שער האדם: ובו יתבאר צורת האדם וסוד המילה ומראה הנבואה וסוד הנדר והשבועה ובחירת השם בישראל ובארץ ישראל ובירושלם ובמקדש וסוד התפלין וחפצי השם בתפלות ובברכות: דע שהאדם בצורת גופו נעשה בדמות עליון. ודמות עליון הוא הבנין שעקרו הוא התפארת והוא הנקרא אדם במרכבה כמו שיתבאר שם. ומפני שעקר התפארת הוא הדמות נקרא ראש בבנין כמו שעקרו של אדם הראש. וכן נקרא לשון מפני שיופי האדם ושלמותו הוא הלשון כי ממנה יוציא האדם מחשבת שכלו שמשכנו במוח מהכח אל הפעל: וכתרי הבנין שהם חסד ופחד שהם למעלה מהראש במדרגה הם נקראים זרועות וכמו שאמרו בבהיר כאדם שיגן בשתי זרועותיו על ראשו. ומהזרועות האלה מקבל האדם שהוא התפארת והוא הראש כי הם הפורשים למעלה ראש לקבל מן המעין העליון. ומפני שהת"ת נקראת עולם נקראים זרועות עולם: והנצח וההוד הפונים להשפיע למטה מה שמקבלים מן הכתרים (סא הראש) הם נקראים שוקים וכנגדם שוקי האדם והם הנקראים נצחי עולם וכן עמודי עולם: וכנגד היסוד שהוא המכריע השני הוא המעור שהוא יסוד האדם וכחו ועקרו כמו שהצדיק הוא יסוד עולם. ונקרא אמת ורמז ענינו בתפארת: וכנגד העטרת שהוא סוף הבנין היא העטרה של אדם שהיא סוף האדם. וכמו שכל הטעיות שבארתי בהריסה הם בעטרה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל (בראשית ג) וכה תאות כל ההתבוננות ובה יוכל האדם להטהר ולהתקדש בהשגתו בה וכן להטמא בטעותו בה כן בעטרה של אדם כל התאוות בין לטוב בין לרע הם תלויים בה כי בה יתקדש ויתטהר האדם ויתטמא כפי רצונו: וכמו ששלמות הבנין בתחלת שלמות המחשבה הוא בהתגלות העטרה להיות לראש פנה והיות הש"ה משוך עליה להיות השלום בארץ בחבור כנגד זה אמרו שאין האדם התחתון נברא בדמות עליון ושלם עד שיתגלה לו העטרה. וכענין שאמרו מל ולא פרע כאילו לא מל. כי הוא רמז לגלוי כח העטרה לפעול בעולם השפל הרומז לחבור היסוד בעטרה שהוא סוף הבנין ושלמותו לקיום העולם השפל. וזהו שאמר השם ית' לאברהם בצוותו על מצות המילה התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז) ומכאן יתבונן המשכיל חטא משיכת הערלה שאמרו באדם הראשון ובדעתך סוד השבת אשר יתבאר בשביעיות ומה שאכתוב עוד בשער הזה בסוד התפלין עם מה שאזכור עוד בשמניות תדע ותשכיל כי סוד המילה כסוד השבת ומצות מילה בזמנה הוא קיום השבת ולכן תדחה אותו. ובשניהם נאמר אות וברית הרומזים ליסוד ולעטרה ואם השכלת הבנין ידעת כי התפארת והיסוד ענין אחד. והיסוד הוא משך הבנין אך התפארת הוא ראש במעלה והיסוד הוא הסוף. וכבר כתבתי כי אין ראש בלתי סוף ואין סוף בלתי ראש: הנה בארתי כי ענין צורת האדם רומז לכל הבנין. אמנם כמו שעלה בתחלת המחשבה להיות דו פרצופי להיות החשק בחבור לקיום העולם וחייבה החכמה להתגלות כח העטרה היותה לעזר לת"ת בהנהגת העולם כן בהשתלשלות נברא האדם דו פרצופין פנים ואחור גוף אחד כמו שנאמר אחור וקדם צרתני (תהילים קלט) להיות להם טבע לחזר זה אחר זה בהפרדם כי לבסוף נפרדו להיות עזר לאדם לעשות צרכיו כדי שיוכל האדם להשתדל בעבודת קונו ויזכו שניהם וע"ז הטעם אמרו כל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות שהרי היא משועבדת לבעלה בכל הזמנים: ואולי כי הטעם שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הוא מפני כי ברוך כבוד ה' ממקומו בזמנים ואינם צריכות המשכה כמו האנשים ולכן תשאר היא משועבדת לבעלה. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא הם חייבות כמו האנשים כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם (קהלת ה) כי אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כי כולם פונים למעין אחד: אך יש להתבונן כי מן הראוי הנשים חייבות בקדוש היום כי דיו לעבד להיות כרבו. ואמרו שאין אדם שלם עד שישא אשה וכאשר יתחבר עם אשתו הרי נתקיים כל החבור ועוד יובן זה בשבעיות בבאור האגדה שהזכירו ז"ל בענין השבת ואמרו כנסת ישראל תהא בת זוגך שהיא הברכה והקדושה אשר בשבת (הגהה, כונת המאמר שהשבת רמז לאלף השביעי ובאותו האלף תתעלה העטרה אל מקום שתוף הראשון וישתמשו שני מלכים בכתר מלכות כאשר היה בסוף המעשה ואז לא תהיה כבושה תחת בעלה כאשר עתה שהוא תחלת המחשבה ולא תהיה זקוקה לעשות כל דבר כאשר בהיותם מעוט' למטה): ויתבונן עוד מה שארז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה כי שם צוה ה' את הברכה. ואמרו כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות והעטרה היא המזבח: הנה נתבאר לנו כי התפארת או היסוד צ"ז. והעטרה צ"ג. והזכר מן הזכר. והנקבה מן הנקבה. ומפני שהשתלשלות צ"ג ממ"ה היונקת מן הנחש המטיל זוהמא עליה לכן הטמאה מצויה באשה יותר מבאיש וכל טמאת אודם לאשה וכל טומאת לובן לאיש מפני שנשתלשל מהמדה הנוטה אל החסד שהוא צבע לבן. והאשה משתלשלת מהמדה הנוטה אל הפחד שהוא צבע אדום: ואם יקשה בעיניך למה יהיה היוצא מן האדם טמא והלא אין דבר רע יורד מן השמים. תוכל להבין הטעם מפני כי שש טומאת הן ומתחילות מן הפחד וממנו ולמטה מתערבים הטוב והרע. ולכן כאשר מתטמא מתטמא מצד השמאל אמנם כל המתטמא טעון ביאת מים להטהר כי המים מטהרין את זוהמת הנחש וכמו שנאמר על אפר פרה אדומה ונתן עליו מים חיים אל כלי (במדבר יט) וכבר בארנו בטעם כי המים הם עץ החיים ולכן אמר מים חיים ופרה אדומה היא רמז למ"ה והיא נעשית בחוץ להעביר רוח הטמאה כאשר יתבאר למטה. ומפני שענינם בחוץ מטמאת כל המתעסק בה. וכאשר יתנו על האפר מים חיים הוא רמז לעץ החיים אשר בתוך הגן. וכאשר יתטמא במת אשר נטמא מהנחש הקדמוני מתחטא בו בטבילת המים.והחטוי הוא לרמוז כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיה יא): והמשכיל ענין הימים בשבעיות יוכל להבין טעם הזאת שלישי ושביעי כי רומזים לחסד וליסוד שטהרתם שלמה בחסד כאשר זכרנו כי מן הפחד מתעורר הטמאה ואף כי בחסד אי אפשר להשקיט הדין (סא כי שש טמאות הן ואי אפשר להשלימן עד השביעי כי חסד היא שלישי לימים תפארת עטרה חסד. ויסוד הוא שביעי גם כן לזמנים שפי' ליום השבת) וכאשר יתבונן בתפלות בג' ברכות אחרונות ויסוד מפני שהוא שביעי כי הששה ימים כנגד השש טומאות וביום השביעי נכנס בטהרה ואף כי מותר לשנות מפני דרכי שלום כי הוא המכריע: ויתבונן כי אם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר (במדבר יט) גם ביום הראשון לא (סא כי הוא מ"ה) מפני לא תחסם שור בדישו (דברים כה) (סא כי אין לשנות כח מ"ה כל כך) ואף כי ביום שני שהוא יום דין. ואף כי ביום הרביעי ואף כי ביום ה' לא כי בנצוח תעורר מ"ה כדרך כריעת מודים. ואף כי ביום ששי שהוא מן הצד ההוא. ומכאן והלאה קרובים אנחנו להתבונן למה פרה אדומה מטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים אלא שלא נתן ליכתב (סא ואני כתבתיו בשגגה): ושש הטמאות שזכרתי אלא הם. הראשון אבי אבות כגון המת והוא רמז לפחד שמשם עקר המות נמשך. והשני אב הטמאה וראשון ושני לחולין. ושליש לתרומה ורביעי בקדש: ועתה שידעת בנין צורת האדם תוכל להשכיל אם קבלת מפה אל פה אמתת מראה הנבואה הנראת לנביאים. ורז"ל קראו למראה ההוא שעור קומה וכבר רמזתי בו בהריסה בחטא דור הפלגה והוא סוד היודע שעורו של יוצר בראשית וכו'. ועל זה אמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ועל המראה נאמר וביד הנביאים אדמה (הושע יב) ואמר ה"ר יצחק דרך סימן תמונה בגימטריא פרצוף אדם. וכן מצאתי בדברי ה"ר אליעזר מגרמישא ועל זה נאמר ותמונה איניכם רואים זולתי קול (דברים ד): והמקובל בענין המראה הזאת יתבונן ענין הגשמיות הנזכרות אצל השם ית' בתורה ויתבוננו על ענין העברה והנציבה כמו שנאמר ויעבר ה' על פניו ויתיצב עמו שם (שמות לד) וכל עניני התנועות. והנה נתבאר מה שיעדתי לבאר בענין האמונה והאחדות: וממה שבארתי בדמות האדם יוכל להתבונן המשכיל כי בהיות האדם צדיק גמור כי ראוי לו שיתנבא ויחיה לעולם כי מצא מין את מינו ונעור ועוד יובן זה במרכבה ומכאן יתבונן המשכיל מה שארז"ל שבנדרים צריך אדם לומר הרי עלי כי האדם נברא בדמות כמו שכתבתי ונפשו שהיא עקרו של אדם נאצלה מהשלישית ונופחה באדם דרך הבנין (סא כמו בבנין) כאשר יתבאר עוד למטה הנה האדם עם נפשו שהוא חי ממנה כלול בבנין. ומפני שהנדר רמז לש"ת שהיא דירת הכל וקיום הכל ומחייתם והוא נפש האדם העליון שהוא הבנין ראוי הוא לאדם הכולל בנין לאמר באסרו דבר עליו הרי עלי שהוא נודר לנפשו לכן אמר הכתוב כי ידור נדר לה' (במדבר ל) כלומר שנודר למי שהוא חוץ מבנינו ומפני שהשלישית רוכבת על הבנין הנדר חמור וחל על כל דבר וכאשר יתבאר עוד: ומהנה נוכל להתבונן ענין הנזיר כי נכון שלא ישתה יין ולא יטמא למתים כי הפריש והזיר עצמו לגמרי ממקום היין והטמאה. ומפני כי הפליא לנדור נדר נזיר ראוי הוא להיותו קדוש ותער לא יעבור על ראשו כי ראשו לראש העליון ובעוד שערו בראשו מעכבו מלשתות יין שהשערות לכחות העליונים: אבל ענין השבועה עקרה בבנין וכאשר מורה מלת שבועה שהיא מלשון שבעה. אמנם נרמז במלה עצמה כי עקר השבועה בפועלים השם ד"פ. ולכן נתוסף בו ו' ה'. הו' באמצע המלה רמז לצ"ז שהוא הבריח התיכון והיא הו' שבין ד' אותיות שגם היא באמצע והיא כנגד שש קצוות וה' שבסוף המלה רמז לעטרה שהיא גם כן אחרונה לבנין ואחרונה בשם. ובחבורה למנין ששה שהיא הו' אוסר עצמו על דבר נשבע לשון נפעל וזהו שיאמר הכתוב תמיד אחר השבועה ב' ולא ל' כמו שנאמר ואשביעך בה' (בראשית כד) השבעה לי באלקים (שם כא) ובשמו תשבע (דברים ו) ונרמז עוד בכתובים האלה שזכרנו כי השבועה בה' שהוא רמז לתפארת. וגם באלקים שהוא רמז לעטרה והם עקר הבנין. ומה שאזכור אשר נשבע לה' ב"ל ענינו לצרך השם. והכלל כל הנשבע נשבע בשם שהוא כלל הבנין. והנודר נודר לה' שהוא השלישית: ונתבאר למשכיל כי הנדר איסור חפציו כלומר שאוסר דבר על עצמו. והשבועה איסור גברא שאוסר עצמו על הדבר. ואמרו בספרי מה בין נדרים לשבועות. נדרים כנשבע בחיי המלך שבועות במלך עצמו. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה' וחי נפשך (מלכים ב ד) רמזו למלך לתפארת שבו השבועה. וחי המלך הוא השלישית המשפעת לבנין. ונתנו סימן לדבר חי ה' כמו שבועה שהיא בשם. וחי נפשך בצירי כלומר חיי הנפש וחיי הנפש הוא השלישית כי מהשלישית נשתלשלה הנפש וגם הבנין כאשר זכרנו למעלה. ולשון הרב ז"ל בחדושי שבועות שלו ופירוש מה בין נדרים לשבועות יש לו סוד שהנדר לבנין יסוד. (הגהה, רמז כי החכם יכול להפר גם הנדר מפני כי חכמה היא למעלה מבינה והיא נקדה סתימא) והשבעה בו' ה' האחרונה ידועה וברורה בהיותה מששה גרועה. ואין כן בשבועות יען כי פרייהם מאותם נטיעות. ואני אומר באולי שזה הטעם בנדרי הבאי ובדברים שאין בהם ממש וזרוזין שאין הנדר חל עד יחקור הנודר ויאזין המקום מאשר הבינה נעלמה אבל זה נדר ובל ידע מה ואדון הכל אשר בידו הכל יודיענו בסתום חכמה אמן עד כאן לשונו: ודבריו מתוקים מדבש מובנים למשכיל בענין נדרים ושבועות. ופירוש בהיותה מששה גרועה רוצה לומר כי כל שבעה חסר ו' ותורה המלה על כל הבנין שהוא שבעה ועקרים הו' והה' הכוללים התורה והמצוות. ומפני שהתורה והמצוות הם בבנין כמו שזכרנו בהריסה הנדר חל על המצוה מפני שהוא למעלה ממנה אבל השבועות אינן חלות על המצוות כי האדם הכלול בבנין הוא מושבע. אם כן הוא והמצוות משועבדים לאדון הכל ליוצר בראשית ולא יכול לבטל אותם. ולפיכך אמר אין שבועה חלה על דבר שבועה (סא על מצוה) כי אין דבר מבטל את עצמו אלא דבר אשר חוצה לו וגבוה ממנו למשול בו: ויש להתבונן בענין השבועה שהזכיר בה הכתוב לא תשא (שמות כ) ולא אמר תשבע. אבל הטעם כי ענין השבועה להעלות הה' בו' היות שבעה מחוברים ומוסכמים לדבריו וכענין עתה ארומם עתה אנשא (ישעיהו לג) (הגהה, והוא לשון נשואין) וכשאדם נושאה בלא בעלה (סא לבטלה) ראוי שתפגע בו הה' שלא תנקהו הו' ודומה אל קרוב ברכה לבטלה. וכאשר נזכיר בסוף השער אלא שהשבועה הוא להעלות הה' בו' והברכה היא המשכת הו' בה' וצריך להתבונן כי החכם עוקר הנדר מעקרו מפני כי החכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה: ויתבונן מזה כי הבעל מפר נדרי אשתו בדברים שבינו לבינה כדרך והוא ימשל בך (בראשית ג) אמנם ביום שמעו שאז הוא עומד בממשלתו אם ירצה להסכים על ידה ואולי שאין נזקקין לאלקי ישראל כי אמונה אומן אלא שאין תופסין הדין הזה להלכה הנה מבואר כי האדם כולל הכל ובו ראוי קיום הכל: ואמר כי מנין תרי"ג מצות נרמזים באברי האדם ובגידיו רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצות עשה המשתלשלים מן התפארת באהבה ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצות לא תעשה המשתלשלים מן העטרת דרך הפחד ועוד תראה כי צורתו הנכבדת שזכרתי כלולה בי' ספירות כי בראשו החכמה והתבונה שמשכנם במוח כנגד השניה והשלישית. והראש מקבל אותם בזרועות הפרושות למעלה ולכן נעשה האדם כנגד עשר ספירות. עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו לזכרון: וממה שזכרתי בצורת האדם יתבונן על דרך האמת מה שהזכירו ז"ל בסנהדרין כי קללת אלקים תלוי (דברים כא) משל לשני אחים תאומים וכו'. ומפני שהענין כן מתטמאת האדמה וארץ ישראל כאשר אבאר ענינה ושרשה למטה בענין החלול והטמאה ויגרום העניין להפסד אויר התחתון והוא קללת הארץ והוא ענין כל הטמאות והנאופים: ומפני שהשתלשלות האדם וצורתו מדמות עליון אשר הוא יסוד הכל ופועל הכל ראוי הוא גם כן היותו עליון ומלך מושל בכל אשר תחת כל השמים. וכן ראוי היות בחירותיו מסורות אחרי רצונו כי הוא המלך באמת. וכאשר יתדמה האדם לקונו בענין אשר יתבאר יהיה הוא המלך המושל בכל וייראו מלפניו כי שם ה' נקרא עליו ופחדו ורהו ממנו (סא ויראו) וכאשר יבחר הרע יתרחק מן השם וישתלטו עליו חיות הארץ והוא ירא מפניהם כענין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מט) ולכן ראוי לו לאדם בכל עת להתדמות לקונו בכל דרכיו כמו שדרשו ז"ל מה אני רחום אף אתה רחום מה אני חנון אף אתה חנון וכו' כי בנינו ונפשו מהש"ת הנקרא רחום וחנון קדוש וטהור וראוי לו לקדש את גופו ואת כל אבריו ואת כל מחשבותיו ואת דבוריו ואת כל הדרך אשר ילכו בה לכבוד הדמות: וכבר הזכירו זצ"ל ענין מעלת האדם. זריזות מביאו לידי טהרה. טהרה מביאו לידי קדושה. קדושה מביאו לידי נבואה. נבואה מביאו לידי אליהו. אליהו מביאו לידי תחיית המתים. ומעליית האדם במעלותיו נוכל להתבונן ירידתו בנטותו מדרכי קונו. ולא עוד אלא שיטמא את נפשו ותתרחק ותכרת מן האלקים אשר נתנה ותדון בגיהנם הנקרא נהר דינור נהר יוצק: ודע כי כמו שברא האדם התחתון עם אשתו בדמות היות לו לבשר אחד לקיום העולם כן בהשתלשלות נשתלשלה נשמת האדם מהש"ת כאשר זכרנו ד"פ זכר ונקבה דרך הד"פ העליונים הזכר מן הזכר והנקבה מן הנקבה היות להם הגופים התחתונים למרכבת לצאת מן הכח אל הפעל כאשר ידוע באברי הגוף שהם כלי הנפש. ומשכנה במוח שהוא המקום הנכבד שבאדם ומהמוח נמשכת החכמה והתבונה אל הלב לחשוב מחשבה ומשם אל הכליות היועצות לגמור את המחשבה ולהמשיכה אל האברים ולהוציא את המחשבה לפעל ואין שלמות הנשמה זולתי בגוף מפני כי ממנו תוכל לזכות אל המנוחה ואל הנחלה ויזכה גם הגוף בעדה לחיי העולם הבא אם ימשוך אחריה. וכאשר תתחבר הנפש עם הגוף בדמות כאילו תתחבר עם המקום אשר נסעה משם: מכאן יתבונן המשכיל אהבת הנשמה בגוף והצער בהפרדה ממנו כי היא לא תוכל לזכות זולתו (סא ר"ל הנפש בלי הגוף) וחבורם הוא שלמותם. ואם יזכו שניהם ראויים להתקיים בעולם (סא לעולם) (סא לקיום העולם) וכמו שהזכרתי באנשי המעלה בטעם. אבל כאשר לא יזכו אז אין זווגם עולה יפה ותפרד הנפש מן הגוייה וידונו שניהם כענין המשל שהזכירו מן החגר והסומא. והסומא דמו לגוף והחגר לנפש. כי אין לה כח במעשיה זולתי הגוף. והגוף דמו לסומא שהנשמה מנהגתו: ואולי ירמוז המשל לדיניהם והוא על ענין צדיק ורע לו כאשר זכרנו בטעם. כי קיום הנשמה ראוי הוא מה שאינו מורכב והוא שכל פשוט שאין לו הרכבה ואינו נפסד ולכן תתצרף ותתגלגל עד אשר תמצא מקום לה' להיות לה בן זוג הראוי לקיום שניהם. (סא הכוונה שתשכון בגוף אחר נקי): וכבר זכרתי בהריסה כי אין המדה רק פעמים ושלש ועל ארבעה לא ישיבנה ונסתפקנו מאז אם תזכה על כל פנים להנקות או אולי לא תזכה ולדון לעולם או אולי יזדמן לה מקום כפי עמידתה עד זמן התחייה. וברוך היודע. ומה שאמרנו בקיום הנפש כי הראוי לעולם הוא בנשמתן של ישראל מפני שנשתלשלה ממקום החיים כאשר בארתי כי נפשם בטיב תלין קרנם תרום בכבוד ואם יש מישראל שנדונים לעולם כמו המסורות מכל מקום היא לא תכלה. וכמו שלשון נדונים לעולם מורה על זה. שמורה שהנשמה עדין היא בתקפה עד שתתצרף בכור הברזל אבל נפשות של אומות העולם עע"ז אשר מנהר יוצק שהוא יסוד השרים יסודם וכאשר יתבאר עוד בהפרד נפשם תדבק אל יסודם שהוא הג' ובסוף הזמן (סא שהוא באלף השביעי) תכלה ותפסד בהפסד יסודה (סא שהם השרים הממונים על האמות) אך חסידי האומות אשר קיימו ז' מצות שנצטוו בני נח לא יקפח שכרם מפני שקיימו מה שקבלו עליהם וינוחו במשכנם הראוי להם. אמנם כבר אמר שלא קבלו עליהם אלא כמי שאינו מצווה ועושה: ומפני שהש"ת הוא יסוד נשמתן של ישראל ונשתלשלה ממנו דרך אמת ואמונה שהם הפועלים כאשר זכרתי כבר לכן נקראים ישראל בנים למקום כמו שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם (דברים יד) כי הם זרע השלום שהוא יסוד אשר זרעו בביתו שהוא העטרה הנקרא בית והנה היסוד אביהם. והעטרה היא המינקת והשפחה המגדלת אותם. ומפני שהיא נקראת ישראל נקראו בניה על שמה. וכמו שארז"ל חיה אחת יש ברקיע ושמה ישראל: והנה ישראל נולדו בבית השם והם הדבקים בו וזהו הטעם לבחור בישראל להיותם סגולתו לחלקו מכל עם כענין שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב) וכתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהילים לה) ולכן נקראת העטרה אלקי ישראל: ובהיות ישראל בני השם וחלקו ראוי שינחילם אביהם אוצרות ביתו התורה והמצוות אשר הם רמז לעטרה שהיא הבית הכלולה מל"ב נתיבות חכמה שנאמרו למשה כמו שכתבתי בשמות והוא שנאמר מורשה קהלת יעקב (דברים לג) וכתיב עוד להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (משלי ח) והאוצרות שלהם הם התורה והמצוות: אבל שאר האומות מסר להם השם ית' תחת השרים השם שכלים נפרדים והמשילם עליהם ומנה שר לכל אומה ואומה להמליץ עליהם טוב ולשמרם על ידי כוכבים ומזלות. והשרים האלה הם הנקראים אלקי העמים אשר חלק להם כאשר זכרתי בנבואה. ומן השרי האלה נשתלשלה נשמתן של אומות. ומפני היות העטרה הכלולה בכל למעלה מכל השרים האלה ועל כל העמים כי ממנה הכל והיא עשתה הכל לכן נקראת אלקי האלקים ואדני האדנים (דברים י) האלקים הם השרים. והאדנים הם כוכבים ומזלות: ודע כי כמו שבחר השם ית' בישראל מכל האומות כן בחר בארץ ישראל מכל הארצות. ובחר לו מקום מיוחד להיות לו שם בית לשמו ורמז בשמו לעטרה הנקראת שכינה ותשרה היא בו והיא בית הבחירה אשר בנינו וכליו תכונות רוחניות והוא מקום ראוי לעבוד כי משם יעלו הקרבנות והתפלות. וכן נבחר עוד בבית מקום מיושב אל הארון שהוא באמצע הישוב והוא כנגד קו האמצעי ומפני ששם הוא עקר הכבוד נקרא המקום ההוא תלפיות ודרשו ז"ל בו תל שהכל פונים בו ואפילו יושבי חוצה לארץ כמו שנאמר בדניאל וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם (דניאל ו) ואמר הכתוב והתפלל אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה (מלכים ח) אבל שאר ארצות אע"פ שהכל שלו ית' נתן להם שוערים והם השרים והכוכבים והמזלות להנהיגם: ומפני בחירת הארץ נקראת העטרה אלקי הארץ. אלקי ירושלם. אל בית אל. וכן יקראו המקום תחתון אל בית אל. וכן אמר ציון קדוש ישראל (ישעיה ס) והכל רמז כי בחר ה' בציון אוה למושב לו (תהילים קלה) אבל השרים נקראים אלקי נכר הארץ (דברים לא) מפני שנכרים הם כי אינם תחת ממשלתם אך השם דורש אותם. וכדרך שהעטרה מפרנסת השרים הנחלקים לארצות היות להם כח לשמור את ארצם זאת אמותיהם כן כל הארצות שותות מתמצית ארץ ישראל כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם והשרים האלה הם הנקראים בית עבדים כי הם עבדי העטרה. ומפני שהאמות נולדו בבית עבדים הרי הם בני הפלגשים ואין ראוי להם לירש האוצרות שזכרתי כמו בני הגבירה ולא נאה להם להתגדל ולהשתמש בעטרת זהב המלך ובאוצרותיו: ומכאן יתבונן כי השלמות הגדול הוא בהיות כל ישראל בארצם סמוכים על שולחן אביהם ואמם ובביתם ויקיימו שם כל התורה כולה והמצוות בשלמות ויהיה להם בית המקדש ואז הם ראויים שתשרה שכינה בתתתונים: ויתבונן עוד מכאן מה שארז"ל כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק כי שם ממשלת השרים הנקראים אלקים אחרים וטעם האסור לצאת ממה לשאר הארצות כי מוציאים את עצמם מרשות היחיד לרשות הרבים שאוירה טמא ומטמא באהל ולכן גזרו טמאה על ארץ העמים ועל האויר: ואם השכלת אז ידעת כי ישראל והתורה והמצוות וארץ ישראל ובית המקדש כולם צריכין לענין השלמות ולא יחסר אחד מהן בזמן השלמות שהוא לימות המשיח והכל דבוק אחד. ודע כי אע"פ שאין קיום המצוות על הנכון רק בארץ נוהגות גם בחוצה לארץ ומטעם שאמרו רז"ל הוו מצויינים במצוות עשו ציצית כשתחזרו שלא יהיו לכם חדשים והכוונה לומר כי בזכות שדבקו בהם בחוצה לארץ ומכירים בהם כי השם יתברך אדון על הכל והשגחתו וממשלתו בכל מקום ובכל זמן יזכו לשוב שם ונקיים הכל בארץ כי אם ח"ו לא יהיו מצויינים בהם יהיו כגויי הארצות ויהיו עליהם חדשים בחזרתם לארץ ויצטרכו לקבלם פעם שנית ואולי לא יזכו בהם והדין נותן כי בן מלך הנכנס לבית עבדו ועזר הוא לעבד למרוד במלכות אדרבה מרידה זו אין לה קצבה ויתרה היא על מרידת העבד כפלים. לכן אם ח"ו ילכו ישראל ויוציאו עצמם מבית השם ויכנסו בבית עבדים ויעבדו אלקים אחרים אשר עבודתם ע"ז ויטמאו את עצמם ואת הבית אשר נולדו בו כי בזה תהיה המינקת נרדית בסלוק השפע אשר הוא חלול השם ותהיה מ"ה פוגעת בהם וכן אם זה העושה הוא יחיד יהיה נדחף ונכרת מן הבית ההוא: וזהו טעם שהעטרה מקנאה בעובדי ע"ז כאיש המקנא באשתו המזנה תחתיו כי לא נמצא קנאה רק בע"ז ולא בשום חטא כל כך כמו בע"ז. והנביאים המשילו את ישראל בעובדם ע"ז לאשה זונה. ודרשו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו) הם המינות והזנות כאשר זכרתי בהריסה. וכן אם ילך הבן ויגלה עריות מות יומת בחרון אף ומפני שנשתלשל מהזוג הנכבד הטהור והקדוש וכאשר יוציאו את זרעם שלא בדרך שאר או באשת איש או באשה שאינה מזרע ישראל יבלבלו (סא ילכלכו) המעינות אשר הם מים טהורים ויקלקלום ובאשת איש יטמא הזוג שנזדווג בדמות עליון. ועוד מכריחין את האיקונין (הגהה, פי' שור הבר ובת זוגו) להשתתף עמהם להיות עולם כמנהגו נוהג ואף כי בנותנים זרעם לבני הפילגשים שמוציאים הקדש לחול. וארז"ל על בלעם הרשע שאמר אלקיהם של אלו שונא זמה הוא כי בכל אלה היא ההשחתה דמיון ע"ז כאשר זכרתי בהריסה. כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז ועל כל אלה נאמר המכעיסים אותי על פני (ישעיהו סה) כ"ש שיקנא השם ויפקוד עון הבן אם יעבוד ע"ז ויגלה עריות בארץ הנבחרת אשר שם ביתו כמו שכתוב הגם לכבוש את המלכה עמי בבית (אסתר ז) וזהו שאמרו ארץ ישראל אינה כשאר ארצות כי לא תסבול ע"ז וגלוי עריות כי תקיא ממנה כל עושה אלה מפני היותה קדושה וטהורה והשכינה שורה בה: אבל אותם האמות העובדים ע"ז בעבדה בארצם ועושים גלוי עריות לא תקיא אותם מפני היותה טמאה מצד השרים וסובלת הטמאה. אבל אם יעשו כן בארץ ישראל תקיא אותם כאשר קאה את העמים במלאת סאתם: וכאשר יתבונן מה שבארתי תשכיל מדברי כי ראוי לבן לעבוד את אביו ואת אמו ונכון בעבודתו אליהם. אמנם אין שלמות העבודה כי אם בארץ ובבית הבחירה אשר הוא מכוון כנגד ארץ החיים אשר שם תולדתו. וכאשר הבן יקריב בחוץ או יכוין באחת מן העבודות בחוץ עבודתו פסולה ומפגל הקרבנות. וכאשר יראו אותם האומות עע"ז והיצר הרע והשטן במקצת העבודות הנעשות בחוץ כענין שעיר המשתלח ופרה אדומה הנשרפת בחוץ וכיוצא בהן מונין אותנו לאמר כי אנו מקריבים בחוץ ועובדים ע"ז כמותם ולא ידעו כי הכונה להעביר רוח הטמאה שלא יקטרג עלינו מן החיצונים והם מקבלים חלקם בחוץ מאת השם יתברך ואין כוונתנו אליהם אך כונתנו לשם הנכבד והוא המחלק להם למלאת את פיהם לדבר טוב על בניו. אבל בשאר הקרבנות שמעשיהם בפנים והם לא יהיו מונים אותנו כמו שעשו כי זאת העבודה השלמה מפני שהכונה כולה בבית השם מקום קדושה וטהרה ותן לבך בענין הבחירה כי הוא ענין עמוק מאד ושרשה גדול: והבן כי העטרה נקראת ישראל והיא כלולה בתורה ובמצוות וכן נקראת ארץ ישראל. והתפארת דורש אותה והיא ציון וירושלם ובית המקדש. וכמו שדרשו על הפסוק בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר (הושע יא) נשבע הקב"ה שלא אבא בירושלם של מעלה עד שאבוא בירושלם של מטה והיא המזבח העליון. ואמרו כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח וכאשר נזכיר עוד במרכבה. וכן נקרא בית אל שהיא בית התפארת הנקרא אל והיא אבן שתייה שממנה הושתת העולם וארץ ישראל וירושלם ובית המקדש והמזבח של מטה כנגד של מעלה והוא באמצע העולם כנגד הקו האמצעי המשפיע עליהם. והארץ העליונה היא בגן עדן והיא תקיא עובדי ע"ז וכל החוטאים: ולכן נקרא העון חטא מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ) ובעבודת הבנים קוראה בשלום את המגדלת ונמשך עליה חוט של חסד. ובסרחונם יעזוב השם את הארץ ונרדית המינקת עם הבנים ואין השם עומד עמם ואין דורש אותם ויבוא הנחש ויטיל זוהמא בחוה ויטמאנה וזהו טעם חורבן הבית והארץ ובית המקדש וירושלם והריסתן וגלות ישראל בין האמות והם עבדים המקבלים כח מן הזוהמה ההיא על זאת תרגז הארץ (עמוס ח) תחת עבד כי ימלוך ותחת שפחה כי תירש גבירתה וזהו ענין שאין השם שלם ואין הכסא שלם וכאילו מלך מן הארץ נשלך מן מלכותו כענין שנאמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב) כלומר התפארת השליך ארץ וכאילו שניהם נשלכו. ועל זה אמר יהושע בתפלתו ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז) כלומר אם תכלם מי יעורר להעביר הזוהמא וליחד הדברים: אבל בזמן השלמות בהיות כל ישראל בארץ ויקיימו שם המצוות והתורה כולה ויהיה להם מקדש ומשיח שיהיה מלא חכמה ובינה וגבורה והיה השלום בארץ והצדיק נושע אז יתקיים כתוב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד) כאשר יתבאר למטה ועל הזמן ההוא נאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ (ישעיהו ס) ולא תקיא עוד אותם כי ימחה את זכר עמלק ויתבטל היצר הרע והשם שלם והכסא שלם וכמו שזכרתי הטעם. ונתבאר הנה כי ישראל עקר העולם וקיומו: אמנם יש להתבונן למה אמר הכתוב ה' אחד ושמו אחד כי היה לו לומר ה' ושמו אחד. והענין כי בעוד העולם הזה קיים עולם ועד לא ימוטו מלהנהיגו ברחמים ובדין כטבעו של עולם. אמנם בזמן השלמות יתקרבו הכחות והברכות מצויות בעולם ככוונת תחילת הבריאה כאשר בארתי בטעם ומפני היחוד השלם שיהיה בזמן ההוא נאמר בו ה' אחד ושמו אחד כי הפועלים עודם פועלים אבל בהפסד הזמן והעולם באלף השביעי שאותו אלף הוא יום שכולו שבת והפועלים בטלים ממלאכתם אז ה' אחד ושמו אחד ויהיו משתמשים בכתר אחד. אמנם בסוף כל הדורות היובל יהיה נוהג בעולם ויתעלה הכל לחיותו כאשר יתבאר בסדר המנין: ואחר שבארתי שאדם נברא בדמות עליון כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ראיתי לדבר בענין תפילין והנחתן ובמקצת תקונן וממנה יתבאר מה שארז"ל שהב"ה מניח תפילין וכן מה שאמר שהב"ה מתפלל: ודע כי הש"ה מפני כי באצילותה נרשמו בה ל"ב נתיבות חכמה הכוללות כל ענין כמו שבארתי בשמות כי הראשונה שהיא רחמים גמורים ואין בה תערובת דין אין להרהר בענינה. אמנם התחלת העניין הוא בש"ה לפיכך נקראת ראשית כי היא ראשית הראשים וכן בכור כי היא בכור לכל הכחות. והש"ה היא יוצר בראשית ונקראת בינה להתבונן כי הוא המלך עליון אשר ברא וחדש הכל יש מאין בלי טבע ומנהג אך ביכולת ובחפץ ובכחו ממשיך לפועלים לשנות עתים ולהחליף זמנים כי הוא כח הכחות לכן נקרא אלקים כח שלהם והגדולה שהוא החסד היא האהבה. והגבורה שהוא הפחד נקרא יראה. ומפני כי בארבע מדות האלה נכללו כל הענינים הנמשכים בעולם ע"י הפועלים כי המלך עליון פועל בעולם העליון בכח שלפניו (סא כי המלך בעולם העליון פועל בחכמה שלפניו) על ידי מדותיו הנכללים בימין ושמאל באתה הקבלה בסיני לכתוב כנגדם ד' פרשיות ולהניחם בד' בתים: הראשונה קדש לי כל בכור (שמות יג) כנגד הש"ה הנקראת בכור. שניה והיה כי יביאך (שם) המספרת ביציאת מצרים הנעשת בלי טבע ומערכת המזלות והיא כנגד הבינה שהוא הגואל הגדול אשר הסמיך גאולה הרומזת לעטרה לתפלה הרומז לתפארת וגאלם ממצרים בשנוי טבע במסות ובנפלאות שעשה ע"י משה רבינו ע"ה והפך אז סדר המערכת כי בניסן שיצאו היה עולה מזל טלה והוא מזלו של מצרים לפי דעתם והיה עולה (סא עומד) בכחו ובממשלתו ולא הועילם. שלישית שמע ישראל והיא פרשת היחוד והוא כנגד החסד הנקרא אהבה וכתיב בפרשה ואהבת את ה'. רביעית והיה אם שמע כנגד היראה וכתיב ביה וחרה אף ה'. וכנגד התפארת הנקרא הב"ה מקבל מארבע מדות האלה והוא המניחם: וכנגד זה האדם התחתון הנברא בדמות עליון מניח ד' פרשיות אלו על ראשו הנרמזות אליהם והוא מניח אותם באמצע הראש נגד המוח ששם משכנות המחשבה והוא עקר מוחו של אדם. ומכאן יובן כי הב"ה שהוא התפארת מניח תפילין על הראש כי כבר ידעת כי התפארת הוא עקר האדם העליון ועקר האדם הוא הראש: והרצועות המקיפות את הראש רמז כי התפארת הוא עקר הראש והוא עקר הכל ומקיף את הכל או שהוא רמז לקביעות השפע הבא מן הד' (סאמ ר"ל מן הד' ספירות שנרמזות בהם הד' פרשיות) אל הראש להמשיך אל כל הבנין עד העטרה הנרמזת בקשר של תפילין העשוי כמו ד' לרמוז אליה כי העטרה נקראת דלת כי הוא שער לה'. וי"א כי העטרה נקראת דלת מפני שהיא דלה שהיא צריכה לקבל מן הצדקה הרומזת לת"ת ואינה נזונת רק משל בעלה ובו תשוקתה. ומפני שהקשר רומז לעטרה דרשו רז"ל בפסוק וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות לד) הראה לו קשר של תפילין. והע' נקראת אחוריים היא אשר הראה השם ית' למשה בבקשו הראני נא את כבודך (שם) ודרשו ז"ל ותמונת ה' יביט (במדבר יב) זה מראה אחוריים. ותמונת ה' זה העטרה: הנה שד' פרשיות על הראש שהוא מקום הזכרון כנגד צורת זכר והקשר שהוא כנגד המוח אחרי הראש הוא להיות משמר לזכירה. והנה הזכירה והשמירה מקיפין הכל וש' של ד' ראשים מימין הקורא. ושל ג' ראשים משמאל הקורא והם ז' ראשים כנגד הבנים אשר הם ד' ימיניים וג' שמאליים הימניים התנ"י. והשמאליים פה"ע. ואמרו בימין הקורא ושמאל הקורא מפני שכוונת המצוות היות האדם מעוטף בה ולחשוב כאילו עומד לפני קונו ושמאלו כנגד ימינו וימינו כנגד שמאלו והוא מה שאמר שלא יסיח דעתו מהם. והרצועות היורדות מן הקשר ולמטה מכאן ומכאן רמז להמשכה הבא מן הראש. וראיתי מי שכתב שירמזו הרצועות לנצחים. הנה ענין תפילין של ראש: אבל תפלת יד והנחתה הוא כנגד העטרה לרמוז כי שם מתיחד הכל והיא כלולה מן הכל. ובאתה הקבלה להיות הד' פרשיות בבית אחת ולכן נקראת כלה כי היא כלולה מל"ב נתיבות חכמה. ומפני שהיא כלולה מל"ב נתיבות חכמה נקראת כמו כן חכמה ולהורות על היחוד. וכשהיא פועלת על ידי כולם אין בתפילין האלה רק בית אחד ורצועה אחת כי מידה הכל וכלולה בכל והיא כלל הכל כי אין בפרט אלא מה שבכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט: וענין הנחת תפילין על היד כנגד הלב הכל רמז לעטרה הנקראת יד ולב. והקשר הדומה לי' רמז אליה כי היא רמוזה בי' כמו הש"ה ועל זה אמר נעוץ סופו בתחלתו ועל ענין תפילין של יד אמר הכתוב והיו לאות על ידכה (שמות יג) האות רמז ליסוד והיד לעטרה הנרמזת בה'. ודרשו במלת ידכה יד כהה לרמוז על השמאל כי גם העטרה נקראת שמאל. וכלל הנחת תפילין של יד להיות שלום בארץ והיא האות על היד אך שנרמזו הענינים בתיקנן ממה שזכרתי (סא אך שברמז הענינים מה שזכרתי בתקונם): אמרו ז"ל רצועות שחורות הלכה למשה מסיני זה בא לרמוז לתעלום העניין. ומפני שבתפילין של ראש ושל יד ענין אחד כי גם בשל יד נכללים כל הפרטים שבראש כמו שזכרתי לכן ארז"ל במסקנא כי תפלת של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד. אמנם מי שיניח שתיהן יחלוץ של ראש קודם ואין חשש קצוץ כי עדיין האות על היד וחבור שלם. כך אמרו בעוד שהטוטפות בין עיניך צריך שיהיו שתים הנה מבואר מה שדרשו רז"ל שהקב"ה מניח תפלין על הראש ועל היד מן הכתוב שאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו (ישעיה סב) כי הימין הוא התפארת והוא הראש ולכן אמר בימינו אלו תפלין של ראש. וזרוע עוזו היא העטרה הנקראת זרוע והיא העוז והיא יד השמאל ולכן אמר ובזרוע עוזו אילו תפילין של יד: וכן קדושת תפילין של ראש גדולה משל יד כמעלת הימין על השמאל ולא יעשו משל ראש של יד אבל משל יד יעשו של ראש כי מעלין בקדש ולא מורידין. ומי שרוצה להניח תפילין שניהם לא יניח של ראש קדם מפני שצריך לרמוז לעטרה שנתנה לראש פנה אבל יניח של יד תחלה כי עקר היחוד כי היא כוללת את הכל ושם מתיחדת הכל: ומפני שכח העטרה מיוחד ללילה ונקראת לילה וכמו שאמר את המאור הקטון לממשלת הלילה ואין חוט של חסד משוך כל כך לכן אין להניח תפילין בלילה כי אין לבטל מנהגו של עולם מפעולתו. וכן מי שאמר שבת לאו זמן תפילין הוא וכן היא הלכה מפני כי השבת הוא רמז כי אשה לה' והיא במנוחה לחי העולמים. והכלל כי היסוד הוא האות וכנסת ישראל היא בת זוג לשבת ובה נפש יתירה. ואין מצות תפילין דומה למצות ציצית שמעטפין בה אף בשבת מפני כי הציצית הוא רמז לעטרה שהיא כלולה בכל וכענין אשר זכרנו בהריסה ודומה לענין השבת: אבל התפילין אינו רק המשכת האות על היד והשבת היא עצמה אות לכן אין ענין התפילין דומה לענין מילה שדוחה שבת מפני שני ענינים. האחת שהתפילין הם חוץ מן הגוף ולעתים אפילו בחול שהוא מצוה להניחם אינו חייב ופטור אדם מלהניחם כמו חולה ומי שאינו בקי בהם. והשני שאינם באים לרמוז אלא לחבור ולהמשכה כמו שאמרתי ואין צרך מזה בשבת. כי שם זכור ושמור בחבור והוא האות עצמו אבל ענין המילה שהיא בגוף האדם ורומזת להשלים בו דמות עליון ולסמוך הזכור לשמור כאשר זכרתי למעלה בתחלת השער נכון הוא לדחות את השבת בעבורה. וכאשר יחול יום שמיני בשבת ולא ימול מחלל הוא את השבת ונכרת מן השבת. וכאשר ימול בו ביום הרי הוא מקיים את השבת ומשלים את הבנין בגופו וכולל את עצמו כמו שבארתי: ומכאן יובן למשכיל למה כתוב בשבת כי אות היא ביני וביניכם (שמות לא) כי אין ראוי לשמור את השבת רק ישראל והם הראויים ליום שכולו שבת ולא יכרתו ממנו. ואפילו ג' ששבת ביום מן הימים טובים וכו' בעבור שירצה לרמוז שגם הוא ישכון במנוחתו. אין צריך לומר אם ישתדל לשבות ביום השבת עצמו. וענינו בעבור שירצה להשתמש בכתר מלכות ואינו ראוי לו כי לא ישקוט ולא ינוח בו לעולם: והראב"ד ז"ל כתב באגדה שאמרו מנין שהקב"ה מניח תפילין על שר הפנים נאמר ששמו כשם רבו. או שמא יש אחד שהוא למעלה ממנו נאצל מן הסבה העליונה ויש לו בו כח העליון והוא הנר' לו למשה והוא שנראה לו ליחזקאל כמראה אדם עליו מלמעלה והוא שנראה לנביאים. אבל עלת העלות לא נראה לשום אדם לא בימין ולא בשמאל לא בפנים ולא באחור וזהו הסוד במעשה בראשית כל היודע שעורו של יוצר בראשית. ועל זה אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו עכ"ל: ולא הבינותי תחלה כונתו כי היו דבריו נראים הפך מדברינו ואחר כן דקדקתי והיודע בענין המראה שהזכרתי בה בשער הזה יוכל להבין דברינו ועמוק הוא ואמת. ואחר שתשכיל מאמרם ז"ל שהקב"ה מניח תפילין ותפילין ותפלה ענין אחד והכל לשון חבור כאשר זכרתי: והעטרה היא בית תפלתו כלומר בית שהוא תפלתו כענין שנאמר ואני תפלה כי משפיע על הבית מחסדו והוא ענין התפלה שהזכרנו שאמר רבי ישמעאל ויגולו רחמיך על מדותיך כלומר כי הכל תלוי בישראל שאם יעשו טוב ימשוך חוט של חסד עליהם ויהיה השלום בארץ והיא ברכת הכל והוא התענוג הגדול. וזהו מה שאמר שהקב"ה חפץ בתפלה יותר מכל הקרבנות כי התפלה היא התעוררות אהבה לחסיד היודע לכוין בה ובהתעוררות האהבה כראוי ימשיכנה באמת ובאמונה: ודע כי כל הדברים רוחניים צריכים התעוררות מן התחתונים כענין שנאמר קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהילים קמה) וכן יקראני ואענהו (שם צא) ואמרו ז"ל במשה רבינו ע"ה כשעלה למרום מצא להקב"ה יושב וכותר כתרים לאותיות. אמר לו משה אין שלום בעירך. אמר לו משה וכי יש עבד נותן שלום לרבו. אמר לו היה לך לעזרני מיד פתח ואמר ועתה יגדל נא כח אדם (במדבר יד) מלת יגדל רומז לחסד הנקרא גדולה. והכח רמז לתפארת. ושם של אדם רמז לעטרה והתפארת הוא כח לעטרה. וכוונת הכתוב שיהיה הכח של השם ממשיך מן החסד הנקרא גדולה ויהיה משוך חוט של חסד על העטרה שהוא רבו של משה והוא הקב"ה שהזכירו בכאן. וענין העזר הוא התעוררות להמשיך הצדיק שהוא השלום בעיר שהיא העטרה והוא הקב"ה: ועוד אמר ר' ישמעאל כשנכנס לפני ולפנים ראה אכתריאל יקוק צבאות. והוא השר הגדול והוא שר העולם אמר לו ישמעאל בני ברכני מיד התפלל ואמר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שיכבשו רחמיך את כעסיך ויגולו רחמיך על מדותיך. וזו היא הברכה והוא ענין כל הברכות והתפלות כאשר יתבאר עוד בתפלות. ומפני שהדברים עליונים יתעוררו בהתעוררות התחתונים לכן כל צדיק המתפלל כדרך הראוי ובכוונה כאלו הוא עקר לעטרה (סא בתפלה סא ופעלתה) ובענין העזר רוכב שמים בעזרך כלומר התפארת הנקרא שמים רוכב על העטרה שהוא נקרא כסאו. וכל זה בעזרתו של ישראל: או יש לומר שהעליון רוכב בתפארת הנקרא שמים וממשיך אליו מחסדו. או נאמר כי השם רוכב בעזרתן של ישראל על מרכבת המשנה שראה יחזקאל שנקרא שמים והם השמים העליונים נפרדים כאשר אזכור במרכבה. או נאמר כי העטרה נקראת עזר וכאשר זכרתי בטעם שהיא העזר לתפארת והיא עזרתן של ישראל. והשמים רוכב עליה כי הוא כסאו: ואמרו באגדה ישלח עזרך מקדש (תהילים ב) אפילו הרוח העליון צריך עזר והוא ההתעוררות והעזר שבארתי וזהו שאמר שאין הברכה מצויה אלא על דבר יש כענין לחם הפנים. וכענין ברכת אלישע. וכענין כד הקמח לאליהו. ואמרו עוד כל מי שאינו מניח פתיתין על שלחנו אינו רואה סימן ברכה (סא כי הוא יש) והוא בעת ברכת המזון כדי שתחול עליו ברכה: והנה תוכל להשכיל כי התפלות והברכות אינן רק לתועלתנו כי בעליונים אין חסרון רק אחדות שלמה ומדת השם ית' ופעולתיו וכחותיו הם פשוטות אינם משתנים. ונתבונן עוד ענין אסור ברכה לבטלה. ואחר אשר זכיתי להשלים השער הזה והתבונן ממנו כי התפארת עקר העולם העליון ומפני שהוא עקר הבנין ראיתי לדבר בענין המרכבה כי התפארת היא דמות פני אדם במרכבה העליונה כאשר זכרתי: