בשם השם שער ארבעה עשר: יהיה בביאור ספר יצירה להיות ענינו בפירוש הספירות ואותיות שבהם נבראו שמים וארץ וימים וכל אשר בם. ואל יקוה ממנו המעיין שנבאר בו דרך היצירה, שלא קבלנו בו דבר, אבל יהיה עסקנו בביאור הספר החתום בס"ד: (א) בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור (נוסח אחר - אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל רחום וחנון שוכן עד וקדוש שמו): עם היות שכבר פירשנו משנה זו בספ"ר בשער הנתיבות, עם כל זה לא נאסוף ידינו שנית הנה לפרשה בחזקת היד בס"ד. ב' של בשלשים ישמש לשתי פנים, או בשלשים ירצה בעצם השלשים ושתים חקק הכוונה שהיו הל"ב מקום חקיקת צורת העולם, או בשלשים ירצה שהל"ב היו חוקקים צורות העולם. ושתיהם אמת, כי ראשונה חקק והמציא ענין מציאות העולם בל"ב נתיבות, ואחרי כן בל"ב הוציאוה לחוץ. ואולם הכרח ל"ב אלו הוא ממה שבא בתורה במעשה בראשית ל"ב פעמים נזכר שם אלהים. ואלו הם אחד לאחד: א' בראשית ברא אלהים, ב' ורוח אלהים, ג' ויאמר אלהים יהי אור, ד' וירא אלהים את האור, ה' ויבדל אלהים בין האור, ו' ויקרא אלהים לאור, ז' ויאמר אלהים יהי רקיע, ח' ויעש אלהים את הרקיע, ט' ויקרא אלהים לרקיע, י' ויאמר אלהים יקוו המים, י"א ויקרא אלהים ליבשה, י"ב וירא אלהים כי טוב, י"ג ויאמר אלהים תדשא, י"ד וירא אלהים כי טוב, ט"ו ויאמר אלהים יהי מארת, י"ו ויעש אלהים את שני וכו', י"ז ויתן אותם אלהים, י"ח וירא אלהים כי טוב, י"ט ויאמר אלהים ישרצו המים, כ' ויברא אלהים את התנינים, כ"א וירא אלהים כי טוב, כ"ב ויברא אותם אלהים, כ"ג ויאמר אלהים תוצא הארץ, כ"ד ויעש אלהים את חית, כ"ה וירא אלהים כי טוב, כ"ו ויאמר אלהים נעשה, כ"ז ויברך אלהים את האדם, כ"ח בצלם אלהים, כ"ט ויברך אותם אלהים, ל' ויאמר להם אלהים, ל"א ויאמר אלהים הנה, ל"ב וירא אלהים את כל אשר עשה,: הנה אלו הם שמות ל"ב נתיבות, וכן מנאם הרשב"י ע"ה בתיקונים. ועל ידם כל מעשה בראשית מראש ועד סוף. ואולם נקראים נתיבות, להיות הנאצלים האלו דרך וצנור של השפע הבא אל הנבראים כל אחד ואחד כפי מקום שורש בריאתו על ידי הנתיב ההוא, והם דרכים של האור והשפע. ויש חילוק בין נתיבות לדרכים, כי הדרכים נגלים והנתיבות נסתרים. וכן כתיב עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם, הנה שבדרכים אמר עמדו וראו ובנתיבות אמר ושאלו, להיותם נסתרים. ונתיבות הם בחכמה זכר, ודרכים בבינה נקבה, ואחר גלויים למטה מהת"ת אל המלכות אפשר יקראו דרכים. ולהיותם בחכמה ונגלים בבינה, לכך אמר פליאות חכמה, פירוש הם פליאות מהכתר ונעלמות בחכמה ומתפשטים ונגלים בבינה. ועם זה יובן למה באו נתיבות אלו בתורה בשם אלהים שהוא הבינה, ולא באו בשם י"ה שהיא בחכמה, מפני שעקר גלויים של מעשה בראשית הם בבינה, כי חכמה עולה כמנין גל"ם ובינה שם יבנ"ה. וכן אלהי"ם כמנין הטב"ע, להורות העלם הדברים בחכמה וגלויים בבינה. וכן הבינה נקראת מעשה בראשית, פירוש בראשית חכמה מעשה בינה. וענין מציאות ל"ב אלו בבינה פירשו בזהר והעתקנו למעלה, ופירשנוהו כדחזי בשער י"ב סימן ו': חק"ק - האמת שמלה זו קשה מאד, כי היה לו לומר רשם. כי החקיקה מורה גלוי הדברים בעצם, וזה אינו אלא למטה בנבראים לא בנאצלים. והצורה הדקה יכונה בשם רשימה. ואפשר היות הכונה בזה כי מה שנמצא מציאות העולם הגשמי לא נעשה אלא על ידי הנתיב מראש מציאותו, וראוי שנשמר שלא נאמר שהיה מציאות העולם בל"ב נתיבות, ואחרי כן המשיך הרוחניות ההוא למטה אל הספירות ואחרי כן אל המלכות והיא פועלת על ידי נתיבותיה בלי הצטרף הנתיבות העליונות, לכך אמר חק"ק כי אפילו חקיקתם העצמי למטה היה מכח השרש. ואף אם הצורה נמסרת ונמשכת ממדרגה למדרגה, עם כל זה השורש משתתף עם הענף בהמשכת הצורה ההיא, ובכח השרשים העליונים לעולם הם יורדים ממציאות אל מציאות עד מציאותם הגשמי. ולעולם העלה דבק בעלול: י"ה יהו"ה צבאו"ת - אית ספרים דגרסי הכא שמות וכנויים הרבה, וזה מבחר הגרסאות. ועם כל זה אחרי כן נפרש דבריהם בחזקת היד בס"ד. ואולם בין להני ובין להני יש לדקדק, כי הנתיבות בחכמה כדפתח ואמר פליאות חכמה, ועל הנעלם בכתר ואפשר דהיינו פליאות לשון פלא ואלף. ועל היותר בבינה כדפרישית דהיינו שם אלהים שבתורה, אם כן בשם י"ה הרומז בחכמה ובינה דהיינו י' בחכמה ה' בבינה יספיק אם כן ה' צבאות נראה לבלתי מתייחס. אמנם במה שפירש שהנתיבות הם מתמצאים ממציאות אל מציאות, ולעולם הענף דבק בשורש, יתיישב ענין זה. דהיינו דקאמר ראשונה י"ה דהיינו מציאותם ראשונה בחכמה ובינה, ואחרי כן יהו"ה שסודו בת"ת בשתוף חסד וגבורה בסוד תרין עטרין הנעלמים בחכמה ובינה ותמן י"ה. וכבר הארכנו בפירוש ענין זה בספ"ר בשער השמות בס"ד. ו' ת"ת, ה' מלכות שעם הת"ת, צבאות נצ"ח והו"ד ויסו"ד או"ת בצב"א שלו, הרי עשר מדות שדרך בם נמשך ל"ב נתיבות בלי ספק, כי אפילו במלכות הם ל"ב, וכן בת"ת, הרי ארבעה אותיות שבשם. ומפני מציאות המלכות למטה במקום טרדתה, דקדק ואמר א"ת עולמו, א"ת מלכות ודאי: אמנם יש לדקדק עתה בתורה היאך נרמז ענין זה. ונאמר כי בשם אלהים ה"י הם סוד חכמה בבינה, ומצטרף אל מ"י אל"ה, דהיינו מ"ם בינה יו"ד חכמה אל"ה חסד גבורה ת"ת בפני עצמם, ונצח הוד יסוד בפני עצמם, כדפירשו בתיקונים חלק ראשון סימן א'. והיינו הוראת היות דבק השרש בענף בעת השתלשלות העולמות זה מזה כאלו תאמר חכמה נתן כח בבינה להמשך הנתיבות אל הת"ת, ואחרי כן עוד נתן כח חכמה בבינה ובינה בת"ת להמשך אל המלכות, ואחרי כן עוד נתן כח חכמה בבינה ובינה בת"ת ות"ת במלכות להמשיך מציאותם למטה בענין שלעולם מציאות דבק במציאות, ועל ידי מציאות א' נעשה כל הענין, והסוד נעשה אדם, כי התחתון שואל לעליון כח לעשותו בשתוף הענף עם השורש. וזהו שאמר בשלשים וכו' חקק י"ה יהו"ה צבאו"ת את עולמו, כי כל זה נצטרף לחקיקת העולם אפילו בגשמי: וטעם שהזכיר השמות לרמוז אל עשרה מאמרות אשר בחכמה, שרשים אל ל"ב נתיבות כנודע: ואית דגרסי הכא אלהי ישראל וכו', ואין ספק היות כוונתם לרמוז אל עשר ספירות בפרט, אלהי ישראל בחכמה, אלהים חיים בבינה, ומלך עולם גם כן בינ"ה, והיינו בחינתם למטה עם השבעה ימי ההקף שהם בחינת עולם. או אפשר אלהי ישראל כת"ר, אלהים חיים בינה, ומלך עולם חכמה, אל רחום וחנון חסד וגבורה, שוכן עד ת"ת שהוא שוכן על היסוד הנק' עד, וקדוש שמו מלכות עם הת"ת הנקרא קדוש. ועם כל זה ראשונה עיקר: א"ת עולמ"ו - אין ספק שהכוונה על מציאות הנמצאים כלם. אמנם עניינם לפי מקום חקיקתם, כי בחכמה מציאותם היינו מציאות הבינה הנעלמת בחכמה הכוללת מציאות כל, ובבינה יהיה מציאות שש קצוות הכוללים מציאות כל, ובשש קצוות יהיה מציאות המלכות הכוללת מציאות העשיה עד צאת הדברים מאינו לישנו ומבלי גבול לגבול ומבלי גשם אל הגשם: בשלש"ה ספרי"ם - אית דגרסי דברים, ולא ניחא. ועם כל זה הכל עולה אל מקום אחד. ושלשה ספרים אלו הם סוד יה"ו אותיות. וכן פירש הרשב"י בזהר פרשת תרומה כי ספר חכמה, ספר בינה, ספר ת"ת. וכבר העתקנו דבריו בספ"ר בפירוש משנה זו בשער הנתיבות ופירשנוהו שם כדחזי. אמנם הנה נאמר כי שלשה ספרים הם אלו, אבל יש לדקדק בתורה היכן נזכרו. ונאמר שהם סוד בחכמ"ה בתבונ"ה ובדע"ת שבהם נברא העולם כדפירשו רבותינו ז"ל. והיה איפשר לומר שהכוונה על ל"ב נתיבות שבחכמ"ה ושבבינ"ה ושבדע"ת, אמנם לזה קשה מתניתין, שכבר נתפרש בתוך דבריו. לכך נאמר שהם שלשה ספרים מקור לל"ב נתיבות, והם שלשה אלהים הנזכרים בפרשת ויכולו, שהיא בלי ספק כלל כל מעשה בראשית. והם ויכל אלהים בחכמ"ה, ויברך אלהים בבינ"ה, אשר ברא אלהים בדע"ת. והם ספרים בלי ספק, שהם היו ספרים המספרים לכל הנתיבות וראש אליהם. וכן פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים. וזהו שאמר חקק וכו', ותדע בכח מי היתה החקיקה זו, בכח שלשה ספרים שהם ספר חכמה שבה כתיבת כל הדברים, וספר בבינה לשון מספר שהיא מספרת ומגדת כל הנעלם בחכמה, וספור, אית דגרסי ספןר, ועיקר הגירסא סיפןר, כי הדעת הוא הדבר הנספר בחכמה ובבינה שהוא כלל שש קצוות. ואפשר לפרש מלשון ספרייות וניחא טפי. וכן נוטים דברי הרשב"י ע"ה בפרשת תרומה בעניין שנרמזו במשנה זו ארבעה בחינות, האחד ל"ב שהם מסתעפים מאות י' חכמה, עשרה מאמרות בחינה שנית, הבחינה השלישית שלשה ספרים שהם שלשה נקודות של אות יו"ד דהיינו שלשה עוקצים חכמה ותבונה ודעת, דהיינו אותיות יו"ד כנודע. וכלם יו"ד אחת חכמה, בחינה רביעית שמכחה נמצאת הבינה הנקראת עולם שהם כלל הנמצאות כולם. זהו למעלה באצילות וימשך עד התפשטות הנמצאות למטה: (ב) עשר ספירות בלי מה במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחוד מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת המעור: גם משנה זו פירשנו בספ"ר בשער עשר ולא תשע בחזקת היד, ועם כל זה לא נאסוף ידינו לפרשה הנה. וקשר המשנה שלמעלה אמר שבריאת עולם היה על ידי ל"ב נתיבות, עתה בא לפרש של"ב נתיבות אלו הם עשר ספירות וכ"ב אותיות. ובפרק זה פירש מציאות עשר ספירות בכל האפשר, ואחרי כן בפרק שני פירש כ"ב אותיות בכל האפשר מה עניינם וכיצד נמצאו, ואחרי כן פירש ענין הבריאה על ידם. זה כלל הספר וסדרו. ויש ספרים דגרסי עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבעה כפולות ושתים עשרה פשוטות, ואחר משנה זו האחרת שהיא זו שאנו בביאורה. ובקצת ספרים אינה. ומפני שאנו עתידים לבארה למטה מפני שהיא שנויה ומשולשת בפרק זה, לכן לא נחוש אל הספרים האלו. אבל עם כל זה למדנו ממנה קשר אל מה שפירשנו לעיל. ואם תאמר לפי זה אין האותיות הספירות, וזה זר שימצא דבר שיהיה חוץ לספירות. הא לא קשיא, כי בחכמה הם ארבעה בחינות האחת בחינת עשר ספירות שהם נתונות בה בסוד אצילותם עד שכל המדות מצד אורה הן מאירות בעשר. השנית בחינת שלש ראשונות שהיא ודאי בחינה יפה היות שלש ראשונות לעצמם ושבעה לעצמם, כי שלש ראשונות הם רחמים פשוטים כנודע, והם הם שלש אמות שהם אמות לכל נמצא. השלישית בחינת שבע לעצמם בלי הצטרף אליהם שלש ראשונות, שאין ספק שהיא בחינה בלתי רחמים ודקות כקודמת, והם שבעה כפולות שבהם לדין ולרחמים. הרביעית היא בחינת י"ב גבולים הנמצאים ומסתעפים משש קצוות אלו, והם הם י"ב פשוטות שהם ענפים מתפשטים. וארבעה בחינות אלו אל המדות יקראו ל"ב נתיבות חכמה. וארבעה בחינות אלו הם זו למטה מזו, כי בהיותם בחכמה י' מיוחדות מורה על קורבתם אל מקורם בלתי התפרדם זו מזו, וכלם שוים לטובה. אחרי כן ירדו המדרגות בענין שכבר נפרדו שלש מהשבע שאינם קרובות אל מקורם אלא השלש במדרגתם אמות אל התחתונים והתחתונים בנים ואין להם רחמים כל כך אלא פעמים רחמים בהגביר שפע העליונות עליהם, פעמים דין בהסתלק מהם המקור. אחרי כן נתפשטו עוד בחינת השבע ונעשו י"ב בסוד י"ב גבולים והם שית מעילא לתתא שית מתתא לעילא, כאשר נבאר לקמן בס"ד: ואמר עשר במשנתינו, לרמוז אל המספר בהם. ולא שנאמר שאינם עשר אלא אחד, מפני שאחר שאינן גוף במה יפרדו. דהא לא קשיא, משום שעניינם עשר עלולים זה [במזה] [מזה] וכל עילה מסתלק על עלולו ולא ישתוה אליה, ובזה הם נפרדות בדרך עילה ועלול. אמנם אינם גוף ולא כח בגוף, אלא בספירות שהם ספירייות דקות בלי גשם וגוף כלל. וזהו שאמר עשר ועם כל זה הם ספירות: בלימ"ה - מלה זו יש לפרשה על שני פנים. או בלימה כענין בלום פיך מלדבר דקאמר בתר הכי, והכוונה כי עם היות שאמר בהם מספר דהיינו עשר, ואמר ספירות שענין זה מורה מהות מושג ודבור בהם ושפת יתר הותר בהם ח"ו, לזה אמר בלימה שעם כל זה ראוי לאדם לבלום פיו וראוי שלא להוסיף הדבור בעניינם להגשים ח"ו. ועיקר פירוש בלימה מלה נחלקת לשני חלקים, מ"ה הוא לשון מהות, ואמר שהם בלי מהות מושג ח"ו מפני העלמם. והיותם לבוש אל בורא כל וממציא הכל. ואפשר מה כמשמעו, כי שאלת מה הוא על דבר הנראה ואמר מה ענין זה. ואלו הם בלי שאלה בהם מ"ה ענין זה כלל, כל שכן תשובה: במספ"ר עש"ר אצבעו"ת - בענין זה הורה לנו שתי הוראות גדולות. האחד היותם כלים אל המאציל, כידים אל הגוף שהם כלים לשמשו לצרכו, כן הספירות כלים אל המאציל. ולא לצרכו ח"ו, שאינו צריך לזולתו, אמנם לצורך נאצליו ונבראיו. וזהו שמצינו בתורה מיוחסים הידים אל הבורא, והוא כנוי אל הספירות כאומרו מקדש ה' כוננו ידיך, וכן אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וכן כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, וכן אצבע אלהים היא, וכיוצא רבים, רמז אל הכלים כענין הידים אל האדם, וכמו שהנשמה מתפשטת בתוך הגוף ובידים לפעול כן המאציל בנאצל. כדפרישית בספ"ר בשער עצמו"ת וכלי"ם. השנית, הכרח מספר העשר מהאצבעות. כי כיון שבתורה כנוי מעשה בראשית אל הידים, כאמרו אף ידי יסדה ארץ וימיני וכו' מורה שהספירות שבהם נבראו שמים וארץ מספרם כמספר האצבעות בידים: חמ"ש כנג"ד חמ"ש - הוצרך לזה, שלא נאמר שהם חמש כיון שאצבעות היד אינם אלא חמש, וחמש שניות צל אל העליונות, לזה אמר שהעשר כלם עניין אחד, אלא שהם חמש נגד חמש, ולכך נחלקים לשני חלקים. ואגב אורחיה הורה לנו שהספירות נחלקות לשני חלקים, מכתר עד הגבורה חלק אחד, ומת"ת עד המלכות חלק שני. והיינו חמש נגד חמש, כי ערך הת"ת על נצח והוד כערך כתר על חכמה ובינה ומלכות ויסוד כעין חסד וגבורה ולכך יסוד עקרו חסד. והוקשה לו שאם כן נאמר שהם עשרים, שכן הם עשר אצבעות ידים ועשר אצבעות רגלים, וכמו שבידים לא רצה לומר שהם חמש צל של חמש, כן ברגלים לא נאמר שהם צל של העליונות. לזה אמר שהענין מוכרח בעצמו, מצינו ה' שביד ימין מיוחדים ביד שמאל על ידי ברית לשון שהוא מייחד חמש בחמש. וזה בחינת הת"ת בסוד הדעת שעולה אל הבינה ושם נקרא לשון, ועל ידה מתייחדים חמש בחמש. מה שאין כן בין העשר של ידים לעשר של רגלים לא, אלו לעצמן ואלו לעצמן. וגם עשר שברגלים להם מייחד חמש בחמש בסוד בחינת הברית, דהיינו בחינת היסוד שהוא מייחד שמאלייות בימנייות, מורה היותם כלם אחד, ועשר ועשר הם שתי בחינות. וזה הוראה גדולה אל הספירות היות להם כסא תחתם שהם צל אל העליונות, וזה בסוד אצילות בריאה יצירה עשיה כנודע. ואפשר לפרש חמש נגד חמש הם חכמה נגד הבינה, והחסד נגד הגבורה, והנצח נגד ההוד, וחסד נגד הוד, וגבורה נגד נצח, הם חמש נגד חמש בסוד נגדיות, ימין נגד שמאל ושמאל נגד ימין, והמכריעין משלימין השמאליות עם הימניות. במה במלת לשון שהוא הת"ת שהוא מכריע בין חכמה לבינה כדפרישית בספ"ר ובין חסד לגבורה ובין הוד לחסד ובין נצח לגבורה, וגם היסוד מכריע בין נצח להוד. וכוון במשנה זו להורות לנו ענין השמאל והימין וההכרעה שביניהם, שהוא מבוא גדול אל החכמה הזאת. ובזה נתבארה שמועה זו בס"ד, והארכנו בספ"ר: (ג) עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשר, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בורייו והשב יוצר על מכונו. (נ"א ואית דגרסי ודע וחשוב. ואית דגרסי והשב וחשוב, ואחרים גורסים וחקור ודע וחשוב מהם): כבר פירשנו גם כן משנה זו בספ"ר בשער עשר ולא תשע בארוכה, ועם כל זה לא נאסוף ידינו לפרשה הנה בס"ד. הנה במשנה זו בא להציל המעיין מן הטעות שלא יוסיף על עשר ולא יפחות, ואמר עשר ולא תשע, כדי שלא יאמר שהכתר הוא המאציל הראשון ח"ו, שאינו כן, אלא הם עשר נאצלים והכתר אחד מהם ולמעלה מהם האין סוף. [נ"ב - תיקונים דף י"ג]. וזהו שאמר עשר ולא תשע מפני שאם אנו אומרים שהכתר הוא האין סוף נמצאו למטה תשע. וכן נשמר שלא נאמר שהמלכות אינה מכלל הנאצלים ח"ו, אלא היא עמהם באחדות והם עשר עמה. שאם אין אתה אומר כן נמצאו המדות תשע, ואינם אלא עשר ולא תשע. אמר עוד עשר ולא אחד עשר, כדי שלא נאמר שהם עשר עד היסוד בזולת המלכות ח"ו, שאם כן יהיו י"א. וזה פירש הרשב"י ע"ה ברעיא מהימנא. או כדי שלא נאמר שהכסא שהיא הבריאה היא בכלל הנאצלים, או שלא נאמר שמטטרו"ן הוא בכלל האצילות, שאינו כן. ומכל זה נשמר בעל המשנה באומרו עשר דווקא ולא אחד עשר, איזה שיהיה המוסיף על המניין. עוד כיוון לומר שאין הדעת ספירה בפני עצמה אלא הוא ענף הכתר, אם הכתר עמהם הרי הוא הוא הענף, ואם הכתר מסתלק הדעת משלים לעשר: עוד פירש הרשב"י ע"ה ברעיא מהימנא כי אין צריך לומר במדות עצמן שאי אפשר שיהיו אלא עשר, אלא גם כיוון התנא לשלול שלא נאמר שהמדות יהיו כלולות מי"א ולא מתשע, שאינו כן, אלא כללותם עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. ואף אם נמצא מדה נהירה ובהירה ומרובה באורות לעולם לא תוסיף על עשר: הבן בחכמה וחכם בבינה - אפשר הכונה להורות לנו ייחודם וקשרם יחד, כי כל אחת כלולה מחברתה. וזהו שאמר הבן בחכמה וחכם בבינה, בעניין שאין בינה בלא חכמה ולא חכמה בלא בינה, ומזה נקיש אל שאר המדות. ואפשר הכוונה ששני מדות אלו אין להשכיל בהם אלא בהעלם חכמה בבינה ובינה בחכמה, ובשניהם יחד, בחון דהיינו בחינת החכמה אמנם במה שמתפשט מהם שבעה ספירות חקור מהם, ששם החקירה מותרת כדפירשו בזוהר ואת הבנים תקח לך. או ירצה כי החכמה תקרא הדבר המסור לאדם מרבו, ובינה תקרא הדבר המובן לו מתוך דבר שנמסר לו, ועתה אמר כי חכמה זו אין מוסרין אותה אלא ראשי פרקים, לכך צריך שתבין בחכמה הנמסרת לך בעניין שתבין מראש הפרק כל העניין. וכן אם הוספת איזה דבר מתוך בינתך, אל תשען אל בינתך, אלא חכם בבינה, ירצה שתסמכהו (אלו) [ב]דברי חכמה הנמסר לך לראות אם נאמר שם בארוכה או בקוצר או ברמז, אבל להוסיף מדעתך אין ראוי: בחון בהם וחקור מהם - הנה החקירה היא מרובה מהבחנה, והדבר הנחקר אינו כדבר הנבחן, לזה אמר כי בעצם הספירות דהיינו בהם אין ראוי לחקור אלא לבחון, דהיינו השכלת הדבר הבחון וידוע מהקדמונים על פי הקבלה. אמנם בדברים הנמשכים מהם, והם בסוד בריא"ה יציר"ה ועשי"ה, החקירה מותרת בהם. וזהו שאמר וחקור מהם כו', באותם הדברים המשתלשלים מהם: והעמד דבר על בוריו - פירשו המפרשים, דבר מלכות, בוריו יסוד. ואפשר לדרך זה לומר שהכוונה למה שפירש עשר ולא תשע, והעמד דבר מיוחד עם המלכות, כעניין שלא תאמין שהם תשע והמלכות עניין בפני עצמו. וכן: והשב יוצר - שהוא המאציל על מכונו - הם הספירות שהם מכונו וכסאו. והכוונה שתאמין שהוא המאציל והם מכון לו, ולא תאמר שהוא עמהם במניין בעניין שיהיו אחד עשר. או ירצה על דרך מה שפירשנו וחקור מהם, שיהיה רודף לרדת אל עומק החקירה עד שיעמיד דבר על בורייו, כאלו אמר על ברורו של דבר ואמתתו. והשב יוצר על מכונו, שכל כוונתך יהיה להאמין בהשגחת המאציל על ידי נאצליו ולא תסלק השגחתו מהם חלילה. וזהו יוצר על מכונו, דהיינו המאציל בכסאו שהם ספירותיו וכסאותיו וכליו שהוא פועל בהם. ובזה נתבארה שמועה זו בס"ד: (ד) עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, עומק ראשי"ת ועומק אחרי"ת, עומק טו"ב ועומק ר"ע, עומק רו"ם ועומק תח"ת, עומק מזר"ח ועומק מער"ב, עומק צפו"ן ועומק דרו"ם. ואדון יחיד א"ל מל"ך נאמן מושל בכולן, ממעון קדשו ועד עדי עד: כבר פירשנו גם משנה זו בספ"ר בשער אם האין סוף הוא הכתר, ועם כל זה לא נאסוף ידינו מלפרשה הנה בס"ד. ובפירוש משנה זו דרכו המפרשים דרך אחד, והרשב"י ע"ה בתיקונים נראה מדבריו דרך אחרת. לכך נפרש אותה ע"פ שני הדרכים בס"ד, והבורר יברור לעצמו ב"ה: מדתן עשר שאין להם סוף - הוצרך לזה לפי שהוא פירש עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, אפילו בסוד כללות המדות אי אפשר להן להיותן כלולות אלא בעשר, נמצא להם גבול משתי פאות, האחד מצד עצמם כלם יחד שהם עשר ומצד כל אחד מהם שאינה עולה למעלה מעשר. לזה תירץ מדתן עשר שהוא המדה ששנינו להם, עם כל זה אין להם סוף, שכבר אפשר להיותם עשר מעשר ועשר מעשר עד אין תכלית, והוכרחנו לשלול הגבול והמדה מהם מפני שהם מדות שהבורא פועל בהם פעולותיו, ואם הן יש להם סוף נמצא לפעולות המאציל סוף ח"ו, ואינו אלא שמצד הנאצלים בעצמם הם מדתן עשר ומצד מאצילם אין להם סוף: עומק וכו' - אחר שפירש עניינם מנאם בשם וקראם כולם בשם עמקים להורות עומק השגתם שאינם מושגות כלל, והם עמוקות מעיני החכמים. ואפשר גם כן כי מפני שהוא נותן להם גבול שש קצוות מורה על הגבול, כי כל דבר שיש לו קצוות יש לו גבול, לכך כינה אותם בשם עמקים כאלו יאמר אע"פ שאנו מייחסים להם הקצוות, עם כל זה אינם קצוות אלא הם מתפשטים בעמקי הקצוות כאלו תאמר דרום עד אי"ן סו"ף מזרח עד אי"ן סו"ף וכן כלם. ואין הכוונה על הגבול הגשמי ח"ו, שאינם גשם ולא כח בגשם, אלא על אפיסת הכח. וחמשה פעולות יקראו בשם הקצוות כאשר יתבאר: ראשי"ת אחרי"ת הם חכמ"ה שהיא ראש לכל הויה והיא תחלת הישות שלמעלה ממנה יקרא אי"ן, והיא ראשית לכל הויה. והבינ"ה שהיא אחרי"ת הכל שבה תשובת כל הדברים בסוד היובל, נמצאת היא אחרית ההוייות. טו"ב ור"ע הם מלכו"ת וכת"ר, כי כת"ר הוא טו"ב ומטיב לכל. ונק' גם כן טוב על שם בהטיבו את הנרות, דהיינו שהוא מאיר לכל. והמלכות ר"ע שהיא ודאי מדת הדין וממנה הרע בלי ספק, כדפירש הרשב"י ע"ה בכמה דוכתי. רו"ם תח"ת הם נצ"ח והו"ד, וכן פירש הרשב"י ע"ה בכמה דוכתי, והארכנו בספ"ר. מזר"ח מער"ב ת"ת שהוא שמש זורח ממקומו. מער"ב יסו"ד שבו תערובת כל השפע. צפו"ן ודרו"ם חס"ד וגבור"ה כנודע, ימי"ן ושמא"ל ודאי, וכזה מכונים בכמה מקומות. זה דרך אחד. ויש דרך שני, והם ראשי"ת ואחרי"ת חכמ"ה ובינ"ה כדפרישית, טו"ב ור"ע חס"ד וגבור"ה, וכן מוכח בספר הבהיר. והטעם שהחסד פועלת פעולת הטוב והגבורה עליה נאמר מצפון תפתח הרעה ודאי. ואחר שפירש ארבע אלה פירש שש קצוות רום כת"ר תחת מלכו"ת או יסו"ד, כאשר המלכות מסתלקת אל מקומה הרמתה. עומק מזר"ח ת"ת, מער"ב מלכו"ת או יסו"ד, צפו"ן ודרו"ם נצ"ח והו"ד שטבעם כענין החס"ד והגבור"ה: אבל להרשב"י ע"ה בשש קצוות אלו דרך אחר, שהוא פירש רום ותחת נצ"ח והו"ד, מזרח ומערב ת"ת ויסו"ד, צפון ודרום חס"ד וגבור"ה. אם כן לפי זה בהכרח ראשית אחרית טוב ורע הם כת"ר חכמ"ה ובינ"ה ומלכו"ת. ולכך או נפרש ראשית ואחרית חכמ"ה ובינ"ה, וטוב כת"ר ורע מלכו"ת כדפרישית לעיל, או נפרש ראשית כת"ר שהוא ראש לכל האצילות, אחרית מלכו"ת שהיא אחרית האצילות, טוב חכמ"ה שהיא שורש החסד, והבינה שורש הדין וממנה נמשך כח הרע למטה. וזה מוכרח: ואדון יחיד הוא האי"ן סו"ף, נקרא אדון מפני שאין אדון על כל אלא הוא. וכן פי' המפרשים. ונקרא יחיד שאין שני לו. אל מלך נאמן הוא האין סוף נקרא אל המורה על מציאות אלוה ביכולת לבלי תכלית. מלך מורה משגיח בכל המציאות כללי ופרטי. נאמן מורה שמציאותו לא ימנע לעולם, הוא ראשון והוא אחרון. או ירצה כי מלות אלו ראשי תיבות אמ"ן, ובו נכלל באל"ף ארי"ך אנפי"ן, במ' סוד הבינה, ן' זעיר ונוקביה, הרי עשר ספירות מיוחדות. ומי מייחד כל זה, הוי אימא הממציא הכל יחיד ונעלם שעל ידי ייחוד[ו] נקשר כל המדות: או ירצה סוד אמ"ן צ"א, היינו סוד יאהדונה"י שהוא י' בראש וי' בסוף התפשטות האור מאי"ן סו"ף על ידי הכתר ביו"ד שבחכמה ובה"א שבבינה ובשית ספירן ובמלכות, והיא יו"ד תתאה שבשם אדנ"י ומינה אתפשט נהוריה מתתא לעילא כדפיר' בתיקונים. ויתייחס שם זה אל האי"ן סו"ף שהוא אור המתפשט ומחייה הכל ומייחד הכל ממעלה למטה וממטה למעלה, ופירשו בתיקונים ז"ל ועילת על כולא נהיר בעשר ספירות דאצילות ובעשר דבריאה ונהיר בעשר כתות דמלאכיא ובעשר גלגלי רקיעא ולא אשתני בכל אתר עכ"ל. הורה על הארת והשגחת האי"ן סו"ף באצילות בריאה יצירה ועשיה. וזהו שאמר הכא מושל בכולן ממעון קדשו זה כתר שמשם הוא מושל בכל ספירן דאצילות כדפרישית. ועד - היינו בריאה, עדי - יצירה, עד - עשיה. וזה הורה על העצמות המתפשט וההשגחה אל בורא כל אפילו בקטן שבנמצאים. או ירצה כי אפילו יתפשטו לאין תכלית עד עדי עד שם נמצא כחו והשגחתו כאומרו אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך. והארכנו בספ"ר. ובזה נתבארה משנה זו בע"ה: (ה) עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף, ודברו בהן ברצוא ושוב, ולמאמרו בסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים: במשנה זו בא להציל המעיין מן הטעות שלא יחשוב היות השגת הנביאים במדות אלו כלל. ואף אם נאמר שתהיה נבואה נשפעת מהם, עם כל זה אינם מושגות. ואף אם נאמר בדברי הנביא שהביט וראה במדות העליונות, אין הכוונה ההבטה ממש בהם שהרי אינם מושגות כלל, אלא הם נגלות במדרגות אחרות ומשם השכלת הנביא. ומצד שאין הנבואה באה לו אלא על ידי גלוי עשר ענפי הספירות שם, יאמר הנביא שראה עשר ספירות. ועניין זה פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים לגבי יחזקאל, ופי' בפרשת פקודי בעניין ההיכלות כאשר נבאר לקמן בס"ד. אמנם עניין הנבואה של הנביאים היא בהיכלות שהם יונקים מהספירות, והם מראה שבהם יתראו הספירות ועל ידם ישיג הנביא הנבואה ועל ידם ישכיל דמות הדמות הנדמה לנדמה, ולא ממש המדות. והטעם כי בעוד הנביא בגוף ונפש אי אפשר לו להשיג שם אם לא אחרי הפרד גופו, שאז השכל ישכיל במושכלות בלי עירוב כלל. ולסוד עניין זה אמר צפיית"ן, כי מה שהנביאים צופים בהן היא כמראה הבזק. והסוד כעניין הכתוב באמרו והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק ופירש הרשב"י ע"ה כי בזק הוא כח עליון בהיכלות, וכעניין שנקח דבר זה בהיכלות ובחיות כן נקח עניין זה הנה לעניין גלוי המדות שם. ואפשר כי בזק זה אורו דבר מתנוצץ בלתי עומד בקיום להביט בו, אלא נגלה ומתעלם. וכן מורה בכתוב באומרו רצוא ושוב כמראה הבזק. ולעניין ההשגחה שם בלתי עומדת בקיום מפני הסתלקות הדברים, לכך גלוי המדות אפילו באותם ההיכלות של הנביאים אינה אלא כמראה הבזק: ותכלית"ן אי"ן לה"ם סו"ף - פירוש יקרא תכלית לא תכליתן ממש, שהרי אמר שאין להם סוף ואם כן איך יתייחס להם תכלית. אמנם כוון לתת טעם למה שלל ההשגה בהם בעצמם ומי הכניסנו בזה, לזה אמר ותכליתן פירוש לבא האדם עד תכליתן פירוש להשיגם כעין תכלית תכונתם אי אפשר, שהרי אין להם סוף ואיך ישיג בעל תכלית אל בלתי בעל תכלית, אתמהה, וכי השכל שהוא עלול מהמדות ישיג המדות עד תכליתן, ואיך איפשר העלול להשיג עילתו מכל וכל, נמצאת העלול מקיף עילתו, ואינו, שהרי העילה מקיף את העלול, ובהכרח יסתלק השגת הסבה על המסובב: ודברו בהן ברצוא ושוב - ואחר שפירש עניין מקום הנבואה פירש דרך השפעת הנבואה בהיכלות אל הנביאים, ואמר ודברו, שהוא הדבר המושג אל הנביאים ומה גם החוזים באספקלריא שאינה מאירה שהתנבאו באמירה כעניין הנביאים כה אמר ה', שודאי מורה שאין הספירות מתגלים היטב בהיכלות, וגם השכלתם שם בלתי קיימת אלא מתנוצצת, אלא פעם יציץ פעם יעלים. לזה צריך שתהיה בהם שני מיני השגות, האחד אל בעלי הדבור כענין וידבר וכו' שהיא באספקלריא המאירה קיימת, לזה אמר ודברו בהן ברצוא ושוב, יתגלו אל הנביא(ים) הנאמן שם לעתים ברצוא ושוב בלי עמידה קיימת, שאי אפשר לנביא לעמוד על קיום ההשגחה. ולזה אמר הודיעני נא את דרכיך, ונאמר לו וראית את אחורי. ולשאר הנביאים שהתנבאו במאמר שהיא מכח אספקלריא שאינה מאירה, בסופה ירדופו, כעניין ואשמע אחרי קול רעש גדול, וכן והנה רוח סערה וכו' מכתר סערה וסופה שאין ההשגה בהן קיימת כלל. וזהו שאמר בסופה ירדופו בלי להשיג אמיתת מציאותם ח"ו שהוא בלתי אפשר: ולפנ"י כסא"ו ה"ם משתחוי"ם - הוקשה לו, שהרי מצינו בנביאים היותם נופלים על פניהם ומשתחוים אל הדבר המושג, כענין יחזקאל ואראה ואפול על פני, וכן באברהם וכן ברוב, ואם כן למה היו משתחוים, אם לא היה השגה בהם נמצאו משתחוים לזולת הכבוד. לזה אמר ולפני כסאו שהוא הכסא שעל הבזק שעל ראשי החיה לפניו היו משתחוים, וכוונתם אל הרוכב על הכסא, עם היותו בלתי מושג אליהם. ואפשר לפרש ודבר"ו מלכות, וירצה כי המלכות בחיות היא מושגת בהם ברצוא ושוב. וכן פי' רבותינו ז"ל בענין והחיות רצוא ושוב, פירוש רצוא להביט ושוב מהיראה. ולמאמר"ו שהוא ת"ת בסופה ירדופו מפני היראה ואינם משיגים שם, ולפני כסאו שהם שלש ראשונות הם משתחוים. או ירצה ודבר"ו שהיא מלכות, על ידי הספירות היא פעמים נוטה לדין פעמים לרחמים, כדפירשו בתיקונים בענין רצוא ברפה רחמים ושוב בדגש בדין, שהשפע והאור שב למקורו ואינו נשפע. ולמאמר"ו שהוא ת"ת בסופה ירדופו שהם נחלים מושכים שפע במהירות, ולפני כסאו בינה הם משתחוים ומושכים שהוא נהר דלא פסקין מימוי לעלמין. ובזה נתבארה שמועה זו בס"ד: (ו) עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד הוא ואין שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר: במשנה זו בא להודיענו קשר הספירות ראשן בסופן וסופן בראשן. וקודם הקדים ואמר מדתן עשר, ועם כל זה אין להם סוף שהרי עשר אלו נכללות סופן בראשן וראשן בסופן, כיצד, כתר במלכות ומלכות בכתר. וזה בסוד אור חוזר שפירשנו בספ"ר בשער ממטה למעלה. והעניין כי אור הספירות מאיר מרום המעלות ויורד ומכה במלכות ושם חוזר אל מקומו ועושה מדה ממטה למעלה, כתר במלכות, חכמה ביסוד, בינה בהוד, חסד בנצח, גבורה בת"ת, ת"ת בגבורה, נצח בחסד, הוד בבינה, יסוד בחכמה, מלכות בכתר, ואז האור למעלה אינו עושה מצב ח"ו, שאין לו סוף, אלא חוזר ונותן מדה מלמעלה למטה, כתר במלכות שבכתר, וחכמה ביסוד שבחכמה, ובינה בהוד שבבינה, וחסד בנצח שבחסד, ועל דרך זה עד תומו, וחוזר ונותן מדה ממטה למעלה ולעולם אין להם סוף בעניין שהם עשר ואין להם סוף על דרך זה. ומפני חזרת האור ממטה למעלה וממעלה למטה וחוזר ובא ממטה למעלה נקט נעוץ סופן שהוא מלכות, בתחילתן שהוא כתר, וזהו ממטה למעלה. ואחרי כן חוזר האור שלישית ממעלה למטה, וזהו ותחלתן כתר בסופן מלכות, ומשם חוזר האור אל מקורו. וכן דרך הגלגל חוזר ומתגלגל עד אין סוף ותכלית: כשלהבת קשורה בגחלת - פירשו החוקרים כי השלהבת לה יסוד למעלה ביסוד האש, ויסוד למטה בגחלת, והיא מתפשטת לגבי יסודה העליון ונאחזת ביסודה התחתון, ומרוב חשקה ביסודותיה עולה ויורדת ולעולם אינה שוקטת. וכן עניין המדות, להם יסוד למעלה בכתר, ויסוד למטה בכתר [אולי צ"ל במלכות], והאור עולה ויורד לבלתי תכלית בלי עומד בעצמו במצב. ועוד פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים כי היו"ד היא גחלת וסוד הו"ה המתפשטים מהחכמה היא שלהבת, נמצא שהם י' למעלה בסוד יהו"ה ממעלה למטה, וי' למטה בסוד הוה"י או אדנות ממטה למעלה, ונקשרים ראש בסוף וסוף בראש כזה יאהדונה"י בסוד יסוד גחלת ביו"ד למעלה וגחלת יו"ד למטה, וגלגל האור חוזר ומגלגל כענין השלהבת הקשורה בגחלת ממש כדפרישית. וכן הוא סוד א' - יו"ד בראש וי' בסוף כדפרישית בספ"ר בארוכה בס"ד: שאדון יחיד וכו' - נתינת טעם לשבח אל הענין הזה ואמר כי אחר שעשר ספירות הם מלבושים אל מאצילם כנודע, חוייב היותם קרובים אל מאצילם. ואחר שראינו שאדון יחיד ואין לו שני, מפני שאין לו חבור ולא פירוד, ראוי שגם בנאצליו נייחס להם האחדות על דרך היותר הגון שאפשר, וזה במה שנקשרות ראש בסוף וסוף בראש כדפרישית. והעניין כי גם אם נייחס מלת אח"ד באין סוף, מפני שהאחד ישנו במספר ורבים יש כמוהו, ומפאה זו לא יתייחס באין סוף. ולזה אמרו מהמדקדקים לא כאחד המנוי. עוד לא יאמר אדם אחד אם לא יגיעו אל גבוליו והשיג היותו אחד, והאין סוף אינו מושג, לכן נאמר עליו לא כאחד המושג. ועל דרך זה כשנבא לייחס לו מלת נמצא שאינו מיוחס אחד בעצם על דרך החיוב אלא על דרך השלילה. וזהו שאמר יחיד ולא שיתייחס בו מלת אחד או יחיד על דרך החיוב אלא על דרך השלילה דהיינו ואין לו שני. אמנם הכתר יתייחס בשם אחד מפני שהוא נאצל וממנו תחלת הנאצלים והוא אחד מיוחד להם ואחריו חכמה שנית ובינה שלישית וכן עד תומם. אמנם קודם אל הכתר לפני אחד מה אתה סופר, שאין שם מניין כי לא יכונה האחד בשם אחד אלא מפני שני הבא אחריו וזה ראש אליו. ואחר שהאין סוף משולל מן השנוי ומן הפרוד ראוי שגם אל נאצליו לא יכונה שם המורה על הפירוד אלא האחדות הגמור וההשואה הגמורה, וזה במה שנקשרים זה עם זה ראש בסוף וסוף בראש. ומפני טעם זה הפליגו עוד בעניין זה בזוהר שהורו היות קשר זה אפילו בשני מדות בעניין יסוד ומלכות מלכות ביסוד ויסוד במלכות, ועל דא בשבע המדות חסד במלכות ומלכות בחסד, ויסוד בגבורה וגבורה ביסוד, והוד בת"ת ות"ת בהוד, וכן עד כולם, וכן בששה מדות. וזה פירשו בתיקונים. וגדולה מזו כי אפילו במדה אחד בעצמה יש בה אור ישר ואור חוזר שקושר ראשה בסופה וסופה בראשה, בעניין שהיא מיוחדת בחינתה הדבקה בעילתה בבחינתה הדבקה בעלולה בענין שהם מיוחדות אחדות אחד ועניין אחד בערך מאצילם, ואין להם פירוד ולא ריבוי ולא חיבור קרוב אל מדת מאצילם אחר שהם לבושים אליו ודאי כנודע. והארכנו בספ"ר. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: הם מלבושים אל מאצילם כנודע, חוייב היותם קרובים אל מאצילם. ואחר שראינו שאדון יחיד ואין לו שני, מפני שאין לו חבור ולא פירוד, ראוי שגם בנאצליו נייחס להם האחדות על דרך היותר הגון שאפשר, וזה במה שנקשרות ראש בסוף וסוף בראש כדפרישית. והעניין כי גם אם נייחס מלת אח"ד באין סוף, מפני שהאחד ישנו במספר ורבים יש כמוהו, ומפאה זו לא יתייחס באין סוף. ולזה אמרו מהמדקדקים לא כאחד המנוי. עוד לא יאמר אדם אחד אם לא יגיעו אל גבוליו והשיג היותו אחד, והאין סוף אינו מושג, לכן נאמר עליו לא כאחד המושג. ועל דרך זה כשנבא לייחס לו מלת נמצא שאינו מיוחס אחד בעצם על דרך החיוב אלא על דרך השלילה. וזהו שאמר יחיד ולא שיתייחס בו מלת אחד או יחיד על דרך החיוב אלא על דרך השלילה דהיינו ואין לו שני. אמנם הכתר יתייחס בשם אחד מפני שהוא נאצל וממנו תחלת הנאצלים והוא אחד מיוחד להם ואחריו חכמה שנית ובינה שלישית וכן עד תומם. אמנם קודם אל הכתר לפני אחד מה אתה סופר, שאין שם מניין כי לא יכונה האחד בשם אחד אלא מפני שני הבא אחריו וזה ראש אליו. ואחר שהאין סוף משולל מן השנוי ומן הפרוד ראוי שגם אל נאצליו לא יכונה שם המורה על הפירוד אלא האחדות הגמור וההשואה הגמורה, וזה במה שנקשרים זה עם זה ראש בסוף וסוף בראש. ומפני טעם זה הפליגו עוד בעניין זה בזוהר שהורו היות קשר זה אפילו בשני מדות בעניין יסוד ומלכות מלכות ביסוד ויסוד במלכות, ועל דא בשבע המדות חסד במלכות ומלכות בחסד, ויסוד בגבורה וגבורה ביסוד, והוד בת"ת ות"ת בהוד, וכן עד כולם, וכן בששה מדות. וזה פירשו בתיקונים. וגדולה מזו כי אפילו במדה אחד בעצמה יש בה אור ישר ואור חוזר שקושר ראשה בסופה וסופה בראשה, בעניין שהיא מיוחדת בחינתה הדבקה בעילתה בבחינתה הדבקה בעלולה בענין שהם מיוחדות אחדות אחד ועניין אחד בערך מאצילם, ואין להם פירוד ולא ריבוי ולא חיבור קרוב אל מדת מאצילם אחר שהם לבושים אליו ודאי כנודע. והארכנו בספ"ר. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ז) עשר ספירות בלימה, בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום, שלכך נאמר רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית: הודיענו במשנה זו הקדמה אחת נתבארה פעמים הרבה, והיא שהדיבור בבינה אסורה. וזהו שאמר הכתוב כי שאל נא לימים ראשונים דהיינו ששת ימי בראשית, ולמקצה השמים שהיא ה' עילאה ועד קצה השמים שהיא ה"א תתאה, באלו מותר לדבר אבל בבינה אסור. וכן כתיב שלח תשלח את האם שהיא בינה אימא עילאה, ואת הבנים שהם ששה בנים ובת שילדה לאה אימא עילאה תקח לך. ושם מותר לדבר ולעסוק, אמנם בעליונות אסור. ועם כל זה ההרהור מותר בבינה, שכן נקראת היא מ"י פירוש שאלה בלא תשובה. אבל בחכמה אפילו שאלה והרהור אסור, שאין להרהר אחר מדותיה. וכן נאמר למרע"ה שתוק כך עלה במחשבה. ועוד פירשו בזוהר במקום אחר חכמה שרותא דקיימא לא לשאלה ולא לאתבא, בינה שרותא דקיימא לשאלה ולא לאתבא, חסד שרותא דקיימא לשאלה ולאתבא. והנה מזה נבין מתניתין כי מה שאמר בלום פיך מלדבר על בינה קאמר שהדבור בה אסור והרהור מותר, ומה שאמר ולבך מלהרהר על החכמה קאמר שאפילו ההרהור אסורה בה, כי בשאר אפילו דבור מותר כדמוכח מהזוהר מכמה דוכתי: ואם רץ לבך וכו' שוב למקום - פירוש שוב אל החסד ומהחסד ולמטה מקום מחיצתך, שלכך נאמר אפילו בחיות רצוא ושוב רצים לצאת ממחיצתן להסתכל בכבוד עליון, ושבים מחמת ענוה אל מקומם. ועל דבר זה נכרת ברית - בתורה כדפרישית. ואפשר הכוונה נכרת ברית כשגילה הקב"ה סתרי תורה אל הנביאים מאדם הראשון עד סופם. ואפשר לומר למקום דהיינו ת"ת שהוא כולל שש קצוות ששם (ההרהור) [הדבור] מותר. ועם היות שפתח בעשר ספירות דמשמע דאכל עשר קאי באמרו בלום פיך, עם כל זה הכי קאמר בעשר ספירות יש שלשה בחינות, אחד שלא להרהר, שנית שלא לדבר, שלישית שוב למקום ששם הכל מותר. ואף אם נאמר דאכל עשר קאי לא קשיא, דהשתא בעשר ספירות שבל"ב נתיבות קיימינן, והתם הם בחכמה ובינה כדפרישית של"ב נתיבות יוצאים מחכמה ומתפשטים בבינה, ולפיכך בעשר של בינה בלום פיך מלדבר ובעשר של חכמה ולבך מלהרהר. ואף אם נפרש אותו סתם על עשר ספירות סתם כמשמעו, עם כל זה לא קשיא שגם יש בהם בחינות שההרהור אסור בהם, כאשר יראה המעיין מעצמו בלי שנעלהו בכתב, וכן בחינות שהדבור אסור והרהור מותר. ועל אלו וכיוצא נאמר בלום פיך וכו': (ח) עשר ספירות בלימה, אחת רוח אלהים חיים חי עולמים נכון כסאו מאז, ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. קול רוח ודבור זו רוח הקדש, לראשיתו אין חקר לתכליתו אין קצבה: כבר פירשנו בספ"ר בשער אם האין סוף הוא הכתר משנה זו, ועם כל זה לא נאסוף ידינו הנה מלפרש. ולהבין משנה זו נאמר ששלשה מיני אורות באין אל הספירות מאת האור המאיר לכל, והאחד מהם הוא האור והחיות הבא מאתו בלי אמצעי כלל, אלא חיותו ושפעו שופע בשוה אל הספירות כפי כחן לקבל מאתו. וזה לא נזכר הנה בפרק זה, אלא ברמז לעיל באמרו ואדון יחיד מושל וכו'. השנית הוא האור המאיר עליהם על ידי הכתר, ולא יקבלו אור שפעו כפי צאתו מאתו אלא תתלבש באור הכתר, ואור הכתר חיות הספירות, ועל זה תקרא הכתר רוח אלהים חיים כאשר נבאר. שלישי הוא שיתלבש אור כתר עליון גם באור חכמה ועל ידה שפע וחיות הספירות, ולפיכך תקרא גם כן החכמה רוח, והיא רוח מרוח כאשר יתבאר במשנה שאחר זאת. ולפי זה נאמר על הכתר אחת שהיא ספירה ראשונה, והיא רוח והחיות אל כל הספירות על הרוב מפני שאור אין סוף עליהם הוא נעלם ואין לדבר בו. ואור שלישי הוא בהעלם הכתר לסבה. אמנם אור שני הוא המורגל אם לא יהיה לו מונע: אלהים חיים - החיים הם בחכמה עיקר כאומרו והחכמה תחיה בעליה, והם גם כן בבינה, ולכך תקרא היא בסוד החכמה בשתוף אלהים חיים. והכתר מפני היותו חיות אל החיים שבשתי הספירות אלו שהם כלל כל הספירות, נק' רוח ונשמה אל אלהים חיים: חי עולמים - יש חי העולמים בפת"ח, והוא ביסוד, ופי' בשיר השירים שנק' כך מפני שהוא מקבל העולמים העליונים שהם תשע ממטה למעלה ותשע ממעלה למטה שהם חי, ועולמים פירוש הספירות, וירצה חי שהוא מקבל אותם וחי על ידם, ופי' חי על ידי עולמים. אמנם חי העולמים הפך דבר זה, שהוא משלח חיות אל חי העולמים שתחתיו דהיינו הכתר שמחיה הספירות התשעה שתחתיו בין בבחינת אור ישר בין בבחינת אור חוזר. וזה הורה באומרו חי עולמים להראות שכמו שהוא מחיה הספירות מצד אור ישר כן הוא מחיה אותם מצד אור חוזר: נכו"ן כסא"ו מא"ז - כבר פירשו בתיקונים סוד א"ז בשתי בחינות, האחד אז תקרא וה' יענה, דהיינו סוד שמנה אותיות שהם יאהדונה"י, ויש אז ישיר משה, והוא סוד א"ז שמונה אותיות אהי"ה הוי"ה כזה יאההויה"ה. והסוד כי הוי"ה ת"ת אדנ"י מלכו"ת שניהם מיוחדים יחד יעלה יאהדונה"י שהם א"ז שהוא ח' אותיות שמנה ספירות, וכמו שיש יחוד בין ת"ת ומלכות כן יש יחוד בין בינה וחכמה, דהיינו סוד יהו"ה חכמה אהי"ה בינה, שתיהם מיוחדות הם א"ז, שהוא שם הנז' יאההויה"ה. והכתר אינו שורה בספירות אם לא בייחוד י' עם ה' ו' עם ה' ואז הם כסא אליו והוא שורה ומאיר בהם. וזהו שאמר נכון כסאו מאז, דהיינו סוד הייחוד, ואם אין ייחוד אין אורו ושפעו בספירו' מפני פרודם. אבל בהיותם מיוחדים ברוך ומבורך שמו, פירוש ברו"ך הוא סוד עשר נשפעות מהכתר, וזהו שפירשו בתיקונים ברו"ך פירוש רא"ש ומקו"ר כ"ל ברכו"ת דהיינו כתר, ושפעו יורד בכ' כתר, ו' שית ספירן, ר' ראשית חכמה, ב' תרין ההי"ן, דהיינו המשכת אור עשר. וזהו שאמר ברוך ומבורך שמו, שהוא חכמה שם הכתר, וכן פירש הרשב"י ע"ה חכמה קדומה שמא דכתרא עלאה. וכן כל שם כנוי לבוש, וכן חכמה לבוש ושם של הכתר: ואמר תמי"ד - שאין שפעם מתפרד. ואחרי כן בא אל הבינה דהיינו לעול"ם, ואחרי כן דרך שית ספירן שהם ו' ואחרי כן במלכות שהוא נק' ע"ד שעדיה האצילות. ורצה בזה לומר שכאשר הם מיוחדות בסוד א"ז השפע נשפע מכתר על הספירות, ואם לאו אינו נשפע. והורה דרך השפע היותו מכתר אל החכמה בלי להמש תמיד, ואחרי כן לעולם דהיינו סוד א"ז אחד, וע"ד סוד א"ז שני. ויש גירסא אחרת במשנה זו וע"פ דרכה פי' העניין בספ"ר, והנה זו אצלי עיקר: והנה פירשנו בעניין הכתר ארבעה הקדמות, האחד היותו ראש לאור המתפשט והוא חיות לכל הספירות, השנית שהוא חיותם בין בערך אור ישר בין בערך אור חוזר, השלישית שהוא דוקא שורה עליהן בהיותם מיוחדות יו"ד בה' ו' בה' כדפרישית, הרביעית דרך המשכת האור בבחינות, ראשונה בחכמה בתמידות, ואחרי כן משם אל הבינה ומשתיהם אל ו' ה': עתה פירש בשורש מדות אלו בעצמו ועל ידם קבלת המדות האלו, ואמר שחכמה ובינה ודעת נשרשים בו. וזהו שאמר קו"ל - שהוא הדעת רו"ח - הוא חכמה ודבו"ר - בינה, והטעם כי אל הקול ואל הדבור והרוח מדרגות, ראשונה הוא רו"ח יוצא מכנפי הריאה והוא דק בלי הברה, והיינו סוד חכמה שהתולדות בה בדקות גדול בלתי נרגשות ויוצאות ממנו בסוד הדעת אל הבינה, ובסוד הדעת נמשלים אל הקול והוא רוח הריאה היוצא אל הקנה ונגרר דרך טבעות הקנה ונעשה קול. ונודע כי ריאה י' אריה, וכן פירשו בתיקונים, קנ"ה סוד ו', דבור הוא חתוך הקול אל אותיות ויש בהם גזרה ונודע כוונת הקול והיינו צאת התולדות אל הבינה, ושם מתגלים בעצם בערך הקודם והיינו הקול נעשה דבור בפ"ה שהיא בינה. ועם היות שיש קול ודבור בת"ת ובמלכות, היינו בערך למטה, אבל בערך הפה העליון שהיא בינה זו בחינתם באמת בלי ספק. והנה בזה הורה על העלם מדות חכמה ובינה ודעת בכתר. ועל ידי שלשה מדות אלו מתמצא בכתר תיקוני אריך אנפין כדפרי' לעילא באדרא, וקול ודבור ורוח הוא מציאותם בכתר. ונקט קול קודם עם היותו אמצעי בין רוח ודבור, שכן הדעת פעמים עולה על גביהן פעמים תחתיהן פעמים ביניהן, ונקט הכא בחינתו הא' שהוא קודם אליהם מפני שורשו בכתר שמשם אצילותו, ונקט לו בחינה שנייה שהוא ביניהם דהיינו קול בין רוח ודבור, ובחינה שלישית היא אחר אצילותו למטה כנודע. ומפני שלמעלה אמר רוח בכתר פירוש כי רוח הנאמר כאן הוא בחכמה, ואמר זו רוח הקדש - דהיינו בחכמה ששם הקדש כדכתי' קדש ישראל לה' ראשית, וכדפירשו בזוהר בפרשת משפטים: לראשיתו אין חקר וכו'. אחר שפירש חמשה הקדמות אלו אל הכתר הורה שלא נייחס ח"ו השגה בנאצל הראשון הדבק במקורו בבחינת חכמה שהיא ראשית שבו, כנודע שהיא נקראת ראשית ובבחינת בינה שבו שהיא נק' אחרית והיינו תכלית, לכך אמר לראשיתו אין חקר לתכליתו אין קצבה - ממה שמתמצא בו מתיקוני אריך אנפין שאי אפשר לבא עד תכליתן ח"ו. ואף אם נאמר שיש בו כך וכך הוא על דרך הכלל אבל על דרך פרט אי אפשר לבא עד תכונתו. או אפשר שיהיה הכוונה שעם היות שאמרנו שקו"ל ודבו"ר ורו"ח כלולים בה, אין הכוונה שיהיו כלולים בבחינתם ממש למטה, אלא הם למעלה באין גבול. או ירצה בסוד אני ראשון ואני אחרון בסוד אי"ן אנ"י שאין לו קץ ותכלה וקצבה כדפירשנו. ובזה נתבארה משנה זו: (ט) שתים רוח מרוח, חקק וחצב בה עשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות, וחקק וחצב בהן ארבע רוחות מזרח ומערב צפון ודרום, ורוח בכל אחת מהן: שתים - היא חכמה שהיא שנית אל הכתר. וקראה רו"ח מרו"ח כענין שפירשנו לעיל שגם היא חיות אל הספירות כשיתלבש אור כתר עליון בתוכה לסבות וכדפרישית באדרא, נמצאת היא גם כן רוח חיוני אל הנאצלים, והיא מרו"ח שהיא נאצלת מן הכתר: חק"ק וחצ"ב - מלות אלו נשתמש בהן בעל הספר הזה הרבה, ואין ספק שאין החקיקה והחציבה דברים שוים, אלא החקיקה דבר דק מן החציבה. כי החקיקה היא חקיקת דבר בלי לחצוב דבר מהמקבל העניין ההוא, והחציבה תקרא דבר הנחצב ונבדל ממקום. וכשנבא לייחס ענין זה נמצא על החקיקה דבר דק ממנו והיא הרשימה. ולמטה משניהם עב מכולם והיא העשיה. וכבר פירשנו בספ"ר בשער אבי"ע כי יתייחסו ארבעה מלות אלו שהם רשימ"ה חקיק"ה חציב"ה עשי"ה אל ענין אצילו"ת בריא"ה יציר"ה עשי"ה, והארכנו שם בעניינם: עוד פירשנו כי מדרגות אבי"ע ימצאו בכתר חכמה ובינה וגם כן בשאר הספירות על פי הדרכים, וכן פירשו בתיקונים כי כת"ר הוא בריאה, וחכמ"ה יצירה ובינ"ה עשיה, ופי' שם הטעם לדבר זה כי כמו שיסתלק הבריאה על היצירה כן יסתלקו ענייני הכתר על החכמה וכן ענייני החכמה על הבינה. ועתה בזה נאמר כי אמר בעניין האותיות חק"ק וחצ"ב לפרש היות אליהן שתי בחינות האחד הבריאה הדקה מצד הכתר והשנית היצירה מצד החכמה. ולכך אמר חק"ק מצד הכתר וחצ"ב מצד עצם החכמה, והכוונה כי להיות האותיות דקות נכללות בכתר בסוד החכמה שבכתר בסוד ל"ב נתיבות נעלמות שבה, והיא נמשכת חכמה פנימית מרשימה הדקה שבעמקי הכתר אל חקיקה בחכמה עצמה ושם חוצבת האותיות ול"ב נתיבות בחכמה החוצה כנודע שהם שתי חכמות בכתר ובחכמה כדפי' באדרא בפסוק חכמות בחוץ תרונה: עשרים ושתים אותיות - אין ספק שאלו הם סוד ל"ב נתיבות שבחכמה, אמנם קשה למה לא אמר גם כן ענין עשר ספירו' שבה שהם משלימים ל"ב ודאי. ואפשר כי באומרו רוח מרוח דהיינו היות בה חיות לעשר ספירות כבר הורה היות בה עשר שהם כלל כל מדה ומדה, ובודאי דלא יגרע משאר מדות. אמנם מה שנתחדש בה לתשלום ל"ב הוא ענין כ"ב. ואם תאמר והרי אותיות הם בבינה עד שיש מי שפירש אח"ת חכמה שתים בינה מטעם שרום הוא כתר לדעתם. וי"ל אמת שאותיות הם בבינה אבל יוצאים מחכמה אל הבינה, וכן פירש הרשב"י ע"ה בשיר השירים ופירשנו בספ"ר וזהו סוד ל"ב נתיבות חכמה יוצאין ממנה שבה הם פליאות חכמה ומתפשטין אל הבינה כדפרישית ריש פרקין: יסו"ד - מלה זו מורה על ענין חכמה שאין האותיות בה בגלוי ובמציאות ממש אלא בדקות נעלם כתולדות שהם נעלמות כחן באב, כענין ה' בחכמה יסד ארץ, והיא בחינת מלכות בדקות בה. ולכך תקרא יסוד שהיא יסוד ותחלה אל מציאות האותיות: של"ש אמו"ת - היא בחינת שלש ראשונות והם אותיות אמ"ש, פירוש א' כתר מ"ם חכמה שי"ן תשובה, ופי' אויר מים אש. והטעם שבינה וחכמה וכתר שורש אל הדין והחסד והרחמים ולכך נקראות אמות כי שלשה ראשונות כאמות לשאר כל נמצא. ושבע כפולות - הם שבעה אותיות בג"ד כפר"ת שהם משמשות פעמים בדגש פעמים ברפה והיינו פעמים לדין פעמים לרחמים. ולפי הנראה יתייחסו גימ"ל דל"ת גמול דלים דהיינו גמו"ל מצד החסד, דל"ת מצד הגבורה, ב' תפארת דאחיד בתרוייהו כנודע. וקרוב לענין זה פירשו בתיקונים לעיל בשער ראשון סימן כ"ד. כפ"ר הם נצח הוד יסוד, ת' מלכות. וי"ב פשוטות - הם י"ב גבולי אלכסון הם י"ב ענפים אל שש קצוות, פירשנו בספ"ר בשער פרטי השמות ויתבארו לקמן בס"ד. והאותיות הפשוטות הם הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק ויקראו פשוטות שהם ענפים מתפשטות משש קצוות כאשר נבאר: וחק"ק וחצ"ב בה"ן - פירוש נתן בכח שתי בחינות אשר אל האותיות, דהיינו בבחינת החקיקה ובחינת החציבה אל כל אות ואות ארבעה רוחות. וזה בסוד מה שפי' בעניין האותיות בתיקונים ובספר הבהיר שהם מרובעות, ירצה שבהם כח ארבע יסודות דקים רוחניים והם אוי"ר מזרח עפ"ר מערב מי"ם דרום א"ש צפון, והם סוד ארבעה אותיות י' מים ה' אש ו' אויר ה' עפר, והם חס"ד דרום גבור"ה צפון ת"ת מזרח מלכו"ת מערב, והם פני ארי"ה שו"ר נש"ר אד"ם, והכל נכלל בסוד ריבוע האותיות. ועניין חקיקת וחציבת ד' צורות רוחניות דקות אלו בהן כנה בשם ד' רוחות כדפרישית. ולהיות שאין הנהגה אל המרובע אלא על ידי העגול, דהיינו סוד שש קצוות שהוא סוד חיות האות נקודו אשר אל האות, והוא נמשך מכתר אל החכמה. והענין שהנקוד יתעלה מדרגה אחת אל האות, דהיינו שהאות נמשך מהחכמה אל הבינה כדפרישית, והניקוד נמשך מכתר אל החכמה. והוא סוד עגול לפי שכלול יותר שהוא בעל שש. וכן פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים ופי' בספר הבהיר. לכך אמר ורוח שהוא סוד הכתר והחכמה בכל אחד מהן מהאותיות שלא יפעלו אלא על ידי הניקוד, כדפירשו בתיקונים שהאותיות הם גוף והנקוד נפש. ובזה נתבארה משנה זו [בס"ד]: (י) שלש מים מרוח חקק וחצב בהן תהו ובהו רפש וטיט, חקקן כמין ערוגה, הציבן כמין חומה, סבבן כמין מעזיבה ויצק מים עליהן ונעשו עפר (נ"א אפר) שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ. ואית דמסיימי, תהו זה קו ירוק שמקיף את העולם, בוהו אלו אבנים מפולמות שממנו המים יוצאים שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו): שלש - היא הבינה שהיא שלישית ודאי, ואין ספק שאצילותה מכתר וחכמה. וזהו שאמר מים מרוח, כי כנוי הרוח יתייחס בחכמה או בכתר כדפרישית. ואמר שהבינה מי"ם מפני שברחמים הם הרוח והמים, והדק דק יותר הוא הרוח ואחר הרוח מים, לכך כתר וחכמה שהן דקות כנה אותן בשם רוח, והבינה שהיא נגלית יותר בשם מים, כמו שהמים מקבלים ציור הענין יותר מהאויר כנודע: חק"ק וחצ"ב - בכח הכתר והחכמה ששתיהן פועלות בבינה, י' וקוצו של י' הם פועלות בה' והיא הכוללת שלשתן כנודע: בה"ן - חזרתי על כל הספרים לראות אם יש גורס ב"ה - כדי שיחזור על הבינה, ולא מצאתי לי חבר. לכך נאמר שמלת בהן אהדר אל מים לשון רבים, או אהדר אל הכתר ואל החכמה ופי' בהן עמהן, והכוונה בכחן נאצלו תהו וכו' כדמפרש ואזיל. או נפרש בהן בכ"ב אותיות, והעניין שעל ידי ל"ב נתיבות היה אצילות הספירות מחכמה אל הבינה. או ירצה בהן ממש והיינו בכ"ב אותיות שבבינה חק"ק וחצ"ב כל הנמצא מהחכמה אל הבינה: תה"ו ובה"ו רפ"ש וטי"ט - הם ארבעה אותיות שבשם וכן פירשו המפרשים. והם בחינתם שבבינה תה"ו י', ובה"ו ה', רפ"ש ו', טי"ט ה'. ופירשנו מאי בהו דבר המלביש את התהו. והענין כי החכמה היא י' גל"ם שכך עולה חכמ"ה, והוא דבר המתהא בני אדם שאפילו הרהור אסור בה. וכן פירוש בהו אלו אבנים מפולמות דהיינו סוד יודי"ן שמהם מים יוצאין לעולם שהיינו מקורות הרחמים מן החכמה שבבינה לבינה, כי הרחמים הם מי"ם ובינה נקראת עולם, בה"ו היא המלביש היו"ד שכך ה' היכל ולבוש ליו"ד כנודע, והיא עניינה כזה ה נקודה בגו היכליה. ומפני היות החכמה נעלמת, וגלוי עניינה בבינה, לכך הבינה נק' בהו שהוא דבר שיש בו ממש דהיינו קצת גלוי, עד שעתה הוא מקום שאלה מ"י ודאי כנודע: רפ"ש - הם המים שהתחילו כבר להתעבה קצת, והענין כי הבינה תקרא מים והת"ת שהוא גלוי יותר תקרא רפ"ש, שהוא העבות הדברים יותר מהבינה כנודע. טי"ט הוא המלכות והוא עב יותר מהת"ת, והיינו העבות הדברים בעצם וגילויים כחומר ביד היוצר. והענין כי הספירות בבינה במציאות יהו"ה, מה שאין כן בחכמה שהם במציאות יו"ד ה"א וא"ו ה"א דהיינו עשר, אבל בבינה הם בכלל ארבעה אותיות י' חכמה ה' בינה ו' שית ספירן ה' מלכות, והיינו תה"ו בה"ו רפ"ש טי"ט: חקקן כמין ערוגה וכו' - והענין כי נתן בהן באותיות דהיינו המים כח שש קצוות, והיינו חקקן כמין ערוגה, זהו תחת מלכות שהיא נקראת ערוגה ודאי. ואחרי כן נתן בהם כח ארבעה הקצוות דהיינו מזרח ומערב צפון ודרום. וזהו שאמר הציבן כמין חומה - מצד הת"ת בעל שש הקצוות נתן בהם כח רום. וזהו שאמר כמין מעזיבה - מצד הבינה בכח רום הסוכך עליהן. ואפשר שאל סדר ארבע מדות הכוללות כל האצילות כיוון, והם שש קצוות בחכמה שהוא תהו, ושש קצוות בבינה שהיא בהו, ושש קצוות בת"ת שהיא רפש, ושש קצוות במלכות שהיא טיט. וכבר פירשנו ארבעה מערכות אלו באצילות בספ"ר שער סדר האצילות. או ירצה סדר ארבעה אותיות השם, ואמר כי ארבעתם במלכות וזהו כמין ערוגה, וארבעתם בת"ת וזהו הציבן כמין חומה, וארבעתם בבינה וזהו סבבן כמין מעזיבה. והסוד שם אדנ"י במלכות, ושם יהו"ה בת"ת, ושם אהי"ה בבינה, והערוגה מלכות לבדה, והחומה ששה ספירות, והמעזיבה הם שלש ראשונות שהמעזיבה כוללת טיט ועפר והרעפים. ויצק מים עליהם - הם סוד המשכת מימי האבנים המפולמות היוצאות אל בהו ורפש וטיט. ואומרו ונעשו עפר - פירוש המים ההולכים דרך המדרגות ומתעבים והולכים עד שיורדים אל המלכות, ושם נעשים עפר בה שהיא יסוד העפר. וזהו כי לשלג - שהם מים ונקרשים אחר התפשטם קצת. ואחרי כן יאמר הוי ארץ בהיותם מתעבים עד שיורדים למלכות. ואית דגרסי תהו וכו' - והוא פירוש מבחוץ. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (יא) ארבע אש ממים חקק וחצב בהן כסא הכבוד ואופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכל צבא מרום. ומשלשתן יסד מעונו שנאמר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט (ואית דמסיימי הכי - ולא מאשו הגדולה שלא ישוו לאש אוכלה אש): כבר פירשנו משנה זו בספ"ר בשער אם האין סוף הוא הכתר, ושם הכרחנו כי המלכות היא רביעית אל מנין הספירות, וכן פירש הרשב"י ע"ה. והטעם מפני שאחר אלו מנה שש קצוות שהם ששה ספירות כנודע. ועוד גם אל המלכות יחס עם שלשה אלו שהיא רביעאה לכל תלת, וכן פירשו בתיקונים ואמרו שהיא א"ש ממים, מפני שהמלכות לה שתי בחינות האחת היא יו"ד מהחכמה ועל בחינה זו נאמר ה' בחכמה יסד ארץ באבא יסד ברתא, והשנית היא מהבינה והיא ה' כאמרו ויבן ה' אלהים את הצלע, נמצאת משום בחינות אלו היא אש דין ועיקרה מן הרחמים שהיא מים, אם מצד אימא אם מצד אבא. לכך אמר אש ממים דהיינו דין, ובהכרח תהיה דינה דין רפה: חקק וחצב בהן - כדפרישית לעילא, כסא הכבוד - היינו הבריאה, והכוונה על שורשן שהיא במלכות וממנה נמצאו למטה כנודע. וכלל המלאכים בשלשה בחינות שהם אופנים שרפים חיות, והטעם כי כמו שהמדות הם עשר ונכללות בשלש שהם בינה כלל שלשה ראשונות, ות"ת כלל שש קצוות, והמלכות, כן הם שלשה בחינות במלאכים וכולם כלולים בהם, שרפים כנגד הבינה, חיות נגד התפארת, אופנים נגד המלכות. ולכן המציא שלשה אלו במלכות מצד תה"ו ובה"ו ורפ"ש וטי"ט הנזכרים לעיל. ואפשר דעלייהו קאמר חקק וחצב בהן, והם ממש בריאה יצירה עשיה, אצילות מלכות וכל מה שלמעלה ממנה, בריאה כסא הכבוד והשרפים, יצירה חיות ומלאכי השרת, עשיה אופנים וכל צבא מרום. והם שלשה מדרגות מושרשות במלכות ונמשכים למטה, והם בריאה יצירה עשיה: וז"ש ומשלשתם יסד מעונו - דהיינו מלכות, והם מיוסדים בשורש נעלם בעמקי המעון שהיא שכינה מעון וא"ו ודאי. או אפשר דשלשתם אהדר לכתר חכמה ובינה הנזכרו' שהם גם כן בריאה יצירה עשיה כדפרישית לעילא. או ירצה שלשתם בינה ת"ת מלכות, שהם גם כן בי"ע כדפרישית בספ"ר בשער אבי"ע, והם שורש אל שרפים חיות ואופנים כדפרישית. או ירצה ומשלשתם אלו שהם מושרשות במלכות יסד מעונו שהוא ממלכות עד נקודת הארץ התחתונה שהכל נכלל בבריאה יצירה ועשיה. וכלהו אתו שפיר וכולא חד: ואומרו שנאמר - הם לראיה אל חיות מת"ת ואופנים ממלכות, מאומרו מלאכיו רוחות - היינו מצד הת"ת שהוא רוח, משרתיו אש לוהט - היינו מצד המלכות שהיא אש כדפרישית, והם חיות ואופנים. ומה דגרסי בקצת ספרים ולא מאשו הגדולה - הוא פירוש לפסוק שאמר אש לוהט, להבחין בין אש המלכות שהיא אש אוכלת אש, אל אש האופנים שאינו אלא אש לוהט לבד. ובזה נתבארה שמועה זו [בס"ד]: וכשתזכור הפירוש שכתבתי במשנה ד' עומק ראשית חכמה, עומק אחרית בינה, עומק טוב חסד, עומק רע גבורה, יהיו ארבע' משניות אלו אחת רוח אלהים חיים חכמה, רוח מרוח בינה, מים מרוח חסד, אש ממים גבורה, ויתיישבו קצת יותר בקצת העניינים. ואלו הפירושים יש להם הכרחיות מלשון התיקונים בקצת ומרעיא מהימנא כמו שכתבתי שם: (יב) חמש חתם רום בסוד, נ"א - בירר שלש אמות מן התפשטות [בנדפס - הפשוטות] וקבען בשמו הגדול יה"ו וחתם בהן שש קצוות: הענין הוא כי האותיות הם כלי לקבל הרוחניות והיכל שבו משכן הקדושה, כמו שהארכנו בספ"ר במקומות רבים, וזה מפני היות בו בצורתו ומספרו ועניינו ומבטאו ומלואו רמז אל האצילות והרוחניות הנרמז השוכן בו. ולכך בהיות האדם מבטא בשפתיו יתנועע ויפעול הרוחניות ההוא לסבה ידועה פי' שם בשער הכוונה. אבל עם כל זה שיש אל האות מקום הרכבה אל האצילות והרוחניות, עם כל זה ימצאו אותיות שוות משונות בעניינם ורוחנייותם. והעד על זה ה' אחרונה שבשם שאין קדושתה חמורה כקדושת ה' ראשונה. וכן בדברים רבים זולת אלו. והטעם הכל לפי כוונת הכותב. וכן גדולה מזו אמרו ז"ל בגמ' היה צריך לכתוב השם וחשב לכתוב יהודה וטעה וכתב השם אינו קדוש ונמחק, והרי הוא השם במקום הראוי לו ועם כל זה אינו קדוש ונמחק אף אם האותיות ראויות והגונות אל האצילות והרוחניות עם כל זה לא שרתה עליהן רוח הקדש מפני שלא הזמינום לכך. ואף בזה האותיות כ"ב כשנבראו בסוד י"ב פשוטות היו האותיות יה"ו שוות ברוחנייותם אל שאר האותיות, מפני שעדין לא קבען אל הרוחניות כותבן שהוא הממציא הכל, עד אחר שנמצאו לחוץ קבען בשמו הגדול - פירוש יש שם קטן ושם גדול, שמות קטנים הם אל אלהים וכיוצא שהרמז שלהם בספירה אחת ואינם כוללות כי אם מדה מן המדות שהוא חלק עשירי מהשם הגדול, כי ספירותיו הם שמו כענין שהשם שעל ידו קוראים בעל השם, אוף הכא נמי אין סוף בעל השם ספירותיו הם שמו. ושם בן [ארבע] כולל שמו הגדול דהיינו כלל ספירותיו כולן. ולכך אמר בשמו הגדול. וענין קבען - ירצה שיהיו כוללות כל האצילות כולו, ומקום שיוזכרו אותיות אלו או יוסתמו, שם יוכללו כל הנאצלים: ואית דגרסי ביר"ר שלש אמות, ואית דגרסי יסו"ד שלש אמות - ותרוייהו קושטא נינהו. והכוונה כי אין ספק שגם אל האותיות הכנה במבטאם בצורתם במלואם במספרם להיות כסא על כל הרוחניות, כדדרש רשב"י לעיל שער י"ב בסתרי אותיות, ולכך בירר אותם יותר מכולם, והם בסוד שלש אמות שהם שלש ראשונות שבהם נחתמין שש קצוות שלמטה מהן כזה י' חכמה ה' בינה ו' דעת. ועתה יובן ענין המלכות שם קרוב לשלשתם רביעית לכל תלת, שכן הם נמשכות י' בחסד ה' בגבורה ו' בת"ת מלכות רביעית להם, י' בנצח ה' בהוד ו' ביסוד מלכות רביעית להם. וכן למעלה מלכות רביעית לשלש אותיות שהם ממש שלש אמות כדפרישית לעיל שלש אמות כת"ר חכמ"ה ובינ"ה הם אותיות יה"ו: ואמר מן התפשטות - כדי שיהיו מתפשטין בענפים להקים הכל ולחזק הכל כדרך אדון יחיד שמושל בכלן ועד עדי עד כדפרישית לעיל: וחתם בהן שש קצוות - הוא סוד כללות הקצוות, כי הם כלולות מן העליונות שלש ראשונות וממשיכות למלכות והדרך הישר כי כל מה שבמלכות הוא משלש ראשונות כדפירשנו ומשלשתן יסד מעונו. אחרי כן המשיך סדר המשכת שלש אלה שהם שלש ראשונות דרך ששה קצוות עד הגיעם אל המלכות ששם עביות הדבר כנודע, ולכך נקט מלכות רביעית לשלשה ואחרי כן הששה שדרך בם נמשך הרוחניות והאצילות בה. ואם היה בא סדר יה"ו שלש ראשונות ממדרגה למדרגה לא היו במלכות אלא סוד יה"ו פשוטות לבד, לכך פירש שהם בששה על דרך הצירוף, נמצא שבחינת יה"ו במלכות מצד רום, ומצד תחת יו"ה, וכן עד"ז לכל. וענין חתם - כבר פירשנו שהוא ציור הכללות במלכות, וכן בכל מדה ומדה כדפרישית. ונמצא שורש כל המציאות בכל מדה ומדה מן המדות כיצד, כל המציאות נכלל בל"ב, וכל ל"ב נכללות בשלשה ספרים, ושלשה ספרים הם סוד יה"ו, ויה"ו בכל המדות, הרי הכל נכלל ונשרש בכל מדה ומדה. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (יג) פנה למעלה וחתמו ביה"ו, שש חתם תחת פנה למטה וחתם ביו"ה, שבע פנה לפניו וחתם מזרח בהי"ו, שמנה פנה לאחוריו וחתם מערב בהו"י, תשע פנה לימינו וחתם דרום בוי"ה, עשר פנה לשמאל וחתם צפון בוה"י: ממה שצריך לדעת הוא כי אותיות הי"ו הם סוד י' חכמה ה' בינה ו' דעת במקום כתר. והנה אלו פעמים יגבר הדעת בסוד אות וא"ו שהיא עיקרית בדעת יכלול בעצמו החכמה והתבונה באחד משני דרכים, או חכמה על בינה בסוד י"ה, או בינה על חכמה בסוד ה"י. וכאשר נשתף שתי מלות אלו עם וא"ו שהיא עיקרית בתיבה יעלה וי"ה או וה"י. וכן בסוד החכמה הם הדעת והתבונה ופעמים תגבר הדעת על התבונה כזה ו"ה, או תגבר התבונה על הדעת כזה ה"ו, וכאשר נשתף שתי מלות אלו עם י' שהיא עקרית בחכמה יעלה יו"ה או יה"ו. וכן בסוד הבינה הם החכמה והדעת באחד משני הדרכים, או דעת על חכמה או חכמה על דעת, כזה ו"י או י"ו, וכאשר נשתף שתי מלות אלו עם ה' יעלה הו"י או הי"ו. כבר פירשנו למעלה ששה קצוות אלו הם מעלה נצ"ח, מטה הו"ד, מזרח ת"ת, מערב יסו"ד, צפון גבור"ה, דרום חס"ד. והנה הרשב"י ע"ה בתיקונים אין לו גירסא זאת שהעתקנו אלא יה"ו בדרום, הו"י בצפון, וה"י למזרח, וי"ה למעלה, הי"ו למטה, יו"ה במערב. וע"פ דרך זה נבאר ונאמר כי עניין פנה הכוונה אל סוד הפנייה וההשגחה אל המאציל בסוד ק"ו המדה לתת כח בק"ו המדה לכלול במדה כל כח חכמ"ה ותבונ"ה ודע"ת עם כל ציורי הנמצאות בסוד ל"ב נתיבות שבהם. וענין היות בחסד יה"ו הוא להיות החסד תחת החכמה וקבלה ממנה סוד הסדר הנכון וצד החסד הגדול שהוא אור ישר כראוי חכמה על בינה ובינה על דעת. וזהו סוד יה"ו. וכן נכללים בחסד. וזהו וחתמו ביה"ו: הו"י בצפון, היינו טעמא כי ה' בגבורה בצד הבינה ששם לעולם גוברת ה', ומפני שהיא במדת הדין הקשה לקחה מהבחינות בחינה המגברת הדעת שיש בה דין קצת, על חכמה שכולה רחמים. ת"ת מזרח בוה"י, הדעת הוא הת"ת ולכך לקח משם תגבורת הוא"ו על כל והגבירה הבינה על החכמה מפני שהוא אמצעי ואינו בצד החסד כנצח, ולכך נחל מהדעת וה"י. והדעת צד מלמעלה [אל הנצח] מפני שהדעת אליו בסוד יהו"ה צבאות שבימין והוא בצד החסד, לכך לקח מהדעת וי"ה ומגברת חסד דהיינו חכמה על בינה. הו"ד גם היא מבינה ואינה דין כגבורה לכך לקחה לה מבחינת הי"ו שהיא מגברת החכמה על הדעת. יסוד נודע שהוא חסד ודאי ואינו בחסד משום דנטיל משמאלא, והיסוד י' ממש כחכמה לכך הגביר י' על ה"ו, ומפני שהוא גם כן מן הדעת הגביר וא"ו על ה"א, לכך חתם בו יו"ה. הרי שש חותמות על דרך הרשב"י ע"ה בתיקונים והעתקנו לשונו בספ"ר בשער אם האין סוף הוא הכתר: אמנם בכל נוסחי ספר יצירה שבאו לידנו יותר מעשרה מצאתי נוסחא זו שהיא כתובה לפנינו, וכך פירשו כל המפרשים, לכך גם כן אנחנו נבאר בה כפי דעתינו וזה סדרם. מעלה שהוא נצח חתום ביה"ו היינו שהוא מצד החסד ודאי אבל לא חסד גמור, לכך מגביר בינה על הדעת כי דעת רחמים ובינה שורש הדין, ומפני היותו מצד הימין חכמה לכך בחינתו יה"ו. מטה שהוא הוד חתום ביו"ה, היינו שהפך הנצח הוד זה זכר וזה נקבה, ושניהם שוים מפאה אחרת שאין זה בלא זה, לכך [הפך] ו"ה והניח י' במקומה, והיא יו"ה. לפניו מזרח ת"ת חתום הי"ו, ת"ת הוא מאימא דהיינו בינה ב"ן י"ה לכך מגברת אימא על אבא, ואחרי כן ברא תחותייהו דהיינו הי"ו, או מפני שמגמתו לאימא ואחרי כן לאבא ותמן אשתכח איהו והיינו הי"ו. מערב הוא יסוד נגדי של הת"ת ומוצאו גם כן מבינה, לכך חתום בהו"י הפך הדעת. דרום חסד חתום בוי"ה דהיינו מצד שהוא נאחז בת"ת שהוא אמצעי נאחז בו בדעת ואחרי כן סוד י"ה דהיינו חכמה על בינה. והגבורה צפון הפך זה דהיינו וה"י. ועם כל זה דברי הרשב"י ע"ה צדקו יחדיו. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (יד) אלו עשר ספירות בלימה, אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח, שלש מים מרוח, ארבע אש ממים, ושש קצוות רום תחת מזרח מערב צפון דרום (תם פרק ראשון): עיקר דברי משנה זו הוא מבואר לעיל, אמנם יש לדקדק על עניינה מה צורכה, דודאי משנה מיותרת היא שכבר פירשנו לעיל הענין בארוכה, וכי לקצר הארוך אתא, אתמהה. ואפשר שיהיה הכוונה לתת טעם הוצרכו עשר ספירות ולא שתים ולא שלש, ואמר כי להוציא הדברים מן האין הגמור אל דמות הגוף והגשמות והעכירות כענין היסודות והרכבתם, ואמר כי בערך המאציל שהוא חיי הכל האציל ראשונה חייות אל הכל, והוא הכתר שהיא נק' רוח אלהים חיים, שזה מורה על חיי הספירות וכל אשר מהן ולמטה כדפירשנו. ואחרי כן הוצרך להאציל עוד מדה שנית שתכנס בערך הי"ש, שזו הראשונה מרוב דקותה נקראת אי"ן, והיינו רו"ח מרו"ח שהיא חכמה שהיא י"ש מן האי"ן. וזהו שאמר רוח מרוח דק ממנו, וכיון לכנותה בשם רוח כי עדין אינה יש גמור אלא קרובה אל האין, אלא כדבר היוצא מן האי"ן ונכנס אל הי"ש. ולכן אמר רוח מרוח שעדין זו השנית הוא רוח כמותה אלא שהוא הרוח הראשונה שנתעבה, והאי"ן יצא לי"ש ולא י"ש, אם כן עדין אי אפשר ההוייות להגלות על ידו והוצרך אל שלישית והיא מים מרוח, דהיינו העבות הדברים אל היש הגמור. והוצרך לעשות מדה מגשמת הדברים מאצילות אל בריאה ויצירה ועשיה, וזהו אש ממים. ועתה נתהוו במים למעלה ובאש למטה מציאות ההוייה שהיא בעלת שש קצוות רו"ם ותח"ת וכו' דהיינו סוד ק"ו, צאת הדברים מנקוד"ה ומשט"ח ומק"ו והכנס בגדר גוף. ולא חס ושלו' שיהיו למעלה מדות גשמייות ח"ו אלא הם מקורות שמהם נמשך למטה כחות ההויה כדפרישית. וזהו שאמר אלו עשר ספירות - פירוש זה טעם שהוצרכו עשר ספירות אלו ולא הספיק בפחות ולא הוצרך ליותר. ובעצם הטעם הזה הארכנו בספ"ר בשער טעם האצילות בס"ד. נשלם פרק ראשון: שער חמשה עשר: