ספר אוצר עדן הגנוז-אוצר חלק ב' עשרים ושתים אותיות יסוד:-
דע כי האותיות שהם כ"ב שזכרם בעל הספר חלקם לשלשה חלקים, ואמר לנו שהם שלש אמות וז' כפולות ויב' פשוטות. ואף על פי כן תחלה דבר בכללם יחד ואח"כ פרט לנו פירושיהם. וכך הודעתיך אני בראש ספרי זה שאעשה, מפני שאמשך אחריו אחר שאני מפרש דבריו. והנה חזר ואמר, בכלל עשרים ושתים אותיות, חקקן וחצבן שקלן המירן צרפן וצר בהם נפש כל יצור וכל העתיד לצור. וזה הסוד המופלג אשר גלה השם לנביאיו ונביאיו גלוהו לישראל עמו. ולא נודע לעם מן העמים חוץ ממנו. הנה היום הזה בעונותינו וכמעט קט נשכח כמת מלב, לולי יי צבאו"ת שחמל עלינו ברוב רחמיו וחסדיו וגלהו עוד לנו כיום הזה כדי להשיב העטרה לישנה. ועל כן יש לי צורך גדול והכרח הנעה חשקית לכתוב פה אמתת הדבר הזה מבלי פחד עונש. ולהודיעך זה הסוד המופלג כולו מפורש ומבואר עד שלא תהיה אתה והדומים לך ריקים מידיעת זה הסוד המופלא, אשר הוא יתד שהכל תלוי בו. ואע"פ שכבר ידעתי שיקרו לי ולספרי זה דברים מגלויו, לא אמנע בעבורם לומר מה שהורונו בו מן השמים ומה שקבלנו ממבחר נביאנו וחכמינו הוא משה רע"ה אשר קבל מפי השם פה אל פה:
ואע"פ שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד' כז'). ובא בקבלה, דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, ודברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב. עם כל זה אין אנו עוברים על זה במה שנאמר בו, וזה כי מה שצוה השם הוא דבר שאי אפשר לאמרו בכתב מהענינים הללו. אבל גזר שיאמרו הדברים ההם על פה בלבד. וכן מה שעשה רבינו הקדוש הוא ר' יהודה הנשיא במה שכתב המשניות בכתב, ומה שכתבוהו רבינא ורב אשי מהתלמוד, לא עבר אחד מהם על דבר השם במה שכתבוהו, עם היות דבריהם נקראים תורה שבעל פה, ועשרים וארבעה ספרים תורה שבכתב. כי חלילה וחס לקדושים ההם לעבור על דברי השם בדבר קטן או גדול בכוונה. אלא ששם תורה הוא שם משותף, וכן כתב שם משותף, וכן שם על פה שם משותף. ואמנם זה ידוע ששם תורה נופל על החומש ועל המקרא ועל הכתובים. והנה נקראו ענינים רבים בשם תורה שאמרו וזאת תורת העולה ותורת החטאת ותורת האשם ותורת המנחה, וזאת תורת האדם ותורת הבהמה והעוף ותורת המצורע והנגע ורבים בהם אין חקר. [ולא] ונאמר אלה התורות, אבל אמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. וענין לוחות האבן יורה שהלוחות שבם המכתב, הם שכתוב בהם סוד עשרת הדברים תחלה כפי פשוטם כמו שהם כתובים בספר תורה שאותיותיהם נספרים במספר ה"ם עשר"ה גם עשרי"ם, שהם כת"ר ותיבותיהם קע"ב ופסוקיהם י', כי כל דבור פסוק אחד הוא. ואמנם שם תורה על דרך האמת נופל על ספר כתוב מכ"ב אותיות, ועל ספור המבטא הנמצא בחמשה מקומות הפה הנכלל מכ"ב אותיות, ועל ספר המחשבה המדברת בלב ובאיברי הכח הדברי הכולל כל פועל גופני ורוחני שהוא מכ"ב אותיות שבם נבראו השמים והארץ וכל צבאם:
וזו השלישית היא שנאמר בעבורה שנבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם, והיא שנאמר עליה עוד שטרם שנתנה היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. ואין ספק אצלי שאם עיינת בספר הנקרא "פירושי התורה" שחברו הרב הגדול רבי משה בר נחמן זצו"ל, וידעת הבנת חכמתו במה שאמר בתחלת ספרו הנכבד בענין התורה הטהורה, לפני שהתחילו בפרשיות ובסדרים במה שזכר בדברו בכלל על חמשה חומשי תורה. איך כתבם משה רבינו ומתי כתבם ואנה כתבם, באמרו על כל זה טעמים ידועים שלא יקשה עליך מה שאומרים מגלי הסוד המכוסה. וכל שכן בזכרך תמיד מקצת דבריו שאמר שם על כלל מה שיובן מכל החכמות, ממעשה בראשית וממעשה מרכבה, והמקובל בהם לחכמים, ומחמישים שערי בינה. שהכל נכתב בתורה בפירוש או ברמזים או בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות כהלכתן או המשתנות בצורה כגון הלפופות והעקומות וזולתן או בקוצי האותיות ובכתריהם. כמו שאמרו (מנחות כט ע"ב) כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו אלו למה, אמר לו עתיד אדם אחד לדרוש בהן תלי תלים של הלכות... עד, ...זו מנין לך, אמר להם הלכה למשה מסיני. ואמר שם כי אלו הרמזים לא יתבוננו אלא מפה אל פה עד משה מסיני. וזהו מה שאמרתי לך שזו באמת היא שנקראת תור"ה שבע"ל פ"ה. שסודו התור"ה שבפע"ל הנמצאת בראשי"ת הפע"ל שממנה הטפה, שיכול היודעה להפ"ר שבועת"ה גם להשבו"ת עפר"ה מפני שאחר כן יוכל להרבו"ת שפע"ה ברשו"ת הפעל"ה. וכבר הפליג הרב המקובל השלם ז"ל ואמר עוד, עוד יש בידינו קבלה של אמת שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחר, כאלו תחשוב על דרך משל כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות כגון, בראש יתב רא אל הים. וכל התורה כן מלבד צירופם וגימטריאותיהם של השמות:
ועוד אמר שם שרבי שלמה (רש"י) כתב בפירושיו בתלמוד ענין השם הגדול של שבעים ושתים, באי זה ענין הוא בשלשה פסוקי ויסע. והביא ראיה על היות התורה בעבור זה צריכה להיות מסודרת בשלמות בלי תוספת ובלי מגרעת, ואמר שנראה לו שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בענין זה היה. כלומר שהיתה הכתיבה רצופה בלא הפסק תיבות. והיה אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות, ותקרא על דרך קריאתנו, בענין התורה והמצוה. ונתנה למשה רבינו על דרך חלוק קריאת המצות, ונמסר לו על פה קריאתה בשמות. וכן יכתבו השם הגדול שהזכרתי בלי רצוף, ויתחלק לתיבות של שלש שלש אותיות, ולחלוקים אחרים רבים כפי השמוש לבעלי הקבלה. אלה הם דבריו ז"ל. וראה איך הסכים ענין האמינו סוד התורה שבעל פה שהיא ידיעת השמות, למה שאמרתי לך. ואינה לא תלמוד בבלי ולא ירושלמי ולא משניות. ועוד נאמר בספר הנכבד "מורה הנבוכים" רמז גדול על זו הדרך לבד בצירוף אותיות בענין בחל שהפכו השם אותיות חבל, והוא דבור מיוחד ורם, להעיר על דרכי סתרי הדבור הבא מהשם לנביאים בנבואה:
ואמנם באמת כי זו הקבלה מיוחדת וסגולה לנביאינו וחכמינו שהם סגולת הסגולות. ואחר שהודעתיך זה עוד אעוררך עליו ואביא ראיה מדברי רבותינו שנאמרו בשני מקומות, במסכת שבת ובמסכת ברכות. והוא שבא בברכות בענין בצלאל, צירוף תיבות ארון ומשכן וכלים. ונאמר שם יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. ובא בשבת בפרק הבונה, אמר רב חסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, נבוב בובן, בהר רהב, סרו ורס וכו'. ובאו עוד בתלמוד רמזים רבים זולת אלה. והנה 'מנא מנא תקל ופרסין' דדניאל, זכרו בו חכמים רב ור' יוחנן ושמואל צירופים רבים וידועים ואמרו שכתבא לבונאה היה, וצירפוהו 'אנם אנם לקת ניסרפו', 'נמא נמא קתל פור יסן', 'ממתוס ננקפי אאלרן' וכמותם רבים. והנה מהם נפלאות בצירוף ובמספר, 'רפאל אמן ותקן סימן', 'אות סימן פרקן לאמן', טע"ם 'עץ מר הוא עץ מתוק', 'עץ מתוק הוא עץ מר', 'מלאך רפאל ותקן עץ' 'גלגל חמה' 'גלגל המח' 'הוא גל עד'. ואחר שרמזתי לך זה אשוב לגלות לך הסוד המופלג המופלא המכוסה אשר יעדתיך עליו. ושים דעתך לקבצו כפי כוונתי כולה ותשמח בו שמחת עולם והשתדל להשיג דרכיו:
דע בני חמודי ענף נפשי ופרי שכלי. ישמורך השם ויזכך הצור לחיי העולם הבא, ויורה שכלך להשכיל באמתו עם ידיעת שמו בעולם הזה. כי על מה שצוה השם בתורה משס"ה מצות לא תעשה, ומרמ"ח מצות עשה, וכל מה שבא כתוב בספר בראשית מפעולות השם בכל, ומהשגחתו באוהביו להיות עמם בכל מקום, ולעמוד כנגד החולקים עליהם ולהכותם ולהשמידם. וענין הטובות והרעות הבאות על הצדיקים ועל הרשעים, לעתים קרובים או רחוקים פעמים רבות או מעטות. והיות הרשעים נזכרים בעניניהם ובמעשיהם בקצור דברים להודיע מה סופם על פעולתם, ומשותפים עם קצת הצדיקים כענין אדם וחוה, ונחש עם היותו מן החיות. וקין ולמך הרוצחים וחנוך עם שת ונח עם שם וחם ויפת וענין דור המבול ודור הפלגה. וסוד האבות וענין סדום ועמרה וסוד לוט ועניני זווג האבות ותולדותיהן. ומה שקרה להם בחייהם ובמותם עד שגלו בניהם במצרים. וכל הנזכר בספר ואלה שמות מתולדות המושיע את ישראל ממצרים ומיד פרעה. ושקיעת שונאיהם בים אשר עברו בו הם ביבשה. ומציאות מי מרה לפני נתינת התורה. והיות הכונה כולה בחפשיות הגופים להוציא הנפשות לחירות עם מתן תורה. והיות צורך לעשות ארון ומשכן וכלים כדי שתלך שכינה עמהם במדבר ותפרנסם מן המ"ן, אש"ר הו"א הלח"ם אשר אמר יי לא כשאר הלחם היוצא מן האדמה והוא פרי האדמה. אבל פרי השמים שטוחנים אותו השחקים לצדיקים, וממנו צנצנת במשמרת לדורות. והיות שבעה ענני כבוד עמהם בזכות אהרן. כמו שהמן בזכות משה, והבאר בזכות מרים. והעדות שפסק כל אחד מהם במות בעל הזכות, וכך הדין נותן. והיות כל מה שבא מאברהם ועד משה נאמר באריכות ידועה מועלת מאד למה שתשמע. והיות בני אדם צריכין להביא קרבנות להתקרב בם אל השם, כמו שבא בכל ספר ויקרא הנקרא תורת כהנים. וכל הנמשך בספר ההוא ממיני המצות והדומה להם. וכן בספר וידבר (במדבר), בפקידת מספר העם ונתינת כופר נפש מחצית השקל בשקל הקדש, אשר עשרים גרה השקל. וענין ברכת כהנים בשם המפורש. ונסיעת הארון וענין הדגלים והמסעות והנמשך להם, וענין בלעם ובלק בברכה שברכם ברצותו לקללם לולי פי יי. והענינים ההם כולם הנזכרים בארבעה ספרים שחברנו. ועוד כל מה שבא בספר אלה הדברים הנקרא משנה תורה, שהתווכח בעליו עם ישראל בו על מה שעשו לשם ולו ולנמשכים אחריו כולם. והיותו מעיד להם בעדות השמים והארץ הקללה אם לא ישמעו ולא יעשו מה שצוו לשמעו ולעשותו, והברכה אם ישמעו ועדות השירה והברכה:
הנה כל זה שזכרתי לך מכלל התורה ומקצת פרטיה, וכן כל מה שבא בשאר הספרים, בין מה שבא בספרי הנבואה וברוח הקדש ובחכמת הקבלה הכללי ממנו והפרטי להורות הדרך אשר ילכו בה הפרטים גם הכללים המיוחדים. הכל נמשך מראשו ועד סופו בכל אחר תכלית אחת מיוחדת מכוונת מהשם כוונה אחת מיוחדת. והוא שיגיע האדם למעלת המלאכים הנקראים אישים, ולהדבק בם לחיי עד. עד שישובו בני אדם מלאכים נפרדים גם כן אחר היותם לפני המצאם בני אדם בכח ומלאכים בפעל, אבל במדרגה שפלה. ובהמצא הכונה להיותם אדם בפעל נמשך אחר מציאותם שהם בני השטן בפעל גם כן. ובני השטן הם שטנים ושדים ומזיקים בלא ספק כעדות שטן אביהם וכעדות לילית אמם והם רוחות רעות. וכבר קראת בתלמוד ובמורה הנבוכים מאמר ר' שמעון בן לקיש בענין זה שאמר, הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע. וסימנך "ויהוה ש"ם הי"ה" (יחזקאל לה' י') וזה סודו (ודעתו) [ודעהו] שהוא שי"ן והוא שנ"י אל מעשה בראשית והוא מושל שליש שעה. ואז הוא פועל ואדון והוא פעולה שליש שעה, ואז הוא מעשה בשעת מעשה, ואז הוא חמר מקבל כל צורה שיתנו בו. והוא אז קר"י וד"ם, ד"ם ירו"ק, ימי"ן דרו"ם. והוא אמצעי בין הפועל והנפעל ובין הבועל והנבעל אשר על פיהם מקבל צורה מתוך שניהם, ובאמת ברצון המרכיבם שחברם הנקרא שלי"ח צבו"ר. כי חצ"י הל"ב רא"ש, גם חצ"י הרא"ש ל"ב, וזה סוד גדול. והוא קשר בד"ם זיו ורו"ח ומי"ם וא"ש, ונהיה מהם גוף ראש ושמו שליח צבור, והוא ברוח רוח ברוח והוא פעו"ל שליש שעה, כלומר עשו"י והוא ישו"ע פו"ש אור לשו"ן. ואז הוא עבד נמכר ליו"ד הנכתבת בתוך שי"ן אשר ראשיתה א' ט'. כלומר פעם א' שט"ן ופעם א' שט"ן ופעם א' שט"ן הרי ג' פעמים שט"ן משלימים שעה אחת:
וכשתחבר שנ"י עם שנ"י ועם שנ"י יעלו שש מאות, והנם שקר ואמת. כן עוד כשתחבר זי"ו אשר הושמו שבע"ה לימינ"ו, שהוא שמאל"ו של אדם, מפני שעומד לפניו ומביט לפניו. והושמו שש"ה לשמאלו שהוא ימינו של אדם ונחה י' בנתים, וסביב זכות וחובה. תמצאם בסוד שבע"ה ושש"ה שת"י וער"ב וביניהם הקש"ר החשמ"ל, והוא קשר של החמה. וזהו סוד הקשר, ובשת"י וער"ב שבוע"ה בתור"ה. וכמו כן כשתחבר שליש שעה עם שליש שעה ועם שליש שעה יתחייב ממחברתם זו"ג זו"ג זו"ג. וגם סודם שקר ואמת, ורמזם "קדם מפעליו מאז" (משלי ח' כב') ונהיה א' בתוך מ"ז והנה מ"ז והנה כוכ"ב, יוב"ל, חי"ל, כ"ו כ"ב. כ"ו הוא השם, כ"ב הם האותיות. והנה השם כתר לאותיות הנקראות תורה והנו כת"ר תור"ה. וסוד כת"ר עשרי"ם ושש"ה הם תור"ה. והנה עשר"ת הדברים שגם הם כת"ר תורה, ואם הקש"ר מפור"ש הנה השק"ר מופר"ש. וסוד הקש"ר הת"ר, והוא א"ש רו"ח מי"ם, ובעדם אי"ש נרד"ם. כי הם נ"ר אשמד"י, והרמז "נר יהוה נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" (משלי כ' כז'), כל חדרי בטנה של תורה. ואחר שהוא כן, כל מה שנכתב לשעבר בין ממה שהיה כפשוטו בין ממה שהיה כנסתרו בין ממה שנאמר על דרך משל וחידה, ואפילו כללי המופתים, בין בהיות כל התורה כולה שמות, גם כל הדבור וכל היצור בהיותם שמות הקדש, תועלתו ואמתתו ותכליתו נשלמים עם היותנו נמשכים אחר הכונה האלוהית המיוחדת לבד שהיא באמת כונת אמת. והוא דבר אפשר לנו לעשותו ואין מונע לנו כי אם רצון השטן לבד וכחו ודעתו בעת התגברו על דעתנו וכחנו ורצוננו. שבשלשתם ברכנו השם בטבע שהטביע בנו מה שהטביע בו בשטן בעצמו, ושקל דעתנו וכחנו ורצוננו במשקל שוה עם רצונו וכחו ודעתו, ושמהו כנגד עצמותינו להלחם בנו, ושם אותנו כנגד עצמותיו להלחם בו, וכלי מלחמתו בידינו. והם כ"ב אותיות לחות דקות חקוקות וחצובות ברוח מצורפות בעולם, ומצורפות בנפש כנגדם בדם בדלת לחויות, ומצורפות בשנה להכריע בין העולם ובין הנפש בד' תקופות השנה. וביד השנה מא"זני"ם להשוות בין יום ולילה בתקופת תשרי. וביד השנה פל"ס להשוות בין לילה ויום בתקופת ניסן. והקו השוה הוא לשניהם יחד, זה ראשו של זה, וזה זנבו של זה. זה זנבו של זה, וזה ראשו של זה. ובתקופת טבת היא תקופת תה"ו שהיום בו בתכלית המיעוט והקיצור שאפשר לו להיות, וחלש האור. והלילה בו בתכלית הרבוי והארך שאפשר לו להיות, וגבר החשך. והתרדמה והשנה בו רבה. ותקופת תמוז היא תקופת ההתחל"ה, והנה היא בל"י תה"ו. וסוד טב"ת, יו"ם הכפרי"ם, שהוא י"ש מאי"ן וסודו ש"ם מל"א. וסוד תמו"ז יו"ם השביע"י שהוא י"ש מבל"י אי"ן וסודו חצ"י הש"ם. וזמנו הוא שהיום בו בתכלית הרבוי והארך שאפשר לו להיות, וגבר האור. והיקיצה וההתעוררות בו רבה, והלילה בו בתכלית המיעוט והקיצור שאפשר לו להיות, וחלש החשך. ואמנם ניסן עם תשרי הוא זמן שני"י נסת"ר, והנה מקיפם יש"ר שהוא תני"ן, ותוך זה הראש עם חסרון ה"א ותוך זה הזנב עם יתרון ה"א. והנה החסרון והתוספת שבין תמו"ז לטב"ת הוא יו"ד וי"ו, ואם כן השם חקוק על ארבעתם. וכך הוא חקוק בנפש, וכך הוא חקוק בעולם והוא ד"ן לכל. ניסן עם תשרי כללו שע"ה, וסודם שת"י של"ם, וחצים ער"ב חס"ר. ואם תכפול ער"ב חס"ר ישוב שת"י של"ם. ומכאן תבין שיש לש"ם שנ"י צירי"ם לעשות שליחות, והם הנלחמים תמיד זה [בזה]. זה אומר לזה די בכנויו כי אין הדור זכאי להזכירו ככתבו, ויזכר שם תארו לבד, וזה יצר הרע. ואם יגבר כחו מלאך טוב עונה אמן בעל כרחו, ומתקיימים שלשת עניניו כחו ורצונו ודעתו. וזה אומר לזה אין די בכנויו כי הנה יש בדור זכאי שראוי להזכירו ככתבו, ויזכר שם עצמו וזה יצר הטוב. ואם יגבר כחו מלאך רע עונה אמן בעל כרחו ומתקיימים שלשת הברכות באדם עם דעתו וכחו ורצונו. וזו היא דרך יהו"ה באמת. והברכות הם בשלשה פסוקים שבם ברכה משולשת וקדושה משולשת ומנוחת שבת משולשת. יום הזכרון והמועדים שדינם דין חציו ליי וחציו לכם וקצתם חול וקצתם קדש. ויום הכפורים שכולו ליי. ויום שבת עם כל שבתות השנה שהוא מכריע בנתיים קצתו לנו מצד המזון וקצתו לשם מצד השביתה מכל מלאכה, אבל כולו קדש ואין בו חול, כי אם גלגולי ימיו פנים ואחור. וכבר נרמזו בחתימת המעשים אלו השלש ברכות. באמרו שם וישבות, ויברך, ויקדש, וכן בא בו אלהי"ם משולש, ובא בו יום השביעי משולש, ובא בו מלאכתו משולשת. ואם כן הנה הנהגת בני אדם כולם וההשגחה בם והגמול והעונש תלויים כולם בהמצאת זה האיש המזכיר את השם בכל זמן שיתחדש רחוק או קרוב. ועל כן שם שד"י שם רחו"ק וקרו"ב. ושם אלהי"ם מ"ח ול"ב. ושם אדנ"י מזוז"ה, כז"ו כז"ה, ז"ו מז"ה, ז"ה מז"ו, כז"ה ז"ו א"ו ז"ו, כז"ו ז"ה א"ו ז"ו. ושם יהו"ה קשורים ז"ה בז"ה, כלומר ז"ה והב"א. וזה הקשר האחרון הוא מורה שכמו שהעולם הז"ה הוא אח"ד כולו נקשר זה בזה, כן העולם [הבא] הוא אחד כולו נקשר יחד. והמיחד את זה מיחד את זה, וסתרי השם יתגלו לפנים במקומו בע"ה ית' שמו:
ואחר שזו היא דרך בני אדם עם הזכרת השם, הנה ישיבו המזכירים את יי, אחד או רבים העולם והשנה והנפש מכף חובה לכף זכות. לכף חובה הם משכחים הזכרת שם העצם וממירים אותו לשם התואר. ויש לי עדים ברורים על זה מקובלים מדברי תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וזהו סוד ע"ת, ע'צם או ת'אר ולשון הקדש לעד נאמן. אע"פ שהשם מעיד על עצמו ואומר בכח סימן אות"יות עצמי בתארי תארי בעצמי, והעצם והתאר כ"ב אותיות. יא' מהם עצ"ם ויא' מהם תא"ר, ועל כן ד' אותיות י"ה עצ"ם ו"ה תא"ר, ו"ה עצם י"ה תאר. ו'התואר ה'עצמי ו'העצם ה'תארי בם יתעצם הרוא"ה ויכיר הפועל בו ויראה המתעצם בהתעצמו עם תאריו, ובלכתו בדרכיו ובדעתו פעולותיו בדבור וביצור על פי אותיות הקדש כולם. אם כן נמצאת אומר שכל מה שעבר עם מה שאנחנו בו וכל מה שעתיד לבא הוא כדמות משל לשמירת זאת התכלית, ועם [כן] הנה יתחדש הדבור והיצור. הנה כבר גליתי לך מה שכבר יעדתיך לגלותו לך מן הסוד המופלא. ולפנים יבואו לך במקומות רבות ראיות ברורות פילוסופיות מושכלות אנושיות וקבלות תוריות אלוהיות על כל זה:
ומעתה קורא אני עליך אחר זה, אם חכמת חכמת לך. כי אני פותח לך שערי השמים והארץ להאיר לך מהשם עד שתהנה מזיו השכינה ותראה מראות אלהים אם תרצה ותוכל ותדע כי אין לך מונע טבעי מזה. ומעתה אחל להודיעך מה תחת אמרו על כ"ב אותיות חקקן חצבן, כמו שאמר בהם על רוח ומים ואש שהן שלש ספירות, והוסיף בם שקלן המירן צרפן. ועוד הוסיף לומר וצר בהן נכ"י וה"ל (נראה לי, אכ"י וה"ל את כל יצור ואת העתיד לצור). וזה הענין אבארהו לך אחר שאקדים לומר לפני זה הביאור הקדמה אחת קטנה בכמותה וגדולה באיכותיה. והיא שהנסיון הכתוב בתורה לא יקרה למהפכי השמות ולמצרפיהם ולמחליפיהם ולמגלגליהם שהם מקובלים מדרכיהם ויודעים עניניהם באמתות. ולא למי שכבר התבאר לו באמת ענין מלחמת היצרים הנבראים תאומים. שזה אומר תמיד לית דינא ולית דיינא ולית עולם אחרן. וזה אומר תמיד אית דינא ואית דיינא ואית עולם אחרן. ולא למי שיודע שמקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע. והוא סוד שמ"ר השע"ה שהוא ש"ם היצ"ר הר"ע והוא רע"ה השמ"ש ש"ר המעש"ה הוא הקש"ת המינ"י והוא לשו"ן הקד"ש הדמיונ"י ולשו"ן הקד"ש המדינ"י גם הוא חוש"ק הלשו"ן המינ"י אשר הוא לשו"ן חו"ה המיני"ת:
ואמנם משפ"ט וצדק"ה הם שני דרכים וסודם ע"ץ דע"ת וסודם תב"ע צב"ע. וכבר בא עמהם באר"ץ שסודו טו"ב ור"ע ולפניהם חס"ד שסודו ב"ע גם כן. וכך נאמר שם "כי אני יי עשה חס"ד משפ"ט וצדק"ה באר"ץ" (ירמיה ט' כג'). עש"ה גלגו"ל שנ"י דרכי"ם טו"ב ור"ע. עש"ה 'ש"ר צבאו"ת', 'מטטרו"ן ש"ר הפני"ם'. "כי באלה חפצתי נאם יי" (שם). ומי שיודע כל זה ואפילו בקבלה לא ינוסה, ואמנם ינוסה ראש הדור לבדו. ועל זה אמרו נתנה תורה לראשי דורות. ולפיכך ראש ישיבה נתפש על כל העולם שהוא יכול למחות ואינו מוחה. והנה אדם הראשון לעד שנוסה בעץ הדעת טוב ורע ואכל ממנו מה שצווה עליו לבלתי אכלו וחייב מות על כל חי. וצווה עוד אחרי אכלו 'ס"ם המו"ת' 'המתו"ק' לאכול המ"ר אשר הו"א ע"ץ החיי"ם, וזהו 'רא"ש האד"ם'. ואמנם ז"ה רג"ל והוא גורל"ו וזה סודו 'אש"ה מר"ה' שגם היא 'מתוק"ה'. 'נשא"ר' 'נרא"ש' הוא 'ש"ם (המר"ה) [האר"ה]' הוא 'ש"ם הדב"ר' הכולל 'עצ"ם ומקר"ה' והוא 'ש"ם גבו"ר' 'וש"ם העצ"ם'. והנה נח עד שני, שאחר צאתו מן התבה נאמר עליו "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (בראשית ט' כ'). ואמרו בו ביום שנטעו שתה מיינו. ואברהם אבינו אינו צריך להזכיר נסיונותיו כי רבים היו ועמד בכלם. וכן משה נוסה ועמד בראשונות כולן ולא עמד באחרונה. וכן עזרא ודניאל וחנניה מישאל ועזריה. וכן מרדכי וכן רבים יחד ומיוחדים בדורות. וזה מפני שמי שאינו יודע בו אי זה דרך הוא עומד ומבקש מהשם להודיענו זה, והשם לא ידבר עם אדם שאינו יודע שמו, עד שירגילהו לדעת מדותיו מעט מעט. ומתוך אותו ההרגל שצריך אותו להקדימו לידיעתו ינוסה האדם מעצמו. לא שהשם רוצה לנסותו אלא מפני שרשות כל אדם נתונה לו בטבע ואין לו מונע טבעי ממנה כמו שאמרתי לך בסוד. [וזה] הסוד יקרה לזה המקבל נסיון, כי לא יוציאהו השם מטבע אפשרותו עם היות כל דבר בלתי נעלם ממנו ית' בשום צד. וזה ידמה לנער שהחל לשוט בים ולמד מעט ונכנס (לים) לפנים, שאם לא יכנס הרבה אלא כפי שיעור יכולתו יוסיף בכל יום, ואם יכנס יותר מדי ישקע. והנה זה מנוסה בלא ספק ומפני שעבר גבול כחו הלך לו ואין דרך להצילו. וזה הראשון מנוסה גם כן אבל עמד בנסיונו. וזה הדמיון שזכרתי הוא מורה לך שהנסיון תלוי באדם המקבל השפע אם רב אם מעט, לא בשם המשפיעו עליו שהנה הוא יתברך נותן תמיד לכל מוכן:
ודע כי כל אות ואות שבדבור בכל לשון, וכל שכן כל תיבה ותיבה, וכל שכן שתים או שלש תיבות, ואין צריך לומר פסוקים שהוא קל וחומר, הוא דרכו לפי מה שהוא לקבל גימטריאות הרבה אין להם חקר. ואפילו אות אחת לבדה מפני הגלגול, שהרי א' עולה במספר סנדלפו"ן ש"ר האחו"ר שהם אלף וסימננום א' לבד. ראה כמה גימטריאות וכמה צירופין וכמה תמורות יקבל, והנה הם בלי חקר. ואם קרה גם כן מה יקרה לשאר המורכבים שהורכבו יותר מזה הרבה, וכל שכן מה שיקרה לאות עם הנקודות שלא ימצא לזה שום תכלית בשום פנים. וזה ידמה לפרטי כללי המינים שאין תכלית למספרם, בבוא זה אחר סוד זה ויתחייב מזה שימצאו ענינים בצירופים ובתמורות ובגימטריאות שיורו על אמונות מחויבות אמתיות, ועל מינות ועל זנות ועל אמת ועל שקר, ועל טוב ועל רע ועל מוות ועל חיים ועל קללה ועל ברכה, ועל ההפוכים הדומים להם אשר אין להם קץ. ואפשר שימצאו כל אלו ההפוכים בדבור אחד יחד. ואין צורך להזכירם בכתב מפני יודעי לשון הקדש אם [ימצאום] שמא יתירו. מפני שידענו מהם רבים מפורשים, והנה הוא בעצמו כבר יקרה הטעות בו בפשטי הכתובים גם בהבנותיו. שכבר ידעת טעות הטועים במאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". וידעת מה נאמר בו במורה הנבוכים, וידעת מה שאמרו בו חכמי הקבלה. שבעת שהגיע משה לענין "נעשה אדם", סלק את קולמוסו ואמר, רבון כל העולמים אתה נותן פתחון פה למינים, אמר לו, משה, כתוב וכל הרוצה לתעות יבוא ויתעה. ואם בפשט יקרה זה איך לא יקרה בעמקי עמקות כאלה. ואמנם ידעתי שתשאלני ותאמר לי, ואחר שתדבר כן מאי זה דרך אדע אני האמת, כי מקום האמת הוא מקום השקר ומקום השקר הוא מקום האמת ומי יכריע ביניהם לדעת הכונה המבוקשת בדבור ההוא הנמצא. והדין אתך בזאת השאלה המעולה, אבל זו תשובתה. דע כי כל עת שאינך שלם בזו הדרך השלמה הראויה, תמיד תטעה ותמיד תסתפק. אבל כשתהיה שלם בה לא תסתפק בדבר ממנה, מפני שכבר תכיר הרב המלמדך ותבין דבריו ונטיותיהם כולם. ואמנם קבל ממני זו העצה הנכונה, והיא שכל עת שתכנס בידך זו ותחפוץ למצוא בה החפץ המכוון מהשם בה השמר לך ושמור נפשך מאד שלא תפעל מחשבתך במה שתמצא כי אם לטובות כולן. ואפילו אם הם רעות השיבם אתה בתשובה ויהיו הם בידך ותגלגלם כרצונך בכחך וכפי דעתך לדרך החיים. כי הדבורים הם סימנים וגלגלים מתים אבל אתה חי מדבר ומשכיל בם ויתפעלו הם ממך ולא תתפעל אתה מהם ותחיים בשכלך ובחרת בחיים. וזה תעשה כל עוד שתדע שהדבור נולד מן הספר או מפיך מספור או מלבך מהספר. אבל כשתגיע למעלת קבלת הדבור הנבואי האלוהי הנשפע מהשם ית' באמצעות השכל הפועל על הכח הדברי שבך, וממנו יעבור אל הכח המדמה, אז בלא ספק תתהפך כונתך בדבור. שהנה בעל כרחך אתה תתפעל ממנו, ר"ל מחשבתך תשתנה בעבורו מידיעה לידיעה ומחכמה לבינה ומזו לזו בכל עת שתקבל. והוא לא יתפעל ממך מפני שהוא רבך ומלמדך להואיל, ואתה שמשו ומשרתו ועבדו ובנו ותלמידו ואשריך שתזכה לכך:
ואחר שגליתי לך גם כן דעתי בהקדמתי זאת אשוב לדברי הראשונים ואומר מעתה כי אמרו על כ"ב אותיות חקקן וחצבן כוון בזה להודיענו תחלה מהותן ומציאותן ומקומן וכבר הודעתיך ענין החקיקה והחציבה על מה הם נופלים בלשוננו בענין ספירת הרוח שבה נחקקו ונחצבו האותיות והנה בא ללמדנו מהותן, ושמהות האותיות הנעלמות כמהות האותיות הנכתבות ואמנם האדים של שלשת היסודות שהם אש ומים ורוח דומים לעפץ ולקנקנתום ולקומוס שהם שלשתם חמר הדיו. ואמנם כמו שזה החמר הדיוני צריך אל פעל ואל תקון ואל כלים לתקנו בהם ואל דברים לחים לערבם ולמזגם במזג הראוי ועירוב נכון עד שיהיה הדיו רץ לקבל הצורות עם המראים עד שימשול בצבעיו חוש הראות ויתגלו בו הצבעים והגופים בעמקם ורחבם וארכם ותארי צורותיהם ביופי ובנוי או בבינוניות או בגנאי ובכיעור כן החמר האדיי השדיי צריך אל כל זה בעצמו. ואמנם היה העולם השלם בכללו מקום לזה החמר כדמות הלוח שהוא מקום שבו מצטיירים האותיות הדיוניות. וכמו שאחר הצטייר הצורות בספר כלומר בקלפים, צריכים שיתיבשו כדי שלא ימחו, ובעבור שיתקיימו יתקשו, כן גם כן זה החמר התקשו ממנו הענינים הקיימים בו והם הכללים כולם העומדים בלתי שום שנוי. ומפני שיתחדשו מן הדיו תמיד חדושים מתחדשים פרטיים נשמר כלל הדיו ביובש ובלחות, עד שיפסד ממנו מה שנתהוה ויתהוה מה שנפסד. ובתוך זה הזמן מתעלים המביטים בו ושבים פעלים בשכלם ומחדשים חכמות חדשות מופלאות. וכן קרה לחמר האדים בעצמו שהנה פרטיו הוים ומתחדשים ומקבלים צורות מתחדשות ועומדות זמנים ואומרים שירה והולכים להם. וכמו שאין כל הלומדים מחויבים לצאת לפעל, אבל אפשר להם להשאר עם חסרונם לפי מציאות רובם, כן אין כל המקבלים מחויבים להשאיר צורותיהם אחר הפרדם מחמריהם. אבל יעמדו מהם קצת ויפסדו קצת, כי כמו שיש לקצת פרטי המציאות הויה חדשה ולקצתם הפסד. כי הצדיקים חדשים הם בבואם לעולם הבא והרשעים נפסדים מזה ומהבא:
והנה תדע בעיינך כראוי במהות שכבת זרע שהוא דומה בכל עניניו לדיו בעצמו. ואביו הוא הכותב אותו בקולמוסו הידוע הקשה ברחם אמו הקשה, ונקפה שם עם הקיבה של נקבה. והוא רץ כחץ מהקשת ונטבע בקירות הרחם. והמניעו בתחלה הוא התאוה המתחייבת ממותר המזון והזמן והמקום שהם עולם שנה ונפש. והמתחיבת מחסרון השגתה, כי המותר בזכר שיש לו מותר אברים והם בולטים שהם כלי המשגל. והחסרון בנקבה שכליה שקועים והם כלי הקבלה. וקריאת שמו זה שכב"ת להורות שנשתתפו בו אביו ואמו בשכיבה יחד. ותבין סודו ממאמר "ויולד ב"דמותו כ"צלמו ויקרא את שמו ש"ת". ועוד תבינהו ממאמר "כי ש"ת לי אלהים זרע אח"ר תחת הבל כי הרגו קין". וכן אמרו בענין "נעשה אדם ב"צלמנו כ"דמותנו". כי נ"ו נ"ו הוא יו"ם יו"ם, וכך התורה אומרת לנו, "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכ"ל ל' ע"ת" (משלי ח' ל'). ב' י"ה עצ"ם, כ' י"ה תא"ר. ב' היא שנית לא' הרי א"ב. והנה כ' שנית ליו"ד הרי י"כ חברם ותמצא אתך אבי"ך, "שאל אביך ויגדך" וכו':
ואמנם הזרע הנזכר הוא ממוזג מן היסודות הדומים ליסודות הדיו שהזכרנו. לזה שרשו עפ"ר, ולזה שרשו עפ"ץ. והנה בשניהם ע"ף ע"ף ר"ץ, והם שמרי"ם שמרי"ם, ליל שמרי"ם. וידוע כי העפר עפצי, גם העפץ עפרי. ונחלקו שש"ה להת"ר ושש"ה להכש"ר, והם מצורפים רו"ח מי"ם וא"ש, א"ש מי"ם ורו"ח. וזו תור"ה קשור"ה אש"ו ש"ד שד"ו א"ש אד"ו ש"ש. ובכולם רמז "שו"ש אשי"ש ביי תגל נפשי באלהי" וכו' (ישעיה סא' י'). ובאמת כי זה הסוד יבואר לפנים בט' של עדן בסוד עיבור הנקבות, אבל זכרתיו הנה אגב גררא מפני זכרי כ"ב אותיות מדיו וצירופן לפי מהותן. ואמנם סוד מציאותן הוא שכמו שאלה האותיות נמצאות בספרים ברצון, ובפיות בטבע, ובלבבות במה שאחר הטבע, כן אלה שהן אותיות מדם נמצאות בעולם ברצון אלוהי. שרצה להמציא רצון מיוחד בעולם השפל ובגלגלים בסדר טבעם ומסודר כראוי לעד, ובעולם השכלים בדבור השכלי. ועוד שהדבור האלוהי אשר לשכלים הוא ציורים מושכלים שלמים, ואשר לגלגלים הוא ציורים מדומים, ואשר אצלנו למדברים הוא ציורים מורגשים. והראשונים אם כן שכליים, והשניים נפשיים, והשלישיים גופנים. ואשר לשכלים נקראים תארים ומדות עצמיות ומקריות. ואשר לשפלים נקראים תארים ומדות מקריות. ולפיכך צריך לחזק המדות ההרגליות עד שובן טבעיות, ואחר כך צריך עוד להשיבן מן הטבעיות העצמיות אל העצמיות השכליות. וזו היא מדרגת האותיות ומקומם הוא בפה בחמשה מקומות. וכך אמר הוא, כ"ב אותיות חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בה' מקומות. והנה הודיענו בזה גם כן מקום חקיקתן ומקום חציבתן ומקום קביעותן. והנה קול ורוח ודבור זו היא רוח הקדש. אם כן האותיות יורונו אמתת רוח הקדש. ועל זה אמר שקלן המירן צרפן, שהן שלש פעולות. והמשקל הוא יורה על הצווי בם, בסוד א"ד ב"ג שמשקלם שוה. ויורה על המגרעת בסוד א"ב כנגד ג"ד. ויורה על התוספת בסוד ג"ד שהוא כנגד א"ב. ואמרו המירן כענין כוז"ו או מצפ"ץ שהומרו בשם הקדש, זה בדרך אבג"ד וזה בדרך א"ת ב"ש. ואמרו צרפן כענין א"ב ב"א ב"ג ג"ב ג"ד ד"ג, וכן כולם כמו שאמר לפנים שתי אבנים בונות שתי בתים וכן השאר:
ודע כי גימטריא ונוטריקון וראשי תיבות ותוכי תיבות וסופי תיבות וכיוצא בם כולם דרכים נכללים תחת שם המשקל. ואמרו וצר בהן נפש כל היצור וכל העתיד לצור. הורה על היות התחלת כל דבר מן החומר השחור הדומה לחמר הדיו, ומן החמר הלבן הדומה לדם הצבוע. ואמנם כל גוף וגוף הוא אות וסימן לרואיו להכיר עמו קונו ופועלו. כן כל אות, היא אות וסימן ומופת להורות בו על שפע השם המשפיע הדבור באמצעיתו. והנה כל העולם וכל השנים וכל הנפשות מלאות אותיות. ודע שכמו שנכיר האיש היפה הגבור באבריו שהם אותיות יפות ונאות, וכמו שנכיר האיש העשיר במלבושו ובדירתו ובמרכבתו, וכמו שנכיר החכם בעל המדות הטובות במדותיו ובהנהגתו ובחדריו, כן נכיר האיש הגבור בתלמודו והעשיר בפיו והחכם בחסודו. כי תלמיד כשיקרא מה שלמד יפה יפה לפנינו על הספר, נאמר עליו זה גבור וחזק במה שלמד. וכשיקרא לפנינו דברים על פה ממה שלמד ויוליד מדעתו עליהם ויוסיף מתוך היותו מבין דבר מתוך דבר, נאמר עליו זה עשיר בתורתו. וכשיחבר ספרים מלבו ומדעתו לפי רוב למודו ושפע הבנתו נאמר עליו זה חכם גדול:
ואמנם עדיין אין אחד מאלה שלם שיהיה ראוי להתהלל במעלותיו אלה. אבל כשנראה איש שנכללו בו כל אלה הענינים הנזכרים וניתוספו לו מעלות אלוהיות עד שמדבר ברוח הקדש, בין בכתבו בין בפיהו, נאמר עליו שזה באמת מלך מלכי בשר ודם. כמו שנאמר זה באנושות על מלך מלכים מיוחד, שזה לבדו והדומים לו עברו גבול האנושות ונדבקו בחייהם באלהיהם. וכל שכן במות חמרם הטבעי והמקרי. ושם נפש משותף, והוא ידוע מן המורה, ושם יצור הוא שם החמר. ולא די שלא אמר וצר בהן כל היצור, אבל אמנם הוצרך להוסיף ולבאר הסוד הגדול הזה, וצר בהן נפש כל יצור, ואם באותיות ברא נפש כל יצור עם היותו שם כללי, קל וחמר היצור עם היותו כללי. ואמרו וכל העתיד לצור רצה לומר כל מה שעתיד להתחדש בעולם ובשנה ובנפש באמצעות הנפש והיצור המחוברים על פי התורה והמצוה. והנפש והיצור הם החמר והצורה. והנה 'צ"ר בה"ן נפ"ש כ"ל יצו"ר', 'משמו"ת' 'בכ"ח ספירו"ת' 'מספרו"ת' 'למחשבו"ת' ובהן על פיהן 'מיוח"ד וכנו"י מפור"ש'. והנה בזה 'כנו"י מיוח"ד ומפור"ש', והסוד 'צ"ל פר"ש כנו"י' 'וינצ"ל כפר"ש', וסוד צ"ל ב"ן חכ"ם או כסי"ל הוא 'ש"ר מרו"ם' מפני שידע את השם על פי האותיות והספירות. כ"ב אותיות חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בה' מקומות. כבר בארתי זה, ואמנם הוא חלקם פה חלוק ראשון לפי מציאותם בפה, וזכרם אהח"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"צ וזה החלוק הוא מופלג. ור' אברהם בן עזרא דבר בו דברים מעולים ודי בם, כי כונתנו אנחנו אינה בם להודיע צחות הדבור איך ידברו בו בעלי הלשון. אבל כונתנו להפך, כל מה שבא ממנו מוסכם ולצרף הלשון במצרף החכמה ובסוד התבונה ובמבחן הדעת, ולגלגל את הלשונות עד שובן אל חמרן הראשון, ואז אפשר לחדש מהם חדושים מופלאים. והנה צירוף האותיות כולל שבעי"ם לשונו"ת והם כ"ב וסודם חט"ה מלאה טוב"ה, לפי סודה 'ח"ת ט"ת ה"א' מן 'אותיו"ת' אשר 'האח"ת אח"ת' והן 'תאויו"ת'. והנה סודם 'א' את"ה י' את"ה' וכן 'א' ת"ו י' ת"ו', וסודם עוד א"ת פני"ם ואחו"ר י"ה רו"ח אופני"ם רו"ח אופני"ם אהי"ה אחו"ר ופני"ם:
עשרים ושתים אותיות יסוד הם יסוד כל העולם והם כלל לכל השלמים, קבועות בגלגל במאתים שלשים ואחד שערים והם סוד י"ש רא"ל שהוא שם שכ"ל הפוע"ל, אשר הוא מהפך הטבע ואליו אני מעין כי הוא מני"ע היו"ם ומני"ע הי"ם והמעיני"ם והמעיני"ם והמניעי"ם כ"ל העול"ם בכ"ח. והוא כל"ל העול"ם לכ"ל העול"ם והוא יסו"ד העול"ם. גם אותיותיהם יסוד כל העולם אדנ"י סובב חמ"ה ולבנ"ה י"ה סובב חכמ"ה ובינ"ה. כל שהם חמשי"ם שער"י בינ"ה ביניהם סודם מא"ה. והנה שב"ע ברכו"ת ה"ם מא"ה כי המרכבו"ת שב"ע. חזר גלגל פנים ואחור וזה סימן לדבר, אם בטובה למעלה מענ"ג ואם ברעה למטה מנג"ע, ואין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע. וזה כולו זכרו לפי דעת המעינים המצרפים והורונו שהבלבול יקרה אפילו בתיבה אחת וכל שכן ברבות, והיא נגע שהוא בתכלית הרעה. והן הן אותיות ענ"ג אבל הם בתכלית הטובה. כיצד [צרפן] שקלן המירן אל"ף עם כולן וכולן עם אל"ף בי"ת עם כולן וכולן עם בי"ת. והנה לא זכר בצירופן פה שום צירוף מפני שהפעל שזכר שפעלו הוא הצירוף, אבל המשקל והתמורה אינם נזכרים בהם כלל אלא אחר עיון רב. ועל כן זכרם שלא תחשוב שהוא צרפן לבד אבל שם השקול וההמרה ביחד עם הצירוף. ואמנם חקיקה וחציבה לא הוצרך לאמרם מפני שאי אפשר שימצאו האותיות בלעדם שהם הכתיבה ותקון צורותיה. ואשר אמר אל"ף עם כולן הוא ענין א"ב א"ג א"ד א"ה וכו'. או בי"ת עם כולן הוא ענין ב"ג ב"ד ב"ה וכולן עם אל"ף הוא התהפכות ב"א ג"א ד"א ה"א וכן כולן עם בי"ת הוא ההפך ג"ב ד"ב ה"ב ו"ב וכו'. נמצאו יוצאות ברל"א שערים כמו שנאמר לפנים במה שתראה ונמצא כל הדבור ליצור והוא שקראו נפש כל יצור. כי הוא נאמר על נפש המדברת המשכלת שהוא תכלית כל הנפשות של יצור:
ואמנם אמר שהאותיות קדמו למציאותה שמהם נוצרה ונמצאה. ואמר עוד ונמצא כל היצור יוצא בשם אחד והנה שם דבור, יצור. והרמז "והביטו אל צו"ר חצבתם ואל מקבת בור נקרתם" (ישעיה נא' א') והשאר מבואר והנה סודו ציו"ר בש"ר וד"ם יוצ"ר בש"ר וד"ם. ש"ם אח"ד הוא חמש"ה והוא סו"ד העבו"ר הכולל עס"ה ודבו"ר ונמצא כל הציור יצא בשמח"ה והרמז "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון" (ישעיה נה' יב'). אשרי מי שנכנס בשמחה ובשלום ויצא בשמחה ובשלום והלבישוהו מחשב"ה ומלבו"ש ונתנו לו מתנות מכח שנ"ה ושבו"ע. כי בהיותו צורה קבל צורה יצ"ר מתה"ו ממ"ש והם שמרי"ם המצו"ת [מפרד"י] הלשונו"ת אשר השם ציר"ם מהשמו"ת מצור"ת השמי"ם צי"ר מתהו"ם ש"ם וצי"ר מש"ם תהו"ם מצוי"ר ש"ם המו"ת שר"ף ס"ם המו"ת. ועשה את אינו ישנו אי נו שי נו הין לאו לאו הין הין הין לאו לאו ועשה י"א אותיו"ת יאי"א תות"ו ועשה חט"ה גרג"ר גרג"ר. וכך עשה כ"ב אותיות של חלב טפ"ה טפ"ה פט"ה פט"ה ט"ט פ"ת שתי"ם שתי"ם מט"ר משת"י מט"ר משת"י י"א שת"י וער"ב א"י שת"י וער"ב סוד גדול הוא גרו"ת זכ"ר ונקב"ה בר"א זכ"ר ונקב"ה גרג"ר גרג"ר בר"א שמי"ם גרג"ר גרג"ר אב"ר אב"ר. בר"א שת"י ברא אלהי"ם ברא את השמים ויצר את הארץ ברא שני יצרי"ם שתי ספירו"ת ספירה כנגד ספירה שתי מחשבו"ת מחשבה כנגד מחשבה השכ"ל כנגד העפ"ר אלהי"ם כשזה אומר הן זה אומר לא כשזה אומר לא זה אומר הן אם שניהם הן הן הדבר עשוי ואם שניהם אומרים לא לא יעשה לא כן. גם מיכא"ל בעל שתי מחשבות לא כן וכן גבריא"ל פוס"ק מדב"ר מרא"ה צלם אלהי"ם ל"א ה"ן ול"א ל"א, ל"א וה"ן מדב"ר דיהו"ן א"ו ל"או ד"י לא"ו א"ו ה"ן ענ"ג נג"ע מלחמ"ה ענ"ג מלחמ"ה נג"ע הלח"ם מנג"ע הלח"ם מענ"ג ממחל"ה נג"ע מנג"ע מחל"ה הנבוא"ה של"ש מעלו"ת מרא"ה י"ה רא"ל גבריא"ל אוריא"ל רזיא"ל מיכא"ל רפא"ל פרל"א גבריא"ל מדב"ר געריא"ל פרל"ד פ"ר זו"ג בזו"ג וחצב עמודים גדולים מאויר שאינ"ו נתפ"ש והוא שאינ"ו נתפ"ש כי אוי"ר נתפ"ש שמ"ו אי"ן, ואם אינ"ו נתפ"ש ישוב י"ש מאי"ן והוא תה"ו ורמזו "אני יי הו"א שמ"י" אני הוא שמי יהו"ה הוא ש"ם מל"א צמ"ר ופשתי"ם פרצוף שנ"י יצרי"ם מיוח"ד ומפורש מצורפים חפץ שת"י וער"ב צמ"ר ופשת"ן שת"י וער"ב חלקם שיתערב"ו חלק"ם לקח"ם י"ש ערבו"ת שער החפ"ץ החש"ק שער בחש"ק החפ"ץ ודע כי ער"ב הם שמות י"ב גם תרע"ו הם שמות כ"ו וכבר רמזתי לך ושמתי סימנו "כ"י ב"ו ישמח [לבנו] כי בשם קדשו בטחנו" ואם הוא ברית עש"ו הוא ברית שלו"ם ומילת בש"ר שהיא שת"י וער"ב וסודם י"ו פעמים כ"ב ושם כח"י וראשית אני והוא בשכ"ל מקטר"ג בשמי מחד"ש בעפ"ר מחד"ש ביצרי"ם ט"י ט"י מערב"ם ממער"ב ונמצא כחי בכ"ח מערב"י מער"ב בכח"י מקטר"ג מערב"ב כח"י מער"ב ט"י ט"י בעפ"ר:
וזה סימן אותיות קדו"ש קדו"ש קדו"ש שעולים רל"א לעשרים ושתים אותיות וזהו צירופן לפי מה שצרפם הוא בספרו הנכבד:
כמ ינ טס חע זף וץ הק דר גש בת אל:
למ כנ יס טע חפ זצ וק הר דש גת אב:
במ לנ כס יע טפ חץ זק ור הש דת אג:
מנ לס כע יפ טצ חק זר וש הת בג אד:
גנ מס לע כפ יצ טק חר זש ות בד אה:
נס מע לפ כצ יק טר חש זת גד בה או:
דס נע מפ לצ כק יר טש חת גה בו אז:
סע נפ מצ לק כר יש טת דה גו בז אח:
הע ספ נצ מק לר כש ית דו גז בח אט:
עפ סצ נק מר לש כת הו דז גח בט אי:
ופ עץ סק נר מש לת הז דח גט בי אכ:
אלה הם חצים והחל בם מן א"ל ועוד צרף חצים והחל בם מן א"ל וצריך לדעת זה למה:
פצ עק סר נש מת וז הח דט גי בכ אל:
זצ פק ער סש נת וח הט די גכ בל אמ:
צק פר עש סת זח וט הי דכ גל במ אנ:
חק צר פש עת זט וי הכ דל גמ בנ אס:
קר צש פת חט זי וכ הל דמ גנ בס אע:
טר קש צת חי זכ ול המ דנ גס בע אפ:
רש קת טי חכ זל ומ הנ דס גע בפ אצ:
יש רת טכ חל זמ ונ הס דע גפ בצ אק:
שת יכ טל חמ זנ וס הע דפ גצ בק אר:
כת יל טמ חנ זס וע הפ דצ גק בר אש:
כל ימ טנ חס זע ופ הצ דק גר בש את:
מפני שהאותיות מתחלקות י"א מהם שרשים לפי לשון הקדש תמיד, וי"א מהם שרשים ושמשים. והשרשים הם ח"ע מן הגרון, ו"פ מן השפה, ג"ק מן החך, ד"ט מן הלשון, זסצ"ר מן תוך השינים. והשמשים הם א"ה מן הגרון, ב"מ מן השפה, י"כ מן החך, לנ"ת מן הלשון, ש' מן השינים. והנה נחלקו בתחלה דד"ד ה"ה ואחרי כן נחלקו ב"א בב"ד לשרשים. ונחלקו עוד גם כן ב"ג בג"א לשרשים ולשמשים. ונחלקו לתגין עוד בד"ה חק"י ת"ג ת"ג, שעטנ"ז ג"ץ תלתא תלתא תגי, מלאכ"ת סופ"ר בלי תגין. וסימנם טוב"ה, ורמזם "ואלו חיה אלף שנים פעמים וטוב"ה לא ראה" (קהלת ו' ו') "אמרתי טוב ממנו הנפל" (שם ג'). ואמנם סודו מלא ט"ת ו"ו בי"ת ה"א, את"י הטובו"ת, הב"ט אותיו"ת, ענ"ף ע"ץ הדע"ת. וו"י מלאים 'ו"ו ו"ו יו"ד' 'יד"י יד"ו' 'יד"ו יד"י' 'ד"ם' 'יו"ד ה"א ו"ו ה"א' 'כב"ד ח"י' 'כ"ח בי"ד'. כ"ב 'כ"ף בי"ת' 'ל"ב מ"ח בנפ"ש' 'בשר"י'. ורמז "ומבשרי אחזה אלוה". יח"ד 'יו"ד ח"ת דל"ת' 'תחל"ת דוד"י'. אחו"ז 'אל"ף ח"ת ו"ו זי"ן' 'אזנ"י חלופו"ת' 'חלו"ן ד' חלונו"ת' 'חלו"ן הרה"ר חלו"ן'. ומכאן אחל עוד לדבר בענין הצירוף הזה ואורה דרכו כי נפלאות תמים דעים בו, ושים לבך להבינם:
דע כי בעל ספר יצירה לא הודיענו מצירוף כ"ב אותיות כי אם התחלת הצירוף לבד. והנה צרף לזו אלפא ביתא אחת יתירה כי צרף כ"ב אלפין. ומפני שאמר אלף עם כולן, והנה היה ראוי א"א ב"ב ג"ג ד"ד ה"ה ו"ו ז"ז ח"ח ט"ט י"י וכן עד סוף. והיה זה הצירוף הראשון או האחרון, מפני שאינו מתהפך כמו האחרים הוסיף בעבור זה אלפא ביתא אחת וגלה לנו בה סוד השם המפורש על פי היות מאותיות העלמה בלבד. והוא שגלהו לנו על פי הכפל להורות שצריך לקחת הכפ"ל להפ"ך, וזה שהוא החל מן א"ל והיה ראוי שיחל מן א"א או שלא היה מזכיר א"א, מפני שאינו מקבל צירוף. והיה מתחיל מן א"ב כמו שהתחיל בשנית. ועוד שנה מזה אחר שאמר רל"א שערים הם, והם רמ"ב. ויותר שנוי גדול מזה שאחר שהודיענו שאלפא ביתא הנוספת היא א"ל ב"מ ג"נ ד"ס ה"ע, היה מן הדין שישים א"ל אחרון בסוף האלפא ביתא הראשונה, מפני שהנוסף כולו נמצא בסופי האלפא ביתות הנפרדות שהן א'ג'ה'ז'ט'כ'מ'ס'פ'ק'ש' שסודם ה"ו. ולא נמצא בסופי ב'ד'ו'ח'י' ל'נ'ע'צ'ר'ת' שסודם ה"ו ושניהם הוו"ה הפוכים וישרים. כי כל הדרך ישרה והפוכה. ואמנם הדין אתו בכל מה שעשה כי הנה א"ל שבו החל הוא הסדן לגלגל הנזכר. וכן ב"מ הוא סדן שני, וכן ג"כ הוא סדן שלישי וכן כולם עד ט"ר י"ש כ"ת בחצי הצירוף. ואמנם חצי הצירוף השני עוד מתהפך על דרך ל"א מ"ב נ"ג וכן כולם עד ר"ט ש"י ת"כ, והם כ"ב אותיות לפנים וכ"ב אותיות לאחור. ועל כן דמ"ו של אד"ם כמו שהוא חתום במ"ח כך הוא חתום בכוכ"ב בצורת כ"ב וכ"ב. אבל הוא לא כתב ההפוך אבל כתב היושר. וסימניך "ורגליהם רגל ישר"ה" (יחזקאל א' ז'). ואשר שם א"ל בראש מפני היות כל מה שכתב בראשים מתחיל מן א' והוא לא צירף כי אם אל"ף עם כולם ובית עם כולן וכן עד ש"ת כלומר ש' עם ת' אבל לא צירף כולן עם אל"ף ולא כולן עם בי"ת:
ודע כי הוא לקח דרך אחת שבה יתגלה כל המהלך הישר וההפוך והנוטה. ואמנם ראוי שתחשוב ראשית דרכיו מן א"ב ג"ת ד"ש ה"ר, ותראה מזה איך סדרם שנים שנים. ותכיר זה ממציאות התוי"ן, כי ג"ת עם ד"ת הם שניות, אבל ה"ת עם ו"ת הם שלישיות וכן כולם זוג זוג. ובין א"ב ובין ג"ד מדלג ב"ג והנו בשלישי לו. ובין א"ג ד"ת מדלג ג"ד והנו ברביעי לו. ובין אלה לאלה הבדל גדול שראוי לחקרו בכל, ותמצא שסדר הנוסף הכפול שהחל בו בא"ל על סדר יפה, והוא השני לא הראשון. כי לקחו בסדר א"ל אחר י"א אלפא ביתות שהם החצי. ובראשון אחר א"כ כתב א"ל, ודלג אחד וכתב השלישי לו ב"מ, ובחמישי לו ג"נ, ובשביעי לו ד"ס, ובתשיעי לו ה"ע, ובאחד עשר לו ו"פ, ובי"ג לו ח"ק, ובי"ז לו ט"ר, ובי"ט לו י"ש, ובכ"א לו כ"ת. והנה חצים א' ג' ה' ז' ט' יא', והשנים יג' יה' יז' יט' כא'. והראשונים סימנם הא"ל והשניים פ', ורמזם "האל"ף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו" (שה"ש ח' יב'), והם גלגלי"ם גנוזי"ם ודעם מאד:
וזהו צירוף שני מן רל"א שערים:
כל יכ טי חט זח וז הו דה גד בג אב:
תא שת רש קר צק פצ עפ סע נס מנ למ:
כמ יל טכ חי זט וח הז דו גה בד אג:
תב שא רת קש צר פק עצ ספ נע מס לנ:
כנ ימ טל חכ זי וט הח דז גו בה אד:
תג שב רא קת צש פר עק סצ נפ מע לס:
כס ינ טמ חל זכ וי הט דח גז בו אה:
תד שג רב קא צת פש ער סק נצ מפ לע:
כע יס טנ חמ זל וכ הי דט גח בז או:
תה שד רג קב צא פת עש סר נק מצ לפ:
כפ יע טס חנ זמ ול הכ די גט בח אז:
תו שה רד קג צב פא עת סש נר מק לצ:
כצ יפ טע חס זנ ומ הל דכ גי בט אח:
תז שו רה קד צג פב עא סת נש מר לק:
כק יצ טפ חע זס ונ המ דל גכ בי אט:
תח שז רו קה צד פג עב סא נת מש לר:
כר יק טצ חפ זע וס הנ דמ גל בכ אי:
תט שח רז קו צה פד עג סב נא מת לש:
כש יר טק חצ זפ וע הס דנ גמ בל אכ:
תי שט רח קז צו פה עד סג נב מא לת:
- - -:
כת יש טר חק זצ ופ הע דס גנ במ אל:
תכ שי רט קח צז פו עה סד נג מב לא:
כא ית טש חר זק וצ הפ דע גס בנ אמ:
תל שכ רי קט צח פז עו סה נד מג לב:
כב יא טת חש זר וק הצ דפ גע בס אנ:
תמ של רכ קי צט פח עז סו נה מד לג:
כג יב טא חת זש ור הק דצ גפ בע אס:
תנ שמ רל קכ צי פט עח סז נו מה לד:
כד יג טב חא זת וש הר דק גצ בפ אע:
תס שנ רמ קל צכ פי עט סח נז מו לה:
כה יד טג חב זא ות הש דר גק בצ אפ:
תע שס רנ קמ צל פכ עי סט נח מז לו:
כו יה טד חג זב וא הת דש גר בק אצ:
תפ שע רס קנ צמ פל עכ סי נט מח לז:
כז יו טה חד זג וב הא דת גש בר אק:
תצ שפ רע קס צנ פמ על סכ ני מט לח:
כח יז טו חה זד וג הב דא גת בש אר:
תק שצ רפ קע צס פנ עמ סל נכ מי לט:
כט יח טז חו זה וד הג דב גא בת אש:
תר שק רצ קפ צע פס ענ סמ נל מכ לי:
כי יט טח חז זו וה הד דג גב בא את:
תש שר רק קצ צפ פע עס סנ נמ מל לכ:
הנה כבר נשלמו רל"א שערים על סדר פנים ואחור, ויש שם אלפא ביתא אחת ישרה והיא זו הכפולה אא בב גג דד הה וו זז חח טט יי ככ לל ממ ננ סס עע פפ צצ קק רר שש תת. אבל בעל הספר לא כתבה ואין ראוי לכתבה מפני שאינה מקבלת הפוך ולא צירוף, ועל כן לא אמרה הוא אלא אל"ף עם כולן. והן כ"א אלפין עם כ"א אותיות. ואם תשים עוד אא יושלם בם הסוד. ומפני זה נעלמו ואין צורך לכתבם כי ראשים שוים הם. ועל כן בתתך אחת מהם ראש בלי חבור, ותחבר א' מן כ"א יעלו שניהם ב'. עוד חבר ב' אל א' שהיה לך, ויעלה מן החבור א"ב, והוא ראשון לכל הצירוף הראשון הישר. ועוד עשה כ"ב לכ"ב הנשארים ויהיה המחובר מ'. חברהו אל א' הנכפל שמשם לקחת א' של א"ב ויעלה א"מ והוא ראשון לכל הצירוף השני ההפוך. כי א"ל ב"מ ג"נ ד"ס ישר והפוך הוא אמצעי, חציו ישר וחציו הפוך. ועל כן צריך לציירו נבדל מחבריו. וציירתיו הישר תחת כל הצירוף הישר, וציירתי ההפוך ראש לכל הצירוף ההפוך. והנה הוא מפורש בסוד אהי"ה אשר אהי"ה שסודו ב' הי"ה אשר הי"ה. קח לו עוד א"ב ונשאר הי"ה ש"ר הי"ה, וסודם י"ה אה"ב השיר"ה, הי"ו אש"ר הי"ו. וסוד אשר היו על דרך היות ך' שוה אל ש"ר ושני השמות חקוקים בל"ב וברא"ש וסודם "ש"ם שם לו חק ומשפט וש"ם נסהו". ובעבור השלישי בא שם שלישי ואמר "אהי"ה שלחני אליכם" וסודו כולל ב' שמות. ואחר שציירתי רל"א שערים על צורה מופלאה והיא שלא ציירם אחד מן המפרשים הנזכרים לפי זה הציור. ואע"פ שידעו כולם הגלגל איך מתגלגל ברל"א שערים לא סדרום בצורה הזאת, אבל סדרום על דרכים אחרים, וכולם טובים ומעולים. רק מזה הציור המחודש בחלוקיו יובנו דברים מופלאים. ואחד מהם שהכל עונים אל הסדנים שהם א"ל. ושני שמה שיבוקש מן ההבנה בצירוף ימצא בסוד א"ל עם סופו שהוא כ"ת גם מהפכו. והנה רמזם "מכל עץ הגן אכל תאכ"ל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". ועוד "המן העץ אשר ציותיך לבלתי אכול ממנו אכל"ת". והנה היא אש אכל"ת וסודו המו"ת מהו"ת תהו"ם אמת"י. וכשהותר העץ נאמר עליו "כירק עשב נתתי לכם א"ת כ"ל" ודעם. ושלישי שזה יגלה סוד הגלגול. כיצד, הנה נודע שנחלקו האלפא ביתות מן כ"ב תיבות לשני חלקים והם יא' יא', ותהיה כל תיבה בעלת ב' אותיות. אם כן הכל מתגלגל מן א"ב אל א"ב, כלומר התיבה היא א' והאותיות הם ב' הרי א"ב. והרמז על הגוף שהתיבה היא הגוף האחד והרכבתו משני סימנים, כלומר משני דברים והם החמר והצורה, שהם שני עצמים, שמהרכבת שניהם נהיה הגוף אחד. ובסוף הספרות של כ"ב אותיות המצורפות גלה זה המחבר באמרו, וסימן לדבר עשרים ושנים חפצים בגוף אחד. וזה בארו בחלוק כ"ב אותיות. וכאלה הנרמזים יש דרכים אין להם חקר יובנו יותר מהרה מן החלוק הזה ממה שיובנו משאר החלוקים. ואמנם הצירוף בלתי הנקוד אי אפשר להיותו פחות ולא יתר מן הנזכר לפי דרך כ"ב אותיות הנזכרות שהם א"ב עם ב"א וכיוצא בם כולם והתימה במה שסופקו קצת המפרשים במה שמצאו בקצת ספרים רכ"א שערים ובקצתם רל"א שערים ושניהם [אחד]. אלא שזה בגלגול פשוט כנכתב פה והוא רל"א וזה בגלגול מורכב והוא רכ"א. כי זו היא דרך שכל אלפא ביתא שלמה מצורפת מונה אותה שער אחד לכך רכ"א. ואמנם הדרך שרמזה הרב ר' יצחק זצ"ל היא דרך מעולה מאד והוא שלם ואחריו דלוג אחד אחד ואחריו ב"ב ואחריו ג"ג וכן עד היות שם דלוג ט' טורים מלמעלה ישרים וט' טורים מלמטה הפוכים כנגדם ואחד ראשון ישר שלם ואחד אחרון הפוך שלם. אלא שאות הממלכה נשמרת בארך הטור כגון א' עד כא' פעמים והוא רמז אהי"ה, ויתחייב להיות מזה ה' טורים מלמעלה וה' טורים מלמטה בחצי י' אלפא ביתות וי' טורים שלמים ה' מהם ישרים וה' מהם הפוכים כנגדם וטור אמצעי בין ב' אותיות לבד והן א"ל ולצירוף השני ב"מ וכן כולם, ומפני שתבין דרכם אצייר לך מהם דרך האלף ודרך הב' שעליהם הכל בנוי ומהם תבין השאר מדעתך וזה ציורם:
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת א:
א ג ה ז ט כ מ ס פ ק ש ב ד ו ח י ל נ ע צ ר ת:
א ד ז י מ ע ק ת ג ו ט ל ס צ ש ב ה ח כ נ פ ר ב ה ח כ נ פ ר א ד ז י מ ע ק ת ג ו ט ל ס צ ש:
א ה ט מ פ ש ג ז כ ס ק ב ו י נ צ ת ד ח ל ע ר:
א ו כ ע ש ד ט נ ק ב ז ל פ ת ה י ס ר ג ח מ צ ב ז ל פ ת ה י ס ר ג ח מ צ א ו כ ע ש ד ט נ ק:
א ז מ ק ג ט ס ש ה כ פ ב ח נ ר ד י ע ת ו ל צ:
א ח ס ת ז נ ש ו מ ר ה ל ק ד כ צ ג י פ ב ט ע ב ט ע א ח ס ת ז נ ש ו מ ר ה ל ק ד כ צ ג י פ:
א ט פ ג כ ק ה מ ש ז ס ב י צ ד ל ר ו נ ת ח ע:
א י ק ו ס ב כ ר ז ע ג ל ש ח פ ד מ ת ט צ ה נ ב כ ר ז ע ג ל ש ח פ ר מ ת ט צ ה נ א י ק ו ס:
א כ ש ט ק ז פ ה ס ג מ ב ל ת י ר ח צ ו ע ד נ:
א ל ב מ:
א מ ג ס ה פ ז ק ט ש כ ב נ ד ע ו צ ח ר י ת ל:
א נ ה מ ט ת מ ד פ ח ש ל ג ע ז ר כ ב ס ו ק י ב ס ו ק י א נ ה צ ט ת מ ד פ ח ש ל ג ע ז ר כ:
א ס ז ש מ ה ק כ ג פ ט ב ע ח ת נ ו ר ל ד צ י:
א ע ט ב פ י ג צ כ ד ק ל ה ר מ ו ש נ ז ת ס ח ב פ י ג צ כ ד ק ל ה ר מ ו ש נ ז ת ס ח א ע ט:
א פ כ ה ש ס ט ג ק מ ז ב צ ל ו ת ע י ד ר נ ח:
א צ מ ח ג ר ס י ה ת פ ל ז ב ק נ ט ד ש ע כ ו ב ק נ ט ד ש ע כ ו א צ מ ח ג ר ס י ה ת פ ל ז:
א ק ס כ ז ג ש פ מ ט ה ב ר ע ל ח ד ת צ נ י ו:
א ר פ נ כ ח ה ב ש צ ס ל ט ו ג ת ק ע מ י ז ד ב ש צ ס ל ט ו ג ת ק ע י ז ד א מ ר פ נ כ ח ה:
א ש ק פ ס מ כ ט ז ה ג ב ת ר צ ע נ ל י ח ו ד:
א ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב ב א ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג:
וזה ציור צירוף האותיות המורה הדרכים לידיעת שבעים לשונות ומקוריהם והוא צירוף משולש וזה ראשיתו עד כאן חצי הדרך הראשון ועוד נכתוב החצי הנשאר ומכולו תבין כל דרכיו שהם עד צירוף ת':
כלמ יכל טיכ חטי זחט וזח הוז דהו גדה בגד אבג:
תאב שתא רשת קרש צקר פצק עפצ סעפ נסע מנס למנ:
כמנ ילמ טכל חיכ זטי וחט הזח דוז גהו בדה אגד:
תבג שאב רתא קשת צרש פקר עצק ספצ נעפ מסע לנס:
כנס ימנ טלמ חכל זיכ וטי החט דזח גוז בהו אדה:
תגד שבג ראב קתא צשת פרש עקר סצק נפצ מעפ לסע:
כסע ינס טמנ חלמ זכל ויכ הטי דחט גזח בוז אהו:
תדה שגד רבג קאב צתא פשת ערש סקר נצק מפצ לעפ:
כעפ יסע טנס חמנ זלמ וכל היכ דטי גחט בזח אוז:
תהו שדה רגד קבג צאב פתא עשת סרש נקר מצק לפצ:
כפצ יעפ טסע חנס זמנ ולמ הכל דיכ גטי בחט אזח:
תוז שהו רדה קגד צבג פאב עתא סשת נרש מקר לצק:
כצק יפצ טעפ חסע זנס ומנ הלמ דכל גיכ בטי אחט:
תזח שוז רהו קדה צגד פבג עאב סתא נשת מרש לקר:
כקר יצק טפצ חעפ זסע ונס המנ דלמ גכל ביכ אטי:
תחט שזח רוז קהו צדה פגד עבג סאב נתא משת לרש:
כרש יקר טצק חפצ זעפ וסע הנס דמנ גלמ בכל איכ:
תטי שחט רזח קוז צהו פדה עגד סבג נאב מתא לשת:
כשת ירש טקר חצק זפצ ועפ הסע דנס גמנ בלמ אכל:
תיכ שטי רחט קזח צוז פהו עדה סגד נבג מאב לתא:
כתא ישת טרש חקר זצק ופצ העפ דסע גנס במנ אלמ:
תכל שיכ רטי קחט צזח פוז עהו סדה נגד מבג לאב:
כאב יתא טשת חרש זקר וצק הפצ דעפ גסע בנס אמנ:
תלמ שכל ריכ קטי צחט פזח עוז סהו נדה מגד לבג:
כבג יאב טתא חשת זרש וקר הצק דפצ געפ בסע אנס:
תמנ שלמ רכל קיכ צטי פחט עזח סוז נהו מדה לגד:
כגד יבג טאב חתא זשת ורש הקר דצק גפצ בעפ אסע:
תנס שמנ רלמ קכל ציכ פטי עחט סזח נוז מהו לדה:
כדה יגד טבג חאב זתא ושת הרש דקר גצק בפצ אעפ:
תסע שנס רמנ קלמ צכל פיכ עטי סחט נזח מוז להו:
כהו ידה טגד חבג זאב ותא השת דרש גקר בצק אפצ:
תעפ שסע רנס קמנ צלמ פכל עיכ סטי נחט מזח לוז:
כוז יהו טדה חגד זבג ואב התא דשת גרש בקר אצק:
תפצ שעפ רסע קנס צמנ פלמ עכל סיכ נטי מחט לזח:
כזח יוז טהו חדה זגד ובג האב דתא גשת ברש אקר:
תצק שפצ רעפ קסע צנס פמנ עלמ סכל ניכ מטי לחט:
כחט יזח טוז חהו זדה וגד הבג דאב גתא בשת ארש:
תקר שצק רפצ קעפ צסע פנס עמנ סלמ נכל מיכ לטי:
כטי יחט טזח חוז זהו ודה הגד דבג גאב בתא אשת:
תרש שקר רצק קפצ צעפ פסע ענס סמנ נלמ מכל ליכ:
כיכ יטי טחט חזח זוז והו הדה דגד גבג באב אתא:
תשת שרש רקר קצק צפצ פעפ עסע סנס נמנ מלמ לכל:
ככל ייכ טטי חחט זזח ווז ההו דדה גגד בבג אאב:
תתא ששת ררש קקר צצק פפצ עעפ ססע ננס ממנ ללמ:
כל זה הוא צירוף מציורי האותיות והמורה הדרכים לידיעת שבעים לשונות ומקוריהם והוא צירוף משולש:
וזו היא דרך כללית לכל ההתחלות של הצירופים של עשרים ושתים אותיות ועיין בם מאד ודעם:
ב א:
ג ב א:
ד ג ב א:
ה ד ג ב א:
ו ה ד ג ב א:
ז ו ה ד ג ב א:
ח ז ו ה ד ג ב א:
ט ח ז ו ה ד ג ב א:
י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
צ פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
ק צ פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
ר ק צ פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א:
הנה כבר העירותיך על דרכי הצרופים כולם. ואמנם צריך עוד שאגלה לך קצת טעמי עניניהם של האלפא ביתות המצורפין. ואומר כי מה שזכר בראשונים שהם מצורפים בדרך שלם וחצי היה זה להורות על מציאות האדם, איך נברא עם האותיות שבם נברא הכל, ונברא עם כל מה שקדם לו בטבע, ונקשר בכל חבלי המציאות. כלומר חבלי העליונים והאמצעים והתחתונים, וניתן בו כח גלגליי להשתכל בכל מה שבו נברא. והוא החמר והצורה, והמורכב משניהם, והמורכב הרכבת עירוב מזגית, והמורכב הרכבת שכנות. כי הרכבת העולם אינה ממיני ההרכבות האלו, ואעפ"כ שם הרכבה נופל על הכל בשתוף השם. וידוע שהאותיות החמר שלהם שהוא הדיו כמו שהודעתיך למעלה, כשהוא בקסת דומה לחץ הזרע שהוא בקשת. והנה הוא חמר מוכן לקבל כל צורה שהיא טבעית לו, כלומר אפשר לצייר בו כל ציור שהוא קרוב לצורת חלק מפני מיעוט עביו, ומפני שיראה כדמות דבר בולט לפי ראות העין. מפני שמראה עצמו בקלות יאמר עליו שצורתו אחות לצורה הבולטת, שהיא קרובה להדמות לה. ומפני שיש שם גוף והוא הקלף או הנייר או הלוח כשכל אחד מהם חלק, אי אפשר לומר עליו שצורתו שוקעת בשום פנים:
ומפני שתתגלה בקלות זו המחשבה השכלית, זימן השם שני לחות העדות שהם לחות אבן כתובים באצבע אלהים. והם לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות. והנה הראשונים מעשה אלהים ושברם משה. "ויאמר יהוה אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת". ואלה הלוחות נקראו לח"ת הברי"ת והם התחל"ת האו"ר הנקרא זה"ר והוא דבו"ר בלא ספק, ושמו בר"י ורמזו "אף בר"י יטריח עב" (איוב לז' יא'). וזה סודו א"ף סימן לשעה שהיא ראש לכל טב"ע, והוא טב"ע בר"י טב"ע ירח"י, וסוד טב"ע ירח"י טו"ב ור"ע. כי סוד א"ף בר"י הוא טו"ב ור"ע, וסוד יטרי"ח ע"ב והטו"ב והר"ע שהוא פרטי"י שוים. והנה טב"ע היר"ח טב"ע הדבו"ר ורבים כאלה יתגלו בו. אלא שאני באתי לגלות לך בזה עדות הלבבות עם הלחות הכתובים משני עבריהם בעבר"י בכח י"ט שנה של מחזור היר"ח:
וארבעת הלחות, שהשנים מהם מעשה אלהים והשנים מהם פסלם משה יורוך ענין מהותם. אלא שהראשונים נשברים והשניים נשארים, ואמנם הראשונים שהם מעשה אלהים, אין בו ספקה. וכן בהיות השניים פסולים על ידי משה אשר שבר הראשונים אין בזה קושיא. אבל הספקה והקושיא הוא על המכתב השני לבד לא על הראשון. שבראשון נאמר מבואר "והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות". ואמנם במכתב השני והוא שבלחות השניים נאמר בו מבואר למי הוא מיוחס, אם לאלהים אם למשה, שהרי נאמר בכי תשא "ויאמר יי אל משה פסל לך שני לחות אבנים כראשונים" וכו'. ונאמר שם "ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה יהוה אתו ויקח בידו שני לחת אבנים". ונאמר בסוף הפרשה ההיא "ויאמר יהוה אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל:
ויהי שם עם יהוה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים", שהם כת"ר תור"ה והם עשרי"ם ושש"ה ומהם הברכ"ה וגם כל הרכב"ה. וסוד והנה דבר יי לעד שנאמר "בדבר יי שמים נעשו" (תהלים לג ו'). וסודם יה"י או"ר ויה"י או"ר, הרכב"ה והרכב"ה, רל"ב ורל"ב, נעש"ה אד"ם, האו"ר הנבר"א, ע"ת, משק"ל, המל"ך שלמ"ה. והסוד ש"ר העתי"ם דב"ר, ש"ר הדברי"ם ע"ת, צורו"ת בעל"י הבי"ת, צורו"ת החת"ן והכל"ה, א' רא"ל, עשרי"ם ושש"ה, אד"ם וחו"ה שר"י המשו"ש, ד"ם ודי"ו שר"י השמו"ש, והשמ"ש והיר"ח ד"ם וא"ש, או ש"ם וא"ד וסודם והשמ"ש והיר"ח. והנה דבר יהו"ה ב"ו מעש"ה בראשי"ת ומעש"ה מרכב"ה. וסימנך "לרב תרבה נחלתו" (במדבר כו' נד'). והנה בא עוד במשנה תורה על הלחות הראשונים, "ויתן יהוה אלי את שני לוחת האבנים כתבים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר יהוה עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל:
ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן יהוה אלי את שני לחת האבנים לחות הברית" (דברים ט' י'). ונאמר "ואתפש בשני הלחת ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (שם יז'). ואחרי כן אמר עוד "בעת ההוא אמר יהוה אלי פסל לך שני לוחת אבנים כראשנים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ:
ואכתב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת ושמתם בארון:
ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לחת אבנים כראשנים ואעל ההרה ושני הלחת בידי:
ויכתב על הלחת כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר יהוה אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל ויתנם יהוה אלי:
ואפן וארד מן ההר ואשם את הלחת בארון אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני יהוה" (שם י' א'):
ויש לך לדעת שאין כונתי בדברים האלה לתקן דרכי הקושיא שבפשט כי היא קלת התירוץ, אבל כונתי על הנעלם. ואם לא אגלה לך הסוד הראשון לא תוכל להבין לא הקושיא ולא התירוץ כלל. ואמנם הנני מגלה לך זה וממנו תבין השאר, וראוי לך להסתיר זה הסוד מאד לולי דעתי שרצון השם הקדמון ית' הוא שיתגלה מפני שהגיע קץ חלוף הזמנים וסוף סדור הכוכבים לפי המדות וישתנו המדות והשמות ויבולבלו הלשונות וישתבשו דעות האמות ואמונותיהם ותשוב העטרה הישראלית לישנה והמעלה היהודית תהיה מיוחסת לשם העצם ולא לשם התאר, וישוב הנגלה נעלם והנעלם נגלה. ותשפל ותכנע מעלת הגוים והגויות, ותנשא ותתעלה מעלת היהודים והיהודיות. וינשאו הממונות הזהביות והאבנים שהם האותיות והלחות הסנפיריות והמרגליות המחשביות והחכמות האלהיות. לח"ת בא"ת ב"ש כס"א, וזהו שאמרו הלחות מכסא הכבוד נלקחו והם לוחות אבן, על דרך סוד דמות כסא שנאמר עליו "כמראה אבן ספיר דמות כסא". והנה כסו"ת אד"ם כגלגל"ת אד"ם והוא כגלג"ל התל"י והוא גל"ם לחת"ך. והנה הנגלה והנעלם מן אב"ן, אב"ן ותפלי"ן. והנעלם מן שמי דמיון והוא דמות"י בכלל בשתוף שכ"ל עם דמיו"ן ששניהם קד"ש ליהו"ה, ושניהם בדמות או"ת מצורף עם אב"ן בשתוף ב"ן וב"ת ששניהם או"ר נבר"א, בשתוף כדו"ר עם כדו"ר וכן דרכ"ו היא דרכ"ו. והנה ל' ח"ת א' ב"ן וסודם תו"ך היכ"ל. והנה א"ב לחת"ן ת"ו לכל"ה. והנעלם מן זכר"י נפ"ש די"ו והוא דמו"ת ש"ם דמיו"ן וזהו שפ"ע. ושני הנעלמים זה דמיון, וזה שם דמיון, זה חיו"ב מד"ם כלומר הוי"ה מד"ם וזה חשבו"ן מד"ם כלומר שנו"י מד"ם והנו ש"ם חיו"ב מד"ם. ואם כן זכרי בנעלמו יתר על שמי בנעלמו ש"ם ואמנם שמ"י בנגלהו יתר על זכרי בנגלהו נביאי"ם. וסוד שניהם חצ"י הש"ם. ועוד יותר מופלא מז"ה למ"ד ח"ת ת"ו סודו ד"ח תתע"ו אל"ף בי"ת נו"ן הכ"א תקפ"ט ד"י ז"ז זין זין כלה בחשבונך. והם הם לחות הברית גם לחות העדות בסוד העבור. ואם כן ראוי לומר כי הלחות מעשה אלהים המה בין על דרך הפשט, מפני שאמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. בין על דרך הנסתרת שכבר נרמז על זה מאמר הכתוב שאמר, "הנסתרות ליי אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". וכבר אמרו מי שתורתו אומנתו פטור מכל המצות האמורות בתורה, והתבאר אם כן שהלחות הכתובים באצבע אלהים והמכתב שהוא מכתב אלהים, הם ענינים נמצאים בשלשה עולמות. וידענו זה עם דעתנו שצורת המשכן וכל כליו היא צורת השמים וכל צבאם. ואם כן הארון של עץ והלחות שבתוכו, והמכתב החרות על הלחות, והבנת המכתב, הם ענינים דומים לצורת האדם הזוגי ולצורת העולם השפל ולצורת העולם האמצעי והיתה צורת האדם במקום צורת העולם העליוני השכלי:
ואחר זה תדע כי משה נקרא אלהים בתורה בקצת מקומות, והמפורסם מכולם אמרו עליו ביחס אותו השם "ראה נתתיך אלהים לפרעה". כי שם אלהים הוא שם משותף, והנעלם באחד מכל המקומות הוא אמרו סתם, "ולא נחם אלהים... כי אמר אלהים פן ינחם העם" ולא נחם, פן ינחם, עם היות ג"כ שם משה הנגלה ידוע שהוא איש משבט לוי, והוא ב"ן עפ"ר כלומר ב"ן עמר"ם. והנה משה מצד אחד ב"ן שכ"ל והוא ב"ן שמ"י, וגדלתו בתיה ב"ת פרע"ה ב"ת י"ה ב"ת ש"ם י"ה ושם אמו יוכב"ד. וסוד ב"ן עמר"ם, ב"ת וסוד ב"ן שני שמות הקדש ואם תחבר שם אביו ושמו ושם אמו ותצרפם תמצא בהם סתרי תורה:
והנה תדע כי מספר עשרי"ם ושתי"ם אותיו"ת יסו"ד מגלה סתר"י התור"ה ב"ה. ותדע כי מש"ה ב"ן עמר"ם ויוכב"ד למדנו לשון הקדש. ובשתי הצורות האלו מיוחסות אליו ומתוך שתיהן ישוב הנכר"י קד"ש אשר היתה נשמתו נשמת הכל"ב. ועם היות הלוחות הנזכרים בצורת האדם מעשה השם, ומכתבם מכתב השם והארון ארון השם, יוודע דרך הקושיא ויתורץ כל דבר כראוי. ונודע מזה שהגוף הוא הארון ודומה לקלף שהוא מעור בעדות העור. והלוחות שהם לחות אבן הם העצמות שהם קשים כאבן, ובהיותם שנים לבד ר"ל שני מינים, עצם בעל מח זך, ועצם בעל מח עב. והזך בו ה' דברים, והם החכמה שבה אדם מכיר את קונו ומקיים מצות אנכי. והתבונה שבה אדם מתבונן ומבדיל בין עבודת השם ובין עבודה זרה, ומקיים מצות לא יהיה לך עם כל הדבק אליו. והדעת שבה אדם יודע ידיעת השם ואינו נושא שמו לשוא ר"ל השם שהוא משכן לו והוא נושא אותו מעת שנברא עמו. והזכירה או אמור השמירה כי בה אדם זוכר ראשית בריתו ושומר הדבר הקדוש שעמו ומשתמש עם החול שאתו ובזה שומר שבת מחללו. והמחשבה או אמור הדמיון שמחשב ומדמה ומצייר סבות מולדתו ועל כן מכבד סבותיו והם אביו ואמו הנמשכים עליהם בלידתו ועם זה נותן לכל דבר חקו הראוי לו. והעב בו חמשה דברים והם חמשת החושים. שהם כנגד לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמד. ואמנם חמשתם עונים אל ענין הנפש שהיא המשכלת באדם, ונמצאת עם הגוף כדי שתשמש ממנו, עד שיעזרה לצאת מן הכח אל הפעל, והיו לה החושים לשמשים לזה. ולפיכך באו המצות על אלה השמשים שנבראו בעבורה שלא תהיה כונתם בפעלתם, כי אם לעזרה לא למנעה ולא לעמוד כנגדה. כי אז היו דומים לעבדי המלך שמרדו עליו. ומפני שהשמע הוא שמש לשמוע דברי תורה ולקבלם, כמו שנאמר, "הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (שמואל א' טו' כב'), באה אליו מצות לא תרצח. כמו שנאמר "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". ונאמר עוד, "גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו" (ישעיה א' טו'), וזה מבואר. ועל כן תרגום לא תרצח לא תקטול נפש. ומפני שהראות הוא סבת הניאוף כמו שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר טו' לט'), נאמר לענין לא תנאף. ומפני שהריח הוא שמש משותף עם הנשימה ר"ל בענין היותו תלוי בנחירים והנחירים בנשימה, יורו על החיים התלוים בהם. ובאף אדם מכיר השעות, והשעות מעידות על חדוש העולם והן הנפרדות והזוגות, והקרבן נקרב בעתים ידועות שהכונה בהם לרצות הכעס. ונאמר בעת הרצון "אשה ריח ניחוח ליי" (ויקרא א' ט'), ותרגומו קרבן דמתקבל ברעוא. ונאמר "וירח יי את ריח הניחוח" (בראשית ח' כא'), ונאמר "לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב' כט'), ונאמר "ירצה לקרבן אשה" (ויקרא כב כט') לראוי. ועל מי שהוא בלתי ראוי נאמר "פגול הוא לא ירצה" (ויקרא יט' ז'). ונראתה כח התאוה ברצון ובחפץ. והנה האהבה והחשק יורו על ענין זה, וצריך להתוודות על מה שהתישב אליו הדעת באמת בלתי שום רמאות ובלי מרמה ומרמה, מפני שהנאת הריח דבר מישר הרוח הטבעי ומישבו ומשיב את הנפש:
מפני כל אלה הטעמים נאמר לא תגנוב כמו שאמרו אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי. ואם זה מתודה כדי לגנוב דעת מי ששומע, ודיו לפי מחשבתו, יהיה השומע גדול ממנו או חברו או למטה ממנו בעבור הסבה, שהוא כדי שיהנה ממדה שגנב או כדי להנצל מנזק, הנה ודיו גנבה גמורה ונבאש ריחו בפני מי שגנב לו בענין "אשר הבאשתם את ריחנו" (שמות ה' כא'), "להבאישני בישב הארץ" (בראשית לד' ל'), מפני גנבת הדעת, מאחר שנימולו על פיהם הרגום. ועל זה נאמר לא תגנוב לפי הריח המבדיל בין הדבר המריח והנבאש. ומפני שהטעם הוא להבדיל בין המר והמתוק והם רעים, וכן שאר הטעמים. והעדות תלויה בנותן טעם לדבריו, נאמר כנגד הטעם לא תענה ברעך עד שקר, לומר על המר מתוק ועל המתוק מר, כענין שמים מר למתוק ומתוק למר. ומפני שהחמדה והתאוה של חוש המשוש גדולות מכל חמדה ותאוה מפני רבוי התענוג של המשגל והדומה לו, נאמר כנגדו לא תחמוד, ונזכרה בו האשה. וכבר ידעת כי אלו החמשה, השניים הם כדמות החמשה הראשונים. שהנה תרצח ממעט את הדמות. ומציאות הנפש בגוף האדם כמציאות השם בגוף העולם, לא שהוא יתעלה כח בגוף העולם, אלא על דרך הנהגה. שכמו שאם יעדר זה עם כחותיו אשר כולם בו ונותנם בגוף הזה האנושי הפרטי שהוא כלל אחד בפני עצמו, מיד ימשך אחר העדרו הפסד כל זה הגוף בכללו ובפרטיו. כן אם היה אפשר העדר זה הכח האלהי ממנו והפרטי, מיד היה מתחייב שיפסד העולם כולו ויבטל ויעדר מציאותו. ומזה הצד דמו את הצורה ליוצרה, שנאמר "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כו'). וכבר נאמר שכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף למקום במעשה בראשית. והנואף והנואפת ממירין מה שראוי במה שאינו ראוי. וכן העובד ע"ז ממיר את השם בזולתו. והגונב דומה למי שהפקידו בידו דבר ומכחישו, כן השם שהאדם נושא אותו אם ישאנו לשוא כבר הכחישו, ועל זה נאמר בו "כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ' ז'). והנה אלה השלשה דברים, הראשון מהם מורה על מציאות השם. והשני מורה על זולתו. והשלישי מורה על מציאות שמו בכלל ובפרט. ואלה השלשה דברים האחרים שהם כנגדם. הראשון מהם מורה על מציאות הנפש. והשני מורה על החולק על מציאותה ועל כחה ועל מעלתה. וזאת הנפש היא המשכלת שלא נאמר לא תרצח כי אם על האדם לבדו, לא על שאר בעלי נפש חיה שאין ההורג (אדם) [אחד] מהם חייב מיתה כמו שהוא על האדם. וכבר נאמר "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט' ו'), ונתן בו טעם באמרו "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (שם) וכל הנמשך לזה. וכבר נאמר שאין לא תנאף כי אם על אשת איש. והשלישי מורה על הכח המנהיג זו המרכבה אשר בידו כח משותף (לעוות) [לשוות] אחד הנמצא ואחד הנעבד בסוף:
והנה הראשונים מורים על הצורות, והשניים מורים על החמרים שהנמשך אחריהם עובד ע"ז ונואף בהמירו הצורה בחמר. והשלישיים מורים על הכח המרכיב החמר והצורה והמעמידם והמנהיגם. וזהו הדבר שהחמר והצורה נושאים אותו, והם משכנות לו. וזהו הדבר הנקרא שמו של הקב"ה, ועל כן אין ראוי לגנוב זה הכח עד שיראה שנעדרה מציאותו, ואין ראוי לכסותו ולהעלימו עד שיהיה דומה למי שנמצא לבטלה. ולפיכך נאמר בו לשון לא ינקה למי שמכסהו שהגנבה כסוי, כמו "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי". וזה השם הנשוא הוא שם בן ד' אותיות שהוא מכוסה והוא אהו"י שהם אותיות ההעלמה. והנמשכים אחריו במעלה הם ש"ם תכ"ן ל"ב, ואחריהם יא' שרשים שהם זר"ע ג"ס חט"ף צד"ק. והנה ד' שהוא שרש הושם אמצעי בין יוה"א וסודו ב"ב. ב' כחות לי"ו, וב' כחות לה"א. וזה כולו יתבאר במקומו בסוד השם. ונשארו ב"ב דברים והם זכור וכבד, לא תענה ולא תחמוד. ואלה מורים על היות ראוי להזכיר כל דבר כפי מה שהוא בלא שנוי החול לחול והקדש לקדש. ועל זה הרמז אנו מקדשין על היין ואנו מבדילים על היין, שדינו דין החול והקדש שהשותה ממנו כראוי משמחו ומקדשו ומכינו ומזמנו להבין מה שראוי, והמשתכר ממנו הוא מחללו. כמו שאמרו זכה משמחו לא זכה משמתו. וזהו הסוד בעצמו שאם נכנס יין יצא סוד ממנו משמח לאומר ולשומע, וממנו משמת ומשמד בעליו המוסרו והשומעו, וזהו כשהוא עדות שקר שמעיד על מה שאינו ואומר ישנו, ועל מה שישנו אומר אינו:
ואמנם האחרונים מורים על כבוד ההתחלות. שהתאוה היא הניעה ההורים להמציא זה הגוף האישי בעולם. ועל כן ראוי לחשוק את החשק אבל לא (החשק) הזר של הרעים. שכל אחד ראוי להדבק בשלו ולא בזולתו. ואחר שהודעתיך ענייני המכתב שבלוחות ומקצת טעמי הכונה בם אשוב ואדבר עוד במציאות זה המכתב והיותו התחלת ההנהגה. ואומר כי זה החמר שהזכרתי שהוא אצלינו דיו, אנו מציירין בו צורות רבות, והמעולות מכולן הן המודיעות לנו הכונות האלהיות והאנושיות, והן כ"ב אותיות שציורו כפי מה שהם היום אצלנו בקבלה. ואע"פ שיש מי שאמר שהמכתב שבלוחות היה אשורי, ויש מי שאמר שהיה עברי, ופרש אשורית מאושרת באותיותיה. וזאת הכתיבה העברית הנמצאת בידינו היום היא מרבעת, וסוד כתיב"ה מרבע"ת כולל תרי"ג מצות. וצורתה היא צורת החמה וצורת ההתחל"ה לעדות שהיא חצ"י הש"ם. ואם כן היודע מנין צור"ת ה"א החתם, קים תרי"ג מצו"ת. וסודו שם אחד יחיד מיוחד. ואם תרצה לדעת עדות שהכתיבה היתה עיברית והלשון לשון הקדש תדע זה מאמרם מ"ם וסמ"ך שבלחות בנס היו עומדים. והנה אמרו מנצפ"ך צופים אמרום. ואמרו כתב שבלחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, נבו"ב בוב"ן וכו'. כמו שאמרנו למעלה, והפלא איך זכרו אלה הדבורים אשר אינם בלחות כלל, בה"ר רה"ב, סר"ו ור"ס, אלא הם הביאו זה לראיה לכדומה לו. וכבר היה אפשר לומר אנכ"י יכנ"א, יהו"ה הוה"י, אלהי"ך כיהל"א וכן השאר כולם. וכבר הביאו זה אל נוטרקם שהוא נוטריקון באמרם אנא נפשי כתבית יהבית, אמירה נעימה כתיבה יהיבה. וכבר הפכום יהיבה כתיבה נעימים אמריה, והביאו דברים רבים מנוטריקון שם בסוף פרק הבונה במסכת שבת:
ואמנם מנצפ"ך סודם כמנפ"צ, וחלופיהם בא"ת ב"ש הוא ליטו"ה, וסודם ט"ל וי"ה טו"ל י"ה, ולהם שני מספרים הקצרים מספרים פ"ר, והנם ח"ב גם ה'ו'ז'ח'ט' כנגדם באחדים. ולפי מציאותם הראשון הם כנגד בד"ה ח"ט והנו כעפ"ץ די"ו וסודו די"ו עפ"ץ. והארוכים מספרם ג"רש וידוע כי פ"ץ יצאו כראוי אבל כמ"נ נשתנו שנוי גדול, כי כ' היא עשרים בתחלה לפי הקצור, ואמנם ך' לפי הארך היא חמש מאות הדומים לחמשים גם חמשה ושניהם ב"ה. וגם מ' בתחלה ארבעים, והנה היא פ"ה שש מאות ודומים אל ו"ם ואל ד"ם. וכן נ' בתחלה חמשים, ופה היא שבע מאות, והמ"ם סתומה כזו ם'. וכן הנו"ן ארוכה כזו ן' ודמיון נ' ה"ז ודמיון מ' ד"ם ודמיון כ' ב"ה, והנה הם גימ"ל אותיות והם סימן לסופי תיבות אלו שהם מלא"ך אד"ם שט"ן, ושלשתם סתומים וסימנם נ"ס, והוא דמיו"ן וראשם אמ"ש שסימנם אמת משפט שלום ותוכם א"ד ט"ל. וסימניך לה"ט החרב המתהפכת "יהי נא חרב על הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל" (שופטים ו' לט') וההפך דגדעון, ואלה שלשתן המכשפים. וסימן פ"צ צורות פרשיות והם המכשפים באמת בכל צד ובכל פנה. ואין צריך להאריך בזה המקום יותר מזה על ענין מנצפ"ך שכבר יובן עניינם מזה. כי כל משכיל יודע שאלה השלשת מיני מציאות יש לאדם כמו שרמזנו. והנה פעם הוא אדם ומעשיו מעידים עליו שהם מעשה אדם, ופעם הוא שטן כשמעשיו מעשה שטן מזיקים לעצמו ולזולתו, ופעם הוא מלאך כשמעשיו מעשה מלאך ומועילים לו ולבלתו וזה מבואר מאד. ואמנם כחותיו שלש, וכפי המשכו אחריהם יהיה מה שיהיה ממנו. ואלה הם כחותיו המורים על מהותו. השכל שלו הוא המלאך, והנפש שלו הוא האדם, והגוף שלו הוא השטן. ושכלו מעולם השכלים ונפשו מעולם הגשמים השממיים וגופו מעולם הגופים הארציים שהם היסודיים. והם כדמות צדיקים גמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, הם השכליים. וכדמות הבינוניים שהם תלויים ועומדים ומצפצפים ועולין, זכו נכתבים ונחתמים לחיים לא זכו נכתבין ונחתמין למיתה, והם הנפשיים העוסקים במצות. וכדמות רשעים גמורים שנכתבין ונחתמין לאלתר למיתה והם הגופיים העוסקין במלאכת הגופים לבד. ואין להם השגחה נפשית וכל שכן שכלית לא בעצמם ולא בזולתם, כלומר שאינם שומרים תורה ולא מצוה. ומפני שהיו אלו השלש כתות בבני אדם נידונים לפני השם יתעלה, נאמר שהשם דן אותם בשלש מדות דומות למדות בשר ודם לפי תחלת המחשבה וכפי דעת השומע. והמדות הן אמת ומשפט ושלום. כי מדת האמת שהיא מדת התפארת היא מדת יעקב. ומדת המשפט היא מדת יצחק שהיא מדת הפחד ומדת הגבורה ומדת היראה ומדת הדין. כי הראשונה של אמת מדת רחמים היא, ומדת השלום היא מדת אברהם ומדת אהרן והיא שהברכה מעידה עליהם בשיתופם, והיא מדת החסד. וכבר נודע לכל משכיל שהמדות תמורות ומתחלפות ונשתנות בבני אדם שנויים רבים, ודברה תורה כלשון בני אדם. ואם כן חלוף האותיות יורה על המדות. ור' שלמה בן גבירול המשכיל ז"ל סדר ענין המדות, וספר תקון מדות לפי צורה אחת מעולה והוציאם מן החושים חמשה. ומפסוק "שבתי וראה תחת השמש" דקהלת (ט' יא'). הוציא החושים על צורה אחת, אפשר שבעבור מפני הכונה הטובה שהורה בו. ובעבור שתזכור מן המדות תמיד שהם צורך גדול להיותן שלמות למי שחפץ בזו הדרך האלהית אעתיק לך שתי הצורות אשר ציירם בספרו על זה כי יועילו תועלת גדולה:
וזאת תבנית הצורה האחת:
מתדמים לחום:
הגאוה והעזות והאכזריות:
והחריצות והכעס:
ההבטחון והענוה:
והבושת והרחמים והמורך:
מתדמים בקור:
וזאת תבנית הצורה השנית:
המשוש הטעם הריח השמע הראות:
הנדיבות השמחה הכעס האהבה הגאוה:
הציקנות הדאגה הרצון השנאה הענוה:
הגבורה השלוה הקנאה הרחמים הבשת:
המרך החרטה החריצות האכזריות הגהות:
אלו הן שתי הצורות של המדות כפי מה שסדרם החכם הנזכר ז"ל בספר הנזכר. ואל תפלא מפני שציירתים אני כפי סדרן ולא חדשתים על סדר אחר. כי אני עשיתי זה מפני שראיתי שאם אחדשם לא אוסיף ביאור על דבריו בחדושי ולא אגרע, אבל אהיה כמחליף איש באיש ממין אחד ודי בשלו. ודע כי הוא ז"ל הורה דרך השואת המדות ודרך נטייתם מן השווי ומן המותר ואל המגרע. והורה בראיות שכל אחת מהן יש לה שווי ויש לה תוספת ויש לה מגרעת. והודיע לכל משכיל אי זו היא המדה הטובה שראוי ללכת בה, ואי זה היא הרעה שראוי להתרחק ממנה, ואי זו היא מועלת לכונה הנבואית, ואי זו היא מזקת. בדמות מה שבא בדברי הקבלה, אין הנבואה שורה אלא על חכם וגבור ועשיר. ונאמר גם כן בקבלה אי זהו החכם הלמד מכל אדם, וזו מדה מעולה. ועוד נאמר שם איזהו חכם הרואה את הנולד, וגם זו מדה מעולה להשתכל לעתיד, שכבר יראה שכל אדם מצפה למות לשעתו, ואם הוא בדרך טובה יחזיק בה ויחזיקנה, ואם בינונית יטיבנה, ואם ברעה ישוב ממנה. ונאמר שם עוד איזהו גבור הכובש את יצרו, וזו גם כן מדה מעולה מסוד "וכבשה". ומסוד "ורדו בדגת הים" היא מובנת. ועוד אמרו אי זו הוא עשיר השמח בחלקו, וזו מדה מעולה. אבל תמצא אפילו בפחותי בני אדם ממנה בטבע וממנה בהרגל. אך השלמה מכולן היא הנמצאת מתחזקת מכח השכל וכן כולן זה דרכן. ומפני שתבין כי כונתי להודיעך אמיתת המציאות, אשוב לומר לך כי כמו שאתה רואה בענין המדות בילדות ובשחרות ובבחרות ובזקנה שהמדות משתנות. וזה שהשם יתעלה ברא היסודות מן החמר הראשון התחתון ושתפם ועירבם יסוד עם יסוד ושתף אליהם האותיות, כמו שאומר לפנים. רק כח הממלכה תלה אותו בשם באמרו, המליך את כך וכך וחבש שם בשם וקשרם יחד, כדי לפעול בם הפעולות הראויות לפעול. והם שנאמר עליהם "אשר ברא אלהים לעשות". וכאשר יתערבו היסודות יתערבו האותיות וישתנו ויתהפכו ויומרו. ועל כן היה ענין האותיות מצורף על דרך שווי ומגרעת ותוספת. וכן ענין המספרים כולם, וכן ענין הנפש בכל מדותיה, וכן מדת מערכות מהלכות כל גלגל וגלגל, וכן מערכת העולם בקצים על דרך זו הכל הולך:
והנה ידוע כי ב' שווי אחד ואחד שהוא אלף כזו א' הוא מגרעת. כי הוא חציו וג' הוא תוספת א', והנה א'ב'ג' שווי מכריע בין תוספת שהוא שמאלי ובין מגרעת שהוא ימיני. ואמנם התוספת שוה למגרעת, וכשתסיר התוספת אשר בצד הצפוני ותתנהו אל המגרעת אשר בצד הדרומי ישוב הגרוע שוה למכריע, וישוב העודף שוה לכל אחד ואחד מהם, ויהיו מהם שלשתם. אז נחלקים בחלוק שוה בלי תוספת ובלי מגרעת ב'ב'ב', ויהיו שלשה ביתי"ן. ואפשר שיתחלפו בסדרם אבל יעמדו בעצמם כבתחלה וימירו מקומם לבד כדמות הפכו של א'ב'ג' שהוא ג'ב'א'. והנה המכריע עדין הוא מכריע ב' בינתים, כי הוא לבדו השוה. ואמנם זה גם כן יקרה עוד בשאר צירופים אלא שישתנה סדר המקום לכל אחד. כי הצירוף הראשון היה מסודר מפני היות התוספת מתגדלת מן אחד אחד. שאם תוסיף על א' אחד יהיו שניהם ב' ואם תוסיף על ב' א' ישוב ג', וזהו הסדר השוה. וכפי מה שהיה הסדר שוה בתוספת בהתחילך מן א', כן יהיה הגרעון שוה בהתחילך מן ג' לאחור. וכך יקרה לכל החשבון השוה המורכב מן אחד אחד או מן שנים שנים, כגון ב'ד'ו'. או מן שלשה שלשה כגון (ב'ו'ט') [ג'ו'ט'], וכן עד אין סוף יקרא זה הסדר המורכב השוה. וכאשר הורכב מן הראש והלך על דרך התוך עד הסוף כן יתפשט עוד כשתתחיל להפשיטו מן הרגל ותוליכהו לאחור על דרך התוך שבו עבר בהרכבותיו עד הראש שממנו הותחל להתרכב:
והסימן על זה המלבוש שהאדם לובש, שבעת התלבשו לובש תחלה החלוק הקרוב לבשר ואחריו שאר בגדים אחד אחד עד האחרון העליון המכסה את הכל שהוא הגלימה. וזה דרך הגלמים כולם בעת הלבישה והוא להפך בעת הפשיטה. כי מה שלבש בסוף פושט בראש ומה שלבש בראש פושט בסוף. והנה הרכבת השור לרמז כי תחלתו הראש, בלבשו צורת ההרכבה. אבל העור שהוא סוף מלבושיו פושטים אותו מן הרגל ומוליכין ההפשטה עד שפושטין הראש מכל עורו. ואע"פ שהיה אפשר לעשותו להפך כי הלבישה בו טבעית וההפשטה מקרית, ואמנם זכרנוהו לרמז בעלמא. אבל ענין היות החמר שתרכב בלבושו צורה ופשטו צורה אין זה רמז ולא משל וחידה, אבל הוא ענין אמיתות המציאות. ואמנם ענין היותו מורכב על דרך הרכבת האותיות, אין בזה ספיקה למשכילי דתינו המקובלים מן האמתיות. אבל יוודע מהרה שהרכבות הגלם כולן הן הרכבות האותיות שוה בשוה, ואם הרכבותיו כך אין צריך לומר שגם הפשטותיו כך:
ודע שהמדות הטבעיות והנפשיות והגלגליות מורות על אמיתת המדות האלהיות, ר"ל כי כפי מה שאנו מכירין מאלה המדות מציאות פועליהן ועניניהן, כך נכיר ממדות השם יתעלה מציאותו וענין השגחתו לעולם, והנהגתו את בריותיו והשגתו את ברואיו, ורצותו הנרצים אצלו מהם, והיותו בלתי חפץ בכסילים ובלתי רוצה במיתתן של רשעים, אולי ישובו ויראו את יי. וזה כולו יורונו עליו שמותיו יתעלה העצמיים והתואריים, כי הם קדמו אצלינו בידיעת מדותיו. וכמו שיורונו שמותיו על מדותיו ודרכיו ומעשיו, כך יורונו האותיות והלשונות על שמותיו, אשר מהם הורכבו. ומה שיורונו עדיין יותר מזה הם הנקודים בהמשכנו בם אחר ההסכמות. כמו שאמרו חכמים ז"ל בספר הבהיר 'דמיאן נקודתא באתוותא כנשמתא דחיי בגופיה דאיניש'. כי הנקוד הוא אשר מניע האות, אבל במבטא לא ימצא אות בלי נקוד וכל שכן שאין נקוד בלי אות. אבל במכתב ימצא אות בלא נקוד ובעל הקבלה יקרא ויבין מדעתו ומתוך מה שכבר למד מהות הנקוד הראוי לכל אות ואות, עד שיקשרו הדברים. וכן במחשבה הנקוד עם האות נחשב יחד, כל זה מפני מחשבת דברי לשון מוסכם שעם ההסכמה יובנו הענינים שהורו על הראשונים. אבל מי שרוצה להבין מה שהוא ענין ראשון להסכמות, ורוצה לדעת מה הפרש בין המוסכם והמוטבע והמורגש והמושכל והמפורסם והמדומה והנחשב ורוצה להכיר מהות ההסכמות כולן, ומי הן המסכימין, ואיך נפלה ההסכמה שוה בין קצת בני אדם ולא נפלה בין קצתם זו ההסכמה אבל אחרת, צריך שיעיין בראשיתן של העניינים כולם ויראה כל דבר ודבר מהם ממה הורכב, ויפשיט ההרכבות כולן עד שיגיע אל מה שהוא ראשית לכל דבר מורכב, ויכיר עלתו וסבתו והתחלתו. וזו היא הדרך האמיתית בכל חכמה:
ואמנם יש דברים שימצא דרך קרובה וקלה למצוא התחלותיה, ויש דברים שהדרך קשה מאד ועמוקה למצאן. אבל צריך לבקש ולחקור על כל דבר ודבר הסבה הקרובה למציאותו, ולדעת אם היא סבה אחת או רבות מורכבות או נפרדות. ובהמצא הסבה ההיא צריך עוד להעמיק יותר ולדעת אם יש לסבה ההיא סבה. עד שידלג החכם ממציאות העולם הזה השפל אל מציאות העולם השמימיי אשר כבר נודע לכל משכיל שכל זה המציאות השפל התחייב ממנו. וכן יעשה לשמימיי, יבקש סבותיו עד שימצא מדלג ממנו בבקשת הסבות אל העולם העליון. וכן יעשה ממנו מדלג ומעלה מחשבתו למצוא סבת העולם הנעלם העליון, וככה ימצא מציאות הסבה הראשונה לכל נמצא והיא הקרובה לכל מצד העמידה והקיום, והיא הרחוקה מכל צד, מצד חיוב המציאות ומצד המעלה. ואי אפשר להיות הדבר הקרוב לו כי אם אחד, והוא השפע הראשון האחד היחיד המיוחד והנשפע מאתו. וזה הענין קבלנוהו מצד אחד והשכלנוהו מצד אחד. ועל זה אין לנו דרך לדעת הדברים המורכבים באמיתותם כי אם בידיעת סבותיהם, ודרך השפע לפי דרך הקבלה ידענו בו לפי דרך מציאות הספירות. והספירות ידענום מפני שסמננום לפי האותיות. והאותיות ידענום מצד הטבע כנמצאות במבטא וידענום מצד הקבלה המוסכמת כנמצאות במכתב. ואלה היו לנו עדים ברורים על היות כל הנמצאים דומים להם וכל שכן שהורונו האותיות שבלחות על מציאות שלשת מיני הצורות, שהן צורה שוקעת וצורה בולטת וצורה חלקית. וזה שבח לאל בעל הצורות כולן, כבר ידענוהו מן הקבלה ומן השכל. אחר שהיו הלחות כתובים משני עבריהם ונקראים פנים ואחור ומובנים בשבעים לשונות, והנה צירוף האותיות לעד:
הנה כבר הוריתיך ענין סתרי המציאות אשר הודיעונו מסכימי צורות אותיות הקדש, והצרוף המורה על התחלת הלשונות כולן, כפי מה שסדרנוהו באלפא ביתות. הוא הדבר הנקרא מבחן השכל ומצרף החכמה וכור הבינה ונסיון הדעת, ובו יתבררו ויתלבנו הדעות ויצרפו הלבבות באש החשק האלוהי, ובו יבדל הקדש מן החול והדם הטהור יטהר והטמא יטמא. ועל כי היה הדבר הזה חזק ואמיץ וקשה מאד להשיג ענין מעלה זו התלויה בצרוף ובכל דרכיו, היה הענין נעלם מאד ולא עוד, אלא שבשעה שירצה המהפך מדותיו על פי צרוף האותיות להפכם מדרך טובה אל דרך רעה שמיד ימצא שדים ורוחות ודמיונות ומחשבות דומות לאמתיות שיפתחו לו השער לבא בחדרי הרשע. כי זו הגזרה היא טבעית לזך שבזה העולם השפל, שהוא איש ממין בני הנביאים שהם חכמי כל הארץ הדומים לכוכבי הרקיע המאירים. ואם יש בו כח מכלל הכחות העליונים לשומרו ולעוררו ולעוזרו לבלתי סור לבבו מהאמת, בעבור דוברי כזב המדברים שהם המצפצפים, והמהגים והמלחשים והמכשפים והאשפים והחרטומים אנשי להט החרב הפועלים בלהטיהם 'כן', שחתום עליהם 'כן' כנגד 'כן' הנאמר בחותם היצירה "ויהי כן", שהוא החותם הכנוי אשר כל משכיל יכסהו וישים עליו הכסוי, ואם יגלהו מצד אחד, מן השני יכסהו בעל כרחו, כי מנשיקות פיהו ישקהו. מיד יתעורר משנתו וידע יום מותו ויבדיל רוחו מנשמתו וישיבנה אל תלמודו ואל משנתו וייהפך ממות לחיים מדתו, ויכיר ההבדל הגדול אשר בין נפשו וגויתו, עם היות משתיהם הרכבת ואמיתת מציאותו. וישים השכל בעל השלום מכריע בין טבעו ובין צבעו ובין פשעו ובין שמעו, ויהיה לו כרופא מרפא נגעו. ואולם כל עת אשר יטה לבבו מעם יי אלהיו ויחשוב בספקותו שום אמתות שתהיה סבה לסור מהשם בשום צד או בשום עת, הנה כפר בעיקר והפסיד חלקו מזה ומהבא. ונוח לו שלא נברא מפני שלא חס על כבוד קונו. והפלא מאד על מה שבא בדבריהם בענין זה באמרם בפרק הנזכר בשבת. 'אמרו ליה רבנן לר' יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בשני יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו, אל"ף בי"ת אלף בינה. גימ"ל דל"ת גמול דלים, מאי טעמא פשוטא כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטא כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל, דלימציה ליה נפשיה דלא נצער. ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. ה"א וא"ו שמו של הקב"ה, [ז"ח ט"י כ"ל] ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא. מם פתוחה מם סתומה' וכו' כמו שכתבנו, עד... 'מכאן שניתנה תורה במנוד [ראש]. קו"ף קדוש, רי"ש רשע. מאי טעמא מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש, אמר הקב"ה אין אני יכול להסתכל ברשע. מאי טעמא מהדרה תגיה דקו"ף לגבי רי"ש, אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר [לו] כתר כמותי. ומאי טעמא כרעיה דקו"ף תלויה, דאי הדר ביה ליעייל'. ועל זה נאמר שם, 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן' (משלי ג' לד') כמו שאמרנו. 'שי"ן שקר תי"ו אמת, ומאי טעמא שקר מקרבן מיליה ואמת מרחקא מיליה, שיקרא שכיח קושטא לא שכיח, ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי, ואמת מלבן לבוניה, קושטא קאי, שיקרא לא קאי. א"ת ב"ש, אותי תעב אתאוה לו, ב"ש, בי לא חשק שמי יחול עליו. ג"ר, גופו טימא ארחם עליו. ד"ק, דלתותי נעל קרניו לא אגדע. עד כאן מדת הרשעים, אבל מדת הצדיקים א"ת ב"ש, אם אתה בוש יצר. ג"ר ד"ק, אם אתה עושה כן גור בדוק. ה"ץ ו"ף, חציצה הוי בינך לאף. ז"ע ח"ס ט"ן, ואין אתה מזדעזע מן השטן. י"ם כ"ל, אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה רבונו של עולם לים כל. אח"ס בט"ע גי"ף, אמר הקב"ה אני אחוס עליהם מפני שבעטו בגי"ף. דכ"ץ, דכים הם כנים הם צדיקים הם. הל"ק, אין לך חלק בהם. ומ"ר ז"נ ש"ת, אמר גיהנם לפניו, רבונו של עולם מרי זניני מזרעו של שת. אמר לו א"ל ב"ם ג"ן ד"ס להיכן אוליכן, לגן הדס. ה"ע ו"ף, אמר גיהנם לפני הקב"ה רבונו של עולם עיף אנכי. ז"ץ ח"ק, הללו זרעו של יצחק. ט"ר י"ש כ"ת, טר יש לי כתות כתות מזרעו של עשו שאני נותן לך'. והנה זכרו זה כולו אחרי אמרם לפני זה. 'ר' יהודה בן בתירא אומר, נאמר בשני "ונסכיהם" בששי "ונסכיה" בשביעי "כמשפטם", הרי מ"ם יו"ד מ"ם, מים. מכאן רמז לניסוך המים מן התורה'. והנה זו מצוה אחת ידועה וספרוה באסמכתא רחוקה מאד וכל זה כתוב בפרק הבונה בשבת (דף קד):
ואמנם כתבתי כל זה בזה החיבור כדי לסתום פי המכחישים דרכי צירוף האותיות ועניניהם ומלעיגים על כל מה שבא מזה, באותיות דר' עקיבא ובספר הבהיר ובספרי השמוש הנקרא שמוש תורה ושמוש תילים, מצירוף השמות ומהוצאתם ממקומות ידועים, ומפרקי היכלות דר' ישמעאל ומשאר ספרים שהם ממינם ובמדרשות אין להם חקר. וזה כולו כבר הודו על היות רשות האדם נתונה לו למצוא דרך החיים או להשאר בדרכו הידועה כל ימי חייו או לבוא אל השער ולשוב לאחור או ללכת לפנים תמיד עד שיראה פני המלך וידע אתו. ואמנם זה כולו על דרך צירוף האותיות לא זולתה, כי כל דרך זולתה הוא נמנע בטבע להיותה יכולה להביא את האדם עד הלום בזו המדרגה שהיא מדרגת רוח הקדש ומעלת נבואה. ואחר שהדבר כן ראה באי זו דרך תקחנה והיא לשמור הטוב תמיד בכל צד ובכל פנה ולהבריח הרע תמיד בכל יכלתך, עד שיהיה יצרך הטוב כשמוע הבן הנאמן המכבד את אביו או העבד הטוב הירא מאדוניו או התלמיד הטוב המקבל מרבו, דברים ראויים לשמעם באמת. ועל כן אודיעך כי צירוף א"ב ב"ג ג"ד ד"ה ה"ו וכו' הוא הצירוף הראשון המוכרח המסודר על דרך המזג ועל דרך הזווג. שהנה חוברו כולם נפרד עם זוג זוג עם נפרד, נפרד עם זוג זוג עם נפרד עד ט"י, שגם הוא נפרד עם זוג. והנה י"כ זוג עם זוג, אלא שהיו"ד משותפת עם אלה ועם אלה. כי היו"ד בהיותו סוף האחדים המורים על הזוגות והנפרדים. ובהיותו ראש העשרות המורים על הזוגות לבד צריך להשיגו בדמות א', בענין זוגו ומזגו עם זולתו מן כל העשרות, גם מכל חשבון ממנו ומעלה בדמות א' הוא. וכמוהו ק' גם א' גם י' שהיא עשרת אלפים, גם ק' שהיא מאות אלפים וכן חלילה עד אין סוף. ואם כן י"כ כדמות א"ב וכן כ"ל כדמות ב"ג, וכן השאר כולן בעשרות גם מאות. הנה ק"ר כדמות א"ב וכדמות י"כ, ואם כן חוזרת ההרכבה על דרך זה בהיותה נשנית משולשת, מפני שתדענה אכתבנה:
אב בג גד דה הו וז זח חט טי יכ כל למ מנ נס סע עפ פצ צק קר רש שת תא:
הנה זוהי המרכבה המוכפלת בהכרח ובאה במספרה לפי האותיות והתיבות כ"ב מ"ד. והנה סודם 'בדמ"ך' 'כבד חלב' 'כח בלבד' 'גלגל' 'לב בלב'. ומנין כב אותיות א"תצה, כפלם ויעלו ב' תתק"צ. חבר הכל אותיות שהם מ"ד ותיבות שהם כ"ב ומספרים שהם ב' תתק"צ וזו הצורה תתקב"ץ בדמ"ך תתקמ"ץ בכב"ד, והם שני מלכים חיים מתים. גוי"ם זנ"ב וסימניך "הנה יו"ם ב"א ליי" (זכריה יד' א'). וישובו אחי"ם אויב"י הא"ל בכח המט"ה, כי שני כלים מחיי"ם מתי"ם אבל כשפים ממיתי"ם חיי"ם רק כל בעלי חיים כשפני"ם מכשפי"ם והכלל חלילה ט"ן. והנה נמצא דרך אי"ק בכ"ר גל"ש דמ"ת הנ"א, דמ"ת גל"ש בכ"ר פנים ואחור. והשאר לא נשתלשו והם מן נסה"ו עד ק"ץ י"ט. ואמנם סוד בכ"ר גל"ש דמ"ת, בכ"ר גל"ש דמ"ת, התגלגלו על דרך שכב"ת זר"ע שכב"ת זר"ע כפל, שסודו רכ"ב שמתגד"ל, דג"ל שמתרכ"ב גם גד"ל שמתבר"ך, דג"ל שמתכב"ד. והנה כל הרכבותיו הם אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף, והנה הם ט' אלפי"ם תשע ספירות. על כן ראה יחזקאל ט' מראות, והמראה העשירית היא קדש ליי. ולא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה למעלה מעשרה. והעשירית היא אספקלריאה המאירה והתשע אספקלריאות הן בלתי מאירות להשאר וכולו יובן מזה. שהרי נשאר אי"ק הנ"א שסודו אלף יום אלופים ופמליא ואלפים ו' אלפים שהם ה"א י' מאה אל"ף י' נקב"ה. והוא סוד שכינה שכך המרובע עולה מן א' עד י'. והנה סוד אנכי מפורש עם יי אלהיך שהוא כבד בדמך שהוא כבד מכבד. והנה סודו אני יהו"ה אלהי"ם ה' יו"ם יו"ם יו"ם ה' יה"י ויה"י יה"י ויה"י יה"י ויה"י, והנשאר הוא מחובר שנים שנים לבד מפני שלא נתגלגלו האלפא ביתות כי אם פעמים עד ת' לבד:
וכאשר הראיתיך באחד תכיר ממנו הנשארים כולם מן האלפא ביתא של אל בם גן דס, המצורפות ברא"ל שערים. וכבר רמזתי לך דרכם וגם רמזתי לך גם כן האלפא ביתא של ר' יצחק ז"ל. ואמנם אשלים לך עניינה פה, ואומר שעניין היותו כותב שם וחצי בכל צד יעלה זה ב"כ י"א והנה אבי"ך והוא ג"ל. ואם כן ד' מהטורים שהם שם וחצי שם וחצי הרי הוא גלג"ל במספר האותיות, ועל זה יורה שהוא מצוה לגלות נסתריו מפני היותם סבת הגאולה, שהיודעם יגא"ל ד"ם כי הוא הגא"ל הד"ם, בדי"ו ד"ם בדי"ו גלה"ו, די"ו בד"ם יגא"ל ד"ם מכב"ד כב"ד מד"ם דמיו"ן גלג"ל, 'ד"ם ומי"ן נ"כ' 'פ"ל ק"י' 'ק"ל פ"י' 'עי"ן הפ"ה' 'מעיני"ם' 'ורו"ח' 'ברי"ח' 'ירח"ב' 'ביר"ח' 'יבח"ר' 'יבר"ח' 'בחר"י' אף 'עד עולם' 'טהור' 'פסילם' 'נפסל'. והנה כל מה שיתחייב ממציאות השלמים בכל אות ואות המתגלגלת עולים ר"כ. והחצים עולים חצים שהם ק"י, ויש שם כ"ב אותיות. וכן בכל תשלום אות באות עולה המספר של כל אחת ואחת מהם של"ב. ואם כן מספר כולם יחד עולה כ"ב פעמים של"ב. ומספר זה הוא שעולים כ"ב פעמים ש' בכלל ו' ת"ר, שהם ששת אלפים ושש מאות. [ומספר כ"ב פעמים ל' עולה ת"ר] ומספר כ"ב פעמים ב עולה ד"ם. הנה הכל עולה א"ו ש"ד שהם ז' אלפים ושלש מאות וארבעה. והנה עולה מצורף תור"ת מסד"ר, והכלל אי"ש בחזרת חלילה התר"ת היצ"ר תור"ת הפרט"י תור"ה פרטי"ת פרטי"ת אמצעי"ת, א"ש הא"ד א"ד הא"ש היצו"ר הציו"ר היוצ"ר והיצ"ר א"ד א"ד א"ש. גם א"ד א"ד צור"ה הא"ד צור"ה הצור"ה א"ד רפא"ל אי"ש, והרמז "יי איש מלחמה יי שמו". ד"ם גלג"ל עשרי"ם ושתי"ם אותיו"ת דמיו"ן כ"ל העול"ם נאס"ר:
ודע כי מספר כל אחד מהם שהוא של"ב אותיות סודם "יצ"ר ל"ב האדם רע מנעריו". ומספר כל אלפא ביתא שלימה אלף ותצ"ה, וסימנם מלכות. ורמזם "כי א"ת המל"ך יי צבאות ראו עיני" (ישעיה ו' ה'). וכשתדע סודם 'את"ה מל"ך' כי 'את"ה יוד"ע' 'א"ת הידו"ע'. והנם 'דע"ת אהו"י' 'משק"ל יו"ד ה"א' 'עול"ם המקר"ה' 'מקר"ה העול"ם' 'מעינ"י מי"ם העליוני"ם' 'לוית"ן' 'טו"ב הדע"ת' 'שכ"ל חכמ"ה ובינ"ה' 'עפ"ר חמ"ה ולבנ"ה', ורבים הם כהם. ודין הוא לחקור אחריהם כי כשתדעם 'תקש"ר אד"ם מלא"ך שט"ן' 'תקש"ר המכשפי"ם' 'מית"ה משקר"ת' 'תקש"ר המתי"ם' 'המתי"ם קשר"ת' 'מית"ה משקר"ת' 'תכלי"ת השק"ר בכ"ח' 'תכלי"ת שלש"ה' 'תכלי"ת שק"ר ??כז"ב' 'תכלי"ת סבו"ב זנ"ב הרא"ש' 'תכלי"ת סבו"ב הרא"ש זנ"ב'. א' הוא הראש י' הוא הזנב, י' הוא הראש ק' הוא הזנב, ק' הוא הראש א' הוא הזנב, והנה אי"ק מתגלגל חלילה וכולו ראשים, וסימנם "כשדים שמו שלשה ראשים" (איוב א' יז') וכולו זנבות, וסימנם "ויפן זנב אל זנב" (שופטים טו' ד') ודעם (שלשת) "[משני] זנבות האודים העשנים האלה" (ישעיה ז' ד'), הם נרמזים על ענין שלשת היסודות שהם אחרוני המציאות העליון וראשוני המציאות התחתון. ולפי זו הדרך הם ראשים למה שהורכב מהם, והם זנבות למה שהתחייבו ממנו. והגלגל המתגלגל פנים ואחור לעד נאמן על זה המציאות כולו המתגלגל פנים ואחור. ועל כן א"ת סודו פנים ואחור גם מלא"ך וש"ד והנו בא"ש ובמי"ם. ב"ש אמונ"ה וצד"ק בעל"י הפעל"ה מלהיב"י מעל"ה ומט"ה. ג"ר קי"ן והב"ל בר"א אב"ר רב"א בר"א גבר"א בר"א. ד"ק מסב"ב לע"ד הרי אלה ארבעתם י"א במספרם והם ח' אותיות וגם ד' תיבות הרי י' אחד. והנה א"ת ד"ק ב"ש ג"ר גמו"ל וענ"ש ענ"ש וגמו"ל אלף ועשרה יו"ד אלף רא"ש הפוע"ל מאש"ר העול"ם שכ"ל הפוע"ל העול"ם היצ"ר פוע"ל כ"ל העול"ם פע"ל היצו"ר עשרי"ם ושתי"ם אותיו"ת עשרי"ם ושתי"ם אותיו"ת פעל"ו היצ"ר. וכל זה הצירוף מועיל הרבה להשוות החכמה האלוהית. ודע כי יש נפלאות תמים דעים בדרך הצירוף של א'ג'ה'ז'ט'כ'מ'ס'פ'ק'ש'. ובדרך הצירוף של ב'ד'ו'ח'י'ל'נ'ע'צ'ר'ת'. כי מספר הנפרדים כלומר הראשונים עולה תרכ"ה. והנה הכת"ר, והיודע לכתר ינצל מן הכר"ת. והרמז עליו "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיה ג' ט'). ונאמרו ברוח הקדש שממנה כל הרוחות. ומספר הזוגות כלומר האחרונים עולה תת"ע, והכל לשו"ן קד"ש, דעו ברו"ח הקד"ש לשו"ן הקד"ש, למדו ברו"ח הקד"ש אלמד לשו"ן הקד"ש ברו"ח הקד"ש ראש"ו מרב"ע ומשול"ש בברי"ת לשו"ן ז"ך שי"ב תרע"ו שת"י וער"ב שקו"ע בטיטא שת"י שק"ע בער"ב בל"ט ער"ב שק"ע בשת"י בל"ט בש"ם העצ"ם בש"ם התא"ר הש"ם בש"ם העצ"ם בתא"ר העצ"ם בש"ם התא"ר בש"ם הש"ם בעצ"ם הש"ם בתא"ר הש"ם הש"ם התא"ר בעצ"ם:
והנה אלה נפלאות אלהי ישראל שהודיענו כל זה מאמתת כ"ב אותיות הקדש, שסודם ביט"א ע"ץ החיי"ם ע"ץ החיי"ם חט"ה חי"י החט"ה עצ"ם חי"י העצ"ם חט"ה כ"ח הרכ"ב באברי"ם כ"ח ברכ"ה באברי"ם כ"ח הרכב"ה בחמ"ר, וכן רבים כהם יורו על כחות ההרכבות כולן. והנה כבר התבאר לפי הדרכים האלה שהאדם יכול להשיג כל מה שיבין מצד ההסכמה. וההסכמה פרסום מקובל מאיש לאיש, ואם כן כל מה שישכיל האדם מכל דבר ודבר מן הנמצאים, הוא לפי המורגש ולפי המושכל ולפי המקובל. והשגת המורגש תלויה בחמשת החושים שהם גופנים ר"ל כחות בגופים. והם הראות שהוא כח בעינים. והשמע שהוא כח באזנים. והריח שהוא כח באפים. והטעם שהוא כח בחיך ובלשון ובשפתים, שגם הן כלי הדבור. כי הטועם המר והמתוק שהם שתי הקצוות הרחוקות או מה שבתוכם כגון המליח והחמוץ והעפוץ והחד והדומים להם, כל אחד לפי מינו, לא יטעם אחד מאלה עד שיוכל להבדיל בין כל מין ומין מהם, אם לא ישים הדבר המוטעם בפיו בדבוק גוף נוגע בגוף עצמו. מה שאין בשלשת החושים הנזכרים שכל אחד מהם השגתו למה שישיגהו מרחוק. והם עם כל זה שלש מעלות מובדלות בריחוקם. כי הריח יושג בקירוב גדול, ועל כן יורה מאמר "וירח יי את ריח הניחוח" על קירוב מופלג שהתקרב השם אל הנקרב המתקרב אליו על ידי הקרבן, ויורה על אמתת הרצון. כי הכעס והרצון שהם שתי מדות הפכיות מיוחסות אל הריח ואל הנחירים שהם כלי הריח, כמו שנרמז למעלה במדות. והנה הם אויריות נולדות מן הלחות ומן החום, כי החום מוליד הכעס בהתגברו והלחות מישבו והוא סוד הדם שטבעו חם ולח והוא אויריי:
ודע כי ידיעת המדות וסדריהם על דרך האנושות מביאה לידי ידיעת מדות העולם והשנה וסתריהן. וידיעת מדותיהן של העולם והשנה מביאה לידי ידיעת הנהגת השם את הכל, והשגחתו בכל איך הן עד שיקראו הדרכים ההם פעלים ותארים רבים מיוחסים אל השם, ודרכים והנהגות ומדות אלוהיות, כגון י"ג מדות שאינן חוזרות ריקם. כמו שנבאר בסוף הספר הזה בסתריהן בע"ה. וצריך אם כן שידע האדם תחלה הרכבת גופו ידיעה כללית ופרטית. מפני שהכלל יבדיל כלל מכלל שהוא כדמות פרט אצל הכלל הגבוה ממנו. והפרט הוא הדבר שיורגש באחד מחמשת החושים, אבל הכלל לא יורגש, ואמנם יושכל או ידומה בהמשך המשיג אחר אחד מן הכחות המציירות, בין אחר הנעלם, בין אחר הנגלה. ועל כן אפשר שהמדמה ידמה האמת במה שדמהו, ואפשר שידמה בו שקר מפני היותו יוצא מגבול כחותיו כמו שיקרה בחושים כשיצאו מגבול כחותם, שלא יוכלו להשיג האמת. ואולם השכל מתוך היותו קרוב אל השפע האלוהי, והוא המלמדו, כשיקבל ממנו מה שראוי בעת הראוי, ואין לו מונעים, גם כן ישיג האמת בכל מה שישיג. ואמנם אם התרשל זה המשכיל המבקש להשיג דבר אמת ולא חקר כל מה שראוי לחקרו על פי הדרך המושכלת, כבר יקרה לו גם כן כשיחשוב שהשכיל דבר והשיגו כאשר הוא ויטעה בכל מחשבתו או ברובה או במקצתה. וזה כולו סבתו התרשלות החקירה הראויה, וזה בלא ספק יקרה בכל דרך השגה אנושית, אבל בהשתתף האלוהית המשפעת המושכלות המקובלות עם האנושית המקבלת הידיעות האמתיות בלתי מונע, אי אפשר אז לעולם שיטעה המשכיל בשום דבר מכל מה שהורו לו והשיגו. ואם יזדמן עת או רגע או ענין מן העניינים הידועים המונעים את האדם מההשגה העליונה ההיא השכלית, כבר יקרה לו שגם הוא יטעה, ואפילו אם ההוא הגדול שבבני אדם. כי זה הדבר מוטבע באדם והוא נמנע שיהיה זולת כן מפני היותו מורכב מדברים הווים ונפסדים, פעם קיימים ופעם בלתי קיימים. ואם כן אל תפלא כשיקרה שום מקרה לאחד מן הנביאים או מן החכמים באלו העניינים, וכל שכן לשאר האדם אשר למטה מהם. כי הקרי לא ימלט מן המקרה אשר הוא סבת מציאותו הקרובה. והאדם ברצותו להיותו בלתי אדם ימצא עצמו חסר אפילו ממעלת האדם. כי המעלות שהן מבדילות בין המינים אפשר להפחיתן ולהשוותן ולהעלותן. כיצד, אם האדם עושה מעשה אדם הידוע מצד ההרגש ומצד הדמיון ומצד השכל ומצד הכתוב ומצד הקבלה, לפי הזמן ולפי המקום ולפי האישים שבזמנו, הנה הוא אדם באמת. ויש לזה השווי דרכים וקצוות רחוקות וקרובות לצאת ממנו אליהם. כי הקו הכל יוצא מהשווי ומן היושר ונוטה אל הקצוות כמו שרמזנו למעלה. והנטיה אל המינין שלמטה מן האדם היא נטיה רעה ושמה צפונית, והיא נטיה מן האנושות אל הבהמות הנקרא חיות מורגשות, כנטיה אל היות האדם דומה לחמור שהוא כרוב מינו אינו מזיק אבל נושא עול. והנה חמור הרחים סובב סובב ואינו זז ממקומו. והאדם אין הכונה במציאותו שוה לכונת מציאות החמור, שאין התכלית שישא עול כחמור בלתי היותו מתעלה בנשיאת עולו. ורוב המצות הן עול, אבל תכלית הכונה במציאותו היא שיכיר עצמו, והכרת עצמו תביאהו להכיר את קונו והיא תכלית הצלחתו. וזאת התכלית יש לה מדרגות רבות וכל מה שיתקרב אל התכלית יתעלה על זולתו ממי שלא הגיע אל מה שהגיע הוא אליו. והנטיה אל זה העלוי היא נטיה טובה ובה מתדמה העולה אל העליונים שאין מינים אחרים מעולים אחר מן האדם. כי הגלגלים והכוכבים לא יקראו מינים באמת, מפני ששם המין נופל על מי שאישיו הווים ונפסדים והמין קיים. והכוכבים אשר אין אישיהם הווים ונפסדין ולא הגלגלים, אם כן אינם מינים. ועל כן בהתעלות האדם יתדמה בהיותו איש אל אחד מן הכוכבים הקיימים, ויתקיים לנצח וישוב כל כי הכל קיים:
והנה נרמזו במרכבה ג' מיני אדם שהם בהמה וחיה ועוף, עם היותם שלשת מלכי בעלי חיים. כי השור מלך בבהמות, והאריה מלך בחיות, והנשר מלך בעופות, ויורו שלש מדות. כי מלכות השור מורה על ממשלת העושר, ומלכות האריה על הגבורה, ומלכות הנשר על השררה. והמלכות הרביעית היא מלכות האדם שהוא מלך על כולם. וארבעתם יורו על ארבע רוחות, ומתהפכות לפי פניהם לכל רוח מארבעתן, עד שיתגלגלו חלילה. וצורת פני אדם צורה מזרחית, וצורת פני שור צורה צפונית, וצורת פני נשר צורה מערבית, וצורת פני אריה צורה דרומית, ומכריע בינתים מגלגל הצורות. ויעידו לך על זה הסוד ארבעה דגלים, והאמצעי, שהדגלים הם דגל מחנה יהודה מזרחה. ודגל מחנה דן צפונה, ודגל מחנה אפרים ימה, ודגל מחנה ראובן תימנה. ומחנה הלויים בתוך המחנות. ומחנות שכינה אוריאל מזרחי, גבריאל צפוני, רפאל מערבי, מיכאל דרומי, ושכינת אל באמצע. וכן בשבע האמצעי שהוא היכל הקדש מכוון באמצע שש קצוות. וכן בתשעה האמצעי נקודה וכן בשלש עצמן כמו שנאמר באמ"ש. וזה הוא סוד המדות עם שווין ועם נטיתן. ואם כן השלם בבני האדם הוא המתעלה כשמתגלגל ממדה למדה עד היותו אמצעי לכל המדות ונותן לכל אחת חוקה כפי הראוי לה, עד שיהיה רוכב על המרכבה כולה. והיא האדם אשר מעל לרקיע אשר על הכסא ונברא בצלם ודמות. ועל כן נאמר שם "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כו') במעלה. ולפי אלו הסודות שגיליתי לך צריך שתשתדל להדמות לזה המכריע והוא הנקרא אל שדי והוא מטטרון שר הפנים המנהיג האותיות וממירן ושוקלן וצורפן בצירופים הנזכרים שאמיתת כולן תלוייה במשולשת באמת וסודה גלגל ואחריה חבריה מארבע ומחמש עד כולן שעליהם שבעים לשונות ויתגלו בם החכמות:
והנה ענין השמע והראות שנאמר במקומות, "וישמע יי" "וירא יי", יורו גם כן על הקרבה ועל הריחוק בהשגחות והמדות הנזכרות במסכת אבות, והנרמזות במבחר הפנינים והנרמזות במה שכתבנו מדברי ר' שלמה בן גבריאל ז"ל, ומה שבא בחמשים שערים שחבר בם בן כרשפין, ומה שנכתב בספר חובת הלבבות, ומה שנאמר מהם בחבור ספר האמונות לר' סעדיה גאון ז"ל. והוא שהכל נלקח מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים וממה שנמשך אחריהם. כל אלה הורונו להכיר עצמנו ולהכיר קוננו. ואמנם חוש המשוש שהוא המתפשט בכל, עם היותו מיוחס אל הידים בראשי האצבעות, צריך בהשגתו אל דבוק גמור כולו לנגיעת גוף לגוף. והמבדילים האלה שמבדילים בהשגחתם הדברים אלה מאלה הם גופנים. אבל הרוחיים תלויים בציורי הנפש. ועל כן מגלגל האותיות המתחיל מן א'ב'ג' ראוי שידע שהגלגול הישר הוא שיבוא אחריו ב'ג'ד' ואחריו ג'ד'ה' עד שישלים הגילגול במלת ת'א'ב' ותחזור חלילה שהוא גלגל חוזר חלילה. ועל כן צריך להתחיל עוד באלפא ביתא השנית מן מלת א'ג'ד' ולהשלים במלת ת'א'ב' ת'ב'ג'. ובדרך הזה לכולם כמו שכתבנו למעלה בצירופיהם, והשלמנו בספר הראשון באלפא ביתא שראשיתה א'א'ב' וסופה ת'ת'א'. והנה סוד זו הדרך ראש תוך סוף שהראשים לעולם שווים באלפא ביתות ישרות לכולם, והתוכים גם כן ישרים. אלא שמתחילין מן בי"ת, והראשונים מתחילים מן אל"ף תמיד בכל הגלגול. ואם כן הנה התחלת הראשים לכולם מן א"ב לעולם. והשלישיות משתנות ומתהפכות וזהו דמיון לעולם העליון שהוא הראש הראשון בלי שנוי והשניים דמיון לעולם השני שיש בו קצת שנוי ואינן שנוי גמור. והשלישיים דומין לעולם השפל שהוא מלא שנויים וכל ענייניו משתנים ואין לעצמות הפרטים הנמצאים בו קיום אלא על דרך הויה והפסד:
ועתה אפסוק דברי כ"ב אותיות פה, ואומר שהוא רמז בסודו צופה וממיר עושה את כל היצור ואת כל הדבור שם אחד וסימן לדבר עשרים ושנים חפצים בגוף אחד. מורה על גלוי מה שבחננוהו וגילינוהו מכל דרך היצירה באותיות התלויה בצפיה ובהמרה בכ"ב אותיות של התורה, שבהם נבראו עשרים ושנים חפצים ונעשה מכללם גוף אחד שלם. ואני הארכתי הרבה בשני החלקים שהם הא' והב' במה שדברתי בם בענין עשר ספירות ובענין כ"ב אותיות. וגם דלגתי בם מענין לענין מקרוב לרחוק ומרחוק לקרוב מפני הצורך והתועלת וגם כמעט שכבר כללתי במה שזכרתיו רוב מה שיבוא לפנים ועשיתי כן בכונה גמורה ונמשכתי בו אחר אמיתת התורה שכללה בראשית מאמריה כל מה שבא אחריה אלא שנזדמן בינינו הפך אחד מוכרח מצד שנוי הכונה והוא כי התורה דברה בכלל הראשון בתכלית הקוצר ובשני באריכות ואני הארכתי בראשון וקצרתי בשני וזה שהוא כתב מה שבראשון ליחידים ומה שבא אחריו לכלל ואני דברתי בראש לכלל ומה שיבא אחריו ליחידים כשתמשך בשני דרכים אלו אחר פשטותם, ואם אחר נסתריהם תמשך, הנה הכל שוה הארוך והקצור ועל כן אשוב ואדבר בחלק השלישי של אוצר: