ספר מערכת האלקות-פרק שמיני-
מערכת הטעם:
שמשימין ג' הראשונות זו על גב זו, טעם אשר רשמו בעלי העבודה ג' ראשונות זו על גב זו ולא רשמו בהם ימין ושמאל, הוא מפני אשר זכרנו כי מגדל מעלת הג' והעלמתן אין כח בדעת האדם להתבונן בענינן עד שיתכן לומר בהן ימין ושמאל כלל כי הימין ושמאל הוא רמז לכח ההנהגה הטובה והפכה בתחתונים. ובהיות שאין הג' האלה מכלל התבוננות האדם לא יתכן לומר באחת מהן לא ימין ולא שמאל אלא ראוי ליחדן ביחוד שלם ושוה ופשוט בכל צד הרחמים הגמורים וכדי לרמוז על יחודן הפשוט והשוה והשלול מכל די' עשו משלשתן ראש אחד:
אמנם בעבור כי לא נשאר הדבור כי אם בשלישית כאשר זכרנו במערכת הסדר לא יזכירו מהראש ההוא רק השלישית כלולה מהראשונה והיא להם תמיד לראש עליון והוא הנקרא להם מלך עליון, ומלך העולם ומלך המשפט כי לא יצא משפטו מעוקל כי הוא היודע והוא הבורא והיוצר והאומר והעושה והגוזר והמקיים ובדרך הפרשה ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, וכן כל השבחות וההודאות והזמירות הכוונה כולה לשלישית:
אמנם יש לך לדעת כי שלילות כח הדין מהג' איננו כי אם על דרך שבארנו, אבל על דרך האמת והישר הם הכוללות כל כח כי המה יסוד ועקר הכל. וכבר זכרנו כי הראשונה אויר, והשניה אש, והשלישית מים, והיא העפר:
גם משם נתבונן עקר דעת בעלי העבודה בענין השלישית בענין הבריאה כי היא עקר הכל וכענין שאמר הכתוב הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, כאשר יתבאר בשער העולם ובשמיניות. אבל השבע אשר האצילה הם כחותיה ומדותיה היושבים ראשונה במלכות ומסודרים מפי עליון להתנהג בהן העולם התחתון כפי הכח הנמשך מכל אחת מהן והן סדר הזמנים ולא יתערב דברו בדברו (ס"א ולא יתערב כח בכח להתנהג בכח זולתו) עד יבוא הרצון מעליון לשנות עתים ולהחליף זמנים. וכדרך שאמרו בברכת הלבנה חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם וזה טעם אסור כלאים. וכדרך אשר זכרנו בבאור הברייתא:
נמצא כי כל אלו הז' הם העולם העליון אשר עקרו הפועלים הכוללים כל הכחות. ומפני שהם מכלל בנין האדם הרשות נתונה להתבונן ולהשתכל בהם. כי האדם השלם יוכל להשתכל בבבואה שלו בבנינו ובעולמו אשר הוא יסודו ודוגמתו אבל למעלה מיסודו אין לו רשות להסתכל:
ובעבור היות השבע בענין הזה ר"ל כחות והנהגות יתכן לומר בהן ימין ושמאל כפי ההנהגה הנמשכת מהן לתחתונים מכח העליון אשר סדרן להנהיג בהן עולם השפל. ובעבור היות כי התחלת עולם העליון בחסד כאשר רשמנו ונתפשט ממנו הכל אמר הכתוב אמרתי עולם חסד יבנה, וכבר זכרנו כי הם מים עליונים, ואמרו ז"ל כי בתחלה היה העולם מים במים, ומפני שהם הרחמים הגדולים אמרו להרשימו בימין ולמשכו הרבה אל הצד ההוא ואמרו להרשים את הפחד כנגדו בשמאל ולמשכו הרבה לצד ההוא לרמוז כי היא מדה קשה ולא שיהיה לשם ית' ימין ושמאל חלילה רק בדרך אשר הזכרנו באחדות:
הנה כי הכתרים האלה כוללים את כל הכחות כי יסוד הכל טוב ורע כענין שנאמר גם את זה לעמת זה עשה האלקים קהלת ז' ובס"י נקרא הפחד עמק רע. ואמרו לצייר את התפארת באמצע הכתרים ולמטה מהם מפני שהיא מדה מזוגה משתיהן. אבל רשמוה היות נוטה כלפי חסד לרמוז כי רובו חסד ולרמוז כי יש יתרון מעלת הימין על השמאל כי גדול כח המאציל מן הנאצל ומפני כי רבו חסד נקרא הוא גם כן ימין:
ועל הדרך הזה אמרו אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ואני קראתיו חוט של חסד על הדרך הזה ובלשון רז"ל חוט של חסד היה נמשך על אסתר. ומפני כי הוא מזוג מן הפחד אין מעלתו כמעלת החסד ולכן נקרא החסד רחמים גמורים והתפארת רחמים סתם. ושם חסד ושם רחמים יורו למשכיל:
אמנם נתבונן על התפארת כי הוא עקר הכל ויסוד הכל שהרי הוא כולל את כל הכחות שהם רחמים ודין ובו היה ראוי בריאת העולם השפל והנהגתו והשגחתו ועליו נאמר בעקר היצירה שתף מדת רחמים עם מדת הדין וברא העולם. וכאשר יתבאר למטה כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה:
ונתבונן עוד כי שתוף כח החסד וכח הפחד אשר היא התפארת הם הדו פרצופין. התפארת מן החסד והעטרה מן הפחד ולכן נקראת התפארת שמים ודרשו במלה אש ומים:
והנה עלה בדעתנו להאריך קצת בענין הבריאה להסיר מכשול הלבבות במקצת האגדות ובמדרשים אשר נאמרו עליהם. ומבאוריהם יתבאר ויתבונן למשכיל בשאריתן להעמיד שרשי הענינים על מתכונתם ויציצו פרחי הענפים ופריהם בעתם:
והוא שנדבר תחלה בג' מדות האלה אשר זכרנו בעבור כי הם הראשונות מבנין האדם ומבנין העולם והם שרשו ועקרו. ואם באלה לא נשלם מכל מקום הן הן העקר והשרש ממנו ושאריתן הן הן השלמתו בהשתלשלות התחלתן. ומפני כי הג' הן הראשונות והן העקר נקראו אבות העולם ואת הרשומות תחתיהם שהם הנצחיות והיסוד קראום בני אבות:
ולכן נאמר תחלה על אצילות הג' הראשונות האלה ועל ענינן, כי בעלות המחשבה הטהורה היות בריאת העולם והנהגתו בכחות העליונות עלה בשלימות כל כך כאלו היה המלכה ועצה היותו בענין הזה אשר נעשה, ועל שלימות המחשבה הזאת נאצלו הכחות העליונות אשר הם יסודי הבריאה ובדרך אשר יתבאר בסתרי פרשת בראשית לזוכה אליהם:
ואמרו ז"ל מלמד שהיו סדרי זמני קודם לכן, וכבר זכרנו כי הז' נקראים סדר זמנים. ועל הדרך הזה התעוררו ז"ל במדרשים על הכתובים בהרבה מקומות להודיע ענין השלמות ההוא. ולכן כאשר התבוננו ז"ל בפרשת אלה תולדות השמים והארץ שהיא מספרת בנגלה פרטי בריאת עולם התחתון שנזכר בה השם מלא כמו שאמר יקוק אלקים מה שלא נזכר כן בפרשה שלפניה המספרת בכללי סדר עולם העליון אשר הוא יסד התחתון אמרו שתף מדת רחמים עם מדת הדין וברא העולם ומזה נתבונן אנחנו בעקר היסודות ונדבר מהם כדי לברא שרשי הענינים:
ונאמר כי שתופם הראשון אשר זכרנו הוא אשר היה ראוי לשלימות הבריאה. וכבר זכרנו כי יסוד הכל ועקר הכל טוב ורע, ולכן נאמר תחלה כי עלה העניין בשלמות כל כך בתחלת המחשבה כאלו אמר הפועל אם אברא העולם במדת רחמים כלומר בחסד לבד שהם הרחמים הגדולים לא יוכל להתקיים כי מחשיבות המדה ההיא לא יתאוו הנבראים תאוה באותה מדה כי התאוה אינה נמשכת כי אם מצד שמאל ואם כן יתבטל קיום המין וקיום העולם ולא תהו בראה לשבת יצרה. ואם אברא במדת הדין שהוא הפחד לא יוכל להתקיים העולם כי משם נמשך היצר הרע המטעה אחריו את העולם וממנו יתרבו הרשעים ויהיה הדין נותן להחריב העולם כולו כי היא חרב נוקמת:
ונוסיף אנחנו בענין, ואם אברא בשתיהן בלא שתוף זו בכחה וזו בכחה גם לא יוכל העולם להתקיים כי כאשר ימשכו אחרי היצר הרע תנתן מדת הדין להחריב את הכל ואפילו הטובים והיה כצדיק כרשע. מה עשה שתפם יחד והוא התפארת המכריע הראשון הנוטה כלפי חסד וזהו שרש התחלת השתוף אשר עלה בשלמות תחלת המחשבה לקיום העולם עם מה שיתבאר עוד עקרו בהשתלשלות העניין כי תחלת המחשבה הוא לשלמות לצורך סוף המעשה. והיה תחלת המחשבה הזאת היות בשתוף זה ביחוד הרחמים ר"ל היות מדת הדין כלולה ברחמים בכח ולא בפעל. ותהיה סבה שהאיש יהיה שורר בביתו וכל כבודה בת מלך פנימה:
ומהנה יתעורר המשכיל עם מה שיתבונן עוד למטה מה שאמרו בבריאת האדם ואשתו בתחלה עלה במחשבה להבראות שנים ובסוף לא נברא אלא אחד כי בהשתלשלות זה נברא אדם וחוה למטה דו פרצופין פי' אף כי עלה במחשבה היות שנים ממש שאם נבראו בתחלה שנים יהיה זה פונה הנה וזה פונה הנה כדרך הבהמות ולא יוכל האיש להפיק רצונו מן האשה ולהעזר ממנה בקיום המין ולא לעבודת בוראו. אבל כאשר היו תחלה דו פרצופין היא הסבה כי אף בהפרדם יהיו לבשר אחד ויהיו נגררים זה אחר זה באהבת נעורים. וכבר המשילו את האיש שמתה אשתו למי שאבד אבדה ואולי כי על אצילות חסד ופחד גם על אצילות התפארת כאשר הוא אמרו מלמד שהיה בונה עולמות ומחריבן כי כל אחת מהמדות נקראות עולם. וכאשר עלה במחשבה שאין הקיום ראוי לא בחסד לבד ולא בפחד לבד ולא בתפארת כמו שהוא כאשר יתבאר למטה הרי בנה עולמות והחריבן וכענין שאמרו דין יהניין לי ודין לא יהניין לי כלומר דין יהניין לקיום העולם ודין לא יהניין לקיום העולם:
ואולי כי מדרש בונה עולמות ומחריבן נאמר על דרך שהוספנו למעלה באצילות חסד ופחד. ונאמר כי באצילות חסד בונה עולמות העתידים להיות בו, ובאצילות הפחד בנה המחריב שלהם כענין גם את זה לעמת זה עשה האלקים (קהלת ז) ואשר הביאנו לבאר כן הוא מה שנאמר כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין (בראשית ד) כי למה יאריך לומר כי הרגו קין כבר הגיד שהרגו. ודי שיאמר תחת הבל. ויתבונן דברינו בהריסה ואמנם הפי' הראשון בענין בונה עולמות ומחריבן נכון יותר לפי ענין המדרש. אמנם מה שהוספנו אנחנו נראה שגם הוא אמת מדקדוק הכתוב. ויתכן כי בעלו' המחשבה אצילות חסד ופחד שהם העולמות שהיה בונה ומחריבן עלו עמהן גם הדורות שהיו עתידין להיות ולהבראות בהן וכמו שאין ראוי קיום לעולם במדות אלה באשר הם ר"ל חסד ופחד כן לא היו מאותן העולמות וע"כ לא נתקיימו:
וכאשר נתבונן עוד בהריסה בענין הבל וקין. ואולי כי על הדורות ההם דרשו באשר קומטו בלא עת (איוב כב) אלו תתקע"ד דורות ואמרו עמד ושתלן בכל דור ודור כלומר אולי יטיבו דרכם בתורה ובמצוות בזמן הקיום ויתקיימו גם הם והוא מחסד השם ית' עליהם. אמנם כ"ו דורות נתקיימו בחסד בלא תורה וכנגדן אמר דוד המלך ע"ה כ"ו פעמים כל"ח. והחסד אשר נעשה להם היה בזכות הצדיקים שהיו בכל דור ודור או בכל י' דורות מהן. וכבר ידוע כי חסד לאברהם וטרם נולד הוא לא היו הדורות שלפניו ראויים לקבל התורה ולא הוא ולא יצחק כי הוא היה בחסד ויצחק בפחד עד בא יעקב איש תם וזכה בה את זרעו כענין שנאמר תתן אמת ליעקב (מיכה ז) ועוד אזכור מזה במרכבה:
אמנם קדם התורה נתקיימו הכל בזכות הצדיקים כדרך שאמר הכתוב וצדיק יסוד עולם. ומה שאמר על תתקע"ד דורות שעמד ושתלן אולי יטבו דרכם בתורה ובמצוות מפני כי עק' העולם וקיומו היא התורה ואמר הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיה לג) ונאמר עוד כי הוא חייך וארך ימיך (דברים ל) ויתבונן זה במה שזכרנו כי התפארת רמז לתורה שבכתב ואמרו כי קיום העולם ראוי בו כאשר הוא עקר השתוף אשר נצטרך לקיום העולם ומשתוף הכתרים אשר הזכרנו אשר היא התפארת נתבאר מה שהתעוררתי בהקדמה ואמרתי כי מניין הג' בכלל ומנין הד' שהוא בפרט היוצא מן הכלל שורש גדול להם, כי עלו למטה שנים וירדו ארבעה אך תאומים נולדו:
וצריך כל בעל העבודה להתבונן בזה כי הוא עקר כל העקרים ושרש כל הדברים ועליו סובבות כל העבודות. ומהשתוף הזה עוד יתבונן פנימיות הכתוב שאמר ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם (בראשית ב) כי כל פרשת בראשית דברים כפולים נגלה ונסתר ושניהם אמת. כי כאשר הדברים למטה כן יש למעלה דברים נקראים כן והם יסוד לדברים של מטה שהם דוגמתם. וכבר הזכרנו כי הגן רמז לעטרה והעדן רמז לחסד ונטע הגן בתוך העדן וזהו עקר (סא עניין) השתוף. ואמר מקדם לרמוז כי רובו חסד או שיאמר מקדם כענין וכנה אשר נטעה ימינך (תהילים פ) ועקר הימין הוא חסד או יהיה מקדם כמשמעו מתחלה כדרך עלה במחשבה להבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד כי אף על פי שבתחלה עלה במחשבה היות העדן והגן שתי מעלות. לבסוף נטען יחד בעבור כי כאשר יהיו לב' מעלות כאשר עלה בתחלת המחשבה שיצא נהר מעדן להשקות את הגן כאשר יתבאר עוד:
עד הנה ראינו להרבות באצילות ג' האבות האלה ובעקריהם כדי שיתבארו הבנים בהשתלשלות האבות כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה ועקרו. ולכן יש לך לדעת כי עוד נמשך האצילות דוגמת אבות. הנצח דוגמת חסד ולכן רשמוהו בימין. ואיננו חסד כראשון כי יקבל מהתפארת שכח הפחד כלול בו וההוד דוגמת הפחד ולכן רשמוהו בשמאל. ואיננו דין כראשון כי יקבל מהתפארת אשר רובו רחמים מצד החסד. ובעבור כי קרוב נגדות הנצחים כנגידות הכתרים לא יתכן קיום העולם בהם כדרך אשר זכרנו בכתרים לכן עלה במחשבה לשתף גם אלה והוא המכריע שני אשר יסוד הכל והוא שהכל נשען עליו שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י) והוא השלום שנאמר עושה שלום במרומיו (איוב כה) בענין פנימי כאשר אזכיר בעשיריות והוא השלום שבו נחתמו כל הברכות כאשר אזכיר בתפלות כי בו נשלם ונחתם כל הבנין והוא הנהר היוצא מעדן ומשך גופו של דבר וסופו הוא מציאות תחלתו:
ויתבונן זה בשער האדם עם מה שיתבאר בבאור הברייתא כי אין ראש דבר בלתי סוף ולא סוף בלי ראש. וכבר זכרנו בשמות השוים כי הם אחד. ולכן יש לך לדעת כי כאשר אזכיר בכל מקום התפארת כאלו נזכרהו עם היסוד ולא ישתנו בהם שמותם וענינם רק על הדרך שהתפארת הוא הראש בבנין וקודם במעלה. ויסוד הוא משך הבנין וסופו. ולכן הוא אחרון במעלה אמנם ענינם אחד. ובעבור שהוא אחרון במעלה מקבל מן הכל ואמרו כי איננו מלא רחמים כמו התפארת וזהו שרשמוהו נוטה קצת אל השמאל. ועל הדרך הזה קראו הרמב"ן ז"ל בפירוש ספר היצירה שלו דבר ובבהיר קראו צדק ועוז המורים על הדין. והתבונן בטעם אצילות הבניה כי האבות כשרשי האילן שהם עקר הבנין והבנים כענפים ולא יוציאו פירות כי אם הענפים אם כן הבנים הם ראויים לקיום העולם ולא האבות, אמנם אין קיום בענף בלתי שרשו וזהו טעם כעקרי ומהענין הזה נתעורר טעותו של קין כאשר יתבאר בהריס':
ויש לך לדעת כי אע"פ שאלה הם האבות ואלה הם הבנים כולם בנים לשלישים אשר האצילתן ובני בנים הרי הם כבנים ביחוד גמור. ובעבור כי נפסק מעין האצילות ביסוד והוא האחרון בו כי כבר נאצלו כל השבע בהיות העט' בכללם כאשר ידוע למשכיל לכן נקרא שדי ודרשו בו שאמרו לעולמו די ואמרו מלמד שהיה העולם מגלגל והולך כפקיע עד שאמרו לו די רמזו במלת לעולמו על עולם העליון שהוא עולמו של פועל העליון כי התחתון אינו עולמו וכי הוא עולם המנהיג אשר הוא לראש פנה. כי השמים שמים לו ואין לו בעולם החפץ הזה אלא ד' אמות של הלכה או של תפלה כלומר שלא ישרה שכינתו כי אם בבתי כנסיות ובתי מדרשות:
ורמז בגלגול העולם שהיה מתפשט והולך עד שאמר לו די ולולי שהפסיק המעין עוד היה נמשך יותר כדרך לכלם נתת בן זוג וכו' כאשר יתבאר בשבעיות. ומפני שהיסוד היה עקר הכל וכולל את הכל דרשו עליו בבהיר אני ה' עושה כל (ישעיה מד) אני הייתי כשנטעתי אילן זה והוא האילן שאמרו במדרש שעקרו מהלך ששים שנה רמזו בששים שנה כי הוא כולל שש קצוות ונתכונן זה בשבעיות. ואמרו כי נופו מהלך ה' מאות שנה כי למעלה ממנו הם חמש והם נופים:
ואמרו עוד ומתפלגים תחתיו כל סדרי בראשית זה יתבונן למטה. ואחר שהיסוד אחרון באצילות והוא המכריע הכולל את הכל והוא קיום הכל (סא והוא יסוד הכל) היה ראוי בריאת העולם והשגחתו להיות בו כמו שהוא כי הוא הקרוב אליו אלא שחייבה חכמתו שיתגלה הכח הכלול בו ובתפארת היותו לראש פנה היות בריאת העולם על ידו בכח התפארת והכח ההוא הוא העטרה. וכענין פרשת אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב) ודרשו בו בה' בראם לרמוז כי כאשר היתה לראש פנה כדרך הה' שבסוף השם הגדול אז נברא העולם. אמנם הכל בכח התפארת שהיא כשליח העושה שליחותו לעזר המשלחו. וכמו שאמרו שסוף ביום ברא ה' אלקים ארץ ושמים כי זה הוא השתוף והשם שלם שהזכירו בענין זה:
ובאמרי בכח התפאר' ר"ל שלא יתנהג כח הע' בעולם השפל כי הוא הכח הנמשך אליה מן הפחד כי אם בשפע הבא אליה מן התפארת שהוא הרחמים דרך חיסו' וזהו עקר השתוף והשם מלא שהזכירו אשר עוד הולך ומתבאר. והבאור בזה הוא כי כאשר ראה הפועל בחכמה (ר"ל כדרך הביט בתורה וברא את העולם) והכל בתחלת המחשבה כי לא טוב לענין הקיום לברוא את העולם בתפארת כמו שהוא ולא יהיה בדין וברחמים משפיע ומקבל כי לגדל מעלת המדה לא יתאוו בה הנבראים תאוה שהרי רובה חסד ולא יתגלה כח התאוה ויהיה העולם שמם. אבל טוב הוא לקיום שיתגלה כח התאוה הנמשך מהפחד אשר הוא נחש הקדמוני כי לא הו בראה לשבת יצרה והוא שדרשו בפסוק וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ואמרו זה יצר הרע זה מלאך המות וטעם כאשר יתבאר למטה:
ומפני שהענין טוב לקיומו של עולם לכן עלה במחשבה שיתגלה כח הע' שיונקת מן הפחד והיתה לראש פנה לקבל מן התפארת. ובעבור היותה מן הפחד ומקבלת ממנו ציורה נוטה לצד שמאל יותר. אמנם לא היה טוב לקיום היות התפארת לראש פנה לפעול בכח החסד. גם לא היה טוב היות העטרה לראש פנה לפעול כפי כחה הנמשך אליה מן הפחד כי תחריב את כל הנמשכים אחר יצר הרע הנמשך מכחה. אבל הטוב לקיום העולם היות נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ולא יגדלו צמחי הגן אלא בכח ההשקאה ההיא. והאשה תשמע אל בעלה ולא הבעל אל האשה:
וזהו שאמרו בבהיר בפסוק אני ה' עושה כל, אני הייתי כשנטעתי אילן זה וכו' ולא יגדל עליו מלאך רמזו במלת כל אל היסוד ורמזו במלאך אל העטרה שהוא המלאך הגואל ואמרו שלא יגדל המלאך עליו אלא כל יגדל על המלאך, וזהו ואל אשך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג) ויתבאר עוד במשל מעוט הירח. ועל שלמות תחלת המחשבה אשר הזכרנו נוכל לבאר המדרש שאמרו במדת רחמים אי אפשר במדת הדין אי אפשר ועל הדרך אשר הזכרנו למעלה. ונאמר עוד מה עשה שתף מדת רחמים עם מדת הדין וברא את העולם וזהו עקר השתוף ותחלת המחשבה הוא סוף המעשה כמו שנאמר ביום ברוא ה' אלקים ארץ ושמים. ובדרך יוד קא ואו קא שהוא השם הגדול עם ה' אחרונה שנתוספה בו שהוא שם מלא על עולם מלא כי בתחלה באצילות עולם העליון לא הזכיר רק שם אלקים הרומז לשלישית כי עדיין לא נתמלא העולם ולא נשלם כדי להזכיר שם מלא עליו:
וכלל הטובה שהיה בענין השתוף הוא כי אף בעת הזעם תשתוקק האשה אל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אל מקום הראשון אשר גדלה להתנהג בחסידות ויחזור גם האיש אחרי האשה כמחזר אחרי אבידתו, והיא שחוט של חסד משוך עליה להפסיק זוהמת הנחש עקלתון מן חוה שאלמלא נזקקין זה לזה הבהמות בהררי אלף היו מחריבין כל העולם כלו מזוהמתו. אבל בהיות השם שהוא מים עומד ביניהם כדרך ואני חומה משכך את חמתו כי המים מנצחים את האש היות לה גבול לשרפתה כמו עד פה תבוא ולא תוסיף (איוב לח) ומהנה נסמך ענין הדרש שאמר בענין איש ואשה כי שאלמלא שתף שמו ביניהם ישאר שמם אש ואש והוא ענין צנן את הנקבה שהזכירו בבהמות בהררי אלף כאשר יתבאר. וארז"ל מדה טובה מרובה ממדת פורענות:
והנה נתבאר את אשר יעדנו לבאר בענין עקר השתוף כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה עם מה שנתבונן במלת מחשבה ובמלת מעשה וזהו נעוץ סופו בתחלתו כי הכל עלה במחשבה היות כאשר היה ואין כל חדש תחת השמש כי מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א) ונתבאר עוד למשכיל למה לא הוזכר שם מלא בכל פרשת בראשית עד אלה תולדות השמים והארץ. ואשר ישכיל מה שכתבנו ביציאת הע' מהכח שהיתה כלולה בכח התפארת אל הפעל היא בעזר לתפארת בענין הקיום כשליח העושה רצון משלחו מיתרון אהבתו יתבונן המד' שאמרו כל שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד יצא. ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כי היא כלולה בכל, ובשביעיות נזכור בענין הבערה שיצאתה מן הכלל ומשם יבין המשכיל באור העניין:
וממה שכתבנוהו יוכל להתבונן המשכיל בהשתלשלות יצירת האדם התחתון ומהתחתון ירמוז בעליון כדרך אשר אמרנו שנאמר לא טוב היות האדם לבדו וגו' (בראשית ב) אמרו עליו בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד ויתבונן שלא אמרו ולבסוף נברא אחד כי זה יורה על בטול תחלת המחשבה אבל אמרו ולבסוף לא נברא אלא אחד לרמוז כי עם היות טוב שנים לקיום המין וכאשר אמר אחר בריאתו לא טוב היות האדם לבדו מ"מ לא נברא אלא אחד. ולא נחשוב בזה כי נתבטל קיום תחלת המחשבה חלילה כי דו פרצופים היו גם בבריאה הזאת כאשר עלה במחשבה:
ונברא אחד בעבור כי כאשר יתקיים בסוף המעשה את אשר עלה במחשבה היותן שנים ממש שיהיו נגררים זה אחר זה באהבת נעורים והיות כל אחד עזר לחבירו עזר האשה לבעלה במלי דביתא ותקונו (סא ולתקונו) וכדרך שאמרו כל מלאכות (סא מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועזר הבעל לאשה בשאר כסות ועונה ובמלי דשמיא. ומגזרת החבור הראשון וכו') שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה והם שבע מלאכות כמנין לעזר הבעל :
וחיוב הבעל לאשה שלש מלאכות והן שאר כסות ועונה כמנין האבות והארץ מתברכת. והם מים אש רוח והמשכיל יבין. ובגזרת החבור הראשון לא יפנו זה מזה כדרך הבהמות אבל יהיו לבשר אחד לקיום העולם. ואם יזכה האיש בזוג כתקון הבריאה היות אשתו לעזרתו לעשות מלאכתו של העולם הזה ולגדל בניו כדי שיהיה לו פנאי למלאכת דרך העולם הבא כדרך אשר זכרנו אז נשלמה בו תחלת המחשבה ובנינו שלם כדמות עליון:
וראוי לו גם כן להעלות לה מזונות להתמיד דירתו עמה ללמד בניו ללכת אחריו בדרכי בוראו ולעבודתו ובזה יפרו וירבו תמיד והברכה מצוייה עמהם אבל כאשר תמרוד היא בבעלה (סא בשלה) גם הוא עתיד למרוד בשלו כי יניח את ביתו וילך לו ויגרש את אשתו והבנים שובבים כיתומים ואין אב והאם תגדלם בשרירות לבם על דרך מלאכותיה שהן מעין העולם הזה ולא הרגילתם אחרי דרך הבעל והוא ישנאנה וישלחנה בסרחון הבנים בעבור שדבקה בפרי בטנה ולא ידרשנה (סא ולא יסרתם) ובשלוח האם ישולחו הבנים כי אז תיסרם האם ונוקמת את נקמתה בהם:
ועל הדרך הזה דרשו בפדוק אעשה לו עזר כנגדו. ומהנה נתבונן בעליונים כי בהתקשט האם ומתגדלת במעשה בניה על הדרך הזה אשר אזכור עוד אז היא עטרת בעלה במלאכות אשר עושה לבעלה והבעל מעלה לה מזונות בזכות בניה הנדבקים בה לטובה מחסדו לפאר את ביתו תמיד. ואם הבנים שמחה, ואם יסרחו הבנים ישלחם ביד פשעם ותתגרש האשה מבעלה וילך האב המרחם למרחוק והאם תיסר את הבנים בעבור כי נטמאה בהדבקה בהם. וכאשר נזכור עוד למטה את העקר הזה. ובענין בחירת האדם יתבונן למטה הדרש שדרשו על פסוק לא טוב היות וכו' זכה עזר לא זכה כנגדו כי כל הענינים משתלשלים אמנם לא יתעלם ממנו כי חובת מלאכות האשה לבעל הם שבע. וחובת הבעל לאשה הם שלש והם האבות:
ואחרי אשר בארנו אלו בעקרים יש להתבונן עוד ולדעת כי בעלות המחשבה היות העטרה לראש פנה ולקבל מהכל ולהשגיח בעולם השפל ולהנהיגו איננו ענין היות בה מעוט כח או מעוט קדושה וכבוד ופרוד בסבת התחתונים כאשר לא יכשרו מעשיהם חלילה לאל כאשר חושבים רבים מקלי אמנה (סא המח) בחולשת הבנתם בדברי רז"ל ובדברי המקובלים. אבל היתה המחשבה ההיא לתכלית השלימות בענין הבריאה לצרך הקיום כאשר זכרנו וכמו שאמרו כשברא את העולם אמר דין יהניין לי ודין לא יהניין לי. והוא כי תכלית הטוב ותכלית התענוג אשר תתקיים בו הכונה כאשר עלה בתחלת המחשבה בתחתונים אשר עקרו הוא מין האדם כאשר יתבאר. אמנם בהיות גלוי לפניו יתברך שעתיד האדם לחטוא ולא תתקיים הכוונה המבוקשת ממנו להעמיד הבריאה על מתכונתה לטובתו וכאשר יתבאר בא להם בעניין משל מעוט הירח הרומז לע' ועל השרש ועל העקר אשר אקדים לו טרם אדבר בו בענינו:
והוא שצריך תחלה לדעת כי בעבור היות האםד נברא בדמות עליון וכדרך אשר יתבאר בשער האדם הרי הוא כמלך פורץ גדר ברצונו לעשות לו דרך דוגמת הדמות אשר מלכותו בכל משלה. אף כי עקר בריאות העולם בעבורו ולשמושו היה כענין שאמר החכם החסיד השלם כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני:
אמנם בטעם בריאת האדם שהוא העקר לא מצאנו ענין זולתי היותו ישר ולשמש את קונו וללכת בדרכיו ולהדמות אליו בהנהגתו וכענין שאמר החסיד עוד ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. ואמרו ז"ל מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא קדוש אף אתה קדוש וכו' וללמדו להועיל היותו ישר ולהדמות הצורה ליוצרה נתן לו חכמה ודעת ובינה להבין דרכיו וכדרך אשר נתן התורה לישראל אשר גם היא מיסוד הדמות. וכבר נרמזה התורה כולה גם באדם הראשון דכתיב בו לעבדה ולשמרה (בראשית ב) והוא רמז למצות עשה ולמצות לא תעשה למשכיל:
ובבראשית רבה אמר לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות בא לרמוז אל הברכה הבאה בזכות העבודה התמימה וכאשר יתבאר למטה. ובבחור האדם להתדבק בתורה ובמצות ולא יסירה מלבו ולא יחטא כלל כאלו מתדבק תמיד אל הדמות וכענין שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם וכו' (דברים ד') וכאשר יתדמה הצורה ליוצרה ימשוך אליו בזכות צורתו השפע הטוב העליון כי יבקש מין את מינו ונעור (סא ויעור בתחתונים) וכדרך שאמרו בזכות שלמה ע"ה תשרה שכינה בתחתונים וזהו עקר שלמות האדם היותו מושל בכל דבר ודבר:
וכבר אמרו בשלמה ע"ה כי מלך אפילו בעליונים. והכתוב אומר ומוראכם וחתכם וכו' (בראשית ט) וכאשר תשרה שכינה בעולם השפל אז תהיה הברכה מצויה בו כי זאת היא הברכה ולא תקולל האדמה ובזה יוכל האדם להניע אל המעלה הגדולה אשר עוד אזכור ולא הטובה אשר אין לה ערך ותהיה דמיון השגחת המנהיג ופעולתו בעולם לכבוד ולתפארת כענין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט) וזהו עקר הסבה והחפץ אשר היה בענין הבריאה והיותה בתקונה לצרך האדם המושל עליה דוגמת הדמות כי כאשר תעמוד על מתכונתה יזכה אדם השלם להתלבש ברוח הקדש השורה בתחתונים בזכותו ויעלה מזה עוד אל הנבואה הגדולה אשר היא אספקלריא המאירה כי שמו בקרב הארץ:
ובפעולתו ובמעלתו הגדולה יזכה עוד שלא ימות לעולם כי כאשר תעלה זכותו היות החיים והשלום תמיד בעולם לא יניח מקום לנחש להסיתו שימות בסבתו ויזכה היות נפשו קיימת בגופו תמיד כי דמה הצורה ליוצרה שהוא החיים ובבא זמן להסתלק והפרד מן העולם לא יהיה מן הראוי לקבל הפסד הזמן ולמות אך יחזור גופו רוחני ולמעלה גדולה אשר אין לה תכלית והוא חיי העולם הבא כי אף בזמן החפץ הזה רוצה לומר אחרי שחטא אדם שמלאך המות שולט בסבת חטאו בעולם הזכירו רז"ל במקומות רבים מאנשי המעלה ההיא והם הנקראים להם בני עלייה:
אמרו באגדה בחנוך הפך בשרו ללפיד אש ואמרו בו אחזתיו לקחתיו מבני אדם. אדרתיו פקדתיו זה חנוך בן ירד שמו כשם רבו (סא ששמו מטטרון) לקחתיו מבני אדם ועשיתי לו כסא כנגד כסאי וכמה שעורו של הכסא ע' אלף פרסאות של אש ומסרתי לו ע' מלאכים כנגד ע' שמות הסובבים את הכסא והפקדתי לו כל פמליאות של מעלה ומסרתי לו חכמה ובינה יותר ממלאכי השרת וקראתי שמו יוד קא ואו קא הקטן וסדרתי לו כל סדרי בראשית. ועשיתי לו גדולה יותר מכל פמליא שלי וכן אנקלוס תרגם בפסוק ואיננו כי לקח אותו אלקים (בראשית ה) ארי לא אמית יתיה ה':
ואמרו באגדה ביעקב שלא מת כי הצדיק בעודנו חי ידביק נפשו בגן עדן אשר הוא עולם הבא וצרור החיים אשר הם מקום הנפשות ומחיתם וחיותם איננו ראוי שימות מרכבת הנכבד הנברא בדמות עליון אשר שם נפשו בקרב החיים האמתיים ההם:
ראה מה שאמרו במשה ע"ה בפסוק ויעל משה מערבות מואב (דברים לד) תניא ט"ו מעלות היו ופסעם משה בפסיעה אחת כלומר שחזר רוחני ולא היה בו מד' יסודות רק מעט מזער. ואמרו באליהו ז"ל הפשיט בשרו מעליו ונעשה לפיד אש והנה עודנו חי בגוף ובנפש כאשר ידוע בקבלה מדור לדור:
ואמרו בצדיקים הזוכים לחיי העולם הבא שהוא באלף השביעי והוא עולם שכולו שבת וכדרך אשר יתבאר בשביעיות אותם שנים שעתיד הקב"ה עושה להם כנפיים ושטים על פני המים. הנה השאלה מורה שלא ימותו והתשובה בכנפיים מורה שיחזרו רוחניים כאשר זכרנו:
עוד אמרו במעלה אחת שישנה במקצת הצדיקים והיא מיתת נשיקה. אמנם אחר ידיעת שער האדם ושער העולם אשר שם יתבאר מקום מעמד הנפשות וקיומם ושרשם עם מה שזכרנו הנה נתבונן בענין הנשיקה כי תתעלה נפש הצדיק בעודנו חי מעלוי לעלוי עד מקום תענוג כל נפשות הצדיקים אשר הוא דבקות הדעת ושם תדבק וישאר הגוף בלא תנועה והוא כענין שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד) ואלה הצדיקים גמורים וכיוצא בהם בהפרדם מן העולם אע"פ שנראים מתים מן הרי לא יטמאו כי המלאך המות הממית בסבת היצר הרע השולט באדם מזוהמת הנחש לא המיתם אך נפשם בחיים שמו בחייהם ובמותם לא נפרדו וקרוב לזה מה שאמרו ביום שמת רבי בטלה הכהונה:
וכבר הזכירו בו ענין במסכת כתובות שנוכל להתבונן ממנו כי גם הוא מאנשי המעלה היה. וכן כמה מהצדיקים אשר יש להם זכות גדולה במעלה הזאת ואם לא נודע כאשר הם כי נראים מתים לעיני האדם ואינם מתים כי אינו נכר כי הזכירו במסכת שבת בהני קפולאי כי מתוך שנראים מתים נודע עניניהם. וכדרך שהקשו בתעניות בענין יעקב אבינו ע"ה לחנם חנטו חנטייא וספדו ספדייא וכו':
אמנם אמר החכם הגדול ראיתי בני עלייה והם מועטים. ואם אחרי גזרת המות יוכל האדם הצדיק להגיע למעלה גדולה לחיות לעולם אין צריך לומר כי טרם הגזרה אם יבחר לדרוך דרך עץ החיים שיחיה לעולם ויגיע למעלה גדולה באפס תכלית ושעור:
אבל אם יבחר האדם היות נמשך אחרי היצר הרע אשר איננו מושלט בעולם רק להיותו עזר בקיומו של עולם להתאוות בו תאוה הנמשכת מהנחש הקדמוני וכענין שנאמר לא טוב היות וכו' (ראשית ב) ובדרך האצילות הראשון אשר בארנו למעלה אך יבקש (סא היות) עליונים למטה ותחתונים למעלה הפך הכוונה הראשונה הטובה אין זה דרך עץ החיים אבל ידרוש אל המתים להגביר כח הטמאה הבאה מעץ החיים ובהדבקו אל הזוהמא ההיא הרי הוא מטמא את צורתו ומתרחק מהקדושה הראויה לשרות על הצורה ההיא ונכרת מהתענוג הגדול אשר הוא חיים עד העולם:
ובטמאת המלך יטמא את ביתו ואין מקום לחול עליו ברכה והוא סבת קללת האדמה וכענין שנאמר בחטא האדם ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג) וכאשר אין הברכה מצויה בעולם היא סבת מניעת השגה. ובמניעת ההשגה היא מניעת החיים כי בסבת החוטא אשר לא ידמה הצורה ליוצרו אין ראוי להשתמש באור שהוא אור החיים ובדרך שאמרו ראה שאין העולם כדאי להשתמש באור ההוא וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והגניזה היא כי ילך האיש מרחוק ותתגרש האשה מבעלה כדרך המכעיסים אותי על פני. ובהסתלקות האור אשר הוא מחיית הכל וחיות הכל הנחש מזומן להטיל זוהמא על חוה וזאת היא הטמאה והקללה וההשחתה. ובהיות שור הבר נזקק עם בת זוגו אין כל בריה יכולה לעמוד מפני חרבנן כי אין השם עומד ביניהם ונותן רשות למשחית לחבל את הגורם העניין ההוא מדה במדה. הוא הגביר הכח ההוא הוא יתגבר כפי כחו ומונעו מן החיים והוא סבת מיתתו:
קצרו של דבר קיום העולם וסבתו הוא ביד מין האדם אם ידמה הצורה ליוצרה כאשר בארנו ולא יחטא כלל יהיה השלום בארץ (סא מחובר) וזאת הברכה. ואם יבחר בהפך זה יסתלק השלום וחרב בא לעולם ותארר האדמה כאשר בארנו כי העט' היא החרב המתהפכת כפי האדם הרוצה (סא הבוחר) לשמור בית קבולו וכדרך אשר בארנו באחדות:
ומאשר בארנו בעקר הזה נתבונן שרש הדרש שדרשו ז"ל זכה עזר. לא זכה כנגדו. כי האדם הוא כמו הדמות אשר הוא עקר הכל ואשתו ויצרו הם כמו העזר אל הדמות כי הם מן הצד ההוא. ואם ירצח להתדמות ליוצרו בכל ענין וכדרך שאמרו רז"ל יצר תינוק ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כלומר שלא יתגברו עליו אך יקרב אותו בימין לצרכו יהיו עזר בין בעליונים בין בתחתונים כי כאשר יתגבר האדם עליהם למטה כן יתגבר האדם על דוגמתן למעלה ותתדמה הצורה ליוצרה. ואם לא זכה כאשר אמרנו יהיו כנגדו כי בהם ילקה מן השמים בעבור כי הכריע עצמו לכף חובה:
ונוכל להתבונן למה אמרו שתהא הימין מקרבתו, ואחרי אשר בארנו לך יסוד העניין נתבונן עתה לדעת כי בהיות צפוי לפניו יתברך בתחלת המחשבה כי עתיד האדם לחטוא בסבת היצר הרע הצריך להיות שולט בעולם לקיום הבריאה כדי שיתגלה כח התאוה ויהיו בני עלייה מועטים והיה מן הראוי כי בסבת החטא יפגע בם מדת הדין להשחית את הכל כי כך היה ראוי אף להכנס לפנים משורת הדין איננו מן הדין ואף אם יהיו צדיקים בדור המדמים צורה ליוצרה לא זו הדין וכאשר הזכירו במשל הירח אשר אזכור למטה לכן עלה במחשבה היות חמדה ההיא לראש פנה לקבל מלמעלה ובזה תהיה רפה כי הבעל ימשיך לה מחסדו (סא מצד חסדו) מגזרת החבור הראשון וכענין אשר אזכור למטה:
וזהו שנאמר ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג) כי אף בעת הזעם יהיה חסדו משוך עליה קצת כי השם יהיה דורש אותה תמיד בזכות הצדיקים המתלבשים בה כאשר הם מדמים הצורה ליוצרה ויהיו קטנים בעיניהם וענוים ושפלים ונחים דוגמת הדמות וגורמים כי השורה עליהם לא יתעורר אך ישתוקק אל שפלות דמותם ובזה יגבירו הזכות על החובה ותשקוט הארץ וזהו שאמרו הנעלבים ואינם עולבין ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה) ועוד יתבונן זה:
ובאמת אם יתגברו הצדיקים כחם השורה עליהם יחריבו את הכל כענין ר' שמעון בצאתו מן המערה וכענין ר' אליעזר הגדול כאשר ברכוהו. ור' יוחנן שאמר דלו לי גביני. אמנם אינו מן המדה הטובה כפי אשר זכרנו וכבר אמר הכתוב גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז) וזהו שרש ענין מעוט הירח הרומז למדת הדין אשר הזכירו במשל וכאשר עוד יתבאר:
ובעבור כי לצרך הקיום יצטרך לענין ההוא ולא לפי שורת הדין, אמרו בסוף המשל ועדיין לא נתפיסה לומר כי בשורת הדין היה ראוי להחריב הכל וכאשר יתבאר עוד בהתבאר ענין המשל:
אמנם ראינו עוד להרחיב בענין ענש האדם אשר יבחר להכריע עצמו לכף חובה אשר הוא הפך הכוונה בבבריאתו כדי לבאר שאר מדרשים אשר לא זכרנו בענין הבריאה והם עקרים גדולים. ומהם נתבונן עקר המשל בענין הירח ועקר העניין יתבונן בחטא האדם ואשתו (סא שהיתה כגופו) כי כאשר בחרו להם דרכי המות וכענין אשר יתבאר בהריסה נענשו במיתה כדרך בא ליטמא פתחין לו. ובהיותן שרש לבאים אחריהם נגזרה גזירה גם עליהם אף כי ידוע כי ברוב כל ענין הולך אחר שרשו ומעשה אבות יעשו בנים וכמו שאמר הכתוב אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואמר החסיד ראיתי בני עלייה והם מעטים. ובהיות גלוי לפניו בתחלת המחשבה שעתידים לחטוא מדרך הבחירה גזר עליהם להענישם בהעדר הטובה השלמה הבאה מצד החיים והשלום הראויים להיות בארץ כאשר זכרנו למעלה והוא מה שאמרו ראה שאין העולם כדאי להשתמש באור ההוא וגנזו לצדיקים לעתיד לבא:
ואמרו עוד בענין הזה בפסוק ויבדל . ויבדל הבדילו לו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והכל כוונה אחת כי בזמן החפץ הזה שהוא זמן תגבור' היצר הרע נגנז האור הרומז ליסוד אשר ממנו החיים שלא יוכל להשיגו. והגניזה ההיא סבת המות כי הנחש מטיל זוהמא על חוה. והחוטא הרוצה להדבק בחיים מדת הדין פוגעת בו בלהט אשר לפניה ואפילו צדיק גמור לא יזכה להשיג כאשר היה ראוי טרם החטא וכאשר אבאר עוד למטה במשה ע"ה. והמעט אשר יוכל האדם להשיג איננו משיג רק בטרח גדול אשר יעשה בגופו לבד מהיראה והפחד אשר יאחזוהו טרם יגיע אל ההשגה:
והטעם כי בגניזת עץ החיים אף על פי שנשארה ההשגה לצדיקים בגן עדן עם כל זה היא מדקדקת עם סביבותיה כחוט השערה בעבור היותה מדת הדין ומפני היות ענינה כך נקראת חרב המתהפכת כי היא גן עדן לצדיק וחרב נוקמת לרשע וכענין שאמרו בלהט החרב המתהפכת פעמים אנשים פעמים נשים. וידוע כי בהתלבשות האיש רמז לרחמים והתלבשות האשה לדין. ומפני היראה ההיא הבאה בסבת החטא צריך לשמור מלהכנס לפנים מן המחיצה בענין ההשגה ואף כי לפנים מן הלהט אשר שם השגת הכל והיא העטרה אשר היא דרך עץ החיים וכאשר יתבאר בהריסה:
ועל ענין הזה אמר הכתוב וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים וכו' (בראשית ג) אמנם המשכיל בפנימיות הכתוב הזה יתבונן בו עוד קצת מסדר הבנין. ויאמר כי מתחלה השכין בגן עדן את הכרובים אשר הם דו פרצופין. או יהיה מקדם רמז לחסד הנקרא מזרח והוא הימין אשר ממנו נוטעה הגן כאשר הזכרנו למעלה. ואחר כן השכין את הלהט לשמור את דרך עץ החיים. אמנם הלהט אשר זכרנו מעולם הנפרד הוא ושם החיה אשר ראה יחזקאל ע"ה ומשם הם המתלבשים וגם שם הכרובים אלא שיש כרובים לכרובים כאשר יתבאר במרכבה:
עוד אמרו בענין גניזת האור אגדה מפוארת ואף לויתן זכר ונקבה נבראו ואלמלא נזקקין זה לזה היו מחריבין כל העולם מה עשה סרס הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא. והכוונה על דעתינו מבוארת כאשר זכרנו ברמז השמות השוים. ושם הזכירו עוד לויתן נחש בריח מפני היותו מבריח התיכון (סא מפני היותו המכריע הראשון) כענין שנאמר במשכן והבריח התיכון (שמות כו) והנחש עקלתון לרמוז למכריע השני שאיננו רחמים כל כך. והריגת הנקבה ומליחתה היא גניזת האור והבדלתו שאמרו רז"ל גנזו והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא והמליחה מורה על קיום העניין ר"ל קיום ההבטחה שהבטיח בו את הצדיקים לעתיד לבא:
והמשכיל דבריהם ז"ל בגמרא שאמרו בהריגת הנקבה של לויתן שאני דגים דפרצי יתבונן למה אמרו בלויתן שהרג את הנקבה ובבהמות אמרו שצנן את הנקבה. ובאור הענין כי זקיקת (סא אחיות) הדגים לשים שלום בארץ כי האיש מחזר תמיד אחר אבדתו. ומפני שזאת היא התאוה הגדולה כי האיש מחזר אחר אבדתו הרג את הנקבה שאלמלא שהרג את הנקבה יתרבה השלום כל כך עד שלא יתאוו הנבראים תאוה ותהיה העולם שמם ואף לעתיד לבא לא יחינם מטעם זה אבל יאכלוה הצדיקים מלוחה כדי שלא יתבטל מפריה ורביה:
והמשכיל יוכל להתבונן למה אמרו דנקבה מלוחה מעלי טפי. וכן דכרא מליחה לא מעלי כי אף אם יהרג הזכר וימלחנו ישתמשו בנקבה אמנם במליחת הנקבה יסתרס הזכר. וכן בהמות בצנן את הנקבה יסתרס הזכר:
ובמה שאמרו לעתיד לבא נתבונן כי גנזה בזמן הזה ולא יאכלוה אפילו במליחתה והוא כדרך האור וגניזתו כאשר אמרנו. אבל לא צנן הנקבה של לויתן מפני כי המים צוננים הם ואין דבר חם עומד ביניהם ואף כי יעמוד ביניהם חום המים צוננים את החמימות אבל הבהמות הן חמות מפני כי המה אשיים לכן הוצרך לצנן את הנקבה מבהמות על ידי המים אשר ביניהם ולא פריצי כולי האי לעבור בהם ולחמם אותם. כי חומות חול גבול לים ואף כי המים שהם צוננים ולחים מנצחים את האש כאשר זכרנו למעלה וכדרך ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג) אמנם לא יכבוה ממש לצרך הקיום וזהו הטעם שלא הרג את הנקבה מבהמות והוא שהעלו שם בישרא מליחא לא מעלי:
ואשר הביאנו לדמות המכריעים לדגים מפני שבשפע שלהם היא הברכה. וכענין שאמר יעקב על בני יוסף כאשר ברכם אחר שהזכיר מדת אבותיו ומדתו אמר בסוף וידגו לרוב בקרב הארץ (סא ויהיו יולדות ששה בכרס אחד) ויהיה ברכתם אחד. והיא הברכה ממש ורמזנו בזה בשמות המדות במדת הששית:
ויש לנו לדעת כי מה שזכרנו בגניזת האור או בהבדלתו או במליחת הנקבה שהוא ענין שלא יוכלו להשיג ולראות את האור הצפון ההוא. ומה שזכרנו עוד כי הוא סבת המות איננו כי אם בזמן החפץ הזה שהעולם נמשכים בו אחרי יצרם הרע בסבת החטא הראשון כאשר זכרנו למעלה כי לפי שהם מגברים אותו על דרך עץ החיים יבא להם גם הרעה מן הצד ההוא וכענין שאמר יורד ומשטין עולה ומקטרג ואמרו עוד הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות:
אבל מה אמרו גנזו לצדיקים לעתיד לבא. או מלחה לצדיקים או הבדילה לצדיקים לעתיד לבא כולו כוונה אחת כאשר בארנו. ורמזו בו לעתיד לבא לימות המשיח ואל הימים אשר יהיו אחרי התאוה שהם הימים אשר אין בהם חפץ ר"ל שיהיה האדם טוב בטבעו ויתבטל ממנו היצר הרע כדרך שהיה ראוי להיות טרם החטא ואז יתגדל המנהיג בצדקת בניו כי חוט של חסד ימשך עליה בימים ההם. ומתוך שיהיה שלום בארץ ישתמשו באור הצפון וכמו שאמרו גנזו לצדיקים לעתיד לבא. ובזכות ההוא יזכו לחיי העולם הבא כי הוא העולם שהוא חיי העולם והנותן נפשו בחיים ובשלום נכון הוא שלא ימות בגשתו אל המזבח שהרי רחץ את עצמו במים חיים:
ומהדברים האלה נוכל להתבונן ענין השני פשפשים אשר היו בכניסת שער ההיכל אשר אחד בדרום ואחד בצפון והיו נכנסין בתא כי בהיות ידוע כי בנין הבית דוגמת עליון היה נוכל להתבונן כי הפשפש אשר היה לצד הדרום היה רמז לדרום שהוא התפארת. ושבצפון רמז לצפון שהוא העטרה ואותו שבדרום לא היה נפתח כמו שנאמר השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבוא בו כי ה' אלקי ישראל בא בו .(יחזקאל מד) ופירוש כי יבא בו לעתיד לבא כי אין הע??לם הזה כדי להשתמש באור ההוא ואפילו משה ע"ה. ואף לעתיד לבא לא יפתח כי לא יראני האדם וחי (שמות לג) אבל אותו שבצפון היה נפתח תמיד כי ההשגחה נשארה בצפון כאשר זכרנו. אמנם בהריסה יתבונן ענין הפשפש אשר היה בצפון למה היה נפתח בפנים ולא מבחוץ וכמו שאמרו אחד יורד לאמת שהחי וכו'. ואולי כי הוא הטעם עצמו בשער ההיכל אשר לא היה נפתח רק מבפנים:
ומהנה נוכל להתבונן מה שזכרנו בשמות המדות בענין שבר של לויתן אשר ארז"ל עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן ומהנשאר יעשו סחורה בשוקי ירושלם והסחורה היא ההשגה הגדולה שיתעסקו באור הגנוז כל כך בפרהסיא כמי שעושה סחורה בשוק ואין החרב עומד לשמור את דרך עץ החיים:
וזהו גם עניני הסוכה שיעשה הקבה מעורו של לויתן הצדיקים. והשאר יפרסו על חומות ירושלם כמו שאמרו במסכת שבת.אמנם לא יאכלו הצדיקים כל בשרו וגם לא יעשו מכל יורו סוכות והטעם יתבונן למטה בענין גבריאל עם מה שרמזנו בו גם למעלה:
ועל ההשגה הגדולה אשר ישיגו הצדיקים לעתיד לבא אמרו ז"ל באגדה עתיד גבריאל לעשות גניגנא (סא קכיגיא) עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יוכל לו שנאמרכי הוא ראשית דרכי אל העושו יגש חרבו (איוב מ) רמזו בגבריאל למדת הגבורה אשר ממנו התאוה כאשר הזכרנו למעלה ורמזו בלויתן לתפארת שהוא לויתן הזכר ורמזו כי כאשר יאכלו הצדיקים לעתיד לבא הנקבה המלוחה להם יתחברו ויתאוו הרבה בזכר ויהיו טובים עד מאד כאשר היו ראויים להיות טרם החטא לפי הבריאה שהיתה דרכי אל וכל כך יתחברו בו עד אשר לא יתאוו תאוה בעולם (סא תאות העולם) הזה כלל. ואלמלי שהקב"ה יעורר להם כח הגבורה שהיא התאוה לצרך קיום העולם לא יוליד עוד ולא יאכלו עוד ולא יתנהגו כלל במנהגו של עולם אך יהיו מעין עולם השכלים ונמצא כח המנהיג מבוטל:
ולכן הביאו הכתוב העושו יגש חרבו (שם) וכבר זכרנו כי מדת הקב"ה עשה הגבורה והלויתן (סא כי מדת הגבורה היא והקב"ה אשר עשה את הלויתן) (סא כי הקב"ה אשר עשה מדת הגבורה ואת הלויתן) (וזאת הנסחא עקר ל"ד). כמו שנאמר אני ה' עושה כל וכמו שדרשו בבהיר רוצה שיתנהג גבריאל בענין העולם הזה עד האלף השביעי שהוא השבת הגדול הרומז ליסוד והוא שבת לה' אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כו) וכמו שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' (שם כה) וכאשר יתבאר בשביעיות. אבל קדם לכן העולם נוהג בכח הבהמות אמנם בזמן השלמות יאכלו הצדיקים מבשר של לויתן הנמלח להם ומבשר הזכר. וכן יעשה סוכה מעורו על הדרך שבארנו:
ולמה שרמזנו כי בכח הבהמות יתנהגו תמיד עד אשר ישבתו ביום השבת הגדול אולי כי יש רמז בזה באגדה. אמרו ירדן יוצא ממערת פמייאס ומהלך בימה של טבריא ומהלך בימה של סביכי ומהלך בימה של עלית ומתגלגל ויורד אל פיו של לויתן שנאמר יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ) ומפני כי הכתוב אומר מבהמות בהררי אלף העלו שם איתמי בהמות בהררי אלף בטוחות בשמן שיגיח ירדן אל פיהו של לויתן:
אמנם לא יטע' המעין דברינו בענין הבהמות והלויתן שנדחים דבריהם ז"ל בסעודות העתידות להיות בהם חלילה אבל רצוננו כי הסעודות האלה לא למלאת הכרס חס באיש כאשר יחשבו הפתאים אבל באים להרבות שכל כמוס הראוי להשיג בו בזמן ההוא מה שאין ראוי להשיג בזמן החפץ הזה:
וכענין שהזכירו עוד בענין יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית לצדיקים לעתיד לבא כי בנעימות (סא בטעימת) הדברים שנבראו מששת ימי בראשית כמו היין המשומר או הבהמות או הלויתן כל זה יוסיפו לדעת שכל כמוס ועקרם ושרשם ובהם יעלו אל המעלה הגדולה אשר זכרנו ובהבדל שבזמן הזה לימות המשיח אמרו אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק והרמז בשם בתפארת והכסא לעטרה ורצו לרמוז כי בזמן החפץ הזה גורם החטא אשר הוא תגבורת יצר הרע שאין השלום בארץ בשלימות אך הנחש מטיל זוהמא על חוה ומהזוהמא ההיא מקבלים האומות כח ועולים בה לגדולה ואינם נמחים:
וידוע כי הם מהצד ההוא ובחלקי השרים והמזלות ויתבונן עקר זה בהיות הפחד מדת יצחק ועמלק נינו של עשו בן יצחק אשר נתברך בחרב כי משם באה החרבן והפורענות והגזרות והקטרוגים על שרו של ישראל הנקרא גבורה על שם מקומה ומשם היצר הרע נמשך הגורם כל זה. וכענין שאמר יורד ומשטין עולה ומקטרג כאשר זכרנו למעלה:
אבל לימות המשיח שיבטל היצר הרע יהיה חוט של חסד נמשך על העטרה ואז תגבר על ידו וימחה זכר עמלק מתחת השמים כי השלום מחובר בארץ בשלמות ולא יבא עוד הכח לעשו וכענין הרמת יד משה ע"ה במלחמת עמלק ואז יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם (תהילים קד) ומפני שבירידתן של ישראל עולין האומות ובעליתן יורדין האמות דרשו ז"ל בפסוק ולאום מלאום (בראשית כה) אמלאה זו החרבה החרבה זו:
ומהנה נתבונן שרש ענינו של יצחק אשר חפץ לברך את עשו שהיה איש שדה ובא יעקב במטעמים אשר אהב אביו ובריח שדה אשר ברכו השם ונטל הברכות להפסיק זוהמת הנחש מחוה ולא תהיה מדת הדין שטוחה לפניו:
ויתבונן מהנה מה שדרשו בשני גדיי עזים טובים (בראשית כז) טובים לך וטובים לבניך וכל עניני שני שעירי יום הכפורים וממה שבארנו יוכל המשכיל להתבונן למה הוצרכו הקרבנות והתפלות והתחנות בזמן החפץ הזה. כי אף בזמן שהבית קיים והיה עת רצון היו עושים קרבנות וכל זה כדי להעמיד המחשבה ולקרב הכחות היות חוט של חסד משוך על העטרה ולא תעורר עליהם מדת הדין וכטעם הרמת יד של משה ע"ה:
ואף כי בזמן הגלות שנחרב הבית והוא עת הזעם שצריכין אנו להרבות בתפלות ובהודאות ותחינות תמיד כדי שלא ישתעבדו בנו האמות בגזרות קשות בעוד גברה ידן וטוב להם לישראל היותם שפלים ולא יתגרו בזמן הגלות באמות כי השעה משחקת להם. אבל לעתיד לבא בזמן השלמות תפסוק זוהמת הנחש וחוט של חסד ימשוך תמיד והקרבן בא עתה בזמן החפץ הזה בעבור החטא אבל בימים ההם אין קרבן בא בעבור חטא (סא כי בימים ההם אין בהם חפץ) וקרבן זמן ההוא יהיה קרבן תודה אשר בא לשבח ולהודאה לשם יתברך:
ונחזור לענין גניזת האור ונאמר כי מה שאמרנו כי ענש האדם הראשון היה בגניזת האור שלא יוכל להשיגו היות לו חיים עד העולם בעבור היותו עתיד לחטוא נוכל לומר כי מה שאמרו בענש אדם הראשון שהיה מתחלה מן השמים ועד הארץ וכיון שסרח נתמעט תתפשט כוונתו על הדרך הזה כי השמים והארץ הם רמז לדו פרצופין ומתחלה נברא האדם ישר בנפש טהורה וזכה והיה יכול להשיג בשמים ובארץ ויחיה לעולמים וכיון שסרח נתמעט מההשגה ההיא שנאמר ותשת עלי כפכה (תהילים קלט) הכ' רומזת לעטרה ולכן נכתבה בה הרומזת אליה והיא שפגעה בו והענישתו למות ולא ישיג את השמים כי היא החרב המתהפכת ועומדת לשמור את דרך עץ החיים:
ונאמר עוד באולי כי על הדרך שבארנו אמר הכתוב ויאמר אלקים הן האדם היה וגו' (בראשית ג) ואמר הן האדם היה כאחד ממנו שהרי נברא בדמות היות לו בחירה לדעת טוב ורע כלומר להשיג הד"פ הנקרא טוב ורע ולהתלבש בהם. ועתה פן ישלח ידו כלומר ועתה שסרח הענישו שלא יוכל לשלוח יד ולקחת גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם כלומר שאיננו ראוי להשתמש באור ההוא. ומלת גם תורה שנשארה ההשגה בפרי העץ אשר אכל שהוא למטה מעץ החיים שאם לא כן למה יאמר גם יאמר ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים וגו' ואי אפשר לפרש מלת גם בענין אחר ועל הדרך שבארנו יאמר ועתה פן ישלח ידו. כלומר ועתה שסרח אפילו ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים כלומר שישוב בתשובה ויועיל לו תשובתו לדעת טוב ורע וכענין אשר יתבאר בהריסה לא יקח ממנו ויאכל בענין שיחיה לעולם ויחזור פן על וחי לעולם כלומר אפילו שישוב בתשובה שלמה ואפילו יקח מעץ החיים ויאכל כדי שיחיה לעולם לא יועיל לו ויהיה מלת גם כמו אף:
וכן היה לאדם הראשון כי אע"פ ששב בתשובה גזרת המות לא נתבטלה ממנו ומהבאים אחריו עד זמן הימים אשר אין בהם חפץ ועל הדרך שאמרנו למעלה. ובעבור שהיה אדם הראשון שרש לכל נענשו בחטאו כל הבאים אחריו ומעולם לא נשתמש ילוד אשה באור ההוא כאשר היה ראוי טרם החטא אף כי מעשה אבות יעשו בנים ואין איש יעשה טוב ולא יחטא. ואף מרע"ה שהיה גדול האדם לא השיגו בדרך אשר הוא בקש להשיגו כאשר יתבאר בהריסה:
ואחר אשר הרחבנו בסוד ענין הבריאה ובטעם היות העטרה לראש פנה ובענין מעוט הירח על העקר אשר זכרנו בו. בעבור ראותנו רבים נכשלים בענינו ודוברים על השם עתק ומן הבאור אשר נבאר בו יתגלה סוד ענין הבריאה. ואם כבר זכרנו בו די למשכיל ויתגלה עוד סוד קדוש החדש הנקרא סוד העבור המשתלשל למטה בגלגל הירח. ויתגלה עוד ענין קרבן ראש חדש למה נאמר בו לה' ויתפשטו ממנו עוד הרבה דברים נעלמים בדבריהם ז"ל אשר להם עקרים גדולים וענפים רבים:
אמר הכתוב ויעש אלקים את שני המאורות וכו'. ושאלו שם מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה'. ואמרו אמרה ירח לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. ותחלה נבאר רמיזות המשל במלותיו ואחר כך נדבר בבאור. ונאמר כי הקב"ה שהזכירו במשל תחלה רמז לשלישית שהוא הפועל העליון אשר ברא והמציא את העולם העליון. והלבנה והירח והמאור הקטן רמז לעטרה שנקרא כן. והמאור הגדול והחמה רמז לתפארת הנקרא כן. ועשית ב' מאורות הוא אצילות דו פרצופין והם הב' מלכים המשתמשים בכתר אחד. כי בתחלה עלה במחשבה היות התפארת באצילות דו פרצופין מיוחדים ברחמים ולטעם אשר זכרנו למעלה:
ועתה יש לך לדעת כי אין כוונתו ז"ל חלילה שקנאה הירח בגדל מעלת החמה כי אין שם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ואף כי לא זכרו בדבריהם לשון שיורה עליו שום שנוי בענין הבריאה חלילה כאשר חושבים הפתאים:
אבל יחסו המאמר לירח בעבור כי הוא רומז למדת הדין כאשר זכרנו. וידוע כי כל דבר ראוי להיות על קו הדין. ותחלה הקשה להם ז"ל הכתוב שאמר תחלה את שני המאורות הגדולים ואחר כן קרא את האחד מהם מאור קטן. והשיבו בזה על דרך משל על שלמות תחלת המחשבה כאלו היה משא ומתן והמלכה ועצה בענין ואמרו אמרה ירח לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. כלומר כי כאשר עלה במחשבה היות טוב לקיום הבריאה השתוף הראשון והיא המדה המזוגה שהיתה באצילות דו פרצופין וכענין אשר זכרנו למעלה בענין אצילות עולם העליון עלה בשלמות המחשבה היות טוב שיתגלה כח הגבורה להתאוות בו תאוה כי לא תהו בראה לשבת יצרה ומפני שהדין נותן כן לצרך קיום העולם אמרו כי הלבנה הרומזת למ"ה אמרה לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד כלומר בכח אחד של רחמים ועל הדרך שבארנו אמנם אין הכרח (סא הכרע) בשורת הדין מי ישפיע למי ומי יקבל ממי אך הדין האמתי היה נותן אם יכריע האדם לכף חובה הדין נותן לכלות ולהשחית את הכל במדה קשה ואם לכף זכות לזכות את הכל במדת רחמים. וכאשר יתבאר עוד בסוף המשל אבל בהיות גלוי וידוע לפניו יתברך כי בהתגלות כח התאוה ימשך האדם אחר היצר הרע הנמשך מהכח ההוא ויחטא ויהיה שורת הדין להעשות נקמה ולהשחית הקיום מהכח ההוא כי משם חרב בא לעולם:
לפיכך באה התשובה במשל ההוא שאמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך. כלומר היותה לראש פנה לקבל מהתפארת דרך היסוד ולא תפעול כי אם לפי השפע אשר יבא אליה ממנו ובענין זה תהיה נוחה בדיניה ותתנהו לפנים משורת הדין. לא אמרו שהשיב לה את תהיי מעוטה או קטנה כי יורו לשונות אלה אל חסרונה רוצה לומר שבתחלה היתה גדולה ואחר כך נתקטנה וחלילה לאל בשנוי המחשבה ואף כי לא נכון לחשוב מחשבת עתק שיקטין קצתו מקצתו, אבל לשון לכי ומעטי את עצמך מורה שאע"פ שהיא גדולה תמיד שתקטין את עצמה שאף בעת הזעם שהיה ראוי לעקור את הכל בסבת החטא כפי גדל כחה הבא אליה מארס הנחש שתהיה תשוקתה אל בעלה הראשון מצד השתוף הראשון. והוא ימשול בה שלא תשחית כי יעלה לה מזונות תמיד מחסדו ואף כי יגרום החטא שלא יעלה לה מזונותיה בשלמות מ"מ לא יחסר המזג כי ידרשנה ה' תמיד להניח ברכה אל ביתו:
וזהו שדרשו בפסוק עושה שלום במרומיו. מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כי השלום הרומז ליסוד עומד ביניהם וממלא את מקומה ברחמים היות נוחה בדיניה וזהו שלום הבית שהזכירו בנר של שבת:
עוד האריכו במשל בענין המשא ומתן ואמרו שהלבנה אמרה וכי בשביל שאמרתי דבר הגון וכו' קראו ז"ל המאמר הראשון דבר הגון מפני כי הגון היה כן לקיום העולם כאשר זכרנו למעלה אבל מפני ששורת הדין בודאי שאינו ראוי היותה לראש פנה וכענין אשר בארנו אלא לכלות את הכל לפיכך הביאו את דברי הלבנה הרומזת למדת הדין כאילו היתה מקפדת להיות לראש פנה כלומר היותה שפלה יותר מן החמה שלא לפעול כראוי לה לפעול:
וכענין שאמר במדרש בקשו מים תחתונים לעלות גער בהם הקב"ה ודחפן למטה. ונראה על זה הדרך שבארנו בלכי ומעטי את עצמך והתשובה בו בשביל שאמרתי דבר הגון וכו' שנוכל לבאר מה שאמרו במקום אחר באגדה בשעה שברא הקב"ה את העולם אמר לשר של ים בלע כל מימות שבעולם ובשר של ים רומז לעטרה. והכוונה שיקבל ממים העליונים ולא ישתוף את העולם במימיו בסבת החטא וכדרך לכי ומעטי את עצמך. והשיבה די לי בשלי כלומר בשפע הנמשך אלי מהפחד שהוא מקומו ולשפוט בו הראוי לשפוט כי כן הדין נותן שלא להתפתות בינו כלומר בכעסו ובא לומר שלא יקבל ממתיקות מים העליונים למתק את מימיו המרים הבאים מן הפחד ולכן אמרו שעמד עליו והרגו וכענין צנון הנקבה של בהמות בהררי אלף:
ואמרו לולי שהמים מכסים אותו לא היו יכולין לעמוד מפני רחו והמים רמז לרחמים המכסים את השר מפני זוהמת הנחש שלא ישלוט כפי כחו לא לענין הנקמה ולא לענין היצר הרע. לא לענין הנקמה כענין שאמרו אלמלא נזקקין זה לזה היו מחריבי העולם כולו ולא לענין יצר הרע שיגרום הצד ההוא שימשכו אחרי היצר הרע יותר מדאי רק שיתאוו בה תארה לצרך קיום העולם. אמנם הרשות ביד האדם להרבות בו ולהמעיט בו לדרך הטוב ולדרך הרע:
ונחזור בענין משל הלבנה כי אחר שהקפידה להמעיט את עצמה וכמו שאמרה וכי בשביל וכו'. ועל הדרך שבארתי באה התשובה אליה בדרך פיוס להשיב אל דבריה אשר הם לפנים משורת הדין ואמרה שתזרח ביום ובלילה כלומר שממשלתה גדולה מן החמה כי ממשלת החמה אינה רק ביום וממשלתה ביום ובלילה הרי כאלו הכל נעשה על ידה. ועל זה אמרו כי השיבה שרגא בטיהר' מאי בעי כלומר אם צדקה איך משפט כלומר מאחר שהחמה שולטת ביום והיא נתנה לראש פנה וצריכה להמעיט את עצמה לקבל אורה ממנו הרי כאלו אין ממשלתה ביום כלום אמנם בפיוס הזה הראשון בא לומר כי הכל על ידה ומנהגת את הכל בכח החמה המאיר לארץ:
אמנם הביאו במשל עוד פיוס אחר שאמר לה הב"ה צדיקים נקראים על שמך שמואל הקטן דוד הקטן כלומר כי בזכות הצדיקים העוברים על מדותם ומדמים הצורה ליוצרה ולא יתגברו כפי הכח השורה עליהם אך נעלבים ואינם עולבים על ידם תתעלה ותתפאר וכאילו היתה עם המלך בחפתה ראשונה ובזה תהיה גם נוחה בדיניה ולא תעורר. ועוד יתבונן זה העקר למטה בהריסה ובאדם ובמרכבה:
ואמרו במשל כי עדיין לא נתפייס מפני כי איננו מן הדין ולכן אמרו בסוף המשל אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. כלומר שצריכין להביא לשם הגדול תתקרב האשה הנקראת קרבן לה' ויהיה חוט של חסד משוך עליה להעביר ממנה זוהמת הנחש ותתפתה ברחמים וזהו שאמר במוסף ר"ח ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם בהיותם מקריבים לפניך והוא העניין שנתעוררו בקרבן ראש חדש מה נשתנה שנאמר בו לה' כי אם הטעם היה מפני כי הקרבן הוא לשם המיוחד. גם כל הקרבנות לשם המיוחד הן אבל הטעם כמו שהזכרנו כי כאשר עלה במחשבה היות העטרה לראש פנה לפנים משורת הדין ולא היה העולם כדאי גם כן להשתמש באור הגדול ההוא צוה להביא כפרה לצרך עצמם על המעשה ההוא ויהיה להם כפר מן הפגיעה:
וזהו מאמרם מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה'. אמר הקב"ה הביאו כפרי עלי על שמעטתי את הירח כלומר לפי שמעטתי את הירח לפני' (סא שלא) משורת הדין אתם צריכים כפרה שלא תעורר מדת הדין עליכם. ומלת עלי כמו אלי כי השם הגדול הוא אשר צוה בכל המצות ואמר להביא אליו קרבן:
או תהיה עלי בעבורי כמו כי עליך הורגנו כל היום כלומר בעבור מעשה שמעטתי את הירח ולפי הבאור הזה ירמוז הקב"ה במקום הזה לתפארת. אמנם אם היינו אומרים שירמוז בו אל השם הנכבד המדבר בשליחות התפארת תהיה מלת עלי כמשמעה וכן נראה מן הכתוב שאמר ג"כ לה' כלומר שאמר העטרה שיביאו כפרה בעבור מעשה ה' אשר עליה כדי שלא תהיה שטוחה לפניהם מן הדין אמנם לא יבא על שמעטתי הירח אל נכון אם לא נאמר שירמוז כי השם הנכבד הגיד הטעם בלשון אשר בא אליו מן התפארת. והראשון נכון:
ומה שמורה בו לשון לפי שמעטתי את הירח כי השמש מעטו ולפי תחלת המשל נראה כי הפועל העליון מעטו וכמו שאמרו בו לכי ומעטי את עצמך וכאשר בארנו כי הטעם מפני כי השמש נוח לו מאורו ומכהה את אורה ועל הדרך שבארנו:
ומה שנרמז העניין הזה בקרבן ר"ח במלת לה' וכאשר בארנו בעבור כי אז הוא זמן התיחד הלבנה בקו האמצעי אל החמה לקבל כח ואורה ממנו להנהיג העולם ברחמים ולרמוז עוד על סוד הקרבן כי בו תתקרב האשה לה' ויהיה כפר מן הפגיעה וזהו ענין סוד העבור המשתלשל למטה עד הירח התחתון בסוד חסידי ישראל היודעים זמן התחדש עטרת תפארת כמאמר בברכת הלבנה וללבנה אמר וכו' כי בעת הכנסת החתן והכלה בחופה אחת אז החדש מקודש ומעובר בתפארתו ומוליד את העבר וכענין שהמשילו הדבר לאשה מעוברת שילדה בעדים שאמרו כי ראו הלבנה ולאור עבורו לא ראו ואמרו עליהם עידי שקר הם היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כרסה בין שניה:
ובעבור כי ענין קדוש החדש ועבורו רומז בנסתר ענין גדול אמרו כי זה היה מן הדברים שנתקשה בו משה רבינו ע"ה עד שהראה לו הב"ה באצבע וכדרך שאמרו כזה ראה וקדש. והאצבע היא הנבואה:
ומהדברים האלה שהרחבנו בהם יתבונן המשכיל שלילת שנוי המחשבה ושלילת שנוי ההנהגה בענין הבריאה ויתבונן עוד כי ראוי לכל אדם היות קשה לכעוס ונוח לרצות. וארז"ל עוד כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו ומאמר זה מגלה קרוב טעם הקרבן. ויתבונן עוד כי הכעס מביא לסוף לעבוד עבודה זרה שהרי כאילו מקצץ בנטיעות וכאשר יתבאר בהריסה:
ויתבונן עוד שרש מאמרם ז"ל שאמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו כי לא דברו בצדיק גמור אשר נטה להיות חסיד כי לא יתכן לומר בו כי יצרו גדול או קטן כי מלאך השם צבאות הוא כענין שנאמר על הכהן מצד חסדו כי מלאך ה' הוא וכן לא דברו ברשע גמור כי הנחש בעצמו המלא זוהמא וארס ונמשל כבהמה שעסקיה רעים וכלו יצר הרע אבל דברו בבינוניים המכלכלים ענינם באמת ובצדקה שהוא הקו השוה וכאשר האחד גדול מחברו בתורה ובחכמה הרומזים לבנין כך הרוח הכלול בכל מדה אשר ממנו התאוה שורה עליו יותר לדרך השלמות ונמצא כי יצרו גדול כי בהיות הרוח כלול בקרב הצורה הנכבדת מעורר תמיד לצאת מן הכח אל הפעל כי רוח צפונית מנשבת תמיד מה שאין כן במקום שאינו כלול כל כך ופועל לעתים. ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו:
ויתבונן עוד כי העטרה כלולה בכל ופועלת בכל ומשגיח בתחתונים בשליחות הכל ולכן נקראת שר העולם וכן נקראת שליח כי היא המציאה את כל הנבראים התחתונים מכח עולם העליון אל המעשה התחתון וכענין שאמרו מחשבה ביום ומעשה עם דמדומי חמה. וירמזו בפנימיות ענין ביום לתפארת ודמדומי חמה לעטרה שהיא דמדום לתפארת הנקראת חמה. וירצו לרמוז כי המחשבה בבריאה בתפארת בעבור כי הקיום היה ראוי בו וכאשר בארנו למעלה. אבל יציאת המחשבה למעשה ע"י העטרה אשר היתה לראש פנה והנה הוא שר העולם כמשמעו בעבור שהוא מנהיגו של עולם התחתון ומשגיח בו אמנם יונק מלמעלה ומשפיע למטה וכענין שתף מ"ר עם מ"ה וברא העולם:
ובב"ר רמזו אל השר ההוא במשל האדריכל והסרסור אמרה בפרשת נח על פסוק ויתעצב אל לבו משל למלך שבנה פלטרין ע"י האדריכל ראה אותם ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על האדריכל. משל אחר בפרשת נח על הפסוק שזכרנו משל למלך שעשה סחורה על ידי הסרסור והפסיד על מי להתרעם לא על הסרסור. עוד משל אחר במדרש למינקת שנרדית בסרחון בית המלך:
וכל אלה המשלים אליה רומזים והוא רמז להסתרת פניה המאירים בעת הזעם. וכענין והיה בענני ענן על הארץ הרומז שתחשך הארץ ואין אור השמש דורשה. ומלת אדריכל וסרסור ומינקת רומזים לשר העולם. וכן מלת לב המלך רומז לתפארת. רמזו אם ייטב בעיני המלך את מעשה האדריכל או סחורת הסרסור או גדול בניו במינקת. והוא כאשר יהיה הבנין טוב בעיני המלך או הסחורה או גדול בניו יבא המלך לשכון בבנין הבנאי או יעמד בסחורת הסרסור או עם בניו בביתו ויקרא בשלום האדריכל והסרסור ומהגדלת הכל שלום. ואם לא ערבו לו מעשיהם בעבור היות נמשכים אחר שרירות לבם אז יתעצב המלך אל לבו ויסתלק ממנו מחמת זוהמת הנחש אשר בביתו כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה (סא בבית אחד שהוא בכפיפה וזה בקומה) ויתוסף זוהמת הנחש על חוה ומזוהמא ההיא יעלו האמות וכל השרים הממונים עליהם מתפרנסים ממנה ובהיות מעלה לאמות העולם אז יורדים ישראל בפשעיהם ובטמאתם וישולחו עם אמם מארץ מולדתם לתחת ידי האמות אל ארץ לא להם ועבדום וענו אותם כי שם כחם ומפני דבקות האם על הבנים היא עמהם בצרתם כענין שנאמר בכל צרתם לו צר והוא באור הרדיה אשר נרדית בעבורה והטמאה שנטמאת בזוהמתן ועוד יתבאר באדם:
ויתבונן העניין שדרשו ז"ל גלו למצרים שכינה עמהם גלו לעילם שכינה עמהם עם מה שצריך להתבונן עוד מה שבארנו למעלה כי בזכות הצדיקים המדמים הצורה ליוצרה שכינה שורה בתחתונים ויותר ויותר על הצורה הטהורה ההיא כי מצא מין את מינו ונעור עד שהנקבה תסובב גבר ויתחכם בתורה ובחכמה ובמצוות אשר טרח בהן תמיד עד שיתנבא וידע כל העתידות אבל כאשר ימרה בתורה ובמצוות אשר הם דוגמת הדמות יתטמא צורתו ויחשב כבהמה להתרחק מן הקדושה ומן הנבואה אשר בפועלים ולא יהיה כדאי להשתמש בשרביט המלך:
וזהו באור העניין כי על ענין סלוק השפע איננו ענין שיהיה חסרון למנקת חלילה בצד מהצדדים אך החסרון ההוא לבנים המשחיתים אשר מקבלים הפך הטוב ההוא מצד מרדם ובשלוח האם ישולחו הבנים. וכענין שנאמר והנני משחיתם את הארץ אשר נסתרו כי בהשחתת הארץ ישחתו גם הם כי תכה בהם מכה גדולה כדי שישובו מדרכם לשוב עמה מבית עבדים אל בית המלך פנימה:
נמצא כי החסרון כולו לישראל הם המקבלים הפך הטוב הראוי להם אם יהיו טובים ונוכל להתבונן זה בנבואתן של נביאים אשר היו צדיקים גמורים וראינו כי נבואת אחד מהם מבוארת יותר מזולתו ונבואת משה רבינו ע"ה מבוארת יותר מכולם. והטעם בעבור כי מעלת משה בנבואה היתה יתירה על מעלת זולתו וכן מעלת נביא היתה יתירה על מעלת זולתו. ואין החסרון הזה מעם השם ית' רק מחסרון המקבל ומחסרון הנביא ומחסרון דורו שלא היו ראויים להיות להם נביא כמו דור המדבר שהיה דור דעה ונזדמן בו משה רבינו ע"ה:
כללו של דבר אין החסרון במנהיג לא ביכולת ולא בידיעה ולא בחפץ ולא בשנוי רצון כי השם אחד ושמו אמד בכל שמותיו ובכל מדותיו וכאשר בארנו באחדות. אך החסרון הנראה מצד המקבל ההוא כפי מה שהוא וכפי הזמן וכפי הדור. וכענין שאמר משה רבינו ע"ה מבלתי יכלת ה' שענינו שבקש שלא יגרום החטא שיעזבם ויאמרו שאין בו יכלת להצילם. ומפני כי ידבר בשר ההוא אמר יכולת ולא אמר יכול לרמוז אל צורת הנקבה: