היסוד העליון, ותולדתו מן הרוח, אם כן נמצא היות שורשו אל"ף שהוא הדעת. אם כן נמצאו שלשה אלה שהם שמים וארץ ומה שביניהם נמצאים מאותיות אמ"ש בלי ספק: ואגב אורחין למדנו טעם אל השמים היות תולדתם אש כדכתיב משרתיו אש לוהט, מפני שהוייתם האש. ואפשר דהיינו אומרו תולדות, פירוש מציאות הויותיו. וכן תולדות הארץ מים, שכן מצינו מן הארץ יוצאים מים נהרים יאורים. וכן תולדות האויר רוח, שאם תשאף מאויר הנח בנאד יעשה רוח הנע. וכן אפשר לפרש תולדות השמים, פירוש להגדיל בריותיו צריך אל האש, כענין השמש שאורו האש וכן הככבים, ולכך פירשו רבותינו ז"ל שמברכין עליהם בורא מאורי האש. ותולדות הארץ מים שהמים מולידים בריותיה ומצמיחה ודאי. תולדות האויר רוח, שיש בריות באויר שחייותם ועניינם הרוחות, כנודע שאין דבר פנוי מהארץ עד השמים, ואלו תולדותם מן הרוח. ואפשר שאל (שאלתם) [שלשתם] כיוון (ב)[ד]כלהו הא בהא תליא עצמה והויותיה הכל ענין אחד, היא נעשית מן המים ותולדותיה מים והמולידים אותה מים. וכן אל השמים וכן אל הרוח כדפרישית: ופי' ענין מציאות אמ"ש על פי סדרו ואמר אש למעלה - דהיינו בבחינת בינה, ומים למטה - בבחינת חכמה, ורוח - בבחינת הדעת מכריע בנתיים - שלא יפסיד המים אל האש ולא האש אל המים. והרוח שוה אל האש ושוה אל המים, בסוד הדעת שהוא דין מצד זה וחסד מצד זה ולכך הוא מכריע בנתיים. והרי שלשה יסודות אלו הם הרכבת כל נמצא: ואם תאמר והרי יסוד העפר הוא רביעי להם אם כן למה הם שלש אמות ואינם (שלשה) [ארבעה] יסוד, אשיב כי שלש יסודות עיקר, אמנם יסוד העפר הוא תולדות המים בשיתוף האש והרוח, כי האש נדלק על ידי האויר הרתיחו המים ומאמצען יצא העפר שהוא מורכב. ולא שיש בו חלק מים וחלק אש וכו' כשאר המורכבים מארבעה יסודות, אלא הכוונה שהוא גשם יסוד רביעי שיצא מהוייות השלשה, אם כן עיקר ההויה על ידי שלשה. וכן במדות העליונות הם אמ"ש, כי המלכות הוא רביעאה לכל תלת כדפרישית בשער הקודם. ואם כן אמ"ש הם אמות לכל נמצא ואל כל חלקי המציאות שהם שמים וארץ ואמצע: עוד יתבאר בענין אומרו אש למעלה וכו', דהיינו מה שפירשו רבותינו ז"ל כי השדים שהם בעלי האויר והרוחות, הם בין האנשים ובעלי הארץ אל המלאכים ובעלי השמים בלי ספק. ואפשר לומר כי טעם היפוך היסודות האלו לפי שרשם, כי היה ראוי שיהיו המים למעלה שכן חכמה למעלה, והאש למטה שכן בינה למטה, מפני היות הבריאה מצד הגבורה והבינה ושם מ"ב ושם אלהים יוכיח שהוא דין, וכן בתשרי נברא העולם שהוא דין, וראה שאינו יכול להתקיים שתף עמו רחמים. אם כן האש עקר וגובר, לכך אש למעלה ומים למטה, דהיינו קייומו ויסודו: ורוח חק - מלת חק ירצה הנותן מדה וחק אל שתי הקצוות. וזהו מכריע בנתיים - והלכה כדברי המכריע. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ג) שלש אמות אמ"ש, מ' דוממת, ש' שורקת, א' חק מכריע בנתיים: הענין כי אל האותיות שלשה בחינות, האחד גשמית, והשני גשמי יוצא אל הרוחני, והשלישי רוחני כולו. והם האחת האות בכתב היא גשמית בעצם בלי ספק, שהיא בגשם נושא ונשוא האות והכתב. ובזה יובן למה היו הלוחות מאבן וכו' כי עם היות שהיה גשמי היה רוחני שנתגשם מבחר הגשם עד שכנו השמים והדברים הרוחניים כגן עדן וכיוצא אל הספיר, וכענין ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. וזה בשניות, כי בקודמות כתיבה מלמעלה ושניות לא כל כך, כמבואר בכמה מקומות. השנית הם האותיות הקבועות בפה, והם נעתקות מכתב אל לשון, והלשון גשמית וזכירתה גשמית, אבל נעתקת משם אל סוד הרוחניות שהיא המחשבה. השלישית, הם האותיות המחשביות שאליהם עיקר הכוונה, והוא רוחניות האותיות. ולכך תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. וכענין זה הוא ממש אל הבריאה, ראשונה ממטה למעלה הוא אותיות גשמיות שהם אוי"ר מי"ם א"ש כדפרישית, אחרי כן רוחניות ולא כ"כ ולמעלה מהגשמיות עומדות אלו, והם כחות המקיימות האויר והמים והאש, ואלו תלויים בהנעת השפתים האותיות, והם חיות היסודות ותולדותם, והם אותם שארז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו שוטר מלמעלה וכו' כדכתיב אם תשים משטרו בארץ. ואלו הם אותיות בנוניות בין הרוחניות שהם במדות והנתיבות העליונות, והם משתלשלים אלו מאלו, וכן כח הקיום וההעמדה: אם כן אחר שפירש הדבר הגשמי שהם האותיות הכתובות ממש דהיינו מ' מים א' אויר ש' אש, פי' האותיות העולות עליהם, ואמר גם דרך זה אל האותיות הנזכרות בפה שהיא מ' דוממת - הכוונה שהזכרתה בפה על ידי דממה, שפותח פיו וסותמו לשתוק. וזהו הזכרת מ"ם, והיינו המים הדוממים שאין להם קול אם לא על ידי הרוח כאשר אבאר. שי"ן בהזכרתה שורקת, שביטויה בשריקה ודאי. אל"ף ביטויה אמצעית בין אלו לאלו, זה מורה על אותם הכחות הממונים על המים שאינם (כך) [כל] כך בגאוה וגובה כממונים על האש, והממונים על הרוח הם אמצעיים בין אלו לאלו. ואפשר היותם ממש שרפי"ם חיו"ת ואופני"ם, כי השרפים מבינה, והיינו ש' שורקת, חיות מת"ת והיינו א' חק מכריע בנתיים, אופנים מלכות, חוט של חסד משוך עליה. והיינו ארץ מן המים. ולפחות כחות משתלשלות מהם. וכן הוכיח הכתוב כי בשרפים אמר כי הם מכח האש, וזהו שאמר ובידו רצפה. ושמם מעיד עליהם. אבל בחיות כתיב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, ובאופנים כתיב והנה אופן אחד בארץ, והיינו אותיות בנוניות נזכרות בפה בין הרוחניות המחשביות שהם בספירות, ובין הגשמיות שהם ביסודות ובנמצאות הגשמיות. ובזה עתה נתבארה משנה זו בס"ד: (ד) שלש אמות אמ"ש, יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בנתיים: הנה במשנה זו פירש האותיות המחשביות רוחניות הם הספירות, ולזה אמר יסודן - שהם יסוד ועיקר ושורש לכל הבחינות הקודמות, והם העולות במחשבת לב משכילי עם קדש בכל מכתב או מצוה או תפלה. והם בסוד חסד מן החכמה ששם מ' כף זכות - פירוש מיימינים לזכות, ובגבורה מן הבינה ששם ש' כף חובה - פירוש משמאלים לחובה, ובדעת ת"ת מן הכתר שבבחינה זו נק' לשון חק מכריע בנתיים - שהוא סוד קו הרחמים שבין ק"ו הדי"ן וק"ו החס"ד. ואין ספק שהחכמים הקודמים שאליהם חכמה זו ביצירה לברוא כך או כך כנזכר בתלמוד היה נמסר להם האותיות בשלשה בחינות אלו גשמיו"ת ורוחניו"ת ואלהיו"ת, ולא היו מגלגלים אות שלא היו מכוונים בהמצאת הדבר והשתלשלו מעלה לעלול עד הגשם העב: ועם אמרינו שלשה בחינות דהיינו גשמיות ורוחניות ואלהיות, אין ספק שיש בכל בחינה ובחינה מהם השתלשלות ממדרגה אל מדרגה מרום המעלות עד שפל המעלות, ולכך אמר כף זכות וכף חובה בכל מקום שיהיה כפי השתלשל הדברים בספירות אל ק"ו חס"ד וק"ו די"ן וק"ו רחמים המכריע, והכל בסוד חכמה ותבונה ודעת, בסוד י' בחכמה ה' בבינה ו' בדעת, י' בחסד ה' בגבורה ו' בת"ת, י' בנצח ה' בהוד ו' ביסוד, ויה"ו במלכות בנקודה יהןה דהיינו ניקוד אדני כמו שהארכנו בדרוש זה במקומות אחרים, והיינו שלשה פנים שבה שמביטה למעלה. אמנם לה אופן אחד בארץ אצל החיות הכלולה משלשתן, וזהו סוד השתלשל אמ"ש דרך הספירות ואחרי כן במלאכים בבחינת שרפי"ם חיו"ת ואופני"ם, ואחרי כן בבחינת אוי"ר מי"ם א"ש. וכל זה אמרנו דרך קצרה ומשל להשכיל הדברים. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ה) כ"ב אותיות יסוד, חקק"ן חצב"ן שקל"ן צרפ"ן והמירן וצר בהן נפש כל היציר וכל העתיד לצור: מלת יסוד - פירשנו לעיל ריש פרקין. חקקן חצבן - פירשנו לעיל שהיא סוד הוצאת האותיות מהכתר אל עצם החכמה כדפרישית לעיל בשער הקודם בסימן ט. ואולם נשאר עלינו לבאר ענין שקלן, ועניינו הוא כי מן הראוי היה שיהיו סדר האותיות ראשונה אמ"ש ואחרי כן בג"ד כפר"ת ואחרי כן הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק, בזולת שגם בבחינת אמ"ש אפשר שהיה ראוי שיהיה סדורם דרך מא"ש דהיינו אל"ף באמצע, וימצא כיוצא בזה אל שאר בחינות. ולכך אמר שקלן, והענין כי עם היות רמז האותיות בדרך זה, ראה שאם היה כך הענין לא היה על המשקל השוה, לכך שקל האותיות במשקל הרוחניות, וראה בחכמתו שהיה צריך שתהיה א' ראש לכלן ואחרי כן ב' ואחרי כן ג' ואחרי כן ד' וכן לכלן, וזה יקרא משקל. ועל זה נאמר מי שם לרוח משקל: והטעם כי קודם הצירוף צריך תיקון, והם החמשה דברים שפירש ר' נחוניא [בן הקנה] בתפלתו ואמר תיקו"ן וצירו"ף ומאמ"ר ומכל"ל וחשבו"ן. ותיקון יקרא לשקול האותיות לידע מי יבא אחר מי בסדר המלה, ואחרי כן משם נצרף ונדע מי עולה ומי יורדת, כענין שם יהו"ה שיש לו י"ב צירופים, ומכולן בחר ה' לשמו יהו"ה וזה יקרא תיקון, והי"א הנשארים הם צירוף. עוד שם ע"ב יוצא מפסוק ויס"ע ויב"א וי"ט שמשקלן ותיקונן הוא שם ראשון וה"ו, דהיינו ראשונה מויס"ע אחרונה מויב"א ראשונה מוי"ט הם משקל ע"ב שמות מצרופי ע"ב אותיות, מי ידע אם לא מפי הקבלה לנו מה משקל אותיות השם ליקח אות מכאן ואות מכאן יצרף שם שבו כח לפעול כך וכך, ומעין זה גם כך אל בעלי הרפואה שלהם משקל ממש כך מדבר פלוני וכך מפלוני ויש בה מזג פלוני. וכן בשימוש תלים אות פלונית ואות פלונית יעשה שם פלוני ששמושו [חשובה] [כתובה], ומי ידע משקל לאותיות אלו אם לא מה שגזרה חכמתו יתעלה. ואף כאן גזרה חכמתו כי לענין קשר האותיות זו עם זו צריכים להיות סדרם א"ב ג"ד ה"ו וכו'. ולפי מה שפירש הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים שאותיות א' דכורא ב' נוקבא ג' דכורא ד' נוקבא ה' נוקבא ו' דכורא, נוכל לומר שזה סדר האותיות כלם לגבי סדר כ"ב אותיות, שהם א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י כ"ל מ"נ ס"ע מ"צ ק"ר ש"ת, אין ספק שהם זוג זוג מתייחדות י"א זוגות כזה, א' דכורא ב' נוקבא, ג' דכורא ד' נוקבא, ה' נוקבא ו' דכורא, ז' דכורא ח' נוקבא, ט' נוקבא י' דכורא, כ' נוקבא ל' דכורא, מ' דכורא נו"ן נוקבא, ס' נוקבא עי"ן דכורא, פ' נוקבא צ' דכורא, ק' דכורא ר' נוקבא, ש' דכורא ת' נוקבא. הרי י"ב איש ואשתו. ואולם עדיין אין זה מספיק כי למה לא תתייחד אל"ף בה"א נקבה ויהיה הסדר א"ה וכיוצא בזה, ויהיה זכר ונקבה איש ואשתו, לולי המשקל הידוע שבחינת חכמתו כדרך שגזר בת פלוני לפלוני מצד ייחודם וייחסם בנפש, כן מצד יחס אברי המרכבה העליונה גזרה חכמתו סדר כ"ב כזה. ואולם בבא רצון לפניו להמציא המציאות שקל וראה כי להמציא בריאת דבר כך צריך אל"ף מכאן ושי"ן מכאן ומ"ם מכאן, ויעשה אמ"ש שהם שקולות, שעל ידי צירופם כאשר נבאר ימצא בהם צורת דבר פלוני ופלוני וענין פלוני ופלוני. וזהו שאמר כי אחר שיקולם כדפרישית דהיינו תיקון אמ"ש או בג"ד כפר"ת וכיוצא, נמשך אל הצירוף, וזהו אחרי כן צירפן. וענין הצירוף הוא כזה אמ"ש אש"ם מא"ש מש"א שא"מ שמ"א, וביאור ענין זה וטעמו נבאר במקומו בפרק רביעי בס"ד: וטעם צירוף זה הוא שהמציא בהם הבורא בריות שהיו רבות משונות זו מזו וצורה פלונית וטבעה, וחילוק זה ימצא כאלו וכיוצא בהן באלהיות ורוחניות שיהיו צורות כלולות מהם בתגבורת מ', מהם בתגבורת ש' וכיוצא, כדפי' קצת באותיות יה"ו בפרק הקודם: אחרי כן המירן - והוא תמורתן בכ"ב אלפא ביתות, כאלו תאמר אמ"ש בא"ת ב"ש יעשה תי"ב וכיוצא, יצטרף כ"ב בכ"ב אלפא ביתות ועלו ששה תיבות הצירוף ששה פעמים כ"ב, בעניין שימצא כל נתיב ונתיב דהיינו כל אות ואות כלולים מכמה מיני כלליות לאין תכלית כדי שיתרבו מעשה הבריאה כאמרו מה רבו מעשיך ה' כולם וכו'. וזהו שאמר וצר בהן נפש כל היצור וכו' - פירוש צר הבורא וצייר באות עצמה נפש כל היצור, פירוש כחו ושרשו וצורתו צייר אותו בנתיב עצמו. וזה מוכרח ממה שאמר וכל העתיד לצור, וזה לא שייך אלא כדפירשנו, דהיינו ציור הדברים הדקים בעצם הנתיב. וזהו שאמר נפש - פירוש רוחנייותו. והכח הזה איננו מסור אלא ביד מי שאמר והיה העולם. ואנו נתבונן באלה האלפא ביתות ותמורותיהן וצירופיהן דרך בקשה ותחנה לפניו ית' להשגיח על ברואיו ולספק להם צורכיהן וקייומן: או ירצה נפש - כח אשר עליו המשתלשל מלמעלה מהדבר הרוחני, וזהו שאמר בהן נפש, פירוש מה שהיה בעצם הנתיבות לא הגשם ממש אלא נפשם, ונפשם בכח הנתיב ברא הגשם משתלשל זה מזה עד שורש כל. ומה שאמר וכל העתיד לצור - ירצה כי לא לבד נתן בהן כח לעמוד הם בעצמם, אלא גם להשתלשל מגשם אל גשם כדי שיהיה קיים במין אף אם אינו קיים באיש, וכיוצא בזה אל כל הדברים החולפים ובאים אחרים תחתיהן, והיינו נפש היצור שאין לך אילן ואילן שאין לו מלאך, ובבא חליפתו גם יש בו כח לכך וגם יתרבה המין יש בו כח לכך. והענין כי האדם בהיותו מזדווג עם אשתו אל יחשוב כי אדם הראשון לבד נברא באותיות הקדושות אבל בניו וכל הנמשכים אחריהם אינם מכח הנתיבות והאותיות ח"ו, אלא כל אדם שבעולם תכונתו ומצבו וקייומו בכח הכ"ב אותיות השופעות עליו. ואין זה הנפש והרוח והנשמה, שזה ענין בפני עצמו, אלא זה הענין אל הגוף כמו שימצא אל כל הבריות בבריאת עולם, ובדרך זה אל כל הבריות. ואם ימצא חכם שידע לגלגל האותיות למפרע יהפך כל אדם לגל עצמות או עפר, אבל מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו. וכן פירשו בזהר פרשת בראשית בענין חבקוק שהאותיות פרחו, כי כיון שאדם מת אותם הכוחות פורחות ואז נופל תחת ההפסד. ולכך ימצא בשמות הקדש שם שאפילו כל הדברים שבעולם לא יבטלו קיום האדם וחזקו לא באש ולא במים לא בחרב ולא בחנית, מפני שעל ידי השם ההוא האותיות קשורות בו בלתי מסתלקות הימנו, ואינו נופל תחת ההפסד, והוא קיים לעולם. וזהו סוד התחייה כי העפר ההוא יתהוה ויתגבל ממנו כמתחלה, שכן דרך הבריאה אל כל הדברים. והענין כי בהשתלשל האנשים מאדם עד אנחנו לכל איש ואיש ממין האנשים להם אותיות ומציאות וכח בדברים העליונים כחמר ביד היוצר, והנה אדם לו גלגול אותיות, ושת בנו לו גלגול אותיות, וכן לנח למתושלח וכן לאברהם וכן ליצחק וכן לכל. אמנם עתה אין אותיות שלהן חיות ופועלות מרום המעלות ועד כאן, ואל התחיה הקב"ה מגלגל אותם האותיות ומחיה תחלה האותיות למעלה, ואחרי כן משתלשל עד הגשם למטה, והם חיים על רגלם כענין אדם הראשון בתחלת בריאתו וכענין יצירת האדם בבטן אמו, כי לכל דרך אחד. ונמצא לפי זה התחיה גם אל הדברים העליונים, וזה ס"ג. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ו) כ"ב אותיות יסוד, חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה בחמש מקומות, אחה"ע בומ"ף דטלנ"ת זסשר"ץ גיכ"ק (גרון וחיך זה ישפיל וזה ירום ושאר המוצאות הם באמצע לפיכך סדרם דרך האותיות הראשונות): כבר פירשנו לעיל כי יש אותיות באדם להם שלשה בחינות גשמיות רוחניות אלהיות, ואחרי כן אמר באלהיות ימצאו בהם ה' עניינים והם האחד חקיקה, ב' חציבה, השלישי משקל, הרביעי צירוף, החמשית תמורה. ובמשנה זו אמר כי ה' דברים אלו ימצאו אל האותיות הגשמיות הנזכרות בפה. והם חקיקה בקול - וענין זה הוא כי אל רוח הנושב מכנפי הריאה שני חלקים האחד הקול והשני חלק הרוח. והנה הקול יוצא שוה ומתחקקים בו האותיות על ידי הנעת הכלים שהם גרו"ן חי"ך לשו"ן שני"ם שפ"ה, והנה הכלים האלה מכים בקול וחוקקים בו האותיות. אמנם אחר צאת הקול מן הגרון בא עמו מעורב רוח, והרוח הזה נחצב לחלקים, חלק ממנו יתהוה אות פלו' וחלק ממנו אות פלו', וזהו שאמר חקוקות בקול חצובות ברוח - . ואין ספק שהקול הוא עצם אחד שוה, ובהנעת הכלים הנזכרים הווים בו האותיות, וחילוקם הוא אחרי כן. וזהו הוראה גמורה אל מציאות דקותם קודם, ואחרי כן נחצבים במציאות יותר מתגלה, שהוא עצם האות הנחצבת ברוח היוצא מהפה. ונודע שהרוח הזה הוא הדבור, ונעשה קו"ל ודבו"ר הם ת"ת ומלכות. ולכך בקול הוא חקיקה וברוח חציבה: ואחרי כן קבועות בפה - נחלקים לחלקים, והבא לעשות איזה חבור אותיות שוקל משקל איזה אות ראוי לבא אחר חברתה ומחברם יחד. ולכך אמר קבועות בפה חמש מקומות - והנוטל נוטל משם. והנה חמשה מקומות אלו הם רמז אל ה' בחינות שבבינה, הא' חסד ושם אחה"ע והם סוד האצילות כולו נעלם בחכמה בחסד שבה, והם לפי מה שפירש הרשב"י ע"ה בשעת פטירתו כדפרישית שער י' סימן א"ב ג"ד ה"ו ז"ח, א' כתר, ח' חכמה, ה' בינה, ע' שבע מדות. גיכ"ק הם בגבורה בסודה רחמים למעלה, והם ג' כתר, י' חכמה, כ' בינה, ק' שבע מדות. ע"כ פירש שם. ועתה לדרך זה נאמר שכך הם דטלנ"ת בת"ת, ד' כתר, ט' חכמה שהיא תשיעית ממטה למעלה, ל' בינה וכן פירש בכמה מקומות, ודל"ת בכתר לשון דלו עיני למרום בסוד כתר יתנו לך ה' אלהינו, דהיינו מלכות כתר עולה לגבי כתרא עילאה על אבא ואימא כדפירשו בתיקונים. נ' ת"ת כולל שש קצוות, ת' מלכות והוא בת"ת שבחכמה שכבר נסרה לחוה. זסצר"ש ז' כתר י' כתרא על וא"ו ודאי, ס' חכמה סתומה, צ' בינה צדקה עילאה, ר' ראש לששה תפארת כולל כולם, ש' מלכות כנודע בענין שבת שהוא שי"ן ב"ת ואלו בנצח, ובהוד בומ"ף שם הם חוזרים להתייחד. ונודע כי שפתים הם נצח והוד, ושינים שהם טחנות הם גם כן נצח והוד, ולכך נצח והוד לא יפרדו, גובר נצח הם טחנות נצח על הוד גוברים שניהם הם שפתים שהם מתייחדים, ושם הם בומ"ף, ב' כתר, ו' בחכמה, מ' בינה, פ' כולם יחד עם בינה משתתפת עמהם. וענין ב' כתר מפני שתוף חכמה עמו, ו' בחכמה מפני שש קצוות שבה, הרי אותיות קבועות בפה והבא לשקול שוקל, שבייחוד אות פלו' באות פלו' בורא או ממציא ענין פלו' כזה. הרוצה לומר שפת"י תפת"ח שהכונה אל רוחניות נצ"ח והו"ד היותם נפתחים להשפיע, יחבר אותיות אלו ויאמר תפת"ח שפת"י שהם שמנה אותיות, ועל ידי חבור אותיות אלו בשתופם וצרופם יחד במשקל, יחבר הכוונה הנזכרת וימציא רוחניות שעולה ממטה למעלה, וכן יצרף אותם ויאמר יהו"ה אלהינ"ו, ירצה חכמה ובינה, מפני משקלם ייחד ענין זה. ואם יצרף אותם א"ל יה"ו יהנו"ה יורה על ענין אחר, הכל לפי משקל האותיות וייחסם. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ז) כ"ב אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים, חזר גלגל פנים ואחור, סימן לדבר אין בטובה למעלה מענ"ג ואין ברעה למטה מנג"ע: ענין רל"א שערים הם, כאשר תייחד א' עם כל האותיות הם כ"א שער כזה, אב אג אד אה או אז אח אט אי אכ אל אמ אנ אס אע אפ אצ אק אר אש את. וכן ב' עם כל האותיות הם כ' כזה, בג בד בה בו בז בח בט בי בכ בל במ בנ בס בע בפ בצ בק בר בש בת, אמנם בא' אינה צריכה שכבר נזכר שער זה בקודמת. ג' עם כל האותיות י"ט שערים כזה, גד גה גו גז גח גט גי גכ גל גמ גנ גס גע גפ גצ גק גר גש גת, אבל ג"א וג"ב כבר נזכר בשערים הקודמים. בענין שהשערים עולים בדרך זה רל"א. כיצד, כ"א לאל"ף, כ' לב', י"ט לג', י"ח לאות ד', י"ז לאות ה', י"ו לאות ו', ט"ו לאות זין, וכן על דרך זה יורדים עד לאות ת' א'. וכשתמנה כ"א וכ' וי"ט וי"ח וי"ז וי"ו וט"ו וי"ד וי"ג וי"ב וי"א וי' וט' וח' וז' וו' וה' וד' וג' וב' וא' יעלה רל"א. והם רל"א שערים פנים, דהיינו א"ב ב"ג וכן ראש כל אות על המשתתפת אליה כענין א' ראש המשתתפת עם כל האותיות והיא ראש להם. אמנם יש עוד רל"א שערים אחרים, והם אלו ממש אלא שהאות למטה מהמשתתפת אליה, כענין זה ב"א ג"א ד"א, יורה על האחור כענין היפוך שם בן ד' כזה הוה"י שפירש הרשב"י ע"ה שהוא אחור, מפני היות התחתון גובר על העליון, בענין שכמו שהם רל"א פנים הם רל"א אחור. ועתה אצייר לוח של רל"א פנים, ואלו הן: כ"א - אב אג אד אה או אז אח אט אי אכ אל אמ אנ אס אע אפ אצ אק אר אש את: כ' - בג בד בה בו בז בח בט בי בכ בל במ בנ בס בע בפ בצ בק בר בש בת: י"ט - גד גה גו גז גח גט גי גכ גל גמ גנ גס גע גפ גצ גק גר גש גת: י"ח - דה דו דז דח דט די דכ דל דמ דנ דס דע דפ דצ דק דר דש דת: י"ז - הו הז הח הט הי הכ הל המ הנ הס הע הפ הצ הק הר הש הת: י"ו - וז וח וט וי וכ ול ומ ונ וס וע ופ וצ וק ור וש ות: ט"ו - זח זט זי זכ זל זמ זנ זס זע זפ זצ זק זר זש זת: י"ד - חט חי חכ חל חמ חנ חס חע חפ חצ חק חר חש חת: י"ג - טי טכ טל טמ טנ טס טע טפ טצ טק טר טש טת: י"ב - יכ יל ימ ינ יס יע יפ יצ יק יר יש ית: י"א - כל כמ כנ כס כע כפ כצ כק כר כש כת: י' - למ לנ לס לע לפ לצ לק לר לש לת: ט' - מנ מס מע מפ מצ מק מר מש מת: ח' - נס נע נפ נצ נק נר נש נת: ז' - סע ספ סצ סק סר סש שת: ו' - עפ עצ עק ער עש עת: ה' - פצ פק פר פש פת: ד' - צק צר צש צת: ג' - קר קש קת: ב' - רש רת: א' - שת: ואלו הן רל"א שערים אחור: כ"א בא גא דא הא וא זא חא טא יא כא לא מא נא סא עא פא צא קא רא שא תא: כ' - גב דב הב וב זב חב טב יב כב לב מב נב סב עב פב צב קב רב שב תב: י"ט - דג הג וג זג חג טג יג כג לג מג נג סג עג פג צג קג רג שג תג: י"ח הד וד זד חד טד יד כד לד מד נד סד עד פד צד קד רד שד תד: י"ז - וה זה חה טה יה כה לה מה נה סה עה פה צה קה רה שה תה: י"ו - זו חו טו יו כו לו מו נו סו עו פו צו קו רו שו תו: ט"ו - חז טז יז כז לז מז נז סז עז פז צז קז רז שז תז: י"ד - טח יח כח כל מח נח סח עח פח צח קח רח שח תח: י"ג - יט כט לט מט נט סט עט פט צט קט רט שט תט: י"ב - כי לי מי ני סי עי פי צי קי רי שי תי: י"א - לכ מכ נכ סכ עכ פכ צכ קכ רכ שכ תכ: י' - מל נל סל על פל צל קל רל של תל: ט' - נמ סמ עמ פמ צמ קמ רמ שמ תמ: ח' - סנ ענ פנ צנ קנ רנ שנ תנ: ז' - עס פס צס קס רס שס תס: ו' - פע צע קע רע שע קע: ה' - צפ קפ רפ שפ תפ: ד' - קצ רצ שצ תצ: ג' - רק שק תק: ב' - שר תר: א' - ת: ועתה דמה בדעתך כ"ב אלפא ביתות שהם רכ"א שערים יסדר מכל אלפא ביתא מהם רל"א שערים פנים ואחור, ותסדר מהם כ"ב לוחות מרובעות פנים ואחור כאלו אשר לפניך, שאלו הם בסוד כ"ב אותיות בסדר א"ב ג"ד ה"ו, וכמו שסדרת אותם בסדר א"ב ג"ד כך תסדר לוחות אלו על סדר א"ל ב"ת ג"ש וכו' וכך תסדר לוחות אלו על סדר א"ב ג"ת ד"ש וכו' וכן כל רכ"א אלפא ביתות כ"ב יהיו כ"ב פעמים רל"א כנודע, והתבונן בהם: ואולם מוצא רל"א שערים אלו הם על ידי שני עגולים אלו אשר נצייר הנה, ובחזר הגלגל פנים יעשה על ידו כ"א נסיעה בעיגול אחד יהיו רל"א שערים פנים, ובחזר הגלגל כ"א נסיעה אחור יעשה רל"א שערים אחור. ואלו הם: כאן בא ציור: ואולם העיגולים האלו ימציאו רל"א שערים בדרך אחר קרוב אל הדרך שכתבנו, והיא הדרך שתפסו בהם כל המפרשים, והכל עולה לענין אחד שהכוונה א' עם כלן וכלן עם א', ב' עם כלן וכלן עם ב', וכן כל האותיות. אמנם אם נרצה לכפול האלפא ביתות ולהוציא כ"א לאל"ף וכ"א לבי"ת וכן לכ"ב, יהיו כ"ב פעמים כ"א שעולים שני פעמים רל"א שהם תס"ב, וכך גם כן דרך העיגולים האלו: ועתה נסדר שלשה לוחות, האחד דרך הרל"א שפי' כל המפרשים, והשנים האחרים דרך תס"ב. אפילו נכפול הדברים לא נחוש, רק שנבין אומרו חוזר הגלגל פנים, בס"ד. וזה הדרך שתפסו המפרשים רל"א פנים ורל"א אחור: אב בג גד דה הו וז זח חט טי יכ כל למ מנ נס סע עפ פצ צק קר רש שת: אג בד גה דו הז וח זט חי טכ יל כמ לנ מס נע ספ עצ פק צר קש רת: אד בה גו דז הח וט זי חכ טל ימ כנ לס מע נפ סצ עק פר צש קת: אה בו גז דח הט וי זכ חל טמ ינ כס לע מפ נצ סק ער פש צת: או בז גח דט הי וכ זל חמ טנ יס כע לפ מצ נק סר עש פת: אז בח גט די הכ ול זמ חנ טס יע כפ לצ מק נר סש עת: אח בט גי דכ הל ומ זנ חס טע יפ כצ לק מר נש סת: אט בי גכ דל המ ונ זס חע טפ יצ כק לר מש נת: אי בכ גל דמ הנ וס זע חפ טצ יק כר לש מת: אכ בל גמ דנ הס וע זפ חצ טק יר כש לת: אל במ גנ דס הע ופ זצ חק טר יש כת: אמ בנ גס דע הפ וצ זק חר טש ית: אנ בס גע דפ הצ וק זר חש טת: אס בע גפ דצ הק ור זש חת: אע בפ גצ דק הר וש זת: אפ בצ גק דר הש ות: אצ בק גר דש הת: אק בר גש דת: אר בש גת: אש בת: את: והרי אלו רל"א שערים אחור: בא גב דג הד וה זו חז טח יט כי לכ מל נמ סנ עס פע צפ קצ רק שר תש: גא דב הג וד זה חו טז יח כט לי מכ נל סמ ענ פס צע קפ רצ שק תר: דא הב וג זד חה טו יז כח לט מי נכ סל עמ פנ צס קע רפ שצ תק: הא וב זג חד טה יו כז לח מט ני סכ על פמ צנ קס רע שפ תצ: וא זב חג טד יה כו לז מח נט סי עכ פל צמ קנ רס שע תפ: זא חב טג יד כה לו מז נח סט עי פכ צל קמ רנ שס תע: חא טב יג כד לה מו נז סח עט פי צכ קל רמ שנ תס: טא יב כג לד מה נו סז עח פט צי קכ רל שמ תנ: יא כב לג מד נה סו עז פח צט קי רכ של תמ: כא לב מג נד סה עו פז צח קט רי שכ תל: לא מב נג סד עה פו צז קח רט שי תכ: מא נב סג עד פה צו קז רח שט תי: נא סב עג פד צה קו רז שח תט: סא עב פג צד קה רו שז תח: עא פב צג קד רה שו תז: פא צב קג רד שה תו: צא קב רג שד תה: קא רב שג תד: רא שב תג: שא תב: תא: הרי לך אלו רל"א שערים פנים ואחור לדרך המפרשים, ואין חלוק ביניהם לבין לוח הקודמת אלא בסדר הנחת האותיות. וענין תס"ב נבאר לקמן ששם מקומו: ואמר סימן לדבר וכו' - כי לפי צירוף האותיות כן יהיה בהם כח לבנות או להרוס. ויראה סימן לדבר זה אותיות ענ"ג שמלה זו יורה טובה, וכאשר נהפכהו יורה נג"ע שאין למטה ממנו. וענין ענ"ג נודע שהוא עד"ן נה"ר ג"ן דהיינו עדן כתר, נהר חכמה, גן בינה שבה נטיעות כל האצילות. או עדן חכמה, נהר בינה, גן שבע מדות. ונגע היא קליפה קשה מהקליפות שעליה נאמר ונגע לא יקרב באהליך: ואולם בטעם גלגול האותיות כך נאמר כי בחסד הוא סוד אלפא ביתא אחת, ובגבורה אלפא ביתא שנית, והם כלם ביושר בת"ת מצד שניהם. והוא הנקרא גלגול ודאי בלי ספק כאשר נבאר, מפני שבו סוד גלגל הקף שש קצוות והוא נקודת המרכז. והנה יתגלגלו כ"ב פעמים כ"ב אותיות שבשני הגלגלים דהיינו ימין חסד ושמאל גבורה, יפעלו כ"ב ימיניים פנים וכ"ב שמאליים גבורה, ובהתגבר הגלגל בי"א תנועות נסיעות ראשונות ראש האלפא ביתות הפנים גוברים, שהם מא"ב ב"ג עד ר"ש ש"ת, ואין מהאחור אלא א' לבד שהוא ת"א. ובחזור הגלגל נסיעה שנית דהיינו א"ג ב"ד וכו' עד ק"ש ר"ת גדל האחור מדרגה שנית והיא ש"א ת"ב. וכן הולך וגדל האחור ומתמעט עד שהם י"א פנים וי"א אחור בנסיעת י"א שהיא א"כ כ"ל עד כ"ש ל"ת פנים מ"א נ"ב עד ש"ט ת"י אחור, וכן מכאן ואילך עד היות הפנים מתמעטין והם א"ת לבד והאחור כ"א שער, והיינו ב"א ג"ב עד ש"ר ת"ש, כשזה עולה זה יורד וכשזה יורד זה עולה כענין המשקל. והם סוד תפארת מצד החסד פנים, ת"ת מצד הגבורה אחור. והיינו מצד החסד רחמים ענ"ג, מצד השמאל גבורה דין נג"ע. וזהו סוד רל"א שערים. ואפשר שזהו סימן י"ש רל"א שבמלת ישראל. ואין ספק שבסוד הפנים הוא הבנין בסוד אמרתי עולם חסד יבנה, ובסוד האחור הוא ההריסה בסוד עולם תהו מצד הגבורה כדפירשו בתיקונים, עד שכאשר ירצה לברוא יהיה גלגול האותיות א' עם כלן וכלן עם א', וכן ב' עם כלן וכלן עם ב', בסוד רל"א שערים פנים, וכאשר ירצה לקלקל ולהרוס יהיה גלגול האותיות ברל"א שערים אחור דהיינו א' עם כלן וכלן עם א', וכן ב' עם כלן וכלן עם ב' מצד האחור בסוד רל"א שערים אחור. ועוד נוסיף לקח בזה בס"ד. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: ואולם צריך שנבאר טעם אל היות רל"א שערים פנים אל הימין ורל"א שערים אחור אל השמאל. והענין נאמר שאין ספק שסדר האותיות ביושר בסוד הזכר ובסוד הפנים הם א"ב ג"ד ה"ו וכו', וזה יורה היות א' ראש לכל האותיות וב' ראש לנשארות וג' ראש לנשארות, כענין שם יהו"ה שיו"ד ראש לכל אותיותיו וה' ראש לכל הנשארות וא"ו ראש לה"א שניה. ומצד הזכר ראוי להגביר ראש לכל אות על אות שתחתיה כזה יהו"ה, וכן אותיות א"ב ג"ד וכו' ביושר. ומצד הנקבה השם למפרע כזה הוה"י, וכן האותיות תשר"ק. ולכך כאשר נרצה לצרף ת' עם כלן ראוי מצד הפנים שנעשה כך א"ת ב"ת ג"ת וכו', ומצד האחור להפך נעשה ת"א ת"ב ת"ג. ועדין זה מקצתו יושר ומקצתו הפוך, שסוף סוף האותיות השניות ביושר, והוא סוד האחור בחזרת הגלגל פנים מן הימין אל השמאל. אמנם בחזרת הגלגל אחור לאחור מן השמאל אל הימין, הוא אחור באחור כזה ת"ש ת"ר ת"ק ת"צ וכיוצא. וזה סוד אחור באחור והענין שהאחוריים גוברים והאחרות גם באחור. ויש מאלו עוד רל"א שערים פנים ורל"א שערים אחור, כזה שתהפך שורת הלוח ראש שורה לסוף שורה עד כולם, ודרך זה ימצא גם בפנים כי אפשר גם כן כשנרצה לעשות א' עם כלן כזה א"ב א"ג וכו' עד תומם הוא ישר בישר, או נעשה כזה א"ת א"ש א"ר א"ק הוא ישר בהפוך, והוא ענין בפני עצמו שהוא סוד ימין בשמאל ושמאל בימין. וענין גלגול זה שהם רל"א שערים פנים ורל"א אחור שניים לא מצאתי מי שדבר בהם, ואין ספק שיורו ענין. ועם כל זה הכל כלול ברל"א הנזכרים פנים וברל"א הנזכרים אחור, אלא שהוא סוד רל"א ביושר או רל"א בהפוך. ועם כל זה עוד נאריך לקמן בס"ד: (ח) כיצד שקלן והמירן א' עם כולן וכולן עם א', ב' עם כולן וכולן עם ב', חוזרות חלילה, נמצאו יוצאות ברל"א שערים, ונמצא כל הדבור וכל היצור יוצא מהם, ונמצא כל היצור יוצא בשם אחד: מלת שקלן - כבר פירשנו למעלה מה עניינו, ואפשר שגם העברתן ברל"א שערים יקרא משקל דהיינו שהוא שוקל לענין בריאה או אבר פלו' יפה א' עם ב' ולענין אבר פלו' יפה א' עם ג', וכן לענין פלו' יפה א' עם ד', וכיוצא אל שאר האותיות. עד שאל הנמצא בגוף ובעולם ובמציאות עש"ן הוצרך להיות האותיות נשקלות אל שתופם אל כלן וכלן עם כל א' מהן, וכבר הארכנו לעיל. ולמעלה פי' חצבן חקקן כדפי' דהיינו חקוקות בקול חצובות ברוח כדפרישית לעיל, עתה פירש כיצד הוא שקל"ן, והמיר"ן - מסיים לה לקמיה באידך מתניתין. א' עם כלן וכלן עם א' וכו', הענין כי בעולם נברא רע וטוב סם חיים וסם מות עץ דעת טוב עץ רע וכיוצא, לכך צרפן א' עם כלן היינו בהגביר הימין, וכלן עם א' היינו בהגביר השמאל שתהיה האות למטה והמשותפת (למטה) [למעלה] בענין שפעמים הגלגל חוזר לאחור, ובזה נברא הרע בעולם כענין יצר הרע וגהינם והחיצונים וסם מות וכיוצא מן הדברים ההורסים והמחריבין, ואולם בלי לשנות הסדר כלל הם כ"א פעמים כ"ב: אב אג אד אה או אז אח אט אי אכ אל אמ אנ אס אע אפ אצ אק אר אש את בא בג בד בה בו בז בח בט בי בכ בל במ בנ בס בע בפ בצ בק בר בש בת גא גב גד גה גו גז גח בט גי גכ גל גמ גנ גס גע גפ בצ גק גר גש גת דא דב דג דה דו דז דח דט די דכ דל דמ דנ דס דע דפ דצ דק דר דש דת הא הב הג הד הו הז הח הט הי הכ הל המ הנ הס הע הפ הצ הק הר הש הת וא וב וג וד וה וז וח וט וי וכ ול ומ ונ וס וע ופ וצ וק ור וש ות זא זב זג זד זה זו זח זט זי זכ זל זמ זנ זס זע זפ זצ זק זר זש זת חא חב חג חד חה חו חז חט חי חכ חל חמ חנ חס חע חפ חצ חק חר חש חת טא טב טג טד טה טו טז טח טי טכ טל טמ טנ טס טע טפ טצ טק טר טש טת יא יב יג יד יה יו יז יח יט יכ יל ימ ינ יס יע יפ יצ יק יר יש ית כא כב כג כד כה כו כז כח כט כי כל כמ כנ כס כע כפ כצ כק כר כש כת לא לב לג לד לה לו לז לח לט לי לכ למ לנ לס לע לפ לצ לק לר לש לת מא מב מג מד מה מו מז מח מט מי מכ מל מנ מס מע מפ מצ מק מר מש מת נא נב נג נד נה נו נז נח נט ני נכ נל נמ נס נע נפ נצ נק נר נש נת סא סב סג סד סה סו סז סח סט סי סכ סל סמ סנ סע ספ סצ סק סר סש סת עא עב עג עד עה עו עז עח עט עי עכ על עמ ענ עס עפ עצ עק ער עש עת פא פב פג פד פה פו פז פח פט פי פכ פל פמ פנ פס פע פצ פק פר פש פת צא צב צג צד צה צו צז צח צט צי צכ צל צמ צנ צס צע צפ צק צר צש צת קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קכ קל קמ קנ קס קע קפ קצ קר קש קת רא רב רג רד רה רו רז רח רט רי רכ רל רמ רנ רס רע רפ רצ רק רש רת שא שב שג שד שה שו שז שח שט שי שכ של שמ שנ שס שע שפ שצ שק שר שת תא תב תג תד תה תו תז תח תט תי תכ תל תמ תנ תס תע תפ תצ תק תר תש: הרי תס"ב שערים הם רל"א פנים רל"א אחור מיוחדים א' עם כלן וכו', וזו היא לוח של תס"ב שייעדנו בסימן הקודם: ואומרו רל"א שערים - נאמר כי משתוף שני ככבים יורו מה שלא יורה אחד לבדו, גם האותיות הם אורות הנתיבות הנעלמות, משתוף שנים יחד יורו מציאות אור שלא יורה הא' לבדו, לכך הם כל א' שערי אורה אל הנתיבות הרוחניות שיתהוה מביניהם אור זה. וכל אור ואור מרל"א אורות אלו להם ענין ומציאות וכח בפני עצמו, שמורה הא' מה שלא יורה חבירו. ובהגביר העליון [על] התחתון יורה בניין וקיום ורחמים וטוב במציאות עניינו, והיינו רל"א פנים. ובהגביר התחתון על העליון יורה להפך, וזהו סוד רל"א אחור. ומפני שעל ידי רל"א שערים אלו יוצא אורם ומתפשט אל התחתונים, אמר יוצאות - פירוש כ"ב אותיות ברל"א שערים: ונמצא כל הדבור וכו' - פירוש כשתרצה לומר ברכמיש הוא משותף שלשה שערים שער ב"ר ושער כ"מ ושער י"ש, ועל דרך זה אל הדיבור, וכן כל מציאות הנברא נעשה על ידי שתוף האותיות והרכבתם כך. והטעם כי היצור והדבור הכל ענין אחד, כי בסוד צירוף האותיות נברא היצור בסוד הדיבור שהוא השיתוף אל השערים. אמנם עוד נייחד אות אחת לכל אחת מרל"א כדי להוציא הדיבור, והענין שאל כל אחת מרל"א שערים ישתתף אחד מכ"ב אותיות כזה - שער ראשון א"ב אב"א אב"ב אב"ג אב"ד אב"ה אב"ו אב"ז אב"ח אב"ט אב"י אב"כ אב"ל אב"מ אב"נ אב"ס אב"ע אב"פ אב"צ אב"ק אב"ר אב"ש אב"ת. ומזה נקיש אל כל שאר רל"א פנים ורל"א אחור, להקדים להם אחד מכ"ב או לאחר, בענין שיהי' רל"א מאוחר להם או מוקדם להם אות. והם שני פעמים רל"א או פנים או אחור עולה ארבעה פעמים רל"א כ"ב פעמים כזה, שהם ארבעה פעמים חמשת אלפים ושמנים ושתים אל כל רל"א, ארבעה פעמים ה' אלפים פ"ב הם עשרים אלף ושלש מאות ועשרים ושמונה, מחציתם פנים ומחציתם אחור. ועל דרך זה יהיה הדבור וגם היצור, והכל כלול ברל"א דהיינו שתוף שער אל שער כדפירשנו: ואומרו וכל היצור יוצא בשם אחד - פירשו המפרשים דהיינו שתוף כל אות ואות מרל"א שערים אל שם יהו"ה, וצירוף אותיותיו עם נקודת הכל כזה: אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי: וכן עוד פעם אחרת היו"ד על אלף כזה - יא וכו' וכן עם כל האותיות באות ה"א כזה - אה הא, וכן עד תשלום כל האותיות השם עם האל"ף ואחרי כן תשלומם עם הב' וכן הג' וכן לכל רל"א שערים. וזהו בשם אחד. ולולי שדברים אלו דברי קבלה יש לפרש בענין אחר. ועוד נחלקו בענין הנקודות, ופירשנו בענין בספ"ר בשער פרטי השמות בס"ד. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ט) יצר ממש מתהו, ועשה את שאינו ישנו. וחצב [נוסח אחר - ועשה] עמודים גדולים מאויר שאינו נתפס: הנה במשנה זו כוון לבאר סדר השרשת הנתיבות בעניין שהם נכללות בכל כלל השערים הנזכרים. ואמר כי השתלשלות הבינה היא מהחכמה, והענין כי החכמה תהו פירוש דבר המתהה שאין בו לא שאלה ולא תשובה, והיא שרותא דלא קיימא בשאלתא. וכן היא נקודה שאין בה שפיטה, וכל הנתיבות נכללים בה כחוטי שלהביות בגחלתן. והבינה נק' בהו דבר המלביש את התהו, דהיינו ה' לבוש ליו"ד כנודע. ובהו הוא דבר שיש בו ממש, והיינו יצר ממש - שהיא הבינה מתהו - שהיא חכמה, דהיינו התפשטות האותיות והנתיבות. ועשה את שאינו - שהוא הכתר הנק' אי"ן ישנו - דהיינו החכמה הנק' י"ש מכתר הנק' אי"ן, והיינו י"ש מאי"ן: ואחר שידענו מקום הנתיבות שהם בחכמה ושרשם שהוא בכתר ומקום המשכתם שהוא בבינה, אמר כי יש בכתר שהוא אויר שאינו נתפס תר"ך עמודי אור, וזהו שאמר וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפס, וזהו סוד טעמים שהם סמך וסעד לאותיות, וכך כל אות ואות מכ"ב אותיות לה עמודים מאלו שעליהם היא נסמכת, והם שלשה חלוקות אי"ן י"ש ממ"ש, והם אותיו"ת נקודו"ת טעמי"ם. ועתה בזה אין לתמוה אל ענין תמורת האותיות זו בזו וזו בזו, שהרי הם נשרשים בשרשם ומיוחדים, ושם הם כפולים ומכופלים לפי בחינת הנקודות והטעמים שמהם הם נמשכים, וזה טעם התמורה. וגדולה מזו פירש ר' נחוניא בתפלתו בענין העמודים האלו שהם עצמם הולכים בדרך תיקו"ן וצירו"ף ומאמ"ר ומכל"ל וחשבו"ן ותמור"ה כדפרישית בספ"ר בשער מהות והנהגה. ומפני זה לא יפלא רבוי תמורת האותיות, וגם לא יפלא רבוי תמורתם במיני הבריות כיון שמציאות בחינתם הרבה למאד מאד: ובזה נמשך לנו תירוץ לקושיא אחת שהיא קשה, כי בגלגול האותיות וצירופם מצינו להם בחינת חו"ב באותיות ונקודות, אבל בחינת כתר לא מצינו. אבל עתה שאנו אומרים שהם בסוד התמורות והצירוף מצד מה שנכללים מתר"ך עמודי אור שהם עמודים גדולים אל האותיות, נמצא שגם הכתר נכלל בענין היצירה אל האותיות. מה תאמר, למה לא נמצאו מ"מ כמו שנמצאו הנקודות, אפשר לומר דהיינו מפני שהוא אויר שאינו נתפס ואין נקודה שיכללהו. אמנם הם עמודים שבהם סמיכת האותיות כדי שיושפע להם שפע מכל אחד מהעמודים להמציא כך או כך. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (י) קודם שנעתיק ענין האלפא ביתות וקודם שנכנס בביאורם, צריך שנבאר טעם לענין האלפא ביתות ותמורתם. ולזה נאמר כי מדת האותיות כמדת הספירות כל אחת כלולה מכולם, כן האותיות כל אחת כלולה מכולם, א' כלולה מכ"ב וב' כלולה מכ"ב וג' כלולה מכ"ב. וכמו שאל הספירות זה טעם קשרם וייחודם כדפרישית בספ"ר כי תתייחד גבורה בגדולה מצד גדולה שבה, ועם הת"ת מצד הת"ת שבה, וכן הת"ת עם החסד מצד החסד שבו, וחסד עם גבורה מצד גבורה שבחסד, ועל דרך זה לכל הספירות. וכן ענין האותיות שכל אחת תתייחד ותתקשר עם כל הכ"ב מצד חלק אות ואות שבה, וזה טעם אל רל"א שערים שהוא א' עם כולן וכולן עם א', ב' עם כולן וכולן עם ב' כדפרישית. ומטעם שקשר זה כפול לשנים א' עם ב' מצד חלק ב' שבאל"ף, וב' עם אל"ף מצד חלק א' שבבי"ת, לזה כפל המשנה ואמר אל"ף עם כולן - מצד חלק כולן שבאל"ף, וכולן עם אל"ף - מצד חלק א' שבכולן. וכן ענין זה אל הספירות: ודבר זה גם כן יועיל אל התמורה, כי כמו שהספירות עם היות קצתן חסד וקצתן רחמים עם כל זה יסכימו כולן אל פעולת הגבורה מצד מה שגובר בהן צד הגבורה, וכולן מסכימות אל פעולת הגבורה ואל חלק הגבורה שבהן, וכן האותיות הם מתחלפות זו בזו, הענין שתסכים ותגביר אל"ף חלק ב' שבה עד שתשוב לענין ב' ממש כמוה, וזה ענין חלופם בכ"ב אלפא ביתות כדפרישית. ואגב אורחין למדנו חלוק בין תמורה לרל"א שערים, שזה שתוף וקשר האות אל זולתה כענין קשר הספירות, וזה הגברת צד האות עד שתתחלף בזולתה כדפירשנו: ואחר שפירשנו ענין התמורה בכ"ב אלפא ביתות ראוי שנבאר דרך אל מוצא כ"ב אלפא ביתות אלו, שהם כ"ב פעמים י"א שהם רמ"ב זוגות. והדרך לזה הוא שנצייר עיגול שיהיה בו אלפא ביתא ביושר, ובתוכו גלגל חוזר בו אלפא ביתא תשרק וכו', ויתגלגלו בו כ"ב נסיעות עד שיתהוו בו כ"ב אלפא ביתות אלו, אמנם יהיו נמצאות חלק מצד אחור וחלק מצד פנים כזה: והנה על ידי העיגול הזה יתמצאו כלם לצד פנים והפכם לצד אחור, ובספר לא מנה אלא כ"ב לבד והם פנים, שאין הכוונה הנה אלא חילוף האותיות, ואין ספק שכמו שתתחלף א' בת' כן תתחלף ת' בא', והכל ענין אחד ואין חלוף בו בין פנים לאחור, ולכך בכ"ב אלפא ביתות יספיק. וטעם ענין שתי עגולות אלו הם סוד ת"ת ומלכות, שבת"ת האותיות כסדרן דהיינו אבג"ד בסוד יהו"ה ביושר שהוא משך האור ממעלה למטה, ובנקבה מלכות האותיות למפרע שהם תשר"ק וכו' בסוד הוה"י בהיפוך, שהוא סוד אור חוזר שהארכנו בביאורו בספ"ר שער ממטה למעלה. ובייחוד שתיהן יחד אז הסוד את בש וכו' עד תשלומם, סוד אברי הזכר מתייחדים באברי הנקבה, זכר ונקבה נקבה וזכר כענין האותיות. והנה אלפא ביתא שהיא עולה ויורדת יורה סוד העליה מן השמאל בסוד ההיפוך, ויורדת מצד הזכר המשפיע, ולכך את בש עולה מצד תשר"ק ויורדת מצד אבג"ד מורה דין. וסוד העליה לקבל בסוד אור חוזר, ומורה גם כן ירידה להשפיע. ולכך כל אלפא ביתא שנמצא אותה יורדת כולה מורה רחמים, וכל אלפא ביתא שהיא עולה כולה יורה דין, כזה - ת"ל ש"כ ר"י ק"ט צ"ח פ"ז ע"ו ס"ה נ"ד מ"ג א"ב, וכן כזו ת"כ ש"י ר"ט ק"ח צ"ז פ"ו ע"ה ס"ד נ"ג מ"ב ל"א הם האותיות כולם עולות ולא יורדות, מורות על ההסתלקות. ובהפך יורה א"ל ב"מ ג"נ ד"ס ה"ע ו"פ ז"צ ח"ק ט"ר י"ש כ"ת שהיא בתוך האלפא ביתות כאשר נבאר בס"ד. וזה סוד האלפא ביתות ומוצאם ומובאם. אמנם מכאן ואילך נבאר כל אלפא ביתא לעצמה, וכבר הארכנו והרחבנו סימן זה בספ"ר שער הצירוף בס"ד, והנה קצרנו הענין: (יא) אל בת גש דר הק וצ זפ חע טס ינ כמ אב גת דש הר וק זצ חפ טע יס כנ למ אג דת הש ור זק חצ טפ יע כס לנ במ אד בג הת וש זר חק טצ יפ כע לס מנ אה בד ות זש חר טק יצ כפ לע מס גנ או בה גד זת חש טר יק כצ לפ מע נס אז בו גה חת טש יר כק לצ מפ נע דס אח בז גו דה טת יש כר לק מצ נפ סע אט בח גז דו ית כש לר מק נצ ספ הע אי בט גח דז הו כת לש מר נק סצ עפ אכ בי גט דח הז לת מש נר סק עצ ופ אל בכ גי דט הח וז מת נש סר עק פצ אמ בל גכ די הט וח נת סש ער פק זצ אנ במ גל דכ הי וט זח סת עש פר צק אס בנ גמ דל הכ וי זט עת פש צר חק אע בס גנ דמ הל וכ זי חט פת צש קר אפ בע גס דנ המ ול זכ חי צת קש טר אצ בפ גע דס הנ ומ זל חכ טי קת רש אק בצ גפ דע הס ונ זמ חל טכ רת יש אר בק גצ דפ הע וס זנ חמ טל יכ שת אש בר גק דצ הפ וע זס חנ טמ יל כת את בש גר דק הצ ופ זע חס טנ ימ כל: אלו הם כ"ב אלפא ביתות כגרסת הספר, ואין ספק שהם מוצאם על ידי העיגולים כדפרישית לעיל. אמנם הם תמ"ב שערים, וכאשר תוציא מהם י"א שהם כפולים ישארו רל"א, והם שערים שבהם תמורת האותיות אשה על אחותה. אמנם נוכל למצוא גם בדרך אלו אחרות שהם פנים ואחור, וזה כאשר תשים שני העיגולים על קו השוה, ימצא אל"ף עם אל"ף למ"ד עם למ"ד, ומפני שאינם שער שני אותיות שוות, נרכיבם ונעשה מהם א"ל ל"א זה ראש לפנים וזה ראש לאחור, כזה א"ל. וזה שהתחילו האלפא ביתות בא"ל. ואמנם יבא פעם שנית א"ל בחצות הילוך הגלגל שאז בלי ספק אל"ף עם למ"ד ולמ"ד עם אל"ף בסדר העיגולים, וזהו תנועתו המחצית ומשם תרד. ובכל מקום נקח האל"ף לראש אל העגולה לפנים, וא"ב ג"ד ה"ו ראש לאחור, ונעשה מהם רל"א מצד זה ורל"א מצד זה. וזה עניינו אל האחור, ל"א מ"כ נ"י ס"ט ע"ח פ"ז צ"ו ק"ה ר"ד ש"ג ת"ב, כ"א ת"ג וכו' ראש השנית, וכן כולם מהופכות. אמנם הם בלתי צריכות, שודאי כן הכוונה ברל"א אלו שתתחלף המשל בא"ת ב"ש אל"ף בת' או ת' באל"ף, וכן ב' בש' או ש' בב', וכן כיוצא בזה אל שאר האותיות: ונוסף על זה נאמר כי כ"ב אלפא ביתות אלו הם צירוף וייחוד אותיות קדושות שכל אחד מהם למעלה ענין רוחני שמו כ"ב אותיות יחד מצורפות כך, ולכך אין ראוי להוסיף בהן ולא לגרוע. והעד הגמור על זה הוא אלפא ביתא דא"ז ב"ו ג"ה וכו' שהוא שם קדוש וסופר מתועלותיה רבות, יש בה כח לשמירה ולדברים רבים וקדושתו גדול, ואף גם זאת ימצא אל שאר האלפא ביתות בלי ספק. ועוד נאמר שהזכרת כ"ב אלו יחד הם סוד גדול באלהות עד שעל זה נאמר לבד ב"ך נזכיר שמך, סוד כ"ב אותיות מצורפות כ"ב אלפא ביתות, אין ספק שהם שמותיו של הקב"ה, והיודע להזכיר בנקודתם ימצא שיש בכחם דברים הרבה. והטעם שיש בכחם כל כח העליון, ולא יפתחו שערים אלו ולא אוצריהם אלא למוציא הזכרתם כראוי מפיו, וכח כל העניינים נתון בפתיחת שערים אלו בסוד נקודתם: ועוד נאמר כי כל השמות כאשר יוחלפו בשערים אלו אין ספק שיורה העברת השם דרך אוצר האלפא ביתא הנזכרת ומוציא כחה על ידי השם העובר דרך בה, כאלו תאמר יהו"ה הוא שם קדוש יש בכחו להחיות מתים, אם תעבור דרך אלפא ביתא אחת יהיה נקצ"ק אז יוציא בהזכרת לבוש זה אליו כח האוצר העובר בו ויהיה כחו לעשות ענין כך וכך, ואם תעבור דרך אלפא ביתא שנית יהיה סרק"ר אז יוציא כל השער לפעול פעולה אחרת. וכן אל שם ב"ם יוחלף כ"ב פעמים ולו פעולה בכל שער ושער כפי עניינו, וכבר נתבאר ענין זה על פי מגיד. ועוד כתב קרוב לזה בספר הקנה באותיות בראשית עד מ"ב אותיות ואמר שיש בכח האותיות מוחלפות דרך כ"ב [פעולות שונות], הורה ודאי על מדרגת מעלת השערים והיות בכחם פעולות גדולות מצד רוחנייותם. ואף לזה צריך משקל לשקול במשל אותיות אהי"ה ופעולתו ולשקול כח האלפא ביתא ופעולתה, ואם יעבור השם דרך השער מה יתמזג בפעולה ההיא או מה יפעול בשתוף שני הכוחות, ואם תעבור שני שערים כזה, כי שם אהי"ה מוחלף בכ"ב הראשון יהיה לקצ"ק, ושנית יהיה ברק"ר, וכן אם תעבור שלשה שערים פעולתו בשיתוף שלשתן יחד כזה - לקצ"ק ברק"ר גשר"ש, או אם יעבור בעניין אחר שתעבור מעבר האלפא ביתות. והוא הכל ארבעה אותיות כזה, בראש הוא אהי"ה, מוחלף בראשונה הוא לקצ"ק, מוחלף באותיות אלו באלפא ביתא שנית יהיה מוז"ו, ואותיות אלו מוחלפות בשלישית יהיו ברק"ר, והרי הגיעה בשלישית אל מציאות שהגיעו האותיות עצמם בהיות חלופם ממש בשנית. וכזה הוא משקל הפעולות והשמות דרך העברתם בכ"ב, והיינו התלבש השם באור פעולת השערים, שאין ספק שכפי התלבש השם כן תהיה פעולתו: ועוד צריך לשקול נקודת האותיות, וזה דבר גדול כי נשמת האותיות הוא הנקודה כדרך שהחכמה נשמה אל הבינה. והענין שהבינה סודה ה' והם חמש רתיכין קדישין כי בה ובסוד חמש רתיכין אלו שהם חס"ד גבור"ה ת"ת נצ"ח הו"ד הם האותיות דהיינו אחה"ע גיכ"ק דטלנ"ת זשר"ץ בומ"ף כדפרישית לעיל, ודרך בם העברת חמש נקודות שהם א א א א א, ועוד דומה להם חמשה אחרים הם חמשה מלכים חמשה משרתים, והם קמ"ץ בחסד, צר"י בגבורה ששם הבינה, חול"ם בת"ת, חיר"ק בנצח, שור"ק בהוד, וכן פירש הרשב"י ע"ה. וכבר קנו האותיות חמשה הברות אלו בעת עוברם הנקודות דרך בהם, שכן חכמה בבינה, והם א - קמ"ץ, ב - ציר"י, ג - חיר"ק, ד - קמ"ץ, ה - צר"י או סגו"ל או שב"א, כי מוצא אחד להם בזה. ו - קמ"ץ, ז - קמ"ץ, ח - צר"י, ט - גם כן צר"י, י - חול"ם, הרי שבא סוד חול"ם ביו"ד סוד חכמה ששם גלוי הכתר שעל הדעת שזהו סוד חול"ם. אחרי כן כ - קמ"ץ ל - קמ"ץ, מ - צר"י, נ - שור"ק, ס - קמ"ץ, ע - קמ"ץ, פ - צר"י, צ - קמ"ץ, ק - חול"ם הוא בסוד עשר פעמים עשר דהיינו יו"ד. ר - צר"י, ש - חיר"ק, ת - קמ"ץ. הרי האותיות נשקלות במציאותם של הנקודות, והם אל הקמ"ץ חסד בצד הימין עשר אותיות א ד ו ז כ ל ס ע צ ת, ואל הגבורה צד שמאל ב ה ח ט מ פ ר שבעה אותיות, ואל הת"ת שנים י ק, ואל הנצח ג' ש' שני אותיות, ואל ההוד אות אחת והיא נ' שבו נפילה כדכתיב והודי נהפך עלי למשחית: ויש להזכרת האותיות בניקוד אלו סגולה גדולה, והעד על זה שם המפורש שעיקר נקודתו כך יהוה, וכן פירש הרשב"י ע"ה בהרבה מקומות. [א"ה - הרמ"ק ז"ל בסידורו תפילה למשה מנקד בכל פעם יהוה, ובפרדס הביא בשם ספר ברית מנוחה יהוה, אבל פה בכ"י מודינא לא ברור]. וכן פירשו בעלי המעשה כי הזכרת שם אדני כזה יש בו כח גדול. וכן שם אהיה והיינו ניקוד השם הגדול גם כן. ואמנם בהשתנות הניקוד צריך משקל גדול, ולא שיהיו הדברים על דרך מקרה אלא בסוד המשקל אל כל דבר. ופעמים שיצטרך שני מיני ניקוד אל שם אחד כדי שיהיה האחד לבוש אל השני, ולפעמים יצטרך גם טעמים, הכל במדה ובמשקל לפי צורך אל הכוונה. ומלאכה זו לא נמסרה אלא לנביאים ובעלי רוח הקדש שהיו שוקלים התיבות הנרצים אל כוונתם, פעמים מלאים פעמים חסרים, פעמים אותיות גדולות פעמים קטנות, פעמים נקוד כך פעמים כך, פעמים טעמים כך פעמים כך. וזו היא חכמת עזרא הסופר שהחזיר עטרת הטעמים והניקוד ליושנה. אך הכל במדה ובמשקל ובמשורה. וזהו דעת הספר לעיל באומרו שקלן וכו': והנה פעמים גם כן שבהתחלף השם דרך הכ"ב תתחלף הניקוד ופעמים לא תתחלף, הכל לפי המשקל. והעד על זה שם ב"ם שע"פ הדרך המקובל מפי הגאונים עובר כל אות ואות שלשה או ארבעה ויותר מהאלפא ביתות, והיה אפשר להמציאו בראשונה, אלא הכוונה להמזיגו דרך השערים כדפרישית. ואף ניקודו בניקוד התורה, ויש לו כמה מיני ניקוד הכל לפי הנרצה בכוונה שבו פועל הבורא, אפילו להחיות מתים. והטעם שבו נברא העולם ובו כלול הכל, ולכך הוא סוד ל"ב נתיבות ועשר ספירות. והנראה לזה כי ל"ב הוא סוד כ"ב אותיות ועשר ספירות שבחכמה, ועשר הנשארות הם למעלה, ולכך כחו גדול לאין תכלית. וכשתדקדק תמצא שאין בו אותיות ה"מ"ס, מפני שהוא בניין העולם וקייומו, ואותיות אלו יורו קלקול, אמנם בהתחלף ימצא בו גם כן כח ההריסה. וזה סודו - אב"גית"ץ קר"עשט"ן נג"דיכ"ש בט"רצת"ג חק"בטנ"ע יג"לפז"ק שק"וצי"ת. ובו אל"ף אחת ושלשה ב'ב'ב' וארבעה ג'ג'ג'ג', ו' אחת, ז' אחת, ח' אחת, ט'ט'ט' שלש, י'י'י'י' ארבע, כ' אחת, ל' אחת, נ'נ'נ' שלש, ע'ע' שתים, פ' אחת, צ'צ'צ' שלש, ק'ק'ק'ק' ארבע, ר'ר' שתים, ש'ש'ש' שלש, ת'ת'ת' שלש. הרי בפירוש כח מזיגת האותיות האלה לדעת כי צריך ארבע מאות פלונית ושלש מאות פלונית ושנים מאות פלונית ואחת מאות פלונית. ואין ספק שזה מין משקל אחד לדעת כמה אותיות יהיו ממין זה וכמה מזה, משקל שני באיזה צד יונחו אותיות אלו מצורפות קצתם בקצתם אות פלונית בצד אות פלונית, משקל שלישי בכמה תיבות יהיה השם נחלק, שיש שם נחלק לשבעה כזה, ויש לששה כשם אלהינו, ויש לחמשה כשם צבאות אלהים, ויש לארבעה כשם אהי"ה אדנ"י יהו"ה, ויש לשלש כשד"י ושם ע"ב וכיוצא, ויש לשתים כשם י"ה. והכל במדה ובמשקל. ומי יאמר ששם בן ארבע אותיות יכפל בו אות כשם אהי"ה וכשם יהו"ה וכי ספו תמו האותיות, אלא כי יוצר הכל ידע משקל האותיות (ומספרם) [ומסרם] לנביאים. ועל דרך זה אל הניקוד בהסתכל יחס האות ויחס מקומה ויחס הניקוד הקודם והמאוחר, וכל זה הוא הוראה גדולה אל סידור המערכות האלהיות. וזה יספיק להקדמת דבר זה בע"ה, ועתה נבוא בביאור האלפא ביתות אלו אחת לאחת בסייעתא דשמיא: (יב) א"ל ב"ת ג"ש ד"ר ה"ק ו"צ ז"פ ח"ע ט"ס י"נ כ"מ: הדרך אשר נעלה בה אל אבני חפץ והשערים אשר נבא אליהם גילה לנו הרשב"י ע"ה בשיר השירים ששם פי' קצת מא"ת ב"ש, ועל פי אותו הדרך נפרש כולם בס"ד. והם כ"ב אבנים מתייחדים י"א זוגות. האחד א"ל - אין ספק שאל"ף יורה על הבינה, וכן הוא אל"ף בינה כמבואר בתיקונים. אמנם יורה על מציאותה בכתר שהוא שם אהי"ה, וכל אל"ף מורה אהי"ה וכן פירשו בתיקונים. ועוד יורה על היחוד הגמור שהוא י' למעלה י' למטה ו' בנתיים, דהיינו יחוד שני אורות אור ישר ואור הפוך ממטה למעלה וממעלה למטה, וזה פשוט ומבואר בכמה דוכתי: ול' יורה התפשטות אל"ף כענין שהוא י' בראש. ו' מתפשטת עד עוקצה התחתון וזהו סוד עוקץ ל - שהיא י' תתאה ובעוקצו דק עקום שבה כוללת כל הנמצאות שממנה ולמטה בדקות, וגופה כולה הוא סוד ו' עילאה מתפשטת מחכמה בסוד הדעת, והיא באה לצד שמאל שהיא בינה ששם היא בעובי הנעשה בצד שמאל אל הב' שבה ששם חיבור י"ו אל הב' שהיא בינה. והיא מתפשטת בחסד בסוד שמאל בימין, ולכך בינה אזלא לגבי חסד ושם עושה סוד חסד בעובי כפל הלמד, וכבר בינה בעצמה שם אחוזה הגבורה, ומשך שמן הגבורה והבינה אל נצח וחסד הוא הת"ת, ועל ידי הוד ויסוד נוטה אל השמאל, ולא בעצם מפני שאינם דין גמור, אלא יורדים. ובין הוד שהוא לצד השמאל אל הימין ששם הנצח המשך הזה הוא יסוד, ולמטה העוקץ שהיא המלכות שפירשנו והרי מה שהיה אור מתעלם ונכלל זה בזה באלף נתפשט ונתגלה בסוד הלמד. וזהו א"ל זה מעלים וזה מציץ: בזולת שנכלל במלה זו א"ל ועניינו ידוע ופירשנו בספ"ר בארוכה בסוד אותיותיו ומילואם אל"ף למ"ד ויש בהם צירופים יורו עניינים גדולים כזה - מא"ף לד"ל, מא"ד פל"ל, דל"ף מל"א, פל"א מד"ל, לא"ל פד"ם, פל"ל אד"ם, אפל"ל ד"ם, לד"ם אפ"ל, וכיוצא עוד רבים: השני ב"ת. הנה השנים אלו קרובות במאד מאד כי צורתם יורה שלשה ווי"ן כל אחד לעצמה, והם סוד ויס"ע ויב"א וי"ט והם חסד גבורה ת"ת. אמנם הבי"ת בבינה בחכמה יבנה בי"ת, והיא ברכה ובה התחילה תורה. והסוד כי יורה נקודה שעל בי"ת על צד שמאל סוד הבינה ודאי, וממנה משך הת"ת סוד הוא"ו בסוד הדעת אל החסד דהיינו מוליך לימין משה, וזהו רקיע המתפשט מן הבינה אל הימין חסד. אמנם אינו בחסד עצמו אלא ברישא דנהירו דחסד דהיינו חכמה, ולכך בין שני הדבקים עב לרמוז אל נהירו דתרווייהו מחכמה. ושמשה במזרח דאיהי חכמה נהיר ובחסד אתמשך היינו הולך אל דרום וסובב אל צפון שיורד עם החסד דהיינו ו' בקומה עד הגבורה שהיא למטה מן הימין אל השמאל, וכדי להכניע הדין למטה מת"ת וגדולה בסוד שתי תקיעות המכניעות הדין לכך היא לא נאחזת בהם לבד אלא היא מטה מוצעת תחתיהם, ולכך לה עוקץ לאחוריה, עוד להורות שמשם היא יונקת מן החכמה שהיא למעלה מן החסד בעובי דבקות שני הווי"ן, וא"ו תתאה עוקמת ועוקצה לגבי מעלה לקבל מהחכמה לכבות אש דיניה, וזהו קדוש שני שהוא מהחכמה אל הגבורה, והיא נמשכת בסוד נצח הוד יסוד ביניהם והיינו משך וא"ו זה מן הימין אל השמאל, ומטה עוקצה לצד מטה דתמן מלכות שמאלית, וראה שמפני היפוכה כלפי מעלה ושיתוף החכמה עמהם וגבורה מקבלת היא רחמים בינה: אבל ת' מלכות יש בה דין ועליה נאמר והתאוית ת' והיא שני ואוי"ן כדפרישית. אמנם הוא"ו השלישית היא אוחזת בגבורה דין ולכך היא דבוקה בצד שמאל ועוקצה עקום שלא לקבל מן הימין, דהיינו סוד גבורה תתאה דאחידא בגבורה עילאה בסוד הדין סוד ראש השנה ודאי שהיא דין. אמנם בראש העליון דתמן אימא לא יניק לגבורה מן השמאל אלא מכניסה לפנים משורת הדין, ולכך התי"ו בראשה עודפת לצד שמאל אל דבקות וא"ו זו בה, ואז ברתא אושיטת אנפהא וקבילת מצד הגבורה מאימא, וזהו סוד יום הכפורים בסוד אחת ואחת דאימא אחידת בברתא כדפירשו בזוהר פרשת אמור וזהו סוד ב"ת אימא וברתא כחדא, וזהו סוד כי וא"ו זו שלישית של תי"ו מהופכת להורות אל הגבורה והדין וההפוך, ועם כל זה מתוק הדין בתשובה דאהדרת אימא אנפהא לברתא וברתא לאימא דינא אתבטיל, ולכך באות ת' נחתמין לחיים ולהפך בסוד ראש השנה ויום הכפורים וסוד החיתום: וזהו סוד ב"ת, ומילואם בי"ת תי"ו ויש בהם צירופים בת"ת יו"י פירוש בתת ה', ו"י בתת"י, וב"י תת"י, תו"ב ית"י, תי"ב תו"י, תיב"ת י"ו, בת"ו ית"י, ב"ת ו' ית"י, וכיוצא עוד רבים: השלישי ג"ש. גם שתי אותיות אלו שוות בעניינם, ואף אם אינם שוות בצורתם ממש. והענין כי אל"ף כתר, ב' חכמה ובינה, גימ"ל שלשה אבות וכן תחלתם מחסד שכך גמילות חסדים והסוד ראשה י',וסודה חכמה בשיתוף שלש ראשונות בה דהיינו סוד י' בכל מקום. אמנם יש בראש גימ"ל הרחבה קצת עד כמו מחצית היציע התחתונה, דהיינו הת"ת עד חציו שהוא סוד הימין שבו לבד, ונמשכת החסד מהחכמה והדעת ומגעת עד המלכות. וזהו סוד עוקץ ימין למטה והסוד חוט של חסד המשוך על אסת"ר, והיא שם יונקת מהחסד ובעוקצה כלולים התחתונים כולם. וזהו סוד הזן את העולם כולו בחסד. והגבורה נאחז למעלה בחסד בסוד הנצח ושם יונקת ממנה סוד המים שבצפון שעל ידה העולם ניזון, והיא משפעת במלכות, ולכך היא נוטה כלפי מטה. וזהו סוד ובח"ג חסד גימ"ל נידונים על המים דהיינו נידונים מצד הגבורה, ומשם גבורות גשמים. והסוד שלחן בצפון נוטה כלפי מטה להמשיך בשולחן המזון שהיא יונקת מן הדרום: אבל שי"ן יש בה סוד זה אבל לא ביחוד אל החסד כולו אלא גם בשמאל, שלשה ראשים שבשי"ן הם שלשה יודין סוד החכמה בסוד שלשה בחינותיה בשלש ראשונות, הרי שכולל גם הבינה בהיותה בשמאל, ושלשה ואוי"ן אלו נמשכין למטה בסוד שלשה אבות חסד גבורה ת"ת כל אחד במדרגתו ימין ושמאל ואמצע, אמנם בסוד החכמה כי שם עומק הנהרות ומשם נמשכים דרך בינה, ולכך עיקר שי"ן בבינה כדמוכח בכמה דוכתי, ונמשכין דרך נצח הוד ויסוד אל המלכות שהיא שלחן בצפון, ולכך נקודה אמצעית שאליה פניית השלשה היא בה בשמאל. ועם כל זה גם חסד ותפארת נוטים אליה אל הדרך להמשיכה ולכך וא"ו אמצעית נטויה מן הדרום למעלה בחכמה אל ההוד למטה בשמאל להמשיכה. והסוד ברכו"ת והודאו"ת כי ברכה בימין והודאה בשמאל, והיינו סוד משך הברכות מן החסד, והגבורה מסכמת אליהם בסוד מדת הוד שיש בה גם כן צד רחמים. וזהו סוד כריעה בברכת אברהם להשפיע ובברכת הודאה להודות על הברכות: ומילואם גימ"ל שי"ן, ויש בהם צירופים ינ"ש גימ"ל, מ"ל ינשג"י, יג"ש מלי"ן, ימ"ש נגי"ל, יש"מ גיל"ן, ישל"מ גנ"י, ימש"ל גנ"י, י"ש ל"י מג"ן, יג"ש ל"י מ"ן, גמ"ל שינ"י, מ"י ל"י נג"ש, שג"ל ימנ"י, וכיוצא רבים: הרביעי ד"ר. אלו קרובות זו לזו במאד מאד בצורתם ובשמם, זה ד"ל וזה ר"ש, זה ד"ל גבוה וזה רא"ש. והנה הראש היא בחכמה וכן פירש ר' שמעון ר' ר"ש ראשית חכמה, והכוונה התפשטות הנהרות אל הבינה ואל החסד. אמנם בצד החסד יורד עד המלכות כי שם אשד נחלי החכמה, ובצד הבינה נמשך הדעת עד הבינה והיינו ראש שיש שם כלפי מעלה, ועוקץ מורה על הבינה בסוד הדעת המתייחד עמה. וזהו בכוונתה רא"ש, ובכוונתה ר"ש ירצה בחכמה תתאה שהיא דלה וענייה שאין בעלה עמה ולכך אין לה מי"ש עולמות הכלולים בה כאשר נבאר מאתים לבד, ולכך אין לה באמצע וא"ו שהיא משלמת המנין, ולא י' שבין המאתים דהיינו עוקץ רביעי כאשר נבאר: ד' היא קרובה לזו בשתי בחינותיה וטובה ממנה, כי היא ד"ל גבוה מן הראש, והיינו שתי בחינות הנהרות הנזכרות מתייחדות בבחינת חכמה דהיינו י' עוקץ ד' דהיינו עצם החכמה, ולמטה במלכות מורה היותה דלה ולא כר"ש אלא שיש לה מאתים ועשר והיינו י' מיסוד שכלול עמה שמייחד אותה עם א"ח של אח"ד, ולכך היא דלה שאין בעלה ו' בתוך ה' עמה ולא כרא"ש שהיו"ד של יסוד עמה, ולכך הוא ד"ר דל"ת על רי"ש: ומילואם דל"ת רי"ש, ויש בהם צירופים יד"ל תר"ש, לי"ת דר"ש, תיר"ש ד"ל, יר"ש דל"ת, ירש"ת ד"ל, ישר"ת ד"ל, תיש"ר ד"ל, תי"ש לד"ר, י"ש ת"ל ד"ר, תל"ש יר"ד, שת"ל די"ר, שת"ל דר"י, שי"ת לד"ר: החמישי ה"ק. אלו קרובות זו לזו מאד בצורתם לבד, האמנם בה"א כלולה דל"ת ובקו"ף כלולה רי"ש, וכך הם מסודרות ה' על ק' כדמיון ד' על ר'. ואולם ה' כוללת י"ש עולמות דהיינו כל וא"ו וא"ו מהם מא"ה אמ"ה וא"ו ודאי, ושלשה אמות שלשה ווי"ן שלש מאות י' שבה הם יש עולמות, וירצה ייחוד החכמה שהיא י' בבינה שהיא שי"ן. וכן בה"א עצמה י' חכמה נבקעת בבינה בשלש נהרות, וכן בהיותה במלכות היא מיוחדת עם בעלה שהרי י' שבה יסוד כדפרישית ונטילת סימנין דבעלה דהיינו וא"ו בתוך ה"א: אבל ק' היא הבינה ואין חכמה עמה, ולכך פשיטת סטרין דגבורה לתתאי והיינו אריכו דרגל קו"ף שהוא צד דאחידן בה אינון קליפין שהם כקו"ף לפני בני אדם, כן הם לפני הקדושה, וכן פירש הרשב"י ע"ה דבהאי אות תליין סטרין דשקר ולתתא הכי נמי. ולהכי אסתלקת י' מינה כדי שלא יגיעו בי' החיצונים ויפגלו הקדשים. ואפשר ה' בבינה ק' במלכות והם בסוד ותלכן שתיהן דהיינו תרוייהו דאתתרכו כענין שלח תשלח את האם. ועם היות שפירשנו כי ק' ור' הכל ענין אחד, עם כל זה נוסף בה ענין למעליותא דלא איתא אפילו בה"א, והיא שרגל ימיני נוטה אל צד רגל שמאלי לאחוז בו לבלתי יטמעו בין החיצונים, וזהו סוד ימינך ה' נאדרי בכח דהיינו היות הימין אוחז בשמאל לבלתי יאחזו בו החיצונים: ומילואם ה"א קו"ף, ויש בו צירופים הוק"ף א', א"פ קו"ה, אפ"ו ק"ה, קפא"ו ה', פ"ה קא"ו, א"ף הק"ו: הששי ו"צ. בענין וא"ו כבר נתבאר בכמה מקומות שהיא סוד הת"ת, אמנם יש בו בחינות שהיא עצמה ת"ת אבל ראשה עקום לצד שמאל דהיינו לגבי אימא דאיהי צדק"ה ועבידת עמיה צדקה. וכדי שלא לשכח בית אביו דהיינו חכמה, היא עושה קרן זוית אחריה בקצרה לינק מן החכמה, ומסלק עוקץ למעלה מזה לינק ממקורו שהוא שרשו הקדום, ואחרי כן למטה ממנו עוקץ למטה לינק מן הבינה דאיהי אימא. והנה שלשה בחינות אלו הוא ממשיכם דרך בו, כי הוא קו רחב שפתו האחד ימיני חסד מצד יניקתו מהחכמה, שפתו השנית גבורה מצד יניקתו מהבינה, ועצם האמצעי יניקתו מהכתר הלבן. ושפע זה נעלם בין שתי הקצוות והוא נמשך דרך בה בחס"ד גבור"ה ת"ת ונצ"ח הו"ד יסו"ד, ויסוד עוקץ דק שבו מתערב הכל, וסוף העוקץ שם יניקת המלכות, הרי הכל מיוחד בסוד הוא"ו הזה: וצ' יורה יחוד זה ולא כולו, כי בה סוד נ' וי', ואמנם יו"ד זאת אינה כשאר יו"דין, ששאר היו"דין (פניהם אל הימין אמנם זאת פניה אל השמאל) [פניהם אל השמאל, אמנם זאת פניה אל הימין]. ויו"ד זאת יש לה שלשה עוקצין כנודע שהיא שלש ראשונות. אמנם שאר יו"דין זקופות וזאת כפופה, והיינו יו"ד של צדי"ק בעת דאהדרת אנפוי משכינתא ואשתארת איהי נפילה בגלותא, ועם כל זה זווגא מאחורא איתא. וזה סוד צדקה דליתהא ראויה אל השפע והוא עושה צדקה עמה בלי חיוב שאין לה צדיקים, ולכך אין בו יכולת להשפיע מצד הדין שהוא מצד הבינה והגבורה, אלא חוזרת פניה השמאליים אל החכמה ובסוד החסד שבו טוב לרעים ולטובים הוא נוטל בצדקה, וכביש אנפוהי דבהיל לאסתכולי לעילא משום דלית צדיקייא בעלמא, ולכך יהיב מאחורא ולא יהיב ארישהא כדקא חזי משום דאיהי נמי לא ספק לה שפע דיסוד ובעאת למתבע מלעילא, ואיהי לא תבעת אלא מאימא, והיינו דאנפהא לאימא ואימא יהיב לה מצד עילא מתלתא מוחי, והיינו תלת רישין דנ' של צד"י, ופושט שפע זה דרך ענפיה כלם, והיינו משך שיש בה קרוב למשך וא"ו. ומפני שהשפע הזה נתן לה שלא במעשיה אלא בצדקה בחנם לכך היא צריכה לחלק, והיא מחלקת אל הטובים דהיינו צידי הדין למעלה, ולרעים והיינו צידי הדין למטה, והיינו טהורים ובלתי טהורים. וזהו מושבה שנמשך אליה ושם שני עוקצים אחד עליון אל הטהורים ואחד תחתון אל הבלתי טהורים. ושתי יניקות אלו שאמרנו אינם מספיקים ולכך שתיהם באים אל נקודה אחת לומר לך שצדקה אינה מספקת לבעליה, ולכך ו' על צדי"ק להורות על המעלה אשר לה על צד"י. אבל עם כל זה הם קרובות אלא דהא בבר והא בלא בר: ומילואם צד"י וא"ו, צא"י דו"ו, צא"ו יו"ד, יצא"ו ו"ד, יצא"ו ד"ו, צ"ו ודא"י, וכמוהם רבים: השביעי ז"פ. הנה אותיות שמותם יורה על עניינם, כי הזי"ן שמה זי"ן מורה שהיא חרב או כיוצא בזה שהם כלי קרב ומלחמה, והפ"ה יורה היותם לשבח ולפייס, הרי שהם למלחמה ולתפלה ששתיהם צריכות ודאי. ואולם הזי"ן עיקרה במלכות אשה כלי זיינה עמה, והסוד דהיינו שהיא נוטלת אבנים לזרוק על אויביה כענין חזה הוית עד די מטורא אתגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא. והנה האבן הזאת היא על ראש וא"ו והיינו י' שעל זי"ן, וענין יו"ד זאת הפך היו"דין, כל היו"דין כפופות קצת וזאת זקופה, כל היודי"ן נוטות לצד שמאל וזו לצד ימין, משל לבת מלך שהיא הולכת למקום גדודים היא נוטלת את אביה עמה, אף כאן היא מכוונת אל היו"ד שהיא חכמה, ולכך פניה אליה כי משם איהי אב"ן יו"ד כיו"ד עילאה, ובכן מחת לצלמא. ועם כל זה יש לה בחינה עם הכתר ועם החכמה והבינה, ועוקץ הרביעי התחתון לצד ימין לכלול גם החסד, ומשם אל זועם בכל יום נגד הקליפות כנודע, ולכך היא נוטלת זיינין אלין עמה דלא דחילת. והיא נמשכת בסוד הוא"ו עוקץ קטן בראשה למטה, לרמוז שהיא אינה מזקקת אלא עם בעלה ולכך היא נמשלת ליונה, ולכך היא כתר בראש בעלה אש"ת חי"ל ודאי. ונמשכת דרך שש קצוות עד שהיא באה אל עוקץ קטן שאין שניה לה כלל. ואינון דלא כלילן בגוה כצורת אדם ציורא דקדושה קטלת לון וירתין מלכותא קדישי עליונין שפה אחת לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. וזהו עוקץ אחד למטה סוף הזי"ן: הפ' היא קרובה לזה ולא כמותה, שהיא אזדרזת לתפלה ולא לקרבא משום דכתיב מי האיש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו, ואהדרת קדלא מקרבא והיינו אבנין דזיינין איתטמרו בגו לגו והיינו יו"ד שבתוך הפ', ואין לה כח למלחמה. ומצד מה מצד הדין, לכך נטיית היו"ד והתעלמה מצד שמאל היא, וצד ימין מכסה עליה בסוד כ' כתר דאיהי אימא עילאה נשרא עילאה דאגינת על אפרוחהא כדין ושלא כדין לפנים משורת הדין ודאי. ועם כל זה בעלה וא"ו זקיף רישא לנטלא חרבא וזיינין מלעילא לאגנא עלה בסוד צלותא, וזהו עוקץ שעל כ' לגבי עילאה. ואחר כך עם כל זה משפעת שעיר עזאזל לחיצונים והיינו עוקץ לצד מטה ועוקצו למעלה אל הקדושים צידי הדין כדפרישית לעיל גבי נו"ן של צדי"ק. וזה נראה היות כמעט קרובות זו לזו. ובחינת ז' על פ' כדפרישית: ומילואם זי"ן פ"ה, וצירופם פי"ה ז"ן, יפ"ה ז"ן, פ"ה יז"ן, נזיפ"ה, הי"ן פ"ז, נז"פ ה"י, וכמותם רבים: השמיני ח"ע. בענין חי"ת נודע שיש לה חטוטרת והסוד חסד עולה מימין גבורה משמאל ופגעי בגג ח' דאיהו ת"ת ואיהו נטיל להו בחינת חכמה שבזוית חי"ת בעוביה, ובחינת בינה שבזוית חי"ת בעוביה השמאלית, וסליק להו לתרין עטרין אלין כלילן בגוה לגבי כתרא עלאה. וזה סוד תרי חוטרי דמתייחדי כחד וסלקין כחד לעילא דק בעוקץ דק, ומושך שפע ומשפיע דרך הימין והשמאל, ומתרי עוקצי תתאין מתייחדין כמה מארי דמדין מארי דיללא מארי דיבבא מארי דמתקלאן מארי דשערי וכל אינון עלאין דתליין מימינא ומשמאלא ואיהי אושיד חיין לכולא, והיינו חי"ת חיין ודאי. ומציעתא אסתליק לעילא לעילא לאתר טמיר וגניז, והשפע נשפע דרך הימין והשמאל, וזהו סוד חטוטרת החי"ת כדפרישית: עי"ן כמוה למפרע, כי תרין יו"דין דעל תרי ווי"ן אינון חסד וגבורה, ועל ראשם חכמה ובינה ושתיהם נוטים אל האמצע והאמצע יורד ונוטה אל השמאל ועושה לו צנורות אל כל צד להמשיך מה שמקבל משניהם אל כל אשר למטה, ולא על ידו ממש אלא התפשטות וא"ו זו מן החסד ומשתתף הגבורה עמו ומתפשטת מהם היסוד והמלכות להמשיך לתחתונים. וזה סוד ע' הפך ח', ולכך ח' למעלה מע' זו מקבלת מזו כזה: ומילואם חי"ת עי"ן, ח"ן עיי"ת, ח"ן עית"י, ע"ת חינ"י, עית"ן ח"י, חת"ן עי"י, עי"י נח"ת, ע"ת חיי"ן, ענ"י תח"י, ענ"ת יח"י, וכמוהם רבים: התשיעי ט"ס. אות ט' יורה על בינה, אמנם בסוד המשכתה למטה עד היסוד, ובה סוד השורש בענף וענף בשורש בסוד נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו. ועל ידי אות זאת חיות הכל תלוי. והטעם כי ראשה האחד ואם הוא השמאלי בשלש ראשונות דהיינו שלשה ראשים, וגם חסד כלול שם בעוקץ רביעי ושריא על וא"ו ואתפשט ונחית לתתא עד מלכות ושם מתפשט מן השמאל שבו נבראו בריאת שמים וארץ, והכל בסוד בתשרי נברא העולם. ומפני שראה שאינם מתקיימים מפני הבדלם ממקורם שתף עמו חסד, והיינו שמתפשט מן השמאל אל הימין, ועדיין אין להם קיום מפני הפרדם ממקורם עד שחוזרים ומשתרשים במקורם מצד החסד. וזהו שחוזר ההתפשטות מצד ימין ומסתלק דרך המדרגות שירדו ועולים עד החכמה. ובסוד הימין משתרשין בהעלם בתוך סוד הראש, והיינו עוקץ שהוא התפשטות תחתון חוזר ומתעלם בראש ומשתרש למטה מעילתו. וזהו סוד ט' ולכך בו חיים כדפירשו בזוהר במקומות רבים: ס' הוא סוד זה בקרוב שהוא התפשטות הבינה וחוזר, אמנם חסר בה שני דברים, האחד שאין התחתונים משתרשים בה כלל וזה טעם עוקץ למטה בסמ"ך דלא אשתרשו לעילא, והטעם דאיהי סמ"ך סתימא דלא כלילת בגוה אלא עילאין דקיקין בטהירו עילאה ואלין תתאין אשתארו לבר. והטעם שעלייתה הפך הט' כי סמ"ך נעשה ראש בצד הגבורה ומשם מתפשט אל הימין ובא לו לקרן זוית ששם חכמה וחסד, ומתפשט עד למטה נצח נגד החסד וחוזר ומתפשט בהוד ויסוד, ושם באותו עוקץ תחתון כלילן תתאי, וכד אסתליקת לעילא אתטמרת מתתאי, וההוא עוקץ לא סליק ואשתארו אינון לבר, וזה סוד סמ"ך. ומשום הכי חסר בה ב' [שני דברים] שאין חכמה וכתר כלולה בה כטי"ת כדפרישית, והא בהא תליא. ומטעם זה ט' ס' זה כנגד זה, וט' עולה על ס' ודאי כדפרישית: ומילואם סמ"ך טי"ת, וצירופם סטי"ת מ"ך, סי"ט תמ"ך, סט"מ ית"ך, וכמוהם רבים: העשירי י"נ. סוד היו"ד עמוקה במאד מאד, ומרוב עומקה היא גולם בלי מקבל בעצמותה כלל שלא כשאר האותיות. ואולם לולי שלשה עוקצים שבה אין מי שידע עניינה כי היא נקודה סתומה, אבל בראותינו שלשה עוקצים, אחד למעלה סוד הכתר, ואחד לצד ימין גבוה מעט סוד החכמה, ואחד למטה מעט לצד שמאל הבינה, הורה הוראה גמורה כי שלשה נקודות אלו כלולות בעצמותה. ועתה צא וחשוב כי אחר שחכמה ובינה וכתר שעליהם כלולות בה, מה יהיה העלמה והסתרה. ואולם בלי ספק הכלל אשר בתוכה הם החכמה והכתר והבינה שבהם נבראו כל הנמצאות וכולם כלולות ביו"ד, וזהו כלם בחכמה עשית, היא ראש לכל האותיות שלא תמצא אות בעולם שלא תהיה יסודה יו"ד. וסודה גם כן בסוד אל"ף שפירשנו למעלה שהיא סוד א' י' בראש וי' בסוף גיו רקיע באמצעיתא. אמנם לה שני צנורות שבם משפעת האחד מימין והוא עוקץ התחתון שמשם מתפשטין ל"ב נתיבות אל כל הספירות, אמנם אל הבינה שבה משם אצילות כל והיא נקודה שממנה התפשטות עשר ספירות דרך הבינה שמשם נאצלו. ועוקץ עליון בו קבלת הכל ממקור הכל. וסוד זה האות היא הופכת פניה מהסתכל במאצילה ומבטת במה שלמטה ממנה להמשיכם. והקבלה היא בעוקץ עליון, ובישול השפע בעוקץ ימין. והמשכו באחד משני דרכים, או בל"ב נתיבות והוא עוקץ תחתון, או בנתיב לא ידעו עי"ט שבו נאצלו הכל והוא בצד הבינה לא למטה ולא למעלה. ובו בחינת ייחוד חכמה בבינה, והיא בחינה נבחרת משפע כנודע: והנו"ן היא סוד מלכות למטה בסוד קבלתה השפע מהשמאל ולכך פניה אל השמאל. ועם כל זה כוונתה לקבל הנשפע מן היו"ד שם, ולכך בראשה שלשה נקודות שלשה עוקצים כיו"ד, ונמשכת דרך ימין, ועם כל זה אי אפשר אם לא שהיא משפעת לסטרי דדינא, ולכך חוזרת אל השמאל ולה שם שני עוקצים להשפיע אל הטהורים ולבלתי טהורים כדפרישית. ומפני זה היא אומרת שמוני נוטרה את הכרמים דהיינו סטרי דדינא, כרמי שלי לא נטרתי היינו עוקץ גימ"ל למטה מצד ימין להשפיע לישראל שאין לה. ולכך היא סוכת דוד הנופלת, ולכך אזלא ביו"ד זו למעלה וזו למטה לתקוני לה כנודע: ומילואם יו"ד נו"ן, וצירופם יודו"ן נ', י"ד ונו"ן, ד"ו ינו"ן, די"ן נו"ו, די"ו נו"ן, וכמוהם רבים: האחד עשר כ"ם. נודע כי הכ' היא כתר והיא בינה בכתר, כי משם נקראת הראשונה כת"ר, ואין ספק שיורה היותה כותרת את כולם, וכל הספירות כלולות בתוכה מטעם שכולם נשרשות בבינה, ובינה בכתר, והכוונה שבינה היא מקבלת מהכתר עצמו מצד בינה שבו, ולכך לה עוקץ לצד שמאל כלפי מעלה. ומתפשטת בסוד הדעת דהיינו ו' מן הבינה אל החכמה, ושם אינה מקבלת מכתר אלא מעצם החכמה ולכך היא עגולה לצד ימין, והסוד ה' שבשם י"ה. ואחרי כן משם היא מתפשטת דרך הימין בסוד חסידה ברושים ביתה, דהיינו אברהם ראש לכל האבות, ומשם היא נק' חסידה, ויורדת דרך הנצח, ומשם היא נוטה אל ההוד, דאימא עילאה עד הוד אתפשטת, ודרך הק"ו הזה היא כוללת יסוד ומלכות שהם בין נצח והוד, וגבורה כלולה למעלה בגג שמאל ות"ת כלול בק"ו היורד מחסד לנצח, בענין שהיא כוללת כל האצילות. אמנם היא פתוחה להשפיע והיא היכל פתוח לרוחה, ונקודה שבתוך ההיכל כלולה בעצמותה למשוך: ואות מ' תכלול גם כן בעצמה כ', ונוסף עליה התפשטות סוד העוקץ העליון כלפי מטה, ובמקום שהיתה מקבלת מהכתר ירד הדעת סוד ו' וסגר הדלת. ועם כל זה יש לה פתיחה להשפיע, ולא כל כך שסוף סוף ההשפעה בשמאל ונסגר קצת הפתח. ולכך נ' גובר על מ': ומילואם כ"ף מ"ם, וצירופם מכפ"ם, ממ"ך פ', וכמוהם רבים: ובזה נתבארה זאת האלפא ביתא בס"ד: (יג) א"ב ג"ת ד"ש ה"ר ו"ק ז"צ ח"פ ט"ע י"ס כ"נ ל"מ: האחד א"ב. האל"ף בה שני יו"דין ץוא"ו ועניינו סוד וייצר, והענין החוטם ושתי עינים כזה י ו י, והסוד גדולה י' מצד אחד שהיא חסד ימנית דתמן י', גבורה מצד שני ששם המלכות שהיא גם כן יו"ד, ואפשר שגם כן חכמה בגבורה בסוד קדוש שני, וכן פירשו בתיקונים. הרי שתי יו"דין הם חכמה בחסד ומלכות בגבורה הם הם שתי זרועות, וכן פירש הרשב"י ע"ה בשיר השירים בשם א"ל עיין שם. אמנם שתי הזרועות האלו אוחזים בחוט השדרה שהוא ו' אמצעית ת"ת, האמנם י' ראשונה מצד חסד נותן בו כדרכו סוד אהבת חסד אל הזווג, אמנם י' שניה אינה משפעת שהיא כלפי מעלה, ואפשר שהכוונה שלא למשוך למטה מצד שמאל שלא יקבלו הרעים, ועם כל זה היא מועלת שדרך ראשה שואבת מלמטה המעשים ההגונים כדי שלא יהיה כח אל הדין לקנתר, ועתה בזה נסתלק כח החצונים. וסוד ו' בה דבוקה יו"ד ראשונה למטה ויו"ד שניה למעלה, כי תחלה תקבל המעשים ההגונים ואחרי כן תקבל שאר השפע להשפיע, ולכך היא מעלה המעשים עד חלק אחרון שבוא"ו עד הבינה שמשם הוא נמשך מן השמאל אימא עילאה ועדיה הגעת הנשמות במעשה המצוות. ואחרי כן יונק מאבא מחסד עד נצח ולכך יו"ד עילאה יורדת עד חלק אמצעיתו שהוא נצח והוא נוטל משמאל תחלת האהבה ומסיים בימין, אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי. והוא משפיע בה אפילו מה שמקבל מהבינה דרך הימין, ולכך וא"ו נטויה לצד הימין. ועוד וא"ו יש לה שני עוקצים קטנים בקצה העליון למעלה ברחבה והם סוד קבלתה מבינה ומחכמה שבבינה, ורוחבם כרוחב הקולמוס, ושתיהם בצד שמאל, ואף לו שתים בימין למטה שגם הוא נותן לה משתיהם עם היות שהוא נותן בימין, אם שמן מן חכמה הרי שמן מצנור אחד, אם יין מבינה הרי יין בצנור שני בסוד השמאל הכלול בימין: אבל ב' בה כלולים שלשה ואוין ימין ושמאל ואמצע, אבל עם כל זה אינם ברחמים כקודמין שהעליון חסד נוטה גם כן אל השמאל, ומשם היא מושכת למטה אל הת"ת, עם היות שהת"ת ימיני אוחז בחסד בצד ימין, עם כל זה החסד רודף אחר אבא ואבא באימא אשתכח. וזהו ו' ימיני נוטה והולך אל השמאל, אבל ו' אמצעי אוחז בשתיהם בימין ומכריע הגבורה לצד הימין, וחלק הגבורה שבבינה מקבלו על ידי חסד משם ונותן לו על ידי החסד בצד הימין. וזהו שהוא מקבל בימין באותו עוקץ בכח הת"ת שהוא מכריעו אל החסד, ועם כל זה הוא משפיע לאותם שיש להם חלק בו, ולכך בו שני קוצים בשמאל שהיא הולכת אל השמאל ושם משפיע אל הקדושה מלכות, וחלק לנערותיה בו גם כן שכן כל ביתה לבוש שנים. וזהו א"ב, ואל"ף גובר על בי"ת כדפרישית: ומילואם אל"ף בי"ת, וצירופם תב"א פי"ל, בי"ת אפ"ל, אי"ב תפ"ל, ב"ת פלי"א, ב"ת יפל"א, לב"ת אפ"י, אפ"י תב"ל, בלת"י א"ף, וכמוהם רבים: השני ג"ת. הגימ"ל הוא מורה על סוד שלשה קוים הנזכרים ממשיכים שפע כלם בימין, והמותר כענין שעיר עזאזל ניתן אל החוץ. וזה טעם ענין גימ"ל שראשה היא י' ראשונה של א' משפיע בראש ו' ואינה מניח אותה שתקבל מאימא אלא אבא משיך ליה לגביה לברא ויהיב ליה בימין ואימא באבא אתכלילת, ולכך ראש גימ"ל גדול מיו"ד מעט קרוב לשיעור שני יו"דין. ואחרי כן וא"ו אינו נותן אל הגבורה אלא הוא בעצמו בסוד הימין משפיע אל הראוים אנו ישראל החקוקים במדת ת"ת, לכך לה עוקץ למטה שבו אחוזים היסוד והמלכות וכל הנפשות הקדושות. והגבורה נוטה למטה, לא שיעלו החצונים ליקח חלקם משלחן המלך ח"ו, אלא ושלח אותו ביד איש עתי המדברה. וזהו סוד נטיית הקו הזה של גימ"ל עד קרוב חוץ לעוקץ, דהיינו המדברה מדבר נחש שרף ועקרב וצמאון ארץ גזרה, ולא קא זכו משלחן גבוה. וישראל עושה חיל למעלה מהמלאכים, והם מקבלים בימין של גבורה דהיינו עוקץ עליון שבק"ו זה, וחצונים בעוקץ תחתון. וישראל בעוקץ ימין למעלה ששם כלולות יסוד ומלכות ושם הייחוד, ושם בצד הוד דבקה הגבורה כדפרישית: והתי"ו קרוב לזה בשנוי קצת, שהיא מקבלת מבינה, ולכך חסד נקיט ולקיט מאימא, ולכך וא"ו עילאה (שב"ת) [שבת'] דהיינו סוד ו' של חסד מושכת מן השמאל ובאה אל הימין ששם מקומה ומשפיע בת"ת, ות"ת מושך ונותן למטה וזהו עוקץ תחתון למטה בימין אל התי"ו. והגבורה אינה נותנת עתה אל החצונים כדי שלא לערבב ושלא לנסך יין השמור, כי עתה הקבלה מן אימא ותמן יין וצריך היין שמירה. אבל בגימ"ל שהוא שמן אין צריך שמירה, ולכך בגימ"ל היא נותנת בתי"ו אדרבא היא הופכת פניה כדי ללמד זכות בסוד המעשים טובים, והיא מראה לאימא מעשה הבנים ששם הנשמות באימא כנודע. והיא סיוע להמשיך אל החסד, ואנפוי עקיפין אל החוץ לתת [שעיר] [זעיר] שם שלא לבלבל, וזה מצד שעיר שמאל חלק קטן אבל לא שיהיה מחלק הקדושה, ולכך רגל זה עקום אל החוץ לרמוז שמשלו שמרי יין שיש שם נותנים להם, לא מן היין שלא ינסכוהו: ומילואם גימ"ל תי"ו, וצירופם גלו"י מ"ת, גי"ו תימ"ל, לו"י ימת"ג, לו"י מתג"י, גויי"ם ת"ל, ג"י י"מ תל"ו, וכיוצא רבים: השלישי ד"ש. הדל"ת יורה רחמים יותר מהתי"ו, והטעם כי הגבורה נכללת בבינה וזה טעם ראשה בשמאל [ע"ב] [עב] וחסד שם מקבלת ק"ו הדין והחסד ונוטה אל מקומה בסוד עקידת יצחק, ושם בשפע היו"ד שעליה שהיא חכמה והיינו עוקץ גדול אשר שם מקבלת ונותנת אל הגבורה הכלולה בה וממתיקה ברחמים וחסד, והת"ת מקבל הכל ומושך אותו דרך הימין ומלא העולמות כולן שפע ורחמים עד בלי די. אבל שי"ן היא מקבלת מכלם מכל צד וצד בפני עצמו לא כלולים בד', ולכך היא שלשה ווי"ן. ומה שהם מיוחדים בד' הם נפרדים בשי"ן, עם כל זה יו"ד היא נבקעת בשלשתן דהיינו שלשה ראשין בשי"ן, ולכך הוא סוד חסד, רק שאינה כלולה כד', והיא מושכת הכל, וחסד פשיט פשיטותא דיליה, ומקבלת מכלם, ואחרי כן היא ממשיכם למטה. וזהו שק"ו הימין מתפשט למטה משלשה ווי"ן ומקבל כלם בה לכלול אותם בעצמה, והיא נותנת לניזונים כדפרישית. ואפשר דבהני תליין בני בקו (הימין) [האמצעי], חיי בקו ימין, ומזוני בקו שמאל, מצד מזל עליון דהיינו שלשה יו"דין שבראשה, ועם כל זה לא בזכותא תלייא מלתא, דהיינו צד שמאל זכותא היכל זכות שבה, אלא במזלא פירוש בצד חסד עילאה דאתמשך מלעילא, והיא מזילה אותם לתתא כדפרישית. ועם כל זה עדיפא דל"ת משי"ן שכל הקצוות מיוחדים בה ייחוד גמור כדפרישית, ולכך דל"ת גוברת על שי"ן: ומילואם דל"ת שי"ן, וצירופם שד"י תל"ן, שנ"י לד"ת, של"י נד"ת, לד"ן שת"י, ת"ן ל"י ש"ד, דת"י נש"ל, יש"ן לד"ת, לי"ש תד"ן, וכמוהם רבים: הרביעי ה"ר. סוד ה' בזולת שכלולה בתוכה סוד דל"ת שפירשנו, עוד הוסיפה ו' אחת והיא סוד ו' אמצעית ק"ו האמצעית, והוא בן י"ה דנפיק מאימא, ועם כל זה אינה דבוקה בה כדי להמשך אל החכמה כזה, כי בקרן זוית דרומית מזרחית קיימא אבא, וסוד השמש שהוא הבן שהולך אל דרום וסובב אל צפון, ולכך תלוי ולא נקשר שהוא יונק פעמים בצפון בצד הבינה דהיינו ב"ן י"ה יה"ו, ופעמים מאבא. ושפע זה נוסף הנה אל המלכות, מה שאין כן בדל"ת שהכל בסוד השמן, וכאן שמן ויין כלילן כחדא: ור' שהיא בינה אינה מקבלת אלא מבינה, אמנם משפיעה בחסד, ועם כל זה גבורה אינה בה בפני עצמה כדפרישית. ולכך היא אחת מן השמאל אל הימין. ומפני הסתלקות עוקץ ימיני ממנה לכך גם הת"ת אינו בפני עצמו אלא מיוחד עמהם בכלל. וזהו סוד עובי האות עצמה שהק"ו העליון הוא חסד וק"ו התחתון גבורה, ועצם גוף האות ת"ת, והם יוצאים מבינה דהיינו עוקץ שמאלי שברי"ש עצמה, ובינה נותנם בחסד כלם יחד. וזהו שהולך מבינה אל החסד, וחסד ממשיכם למטה בימין: ומילואם ה"א רי"ש, וצירופם אי"ה ש"ר, א"י הש"ר, א"י שר"ה, י"ה אש"ר, י"ה רא"ש, ה"י רא"ש, אר"י ש"ה, י"ש אר"ה, שאר"ה י', שא"י ה"ר, הר"י ש"א, וכמוהם רבים: החמישי ו"ק. בענין הוא"ו אין ספק שיש בו סוד הקדושה, אמנם בהעלם גדול, שאין בגופה בית קיבול, והיא קרובה אל היו"ד, והיינו אדם ועליה נאמר ודמות פניהם פני אדם. אמנם מטה פניה נגד פני השור דאיהי דינא להחזירה רחמים. וקודם שחטאו ישראל בעגל לא היה כח בדין לקטרג עליהם ולא היו צריכים אל בחינת המדה הזו שהיא להכריע הדין אל הימין מפני זכותם, אמנם כשחטאו בעגל האדם הופך פניו אל השור שלא יקנטר. ומכריע האש אל המים, ופני שור על ידי אדם נעשים פני כרוב, מאי כרוב כרביא ולא אדם ממש אלא תולדות אדם. ולכך וא"ו היא הופכת פניה אל השמאל לבטל דינה. ועם כל זה מצד מה שהיא משתתפת עמה הוכרח לפרנס כחותיה סטרי דינא דכיין, ולכך אל הוא"ו עוקץ למטה נוטה חדודה אל השמאל לזון המלכות עם נערותיה, עם שהוא מצד הדין, וזהו וא"ו: אבל קו"ף עם היותה מתקנת הדין קצת מצד מה שהיא באה מן השמאל אל הימין, עם כל זה בהיותה משפעת היא מושכת גם כן שפע הימין אל השמאל קצת אל סטרי טהרה. וזהו פשיטות ר' של קו"ף שהיא באה עד כנגד האמצע ועוד להמשיך השפע במזיגת דין, ועם כל זה רובו דין אל התחתונים כדפרישית. ואף החצונים נכללים בה בסוד השמאל שהוא גבורה, וזהו רגל קו"ף דאחידא בשמאלא ומשיך לתתא חוץ מן האות שמורה חוץ ממקום טבעה והקדושה. ובזה הרגל תלויים אף אותם שאינם קדושים עם קדושים, כפי סדר השתלשלות מדרגה אחר מדרגה עד השפל של המדרגות. ומטעם זה יש קצת דמיון בבחינה זו אל הוא"ו עם הקו"ף, ועם כל זה וא"ו עולה למעלה: ומילואם וא"ו קו"ף, וצירופם וא"ף קו"ו, וקפא"ו ו', פו"ק וא"ו, וכמוהם רבים: הששי ז"צ. כבר פירשו בזוהר כי הזי"ן ענינה י' על ו', ויו"ד איהי שכינתא, ו' בעלה, והיא עטרה בראש בעלה, ולא בעלה ממש אלא יסוד, דהיינו וא"ו זעירא, וכן פירשו בתיקונים. ואולם היא על בעלה בסוד שלש בחינות שיש בו, האחד בחינת הימין שמקבלת מן הימין, והשני בחינת השמאל שמקבלת מן השמאל, והשלישי בחינת האמצע. וזהו סוד ויס"ע ויב"א וי"ט דסלקין תלתא ווי"ן י"ח, והיינו יסוד שנקרא ח"י, והם ח"י ברכות לראש צדיק. ולכך היא עטרה עליו בסוד כתר כהונה אל הימין וכתר מלכות אל השמאל וכתר תורה באמצע, והיינו שלשה עוקצים שיש אל ראש הזי"ן, והרביעי כתר שם טוב עולה על גביהן והיינו סוד העלם היסוד בכתר, ומשם יש לו בחינה דקה רביעית כענין הדעת אל הת"ת, ואף תמן רכיבת, והוא כתר שם טוב שהוא על הכל. וכן בבחינות אלו להפך הם אל הצדיק, כי צדיק הוא סוד י' יסוד על נו"ן שהיא מלכות, ומה דהות תמן לעילא עטרה היא לתתא אתר בית מותבא ליה, ולכך היא נ' נפילה תחת רגלוהי, ולכך לו צורת י' דקמיט בגוייהו שלשה בחינות הנזכרות שהיו למעלה בבחינת וא"ו, דהיינו פשיט לון לעילא לסלקא לה, והכא קמיט לון לתתא לנחתא עלה השפע משלשה בחינות. וכן היא נו"ן מקבלת משלשה שבו שלשה שבה, והיינו נ' שיש בה י' בראשה נגד החסד, וגופיה ו' נגד הת"ת, ומושבה נגד הגבורה, והם שלשה בחינות נגד שלשה. נמצא זי"ן וצד"י ענין אחד להם, ומפני מעלת הזי"ן על הצד"י כדפרישית לכך זי"ן על צד"י: ומילואם זי"ן צד"י, וצירופם זיי"ן צ"ד, ציד"י ז"ן, ז"ד ציי"ן, די"ץ זי"ן, ציי"ד ז"ן: השביעי ח"פ. שתי אותיות אלו קרובות במספר כנודע, וגם שכנות שזו לחי"ך וזו לפ"ה. אמנם חי"ת ימצא בה שהיא אכסדרא, וה"א גם כן אכסדרא אמנם ה' היא פתוחה משני מקומות, וזו אינה פתוחה אלא ממקום אחד, מורה על צד המעלה סתום שאין בו השגה כלל, ולכך היא מבוי שאינו מפולש שאין הדעת עולה משם ולמעלה. והטעם שהיא בינה שמינית ודאי ובה סוד חכמה וסוד חיים, ואין לעלות למעלה ממנה. ועניינה היות הדעת שהוא הת"ת למעלה סוגר ואוחז תרין עטרין דאבא ואימא, ולכך בזוית ימין שם יש עובי מורה על אבא לגבי חסד, ובזוית שמאל אימא לגבי גבורה, ונחית לון לתתא הני תרין עטרין. והסוד יו"ה ברא בין אבא ואימא, ומשיך מתמן אותם העטרות הנעלמות בתוכן, ומשם נמשכות דרך הקוים להשקות הספירות. והיינו נמי י' שיורד על נצח וה' שיורד על הוד: אמנם פ"ה לה בחינה זו גם כן כדפרישית, אבל לא בדרך זה אלא ד' היא הבינה ומושכת אליה היו"ד עם סוד הדעת הקושר שתיהם יחד, ומשם הכ' שבה מושכת אותה דרך הימין וגם אל השמאל בסיבוב ענין הפ"א שהוא מן הבינה אל החסד ואל הנצח, ומשם אל השמאל אל הגבורה הוד. והיינו המשך שלשה קוים של (הכ') [הפ'] ולא בדומה ממש אל החי"ת. לכך חי"ת גובר על פ"ה: ומילואם חי"ת פ"ה, וצירופם פ"ת הח"י, הפ"ת ח"י, ח"פ ית"ה, וכיוצא רבים: השמיני ט"ע. הטי"ת היא מורה אל סוד האצילות כולו בכלל, וזה במה שיורד אל נקודת העוקץ השמור בתוכו יורה על הדק הנעלם המחיה העולמות כולם, והוא כסא אל המאציל, ולכך נכנס בפנימיות האות להורות שאין יכולת בכל הנקרא במציאות אם לא על ידי סבה זו שהוא על כל ובתוך הכל, והכל שואבים ממנה החיים, והוא למעלה ולמטה ומצדה ימצא הכל. זהו סוד המשך האות אל האורך והרוחב סוד המדות, ונקודה זו כמרכז בתוך העגולה, כי היא הנותן מדה לכל המדות כרצון המאציל. ואולם למטה מנקודה זאת סוד תשעה נקודות שהם סוד מרכבה אל הנקבה כדפירש הרשב"י ע"ה בסתרי אותיות, והיינו ט'. ולהיות אותיות מאל"ף ועד תי"ו טי"ת מרכבה ליו"ד, לכך יו"ד היא מצויירת ראש לכל האות בצדה השני, מורה אל היות המאציל הזה קודם לנאצליו ומאוחר לנאצליו. והנה בהתפשט למעלה הנקודה הנעלמת כזה, יורה על קדימתו לכל, ובהיותו למטה יורה על חיותו לכל, ובהיות ראש לסוף היו"ד ואינו בראש יו"ד כזה, יורה כי בסוף הנאצלים הוא גם כן, שהוא הנותן סוף לכל סוף והוא ראשון והוא אחרון. גם כן יורה כי המדות עצמם הם זו למטה מזו, אמנם בבחינת מאצילם כלם שוים למטה, ראש בסוף סוף בראש כחשיכה כאורה. גם כן יורה כי על ידי הספירות נקשרות נעוץ סופם בתחלתם ותחלתם בסופם, וזהו קשר אות זה ראשו בסופו וסופו בראשו: אמנם בעי"ן יש קצת מעניינים אלו, שהוא הרמז אל השגחת העין העליון בעין התחתון בסוד כי עין בעין יראו, והיינו סוד ההשגחה שאין הסתר והעלם אליה לעולם, והיינו עינא דאריך דלית ליה גבינין מורה שאם רגע אחד השגחתו יסתלק יספו כלם כרגע, ובהשגחתו מחיה הכל ומעמיד הכל. וזהו סוד צד ימין שבעין שהוא למעלה ויורד למטה, ועין שמאלי שהוא סוד הזעיר הוא תלוי בו כקמיע בזרוע, כתינוק בחיק אביו, כן אריך אנפין סובל הכל ומחיה הכל וזן הכל בכח מאצילו כדפרישית. ואפילו תחתונים למטה משבע הנאצלים, דהיינו מה שיורד העין למטה משבע, שנית כלם אינם עומדים אלא בכחו הגדול, וזה משך העין למטה אפילו בשמאל. וזהו שאמרו בתיקונים וקב"ה נהיר בעשר ספירות דאצילות ובעשר דבריאה ובעשר כתות דמלאכין ובעשר גלגלי רקיעין. ולכך אותיות אלו קרובות זו אל זו, ועם כל זה ט' גובר בלי ספק: ומילואם טי"ת עי"ן, וצירופם נט"ע ית"י, תטענ"י י', תט"ע יי"ן, וכמוהם רבים: התשיעי י"ס. אין ספק שהיו"ד היא נקודת חכמה, והיא תקרא נקודה כי כמו שהנקודה ראש לכל כנודע, כן החכמה ראש לכל הספירות. וכמו שהנקודה יסוד לכל מוסד אם עגולה או איזה דבר שיהיה מן החכמה יסוד ממה שנכנס בגדר יש. אמנם קדם אליה האין והוא הכתר, לכך היא מורה באצבע אל הכתר הקודמת. וממנה נמשך כל העגולה וכל מציאות הספירות, לכך היא מראה בעוקץ למטה כאלו אומרת זה שלמעלה ממני נתן בי כח להתאצל ולהתהוות זה שלמטה ממני. והנה מן היו"ד שהיא נקודה יתפשט ההיכל שהוא בינה, ובינה זו היא היכל בת חמשה ה"א שבה, ועל ידי הנקודה שבתוכה היא עולה ששה דהיינו ס' ששים כיצד עשר פעמים ה' הם חמשים, וי' עצמ' הם ששים, והיינו סוד עגולה סתומה, כי הנקודה בהיכלה, ולכך היא סותמת הכל ואינה פתוחה אלא אחר התעלם הנקודה ממנה, כענין הנקבה שאינה מוציאה התולדות מצדה אלא בהסתלק הזכר מעליה, וכן בינה אינה פותחת אסיריה ביתה אם לא בהסתלק החכמה. אחרי כן היא בחינת מ', ואחרי כן ה', ופותחת ומראה האצילות שבתוכה לחוץ, וזהו ס' שהיא סתומה. והדרך הנכון י' היא סתומה מכל צד, וסמ"ך היא פתוחה מבפנים וסתומה מבחוץ קרובה אל היו"ד בבחינה אחת, ולכך הם קרובות זו לזו י' ס'. ויו"ד דקה ונעלמת יותר ולכך היא גוברת על סמ"ך: ומילואם יו"ד סמ"ך, וצירופם וסמ"ך י"ד, סמ"ך יד"ו, ס"ך מיד"ו, כי"ס דמ"ו, וכמוהם רבים: העשירי כ"נ. אלו האותיות הפכיות זו מזו ממש שהרי כ' כתר ונ' נפילה, האמנם כ"ף יורה על סוד המלכות שהיא כ"ף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, והיא בשמאל למטה גבורה תתאה דאתי מגבורה עילאה, וימינא אחיד בה וסליק לה לעילא לאתר דלא שליט בה עינא. וזה סוד שהיא נמשכת עשר מלמעלה למטה, ולכך היא בשפל המדרגות, ובסילוקה היא עולה עד הכתר להיותה שם כתר, והיינו עשר ממטה למעלה שהוא עשרים. וזהו סוד כתר יתנו לך ה' אלהינו דהיינו סילוק המלכות להיותה כתר מלמטה ממקומה שמאלית נוטה אל השמאל גבורה, משם באה דרך הוד ויסוד אל הנצח, והוא ק"ו אשר למטה, ומנצח עולה דרך ת"ת וגדולה שבימין אל החכמה וזהו קו הימין, והיינו יתנו לך ה' שהוא חכמה, ואחרי כן בא אל הבינה וזהו אלהינו. ולכך קו אל הימין אל השמאל. ואחרי כן היא נאחזת בכתר בכח אבא ואימא, וזהו עוקץ שעולה להיותה כתר, דהיינו בחינת אימא בכתר: אמנם נו"ן יש בה הירידה ולא העליה, ולכך היא י' למעלה ונמשך מדרך הימין למטה בשמאל, ושם היא מדרגה עשירית ואינה עולה להיותה כתר כמו כ'. אמנם יש לה דרך להתעלות בהיות האור מתרבה בה עד שתוכל להאיר ממטה למעלה, וזהו בהיותה מלאה שפע מבעלה במילואה כזה נו"ן, שאז בעלה וא"ו מעלה אותה אל הכתר אימא עילאה, ושם היא נו"ן פשוטה, ואז במילואה קרובה אל הכ' ולכך יתייחסו שתיהן, וכ"ף לעולם גוברת: ומילואם נו"ן כ"ף, וצירופם פ"ן וכ"ן, פנ"ו כ"ן, כנ"ו פ"ן: האחד עשר ל"מ. האותיות האלה שכנות וקרובות במאד מאד, כי ל' ירצה סוד הדעת המתעלה אל הכתר ושם יונק השפע, וראשו יורה על קבלתה מחכמה ובינה, ולכך יש לה ראש למעלה בסוד היו"ד, ויורד למטה בסוד הדעת, שהוא יונק משתיהן. ואחרי כן הוא משפיע למטה בסוד כ"ף שהיא מלכות כף אחת וכו', והיינו סוד יהו"ה, י"ה בראשה, ו' פשיטות צוארה, גופה למטה ה'. ובסוד זה ממש למטה מ', אלא שמורה אבא על ברתא אימא על ברא, בסוד ה' בחכמה יסד ארץ. הנה גוף המ' בצד שמאל על ו' שהוא בת"ת יש בו ראש והוא אימא, והגוף עצמה בימין שהיא כמו כף יש לה ראש והיא אבא. והיינו י' לגבי ה', ו' לגבי ה', בסוד יהה"ו. וזה צירוף אחד מצירופי ה' הטובים. ולכך ל' שהוא השם ביושר גובר על מ', וקרובות זו לזו מאד: ומילואם למ"ד מ"ם, וצירופם מלמ"ד מ', ממלמ"ד, מלמד"ם, וכמוהם רבים. ובזה נתבארה זאת האלפא ביתא בס"ד: (יד) א"ג ד"ת ה"ש ו"ר ז"ק ח"ץ ט"פ י"ע כ"ס ל"נ ב"מ: האחד א"ג. נודע בענין האל"ף שבה יחוד זכר ונקבה דהיינו י' תחת ו', ואחר ייחודה היא זוכה ועולה להיותה עטרה על ראשו וזה יו"ד על וא"ו. ואין ספק שאין לה יחוד עם בעלה אלא ביסוד. ולענין שתי בחינות אלו אל המלכות עם הת"ת הם אצלינו פירוש אוזר ישראל בגבורה, כי ישראל הוא תפארת, האזו"ר הוא הדבק אל מתני איש היא המלכות, ומצד בחינתה למטה היא נקראת גבורה שהיא יונקת מצד הדין, ולכך היא בצד שמאלית כי מצד הגבורה הוא המיעוט ורדתה למטה. או ירצה שמצד הגבורה היא מיוחדת עם בעלה, כי משם התעוררות הזווג כדפירשו בתיקונים יצר הרע לעילא איהי גבורה. ולעניין הבחינה השנית שהיא עטרה על בעלה אומרים עוטר ישראל בתפארה, בפאר לא אמרינן אלא בתפאר"ה, דהיינו מלכות בהיותה למעלה עטרה מפוארת על ראשו. וזהו סוד אל"ף שיש בה בחינת עטרה ובחינת שרפרף תחת רגליו. והוא"ו האמצעית הוא הת"ת, ולמטה יו"ד תחתונה רגלה ארוכה קצת לכלול שם היסוד שעל ידו היחוד: אמנם גימ"ל גם כן יכלול שתי בחינות אלו, בחינת היותה עטרה היינו ראש גימ"ל שהיא כמו יו"ד על וא"ו, אמנם אינה בצד ימין כיו"ד של אל"ף, אלא בצד שמאל קצת מפני שהיא עטרה עליו מסטרא דאימא לא מסטרא דאבא אל"ף. ואחרי כן נמשכת וא"ו בקומה זקופה להורות לה בחינה למטה, ועם כל זה בחינתה בצד ימין, והיינו עוקץ למטה מהגימ"ל והיא בצד ימין, והיא תחת בעלה ממש, והיסוד הוא הנמשך מהימין אל השמאל למעלה ממנה למטה מבעלה, ובחינה זו הוא היסוד מצד ימין ונטיל לשמאלא וכדפירשו בתיקונים. ונמצאו אל"ף גימ"ל שוים בקצת, ועם כל זה אל"ף על גימ"ל: ומילואם אל"ף גימ"ל, י"ם פל"ג א"ל, יפל"ג מא"ל, יפג"ל אל"ם, ג"ם א"ל לפ"י, אל"י פלג"ם, אלי"ל פג"ם, אלפ"י גמ"ל, וכמוהם רבים: השנית ד"ת. נודע ענין דל"ת שיש לה קרן זוית, ואותו קרן הרמז בו אל היו"ד בלי ספק וכן פירש הרשב"י ע"ה. והוא פושט הנהר שהיא בינה הנה והנה אל הימין והשמאל, ואותו עצם החכמה כלילת בגוה, נמצאת בד' כלילין כחדא חכמה ובינה עם חסד וגבורה, והיינו שהיא עולה ארבעה נגד ארבע מדות אלו. והנה ת' היא כוללת ארבעה אבל לא בדרך זה, כי ר' שבה הם חסד וגבורה, והחכמה נסתלקה שאינה שם בעצם. אמנם הת"ת היא בה אבל בשמאל, והיא ממטה למעלה בסוד י' שהיא הרביעית שהיא רגל ת' ותשכב מרגלותיו, ושם אחוזים קצת החצונים. ומפני זה דל"ת למעלה מת' בלי ספק: ומילואם דל"ת תי"ו, וצירופם יו"ד לת"ת, לתת"ו י"ד, ת"ת ליד"ו, ל"י תוד(ו)"ת, דתו"ת ל"י, תולי"ד ת', ת"ל ידו"ת: השלישי ה"ש. אלו הם קרובות במאד מאד בצורתם ועניינם, שהם שלשה ווי"ן בה' ושלשה ווי"ן בש', וכן בתיקונים מייחס שי"ן בבינה או במלכות במקום ה', אמנם ישתנו שה' הוא סוד אילן מלמעלה למטה, לכך שורש האילן א', והוא יו"ד שבקרן זוית, ומשם מתפשטין הענפים אל הימין ואל השמאל והאמצע. אמנם שי"ן מתפשטין הענפים משלשה מקורות שהם שלשה ראשים, והבטתם אל מקום אחד הפך ה', ולזה ה' על שי"ן: ומילואם ה"א שי"ן, וצירופם ה"ן אי"ש, הי"ן א"ש, אי"ן ש"ה, נ"א יש"ה, וכמוהם רבים: הרביעי ו"ר. ענין וא"ו פירשנו לעיל שהוא סוד נטייתו אל השמאל הפיכת פניו לגבי אימא. וכן ענין ר' ממש, ועוד הוסיפה עליה שהיא בעצם רודפת אחר השמאל שנתפשטו פני הוא"ו בעצם עד הבינה, לכך היא נקראת רי"ש שיש בה משמעות רא"ש מצד הדין היפה, ור"ש ועונ"י מצד הדין. וכן וא"ו פעמים מטה האלהי"ם מצד הדין להכות לרשע כדי רשעתו במספר, פעמים מטה כלפי חסד. ולכך הם שוים, והוא"ו על רי"ש שהיא עדיפא מינה ודאי: ומילואם וא"ו ר"ש, וצירופם וראש"ו, ראש"ו ו', ושר"ו א', ש"ר וא"ו, שא"ו ו"ר, רו"ו א"ש, וכמוהם רבים: החמישי ז"ק. כבר פירשנו כמה פעמים כי הזי"ן הוא ברתא דמלכא דאחידא בהדא, כלי זין נגד החצונים כדי לבטל הקליפות, ולכך היו"ד היא אבן דאתגזרת וכו' וא"ו זעירא דקמיטת גרמה מעלייהו שלא להשפיעם בסוד רחצתי את רגלי איככה אטנפם. ולא כן קו"ף שאינה יכולה להשמר מהם, מחמת שאין ראשה י' אלא רי"ש שהיא בחסד ובדין כנודע, לכך היא וא"ו משוכה מקבלת מצד יניקת' ומשפיע' מחלקם מן השמאל, וזהו פשיטות רגל קו"ף בהם. ולכך הם דומים בקצת, אלא שזי"ן היא יפה מקו"ף ולכך היא על קו"ף: ומילואם זי"ן קו"ף, וצירופם זק"ף נו"י, נזקו"ף י', ק"י נזו"ף, נז"ק פי"ו, פו"ק זי"ן, וכמוהם רבים: הששי ח"צ. ואולם כבר פירשנו לעיל ענין חי"ת שהיא סוד חטוטרת שבו הסתלקות הדעת מעלה מעלה, והתפשטות הימין והשמאל מטה מטה להמשיך השפע, וכדפרישית סימן י"ב. ופירשנו לעיל עוד היות צד"י הפך מזה, שבה יניקת מן הימין אל היו"ד האחד שהוא יסוד, ויניקת השמאל אל היו"ד השנית שהיא סוכת דוד הנופלת, זה אל הימין וזה אל השמאל. ואין ספק שהם מתייחסים זה תחת זה לקבל זה מזה, כזה , ולכך קרובות זו לזו והם זו למטה מזו כראוי להם: ומילואם חי"ת צד"י, וצירופם חצי"ת י"ד, תח"צ יד"י, דח"י צי"ת, ח"י תצי"ד: השביעי ט"פ. כבר פירשנו לעיל ענין הטי"ת היותה רמז אל סוד חיות הכל מתפשט בנאצליו וזולתו אין להם קייום והעמדה, כדפרישית בסימן י"ג. וגם פ"ה יורה ענין זה, כי הוא כ' סוד עשר ממטה למעלה ועשר מלמעלה למטה. וסוד הכנס י' לתוכם מורה על התפשטות הכתר עם החכמה, והרוכב עליהן אל תוך העשר הנעוצין סופן בתחילתן ותחילתן בסופן. וזה בסוד שלשה ראשין שהם אי"ן סו"ף כת"ר חכמ"ה שפירש הרשב"י בשעת פטירתו, ופי' בשערים הקודמים מקומות רבים. ועם כל זה טי"ת יורה בעצם על הסוד הזה, ולכך היא גוברת על פ"ה: ומילואם טי"ת פ"ה, וצירופם טיפ"ת ה', טפ"ת י"ה, ת' טיפ"ה, וכמוהם רבים: השמיני י"ע. כבר פירשנו לעיל כי היו"ד לה שלשה ראשין, האחד חכמה והשני בינה, והיינו ימין ושמאל, והשלישי דעת, בזולת העוקץ העליון. ואפשר שזה הוא שלשה יו"דין שביו"ד, וכן נראה בקצת מקומות מהתקונים. והסוד הזה נעלם במקור שהוא יו"ד חכמה. אמנם בעי"ן שהוא התפשטות האור מתגלה ענין זה, וזהו עי"ן לה שני ראשין שהם חכמה ותבונה, ומתפשטים ענפיהם עד דעת, ודעת הוא יוצא מחכמה ובא אל הבינה. וזהו נטיית רגל עי"ן מן הימין אל השמאל. ומאימא מתפשט לכל להשפיעם ולהמשיכם. וזהו סוד י' שהיא עי"ן, ולכך קרובות זו לזו. ועם כל זה י' רכיב על עי"ן, שהיא למעלה ממנו: ומילואם יו"ד עי"ן, וצירופם ידעונ"י, י"ד עונ"י, ידעונ"י, ענ"י יד"ו, עד"י נו"י, עו"ד יי"ן, וכמוהם רבים: התשיעי כ"ס. כבר פירשנו כי כ' היא כתר בינה, והסוד עשר ממטה למעלה וכו'. ונודע כי הסמ"ך קרוב לעי"ן זה שיש בה צורת כ', ועוד סתימו דעגולה המורה בבינה גם כן שהיא סתומה. אמנם אין בין סמ"ך לכ"ף אלא שהסמ"ך סתומה והכ"ף פתוחה, לכך הם קרובות זו לזו. וכ"ף שהיא פתוחה ומורה המשכה למעלה מכ"ף. והם מתייחסות: ומילואם כ"ף סמ"ך, וצירופם פ"ס מכ"ך, פ"ך מס"ך, מכ"ף ס"ך, כ"ס כפ"ם, וכמוהם רבים: העשירי ל"נ. אין ספק שהלמ"ד יורה על הת"ת שהוא וא"ו על מלכות שהיא ר' יורה על היותה עניה ודלה שהיא לשון רש כדפרישית, והוא"ו שעליה מעמידה שלא תפול. ועם כל זה אינו נותן בה אלא מצד שמאל, ולכך היא עם כל זה דלה קצת. ונ' היא סוכת דוד הנופלת, ולולא ראש נו"ן שהיא בימין מקבלת מחסד וחכמה, היתה נופלת מכל וכל. נמצאו למ"ד ונו"ן קרובות זו לזו, ועם כל זה למ"ד טובה מנו"ן (שהיא בימין מקבלת מחסד וחכמה), שאע"פ שהיא דלה עם כל זה אינה נופלת כמו נו"ן. לכך למ"ד על נו"ן: ומילואם למ"ד נו"ן, וצירופם לנ"ו דמ"ן, למדנ"ו נ', מו"ל ננ"ד, נמו"ל נ"ד: האחד עשר ב"מ. כבר פירשנו לעיל בעניין ב' עניינים רבים, ואין ספק שיורה על הבינה. וגם מ' בבינה, ואולם ב' יורה על פתיחה להשפיע בעצם בסוד שלשה קוים שהם חסד וגבורה ת"ת כדפרישית, ואולם מ' גם כן כוללת בעצמותה שלשה אלה, אלא שהת"ת סוגר פתח הבינה ופותח בה מעט, ואפילו מעט זה הוא בסוד השמאל וכדפרישית לעיל, ולכך הם שוות זו לזו בקצת. וכמו שיש בבי"ת רמז לחכמה ובינה עליהן בסוד עוקצים עליונים, כן אל המ"ם למעלה ממנה כמין שני חוטמין שהם רמז אל חכמה ובינה, ולכך הם קרובות זו לזו. ועם כל זה בי"ת היא טובה ממ"ם ורוכבת עליה: ומילואם בי"ת מ"ם, וצירופם בתמי"ם, ב"ת מי"ם, י"ם בת"ם, וכמוהם רבים: ובזה נתבארה זאת האלפא ביתא בס"ד. וראיתי שמשלשה אלו יתבארו הכל בס"ד, לכך ראיתי שלא להאריך בהם עוד: (טו) צופה וממר ועושה את כל היצור ואת כל הדבור שם אחד, וסימן לדבר כ"ב חפצים וגוף אחד. [סליק פירקא]: צופה. ירצה כעניין שקלן דקאמר לעיל, והכוונה שהקב"ה היה צופה ורואה הדבר הנרצה להבראות על תכונת הקיום, והיה רואה שיתייחס אל אבר פלו' אות פלו' מצורף בעניין כך, ואחרי כן ממירו כפי הראוי באלפא ביתות הראוייות כדי שבכח התמורה יצא הבריאה ההיא או האבר ההוא אל שלימותה כראוי: ואמר ועושה את כל היצור וכו' - מפני שימשך לפי דבריו שהקב"ה ברא כל בריה ובריה בפני עצמה, וכן לאדם הראשון כל אבר ואבר בפני עצמו, וכן אל העולם בחלקיו כל חלק וחלק בפני עצמו, וזה יורה ח"ו מבלתי יכולת ה' להמציאו כאחד. ועוד דכתיב הפך לזה שאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו אני ה', לכך אמר כי ענין אומרנו לקמן באות פלו' עשה פלו' והמירו וכיוצא, הוא אל האדם הגשמי, כי להקב"ה אמת שנמלך לבריאת עולם באותיות כ"ב, וזהו שאמר צופה - כדרך צפיית קודם העשות כל, אבל בעת העשיה עושה את כל היצור וכו'. ומפני שהדבור אל האדם אינו כדבור הרוחני, כי הדבור הגשמי כאשר ירצה לדבר מלה אי אפשר להוציאה בבת אחת בלי שיתנועע האבר הגשמי אל הדבור אות אחר אות, כזה - דב"ר, תחלה יתנועע הלשון ואחרי כן השפה ואחרי כן השניים, והם שלשה תנועות גשמיות זו אחר זו. אמנם הדבור הרוחני אינו כן אלא עשר דברות במלה אחת בבת אחת במבטא אחת הוציא הקב"ה, וכן פירשו רבותינו ז"ל. ומטעם זה האדם כשירצה לברוא השמים וכיוצא בהם יעמוד זמן עד יתנועע הלשון מלה אחר מלה בסוד גלגול האותיות, ומפני שאין הדבור אחד כן היצור אינו אחד. אמנם הקב"ה אינו כן אלא עושה את כל הדבור שם אחד, שיצאו כ"ב אותיות וגלגולם וצרופם ותמורתם בבת אחת וברגע אחד, וכן היצור יעמוד כרגע. וזהו שאמר היצור והדבור שם אחד - כאלו כלו לא היה אלא שם אחד יוצא במבטא אחד: וסימן לדבר כ"ב חפצים וכו'. הוקשה לו שאם כן היה ראוי שיהיו הבריות כולם אחד ובלתי נפרדות למינים הרבה, כי אחר שכלם יצאו בשם אחד וברצון אחד ובמבטא אחד אם כן למה היו נפרדות. לזה אמר וסימן לדבר כ"ב חפצים וגוף אחד - הענין כי הנפש תחפוץ לדבר כך וכך ולשמוע כך וכך ולראות כך וכך ולאכול כך וכך ולפעול כך וכך, הרי כח אחדיי בנפש ובידה לפעול כל חפציה ברגע, שהרי היא חפצה בכל ואינה פועלת אלא בחפץ, ועם כל זה אותם החפצים אינם בגוף אלא אחד שראשונה תפעול חפץ זה ואחרי כן חפץ זה. ואפילו בחפץ עצמו תתחלק לרגעים, כאלו תאמר האדם ברצונו לדבר כך וכך, הרי ברצונו כל הדבור הוא מיוחד, ואחרי כן בצאתו באבר הגשמי תתחלק לחלקים קודם אות פלו' ואחרי כן אות פלו' הרי מלה אחת, ואחרי כן מלה אחר מלה. והכל היה חפץ שלם בנפש, אמנם מפני שאין לו אלא גוף אחד אינה פועלת אלא פעולה אחת. ואם היה אל הנפש שני גופים היה באפשר לה לפעול שני פעולות יחד, והראיה על זה מהעינים שהם שתים והיא רואה בשתיהם יותר מהאחד, וכן האזנים, מורה היות הגריעות מהגשם לא מהרוחני. וכן הענין בבריאה העליונה שהיה בכחו להמציאם כאחד וברגע ובשם אחד, אמנם הם נפרדים מצד עצמם. או ירצה שהם כ"ב חפצים - דהיינו כ"ב אבני חפץ שהם כ"ב אותיות, והם גוף אחד - דהיינו העולם או גלגל או ל"ב שהם גוף אחד וכ"ב חפצים המציאוהו, מורה שבבת אחת הוציא כל האותיות. וראשון עיקר. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: