ספר מערכת האלקות-פרק תשיעי-
שער ההריסה:
בו יתבאר ענין קצץ בנטיעות שהוא המינות והאפיקורסות (סא והע"ז) ויתגלה בתוכו ענין המנורה והלולב והאתרוג (סא והשלחן ולא מצאתי והאתרוג) ויובן משם טעם מניני השמיניות עם ערך המנין. ומהנה יתבאר עוד סוד העבור על דרך הכלל המקובל בו עם סוד היבום ועניניו. אך ענין הלולב אבאר עוד בערך המנין בהמשכת ענינו:
ואחל ואומר כבר בארתי בשער הטעם כי נגנז האור הראשון בסבת חטא האדם ונשארה ההשגה בשר העולם. וגם זכרתי עוד כי שמי בקרבו. ומפני כן אצטרך להזהיר בעבודה הזאת להשמר כל איש מפניו פן יהרוס לעלות אל ה' ולהתבונן ולראות יותר מן הראוי לו:
והאזהרה הזאת הוא מפני כי מ"ה הוא השומר את דרך עץ החיים בכרובים ובלהט חרבו המתהפכת וכן צריך להשמר שלא להמיר בו כי כל הממיר בו ממיר בשמו הגדול אשר בקרבו. ואולי כי ביתרון ההתבוננות בשר יבוא המתבונן לטעות בו בצד מהצדדין על ידי מעוט חכמתו והשגתו וכאשר יתבאר. ועל ידי כן תהיה מ"ה שטוחה לפניו לפגוע בו. כי ההריסה והקצוצין בענינים (סא בענין) רבים יש הורס מעט ויש הורס הרבה:
וראה מה אמרו על בן זומא ובן עזאי על הכנסם לפנים מהמחיצה הראויה לכל אחד מהם לפי חכמתו. בן זומא הציץ ונפגע. בן עזאי הציץ ומת. כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ואין כל אדם משתמש בכתר מלכות כי יבא הנער השומר את השער לפגוע בו ועל זה נאמר דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו. וארז"ל בבני העלייה הא דעייל בבר הא דעייל בלא בר. ופירשו כאן ברשות כאן שלא ברשות:
גם ארז"ל כי הראיה כנגד מקום הכבוד קשה אמרו המסתכל בידי הכהנים בשעה שנושאין את כפיהן במקדש עיניו כהות והטעם כי השכינה שורה בברכתם על י' אצבעותיהן שנושאין למעלה כנגד העשר:
וארז"ל המסתכל בקשת כמי שלא חס על כבוד קונו וראוי לו שלא בא לעולם מפני שהקשת נרמז לעטרה וכמו שדרשו ז"ל שם את קשתי נתתי בענן (בראשית ט) דבר המוקש לי. כמו קשין דפריא. (סאמ בגליון פר' הקשין המחברים בפרי) ואמרו עוד כל הרואה ערותו קשתו נגערת. וכאשר נתבונן בפנת האדם ברמז צורת העטרה:
ואמרו בפרקי רבי אליעזר כי ערית אשת לוט הביטה בעבור בנותיו ראתה אחריו שכינה וחזרה נציב מלח כי העטרה היא שכינה והיתה שופעת בסדום ונעשתה נציב מלח מדה כנגד מדה היא הציצה אחורי העטרה הנקרא מלח ולא הסתיר טעם זה מאמר רז"ל שאמרו מפני שלא נתנה מלח לעניים (סאמ בגליון כי העטרה נקרא מלח על כי היא מעורבת בין שני המדות) כי בא מעשה ונזכר העניין:
ואמרו כי המתפלל צריך שיתן עינין למטה ולבו למעלה וכאשר יתבאר עוד למטה. ושמענו בהבל כי אולי נענש ליהרג בעבור כי כאשר שעה ה' אל מנחתו ותצא אש מלפני השם ותאכל את מנחתו הציץ באש ההיא ונענש. ואולי כי כן האמת בענין ההריגה. ואמנם למטה ארמוז כי קיום העולם לא היה ראוי בו ואף אם לא נהרג:
וכן שמענו במשה ע"ה בענין ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל השם ידע את אשר נעשה לו כבר בהבטתו וכענין אשר נזכיר עוד למטה בקבלה בענין גלגולו הנח לך כי אף ראיית דבר נגד המקום (סא נגד מקום הכבוד) או ראיית דבר לכבוד השם יתברך ואף כי יהרוס לגנאי בדבור או במחשבה או במעשה וכאשר יתבאר למטה בין בסתרי תורה ובין בדברי רז"ל:
הנה חטא אדם הראשון בפרי שנמנע ממנו כי בין למאן דאמר אתרוג היה בין למ"ד תאנה בין למ"ד חטה בין למ"ד ענבים לדברי הכל הפרי רומז לעטרה. אך אחד הטמין בענין (סא העמיק בענין ובעיון) יותר מחברו כפי חכמתו כאשר יוכל להתבונן המשכיל כי כבר ידעת כי תאנה לשון תואנה וכן דרשו בבראשית רבא בפסוק ויתפרו עלה תאנה עלה (סא עילה) שמביא תואנה לעולם. ובחטה נרמזת החכמה כמו שאמרו אין התינוק יודע לומר אבא ואימא עד שיאכל דגן והוא דומה לכליות היועצות בסדקן. ובאתרוג נרמז אל העטרה בחמוד כי תרגום וכי תאוה הוא לעינים דמרגג כי שם כל כלי חמדה. והחמוד באותו מקום. (סא וכל המתאוה והחומד באותו מקום הוא) ובענבים כל הבנין דומה לאשכול בענין שנאמר אשכל הכפר דודי לי (שיר א) אך הענבים הם תכלית הרצון שבאשכול כי מהם יאכלו ומהם היין (סאמ כי כלם מריקים הברכה אל העטרה) וכבר דברתי בזה במדה העשירית בשמות. כללו של דבר חפש דבריהם ז"ל והם ביאור (סא כאור) בהיר בקבלה:
ומעתה נחזור לענין החטא. אמרו בחוה כי סחטה ענבים ונתנה לאדם לומר כי העמיקה בחטא ההוא הרבה כי בקשה להגביר כחה על כח בעלה בעולם השפל ולומר שכחה יהיה עקר ומפני כי הטעת את בעלה ענשה גדול ממנו ונהפך הדבר במאמר ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך בין בעליונים בין בתחתונים מ"מ טעה והודה ואמר כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם והנה הרס לחלק את הפועלים והסבה בזה מפני כי לא השיגה חכמתו אך במעלת המנהיג שהוא העטרה הנרמז בפרי שאכל. ולכן חשב כי דיו בפרי שהוא קיומו של עולם ואליו ישא את נפשו (סא כפיו) להתפלל ולא שת לבו רק לזאת. ובעבור כי כוון להפריד הפרי מן האילן שהוא עץ החיים נענש הוא וזרעו בהפרדת הנפש מן הגוף מדה כנגד מדה כי היה ראוי לחיות לעולם כמו שזכרנו בפנת הטעם והנה חטא במחשבה ובמעשה כי נמנע מן הפרי של מטה מלאכול פן יוליד לו חפץ להמשיך אחר יצרו ותהיה סבה זו מיתתו כי כאשר ימשך למטה אחר פרי זה ימשך עליו הפרי העליון וימות בו:
ובפנת הטעם זכרתי כי חטא האדם וענשו נרמזים בפסוק הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע והרמז הוא במלת לדעת שהוא כענין וידע אלקים. ומפני שהיה לו לדעת טוב ורע ולא ידע אך בחר ברע ומאס בטוב והנה חטא בשנים ונענש בשנים בגוף ובנפש כמה שנאמר ועתה פן ישלח ידו וגו' וכמו שנתבאר שם כי הענש ההוא הוא גרם המיתה והוא מדה כנגד מדה:
עוד יתבונן חטאו של אדם ממה שהזכירו ז"ל בתשובתו. ארז"ל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותטב לה' משור פר מקרין מפריס. דרשו מקרן חסר יוד והקרן רמז למלכות כדרך וירם קרן משיחו (שמואל ב) אצמיח קרן לדוד (תהילים קלב) ואמרו אחת לרמוז כי תקן מה שקלקל הוא קלקל ביחוד לחלק את הפועלים וחזר בו הביא שור בקרן אחת ולכן אמרו במצחו שהוא באמצעותו של ראש לרמוז בו כי לא הטה הקרן הרומז לעטרה שהיא המלכות מקו האמצעי שהוא התפארת:
ומעין חטאו של אדם חטאו אנשי דור הפלגה באמרם ונעשה לנו שם. וכבר ידעת כי מלת שם רומז לעטרה ובעבור כי לא שתו לבם רק לזאת כי חשבו כי זאת תספיק להם צורכם בעולם השפל והפרידו הארץ מן השמים נענשו גם הם מדה כנגד מדה ונתפרדו בארצותם לגוייהם הפך כונתם אשר תתבאר למטה ובעבור כי חטאם הראשון היו שוים במלחמ' אמרו בפסוק אשר בנו בני האדם אמר ברכיה אטו שאר אנשי בני חמרייא בני גמלייא. אלא בנוי דאדם קדמאה שעשו כמעשה אדם:
אמנם יש לדעת כי כוונת אנשי דור הפלגה מצד אחד טובה היתה כי בראותם ממשלת מלאכים וכח מערכת הככבים והמזלות בארצות בקשו להוציא את עצמם מתחת ממשלתם ולחסות תחת כנפי השכינה שהוא מקום היחוד וחשבו כי על בניה אשר יזמו לעשות והוא ענין עיר (סא בנין עיר) שהוא מראה הנבואה כאשר יתבאר בפנת האדם כי מיד תשרה השכינה עליהם ולא יתפרדו בארצות תחת השרים הנחלקים לאקלימי הארץ וכמו שיתבאר גם בפינת האדם וישיגו במראה ההיא כל חפצם וכמו שנאמר ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. וכלל מחשבתם היות מושל עליהם היחוד שהוא אלהי האלקים ואדני האדונים כדי שלא יתפזרו וישרה עליהם רוח הקדש ומחשבה זאת טובה היתה:
אבל החטא היה באמרם ונעשה לנו שם כאשר זכרנו. וכבר הזכירו רז"ל על וראשו בשמים שהניחו ע"ז ונתנו חרב בידה. אמנם הוזכר בענשם שם של רחמים כמו וירד ה'. וכן הבה נרדה (בראשית) כי ענין הירידה הוא להיות רחמים בדינו שלא לחבל וכאשר רמזתי בפנות הטעם בענין הקרבן וטעם הרחמים עליהם שלא להשחיתם הוא כאשר זכרנו כי בקשו לחסות תחת כנפי השכינה ולא כוונו להשחית דבר מבריאת המנהיג ולכן הניח להם חיים היות להם חלק עוד לעולם הבא אם ישובו בתשובה:
אבל דור המבול השחיתו דרכי הבריאה והוא גנאי לשר הפועל והמנהיג מאסם גם השם הגדול ולא רחם עליהם וכאשר יתבאר עוד למטה וקרוב לחטא האדם:
וחטא של דור הפלגה היא ענין מעשה העגל במדבר כי כל ישראל חוץ ממשה לא השיגו ולא שמעו זולתי קול הרומז לעטרה והיא היד הגדולה אשר השיגו על הים כמו שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד) והיא הרומזת למ"ה ולכן בנסעם במדבר אל מקום חרב ושממה חשבו כי טוב להם השר ההוא ללכת לפניהם במקום חרב כי שם כחו וגבורתו כי הוא בעל המלחמות והחרבן ויסודם כי מאתו הכל:
ואם לא היתה כוונת כולם רק לעורר כח הגבורה להנהיגם במקום ההוא ולא ישכחו את השם הגדול אשר בקרבו אשר הוציאו ממצרים וכענין שנאמר אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (שמות לב) כח גדול רמז לתפארת וביד חזקה רמז לעטרה ותהיה כוונתם כמו שהיתה בקרבנותיהם במקום ההוא שהקריבום פרים כנגד מדת הדין והיו כלם שלמים שלא תהיה מדת הדין שטוחה לפניהם אז היתה הכונה טובה:
אך כוונת קצתם היתה רעה לקצץ בנטיעות ולא שתו לבם רק לזאת והיא הע"ז שעשו. ובעבור כי העטרה נקראת שור עשו הצורה של עגל כי עגל בן יומו קרוי שור. והנה לקחו להם אחד מרגלי המרכבה וכענין שנאמר ופני שור מהשמאל וכמו שיתבאר בפנת המרכבה. ועשאוהו עוד מזהב לרמוז אל מדת הדין כי הזהב מצפון יאתה כי מהשמאל העשר נמשך וכמו שנאמר ובשמאלה עשר וכבוד. ומפני הכוונה הרעה הזאת פגעה בם מדת הדין ונפלו מהם כמה:
אמנם מפני שלא השוו כוונתם כולם כי יש מהם כוונו לטובה כמו שזכרנו לעורר להם כח הגבורה ויש מהם כוונו לקצץ בנטיעות כמו שזכרנו גם כן ויש גם כן מי שנוטה לבו לעבודה זרה ממש לשור שבמרכבת יחזקאל. אמרו כי משה ע"ה בדקם כסוטות ומפני שלא חטאו כולם לא נאסר להם הבשר לגמרי כמו לאדם הראשון שנאמר עליו ואכלת את עשב השדה:
אמנם מפחד חטאם נאסר להם בשר תאוה וצוה אותם להביא בחמתם אל פתח אהל מועד לשוחטם ולהקריבם שלמים עד כלות הדור ההוא. כי יש לך לדעת כי בהיות אדם צדיק גמור אימתו מוטלת על כל הבהמות כמו שנאמר ומוראכם וחתכם (בראשית ט) וכולם נבראו לצרכו כי הוא נברא בדמות עליון וראוי הוא היותו מלך על הכל ומותר לאכול בשר בעל חי וכענין שאמרו על אדם הראשון טרם שחטא כי היו מלאכי השרת צולין לו בשר וצוללין (סא וסוככין) לו יין ואחר שחטא נהפך עניינו ונאסר לו הבשר כמו שזכרנו שנאמר ואכלת את עשב השדה (בראשית ג) והיתה אימת החיות מוטלת עליו וכאשר בא נח הצדיק והיה אחר המבול שהיה הזמן כמו יצירה חדשה והקריב קרבן עולה בכוונה שלמה הותר לו הבשר כמו שאמר בו הכתוב כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט) וכן אחר כלות דור המדבר וזכה הדור השני בצדקו להכנס בארץ הנבחרת הותר להם בשר תאוה. ובדור הפלגה לא נאסר להם הבשר כי באו לחסות תחת כנפי השכינה כמו שזכרנו. ואמרו ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר:
ונדב ואביהוא בעבור שלא כוונו בהקריבם רק לפני השם והפנים רמז לעטרה לכן עשוה זרה ונענשו בפרידת נפשם בלא עת כי פגעה בהם מדת הדין מדה כנגד מדה:
והקצוצים שאמרנו רמוזים גם בפסוק ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל (ירמיה) נקרא מלא באלף וכתוב חסר. נקרא מלא לרמוז למערכת הכוכבים שהיו משתדלות בכשפים במערכות השמים ומקטרות להם. וכתוב חסר לרמוז לעטרה שהיא מלכת השמים כלומר כי כוונו גם כן לקצץ בנטיעות. ואולם כי גם במלת כל נרמז גם זה כי העטרה נקראת כל לומר שמן אז שחדלו לקטר למלאכת השמים חסרו הכל כי הוא להם לבדו:
והנה הבינות כי אדם ודור הפלגה (סא ודור המדבר) ונדב ואביהוא אף על פי שמעשיהם וכוונתם לכבד את השם הנכבד נענשו כי ברבוי כבוד לשליח מעטו בכבוד המשלח וכאלו הכל תלוי בשליח והארץ נתן לבני אדם:
וכבר בארנו בפנת הטעם ענין השתוף ואין קיומו של עולם רק בגזרת והוא ימשול בך והמשליט את האשה יסתלק שפע הרחמים ובסלוקו המנקת נרדית כטעם המכעיסים אותי על פני ואז נתן רשות למשחית לחבל מצד הנחש ולעתים אינו מבחין בין צדיק לרשע כענין מיתת בכורי מצרים שנאמר בו ואתם לא תצאו וגו':
(שמות יב) בוא וראה בדור המבול איך פגעה בם מדה קשה כאשר השחיתו את דרכם כי בהשחתתם מאסו בפעולת הפועלים אשר הוא טוב וישר לקיומו של עולם ולכן נסתלק שפע הרחמים ובא הנחש והטיל זוהמא על חוה ונשחת הכל והוא שכתוב ויתעצב אל לבו (בראשית ו) וכבר ידעת כי הלב רומז לעטרה ועצוב הרחמים הוא רדוי המנקת כי אין השם עומד בין השורים כאשר היה בצאת נח מן התיבה כאשר יתבאר למטה. אך אמר הכתוב וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. כלומר נחם ה' הגדול כי עשה את האדם ע"י העטרה הנקראת ארץ וכן אמר נחמתי כי עשיתם חסר יוד בין תיו למם כלומר אמר התפארת לעטרה כי נחם שעשאתם ולכן נתעצב והוא הרדוי שהזכירו ז"ל והנה נשחתו אפילו ברחמים כי נהפך להם לדין בהסתלקו:
וזהו שנאמר ויאמר אלקים לנח וכו' והנני משחיתם את הארץ (בראשית לו) כלומר שהוא ישחיתם עם הארץ העליונה כי בהשחתת הארץ ישחתו הם והנם נכרתים מן העולם הבא ומגן עדן ואין להם חלק בהם ותוכל להתבונן למה לא הוזכר בדור המבול השם הגדול רק מלת אלקים כי המשפט לאלקים הוא. אבל בצאתם מן התיבה אמר הכתוב זאת אות הברית וכו' בין אלקים ובין כל נפש חיה אשר על הארץ (בראשית ט) ופירש בב"ר אלקים זו מדת הדין של מעלה. אשר על הארץ זו מדת הדין של מטה. של מעלה קשה ושל מטה רפה. הבינו זה ממה שאמר הכתוב על הארץ. הנה שרמז בפרשו כי האו' שהוא הרחמים יקום בין השוורים ולא יהיו נזקקים זה לזה:
ותוכל להתבונן עוד ענין דור הפלגה שזכרנו שלא נדונו בקשה אך ברחמים ולכן נאמר עליהם שם של רחמים כמו וירד ה' הבה נרדה כי ירידת השם היא היות רחמים בדינו והניח להם חיים בעולם היות להם חלק לעולם הבא אם ישובו:
ואנשי סדום לא נמצא בחטאם קצוץ גדול כמו שמצינו באחרים אך כי רז"ל הזכירו בהם דברים רבים כי חסרו מכל דבר חסד ומפני כי היו רעים וחטאים לה' מאד שהוא השם שגדול לחסר מחסדו כי רובו חסד. באה אליהם מ"ה לצעוק עליהם למצוא להם זכות וכאשר נראה שם מן הכתובים כי אברהם בהתפללו בעדם הזכיר השם הגדול באד'. כי חשב שכבר נגזרה עליהם הגזירה במדת הדין והשם השיבו תמיד ברחמים שהרי נכתב השם ביקוק והמשכיל ישכילהו משם:
ויש הריסה שהוא כענין גנאי לשר ההוא כמו חטאו של קין בקרבנו כי הבל אחיו הביא מבכורות צאנו ומחלביהן ועשה קרבן נאה בעין יפה כדי להמשיך חוט של חסד להביא חיים וברכה עד העולם כדרך הקרבן. אבל קין הראה בקרבנו עין רעה שלא הביא רק מפרי האדמה ולא מחלבו ובב"ר אמרו שהביא מזרע פשתן. ואולי מפני כי יש ענין רמוז בפשתן אמרו כן בקבלה ומפני שלא כיון יפה באדמה. או אולי לא כיון רק באדמה. ואולי רמז בה מעוט כח בהיותה מקבלת מלמעלה לכך נאמר וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד):
ובראותו כי לא שעה אל מנחתו חרה אפו והתקצף אף במלכו להרוס יותר בהריגת הבל כי ידע כי הוא ותאומתו והבל ושתי תואמותיו ואדם וחוה שהיו שבעה היו דוגמת הבנין וכאשר יתבאר בשביעיות ובהם קיום העולם ראוי. ואדם וחוה היו שרש לבנים כמו שהאלן שרש לענפים. ובהיות ידוע כי השרשים לא יוציאו פירות אך הענפים חשב כי אביו לא יוליד עוד כי הוא ואשתו כמו שרש האילן אשר הוציאו הענפים שהם הוא ואחיו ותאומותיהם וקיום העולם ראוי בהם דוגמת עליון. ומפני שלא שעה השם אל מנחתו חשב להרוג את אחיו את הבל ומאשר יחסר מן המנין הנכבד אחד או יחזור העולם לתהו ובהו או יתקיים ממנו על כל פנים. וקם עליו והרגו אלקים נפש ושתלו לאדם זרע אחר תחת הבל וממנו הושתת העולם הפך מחשבת קין הסכל שלא ידע ולא הבין כי אע"פ שהגזע לא יוציא פרי מ"מ כאשר ייבש הענף יש לחות בשרש להוציא ענף אחר תחתיו שיוציא פרי והוא ענין גלגול הנפש הנקרא סוד העבור אשר אני עתיד לדבר בו בסוף המבוי הזה כי נתגלגלה נפשו של הבל בשת ונשתת ממנו העולם כי קין לא היה ראוי בקיומו של עולם אע"פ ששב בתשובה מפני שרצח:
והנה קין חטא בשני' אח' בכוונתו הגרועה בקרבן והשני בחושבו בו להרוס אחד מן המנין שהיה ראוי לקיומו של עולם בדוגמת עליון ולכן נענש בשני עונשים. אחד היותו נע ונד בארץ והוא כנגד מחשבתו הרעה בבנין לנגד אותו (סא נדנד אותו) הענש השני אע"פ שחזר בתשובה כבר נגזר עליו שלא יתקיים העולם בו ובזרעו. ואולי כי נשארה אשתו של נח שהיתה מזרעו של קין והטעם יתבאר במבוי השביעית:
עוד יש הריסה שהוא כעין גנאי כי בהשיג החכם כי אין תועלת בשליח (סא בפעלת השליח) רק בהסכמת משלחו וכענין אשר יתבאר במבוי הטעם ויאמרו כי אין כח בשליח וההריסה הזאת רמוזה על המרגלים אשר הוציאו דבה רעה על הארץ וכוונתם רעה בארץ החיים כמו שנתעוררו ז"ל בפסוק כי חזק הוא ממנו ולכן נענשו שלא יכנסו בארץ מדה כנגד מדה. להריסה כזאת (סא הזאת) יש מתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי ואין יראת השם במקום ההוא. וההריסה הזאת היא אשר אזכור למטה עוד בענין היחוד במשל של בת מלך:
עוד יש הריסה קלה ראיתי לבארה כדי להתבונן ממנה כמה יש להזהר בעניני השר ההוא והוא ענין החטא של משה ואהרן בהכותם בצור פעמים והם לא פשעו במעשה ההוא רק בעבור ישראל שהיו יכולים לטעות בו ולומר כי כל הכח על יד השליח שלא בהסכמת משלחו. (סא שהיו יכולים לטעות בו ולומר כי אין כח באמונה להעשות נס כזה על ידה) האמת לכן נענשו בביאת הארץ מדה כנגד מדה הם לא קדשו את הארץ להראות כי יש בה כח להעשות נס זה על ידה וזהו שאמר הכתוב יען לא האמנתם בי להקדישני וכו' כלומר שלא נתנו אמונה בשמו לקדשו לעיני העם וכן אמר להם משה גם בי התאנף ה' בגללכם לא היה הכעס אלא בגללם אבל הם לא פשעו שהרי לא הודיעם השם הגדול שיעמוד שם על הצור כאשר הודיע בחורב שאמר הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב ולכן הכו פעמים כנגד השם הגדול והשם הנכבד ועם כל זה נענשו בשביל שאר ישראל שהיו יכולין לטעות בענין וכמו שמפורש במשנה תורה:
גם אחר סמך על חדוד חכמתו וטעה בשר ההוא. אמרו ז"ל ראה מטטרון שהיה יושב וכותר כתרים לאותיות וזכותן של ישראל היה כותב אמר גמירי שלמעלה אין ישיבה וכו' עד ש"מ שתי רשויות יש. הנה כי הציץ כל כך השר ההוא עד שהשיגו ברחמים וכענין שכתוב כי שמי בקרבו וכתיב ישראל אשר בך אתפאר. ונתהפך לישראל מדת הדין לרחמים והוא ענין שהיה כותב זכותן של ישראל כלומר שהסכים בשורת הדין על טובתם. והישיבה היא ההמתנה כלשון יושב תהלות ישראל שהוא ממתין לקבלם וכענין הוו מתונין בדין. והכתיבה היא הפסק דין וההסכמה והנה הוא מוחץ ורופא ומפני כי נכנס והציץ לפנים מן המחיצה הראויה לו להביט בשר ההוא עד שטעה בענינו נסתלק מן השר הש"ה והיא המחייה שאמרו אפקוה למטטרון ומחיוה בשתין פולסי דנורא. ומנין שתין רמז לשש קצוות שכל אחד כלול מעשר וכאשר יתבאר במבוי השביעיות ועקרם הש"ה וקראום פולסי דנורא כלומר ניצוצי האש שהיא העטרה והיא אש גמור במחייה הזאת כי בהסתלקות השם הגדול נשאה הכל אש וכמו שנתבאר במבוי הטעם בדרש איש ואשה ונענש במחייה הזאת שיצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים וכו' ומניעת התשובה הוא הקשה שבדינין:
והטעם שנמנע ממנו אולי בעבור שנתחזק בטעותו כל ימיו וכאשר אמרו כי נשרו ספרי מינות מחיקו על הדרך הזה שמעתי אך בגמרה במיטב התבוננתי ובלבי צפנתי:
ועוד יש הריסה במי שכופר בתורה שבעל פה בעבור כי יסוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם הפועלים תורה שבכתב התפארת ושבעל פה העטרה. וכאשר יתבאר במבוי שמות המדות. (סא וכאשר נתבונן במבוי הנבואה) וכמו שאין השגת התפארת כי אם בעטרה כן אין השגת תורה שבכתב אלא על ידי תורה שבעל פה. וכענין משנה תורה שנאמר בו הואיל משה באר את התורה הזאת. וכבר ידעת גם כן כי משנה תורה בשם הנכבד והוא שעשה למשה שליח בינו ובין ישראל כאשר מוכיחות כל הפרשיות למשכיל ושם באר משה כל (סא רוב) המצוות שנצטוו כבר וכל שכן שהתלמוד מבאר כל דקדוקי המצוות כולם וטעמיהם. ומכל אלה יתבונן המשכיל כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה ענין אחד וחבור אחד ולא יתכן זו זולתי זו ומהם יתבונן סודותיהם ביחודן כי הכופר בתורה שבעל פה הוא המקצץ בנטיעות כי שמו בקרבו וזה מבואר:
והזכירו בבלעם שנדון בשכבת זרע כי נתעסק בכשפיו בזרע רותח ר"ל תכף יציאתו ורוח טמאה שורה עליו על ידי כשפים וכענין שאמרו באחיזת עינים המעביר ז מיני זכור על עיניו ואין צרך באור כי העובד לשדים או לכוכבים או למזלות או לשרים שהוא הורס ומבזה את קונו כי העטרה מקנאה בעובד לאלקים אחרים ובישראל יותר וכאשר נתבאר במבוי האדם:
ומשם נתבונן עוד כי לפי הצורה הנכבדת אשר היא באדם שאין לה חטא שיחטא בו האדם שלא יהרוס כי יטמא את צורתו הנכבדת בטמאת היצר הרע הנמשכת מהשמאל חוץ לבנין כי הצדיקים גמורים אפילו במיתתן אינם מטמאים שהרי לא נטמאו בזוהמתו של נחש:
ואחרי שהגעתי לזכור קצת מעשי החוטאים אשר הרסו אל ה' לראות. רואה אני להזכיר בכללם אשר קבלנו בחטא ירבעם. כבר ידעת כי עשה שני עגלים כנגד הקשה והרפה כי שתיהן נקראות שור וכאשר זכרנו במבוא שמות המדות. ועלה בדעתו לעשות ב' מלכויות אחת לחמש ראשונות שהוא הפחד ואחת לחמש אחרונות שהיא העטרה והם הקשה והרפה וחשב כי בענין זה תחלק מלכות בית דוד עכ"פ כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. והוא לא נתרעם היות המלכות כולו שלו אך שתחלק. ומפני שהיו כמה מישראל החכמים אשר ידעו כי מלכות בית דוד עתיד להחלק נשבעו לו בסתם לפייס (סא לקיים) רצונו. ומפני שלא הוציאו מן השבועה ענין עבודה זרה טעו כמה מישראל אחר מעשיו הרעים כי הראה להם חותמות השבועה וחשבו כי הודו לו על כל מה שיעשה וזהו שאמרו ירבעם חטא והחטיא את הרבים:
ולרמוז פנימיות כוונתו הרעה בעגלים נתן האחד בדן כנגד הקשה (סא לרמוז לקשה) והאחר בבית אל נגד הרפה (סא לרמוז לרפה) הנקרא בית אל על שם שהוא ביתו של התפארת הנקראת אל. וכענין שנאמר בכל ביתי נאמן הוא כמו שנתבאר במבוא הנבואה. ועשאן של זהב שהוא אדום כי שניהם רמזו לדין כי מצפון זהב יאתה והוא השמאל והנה כוונתו להרוס בין חמש לחמש הפך בטבעות הארון יהיו הבדים וכו' כמו שנתבונן במבוא שמות השוים. אבל רצה שיסתלק השפע הרגיל לבוא מן הכתרים אל החמש האחרונות אשר עקרם הדו פרצופין הנקראים אב ואם כאשר זכרנו במבוא שמות נגדות הפועלים ובזה תסתלק הברכה הבאה מהש"ה למלכות בית דוד:
וזהו שאמרו ז"ל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל אביו ואמו שנאמר גוזל אביר ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם בן נבט. ואין אביו אלא הב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל. ויתבאר לך במבוא התפלות בסדר הברכות כי סדר הברכות הוא שיבוא השפע מן הכתרים אל הפועלים והוא מן העולם ועד העולם:
ודע כי בכל הספירות שייך קציצה והריסה או מעט או הרבה אך כי רוב הטועים במלכות הם טועים ואליו יגיעו כל הטעיות כאשר בארנו. ומפני כי המשפט לאלקים הוא הפגיעה בעונשים מפי עליון הוא בהסכמה עליונה. וכן כל הטובות מאתו הם ובהסכמתו כי טוב וישר הוא ואין עול במשפטו:
ומפני כי כל עניני הקצוצים וההריסות הם מיני מינות ועבודה זרה כאשר זכרנו הזכירו נפלאות באדם הראשון. יש מי שאמר מין היה. ויש מי שאמר מושך בערלתו היה ועל הדרך אשר זכרנו בחטאו. ואולי כי ירמוז בהריסות שזכרנו במתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי בלא יראה וכבר זכרנו במבוא הטעם כי מאת ה' היתה זאת לראש פנה וכל המואס בה (סא המושך בה) הוא המושך את הערלה שלא ייתן בת זוג לשבת. ואי אפשר לב' מלכים להשתמש בכתר אחד וצריך לגלות העטרה במילה ופריעה. ויתבונן עוד במבוא האדם בצור המעור חטא משיכת הערלה הזאת:
עוד הזכירו באלישע אחר כי מין היה שהרי אמרו כי נשרו ספרי מינות מחיקו. ובדור הפלגה אמרו כי שמו בראשו ע"ז ונתנו חרב בידה:
אמנם כבר זכרנו כי יש הורס מעט ויש הורס הרבה אך במעשה קל יוכל אדם להמיר בשר ההוא לכן יש לכל משכיל להזהר מלהתבונן בו יותר מדי לא בשום מעשה ולא בשום דבור ואפילו במחשבה ולא בשום מלה הרומזת אליו ולא להסתכל בדבר הרומז בו. וכמו שזכרנו כי בענינים האלה יעורר כח הגבורה לפגוע במי שאינו ראוי לו. ולכן נמנע כל חכם מלמסור דברים אלו אלא למי שלבו דואג בקרבו ולמי שהוא נבון שיוכל להבין דבר מתוך דבר כדי שלא יצטרך להאריך בענין יותר מדאי כי השטן מקטרג בשעת הסכנה:
ועתה אעירך על מקצת דברים הרומזים אל השר ההוא ואיך נמנע מלהתבונן בם ואף על פי שנוכל לפרש במקצתם שהמניע הוא כדי להגדיל כח בימין על השמאל גם יתכן שההמנעה הוא שלא להתבונן בשמאל כי מתוך שיקדמהו יתבונן בו:
הנה שני פשפשים היו במקדש ואותו שהיה בצפון הוא רמז לעטרה כאשר זכרנו במבוא הטעם. והמפתח שבפשפש ההוא לא היה נפתח מבחוץ מהר אך היה יורד בו לאמת השחי טרם פתחנו והטעם שלא נפתח מבחוץ מהר שלא יעורר השורה ברוח ההוא על הקרב אל שערו מהרה ויפגע בו אך יפתח מבפנים ובנחת כי כל כבודה בת מלך פנימה וכאילו נוטל רשות.עוד אמרו כל פינות שאתה פונה אינו אלא לימין. ואמרו בכוס של ברכה שהשמאל לא תסייע לימין. ואמרו למזוג היין במי' והשביענו ה' שלא נתגרה עם האומות מפני כי בגלות הגבורה היא להם ופוגעת בסבת החטא. ואמרו אל יפתח אדם פיו לשטן ואל יעמוד במקום סכנה. ואולי כי גם מטעם זה אין מלין בלילה כי מל ולא פרע כאילו לא מל. והפריעה תבין במבוא האדם. וגם תורה שבעל פה לא נתנה להכתב להיותה בת מלך פנימה. ובמבוא שמות השוים זכרתי בזה טעם אחר. וכבר זכרתי למעלה כי הכל עולה בקנה אחד כי אין הדור ראוי לזכרו כלל. ראשונה כי יגדל גבורתו ויפגע בו אף כי זכרתי שם כי אמונה אומן.גם אמרו שאין נופלים על פניהם בלילה מפני שכח הירח בלילה ביותר. והעטרה נקראת לילה והתחנה מוחלטת בלילה כאשר יתבאר במבוא התפלות ואין טוב לעורר הכח ההוא בעת ממשלתו ואין דנין בלילה ואמרו אם לא מצאו לו זכות פוטרין אותו עד למחר מטעם שיהיה רחמים בדינו. ואפילו בעת שנהגו ליפול על פניהם בתחנונים ביום נהגו לכסות את העינים שלא יעינו ויזונו בדבר שמתכוונים בו. ואמרו אין אדם רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע פן יענש בתחנה. וכבר אמרו באדם אחד חשוב שנפל על פניו ונענש:
וכבר זכרנו למעלה כי המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כי המתפלל כאילו עומד לפני השכינה. וצריך שלא יזונו עיניו מן המקום ההוא. ואני חושב כי זה הוא למעלה מעשרה.ועוד זכרנו ענין המסתכל בקשת וענין הרואה ערותו ואלה וכיוצא בהם כולם מורים למה שאמרנו באזהרת ההתבוננות כי בזמן שאין הדור ראוי אין טוב לעורר כח הגבורה כי אין המושל מושל בביתו ממש:
עוד אמרו כי זמן ציצית אינו בלילה בעבור שכתוב בו וראיתם אותו (במדבר טו) וחוזר אל הפתיל תכלת הרומז אל העטרה ובראיה אולי יבא להתבונן במה שרמוז בו ויהרוס. ואולי כי בעבור שיכולים לבוא בו לידי הריסה דרשו ז"ל לבבכם זו המינות עיניכם זו הזנות והמינות והזנות בענין ההריסה ענין אחד כי הם ההשחתה שאמרו בה בכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז וכמו שיתבאר במבוא האדם. או נאמר כי הזנות שהזכירו היא המינות עצמה אלא שתפסו להם מלות שונות בשתים רעות כי הזונה מתחת אלקיו יקרא מין ויתבונן זה במבוא האדם. אמנם מפני כי ענין הציצית הוא רמז לענין היחוד אמרו שאם כבר נתעטף בו שאין צריך להסירו כי היחוד (הגהה, היחוד רמז לכל הספירות אדוקות יחד באדיקות חזק) יפה תמיד מן הפגיעה אבל להתעטף בו לכתחלה לא. או מהטעם שבארנו. או שהוא משום לא תחסום שור בדישו ואפילו לא יעיין בפתיל והטעם השני מספיק. ומה שאמרו בתפילין כי לילה לאו זמן תפילין הוא הלכה אמנם מפני כי נרמז בהם ענין היחוד וכמו שיתבאר במבוא האדם אמרו בהן הלכה ואין מורין כן. והוא כדרך שזכרנו בציצית שאין צריך לפושטן אם נתעטף כבר. וכענין זה אמרו בקרבן שאינו קרב אלא ביום מטע' לא תחסום שור בדישו. אבל אמרו אברים ופרדים שלא נתעכלו מבעוד יום מתעסקים (סא מתהפך) בהם כל הלילה. ואמרו בדיני ממונות שאע"פ שאין דנין אותן בלילה גומרין אותן בלילה:
ואולי כי ענין הציצית הוא רמז למה שזכרנו בשמות המדות שהב"ה מתעטף בטליתו. ואמרו ז"ל שהב"ה נתעטף כשליח צבור ולמד למשה י"ג מדות. ונראה כי היא מדה השלישית שכל המדות כלולות בה כאשר יתבאר במבוא י"ג מדות ונתעטף בש"ה שהיא טליתו. ובטלית שיש בו ד' כנפות כנגד ד' רגלי המרכבה. וארבע ציציות כנגד בני האבות עם השלום ועם הברית. ורמז בד' חוטין הנכפלים לח' שהאבות כלולים בבנים והברית (סא עם כלם) וכדי לרמוז הברית יפה ושהוא כלול בכל צוה בפתיל תכלת בכל כנף ובכל ציצית כי מראה התכלת דומה לתכלית הכל. וכענין שאמרו התכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. ומפני שהברית דומה כלולה בכל כמו שזכרנו צוה הכתוב ואמר והיה לכם לציצית (במדבר טו) כלומר היותו באחדות הבנין. ואמר וראיתם אותו (שם) כדרך יום שמיני ועצרת ואתרוג אשר יתבאר למטה במבוי השמיניות. ואמר וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם (שם) כדרך ה' זכרנו (תהילים קטו) וכדרך והארץ אזכור (ויקרא כו) כי מלת כל רומזת לעטרה וכבר אמרו כי צריך להתיז ז' של תזכרו. והזכירה היא כעשיית כל המצוות שאם לא כן אין הזכירה שלמה אך מוט תתמוטט הארץ ועל כן הזהיר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ודרשו בו המינות והזנות כאשר זכרנו:
ומפני כי עוררתיך כי יש להשמר מפני השר ההוא מלהתבונן בו כאשר זכרנו אצטרך לעומת זה לעוררך כי אין לך מקום שיהיה רמוז בו הבנין כולו שהוא השבע בכלל שלא יהיה רמוז סמוך לו העטרה בפרט בפני עצמו אע"פ שנרמזה עם הכלל שהם שבע שהרי אין שבע אלא עמה:
והרמז בכל מקום מפני כי לקיומו של עולם נתנה לראש פנה להשגיח ולהנהיג העולם השפל ע"י השב' שהוא בת זוגו כאשר בארנו במבוא הטעם וכמו שנרמז בפרשת בראשית שהזכיר בה כי בששת ימים ברא העולם וביום השביעי שבת וינפש השם ית' מכל מלאכתו. ויתבאר במבוא השביעיות כי הז' ימים רומזים לכל הבנין והנה העטרה בכללן ותכף לזה יחד מאמר מיוחד לעטרה בענין הבריאה. וכמו שדרשו ז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ודרשו בו בה' בראם. ובארנו במבוא השמות כי אותה הה' היא רמז לעטרה לרמוז כי יד ה' עשתה כל זאת. ואולי כי על כן אותה הה' קטנה כי היא המאור הקטן וכאשר זכרנו במבוא הטעם. ולמטה אזכור מה שהבינותי עוד מקטנותה:
ומטעם סמיכות זה שכתבנו נתבונן קצת ענין המנורה והשלחן צוה השם מנורה בז' נרות כנגד הבנין המאיר לארץ. והנה הנר שהוא כנגד העטרה בכללם ונקרא נר המערבי על שם שהשכינה במערב. וכאשר מובן במבוא הסדר בציור וכאשר יתבאר ענינו במבוא העולם. וצוה לעשות השלחן הרומז לעטרה כנגד המנורה. והמנורה בדרום ושלחן בצפון. דרום רמז לתפארת וצפון רמז לעטרה (סא המנורה רמז לתפארת שהוא עקר הבנין ונקרא דרום. והשלחן רמז לעטרת הנקרא צפון):