יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בנתים. אמרו שלש אמות הורה לנו בהן על המציאות, ואמרו אלף מם שין, והנעלם מהם לפני"ם. ורמזם "לפנים הארץ יסדת", הורנו בזה הסוד מה שזכרנוהו לפנים בענין אמ"ש. וסודם מלאים נפש לא מנפשים, והם אלף ושלש מאות וארבעים וסודם מקר"א. או אמור שהם שלש מאות וארבעים ואחד. והנה ש' קנק"ן ואל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן ישן שהוא מלא חדש, ויש קנקן חדש שהוא מלא ישן, ויש קנקן חדש מלא חדש, ויש קנקן ישן מלא ישן, ויש מהן זה או זה שאין בו לא זה ולא זה. ועוד קנקן יצר, והוא כלי מקבל כל מה שמשימין בתוכו ואפשר שלא ישימו בו דבר וישאר ריקם. והנה אמ"ש סודו א"ב וא"ם ונשאר ממנו אר"ץ. והנה ש"ם סודו מכריע גם אלף רוח חק מכריע בינתים. ובחברך אמ"ש עם ש"ם תמצא בשניהם מעש"ה מרכב"ה, והיא הרכבת ש"ם בש"ם. כי ב' משמ"ש והנה הוא שמה"ר המעכ"ב והוא שעכ"ב הממה"ר. וזהו באמת סוד מעש"ה מרכב"ה, והיא הרכבת החמר עם הצורה. כי הצורה ממהרת והחמר מעכב, והמרכיבם הוא שהפך תנועתם. כי החמר נח תמיד בעצם ומתנועע במקרה והצורה מתנועעת תמיד בעצם ונחה במקרה, ועם הרכבתם מתהפכים ושב הנח נע והנע נח. והסוד יתגלה לך מטבע השמים המתנועע תמיד ומטבע הארץ הנח תמיד. והסוד אל אמ"ש הוא שתוף הד"ם והאפ"ר ושתופם בשיתוף האדם והעור או בשתוף גנ"ה וזר"ע ושלשתן ג"ן עד"ן וגיהנ"ם וד"ם. והנה גן עדן וגיהנם חולקים וד"ם שהוא האד"ם מכריע בינתים, וזה ההכרע הוא על פי הלשון שנתן לו חק להיותו מכריע בינתים: וזהו שאמר יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתים, וסוד שלש אמות שלש מאות, והם רמז לשלשה שמות המיוחדים הנרמזים בשם חסדו לרמז כי לעולם חסדו. וכן סוד ג"ן עד"ן של"ש מעלו"ת של"ש סעודו"ת, שלש שמות שעל פיהן דג"ן נ"ע שהוא א"ד בענ"ן והוא גל"ם ד"ק מסב"ב חלל"ה זמ"ן הליל"ה יומ"ם וליל"ה, והוא המקב"ל תמיד הצורות צורה אחר צורה. ואמרו כף זכות וכף חובה הסר ת"ו שביניהם ותמצא השאר שוה ביניהם. וסוד ת"ו גרג"ר והנו בר"א בר"א אב"ר אב"ר והנם יחד עת קץ. ועם היותי יודע שיש מן המקובלים רבים שלא נשלמו וחשבו שנשלמו בהיותם בלתי מגלים דבר סת"ר לא אחוש אני למחשבתם ואפילו בגנותם אותי על הגלוי. כי דעתי בזה רחוקה מדעתם או הפכית. ועל כן אחר שגיליתי לך כי סוד אמ"ש עם אש"ם הוא מעש"ה מרכב"ה המורה על הרכב"ת הכ"ל כמו ש"ם בש"ם ז"ה בז"ה. כך אודיעך כי מלת יסודן כפ"ל הם, והנה סינ"י הוא סל"ם שראה יעקב וזה ק"ל להבינו. שהם שני שמות יורו על סינ"י שהם אבנ"י בינ"ה אבני שיש טהור. במקום שי"ש ג"ס ק"ל ר"ך והם אח"ד שני"ם, בסוד ש"ם המיוח"ד שסודו י"ש מחנ"ה חד"ש מאי"ן. וכך אודיעך עוד יותר גדול מזה כי סוד כ"ף זכו"ת וכ"ף חוב"ה שהם מורים על ע"ת ק"ץ הנם מורכבים מעשה בראשית במעש"ה בראשי"ת. והנה מעש"ה מרכב"ה נוסף עליהם כ"ב כנגד האותיות המורים על שני המעשים יח"ד. ואמנם זכו"ת וחוב"ה חוז"ה בתוכ"ו הכתו"ב האחו"ז שהוא אב"ן משותף עם או"ת בשתוף שכ"ל עם דמיו"ן כשתוף המלא"ך עם השט"ן, והנה קד"ש ליהו"ה כדמות ב"ן וב"ת והוא או"ר נבר"א הוא או"ר אברי"ם שממנו נברא"ו העולמי"ם. והקושיא בין חול ובין קדש כלומר בין ד"ש ובין ד"ת, ועל כן ולשון היא לשון חול או לשון קדש. וזה הוא סוד ח"ק חו"ל הוא ד"ם קד"ש הוא ד"ת. ועוד ד"ם יו"ד ה"א ו"ו ה"א, ועוד ד"ת תג"א והוא שם המפורש כי הוא כת"ר תור"ה שסודו עשרי"ם ושש"ה: הא למדת שהכל תלוי בשמות. והנה מכרי"ע ש"ם כמו שאמרנו, וסוד בנתי"ם ב"ך ואמתתם כ"ב אותיות שסודם אהו"י, חברם והנה ש"ם אהו"י. וזהו סוד שתוף אמ"ש עם יה"ו, והרמז עליו "אני יהוה הו"א שמ"י" (ישעיה מב' ח'). ואם כן בכל צד שיתגלגל מורה על שהכל ברא לכבודו, והכל עובדים את השם על כל פנים. וכך השלים באמרו "וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לפסילים" (שם). וכן כתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (שם מג' ז'). ועוד כתיב "כל פעל יהוה למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז' ג'). נמצא שהכל בעבורו, ולכבודו נמצא כל נמצא. והנה על זה אמר עוד שלש אמות אמ"ש סוד גדול מופלא ומכוסה וחתום בשש טבעות, והן הנרמזות בשש קצוות. והעד על זה כי ש"ש טבעו"ת בגימטריא ש"ש פאו"ת והתחיבו מש"ש מאו"ת, כלומר משק"ר ואמ"ת וכל קש"ר שק"ר וכל אמ"ת תלי"א והנפ"ש אמ"ת. והנעלם בסופי תיבות מן שקר שהוא מלא (שקר שק"ר) הנהו נפש ובתוכם יו"י שהם (ע') [כ"ו] והכל כו קשר נפש, ומהם תמצא האמ"ת שקר"י, כאשר תמצא השק"ר אמת"י. והנה המשכיל בכח שכלו יאמ"ת השק"ר גם ישק"ר האמ"ת, כלומר האמת היא נחלקת לשלשה חלקים בסוד אמ"ש, א"מת מ"כריע ש"קר, א"מת ש"קר מ"כריע, וכן כולם. אמ"ש אש"ם מש"א מא"ש שא"ם שמ"א יה"ו יו"ה הו"י הי"ו וי"ה וה"י: וכבר יעדתיך לגלות לך סודם בסוף ספרי זה בסוד חותם בתוך חותם, מפני שהם תכלית כל החותמות. ומי שיש לו כח לחתום אחר שיכתוב, יחתום ויסתום או יחתור ויסתור. ומהם יצא אש ומים ורוח ומתחלקין זכר ונקבה. אש מים רוח, אש רוח מים, מים רוח אש, מים אש רוח, רוח אש מים, רוח מים אש, הנה ששה אשות וששה מימות וששה רוחות, והנם ח"י וזהו הנעלם מן השם. והוא סוד מחזור התלי שהוא י"ח חדשים לכל מזל, וגם י"ח שנה מחזורו, והוא הלוך הגלגלים והמזלות לאחור. ואין התלי כי אם קשרי הגלגלים. ואין ספק כי הוא ענין קיומם הקרוב כדמות קשרי האברים שבאדם. וקשרי האברים התלוים בעצמות תחלה הם הנקראים תלי גם כן באדם. וסודו מכש"ף מביא זה הקשר תאוה ומחדשה כדי לשמור מציאות זה המורכב מדת זמן אחד. ובהיות הקשר ניתר יתגלה ענין עדות הקשר, והדבק בקשרים האלה דבק בשקרים, כי מאחר שהם עתידים להיותם ניתרים יותרו גם כן קשר דבקותו ולא ישאר עמו דבר. ואם כן טרם התיר אלה צריך להקשר ולהדבק בחבלי אהבת מי שלא יותרו קשרי אהבתו ודבקי חשקו, והוא השם יתעלה לא זולתו בשום פנים. ועל זה נאמר בתורה "ואתם הדבקים ביי אלהיכם חיים כלכם היום". והוא ענין אומרו ובו תדבק ובו תדבקון, כי הדבקות ההיא מביאה לידי תכלית הכונה והיא חיי עד לאדם כבחיי השם שדבק בו: ומפני זה היו הדבוקים שלשה מינים. הדבקות בעליונים כדמות אש שהיא למעלה ועולה תמיד. והדבקות באמצעים כדמות הרוח שהוא אמצעי תלוי אם יעלה ואם ירד. והדבקות בתחתונים כדמות המים שהם למטה ויורדים תמיד. ולפי הדבקות תהיה ההשארות אם למעלה ואם למטה ואם באמצע. והנה המדות יוכיחו, כי מדת האש היא מדת הגבורה, ומדת המים היא מדת הפחד, ומדת הרוח מדת השלום. שכן כתיב "עושה שלום במרומיו". ועל כן אמר שלש אמות אמ"ש ומהם (נולדו) שלשה אבות שמהם נבראו הכל. ועוד אמר שלש [אמות] אמ"ש בעולם אש מים ורוח, שמים נבראו תחלה מאש וארץ נבראת ממים ואויר נברא מרוח מכריע בנתים. שלש אמות אמ"ש בשנה חום קור ורויה, חום נברא מאש וקור נברא ממים ורויה מרוח מכריע בנתים. שלש אמות אמ"ש בנפש ראש ובטן וגויה, ראש נברא מאש ובטן נברא ממים וגויה מרוח מכריע בנתים. שלש אמות אמ"ש חקקן חצבן צרפן וצר בהם שלש אמות בעולם, ושלש אמות בשנה, ושלש אמות בנפש, זכר ונקבה: דע שכבר ראיתי מי שהקשה קשיות רבות על רוב דרכי ספר היצירה, ורוב קשיותיהן היו על שתי סבות. האחת על ענין האותיות, והשנית ענין המדות. ואמנם חכמי הפילוסופיאה הנקראים חכמי המחקר הקשו על היצירה משני צדדים גם כן לפי מה שראו או שמעו מדברי חכמי התורה. האחד בחק החדוש והקדמות, והשני בחק ההויה וההפסד. ואני אכתוב לך אלה הארבעה עניינים בקצור בכלל ואראך דעת החולקים על מה שהם חולקים עליו, ואחרי כן אראך איך לא תעמוד על אחת מהדעות ההם אות, ולא יתקיים בם מופת, ושאינן כי אם מחשבות דמיוניות נולדות מן המורגשות, והנמשכים אחר אחת מהן סכלים או תועים או מטעים. ואולם אצלם ואצלנו תתברר במופת שכל מי שירצה לאמת דברו לזולתו, בין מן המודים בקצת דברים בין מן המקשים בקצתם, מי שלא יודה בהקדמות שיביא לו בעל המופת, לא יקבל לעולם מופת על מה שישמע. כי המופת הוא ענין נקרא תולדת מתחייבת משתי הקדמות צודקות כלליות הכרחיות, אחת גדולה ואחת קטנה, והחבור הזה יחייב התולדה. והמשל בזה אמרנו כל אדם חי וכל חי מרגיש, אם כן כל אדם מרגיש. כי חבור הדבור הראשון עם האחרון היא התולדה ויצאה מן ההיקש, שאחר שאמרנו כל אדם חי, אם קבל המקבל הזה והודה על היות חכמה מפוארה היא כבן, ואם למטה ממנה במעלה היא כבת. כי המחשבות הן תולדות כבנים וכבנות, וכפי מה שהן תהיינה מעלותיהן. והמודה בשתי ההקדמות יתחייב בהכרח שיודה בתולדה. והמכחיש אחת מהן והמדבר מכיר אמתתן במופת אם אינן מן ההתחלות, שאינן צריכות ידיעה מופתית, אבל הן ממה שהתבאר במופת, אין ראוי לדבר עם זה המכחיש, קל וחומר אם הן מן הראשונות. שלא יתכן שיכחישם שום אדם ואפילו הפתי והסכל ממניינו, כל שכן המשכיל. כגון הנזכרות שאין מי שיכחיש מאמרינו באמרנו כל אדם חי, אחר שיודע בלשון המדבר ובלשון השומע בהסכמה שוה אלה השלש תיבות על מה הן נופלים. גם אין מי שיכחיש אמרנו כל חי מרגיש כמו כן לפי הסכמת הלשון המפורסמת לבעלי הלשון. גם הענין כשישמעהו כל שומע מובן לפי לשונו לא יכחישהו. כי העניין אחד הוא בעצמו לכל אדם, ואע"פ שהלשונות משתנות בהוראתם עליו, וגם אין מי שיכחיש התולדה, שהיא כל אדם מרגיש. כי אמרנו, אם כן הוא מפני שנודיע לשומע דעתנו המסכמת עם דעתו. כלומר אם כן הוא הדבר הזה שאמרנו והוא אמת בעל כורחנו, ובעל כורחך יש להודות שהתולדה גם כן אמת כהקדמות שהן אמת. ועל זה חוברו כל ספרי ההגיון של הפילוסופים עד שיוכלו לבחון האמת בכל מה שיחקרוהו, והבאים אחריהם שלא יתעו בדמיונות ובשקרים שתעו בהם רבים והיה להם למוקש באמונות, וחודשו דברים בלתי שקול הדעת, וקראו להם שמות כשמות אשר קראו הפילוסופים לתולדות. שכבר קראום אותות ומופתים נסים ונפלאות, וקיימו שאין שום דבר נמנע מצד הפלא, ואין זה פלא שהכל נמשכו אחרי דת, והדת והתורה אמת אך עם העיון הטוב: ועתה עלה בדעתי להודיעך אמיתת מה שראוי להאמין בדברים אלו. והוא שאחר שהשם חנן לאדם דעת ובו יכול לשקול הדברים, כל דבר שיצטרך אל שקול הדעת, שישתדל להשיג במה ישקול מה שישקלהו. ודע שעל זה בא באותיות שקלן שהן כולן עשויין בשקול דעת הקדמון יתעלה, אשר אי אפשר בו החטא. וכך צריך לך גם כן שתעשה בכל משקל שתשקול בו, שתשמור עצמך שלא יפול בו החטא בשום צד. ואם תבוא להמיר אות באות או ענין בענין הזהר בך שלא תחליפנו ולא תמיר אותו טוב ברע או רע בטוב. ואם המר תמירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, כלומר כל עת שתמיר אמונה מן האמונות המקובלות [ב]תמורה, והיא שאינה מורגשת ולא מושכלת ראשונה, אבל היא מן המפורסמות או מן המקובלות החיצונות, ואם תמירה באחרת ראה הערך שבין שתי האמונות ושמור הטובה מהן לפי מעלתה, אבל לא תכחיש הראשונה הכחשה גמורה. אמנם שימנה אפשרית ואפילו באפשר רחוק. אבל השנית חשבנה באפשר קרוב כפי קרבתה אל שקול דעתך. ולא תדין אחת מהן בתחלת מחשבה אלא אחר השתדלות בדרכי המשקל, ושים בשתיהן אפשרות מפני שכל אמונה היא מסופקת בהכרח עד שתצא לפעל באחד משלשת דרכים ותשוב ידיעה שלמה. ואלה הן, חשוב על דרך משל שאתה בעיר אחת ובא אדם אחד ואמר לך, דע כי באה ספינה אחת בים והגיעה בנמל ובה יהודים חכמים, ומרבה להגיד לך מה שהביאה, ואתה מקבל כי אין ראוי שתכחיש דבריו. ואפילו אם הוא שקרן אצלך שאמרו עליו כך ענשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו שזה דבר שנאמר דרך מליצה לבד. לא שחייבו להכחיש האמת מפני עונש האומרו, שכבר אמרו קבל האמת ממי שאמרו. והאמת היא אמת ואם יכחישוה, והשקר הוא שקר ואם יודוהו. ואמנם אתה צריך לחקור עוד, מה הוא זה ששמעת, אם הוא אמת או שקר. ודע שכבר ראוי שיוסר קצת הספק מן האמונה הזאת אשר שמעת שלא הכחשת בבוא עוד עד, שאני מגיד מה שאמר הראשון כל שכן שיוסר ברבות העדים. אבל אי אפשר לקרוא זו השמועה ששמעת מכל אלה העדים הרבים, כי אם אמונה או קבלה. שהאמנת וקבלת מה שנאמר לך על פיהם. ואמנם האמת והראוי הוא כשהלכת בים והרגשת וראית וידעת גם אתה מה שראו העדים. כי אז דלגה אמונתך משם אל שם וקראת השמועה הנאמנת ידיעה. והיא שראית הספינה וכל מה שהוגד לך שהביאה, וכל זה הרגשת ויש לך בו ידיעה מורגשת. ועוד דברת עם היהודים והשכלת מדבריהם שהם חכמים. זה גם כן יש לך בו ידיעה מושכלת, הרי שהוצאת האמונה בשני דרכים מן הכח אל הפעל. ונשאר דרך שלישי והוא שאחד מן החכמים הנזכרים היה נביא ולמדך דרכי הנבואה, וקבלת ממנו הדברים כמו שקבלת מפי הראשון מה שאמר לך, והשני והשלישי עוד או יותר מהם, היו נביאים גם כן. והעידו על מה שהעיד לך הראשון חברם. הנה הסירו הם הספקות מן האמונה במה שהורוך, אבל לא כולם. אבל הרחוקה באפשרותה שבה קרובה מאד, ואמנם עדין היא קבלה ואמונה. ואחר זמן השתדלת לאמת מה שהורוך, ובא לך הדבור האלוהי ואימת לך מה שהורוך הנביאים שלמדוך דרכי האמונה. ונתנבאת והגיע לך הידיעה מצד הנבואה במה ששמעת וקבלת והאמנת, ודלגה אמונתך מאמונה אל ידיעה אלוהית נבואית. והנה זו הדרך השלישית עם רחק מציאותה היא מעולה מהשתים הקודמות, עם קירוב מציאותם ועם קלות השגתם. ואמנם מפני שמציאות זו הדרך רחוקה ומעוטה לא הוצרכו רוב החכמים למנותה בכלל הידיעות, ואמרו שהקבלה לבד לרוב החכמים מספקת כאילו היא ידיעה, מפני שרבו עדיה מכל צד. ואין ספק שאינה מספקת אלא למשתדלים להשיג מה שבכח האדם להשיג, ראוי שיחשבוה בלתי מספקת עד שיבחנו כחם בא אם יוכלו להשיגה, ידלגו ממה שהיו בו אל מה שלא היו בו, ואם לאו דין הוא שיעמדו על מתכונתם הראשונה בה. ואם יוכלו להוסיף יוסיפו ואם לאו ישמרו מה שעלה בידם, שלא יאבד מפני שהשכחה מצויה. ודע כי מה שהשיג בה השגה סרה ממנו השכחה הסרה טבעית בדבר ההוא אשר השיגו: ואחר שהודעתיך זה אודיעך זה, דע כי מה שהקשו הפילוסופים על היצירה משני הצדדים שהצד האחד הוא ענין החדוש והשני הוא ענין המציאות אם הכל הוה ונפסד או הכל לא הוה ולא נפסד או הכל קצתו לא הוה ולא נפסד וקצתו הוה ונפסד, הוא מה שלקחו מדרך שקול הדעת וראו או שמעו אמונת התורה על החדוש והקשו עליה באמרם שהעולם קדמון. ובא מזה הענין הרבה במחלוקת דבר זה במורה נבוכים ברוב חלק השני מפרק א' עד פרק ל"ב, והובאו חמש ועשרים הקדמות מעידות על הקדמות, ואחת מסופקת אם היא אמת או שקר. והיא היות התנועה נצחית, ויתחייב ממנה אם היא אמת, שהזמן נצחי חוץ מן הפרטים שבעולם השפל שהם הווים ונפסדים תמיד בבא זה אחר סוד זה. ואלה העניניים בשנים הם עונים זה אל זה, ר"ל ענין החדוש או הקדמות עם ענין ההויה וההפסד. וכבר הורה לך המורה שזו האמונה היא מעמד שכל שאין שם דרך להביא מופת עליה. ואם כן היא מסופקת, ר"ל אמונת, אם העולם קדמון או חדש. ומאמונת הקדמות יתחייב שהעולם הכללי לא הוה ולא נפסד, ומאמונת החדוש יתחייב שהעולם הווה, אבל בא יתחייב ממנו שהוא נפסד בחיוב. אבל הוא לפי הדעות במה שבא ממנו בתורה שבכתב או בתורה שבעל פה לפי פשוטי הדברים. ואם כן דעת החולקים על החדוש אינו כי אם לפי אמונת הפשט לבד, שהיא אצל מאמיניה. שהשם ברא העולם הזה כולו בכללו ובפרטו, כלומר המלאכים השמים והארץ וכל צבאם. יש לנו היום מיום היצירה ועד הנה חמשת אלפים וארבעים וחמש שנה. והחולקים אומרים לנו לא יתכן להיות אמת, מפני מניעות רבות מצד העולם ומצד האל ית'. וכל זה אומרים לבלתי יחס לשם חסרון ולא פחיתות ולא סכלות ולא שנוי. וגם אנחנו חושבים לעלותו באומרינו עליו שמהזמן הנזכר ברא הכל ועשה את אינו ישנו. ואם כן אנחנו והם לטובה. אנו מכונים במה שאנו אומרים, אלא שיש לנו לחקור אם הנעלם בסתרי התורה עוזר לאמונתינו או לאמונתם. או אם יש שם דרך אחרת נעלמת ממנו ומהם. ואם כן זה לא יושג בהרגש ולא בשכל האנושי, וראוי אם כן לקבלו על פי השכל האלוהי לבד, והוא באמת לפי דרך סתרי התורה, אחר שאין שם דרך זולתה לאמת בה דרך זה. ואמנם כשתשמע דברינו וסוד העבור יתאמת לך זה הדבר איך הוא באמתתו, ותסתלק מן הספקות כולם בזה הענין. וכשיתאמת לך סוד החדוש ומהותו תכיר ממנו חק ההויה וההפסד ושהוא לפי המדות: ועתה אודיעך עוד סבות הקושיות שהקשו על דרכי ספר היצירה המקשים, והוא ענין מה שזכר באותיות שאמר שמהם נברא הכל. וענין מה שזכר מן המדות באמרו עם האותיות על אמ"ש יסודן כף זכות וכף חובה שתתברר, שרצה לומר מדת הרחמים ומדת הדין ומדת השלום מכריע בנתים. ואמנם אומר תחלה שכמו שלא יתאמת מופת אלא אחר ההודאה בהקדמותיו, כן לא יתאמת דבר מכל מה שנאמר אלא עם ההודאה בהתחלות. ואמנם אם תאמר כי אותם ההתחלות אינן הטעאות אבל הן אמת מובנת בתחלת המחשבה ויתכן מתוך אמתתם להוליד מהם תולדות, אבל הקדמותיך אפשר היותן אמת ואפשר היותן שקר. ואם כן איך תבנה על הקדמות אפשריות מופתים, והדין אתך בלא ספק בכל מה שאמרת. ושמח אני בך באמרך כן, כי ידעתי שאינך קל לקבל ההטעאות. אבל החכם שבבני אדם הוא הנותן לכל דבר חקו הראוי לו לפי מה שהוא. ואתה יודע כי ההקדמה המופתית אע"פ שנלקחה מהרגשת הפרטים אחד אחד ומקצתן לא מכולם, קראנוה כללית ושמנוה כאילו נלקחה מכולם. ואין ראוי שיקשה אדם עלינו באמרינו כל אדם חי, עד שיאמר ומי יודע אם יש בשום מקום מן העולם בני אדם שאינם חיים. אבל אפשר שהם צומחים כאילנות ואפשר שהם מתנועעים בארץ על פי שום רוח כתנועת הספינה בים עם הרוח המכה בוילונה. ולמה לא ידמה אלה הדמיונות מי שמדמה שהשדים נמצאים ושהם לפעמים רוחות לבד ולפעמים בני אדם גמורים ולפעמים בעלי חיים ולפעמים הם זבובים ופרעושים ונכנסין בקירות ברזל בלתי מנוקבים, ולפעמים הם גדולים כהרים הגבוהים ונכנסים בחור קטן וכיוצא באלו השגעונות המדומות מפני העלמם מן ההרגשות. והנה ידוע שכזה או יותר רע מזה יחשבו על מלאכים בעצמם. ומי שחשב שהאלוה נכנס בבטן העלמה וקבלה הריון ממנו ועמד שלשה חדשים בבטן במדור התחתון ושלשה באמצעי ושלשה בעליון, ואחר כן נולד כשאר הנולדים, ונשארה העלמה בתולה כבתחלה, ואכל ושתה והוציא המותרות כחמור וכשור, ובסוף ימיו נהרג ומת מיתה משונה כדי להחיות כל המתים ולהוציא הצדיקים מגיהנם, מיד השטן שנפלו בידו בעון אדם הראשון והוא מפני שאכל מעץ הדעת. איך יחשוב שאנשים כאלה יהי אצלם שום נמנע בטבע נמנע, ואיך לא יחשבו כל הנמנעות להיותם בהכרח מחוייבות עדיין לא אפשריות לבד. ואם כן איך נלך אחר הדמיונות ולא יתאמת אצלנו שום דבר אמתי ולא נשיגהו כמו שהוא, ולא נשאר אלא שנאמין אחר זה שאין הבדל בין מין האדם ובין שאר מיני בעלי חיים, כי אם בחוזק הדמיון לבד. כמו שדמיון הקוף יותר חזק מדמיון החמור, עם היות גוף זה גוף קטן וגוף זה גוף גדול. אבל הראוי למי שהוא אדם ורוצה להשיג האמת כמו שהיא, הוא שילמוד בהיותו נער ובהיותו בחור ובהיותו זקן. ומה שילמוד בבחרותו שיהיה מעולה ממה שלמד בנערותו, ומה שימוד בזקנותו שיהיה מעולה ממה שלמד בבחרותו. ובזה ידמה למלך שלמה החכם שנאמר לו מהשם "החכמה והמדע נתון לך" (דה"ב א' יב'). כמו שנאמר "ויי נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו" (מלכים א' ה' כו'). וכמו שנאמר עליו "ויחכם מכל אדם" (מלכים א' ה' יא'). ושלשת ספריו עדיו אע"פ שהקשו על זמני מציאותם הכל מעולה עם הקבלה, והיא שבנערותו חיבר ספר משלי, והעד אמרו "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל" (משלי א' א'). שהיה מתפאר במלכות הכללי כמנהג הנערים. והוא שאמר ברמז על הזמן "לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה" (משלי א' ד'). והמשיך ענין התוכחות במשליו על התאוות הבהמיות הפתאיות הנעריות באמרו "וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב" (משלי ז' ז') והמשיך זה כולו. ובבחרותו חיבר ספר קהלת והעד אמרו "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים" (קהלת א' א'), שכבר חיסר המעלה הכללית שאמר בתחלה מלך ישראל ועתה פרט ואמר מלך בירושלים. וסמך לזה "הבל הבלים אמר קהלת" וכו' "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש" (שם). כי זמן הבחרות הוא זמן העמל והטורח. והמשיך הגלגול הטבעי ואמר שהוא כן למה יטרח עם היותו מגיד שטרח ועשה ושבח החכמה על כל דבר עם השמחה. והמשיך ענין המעשה הטבעי והרצוני ואמר בסוף דבריו "שמח בחור בילדותיך" וכו' (קהלת יא' ט'), הודה שמדבר לבחורים כמו שדבר בתחלה לנערים. ובזקנותו חיבר ספר שיר השירים אשר לשלמה. והעד אמרו "שיר השירים אשר לשלמה" (שה"ש א' א'). לא זכר בו שם אביו ולא שם המלכות, כי ראה אשר היחסים ההם לו יחסים דמיונים. כמו שאמר אביו ע"ה "כי אבי ואמי עזבוני ויי יאספני" (תהלים כז' י'). כך ראה זה שאין לו חלק כי אם בשם שדבק בו לבד לא בזולתו. ולפיכך המשיל עצמו למקבל והמשיל השם לנותן. והנה שאמר "ישקני מנשיקות פיהו" (שה"ש א' ב'), שמורה על מיתת נשיקה שהיא אמתת החיים והוא זמן החשק האלוהי, שבזקנה אדם חושק להדבק במה שהוא תכליתו: וכבר נרמז ענין השירה לסוף הימים בשירת האזינו למשה, ובמאמר המלאכים שאומרים שירה והולכים להם. וכן שירת הים סוף יציאת מצרים ואבוד האויבים לגמרי והצלת האוהבים. וכן שירת דוד ושירת דבורה וברק, וכל שכן שירה שנאמר עליה שאין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים. ואם כל הכתובים קדש שיר השירים קדש קדשים. וכבר נרמז במשל שאמרו, למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה... לבאר שהיו ממיה עמוקים וצוננין לא היה אדם יכול לשתות מהם עד שבא פיקח אחד, מה עשה ספק (קשר) חבל בחבל ומשיחה למשיחה ונימא לנימא ודלה ושתה, נמצא הכל דולין ושותין אחריו. כך היה שלמה ממשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על דברי תורה. הנה הודו על משלי תחלה ועל דברי קהלת אחר המשלים ועל בוריה של תורה שהוא שיר השירים אחר שניהם. וכך ראוי ללמד לכל מי שירצה לעמוד על דברי תורה בזו הדרך בעצמה, ר"ל שיורוהו תחלה דרכי המשלים הכוללים המוסר בפשוטם עם תקון המדות כולן וכוללין חכמות שיש צורך לידיעתם תחלה כצרך הקדים המוסר לחכמה. שכן אמר שם "ראשית חכמה יראת יי" (תהלים קיא' י') "עקב ענוה יראת יי" (משלי כב' ד') והם חכמות מורות הנהגת החמר השפל בעולם והממשלה שראוי למשול עליו. כמו שנאמר במעשה בראשית על ענין האשה הזונה שפתה אותה הנחש ובא עליה והטיל בה זוהמא. וישראל שעמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. וכדי לתת דרך להפסקת הזוהמא נכתבו הספרים כולם. ובא קהלת בדברים טבעיים מבוארים, ואין הצלחה על הדרך הטבעית בלבד, אבל ההצלחה היא במה שאחר הטבע בסוד השיר: ועתה אגלה לך זה הסוד המופלא הנעלם מעיני רוב חכמי דורינו זה וכמעט אומר מעיני כולם, עם חוזק הראותו ותיקר מעלתו ועוצם תענוג ידיעתו ליודעיו ואומץ מעדן השגתו לחוקריו. והוא שהכח המדמה הוא הכלי להשגת הנבואה וכל השגותיו דמיוניות ומשלים וחידות. והוא כח אחד נמצא לרוב בעלי חיים ולכל חי בעל לב. ומציאותו באדם כמציאות הנבואה במראה או במים והוא ציור דמיי. וכשמו כן הנו דמיון מדמה, וסודו דימון והוא שד ושטן. ואמנם הוא מדיון כלומר אמצעי. וכל תחבולותיו כולם מדיניות והוא איש מדנים וכעס עניינו ונברא מהדם החיוני, ועליו נבנה כל ספר משלי. והכח הדברי הוא הצורה הטבעית האנושית שבה נבדל האדם משאר בעלי חיים. וזה הכח הוא כולו דבור מוטבע באדם בשבעים לשונות בצירוף כ"ב אותיות, והוא כח מצוי בכל דבור בכח ויוצא בציורו מן הכח אל הפעל עת אחר עת. וזהו מה שרמז בספר יצירה באמרו נמצא כל הדבור וכל היצור יוצא מהם ונמצא כל היצור יוצא בשם אחד. וכבר אמר לפני זה כ"ב אותיות יסוד ג' אמות וז' כפולות וי"ב פשוטות שסימנם "במה אקדם יהוה אכף לאלהי מרום" (מיכה ו' ו'). ואמר עוד כ"ב אותיות חקקן חצבן שקלן המירן צרפן וצר בהם נפש כל יצור וכל העתיד לצור. ואמר בסוף הצירוף צופה וממיר עושה את כל היצור ואת כל הדבור שם אחד. הנה גלה שהדבור מורה על כח הדברי, והיצור מורה על כח המדמה, והשם האחד שבו הכל מורה על הכח השכלי: וזה הכח השכלי השלישי מעולה מחבריו השנים, והוא תכלית הכונה. ואם כן קהלת מורה על כח הדברי כמו שהורה משלי על כח הממשל המדמה, ושיר השירים מורה הכח השכלי אשר כולו חשק. והרמז בו מ' משלי כדמות מ' מדמה וד' דברי כדמות דבריי וש' שיר כדמות שכלי. וסוד שי"ר יש"ר וסוד דבר"י עקו"ם, חבר שניהם ותמצ"א ש"ם ורקי"ע. וסוד משל"י רקי"ע והכל רקי"ע יש"ר עקו"ם. והנה הארבע אותיות הם שנ"י שמו"ת וסימנם ג"ל ע"ד, כלומר ג' חבורים הנזכרים לע"ד. והרמז "וענתה השירה [הזאת לפניו] לעד" (דברים לא' כא'). והנה משלי דבריו מדיניים, וקהלת דבריו טבעיים, ושיר השירים דבריו חשקיים. והחשק הוא המניע העניינים הטבעיים והמדיניים. והנה נרמז דרך חבור שלשתם בסוף קהלת באמרו שם "תקן משלים הרבה". ואחר כן אמר "בקש קהלת למצא דברי חפץ", הנה דברים על דברי קהלת. ואמרו "דברי חפץ" יורה על הטבעיים שנעשו על פי החפץ, כאמרו "כל אשר חפץ יי עשה בשמים ובארץ" (תהלים קלה ו'). וכן בספר יצירה אומר גם כל חפץ זה לעומת זה עשה האלהים. ואומר ג"כ עשרים ושנים חפצים וגוף אחד. והנה אמר "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת יב' א'). וגם אמר "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (שם ג' א'). וכך נקראו הכלים חפצים. "וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג' טו'). ואחר כן רמז ואמר "וכתוב ישר דברי אמת" (קהלת יב' י'), הנה ישר הוא שיר. ואמרו "דברי אמת" זהו אמרם עד שעמד על דברי תורה שהם דברי אמת לבדם. והעד שהשיר מורה על מעלת הנבואה, שדרך השיר לשמח את הלב בניגונים, כאמרו "והיה כנגן המנגן ותהי עליו שם יד יי" (מל"ב ג' טו). כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. וכבר רמז זה בשתי תיבות בסוף קהלת באמרו "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". חבר ירא עם שמר ותמצא שיר אמר, והרמז "ושמו א"ת שמ"י על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו' כז'). יר"א שמ"ר א"ת שמ"י פני"ם ואחו"ר שמ"י מלא"ך וש"ד השמו"ת יר"א שמ"ר. ואחר שהדבר כן עיין במה שרמזתי בשלשת זמני הלמוד, שהם נע"ר בחו"ר וזק"ן. שסודם 'זנ"ב חוק"ר נע"ר' 'מזרי"ע נק"ב חו"ר' 'רו"ח הדע"ת' 'ושמי"ם ואר"ץ' והרמז 'שמ"ש חמ"ה' 'ש"ם החמ"ש' 'משמ"ח היצ"ר' 'שלי"ח הש"ם' וכהם רבים: ואם כן ראו לך שתלמוד בבחרותך דבר יותר מעולה ממה שלמדת בנערותך. כי בנערותך למדת דברים מדומים ומשלים וחידות הדומים למציאות זמנך, שאתה הייתה אז מלא דמיונות והיית נוטה בכל יכולתך אל המורגשות. וכבר ידעת שהנערים אינן מחויבים לשמור מצות עד היותם בני מצוה משלש עשרה שנה ויום א' ואילך. מפני שכבר התבאר שיש כח בשכל הדברי להבין דברים ולהבדיל ביניהם. מפני שכבר התקשו מעט האיברים הלחים שהיו מונעי גלוי הכח הדברי. ואעפ"כ מתחלה מחנכין אותם במצות והם העניינים המדיניים הנרמזים בשם דמיון. והבחורים כבר מעיינין בבחירות ובכלים ובחפצים ובקצת ענייני הטבעים הידועים, ומעיינים בדבורים ובמה שמצווים לפי הלשונות. והנערים מתנהגים על פי הדמיון הנולד מהחושים. והבחורים שומרים הראשון ומשתדלים להבין דבר מתוך דבר. והדעת מנהיג לקטנים, ותבונה לבחורים שמתגלה כח הדברי בהם, ורוב ענייניהם טבעיים מפני רתיחת הדם שעדיין לא כבה אש חשקם מן העולם הזה ומהבלי הבליו אשר אין יתרון למי שנמשך אחריו להשיג העניינים שהם תחת השמש אשר הם כולם הבל ורעות רוח: ואמנם הזקנים שנאמר עליהם שהם החכמים, שהחכמה מנהגת אותם. כמו שאמרו ראוי זקן זה שקנה חכמה. ונשתלשו בשלש מעלות כי הם בעלי דעת שקבלוה בעת למודם בנערותם, והם בעלי תבונה שקבלוה בעת למודם בבחרותם, והם בעלי חכמה שקבלוה בעת למודם בזקנותם בעת שבטלו הדמיונות השקריות, שהם התחלות אמתיות אצלם. כשקבלום וחסרו החפצים המובחרים שהם הכלים הכלים מהרה שהיו בתחלה נאהבים ושבו עתה שנואים ונמאסים, ונעדרו ההבלים הארציים והתחדשו והתחזקו החשקים השכליים האלוהיים והעיונים הנבואים המוספים חשק על חשק, וחשוקיהם כסף בכל יום ויום תמיד, עד הגיע יום המעביר אשר בו החשק יתגבר לנפש כל צדיק וזך ובר. כי אז יבדק בשתי קצותיו ויחבר ויקשר וידבק בשם המיוחד והיה המשכן אחד. ואם כן אין לסמוך על למוד הנערות ולא על למוד הבחרות כי אם על למוד הזקנה. ואמנם יש בחורים שהם יותר רעים מן הנערים, ויש זקנים יותר רעים מהבחורים. אבל לא דברנו אלא על הלומדים ושומרים מה שלמדו בכל זמן, כי זולתם אצלי בהמות וחיות ואם שמם אדם ודמות פניה"ם פנ"י אד"ם. ויש ויתכן שמי שהוא בחור שלם יתקרב לפני זקנותו אל מעלת הזקנים הנזכרים, מפני קרבת הזמן שביניהם ורוב הלמוד המופלא. וגם יש נערים מתקרבים אל מעלת הבחורים מפני זאת הסבה בעצמה. אבל הגיע הנערים אל מעלת הזקנים זה נמנע מפני רחוק הזמן שביניהם ומיעוט הלמוד. ולפיכך אם תרצה שיתאמת לך דבר מכל מה שאומר אותו לך אל תכחיש מה שאין לך יכולת להכחישו. אבל בקש מופת על מה שנאמר לך אם תרצה לדעת אמתתו, וקבל הקדמותיו הראויות לו. ואם יש כח במלמדך להביא מופת על מה שמסר לך בקבלה קבל מופתו אחר התבונה, ואם אין בו כח על זה עמוד עם קבלתך עד שיובא לך מופת סותר קבלתך: ועתה אחר שהודעתיך מה שתעשה בכל זה הנני מביא לך מופתים תוריים, על מה שאמרתי לך להורות לך. שהמקשים על דרכי ספר יצירה בעניין האותיות הקשו לשוא ולשקר, והיה זה להם מפני חסרון השגת סתרי הספר ומפני רוב עומק דבריו, ומפני היות העניינים הנזכרים שם דברים נמצאים ונגלים לחכמי השכל האלוהי אשר הם הנביאים לבדם, ונעלמים ונעדרים מכל חכם זולתם באמתת עצמם, רק בקבלה נודעים היו לקצת חכמי ישראל לבד בקבלם המאמרים ההם. ואחרי כן אדבר גם כן במדות במקצתם ויושלמו בסוד השם. ואומר עתה על ענין האותיות תחלה, שהכתובים בספרים הם סימנים לבד, והנזכרים בפיות הם סימנים גם כן. אבל ההבדל שביניהם כי אות א' הנכתב הוא סימן מוסכם. ואפילו אם הוא נבואיי מוסכם הוא. אבל הנזכר במבטא היוצא מן הגרון א' הוא מוטבע ואינו מוסכם, ואם כן אינן דומים. והנמצא בלב הוא מושכל אבל לא יושכל אלא מפני שהוטבע בלשון. והמוטבע בלשון לא יצא לפעל לעולם אלא מפני המוסכם. כי המוסכם קודם למוטבע בזמן והמושכל קודם לשניהם במעלה, והדבור האלוהי הנבואי קודם לכולם במעלה ואינו נופל תחת הזמן, ואין דמיון בינו ובין האחרים השנים, כל שכן שאין ערך ביניהם. ואמנם הוא שפע שופע מהשם ית' תמיד. על כן מובן, בין יהיה א' מורה על אלוהים, בין יהיה מ' מורה על מלאכים, בין ש' מורה על שדים, שכל המציאות מקבל מאתו ית' הויה ושמירה. ואם היה אפשר שיעדר הכל, הוא לא היה נעדר. ואם יחשב העדרו, יתחייב שיעדר הכל מפני שקיום כל נמצא תלוי בו, ואין קיומו תלוי בזולתו. ועל זה אמרו החוקרים עליו ית' שמו, שהוא המחויב המציאות בבחינת עצמו, כי הוא הסבה הראשונה לכל וכל מי שנמצא זולתו הוא אפשר המציאות בבחינת עצמו ומחויב המציאות בבחינת סבתו. ואם כן השפע השופע מהשם תחלה הוא הדבר הנקרא דבר יהו"ה, ועליו נאמר "בדבר יי שמים נעשו". ונקרא רוח יהו"ה ורוח פיו, ועליו נאמר "וברוח פיו כל צבאם". עם היות הקול והרוח והדבור שמות מושאלים, מפני אזני השומעים, עד שיוכל האדם לצייר מציאות השם ושהוא המציא כל ממציא וכל נמצא עד האדם שהוא אחרון לכל הנמצאים כולם: והנה אמ"ש, א"ותיות מ"ספרים ש"מות, ואלה הם שנצייר: אמ"ש אחד, ארבעים, שלש מאות: אל"ף מ"ם שי"ן: אלה הם שלשה דברים שהם נמצאים בכל אות ואות מכ"ב אותיות חוץ מן הברות שיש לכל אות ואות שמניעין אותן והן: א א א א א: ויש להם שמשים ואין זה מקום ביאורן אבל זה המקום הוא מקום האות והמופת, על צורת כל המציאות ועל חמרה ועל הרכבת שניהם יחד. ועל היות במציאות דברים נחים ודברים נעים תמיד, ועל היות שם מרכיבים ומורכבים והרכבות מורכבות מעצמים ומקרים נמשכים אחריהם לפי מה שהם תמיד. ועל היות שם חיים ומתים ושכלים וסכלים וטוב ורע וברכה וקללה, וגמול וענש מורגשים, וגמול וענש מדומים, וגמול וענש מושכלים. והפרטים והכללים עדים על כל מה שאמרנו. ואמנם השם ית' אשר לו נתכנו עלילות, כאשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים וחלולים חלולים, וגלוי וידוע לפניו שאם יפתח אחד מהם או אם יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים לפניך אפילו שעה אחת, נקרא על זה בשם רופא כל בשר ומפליא לעשות: והנה זאת הברכה לעדות נאמנה שהאדם הוא יצור עשוי בחכמה. ואם כן הנה צורתו צורת חכמה והוא בריה שנקביה הם ברואים וחלולים והיא הצורה השוקעת. והנה קבלה הבליטה גם כן ויש לזכר איברי התולדה בולטין ובתוכם נקבים וצנורים שבם עובר הזרע הבולט. ויש לנקבה איברי הקבלה שוקעים וגם הם נקובים. ויש לה איברים לברוא בם מזון הנולד עד שיתגדל והם השדים לינק בם החלב שהיה דם. והנה כל אבר ואבר הוא חלב עם דם שהוא מזונו, והוא מזון השדים והשעירים. וזה סוד אח"ד א'בר ח'לב ד'ם, וזה הוא סוד רופ"א שהוא בור"א החכמ"ה. וסוד כ"ל בש"ר, בש"ר וד"ם ששניהם מלאכ"י המו"ת שהם מלאכ"י תהו"ם ומפלי"א לעשו"ת ומלאכ"י האיי"ם לעשו"ת לשעו"ת, ואל תקרי האיים אלא החיים ולעשות פלאים בראם. ואם כן הנה כל אבר ואבר שבאדם הוא אות, כלומר דבר בעל חמר וצורה כאות מן האותיות, ודומה הכותב אותו לסופר שכותב האותיות. ומנין האיברים יורה על שהמספר המוטבע בם הכרחי לפי כונת היוצר. וכן מספר הקשרים שהם קבועים בכל איש איש ממינו. וכן המשקל שבכל גוף וגוף נשקל במשקל קבוע, ויוסיף ויגרע. כן באותיות והתמורה ביסודות ובלחות הארבע ידועה, וכן באותיות שמשתנות זו בזו וזו בזו. והצרוף להיות זה במקום שהיה בו זה, וזה במקום שהיה בו זה, בלחות הפרטיות ידוע ומבואר וכן באותיות. והחיוב שמתחייב מאלה החלופים והשנויים מות וחיים, כלומר בריאות הגוף וחלאים רבים רעים ונאמנים מובחר לכל, וכן באותיות מות וחיים ביד לשון. וכן שאר הדברים כולם תבינם מאלה הנזכרים, ותמצא שכמו שיש בגוף נקב עשוי בצורת אל"ף על דרך משל, ונקב עשוי בצורת מ"ם ונקב עשוי בצורת שי"ן. מהם מלאים דם ומהם מלאים לחה, ומהם מלאים רוח ומהם מלאים עשן ושם הכחות שוכנים. כמו כן יש במקום הספרים עניינים ושמות ודברים מורים על שכינת הכחות הנעלמים בעולם. ואיני רואה שיש שום משכיל ממשכילי האומות שיכחיש זה כולו, וכל שכן ממשכילי אומתינו, דרך המקובלים ממנו כבר התבאר להם זה. והנה כבר התפרסם סוד שי"ן של שלשה ראשים מצד האחד של התפילין של הראש. והוא לרמז על הצורה השוקעת בהם. ונודע סוד שין של ארבעה ראשים מצד השני של תפילין של הראש. והיא הלכה למשה מסיני. והוא רמז על הצורה הבולטת של העור. שיש לו ארבעה בתים אשר בתוכם ארבעה פרשיות, שמ"ע והי"ה קד"ש והי"ה. וסודם ד"ם ששק"ע יהי"ה והו"ה, ורמז לשנים "זה היום עשה יי נגילה ונשמחה בו". ורמז לשנים "והי"ה הוא ותמורתו יהיה קד"ש". ורמז ארבעתם בקיימך המצוה הזאת כראוי לה בעבורה אתה קדש ליי. והסוד שמעידים עליך זה ארבעה עדים שעל ראשך ומעוררים אותך על זה ואומרים לך שמ"א דרכך עלך שכל מדע בראך מראשך עד לבך מלבך עד ראשך, ועל כן אתה דע ראשך מלבך גם דע לבך מראשך. ולפיכך היו התפילין בשני מקומות הגוף בראש וביד כהה כנגד הלב והן כדמות קמיעין בלא ספק. וכבר ידעת אומרם של מניחי התפילין, "(יהו"ה) [אדני] עליהם יחיו" (ישעיה לח' טז') "ויהו"ה בראשם" (מיכה ב' יג') אחר אמרו "ויעבר מלכם לפניהם" (שם). כי הלב מלך, לב בנפש כמלך במלחמה. ועל כן נאמר כל זמן שבין עיניך יהיו שתים כי של יד מניחין תחלה ואחר כך של ראש. וכשחולץ חולץ של ראש תחלה ואח"כ של יד ויש בברכותיהן ובסדרן פליאות: והנה סוד שמ"ע עם קד"ש עולה שי"ן דל"ת יו"ד, וסודם קד"ש וקד"ש יהו"ה יהו"ה וכללם תכליו"ת הרא"ש שנ"י בת"י מקד"ש. והנה חשבון שנ"י מלכי"ם חשבו"ן ימי"ם שני"ם היכ"ל הנשמו"ת ראש"י שנ"ה וכמוהם רבים. ואמנם ידוע כי צורת ד' מצויירת ג"כ בעור של הראש והרי שד"י עם צורת יוד שבעור של יד. ואין מקשה על זו הקבלה ואין מי שיכחישנה מכל בני עמנו ומי שאינו ממנו אינו ממנינו. והנה אלה אותיות של עור. ועוד קבלה בידינו שהמוהל מצייר צורת שד"י עם אצבעותיו במילה בעת כריתת הברית. וכן עוד בברכת כהנים מציירין הכהנים צורת שד"י באצבעותיהן בשעה שנושאין את כפיהם. וצורת שד"י היא ב"ך שת"י וער"ב כלומר כ"ב שי"ב תרע"ו, שסודם צור"ת שכב"ת זר"ע שד"י, צור"ת שד"י מטטרו"ן שר הפנים. וסוד השם שלם 'צור"ת שד"י אד"י' 'צור"ת אד"י שד"י' 'שי"ר השי"ר' 'חמ"ר ראשו"ן טהו"ר' 'צור"ת א"ש טי"ט' 'צור"ת טי"ט א"ש' ההויה 'צור"ה בתו"ך צור"ה' 'הכב"ד ש"ר צבאו"ת'. ה' פעמים כב"ד הנה חזר ק"ל. ואתה יודע כי זה טבע כל דבר מתנפש שהוא מצד גופו כבד, ובעת קבלו הנפישה בחלל גופו ומכניס בו אויר ומוציא, גם ניזון בד' יסודות ומכניס המזון בפנים ומשתנה ומתחולל מדבר לדבר. והקל מתפשט באיברים על שבילי הצנורים שהם הגידים הנקובים. והכבד שהוא המותר כשניתך יורד ויוצא וחוזר אל טבעו, טיט וצואה ורפש וזבל מוסרח וטפות מוסרחות. ויש עוד נקבים אחרים שמוציאים המותרות כל אחד לפי מה שעולה אליו הליחה. כגון חורי האזנים וחורי הנחירים והעינים והפה שהם שבעה שערים, עם היות כל הגוף חלול ונקוב בסוד נבוב לוחות. והשער לעד אחד והזיעה לעד שני והשחין ומיניו לעד שלישי, כי אלה מתפשטים בכל הגוף. ואע"פ שהשער באלה האישים [מעט] והרבה באלה האחרים, והזיעה לעתים מתפשטת בכל הגוף ולפעמים במקצתו. ויש מי שמזיע הרבה ויש מי שמזיע מעט, וסבת זה המזג. וכן השחין והגרב יש מי שימצאו בגופו רבים ובמעט מתמידים, ויש מי שלא ימצא לו כי אם מעט ובזמן רחוק, וסבת זה לפי הרוב הוא המזון. כי המתפרנס מדם טוב שהוא מזון טוב איך יהיה לו כי אם דם טוב שהוא אשר ממנו ניזון. והמתפרנס מדם רע שהוא מזון רע איך יתחייב ממנו כי אם מה שהוא, והוא ד"ם ר"ע. וכל האומר בלבו א"ש ד"י הוא אד"ם ר"ע. וסוד א"ב שד"י יצ"ר טו"ב באד"ם ר"ע, ועל כן רחמי"ם באד"ם טו"ב בר"ע והם החד"ש החד"ש החד"ש המעב"ר מרב"ע רבעי"ם. על כן שנ"י הדרכי"ם שהם גורלות יגלו קצת ע"ץ הדע"ת המשתף יצ"ר הטו"ב באד"ם ר"ע, גם יצ"ר הר"ע באד"ם טו"ב. וזה סוד גדול מאד והוא מפור"ש בצור"ת שד"י והוא סוד ע"ץ הדע"ת, אשר שמ"ו טו"ב ור"ע כי שמ"ו באר"ץ והוא ש"ם פרט"י והוא פנ"י צבאו"ת בע"ץ חיי"ם באו"ת. והנה ע"ץ הדע"ת את"ו הברכ"ה כי דבר יי אתו מצורף ברשו"ת שד"י, והוא צורה מחמרי"ם והוא א"ב מתנוע"ע וציר"ו הצור"ה: וידוע שהדברים מתגלגלים עד אין סוף אבל מחכימים את האדם תמיד. ומן הבא אחר זה החלק של אוצר תתעורר אל מה שלא תוכל להבינו מזה, מפני שאלו כולם הובאו בדמות התחלות ושרשים למה שיבואו אחריהם. כי הענפים נולדים מן השרשים עם העלים שלהם ורוב השרשים אינן ראויים לאכילה ולא הענפים והעלים. וברבעך ענפי"ם עלי"ם וענפי"ם תמצא שרש המוקף מכל. ואמנם מציאות הכוכבים ברקיעים השבעה ובגלגל השמיני כבד מאד לדעת חיוב מציאותם על האמת. ואמנם היות הרקיעים כולם, העליון המקיף מעולה מן המוקף ופשוט ממנו, כבר התבאר שהוא כן. ואמנם שני העולמים הנזכרים האלה, כל מה שנמצא בראשון העליון מהשכל הראשון עד האחרון, אשר עולמם עולם המלאכים ומציאותם וקיומם מהשם יתע'. כל אחד ואחד מהם שכל משכיל ומושכל וכולם בלתי בעלי חמר אבל הם צורות. ועצם כל צורה וצורה מהם נבדלת מחברתה במעלה. וכל מה שנמצא בשני האמצעי מהכדור המקיף הראשון עד הכדור המוקף האחרון הוא בעל שכל בפעל. וכל אחד ואחד מהם הוא משכיל בפעל בעצמו. וכל מה שלמטה ממנו הוא מושכל אצלו בפעל. ואמנם ההבדל שבין שני העולמים גדול מאד, כי הראשון אין חמר לנמצאים בו ולא צורה ממין הצורות החמריות. ואם כן לא יקרה לכללו ולא לדבר ממה שבו מכל מה שיקרה לשני. כל שכן שלא יקרה לו דבר ממה שיקרה לשלישי, שזהו עולם השפל אשר אנחנו ממנו ובו. אשר נדבר בו במקומו הראוי לו והוא בט' ובי' של עדן. וכן גם כן לא יקרה גם כן לשני דבר בעצם מכל מה שיקרה לשלישי, אבל אם יקרה לו דמות ממה שיקרה לזה יהיה כחלק מחלקיו ובזמן רחוק ובמקרה, חוץ מן הירח שיקרה לו מה שקורה לתחתונים במקרה תמיד וכן לחלקי התנועות. כי החמר בתנועת חלקיו דומה לתנועות הגלגל באנה שהן תנועות חלקיות: ואחר שהדבר הזה הוא כן, איך יש דרך למי שהוא מין מיוחד (נפחד) [נפרד] מכל מה שבעולמו, אשר שכל פרטיו הוא בכח בם. והמוציאו מן הכח אל הפועל הוא הפועל האחרון שבעולם השלישי. והמניע חמרו הוא הכח המשותף מהשכל הפועל ומגלגל הירח. והמניע צורתו הוא צורת ההויה הבאה מהשכל ומהשמש והירח ומהכוכבים עם המזלות והתלי ושאר צבא השמים, אשר מהם כל כח ארציי ומימיי ואויריי ואשיי. להבין ולהשכיל דבר ממה שלמעלה ממנו כי אם בתחבולות רבות ובערמות מופלאות. כפי מה שאתה רואה בכל איש ואיש ממנו, שאנחנו מורכבים תכלית ההרכבות כולן. וכל המציאות בכלל, בכל אחד ואחד ממנו בפעל מצד העולם התחתון ומצד העולם האמצעי. אבל הדבר שבעדו נברא כל אחד ואחד ממנו לא נמצא בנו כי אם בכח לבד. ורבים ממנו ישארו עם ההבנה לבדה ומעטים הם היוצאים מן הכח אל הפעל, והמקבלים חלק מהעולם העליון. עד שישולשו ויהיו בהיותם בעולם הזה משולשים ומקודשים בקדושה משולשת ומבורכים בברכה משולשת. עד שיהיו בעלי שכל משכיל המושכלים כולם בפעל, ותהיה השארותם מושכלת כצורות העולם התחתון ומושכלת כצורת העולם האמצעי ושכלית כצורת העולם העליון. וזה אחר הפרדם והתפשטותם משני העולמים שהם בעלי חמר, שבם נקשרו בהויותיהם הראשונות. ולולי חמלת השם וחמלותיו עלינו שנתן לנו תורה ומצות, להורות לנו בהם איזה דרך נלך למצוא השער, ליכנס בחדרי ההיכלות ההם שהם היכלי הקדש. לא היה אחד ממנו נצל מזה העולם ומתהפוכותיו. ועל כן עשה השם שהוא קורא הדורות מראש ויודע תעלומות חכמה, ציורים מציירים הצורות באברי גופינו. כמו שברא בנו לב מצייר ומבין ומכיר הדברים הנעלמים ומחשב חשבונות, ושמהו מושל על הצורות לקבלם מצויירות. וברא בראשינו מח לצייר בו הדמיונות, ושם לו איברים חיצונים הצריכים לו. והקדימם בו להשיג התועלות המוכרחות והמועילות מחוץ. והם האזנים לשמוע, והם בעלי הנקבים אשר נכנס בם הקול עם הרוח והדבור. ושם בם כח בחינה לבחון כל אחד ואחד מאלה. והעינים לראות המראים והמקרים הנושאים אותם, עד שיכירו הגופים מצד איכותם וכמותם. והנחירים להריח כל הריחות, והפה עם שאר איבריו הידועים לטעום כל הטעמים. ואלה הם שבעה שערים שהם מוכנים להכיר העניינים החיצונים שבהם יכנס הכח הנעלם, על דרך משל להשיג המושכלות. וכן חוש המשוש בכללו ובפרטיו הוא שער גדול מאד לזה. מפני שהוא הפועל הראשון הנמצא בילדים הקטנים. וכאשר כוון השם ית' באלו האברים כשהמציאם בנו להשיג בם הרוב החיצונים בחיצונים והפנימים בפנימים, והקדים אלו ההשגות לאלו כן הקדים ההשגות הפנימיות כדי שנשיג אחר כן מה שהוא יותר פנימי ויותר נעלם מהם. סוף דבר שם לנו ית' ההשגות כולן כדמות העצמים במדרגות אשר זה למעלה מזה במעלה. וזה הדבר הוא מורגש ומושכל ומקובל ולפיכך הורנו גם כן הדרכים ההם בדברים שיהיו דומים למה שזכרנו: והנה הורנו תחלה לכתוב אותיות, והטביע בנו עץ החיים ועץ הדעת כמו שהטביעם בעולם הנקרא גן הנטוע בעדן מקדם. וכמו כן הטביעם באותיות בעצמם הנכתבות והנבטאות והנחשבות. ועל כן צריך לבחון תחלה הנכתבות ואחרי כן הנבטאות ואחרי כן הנחשבות. ואמנם אם לא יתחברו שלשת העניינים האלה עד שיהיו אצל המשכיל דבר אחד בפעל, לא יתכן שיהיו השגות האדם הנעלמות שלמות לעולם. וזה דומה למי שהרגשותיו שלמות שצריך שיהיו דמיוניו במדותיו שלמות, וצריך עוד שיהיו חכמותיו שלמות. ובשתפו כל זה יחד בשלמות אז ישפיע עליו הכח השכלי שהיה נעלם ממנו, שפע נגלה לנפשו, ותתענג בו ותתעדן ותשמח עמו שמחת עולם ותהנה מזיו השכינה. ואם כן הנה האותיות הנכתבות והעניינים המורגשים כאלו הם דבר אחד. שהנה הם מורגשים לעינים. כי ההכרה של האותיות תחלה היא הכרת השחרורית שהוא הצבע. והוא המראה הראשון מצד אחד והאחרון מצד אחר, מפני שהלבנונית הוא קצה אחר. וכן האדם רואה מבעל חיים כששוחטים אותו צבע דמו והוא אדמומיתו, וממנו מכיר שזה דם צבוע ויודע הדברים, כך זה אחר זה. והאותיות הנבטאות דומים לעניינים המדומים שבהם נתלו משקלי המדות כולן, שהמדות גם דמויות ודמיונות הן. ועל כן טעו בהם המקשים ביחסם לשם מדות כי אם במשלים וחידות. ואיך ישיג אדם מדה אלוהית בדמיונו והיא מושכלת אצלו לא אצלינו, כי אין להשיגה. אבל נשיג מה שראוי לנו לעשות בדרכי מדותינו לפי ספורי התורה ולפי המצות. והתורה ניתנה לאדם ומדברת כלשון בני אדם. והשם יתע' אין לו מדה ואין צורך לו ממנה. כי המדה תאר והתאר מקרה וכל מקרה נוסף על העצם. והשם ית' עצמו מספיק בהמצאת כל מה שהמצא ואינו צריך לזולתו ולא אל כלים. אלא שברא הכלים והחמרים והצורות וחבר הכל, כל דבר לפי הראוי לו. והכרת הצורות הנכתבות כהכרת שאר הציורים, כי אחר המראים יש להם לאותיות נקודות וקוים ושטחים וגופים, והם בעלי ארך ורחב ועמק. ובזה הדרך יבדל אות מאות כמו שבזה יבדל איש מאיש ממין אחד. והנה כ"ב אותיות הם מין אחד ונקרא המין בכללו כתיבה עברית או אשורית או יהודית, והלשון נקרא לשון הקדש. ובאלה יבדלו הציורים כי ישתתפו בדברים ובעניינים ויבדלו באחרים. ויהיו לאלה סגולות שאין לאלה ולאלה מה שאין לאלה, וישיגום מקרים משונים לאלה ולאלה בעניינים רבים. ואם כן הנבטאים ידמו לדמיונות, ואע"פ שנשמעות לאזנים, פנימיות הלשון להביט אינו מסור לאזנים כי אם ללב. שהאזנים לא ישמעו כי אם הקול. ועל כן השומע לא יבין לשון עד שיקבלנו ויצירנו בלב וישמרנו. והנחשבות אין להם דרך בעצמם להתגלות מפני רוב מעלתם ומפני קרבתם אל אמתת המושכלות הנבואיות, ועל כן הוצרכו אל כלים שבאמצעיתם יועתקו מלב אל לב. וזהו אמתת המציאות כולו: ואחר שהדבר כן, הוא בלא ספק כמו שספרתי שעל כן הארכתי בו כל כך לאמת אצלך זה. הנה אי אפשר אם כן עם האמינך שעם האותיות הנקראות שלש אמות אמ"ש נבראו שלשה אבות, שמהם נברא הכל. והם רוח ומים ואש, שיהיו אלו האותיות השלש המיוחדות הנקראות אמ"ש אלא, או נכתבות באיזו צורה שתרצה, או נבטאות באיזה מבטא שתחשוב, או נחשבות באיזה מחשבה שתאמר, או הן מדות מושכלות. אם יש להם מציאות לפני העולם לפי הדעות המשונות, או הם מורים על ענינים אלהיים נעלמים בלתי מושכלים אצלנו, וזהו האמת אצלי. ומה שראוי להאמין בזה הוא שהעניינים הידועים אצל השם אינם נודעים אצלו כידועים אצלנו. שהם נודעים מצדם לא מצדנו. אבל הדבר אצלו נודע מעת היותו ית' כלומר שהוא תמידי נצחי ואין דבר נעלם ממנו לעולם. כי ידיעתו יתע' היא עצם אמתתו והכל בו ואיך יעלם ממנו דבר לא קדמון ולא חדש. והחושב לדעת איך היא ידיעתו, חושב להיות הוא הוא עצמו. וכן שאר תאריו המיוחסים לו יתב' שמו כמו שהתבאר בספר הנכבד הנקרא "מורה הנבוכים", אשר אני קורא שמו "מכה הרוחנים", מפני שמוסיף רוח חכמה לכל בעל מדע ומכה אותו ואומר לו גדל. ואמנם על דרך האמת אשר אין ספק הוא שהאותיות כולם הנכתבות והנבטאות הם כלים לנפש האדם, שבה כח הכנה לקבל שכל מהשכל הפועל באמצעיתם ובאמצעות הנחשבות. והנכתבות המורגשות צריכות למוד והרגל רב ועצום עד שיועתקו מהספרים אל הפיות עם קריאת הנכתבות בלשונות הידועות המוסכמות המפורסמות, עד שיעלה בם המעיין בם בספר ורואה אותם מיד למדרגה שיהיו הנראים בספרים ברובם נודעים אצלו כאילו הוא המחוקק אותם באותה שעה. וצריך שיהיו הנכתבות בכל מקום אצלו נודעות כנבטאות, עד שיהיו ניכרות מחוץ בראיה ראשונה כהכרת האדם אישי מיני בעלי חיים רבים יחד. כאילו תאמר שרואה ומרגיש בעיניו שיש לפניו ביצי כנים ופרעושים וזבובים ותולעים, ונחשים ויונים ותרנגולים ואוזים וכבשים ושעירים, ושורים וסוסים וגמלים וחמורים ופילים וראמים וכיוצא בהם, מקטון ועד גדול, והוא בקי בהם ובשמותיהם. וכאשר יקרה לו בראותו בעלי חיים שמכיר את כולם אחד אחד ומכיר כל מין ומין מהם ויודע להבדיל בין מיניהם בתחלת מחשבה מפני רוב הרגלו לראותו אותם. כן ראוי שידע להבדיל בין הצמחים ובשמותיהן ואפילו בכל לשון. וכן ראוי שידע להבדיל בין המחצבים [כל] שכן במקריהן. ולפי דרך הכרתו את אלה האישים הנזכרים מהמינים, צריך שתהיה הכרתו האותיות האישיות למיניהם לפי המכתב שרוצה ללמוד ממנו, ולפי הלשון שחפץ לדבר בו. וכל עת שהלומד לומד ויש בו כח יפה לקבל מהרה וכח יפה לשמור מה שקבל, שזהו בעל המדה המעולה מארבע מדות שיש בלומדים. שהיא למי שהוא ממהר לשמוע וקשה לאבד, אין ספק שיוסיף תמיד חכמה על חכמתו עם התמדתו בלמוד ועם טוב עיונו בו ועם חשקו בהיותו חזק עליו לדעת מה שראוי לאדם לדעתו. וכל עת שאינו לומד המניעה ההיא היא סבת היותו שוכח מה שלמד. כל שכן שלא יוסיף, כל שכן אם עלה בדעתו על הלמוד שכל המוסיף גורע: ואחר שטבעו של האדם בזה באיזה דרך ידע ויחכם ויוסיף, כי אם בשלש אלה, והם העיון בלמוד והדבור בו והמחשבה בכונת הנכתב. והנה שלשתם בהרגש ובדמיון ובשכל. שהדמיון דרכו לקבץ מה שהורגש מהפרטים. והנה ידמה אדם אותיות פשוטות מכל חמר כתובות באויר ביום ועיניו סגורות, או בליל חשוך ועיניו פתוחות. ויראם בדימיונו לפי שעה לבד. ויעברו אותם מלפניו ויבאו אחרים תחתיהם ממינם או מזולת מינם. וזה כמו שידמה לו, שרואה אישים רבים בזו הדרך בעצמה, באיזה מהמינים שיזדמן. וכבר ידמה זה לדברים הנאמרים בפה שנמצאים לפי שעה והולכים להם, ואין להם מציאות לעצמם, כי אם בעת צאת האות מהפה לבד. וזה דומה גם כן למי שעומד במקום אחד ורואה בעיניו אישים רבים עוברים לפניו, ומיד כפי מה שנראה לו כל אחד ואחד מהם לשעתו, מיד נעלם ממנו, אבל בא אחר תחתיו. ואל תחוש לארך הזמן שיעמוד בו נראה אחד, והאחר יעבור מיד. כי הכונה בזה בעבור המעבר לבד. ואין הפרש אם כן בין מי שעובר לשעתו מלפניו בין מי שמאריך זמן רב לעבור אחר שבסוף עובר. וזהו בעצמו סוד ההויה וההפסד לאישים הבאים וההוים והעברים. ואם לא היה שם דבר קיים מכל מה שנמצא לאלו האישים היתה ביאתם והויתם ומעברם הכל לבטלה גמורה אצל כל אחד ואחד מהם, אך לא לכולם כי הכלל קיים על יד האישים. ובזו הדרך בעצמה יקרה למחשבות האנושיות. והנה המבטא נמצא בכח וכשיצא לפעל כבר יצא בהזכרת אותיות אחת אחר סוד האחרת. וכן באות והוות ועברות. וכן הנכתבות הן נכתבות אחת אחת על יד הסופר, שעל כן נקרא סופר שדומה למי שמונה הדברים אחד אחד. ואלה העניינים מקבלים חלוקה מפני שאינם נמצאים בפעל תמיד, אבל חלקי הזמן המתחייבין מן הנקודות של התנועות החלקיות מפני שלא ינוח המתנועע בכללו ואפילו רגע קטון לעולם, והוא הנושא התנועה והזמן שהם מקרים נמצאים בפעל תמיד, לא יתכן לומר עליהן אלא שהן מדובקים. לא שהתנועה מחוברת מתנועות נקודות חלקיות פרטיות, ולא שהזמן מחובר מעתות כמו שחשבו המדברים וכמו שכתוב במורה בכיוצא בם, כי זה שאמרנו הוא מפני שהם עניינים עומדים בכח ויוצאים אל הפעל, ויש להם מונעים מהיציאה מהכח אל הפעל, מה שאין כן בעליונים הנזכרים: ואם כן כבר יש לך לדון בשכלך שאותיות אמ"ש שעליהם הבאתי לך כל מה ששמעת, והיה צורך גדול לעשותו ותועלתו רבה, הן שלש אמות מצורפות עם שלש אותיות שברר מן הפשוטות שהן יה"ו. והן באמת יורוך סוד השם המפורש על אמתתו ועל ביאורו. שעל כן נרמזו בו פה בזה המקום שנרמזו בו, באמרו עליהם המחבר שלש אמות אמ"ש סוד גדול מופלא ומכוסה וחתום בשש טבעות. שאמרנו שהן שש פאות והן הן שש קצות הנזכרות גם כן בששה חותמות של השמות שזכר בם שנים עשר שמות. שהם רום ותחת והם מעלה ומטה מזרח ומערב שהם פנים ואחור דרום וצפון שהם ימין ושמאל. וכשזכר ההשגחה שהורה עליה מלת פנה אמר פנה למעלה ולא אמר לעליונו. וכן אמר פנה למטה ולא אמר פנה לתחתונו. כי הוא גלה לנו בזה סוד גדול. אבל במזרח אמר פנה לפניו, ובמערב אמר פנה לאחריו, ובדרום אמר פנה לימינו, ובצפון אמר פנה לשמאלו. וייחס הארבעה לחותם החותמות ולא ייחס לו השנים שהם רום ותחת הנקראים מעלה ומטה, וסודם תלוי על היו"ם הקדמו"ן. ולפנים יתבאר זה במקומו הראוי לו. ואלו האותיות צריך לדעת אמתתם תחלה. והוא שאם תוציא אמ"ש עם יה"ו מכולם לחותמות ואלה אמות ואלה פשוטות, צריך שתמנה אמ"ש מצורף כולו ויעלו אותיותיו י"ח ותיבותיו ו'. וכן צריך שתמנה יה"ו מצורף כולו ויעלו אותיותיו י"ח וגם תיבותיו ו'. ועיין בכולם ותדע ותבין דבר מתוך דבר. ומספר האמות בכלל שנ"י מאמרו"ת מא"ז משנ"י מראו"ת ומשנ"י מאר"ת. ואלה סודות נפלאות, כי הם ש"ש אמו"ת והם ש"ש מאו"ת שהם שק"ר ואמ"ת. ועל כן רמזם בסוד שלש אמות שהם מורים על הדבר שבו יהיה שקר ואמת. והסוד יהי"ה והו"ה והי"ה וכן סוד וח"י וח"י הנזכרים כ"ו כ"ב יהי"ה הגל"ם שהוא מגל"ה החכמ"ה החלל"ה. וסוד של"ש אמו"ת אמ"ש מקר"א מגל"ה ובלשון יון עניינם קטנים וגדולים, אלא שצריך לקרוא הג' בקמץ עם רפה והלמ"ד רפויה קמוצה ג"כ. ומספר השמות בכלל נכו"ן והאמת מא"ז, ותמצא הרמז מפורש משניהם "נכו"ן כסא"ך מא"ז". וסוד כ"ס עו"ד וסוד א"ך יה"ו, והנה מיכא"ל ש"ר ש"ל ישרא"ל שר"ש לישרא"ל: המליך אות אל"ף ברוח וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה וחתם בהם אויר בעולם ורויה בשנה וגויה בנפש זכר ונקבה זכר באמ"ש ונקבה באש"ם. המליך אות מ"ם במים וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה וחתם בהם ארץ בעולם וקור בשנה ופרי בטן בנפש זכר ונקבה זכר במא"ש ונקבה במש"א. המליך את שי"ן באש וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה וחתם בהם שמים בעולם וחום בשנה וראש בנפש זכר ונקבה זכר בשא"ם ונקבה בשמ"א. הנה אלה המלכויות השלש הנזכרות לאותיות, ושהכתר קשור לו לכל אחד ואחד מהם, והם מצורפין יחד ובהם נחתמו כל הדברים בעולם ובשנה ובנפש על צורת זכר ונקבה. הם יורונו חכמות מופלאות מהדרכים האלוהיים, ובלבד שנרצה לעיין ולהשתכל בכל דבר ודבר מהם ונכיר מה שאפשר לנו להכיר מהם. ומפני שהם התחלות נשיג מהם התכליות לפי מה שזכרתי לך מדרכי האותיות, להיותם עניינים אמצעיים בינך ובין ההשגה. ושהקרובים לה הם האותיות הנחשבים המושכלים בלב, המודיעים למשכיל ציור הנמצאים על דרך החיוב. והמביאים אותו להעדיר מציור לבו מה שאין לו מציאות. הנה תדע לפי זה שראוי לחשוב בהם תמיד יותר ממה שראוי להתמיד בנבטאות על פה. שעל זה נרמז מאמר האומר "אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה" (תהלים ד' ה'), ר"ל שיותר הוא ראוי לעיין בקרוב להשגה ממה שראוי לעיין ברחוק: ואמנם מפני שכחו של אדם לואה ואינו יכול לסבול עול רבוי המחשבה פן ימות בלא עתו, או ישתומם או יטעהו ההרהור החזק הדין המהיר המדמה הממהר, דין הוא גם כן שיטייל במבטא וידבר באותיות על פי הדרך ההמונית לעתים, כדי שלא יטריח מחשבתו יותר מכדי יכולת סבילה, ואפילו לקרוא מה שיקרא על פה. וגם ראוי שיעיין בספרים כמו כן שבם האותיות הנכתבים. ולעתים צריך שישתף שלשת העניינים יחד, וכל זה כדי לתת לכל דבר חק הראוי לו לעתו, כי בזה יושלם האדם. ולפיכך צריך לקחת אותיות אמ"ש יה"ו תחלה, כפי מה שיורו במכתב הנמצא החיצוני ויצרפם. ואחר כך יקחם מן הספר עם צרופם ויעתיקם אל לשונו ואל פיו וידבר בם, עד שידעם על פה. ואחר כך יקחם מפיו מצורפים ויעתיקם אל לבו, וישים דעתו להבין מה שיורו לו בכל לשון שהוא יודע, עד שלא ישאר לו דבר מהם. וראוי שתדע כי אלה האותיות השש הם מכלל השמשים ואינם מן השרשים לבד, אבל הם לפעמים שרשים ולפעמים שמשים. והנה חבריהם הנשארים ה' אותיות וסימנם ל'נ'כ'ת'ב', וסודם ש"ם בתו"ך האיל"ן איל"ן בתו"ך הש"ם מצורף אבל מגומטר סודו משפ"ט הנפ"ש משפ"ט המפרנ"ס משפ"ט המלשי"ן כחו"ת תה"ו ובה"ו הרגלי"ם הרא"ש והזנ"ב ש"ר השט"ן שר"ש הזנ"ב שר"ש נבוא"ה שר"ש הנח"ש שר"ש המשי"ח אחר"י השמ"ש שמ"ש ויר"ח וכן רבים. ואמנם סוד אמ"ש יה"ו האנו"ש, ורמזו "אני יי הו"א שמ"י". ש"ם אהו"י במקום שיפול העץ ש"ם יהו"א, שין יוד מם הא וו אלף צרפם עם הנעלם ותמצא מהם פלאי סודות. וכבר הודעתיך למעלה סוד לחת ושהוא ד"ח תתע"ו הידוע לסימני י"ב חדשים. ואמנם סוד ספי"ר הוא סוד שמ"י י"ב חדשי"ם, כלומר שמי והוא בנעלמו מכ"ה וד"ש יג' חדשי"ם שע"ה שלמ"ה, והוא עם נעלמו תקפ"ט. שים עמם השם שהוא כ"ו וסודו הכ"א ותמצא כל סוד העבור מפורש מהם: ואחר שהוא ככה הנה הממלכות נתלו על האותיות על כל פנים. ואומרו המליך את אל"ף ברוח יורה על אל"ף יו"ד, שעל זה אמר וקשר לו כת"ר. והיה סודם יו"ם ליל"ה ברוח, כלומר חבור שניהם. שזה הוא אומרו וצרפן ז"ה עם ז"ה, י"ב עם י"ב, י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה. רמז לאמרו "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור". כי שב החסר מלא, כי נתוספו ג' ווי"ן ואחת של מלת "וזה" הרי כ"ד. ורמזם "ושמתי כדכ"ד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפ"ץ" (ישעיה נד' יב'). והאבנים הם האותיות כמו שזכרתי למעלה. אקד"ח מי"ן אח"ד י"א בני"ם י' אבני"ם נביאי"ם באל"ף. חפ"ץ מחל"ק חלק"ם למאזני"ם ובפל"ס. כי כמו שהאבנים הם הדיינים לכל משקל ואפילו אבני ברזל או אבני אל גביש שהם אבני ל"ב ז"ר גם אבני ל"ב שגי"א אשר ל"ב שד"י שמ"ו והוא ספר"ו, וספ"ר עם ספו"ר שוים. כן האותיות הם הדיינים לכל שקול דעת ועל פיהם יהיה כל (רי"ב) [דב"ר] וכל נג"ע וכל דבו"ר וכל ענ"ג וכל רי"ב וכל מלחמ"ה, בין מלחמת הבלי העולם בין מלחמתה של תורה, כי לב בנפש כמלך במלחמה. וכבר תוכל להשיג בקלות כי הדבור משנה המחשבה והמחשבה משנה הדבור וזה קשור בזה ומצורף זה עם זה. רק הכתר לדבור מפני שהוא החיצוני, אבל המחשבה פנימית היא. והדבור מנהיג האברים אל המעשה, והמחשבה שחושב הסכל שהיא ציור עניינים בלתי אמצעות אותיות נחשבות אינה מחשבת אמת. והמופת על זה אמרו, אמרתי אני בלבי ודברתי אני עם לבי, זה מופת תוריי וכמוהם אין להם חקר בכל מקום. עד שבא זה אפילו על השם "ויאמר יי אל לבו" (בראשית ח' כא'). על דרך השאלה והמופת השכלי, הוא שהמחשבה האנושית אין מקורה מקור המחשבה הבהמית, שעל דרך האמת אין ראוי ליחס לבעלי חיים שם מחשבה ולא שם ציור, חוץ מן החי המדבר בו כי אם בשם משותף לבד, אם תרצה ליחסו להם מפני שהם משיגים בהרגשות ומקבצים אותם בפנים בכח המשותף. ואם תרצה אמור שהם מדמים, כי יש להם דמיון מפני היותם בעלי דם. ולדעת הקוראים אותם מצירים יהיו גם כן מדברים לפי כחם ויהיו בעלי שני יצרים, אחר שרוצים ואינם רוצים, עם היות רוצה ולא רוצה אמתת הרצון ומהותו כמו שנאמר במורה. ונאמר כי הצפצוף לעוף והנביחה לכלב והנעירה לחמור והציהול לסוס והקריאה לגבר, אע"פ שהוא לזכרים שבמינו לבד, והגעיה לשור, והדומים לאלה כולם הן סגולות שבם יבדל קצת הבדל כל אחד ואחד מאלו המינים מחבריו, לא הבדל עצמי אבל הבדל סגליי. אבל הדבור לאדם הבדל עצמיי. ואמנם הדבור הפנימי, כי החיצוני סגליי כאחרים והפנימי הוא ציוריי והוא שכליי לא דמיוניי כבהמיי. ואמנם כל מחשב ממנו יצטרך להמשיך לשונו הידוע אצלו, שבו מדבר אל הדבר הנחשב המצוייר, ובו יורה המצייר לציור הנחשב, ובו יכחיש מה שצייר. ועם הודאת הלשון אל הציור יולד הפעל החיצוני ועם הכחשתו יעדר. ועל כן הממלכה לאותיות, כי הרוח והמים והאש שמהם חלקים חלשים והם הנקבות, ומהם חזקים והם הזכרים, משתנים בעצמם מזה לזה ותשתנה מלכותם וממשלתם גם כן לקצים ידועים על פי האותיות וצרופם, והכל על ידי מציאות רוח הקדש נגלה או נעלם בעולם ובשנה ובנפש: ודע כי המדות תלויות ברוח הקדש להנהיגם שהוא מנהיג הכל. ועל כן נקרא ספירה אחת, והוא השכל הפועל הכל שהוא שרו של עולם. והוא מלך העולם ונקרא חי העולמים כמו שאמרנו למעלה. והוא הממליך תמיד העניינים אלה על אלה "מהעדה מלכין ומהקים מלכין" (דניאל ב' כא'), ומצד אחד אפשר לקראו מלאך ממש. ושמו מלאך יהו"ה והוא מלאך ששמו יהו"ה. והוא שכל המדות בידו. ומדת המלכות היא מיוחסת בשם מדת העשר, ומדת הכתר היא מדה כוללת שלש מעלות כלליות ואחת פרטית כללית למעלה מכולם. וזה עניינם ידוע כי החכמים ז"ל אמרו מבואר, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות. ואמרו כתר מלכות כבר נטלו דוד, ר"ל עד סוף כל הדורות נתנה המלכות לשבט יהודה בשבועה מהשם ולמשפחת בית דוד. כלומר לבניו ולבני בניו עד המשיח. עם היות סוד זה גם כן, וכתר כהונה לאהרן ולבניו כמו כן, וכתר תורה עומד ומונח לכל מי שרוצה ליטול. והוא ענין תלמוד תורה שכל הרוצה ללמוד ילמוד וידע כפי יכלתו, שאינו דבר מיוחד לחלקים מיוחדים מהמשפחות כמו המלכות והכהנה. וגלו עוד סוד גדול מזה באומרם עוד וכתר שם טוב על גביהן. ואמרו, לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, אבל בכתר תורה אמרו שכל הרוצה ליטול יטול. וסוד כתר תורה עשרים וששה והוא השם גם כן כ"ו. ואמנם זה כל מי שירצה לקבלו יודיעוהו לו אבל פירושו יעלימוהו, שכל חכם עד שיראה שלם בטבעיו ושלם במדותיו ושלם בדבריותיו, ואחר כך מוסרין לו ממנו ראשי פרקים מעט מעט. ומפני היותו חכם ומבין מדעתו ישים לבו במה שקבל בו ויוסיף וישא ויתן במחשבתו בו. ואם מוסיף מוסיפין לו ואם פיחת פוחתין לו. ואמרו, "שמא תאמר שאותם השני כתרים גדולים מכתר תורה" לא, שהרי נאמר עליה "בי מלכים ימלוכו... בי שרים ישורו" (משלי ח' טו'). ואמנם כתר שם טוב הוא שם המפורש, ועל כן הוא על גבי שלשת הכתרים שאין למעלה ממנו: ואם כן אמ"ש עם יה"ו אשר יודיעונו פירוש השם המפורש, דין הוא להיות להם המלכות. וכתר שם טוב קשור בם בכל אות ואות מהשם. והנה משכב זכור אסור ומשכב נקבה מותר, אבל לא כל נקבה כי אם אשתו לבד, מפני היות התולדת מהם מן השווי הממוזג כראוי בשני שותפין שוים. אם ישוה הנולד מהם יצליח לדעת השם. וסוד אל"ף וסוד רו"ח על"ה ויר"ד, וסוד מ"ם מול"ד, וסוד מי"ם נול"ד, וסוד שי"ן העלי"ה והיריד"ה, וסוד א"ש צור"ה, וסוד אמ"ש מרוצ"ה. מהיר"ה בד"ם צור"ה ורצ"ה "הצו"ר תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים לב' ד'). כ"ו פעמים כ"ו הצור מפעלים המפעלים צורות, הצו"ר תמי"ם פעל"ו הנהו כת"ר ש"ם טו"ב ויורהו על שמ"ו המפור"ש. פעלו"ת מי"ם א"ש פעלו"ת א"ש מי"ם והם מצרפ"י העולמו"ת מצרפי"ם העולו"ת. ונאמר 'כי כל דרכיו משפט' 'דרכי שמו כפל כי"ט', ט"ל עם ט"ל הרי ע"ח הם של"ש אמו"ת. וסוד כי"ט כוז"ו והם שמו"ת לא"ש גם שמו"ת לצור"ה והיא צור"ה שלמו"ת צור"ה ש"ל האמ"ת שלמו"ת צור"ה ספ"ר ספ"ר וספו"ר. כי"ט חצי שלש אמות חצי שלש מאות תרי"ג מצות חצי ע"ח ט"ל יהו"ה אח"ד. אם כן אחר שתמצא חצ"י החכמ"ה שהוא מקו"ם הנהו יהו"ה מרובע וכן חצי כ"ו הוא אח"ד גם הוא די"ן ודי"ן והוא ני"ן דו"ד. על כן חצי גלגל עם היות גל ובו הכח הוא מגדיל הבלים. ואמנם הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שעליו כל העולם עומד. שנאמר "מפי עוללים וינקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם" (תהלים ח' ג'), יורה על הזכרת השמות על פיהם. ואע"פ שהם לא ידעו מה הם אומרים ההבל היוצא מפיהם מצורף עם האד הלח והקיטור היבש שעליהם הכל עומד: ואמנם כל מדה ומדה שבמדות כשהיא נעלמת מן המעיינים בה מפני מעלתה, אינה נעלמת בעצמה שהרי פעלתה נצחית ואיך [תעלם]. והנה הפעלות מורות על המדות, ומי הוא זה הסכל שיחשוב שיתכן להיות פעל בעל שכל שלם בלתי שלם. והשלמות הניכר (במפעל) [בנפעל] אינו דומה לשלמות שידעו הפועל אשר פעלו בעת שפעלו. כי הפעל ידע כל מה שפעל בנפעל מראש ועד סוף בלא זמן, והמעיין בפעול ההוא אפשר שידע ממנו קצתו ואפשר שידע ממנו הרבה ואפשר שידע ממנו מעט. כמו שתאמר על דרך משל שהמסתכל במהות האדם ימצא מה שימצא ממנו מצד מציאות עצם זה האדם. והשם שבראו לא ידע האדם מצד עצם האדם אבל ידענו מעצמו יתעלה, וכן בכל הנבראים כולם. והנה המדות הם עם הנבראים כמו שתאמר ארך ורחב ועמק המשותפות עם כל הגופים, גם ארך הזמן וקצורו הנערכים זה כנגד זה. והנה גם ארך הגופים הגלגליים ורחבם ועמקם ומדות נמדדות, וכן בעולם השפל לכל גוף הוא מה שאמרתי לך מהמדות, שהן תארים ודרכים נמצאים בנבראים. וכן הצבעים לכל בעל מראה וכן הריחות וכן הקולות והברקים והרעמים והרעשים והכסופים והאיכויות וכל מה שמתחייב מהם לכל הדומים לאלה הדומים לאלה בטעמים, והכחות והרוחות כולם מדות משונות. וכמו שנבדלה מדת החסד והגבורה והרחמים והצדק והמשפט זו מזו, ואע"פ שזו קשורה בזו וזו תורה על זו וזו על זו, כן נקשרו מדות העולם הגלגליי קצתן בקצתן, וכן נקשרו מדות העולם הארציי קצתן בקצתן. ולפי אמונתי כי כמו שנקשרו התחתונים בעליונים כן נקשרו העליונים בתחתונים. ואע"פ שיש שם הבדל בין המעלות אע"פ שנקשר האיש באשה והאשה באיש המעלה והשולטנות והממלכה עליה היא לאיש לא לאשה. כי אין לאשה כי אם תקון ויפוי בעצמה למצוא חן בעיני בעלה, כדי שתקבל ממנו תאוותי"ה. שהן האותיו"ת התאויו"ת המביאות לידי הרהו"ר ולידי תאו"ה. שהוא אות משולש מסוד שלש אמות שיורו על ש' שמספרו שלש מאות. ועם ע"ח עולה הכל שע"ח והנו חשמ"ל מלח"ש המשג"ל שמגל"ה ג"ל הש"ם, הכ"ח המשותף עם הש"ם. והוא ספי"ר כולל שני יצרי"ם שהם שני צירי"ם מסרי"ם שהם מסמר"י עפ"ר גם מסמר"י שכ"ל. והם משותפים ח"ם בק"ר ק"ר בח"ם וימצאו במחק"ר, כי סוד שני יצרי"ם הוא ח"ם וק"ר ל"ח ויב"ש. וזה סוד נסת"ר נודע מדרך השם המפור"ש והמיוח"ד שסודו ש"ם השת"י וש"ם הער"ב שסודו רו"ח הקד"ש. וסוד הראשון הוא התשמי"ש והשני חבור אי"ש ואש"ה, והנה הער"ב הוא זר"ע, ואמנם השת"י יג' צורו"ת. והנה שת"י וער"ב ארבע"ה ק"ר וח"ם ל"ח ויב"ש. והנה זרע אישית וסוד זרע בר, אמור אם כן שזה"ו סוד בראשית ברא, שתי אשת, ברי בלשון יון שתי וערב. והסוד כאלו תאמר שתי וערב ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כי בראשית אלהים ברא את השמים שוים מתגלגלים ואת הארץ לעולם עומדת בצורת"ה שאב"ת א"ת ב"ש. והאותיות כ"ח והתיבות ב"ה הנה לב"ת הא"ש שאב"ת בכח"ה ש"ל ח"ת בכח"ה ש"ל זא"ת, והרמז "שלח נא ביד תשל"ח". והנה כ"ח שנ"י יצרי"ם כ"ח ח"ם וק"ר ל"ח ויב"ש והנהו כ"ח נסת"ר. וזהו סוד המזג הטבעי הנקרא תולדת. ולפיכך ראוי שתדע שהבורא אינו נברא והנברא אינו הבורא, אבל הבריאה לבד מיוחסת לבורא שהוא בראה בנברא: והנה צלם דמות תבניתו לעד על הבריאה ועל הנברא, שכך בראנו הבורא. והוא אינו דומה לנברא ולא הנברא דומה לו אלא מצד ההשגה השכלית. שיאמר על האדם שהוא משכיל ומבין ועל השם גם כן מצד מן הצדדים. ועל כן יהיה סוד הפסוק הראשון חר"ב שאב"ת ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ויפורש את, כמו עם, וכן ואת כמו ועם. ויהיה זה הסוד סוד להט החרב המתהפכת, המורה על התהפכות המדות על פי הכרובים, שהם המלאכים הנקראים יצרים. כי כמו שיש יצרים שנים באדם כך יש שנים יצרים בעולם וגם שנים יצרים בשנה. וזהו רמז אמרו "שרפים עמדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" (ישעיה ו' ב'). וסוד בשתי"ם בשני"ם יצרי"ם, וגם רמזו בש"ם קדו"ש יכסה פניו ובשם קדוש יכסה רגליו ובשם קדוש יעופף. ועל כן נאמר אחריו ענין קדושה משולשת, "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות מלא כל הארץ כבודו" (שם ג'). שש כנפים שש כנפים לאחד הרי ארבעה לאחד כפולים שהם שמנ"ה לאח"ד. וזהו סוד א'ח'ד' בעצמו כי ש"ם אח"ד לה"ן והוא סוד לח"ת גם הכל"ל חמש"ה. והנה בלח"ת הגל"ם מגל"ה ש"ם אהו"י. והנה סופו שנה נפש עולם הש"ם וראשיהם עש"ן, ותוכם נופל. והנה מעשה"ו יש"ר י"ש יש"ר הפו"ך י"ש הפו"ך יש"ר עיו"ן לשו"ן הקד"ש מפרש"ו היצ"ר, חבר אל שלשתם אשם ותמצא ש"ם המפור"ש א"ש. וכן ש"ם המפור"ש צור"ה שמ"ו מפר"ש הצור"ה והארץ מפרשת השם. הנה כבר תוכל לדעת הנשאר מזה עם היות סוד השכינה זכר ונקבה. וידוע שהשלשה כתרים הם אותיות יה"ו וכתר א' על גביהן שממנו התחיבו כולם. ואלה הדרכים ראוי שתדע שאין להם תכלית, שכל מה שתחייב לדבר אחד מהם בכל צד תוכל לעשותו, ואם תרצה להוסיף תוסיף עד אין קץ: